בעשור האחרון סייעתי לא פעם ולא פעמיים בהקמת Appliance לחברות פיתוח, כתיבת החלקים של גיבוי, עדכונים, וגם Installer כשהיה צריך. בד"כ החלק שלי היה יותר קשור לרמת ה-OS, דיסקים, הגדרות מערכת וכו' ופחות כתיבת קוד לאפליקציה עצמה.
אם יש משהו שאני יכול לאמר על Appliances זה שהחיים איתם מבחינת הכנה – אינם קלים. תמיד אפשר כמובן לכתוב איזה updater לדוגמא שיתחבר לכל מיני מאגרי חבילות (REPO) ויוריד את חבילות מערכת ההפעלה ועדכוני התוכנה וחתימות (אם צריך, נניח), אבל מה אתה עושה אם לקוח לא מוכן לחבר את ה-Appliance עקב הוראות בטחוניות באותה חברה/מוסד/ארגון? אתה צריך ליצור מעין "Delta" של החבילות סיסטם + עדכונים ולשלוח לו את זה כדי שהוא יוריד לדיסק און קי, "ילבין" ויתקין את זה.
נחשוב על סיטואציה שמתרחשת אצל כל חברה שמייצרת Appliance (בין כ-VM ובין כקופסא פיזית) – החברה החליטה שבמסגרת הגירסה הבאה של התוכנה, היא מחליפה בדרך גם את הפצת הלינוקס שלה, ולא חשוב אם מדובר בשדרוג לגירסה אחרת מאותה הפצה או במעבר מ-Ubuntu ל-CentOS. המימוש לתהליך הזה די מורכב הואיל ומדובר על דריסה של מערכת קיימת ואם זה נשבר באמצע, ללקוח יהיה Appliance במצב לא שמיש (נקרא גם Brick). מעבר לכך זה גם מאוד תלוי אם המערכת הוקמה עם Volume Management (תתפלאו כמה Appliances אין להם את זה) ושההגדרות והנתונים יושבים על Logical Volume אחד, ה-DB יושב על Logical Volume אחר וכו' וכו'. בלי זה – כתיבת השדרוג הולכת להיות מורכבת ומסובכת (מנסיון…)
וכאן בדיוק קונטיינרים יכולים מאוד לעזור בשילוב LVM (ר"צ של Logical Volume Manager). את ה-Appliance אפשר לבנות בתצורה הבאה לדוגמא (בניכוי כל הדברים הקשורים ל-Volume Groups וכו'):
- מחיצת boot/ בגודל 1 ג'יגהבייט (זה הסטנדרט המומלץ בסנטוס 7, אגב) ללא LVM
- LV לוגי שמכיל את ה-OS עצמו בלבד.
- LV שמכיל את ספריות ה-DB וקבצי קונפיגורציה
- LV שמכיל קונטיינרים
- LV לגיבויים
- LV שמיועד לקבצים זמניים, Cache וכו'
- LV ספייר (ריק, לשימושים שונים במהלך חיי ה-Appliances כמו פריסת Plugins זמניים, קבצי התקנה זמניים ועוד ועוד)
מבחינת ה-OS הוא יהיה המינימום שבמינימום. צריך להיות מותקן בתוכו Docker ואולי עוד כמה דברים קטנים (כדאי להכליל את curl ואולי גם סקריפטים לדיאגנוזות שונות)
מבחינת קונטיינרים, יהיו במערכת מינימום 2 קונטיינרים (או 3, תלוי בחברה, מה המוצר, מורכבות ועוד):
- בקונטיינר הראשון תרוץ אפליקציית Web שמטרתה העיקרית היא ניהול ה-appliance עצמו ברמת סיסטם: עדכוני תוכנה, יצירת גיבוי ושחזור, הרצת בדיקות תקשורת, התחברות ל-AD (אם צריך) ו/או למערכות אחרות. לאותו קונטיינר אנחנו נמפה הן את ה-DB והן את תיקיית קבצי הקונפיגורציה כך ששינויים ישמרו, גם אם לקונטיינר יקרה נזק/יפול/ימחק. לקונטיינר הזה המשתמש יגש דרך כתובת ה-IP של ה-appliance אך דרך פורט אחר שאינו 80/443 ומומלץ שיהיו לו יוזרים שונים מהיוזרים שמשתמשים ב-appliance עצמו.
- בקונטיינר השני תרוץ האפליקציה העיקרית שלנו וגם בקונטיינר זה אנו נמפה את התיקיות קונפיגורציה ואת תיקיית ה-DB. לכאן המשתמש יגיע דרך HTTP או דרך HTTPS לפי העדפותיכם כמובן (אגב, טיפ קטן לחברות שבונות appliances – תנו דרך קלה להכניס תעודות SSL).
- אופציונאלי: קונטיינר שלישי יריץ את ה-DB וגם אליו נמפה את תיקיית ה-DB. הסיבה שאני ממליץ להפריד את ה-DB לקונטיינר אחר היא שבמקרים רבים ללקוח יש הרבה פעילות וה-Appliance מגיב באיטיות כשהוא בעומס, ולכן כדאי לחשוב על מתן אפשרות הקמת Appliance רק עם ה-DB.
היתרונות בעבודה בדרך זו:
- יצרן ה-Appliance יכול להשתמש בכל גירסה באיזו הפצת לינוקס שירצה, מבחינת המערכת – זה בסך הכל Image שקונטיינר מריץ. האפליקציה בקונטיינר מתממשקת לתיקיה של ההגדרות וה-DB ויכולה לזהות אם ההגדרות ישנות (או הנתונים ב-DB ישנים) ולשדרגם בהתאם.
- כשיש עדכון חרום או עדכון רגיל שאיננו החלפת גירסת Major, העדכון שירד יהיה די קטן והוא ירד בצורה מאובטחת מ-repository של היצרן דרך התשתית של docker, המערכת תעדכן את קבצי ה-image, תבנה קונטיינר חדש ותחליף את הקיים בצורה שקופה.
- כשיש שדרוג לגירסת Major חדשה, קונטיינר אחר נותן חוויית שימוש הרבה יותר אינפורמטיבית ללקוח, הוא יכול לראות מה קורה מבחינת אחוזי הורדה, מה המערכת עושה.
- עדכוני מערכת ההפעלה הראשית (שאינה נמצאת בקונטיינר) הם בטוחים וגם אם יש תקלה, המקסימום שיהיה צורך זה לעדכן את ה-OS המינימלי. זה לא נוגע בקונטיינרי (ההגדרות יושבות ב-LV אחר).
- אם הלקוח גודל מחר וצריך DB עם רפליקציות וכו' – השינויים שיש צורך לבצע הם מינוריים.
- הזמן שלוקח מגילוי תקלה בתוכנה ועד שחרור ללקוחות (לאחר בדיקה) – מתקצר משמעותית. מהרגע שהחברה שחררה עדכון, הלקוח יכול להיכנס לקונטיינר הניהול, ללחוץ על Update מבלי להוריד קבצים.
- זמן הירידה והעליה של ה-Appliance לאחר שדרוג מתקצר משמעותית.
- אפשר לפתוח לטובת הלקוחות ערוצים נוספים כמו testing, beta, stable והלקוח יוכל לבחור לעבור, מדובר בסופו של דבר רק בהחלפת קונטיינר (חשוב לזכור: האפליקציה של הלקוח תצטרך להתמודד עם קבצי הקונפיגורציה וה-DB מבחינת שינוי ושדרוגם)
- הלקוח יוכל לבצע (או שהמערכת תבצע עבורה) גיבוי של הקונפיגורציה וה-DB במהירות (מדובר ב-LV snapshot שהוא חלק בסיסי בלינוקס) ו-rollback במקרה הצורך.
במקרים כמו עבודה של Offline עקב דרישות של ארגונים בטחוניים או אגף אבטחת המידע של החברה, יהיה צורך בשינויים- אבל את זה אני משאיר מחוץ למאמר זה 🙂
לסיכום: כשבונים Appliance, עבודה עם קונטיינרים הופכת את הציוד להרבה יותר מודולרי עם עדכונים שקל לשנות ולשדרג, עם צרכי תחזוקה יותר נמוכה והורדת כמות התקלות והטיקטים שצריכים לטפל עקב שדרוג כושל וכו'.