כשרוכשים SSD – תוספת קטנה למאמר

בעקבות הפוסט הקודם שכתבתי על SSD, חלק מהקוראים תהו לגבי החלטותיהם וגם לגבי כדאיות רכישה של SSD, רכישה מיצרן המכונה וכו'. בתוספת הזו אנסה לענות על הדברים.

כשאתה מרים טלפון לנציג מכירות של יצרן שרתים ומבקש שרת, בברירת המחדל אתה תקבל את הדיסקים הכי איטיים והכי זולים. בדיסקים מכניים אתה תקבל SATA 7200 RPM וב-SSD אתה תקבל דיסקים שמיועדים לקריאה ברוב הזמן ופחות לכתיבה (תיכף אתעכב על כך).

אחד הדברים החשובים הוא לשים לב לאיזה דיסקים SSD אתם הולכים לרכוש ומה המשימות שיריץ השרת עם הדיסקים שאתם רוכשים.

לדוגמא: יש לכם 2-3 שרתי ESXI, אין לכם אחסון משותף (NAS או SAN) ואתם מפעילים DRS (זה אפשרי, אם עומדים בדרישות). אחד מהשרתים נהיה עמוס והמערכת מתחילה להעיף VM החוצה לשרתים אחרים, מה שאומר – הרבה קריאה, הרבה כתיבה, אבל אם בחרתם SSD מבלי לבחור לדוגמא Mixed Intensive כל פעילות המיגרציה תהיה איטית ולא רק המיגרציה תהיה איטית אלא כל פעילות המכונות הוירטואליות שרצות בין השרתים שעוברים מ/אל השרתים הפיזיים – תהיה איטית. מדוע? כי זה שביקשתם SSD לא אומר שתקבלו את הדיסקים העוצמתיים, קיבלתם את הדיסקים שהם לא ממש "חיות ביצוע" (בלשון המעטה).

אחת הטעויות שרבים הרוכשים שרתים שעושים – היא להסתכל בטבלה של היצרן ולבדוק IOPS. קחו לדוגמא את HP שמציגים את ה-SAS SSD שלהם עם IOPS מעולה של 6 ספרות בקריאה ו-5 בכתיבה. נשמע מעולה, נכון? רק שהמספרים הללו משקפים עומס צפוי ולפרק זמן קצר, כלומר המספרים משקפים עומס שאינו רלוונטי במציאות. כמו שאנו יודעים, במציאות כשאנחנו מעבירים לדוגמא VM (ולא משנה אם מדובר ב-Hyper-V או ESXi) גודל ה-VM הוא עשרות ואפילו מאות ג'יגהבייטים, כך שאתם תראו העברה שמתחילה מהר אך כבר לאחר רגעים ספורים ההעברה תהיה איטית. איפה כל ה-IOPS שהובטח? אז הבטיחו.

ציינתי לעיל שבמקרה של DRS דברים נהיים איטיים בדיסקים SSD שקונים בברירת המחדל, אך נקודה חשובה  לא פחות היא העובדה שכל VM גם הוא דורש כתיבה/קריאה ובחלק מה-VM הכתיבה היא מרובה יותר מקריאה ובחלק אחר זה הפוך ובעוד חלק – זה "באמצע". כל כתיבה/קריאה נכנסת ל-Queue, מה שנקרא Queue Depth וככל שה-Queue יותר גדול, כך לוקח זמן ל-SSD שמגיע בברירת המחדל ברכישת שרת – לעשות את העבודה, וזאת בניגוד ל-SSD שתוכננו מראש גם לעמוד בעומסים של QD 32-256 לדוגמא, כך ששוב – תכנון ובחירת SSD נכונים עושים הבדלים של שמיים וארץ!

זו, אגב, אחת הסיבות שאני מאוד אוהב את השרתים של DELL. בניגוד ל-LENOVO ו-HP, ב-DELL מופיע לך עוד בזמן בחירת החומרה באתר – איזה דיסקים אתה הולך לקבל (DELL מוכרים ברוב הזמן דיסקים של סמסונג למעט SSD PCI שהם של אינטל), כך שכל מה שאתה צריך לעשות זה לפתוח TAB חדש ולחפש בגוגל סקירה על הדיסק ולראות תוצאות, לא צריך לקנות חתול בשק.

וזה אחד הדברים שלצערי הרבה מנהלי IT מסרבים בעקשנות לעשות: לקנות דיסקים מספק חיצוני במקרים של LENOVO/HP. סמסונג, ואינטל (וקצת משתרכת מאחור Sandisk ו-Toshiba) מרעננים דגמים כל שנה עם בקרים יותר משוכללים, עם מהירויות מטורפות ועם אורך חיים יותר גדול. גם לסמסונג וגם לאינטל יש נציגים רציניים בארץ עם שרות שליחים במקרה של תקלות (בדיסקים Enterprise) ובמקרים רבים אפשר לחסוך מאות דולרים פר דיסק וגם לקבל את המילה האחרונה ב-SSD ובכך לקבל ביצועים מעולה ושרות מנציג יצרן הדיסקים (אגב, אני תמיד ממליץ לרכוש את כל הפלסטיקים של ה-Tray – היכן שיושבים הדיסקים, כך שבעת רכישת דיסק נוסף, לא צריך לחפש את ה-Tray כדי להכניס חדש).

אני מודע לכך שמנמר"ים רוצים את הכל מאותו יצרן (כדי לקבל שקט בכל הקשור לשרות ותמיכה) ולכן במקרים כאלו אני ממליץ שמישהו במחלקת ה-IT יבצע בדיקה מהירה איזה דיסק של ספק אחר מתאים לצרכים ואז לפנות ליצרן השרת ולבקש דיסק שנותן את אותם ביצועים בהתחייבות (תזכרו, מספרי IOPS שרשומים באתרי שיווק, במקרים רבים אינם כאלו במציאות!) ואז להתחיל איתם תהליך מו"מ של מחיר.

נקודה שנשאלתי כמה פעמים: קנינו כבר שרתים עם SSD. הם ב-RAID-5 כבר. מה לעשות? פה זה תלוי בכם. אם אתם מרוצים מהביצועים – השאירו את הדברים כך ובהזמנה הבאה תשנו דברים. לא מרוצים מהתוצאות? העבירו VM שדורשים יותר כתיבה לשרתים אחרים והעבירו VM שקוראים הרבה יותר משכותבים – למכונות הנוכחיות עם ה-SSD שכבר קניתם.

לסיכום: אם אין לכם את הידע, קחו יעוץ. שעה שעתיים של יעוץ יכולה לחסוך המון כאבי ראש ואכזבות בעתיד.

כשרוכשים SSD לשרתים

אתחיל בסיפור קצר מהתקופה האחרונה. חבר שעובד בחברה גדולה וידועה, סיפר לי שהם רכשו מספר שרתים שמריצים אפליקציות כבדות. כשהם קנו את השרתים, הם רכשו אותם עם ערימה נכבדה של דיסקים SSD ל-Enerprise ובהתחלה הכל עבד מעולה וכולם היו מרוצים, אולם לאחר מספר חודשים הביצועים החלו לרדת בחדות. הם פנו ליצרן מערכת ההפעלה (מיקרוסופט), פנו לספק פלטפורמת האפליקציה (לא אציין שם) וגם פנו ליצרן השרתים. התוצאה? אחד שמאשים את השני שמאשים את השלישי. מכיוון שאותה חברה אינה נמנית בין לקוחותיי, ביקשתי מאותו חבר שנעשה שיחת סקייפ ביני לבין אחראי ה-IT של אותה חברה. אינני נותן שרותים או תמיכה למערכות מבוססות מיקרוסופט (אם כי אני בהחלט נותן שרותי יעוץ לגבי הברזלים שיריצו את מערכת ההפעלה) אבל החלטתי שאם אפשר לעזור – למה לא. ביקשתי ממנו מספר קבצי לוגים, דגמי דיסקים SSD, כמות זכרון בשרתים וכו'. בסופו של דבר, את הפתרון הם לא אהבו אבל לא היתה ברירה – הם היו צריכים להחליף את כל הדיסקים ולבצע מספר הגדרות לכל דיסק חדש ולמערכת ההפעלה.

אחת הבעיות שיש כיום היא שלרבים אין כל כך מושג מה זה אומר SSD. כולם כמובן יודעים שדיסק קשיח מכני הוא דיסק המורכב ממספר פלטות, ראשים מגנטיים, ובקר בתוך הדיסק עם זכרון מטמון קטן (בין 16 ל-256 מגהבייט, תלוי בדיסק ולאיזה שוק הוא משוייך כמובן). כולם יודעים שכשזה מגיע לשרתים – אתה צריך בקר RAID טוב, חלקם ירכשו בקר עם סוללת גיבוי וזכרון מטמון נוסף – והעיקר כשרוכשים דיסקים מכניים – חשובה מהירות הסיבוב (10,15K RPM), חשוב סוג החיבור (SAS, SATA) ועוד כמה פרמטרים קטנים כמו PMP, Dual Connection וכו'.

אבל כשזה מגיע ל-SSD, לא מעט חושבים שהשינוי הוא מעבר ממכניקה לאחסון על שבבים ותו לא. אני עדיין שומע שאלות לגבי SSD בחיבור SAS לדוגמא (בשעה שחיבור SAS ל-SSD זה דבר שהיה תקופה קצרה ומת), שומע שאלות לגבי בקרי RAID לחיבור SSD PCI ועוד שאלות שמראות על חוסר ידע לגבי נושאי SSD.

מאמר זה יתן מספר מושגים לגבי תכנון ורכישה של דיסקים SSD. בכדי להתחיל אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה באתר של Seagate. המאמר הזה מסביר איך מאוחסנים הנתונים, מה זה "איסוף זבל" (Garbage Collection), מה זה Over Provision (בקיצור: OP) ומה היתרונות. המאמר קצת ישן וחלקו לא עדכני לגבי הטכנולוגיות כיום, אבל הוא מצליח להעביר את המידע בצורה קלה ולפיכך הוא מומלץ לקריאה ע"י כל איש IT/איש סיסטם ללא קשר למערכת ההפעלה.

[stextbox id="info" caption="הבהרה"]במאמר זה אני משתדל לתת כמה שיותר הסברים. יחד עם זאת, חלק מהשרותים שעבדכם הנאמן מוכר הוא יעוץ בחומרה ולכן בפוסט זה לא אפרט שמות, דגמים, מחירים, נציגים בארץ וכו'. מקווה שהדבר יתקבל בהבנה מצד הקוראים.[/stextbox]

תכנון ראשוני

כשאנחנו רוצים לקנות שרת עם דיסקים מכניים, ההחלטה על כמות הדיסקים היא די קלה. אנחנו מחליטים איזו תצורת RAID נשתמש (1,10,5,50 וכו') וכמות המקום הרצויה לפי חישוב ה-RAID. אחרי שאנו יודעים על כמות המקום שאנו רוצים, אנחנו בוחרים בהתאם לתקציב את גודל הדיסקים, מהירות, סוג חיבור, בקר RAID יעודי בחלק מהמקרים וכו'. מכאן אנחנו ממשיכים בבחירת חלקים אחרים (מעבדים, זכרון, תקשורת, גודל שרת מבחינ U וכו')

כשזה מגיע ל-SSD, התהליך הוא שונה לחלוטין.

הדבר הראשון שאנחנו צריכים לדעת זה מה השרת עומד להריץ וגם מהו יחס הכתיבה/קריאה. לא חשוב אם אתה צריך 2 טרה מקום או 50 טרה מקום – זה הנתון הכי חשוב. מדוע? מכיוון שישנם 3 סוגי SSD בכל הקשור לעומס העבודה.

Read Intensive

ב-Read Intensive מדובר על כך שהשרת יותר יקרא מידע מה-SSD מאשר יכתוב ביחס של 70% קריאה, 30% כתיבה. לדוגמא: אם יש לנו שרת SQL מפלצתי שמכונות אחרות מחוברות אליו ורוב הזמן קוראות ממנו מידע ופה ושם גם כותבות מדי פעם רשומות – אנחנו נבחר SSD שהוא Read Intensive (רוב דגמי ה-SSD בשוק שיותר זולים הם Read Intensive)

Mixed Intensive

כשיש לנו שרת שמבצע כתיבה וקריאה (ביחס של 50% קריאה 50% כתיבה) אנחנו נבחר SSD שהוא Mixed Intensive. דיסקים כאלו מתאימים למצבים שבהם אנו לא רק קוראים הרבה, אנחנו גם כותבים הרבה. לדוגמא: אם יש לך מכונת ESXi עם דיסקים SSD מקומיים ואתה בכל יום מוחק כמה VM ויוצר VM חדשים (Full Clone או מ-אפס) אז דיסקים כאלו יתאימו לסיטואציה הזו.

Write Intensive

זהו מצב שאתה מחפש "לקרוע" את השרת הרבה יותר בכתיבה מאשר בקריאה. לדוגמא: יש לנו שרת SQL ובכל יום אנחנו כותבים כמה מאות ג'יגהבייט ומוחקים גם כמה מאות ג'יגהבייט. דיסקים מסוג זה מתאימים לסיטואציה הזו. שימו לב: אלו דיסקים יקרים מאוד.

כמות המקום שאנחנו צריכים

כפי שציינתי לעיל, בדיסקים מכניים כמות הדיסקים שנצטרך לרכוש תלויה לפי חישוב ה-RAID ולפי חישוב הדיסקים. נניח שבדיסקים מכניים אנחנו צריכים RAID 5 ו-10 טרהבייט מקום, אנחנו נרכוש 6 דיסקים שכל אחד מהם הוא 2 טרה או 11 דיסקים של 1 טרה (פחות או יותר, דיסקים SAS מגיעים בגדלים ש"קופצים" ב-300 ג'יגה, אז אנחנו בעצם נרכוש 12 דיסקים של 900 ג'יגה שיתנו לנו ברוטו של 9.9 טרה).

גם כאן, ב-SSD החישוב שונה. כשיצרן מצהיר על גודל דיסק SSD לדוגמא בגודל 1.2 טרהבייט, הדיסק בעצם בגודלו האמיתי הוא 1.4 (בערך) טרהבייט, רק שהיצרן שומר מקום ל-Over Provisioning (אזור בדיסק שבו אנחנו לא נשתמש אך הבקר הפנימי ב-SSD כן ישתמש לצרכיו), אולם יש יצרנים שמציינים את הגודל כ"ברוטו", כלומר דיסק SSD של 500 ג'יגהבייט אולם הכמות כוללת את ה-OP.

כלל האצבע שאני ממליץ הוא "לחתוך" מהדיסק בערך כ-10-20% כך שמתוך 1 טרהבייט, ישארו למערכת 800-900 ג'יגהבייט. כך אנחנו נמשיך לקבל לאורך זמן ביצועים טובים מה-SSD. במבט ראשון זה נראה כמו "מכה" (בכל זאת, אם קנית 10 דיסקים של 1 טרהבייט, אז "זרקת" 2 טרהבייט וזה עוד לפני חישובי RAID!), אבל ה"מכה" הזו משתלמת לאורך זמן.

נקודה חשובה נוספת (שגם לא ממש תהיה קלה לעיכול): לא למקסם את המקום בדיסק, הווה אומר – אם אנחנו מגיעים ל-60-70% ניצול של המקום הפנוי, הגיע הזמן לעשות דיון ברכישת דיסקים נוספים. ככל שתגיעו למספרים גבוהים יותר (80% ומעלה) הביצועים ירדו.

כמות כתיבה יומית

דיסקים SSD אינם כמו דיסקים מכניים שאפשר לכתוב עליהם חופשי כמה שרוצים. הבקר שב-SSD לא רץ כל שניה לכתוב את קובץ ה-10K שכתבתם כרגע. הקובץ ישב בזכרון (DRAM) של ה-SSD ובפעילות הכתיבה הגדולה הבאה הוא יכתב, כך שבקר ה-SSD עושה את הכל כדי לחסוך בפעולות הכתיבה. לעיתים הוא דוחס מידע, ולעיתים הוא עושה פעולות אחרות (תלוי בבקר SSD). לפיכך, אחד הפרמטרים החשובים שאנחנו צריכים לדעת הוא כמה בהערכה גסה אנחנו הולכים לכתוב על הדיסק ביום. האם אנחנו הולכים לזרוק על דיסק 500 ג'יגהבייט כ-300-400 ג'יגהבייט ליום? או שאנחנו אולי נכתוב כמה עשרות ג'יגהבייט מקסימום ליום? המושג נקרא DWPD והוא ר"ת של Disk Write Per Day, והוא מציין במספרים כמה פעמים אתה יכול לכתוב על כל הדיסק ביום. דיסקים SSD פשוטים נותנים לדוגמא משהו כמו 0.3. שימו לב: אם אתם "חונקים" מדי יום את הדיסק בכתיבות, אתם עלולים לגרום לאחריות שלכם להסתיים הרבה יותר מוקדם ולכן חשוב לבדוק את הנושא כשבוחרים דיסקים SSD.

SAS? SATA? NVME?

כמו בדיסקים מכניים, גם דיסקים SSD מגיעים במספר חיבורים אם כי כמו שציינתי, SAS כבת "מת" בדיסקים SSD מהסיבה הפשוטה שהחיבור עצמו איטי מדי בהשוואה למה ש-SSD נותן, לכן נשארנו עם SATA או NVME.

אני מניח שחלק מהקוראים כרגע כבר אומרים לעצמם "בשום מצב לא SATA". אין לו Queue לפקודות SCSI, ויש הרבה דברים של-SAS יש ושלא קיימים בפרוטוקול SATA וזה נכון אבל אם תסכלו בקטלוגים של SSD ל-Enterprise תמצאו שחלק נכבד מהדיסקים הוא בחיבור SATA (במהירות של .. 6 ג'יגהביט). מדוע? מכיוון שאותו "תור" וריבוי ערוצים שנמצא ב-SAS מתאים לדיסקים מכניים שבהם כמות ה-IOPS שאנחנו מקבלים היא מקסימום תלת ספרתית מאוד נמוכה (סביב ה-120-150 IOPS) וריבוי ערוצים מעלה את זה ל-300 IOPS ויותר – אבל עדיין תלת ספרית, אך דיסק SSD בחיבור ה-SATA הפשוט נותן IOPS של 5 ספרות, כלומר מה שלא מקבלים בריבוי ערוצים, מקבלים במהירות.

דיסקים מבוססי NVME הם בעצם כרטיסים שמתחברים בחיבור מיוחד שנקרא U.2 (לשעבר SFF-8639) ל-PCIe בלוח האם, כלומר אלו דיסקים עצמאיים (תיכף נגיע לזה) שאין בינם לבין SSD אחרים מבוססי חיבור NVME – שום דבר. נסו לדמיין שאתם מכניסים 2 כרטיסים גרפיים ללא SLI. אותו דבר.

מה שמביא אותנו ל….

RAID

כשזה מגיע לדיסקים SSD מבוססי SATA, הסיפור פשוט. מחברים ל-RAID שבלוח האם או לכרטיס בקר יעודי (שימו לב להגדרות Cache בבקר, בחלק מהמקרים עם דיסקים SSD SATA שונים יתכן ותצטרכו לבטל את ה-Cache). מגדירים את הדיסקים לפני כן ל-OP שאנחנו קובעים (אני ממליץ לחשוף את הדיסקים כ-JBOD ב-RAID, להעלות לינוקס מ-CD או כרטיס SD ולעשות זאת עם פקודת hdparm ורק אז לבנות בבקר RAID את ה-RAID שאתם רוצים תוך כדי שמוודאים שהבקר "רואה" את הדיסק בניכוי ה-OP שהגדרתם) ומתחילים התקנה של המערכת שאתם רוצים.

הנה טיפ קטן: לא להגדיר דיסקים SSD כ-RAID-5,6,50,60 אלא אם אתם רוצים נחיתה מאסיבית בביצועים. היצרנים ממליצים RAID-0, RAID 1 או מקסימום RAID-10 (לעשירים מביניכם).

כשזה מגיע ל-NVME לעומת זאת תצפה לכם הפתעה. אין RAID. גם אם ממש תרצו, אין RAID בחומרה (למען האמת יהיה בקרוב, חברת AVAGO מוציאה צ'יפ לזה אבל גם אז אל תצפו לביצועים משהו, דיסקים SSD בחיבור NVME יודעים לחנוק DMI בקלילות). מדוע אין? כי אלו SSD שיכולים "לחנוק" את ה-DMI בקלילות. SSD מבוסס NVME מעביר בממוצע כ-2 ג'יגהבייט בשניה (אם תתנו לו סיבה) וה-DMI 3.0 שקיים בשרתים מודרניים יכול מקסימום להעביר 3.93 ג'יגהבייט בשניה, כלומר מספיק 2 דיסקים SSD בחיבור NVME "לחנוק" את השרת.

אז מה עושים עם השרידות? חושבים קצת אחרת. בדיסק SSD בחיבור NVME ל-Enterprise יש שרידות הרבה יותר גבוהה בהשוואה לדיסקים מכניים. "סקטורים" פגומים? הבקר ידע להעביר לבד את הנתונים לאזור תקין. יש Fragment? הבקר ידע להעביר בזמנו החופשי את הנתונים ולסדר אותם (במסגרת ה-Garbage Collection). הפסקת חשמל? יש "סופר קבלים" על ה-SSD ששומרים את המידע על ה-DRAM עד שהחשמל חוזר. בקיצור (ואני אומר את זה מנסיון) – יקח לכם המון המון מאמץ להרוס SSD מבוסס NVME שמיועד ל-Enterprise. בגלל זה האחריות עליהם היא ל-5 ולחלקם 10 שנים.

נקודה חשובה נוספת: הפופולריות של NVME עברה "מתחת לרדאר" של יצרני שרתים. (הח"מ סיים לפני מספר ימים שיחות עם נציגי חברת SuperMicro כדי שיוציאו כרטיס PCIe עם PLX כך שניתן יהיה לחבר 4 דיסקים SSD עם NVME למכונת PC. בשרתים זה יותר מסובך כי ה-Backplane לא "יודע" מה זה חיבור U.2) ולכן רובם מאפשרים גם במכונות החדשים מספר קטן של כונני SSD בחיבור NVME. ב-DELL ו-HP כמדומני המקסימום הוא 4 דיסקים והשאר SAS מכני או SATA מכני או SSD. לכן אם אתם רוצים מכונה שתהיה "מפוצצת" ב-SSD בחיבור NVME, צרו קשר עם חברת SuperMicro לדוגמא.

לכן, אם אתם מתכננים לדוגמא להרים ESXi עם NVMe, תשכחו מ-RAID. (מה לעשות, ESXi לא תומך אפילו ב-RAID תוכנה, לא חשוב כמה תנסו). או שתשתמשו בדיסקים SSD בחיבור SATA או שתבנו Datastores שונים על כל NVMe ומשם תרפלקו לכם עם Veeam או כל תוכנה אחרת VM חשובים.

חסכון

(הנה מילה ששומעים הרבה ב-IT ומצווים לכך … ותמיד אפשר לשמוע על איזה מנהל שהחליט לקנות מפלצת שהניצול שלה יהיה 10% ממה שהיא יכולה לנפק)

הבדל המחירים בין SSD לצרכן לבין SSD ל-Enterprise הוא הבדל שנע בין 50-300%. עם SSD שהוא NVME בחיבור PCIe אתם בקלות מגיעים לאלפי דולרים עד עשרות אלפי דולרים וכמובן שהדיסקים האלו נותנים ביצועים מהממים – IOPS של 6-7 ספרות, אבל מה לעשות שברוב המקרים תגישו הצעת מחיר כזו והמנהל יתהה לגבי בריאותכם הנפשית.

ה"סוד" הגדול וההבדלים לדוגמא ב-SSD בין גירסת הצרכן לגירסת ה-Enterprise נעוץ במספר דברים:

  • גירסת ה-Enterprise כוללת "סופר קבלים" לשמירת הנתונים שעדיין לא נכתבו – בעת נפילת מתח
  • בגירסת ה-Enterprise – השבבים שעליהם נשמרים המידע הם בתצורת MLC (למי שלא ידע, SLC כבר מת) או eMLC.
  • בגירסת ה-Enterprise – הבקר הוא הרבה יותר חכם
  • בגירסת ה-Enterprise – הם מוצעים גם בחיבור SATA וגם כ-NVME (כאשר יש תהום של ביצועים בין ה-2)
  • בגירסת ה-Enterprise – האחריות היא בין 5 ל-10 שנים.

יש דברים שלשם החסכון ניתן לדוגמא לוותר עליהם כאשר הסיכון די מזערי:

  • כדאי ללכת על שבבים שהם 3D NAND (כמו של סמסונג או טושיבה) כל עוד מדובר על MLC. ליצרן זה חוסך שבבים והמחיר יורד. אם מדובר על מכונה שרוב הזמן יקראו ממנה, אפשר גם לבחור SSD שיהיה מבוסס על צ'יפים שהם TLC אך כדאי לזכור – במקרים כאלו הכתיבה תהיה איטית (יחסית).
  • אם יש UPS – אז נוכל לוותר על ה"סופר קבלים"
  • אפשר להסתפק גם ב-1-3 שנים של אחריות במקרים מסויימים.
  • חיבור SATA מספיק

כך בעזרת דברים אלו ש"נרד" מהם – ניתן במקרים מסויימים לרכוש דיסקים כמו ה-850 EVO או 950 PRO של סמסונג (ה-950 EVO הפתיע רבים בשוק מבחינת הביצועים שלא היו פחותים מ-SSD SATA ל-Enterprise שעולים פי כמה ממנו) ויש כמובן יצרנים נוספים עם SSD בהחלט "שווים". אני לא ממליץ לעשות שרתי פרודקשן עיקריים עם SSD כאלו, למעט אם צריכים שרתי טסטים, פיתוח ודברים שאינם כה קריטיים.

העתיד

כשזה מגיע להתפתחות טכנולוגיית ה-SSD, אפשר לאמר שהיא מתפתחת בקצב מהיר. אינטל וחברת מיקרון עובדות על XPoint – טכנולוגיה שתתן ביצועים פי כמה וכמה מהירים מכל SSD שקיים כיום. סמסונג עובדת גם על פתרון שתחשוף אותו בסוף השנה או בתחילת השנה הבאה (עקב NDA אינני יכול לפרט), וגם טושיבה, WD/Sandisk עובדות על טכנולוגיות אחרות לשמירה/קריאת נתונים הרבה יותר מהירות מכל שבב FLASH NAND שקיים כיום. כל החברות במקביל עובדות על טכנולוגיות תלת מימד (3D) עם מספר דו ותלת ספרתי של שכבות על מנת להוציא SSD עם הרבה יותר מקום (סמסונג הוציאה לאחרונה דיסק של 15 טרהבייט במחיר "עגול" של … $10000).

אחת הטכנולוגיות החדשות שבקרוב "תסתער" על השוק (במיוחד שוק הוירטואליזציה, קונטיינרים ועוד) היא טכנולוגיית ה-MVMEoF (כלומר NVME Over Fabrics). כיום, כשאנחנו רוצים לייצא חלק מהדיסקים לשרתים, אנחנו עושים זאת בעזרת טכנולוגיות כמו NFS, SMB או iSCSI אך איננו מקבלים את כל המהירות ש-SSD בחיבור NVME מקבלים. עם NVMEoF המהירות שנגיע לנתונים תימדד בננו שניות, כאילו הדיסק יושב פיזית במכונה (כמובן שלשם כך יהיה צורך בהחלפת תשתיות – 40 ג'יגה Ethernet כמינימום, כרטיסי רשת שמבצעים Offload ל-TCP כמו של מלאנוקס ואחרים) ויש עוד כמה דברים בצינור.

עוד תחום נוסף מעניין הם דיסקים SSD חדשים ש"ישתפו פעולה" עם מערכת ההפעלה ויתנו למערכת ההפעלה בעצם לנהל את הדיסק ובכך להעביר את רוב הלוגיקה של הבקר – למערכת ההפעלה. הפרויקט נקרא Open Channel SSD והמימוש שלו נמצא בקרנל 4.4 בלינוקס (עדיין לא ב-Windows). עדיין אין כוננים כאלו אך כל היצרנים משתתפים בפרויקט.

לסיכום

דיסקים SSD הם ההווה ועתיד. זה כמובן לא אומר שדיסקים מכניים הולכים למות (רחוק מכך, הם מצטיינים בגדלים ובמחירים זולים יותר מ-SSD, כרגע לפחות) אבל מצד שני טכנולוגיית ה-SSD עברה את סף ה"נסיון" והיא יציבה יותר מדיסקים מכניים, שלא לדבר על כך שמבחינת מהירות כתיבה וקריאת נתונים – היא עוקפת כל דיסק מכני גם בחיבור SAS. ה-SSD גרם לטכנולוגיה חדשה כבר למות (SATA Express) וטכנולוגיית ה-NVME מחברת את ה-SSD (דרך U.2 או ככרטיס PCIe או בחיבור M.2 – פוסט על M.2 יופיע בקרוב) ישירות ללוח אם תוך עקיפת צורך בבקר כלשהו או בצורך "מנהל" כלשהו – ה-SSD מבוסס NVME עושה הכל, (רק כדאי לוודא שה-BIOS/UEFI תומך ב-NVME) – והיא נותנת ביצועים שנמדדים בג'יגהבייטים תוך מתן עשרות אלפי IOPS.

נכון, SSD הוא יותר יקר מדיסקים מכניים, אבל מדובר בהשקעה משתלמת לאורך זמן ומבחינת תחזוקה הבקר עושה לבד את הכל ולכן אני ממליץ – אם יש תקציב, לכו על SSD.

עדכון: לאחר פרסום המאמר הופנו אליי שאלות שנענו בפוסט ההמשך כאן.

כמה מילים על Thin Client ל-Citrix

לא מעט חברות גדולות בארץ משתמשות במערכות Citrix. חברות ביטוח, קופות חולים, רשתות שיווק ועוד ועוד. רובן משתמשות במכונת PC כ-Client וחלקם קונים "קופסאות קטנות" (מותגים) כדי לאפשר עבודה למשתמשים מרחוק. אחד הדברים החשובים ב-Thin Client עבור אותן חברות – הוא ניהול מרכזי. בפוסט זה אני אכתוב לגבי הצד החומרתי של הקופסאות ועל מערכת ההפעלה שנמצאת בקושחה שלהן.

ל-2 סוגי הפתרונות הנ"ל יש יתרון בכך שקל יחסית לנהל אותן, הן מבחינת הגדרות מערכת, והן מבחינת נעילה וכו', אולם ישנן כמה נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת:

  • במקרים של "קופסאות", לא תמיד קיימת האופציה לשדרג קושחה לגירסה חדשה של Client. חלק מהספקים משחררים קושחה עם עדכונים לגרסאות Client חדשות, אולם חלק אחר של הספקים משחררים עדכון רק לדגמים מהשנה, שנה וחצי האחרונות.
  • במקרים רבים, בפתרונות "קופסא" – אתה צריך לסמוך לחלוטין על ספק הקופסא ועל הקושחה שהוא מספק איתה, ולא תמיד היצרן משחרר במהירות עדכוני אבטחה למערכת ההפעלה שרצה על הקופסא.
  • מחירי הקופסאות – לא ממש זולים.

פתרוות של PC שמריץ את ה-Client של Citrix הם פתרונות טובים, אולם מכיוון שזה PC – אתה עדיין צריך לתחזק אותם: דיסקים קשיחים, מאווררים וכמובן שאתה צריך להוסיף אותם למחיר שאתה משדרג מערכת הפעלה, אנטי וירוס ושאר תוכנות שהחברה דורשת כמינימום (גם אם זה PC שרק מריץ Client פשוט).

כיום ישנו גם פתרון שהוא יותר זול.

piלמי שלא מכיר – זהו ה-Raspberry Pi-3 (מודל B). זהו מחשב בגודל קטן מאוד עם כמות זכרון של 1 ג'יגהבייט והוא מריץ מערכת Linux ויש לו גם Client מלא ל-Citrix עם כל הפונקציות פעילות. הוא יכול לשמש בעקרון כ-Thin Client מאוד זול ולהתאים לחברות…

… בערך …

לי אישית בבית היו לי כמה Pi ולוחות אחרים שמריצים דברים שונים (אני מאוד חובב חומרה), אבל פתרון כזה כמו שנראה בתמונה בחיים לא יכנס לחברה. חברות רוצות משהו סגור, עם ניהול מרוכז, משהו יציב שיש לו אבא ואמא..

HDX-READY-Pi

תכירו את Viewsonic SC-T25: זהו המוצר של חברת Viewsonic ובתוכו יש בדיוק את אותו Raspberry Pi-3 Model B, אך כאן מדובר למוצר שמיועד לחברות. יש לו מערכת הפעלה לינוקסאית הכוללת ניהול מרכזי והמכשיר תומך בכל הפונקציות של Citrix. המכשיר ישווק בקרוב במחיר הכרות של 89$ לקופסא (בחו"ל).

מדוע אני ממליץ על הקופסא הזו? מכיוון שהלינוקס שבתוכה ניתן להרחבה ע"י איש/צוות הסיסטם בחברה. קחו לדוגמא מצב פשוט בו משתמש (או משתמשים) לא מצליחים להתחבר. אפשר לנטר את הקופסא מרחוק ולבדוק שיש אליה Ping לדוגמא ובמקרים ויש בעיה, תמיד אפשר לבצע ssh.

דוגמא אחרת שחשובה לאבטחה וקשה לבצע בקופסאות סגורות אחרות: רוב הקופסאות מגיעות עם 4 כניסות USB אבל המשתמש מנצל רק 2 (מקלדת, עכבר) או 3 (כרטיס חכם או מתאם USB->Serial). נשארה כניסה אחת או יותר פתוחה ואנו רוצים לנעול על מנת שהמשתש לא יכניס ציוד לא מורשה. בעזרת סקריפט פשוט (דוגמא: כאן) אפשר לכבות את הכניסות האלו כך שגם אם יוכנס ציוד, המערכת לא "תראה" אותו ולא ניתן יהיה להפעיל אותו, וניתן להוסיף עוד 1001 דברים שירוצו על הקופסא או מחוץ לקופסא כדי להרחיב את השימוש בהתאם לצרכי החברה. (אגב, בקרוב ל-Pi תהיה תמיכת PXE כך שלא יהיה צורך לעדכן שום דבר בקופסא. מכבים, מדליקים, הקופסא מוכנה לשימוש).

נקודה נוספת חשובה: אפשר להרחיב קופסא כזו (ע"י המשתמש, לא היצרן קופסא) לתמוך ב-RDP מלא, אולם כדאי לקחת בחשבון שמיקרוסופט גובה 100$ רשיון על שימוש בקופסא כזו מכיוון שהיא לא מריצה מערכת הפעלה של מיקרוסופט.

לסיכום: שימוש בקופסאות למשתמשים זה טוב ונחמד, אבל במקרים רבים יצרנים לא מספקים עדכוני אבטחה וחלקם גם לא מספיק עדכוני גרסאות. עם קופסא כמו זו שציינתי, השליטה עוברת אליכם. אתם יכולים לקבל עדכונים או להכניס עדכונים ושינויים בעצמכם, קל לנטר את הקופסא וקל לתקן תקלות מרחוק ובנוסף – המחיר די זול. זה לדעתי יכול להיות פתרון מעולה אם אתם רוצים להחליף את ה-PC בקופסא או להחליף קופסאות ישנות.

[stextbox id="info" caption="הבהרה"]לי אין קשר ל-Viewsonic או ליבואן ופוסט זה נכתב מהאספקטים של לינוקס, אבטחה וניהול יותר קל של Citrix Clients.[/stextbox]

להסתכל דרך החור בגרוש

אתחיל ברשותכם באירוע שקרה לי היום, בניכוי פרטים מזהים:

חברה מסויימת רצתה שעבדכם הנאמן ישדרג את מאות שרתי הלינוקס (כמעט כולם רצים כ-VM) מגירסת לינוקס מאוד ישנה לגירסת לינוקס מודרנית. מכיוון שישנן מכונות שונות שמריצות אפליקציות שונות עם פונקציות שונות, היה צריך לבדוק כל דבר, להרים מכונה חדשה ואז להעביר חלקים, לבדוק שהם עובדים וכך הלאה וכך הלאה. מדובר אמנם במאות רבות של שעות עבודה, אבל זו השיטה הכי בטוחה להעביר דברים בין גרסאות לינוקס ישנות מאוד לגירסת לינוקס מודרנית. חוזים ומסמכים נחתמו והבוקר כבר רציתי לצאת אל הלקוח ולהתחיל את הפרויקט. מספר דקות לפני היציאה קיבלתי טלפון שהחברה החליטה בדקה ה-99 לקחת חברה הודית שהמחיר שלה נמוך ב-93% מהמחיר שהצעתי. לא אפרסם פה מחירים אך בואו נאמר ששום פרילאנסר ישראלי מקצועי שטוב בתחום לא היה מוכן לעשות את העבודה במחיר שההודים הציעו.

הפסדתי פרויקט גדול. קורה לכל פרילאנסר. ככה זה בחיים.

אבל הסיפור לא מסתיים כאן. הבוקר החלה החברה ההודית לעבוד (מרחוק) ומסתבר שמי שעושה את העבודה מבין בלינוקס ובוירטואליזציה ברמה בסיסית ומטה. מי שעשה את העבודה החליט לעקוף את מנגנוני השדרוג הרגילים ולבצע שדרוג "בכח" על שרתי הפרודקשן מבלי ליצור אפילו Snapshots! כמובן ששרתי הפרודקשן נפלו וסירבו להפעיל כל קובץ בינארי (אפילו לא Bash!), אבל מה שהיה יותר גרוע מכך – לצוות ה-IT אסור היה להתערב או לנגוע. כל מה שהם היו יכולים לעשות זה לפתוח סשן KVM ולצפות באסון בשידור חי. הם בהחלט דפקו את הראש בקיר! היכן כל הפעולות שאיש מקצועי צריך לעשות (ליצור VM חדש, להעביר חלק חלק, לשנות סקריפטים, להתקין גרסאות עדכניות של האפליקציות והספריות הדרושות)? אותו איש טכני הודי החליט פשוט לוותר על העניין, כאילו היה מדובר בעבודה על איזה LAB ביתי קטן..

אני מאמין שבסופו של דבר שם מישהו בהנהלה יתעשת וצוות ה-IT ישחזר גיבוי מהקלטות (יש לאותה חברה צוות IT מעולה ומסודר, חייב לציין). מה שכן, בהנהלה יצטרכו להתעשת ולהכיר במציאות שבה מחירים לשעה לאנשים מקצועיים אינה דו ספרתית ברמה הנמוכה (בשקלים).

יש פה, לעניות דעתי, משהו שאותה חברה ואולי עוד כמה חברות צריכות ללמוד והוא לא להסתכל על פרויקטים דרך החור שבגרוש. שאתם צריכים מישהו מקצועי, המחיר הוא יותר גבוה מלשכור מישהו שכיר שיעשה את העבודה, כי אתם לוקחים מישהו מקצועי לפרק זמן קצר או לפרויקט. אתם מצפים ממנו שיבצע את העבודה כאן ועכשיו, לא שיתחיל ללמוד או שהתחיל ללמוד זמן קצר על החומר שהפרויקט מצריך (ולשם כך אני מאמין שאתם תבקשו המלצות לגבי פרויקטים זהים קודמים שהמועמד ביצע).

כשאתם שוכרים מישהו מקצועי, אתם צריכים (לעניות דעתי) להסתכל עם מה החברה נשארת בסוף הפרויקט. מישהו בצוות שאיתו עבד הפרילאנסר מסתכל ויודע מה הוא עשה? האם נשאר בחברה ידע נוסף לאחר ביצוע הפרויקט? האם הידע יכול לסייע לחברה לאחר שהפרילאנסר אינו נמצא במשרדי החברה?

כפרילאנסר, ישנם 2 מצבים של עבודה:

  1. מצב אחד שאני קורא לו "טכנאי טלויזיה": אני מגיע אל הלקוח, הוא מראה לי את הבעיה, אני מתחבר לשרתים, מוצא את התקלה, פותר, מוציא ללקוח חשבונית מס והולך.
  2. המצב השני (שזו שיטת עבודתי) הוא מצב ה"שיתוף פעולה". אני מגיע אל הלקוח, הוא מראה לי את הבעיה, ואו שאני יושב עם נציג מקצועי של הלקוח ועובר איתו על טיפול הבעיה שלב אחר שלב, או שאני פותר את הבעיה ולאחר מכן אני יושב ומסביר לנציג מה הבעיה ואיך פתרתי ואם הוא מעוניין, אני כותב לו מסמך שמסביר את הבעיה והדרך/דרכים לפתור אותה.

למצב הראשון יש יתרון בכך שמדובר על כמות שעות פחותה (אם כי לא באופן משמעותי) מהמצב השני וזה מתאים למצב שבו נמצאים במקום שאין מישהו עם ידע טכני  ולא מתעניינים ממש בבעיה, מעוניינים רק שתפתור וזהו. זהו מצב שלחלוטין לא מתאים לדוגמא לחברות היי-טק, שם דווקא כן מעוניינים לדעת מה קרה ואיך ניתן למנוע, גם אם ההסברים וההדרכה יקחו עוד מספר שעות.

פרילאנסרים בזול אפשר למצוא תמיד: הודו, מזרח אירופה, רוסיה ועוד. מה שלא זול – זו המערכת שלך, ה-Downtime של שרתים/תקשורת/סטורג'. האם המערכות שלך "מחזיקות" את החברה? אם כן, אז עדיף למצוא מישהו מקומי שיעשה את העבודה, גם אם זה יותר יקר מפרילאנסרים זולים בחו"ל, במיוחד שב-90% מהזמן מתרחשים דברים כמו תיאור לא נכון של בעיה בהשוואה למה שהשרתים מציגים או שלא הובנו נכון (היה לי מקרה לפני מס' חודשים שמישהו התעקש שמצא באג-קריטי ב-MySQL והתקלה האמיתית היתה .. חוסר מקום בדיסק הקשיח של ה-VM). פרויקטים צריכים להתבצע בשיתוף פעולה צמוד עם הצוות האחראי, ועדיף במקרים רבים שזה יתרחש במשרדים. מפרטים ומסמכים זה נחמד – עבודה מול שרתים מציגה תמונה אמיתית ולפעמים זה מצריך שינויים בתוכניות.

לכן, מומלץ לבצע מספר דברים בטרם מתחילים פרויקט עם מישהו:

  1. כשמראיינים פרילאנסר, בקשו ממנו לתאר מה הצעדים שהוא יבצע בכלליות. אם הפרילאנסר לא מתאר צעדי מנע, Rollback, בדיקת תאימויות, testing (ושרת טסטים) אז יש בעיה.
  2. החליטו על שיטת העבודה: האם מישהו יושב ליידו ולומד כל צעד או שהפרילאנסר יבצע את העבודה ולאחר מכן הוא יסביר וידגים מה הוא עשה ויכתוב מסמך על זה? (שימו לב: אחת הסיטואציות שמתרחשות לא פעם זה שאיש הלינוקס בחברה הוא די חדש בתחום, ואז כל הסבר מפורט לוקח הרבה יותר זמן, ואז פרויקט של 10 שעות יכול "להימתח" ל-25 שעות לדוגמא, ואז כולם עצבניים..)
  3. מתכננים פרויקט גדול? תתחילו בקטן (יותר גדול מ-POC, הרבה יותר קטן מפרויקט מלא). ראיתי פרילאנסרים רבים שמתוסכלים (נתנו מחיר Fixed לפרויקט והפרויקט התברר כדורש הרבה יותר שעות  ממה שתכננו ולפי התכנון הם הגישו הצעת מחיר) וצוותי IT מתוסכלים (ה-Storage נחנק, השרתים לא נותנים את אותה תפוקה שהיו אמורים לתת לפי התכנון, התאימות נשברת בגלל כלי חדש שהוכנס ועוד ועוד). רוצים לקחת פרילאנסר לשדרג 100 מכונות VM לגירסת מערכת הפעלה אחרת? תתחילו עם 10-20, ש-2 הצדדים יפיקו לקחים ואז תמשיכו, עדיף (לדעתי) מאשר לראות שפרויקט הושלם אבל הלקוח לא מרוצה.
  4. רוצים לעבור למשהו חדש? מעבר לענן? CI? אוטומציה פופולרית? השכרת פרילאנסר להדרכה לא תספק (ראיתי כבר חברות שלקחו 3 שעות הדרכה על אוטומציה אבל לא לקחו ליווי ויעוץ להמשך ולבסוף הם זנחו את הכלי כי הם לא הכירו מספיק את ה-Quirks). שום הדרכה אינה מספקת בכדי לכסות Troubleshooting או אופטימיזציה, אם אתם לוקחים הדרכה, קחו גם ליווי/יעוץ "לדרך" ומנסיון – אתם תחסכו לעצמכם שעות רבות של תסכול ו/או חשבונות עתק (במקרים של עננים ציבוריים).
  5. רוצים לרכוש ציוד עבור הפרויקט? אל תקשיבו להמלצות של איש המכירות. אם אין בחברה ידע לגבי הציוד הנדרש (או שיש ידע חלקי/לא מעודכן) – קחו יעוץ ממישהו מקצועי שאינו Reseller (כך שלא יווצר הרושם שהוא מנסה "לדחוף" לכם ברזלים שהוא מוכר). ראיתי לדוגמא מספיק מקרים שחברות קנו SSD לשרתים מבלי לבדוק מה העומסי כתיבה/קריאה ובחירת דיסקים בהתאם. יש מקרים בהם אפשר לעשות שימוש בציוד קיים ויש מקרים שאין ברירה וצריך לרכוש ציוד והדברים אינם כה פשוטים.

ואם יש לכם פרויקטים בנושאים הקשורים לוירטואליזציה/חומרה/לינוקס/ZFS/סטורג' מבוסס תוכנה – אתם תמיד מוזמנים לפנות 🙂