הסברים והבהרות לגבי Scale Out בתחום אחסון

אחת למספר שנים מתרחשים שינויים מהותיים בתחום הסטורג'. לפני מס' שנים נכנס דבר שנקרא Object Storage – זו צורה שונה לאחסון קבצים ונתונים שבמקרים רבים אינה משתמשת ב-File system רגיל. חברות כמו Seagate לדוגמא הוציאו מספר דיסקים קשיחים ובנו חיבור חדש לדיסקים – חיבור Ethernet ישירות לדיסק, מה שמחייב כמובן מערכת אחסון אחרת. (נכון להרגע, הפתרון הזה יותר מתאים לחברות כמו אמזון, גוגל ומיקרוסופט, או לחברות שבונות את ה-Object Storage שלהם, גם מבחינת חומרה).

אחד השינויים הגדולים שנכנסו היה עניין ה-Scale Out וכיום כל יצרן סטורג' שמכבד את עצמו מציע דגם זה או אחר (או משפחה) של פתרונות אחסון Scale Out.

אך מהו בעצם פתרון Scale Out?

חברות אחסון רבות לקחו את המושג "Scale Out" לכיוון שהם רוצים. יש חברות שמייצרות HCI (כלומר Hyper Converged) שלקחו את המושג Scale Out לכיוון הוספת שרתים שיתנו לך יותר משאבי מחשוב/רשת/אחסון. חברות אחרות לוקחות את זה לכיוון שאם אתה מרים ערימת שרתים, אתה מתקין VM בכל אחד מהם שמחובר לדיסקים המקומיים בכל שרת וישנה תוכנה שמתחברת לכולם ובכך נוצר Storage (אין Networking גודל בכל מכונה והמכונה לאו דווקא מריצה מכונות VM אחרות) ויש כמובן את ה-Scale Out שעליו דיברתי בפוסט הקודם – ערימת שרתים מלאים דיסקים שלא מריצים מכונות VM או Payload משלך אלא תוכנה יעודית של יצרן הפתרון בלבד.

לעומת פתרון Scale Out – יש פתרון ותיק שנקרא Scale Up, שבו יש פתרון שמורכב ממערכת אחת (או 2 לשרידות) ודרך הגדלת האחסון היא הוספת דיסקים מכניים (או SSD אם רוצים יותר IOPS), אך כמות הברזלים נשארת זהה.

המכנה המשותף לכולם הוא פשוט: צריך עוד מקום אחסון? אתה מוסיף עוד שרתים, או שאם אתה רוצה – אתה מוסיף דיסקים, אבל לכל השרתים שיש בהם דיסקים (למעט HCI, בפתרונות אחרים, במיוחד בתחום HPC – מוסיפים שרתים כי Resizing לכל מכונה יקח זמן רב מדי).

לא כל פתרון Scale Out מתאים לכל הסיטואציות. בתחום HCI לדוגמא, אתה יכול להוסיף עוד כמה טרהבייט בחישוב הכולל בכך שתוסיף עוד כמה דיסקים (מכניים/SSD) פר מכונה ובכך תקבל יותר אחסון ויותר IOPS, אבל פתרון כזה אינו מתאים אם לדוגמא אתה צריך מאות טרהבייטים עד פטהבייטים (ומעלה) של אחסון ואין לך צורך בהרבה מקום נוסף למכונות VM. בסיטואציה כזו אתה חייב פתרון אחסון Scale Out שידע לעמוד בשרידות של שרת אחד או 2 שנופלים ולא פתרון Scale Up (למרות שרוב פתרונות ה-Scale Up מתהדרים בכך שהם יכולים לגדול לפטהבייטים).

אחד הדברים הראשונים שקורים כשחברות מתחילות להתעניין בפתרון אחסון Scale Out ורואים את מחירי יצרני הפתרונות הקנייניים – זו התעניינות אוטומטית מה יש לקוד הפתוח להציע. אחד הדברים שאני לא ממליץ לעשות, זה להוריד גירסת קוד פתוח חופשי ולהטמיע בשרתים, מכיוון שהגרסאות האלו משתנות תדיר וקהילת המפתחים לא כל כך עוזרת עם בעיות/באגים – במיוחד אם אתה צריך את הפתרון פה ועכשיו, ולכן אם הולכים על פתרון מבוסס קוד פתוח, אני ממליץ את הדברים הבאים:

  • אם מדובר במערכת HCI שתהווה אלטרנטיבה ל-VSAN/Simplivity/Nutanix – אז יש את GlusterFS והוא מגיע יחד עם RHV.
  • אם מדובר במערכת Scale Out שלא הולכת לגדול מעבר למספר קטן של שרתים (כמה עשרות) – ניתן לרכוש את GlusterFS בנפרד.
  • אם צריכים מערכת אחסון שתורכב מעשרות שרתים ואחסון בגדלים של מאות טרהבייט ומעלה, או שתריץ מערכת ענן פרטי כמו OpenStack בחברה – מערכת SES של SuSE או Red Hat Ceph Storage יתנו לכם מערכת מבוססת CEPH שבנויה לדברים הללו (הפתרון של SuSE בארץ זול משמעותית בהשוואה למחיר שרד-האט מבקשים, ויש את אותה פונקציונאליות בשתיהן).
  • גם Ceph וגם GlusterFS מתאימות אם אתם הולכים להריץ קונטיינרים/Kubernetes/OpenShift על הברזלים.

לסיכום: פתרון Scale Out טוב (שאינו מבוסס HCI) הוא פתרון שנותן:

  • להגדיל את כמות האחסון למימדים גדולים (מאות טרהבייט ומעלה)
  • שרידות הרבה יותר גבוהה מפתרון Scale Up (מערכת ששורדת גם כששרת אחד או יותר המאחסנים את הפתרון נופלים)
  • תמיכה בסטנדרטים אחרונים (Object Storage, Persistent Volume, ,Cinder וכו')

פתרון Scale Up אינו דבר רע, אבל חשוב לדעת מהן המגבלות שלו (למרות שהיצרן מציין אחרת). אני לא ממליץ לאף אחד לזרוק מערכת כזו (אלא אם זו מערכת ישנה מאוד) ולרוץ ל-Scale Out, אבל אם מצד שני צריכים להרים מערכת אחסון גדולה מאוד, כדאי להסתכל ולבקש הצעות לפתרונות Scale Out.

סטורג' לחברות גדולות

הערת עריכה: בעקבות מספר תגובות והערות שקיבלתי, פוסט זה נערך מחדש.

הערה 2: למעוניינים, כתבתי פוסט נוסף לגבי הסברים בין Scale Out ל-Scale Up והוא נמצא כאן (אתם יכולים ללחוץ על הלינק והוא יפתח ב-TAB חדש).

חברות גדולות, בארץ ובעולם, מתנהגות בצורה מעט שונה מחברות בינוניות וקטנות. אחת למספר שנים החברות הגדולות (בין אם מדובר במוסדות כמו אוניברסיטאות, גופים ממשלתיים, גופים בטחוניים, חברות ביטוח, בנקים ועוד) מוציאות מכרז לפתרונות אחסון. בחלק מהמקרים יהיה מדובר ברכישת סטורג' גדול, בחלק אחר מהמקרים – מספר סטורג'ים לתתי גופים, מחלקות רחוקות ועוד.

מחיפושים שהרצתי לאחרונה בגוגל ומשיחות שערכתי עם מספר אנשים, ישנם מספר גופים שפרסמו RFI או מכרזים לסטורג'ים או שהולכים להוציא מכרז במהלך השנה. אלו תהליכים איטיים ורציתי לנצל את ההזדמנות ולדבר על סוג סטורג' מעט שונה, ה-Scale Out Software Defined Storage.

נתחיל בצריכה של הסטורג'. אם יש משהו אחד שאותן חברות צריכות להבין, הוא שהשימוש שלהן בסטורג' רק הולך לגדול – והרבה. יותר ויותר גופים גדולים מתחילים להתעניין במה שסטארטאפים וחברות שמריצות דברים בענן משתמשות, כמו:

  • קונטיינרים / Kubernetes – הקונטיינרים הנחמדים האלו תופסים מקום, ואם מבצעים Scale Out גדול כך שמריצים לדוגמא מאות קונטיינרים – יש צורך בכמות אחסון גדולה, לא רק לקונטיינר אלא גם ל-Volume שמוצמד לקונטיינר, וברוב המקרים יש לפחות Volume אחד פר קונטיינר שאותו אנחנו רוצים לשמור גם לאחר שהקונטיינר מת.
  • לוגים ותובנות – ככל שיש לנו יותר מכונות וירטואליות, יותר מערכות Orchestration כמו Kubernetes או OpenShift יהיו לנו המון לוגים. אנחנו צריכים את הלוגים שלהם ואנחנו צריכים מערכת ניתוח רצינית (כמו כל המערכות שמבוססות Elastic) והדבר הזה תופס טרהבייטים כמו כלום.
  • מערכות Big Data שונות – יותר ויותר גופים מתעניינים, ומערכות אלו אוכלות אחסון כאילו אין מחר.

אצל חברות מסוימות ניתן להעיף מהסעיפים לעיל אם משתמשים בעננים ציבוריים, אבל בגופים שאני מדבר עליהם – רק בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בענן (כלומר Hybrid) ובחלק כלל לא ניתן – לחבר את המערכות לאינטרנט, כך שצריך סטורג' – והרבה מזה.

פתרונות סטורג' מלפני 4 שנים ומעלה התאפיינו בכך שהם פתרונות Scale Up סגורים, אלו אותם פתרונות שעליהם נמצא לוגו היצרן על כל מכונה ועל כל קופסא. אלו פתרונות שיכולים לגדול מבחינת כמות אחסון ואולי לתת יותר IOPS, אבל המחירים שלהם מאוד יקרים. כמה המחיר משפיע? נאמר שראיתי גופים שרכשו סטורג' X שעובד טוב, אבל המקום הפנוי מתרוקן במהירות ולפעמים אחרי שנתיים כבר מחפשים איזה סטורג' "ביניים" להעביר אליו דברים על מנת להשאיר כמה שיותר מקום פנוי בסטורג' היקר. הסיבה לכך פשוטה: כל שדרוג סטורג' כזה הוא יקר מאוד ובלא מעט מקרים התוכן שרוצים לאחסן – שווה את מחיר השדרוג.

ולכן אני מעוניין להציע הצעה מעט שונה ממה שחברות מקבלות מכל מיני ספקים. מה דעתכם לא לרכוש סטורג' כזה? אסביר..

יש כמה דברים שכל גוף גדול שרוצה לרכוש סטורג' צריך:

  • תמיכה בפרוטוקולים ידועים (CIFS/NFS, iSCSI)
  • תמיכה בהאצת וירטואליזציה (VASA/VAAI)
  • תמיכה ב-Snapshots
  • מערכת ניהול מרוכזת
  • שרידות גבוהה
  • חלוקת עומסים בין החלקים השונים של המערכת
  • Tiering (מידע שמועבר מדיסקים SSD מהירים לדיסקים מכניים איטיים יותר וההיפך לפי הצורך)

עכשיו אוסיף עוד כמה דברים:

  • תמיכה ב-Kubernetes וב-Persistent Volumes
  • תמיכה ב-Object Storage (כמו S3)
  • תמיכה ב-Cinder (אחסון block)

עתה נעבור לפתרון סטורג' Scale Out שמבוסס על תוכנה (Software Defined)

בפתרון כזה אנחנו לא רוכשים ברזלים קנייניים של יצרן סטורג' כלשהו. במקום זה, אנחנו רוכשים (אחרי תהליך מכרז בו אנו מפרטים כמות סטורג' רצויה, כמות IOPS וכו' וכו') תוכנת סטורג' ומי שזכה מציין איזו חומרה צריך. כל יצרני התוכנה מבצעים Certify מול כל יצרני השרתים הפופולריים כך שלא תצטרכו לרכוש שרתים וציוד ממקור אחר שאין לו חוזה עמכם. החומרה עצמה מורכבת משרתים (לא צריך חזקים), דיסקים SSD ומכניים, כרטיסי רשת 50/100 ג'יגה, וסוויצ'. כל הציוד עצמו אנחנו רוכשים בדיוק מאותו ספק שזכה במכרז למכור שרתים לחברה, וממנו גם נקנה את הדיסקים, כרטיסי רשת ומהזוכה שמוכר לנו את הסוויצ'ים נרכוש 2 סוויצ'ים. לאחר הרכישה, ספק תוכנת הסטורג' יקים את התוכנה, יגדיר את מה שצריך להגדיר וכמובן יתן שרות במסגרת SLA וכל מה שיוגדר במכרז.

הערה: כל יצרני השרתים מוכרים גם פתרונות סטורג' Scale Out משלהם, רובם מצריכים רכישת הברזלים והמערכת מהם.

מדוע פתרון זה עדיף מפתרון סטורג' Scale Up כמו מה שיש ברוב החברות? מכמה סיבות:

  • תמיכה – יש לכם תמיכה מלאה מספק התוכנת סטורג', 24/7, כפי שהגדרתם בהסכם. בנוסף, אם ישנה תקלת חומרה, אתם פונים לאותו ספק שרתים שאתם רוכשים ממנו כל הזמן.
  • מחיר יותר זול – שדרוג דיסקים וזכרון בשרת הוא הרבה יותר זול משדרוג דיסקים בסטורג' קנייני.
  • גדילה יותר זולה – מחירי שרתים יורדים כל מספר חודשים, מה שקשה לאמר על מחירי סטורג' אם רוצים להוסיף מדפים, Flash Cache וכו', כך ניתן להוסיף שרתים, להגדיל את כמות ה-IOPS והמקום הפנוי בצורה יותר זולה.
  • שדרוג לפונקציונאליות נוספת – רוב יצרני ה-Software defined storage מוסיפים פונקציות בגרסאות מתקדמות, והספק יכול לדאוג לשדרוג מערכת קיימת. נסו לקבל פונקציונאליות נוספת משמעותית אחרי שקניתם סטורג' קנייני.
  • טכנולוגיות SSD יותר מתקדמות – סמסונג, אינטל, טושיבה, מיקרון, כולם עובדים על פיתוחים לדיסקים SSD יותר גדולים, מתקדמים, מהירים. כל יצרני השרתים ישמחו למכור לכם את הדיסקים הללו עם תמיכה ושרות מהיצרן שרתים שלכם ישירות. זה לא ממש קיים בסטורג' קנייני – מה שקניתם, זה מה יש (למעט דיסקים בגדלים שונים, אך לא טכנולוגיה שונה).
  • שרידות הרבה יותר גבוהה – כל תוכנת סטורג' מבוססת תוכנה יודעת לתת שרידות ברמת דיסקים או Nodes, כך שגם אם שרת נופל, המערכת ממשיכה לעבוד כרגיל ויש גם תוכנות שניתן איתן להגדיר שגם אם 2 שרתים נופלים – המערכת ממשיכה לעבוד.

אסכם את הדברים בצורה הבאה: מה שהיה בעבר זה משהו אחד, מה שהולך להיות מבחינת ניצול סטורג' – הוא משהו אחר. קונטיינרים וטכנולוגיות אחרות דורשים הרבה מקום ומשאבים בפתרון האחסון וכיום פתרון Software Defined Storage יכול לתת לנו הרבה יותר כשמשווים אותו מול פתרון סטורג' קלאסי קנייני. אנחנו יכולים לגדול מתי שנרצה, מבלי לשלם הון עתק על כל שדרוג קטנטן, אנחנו יכולים לקבל תמיכה לפרוטוקלים וטכנולוגיות עדכניות, ואנחנו יכולים לקבל שרידות הרבה יותר גבוהה מבעבר.

מוקדש כחומר למחשבה. אם יש לכם שאלות, אתם תמיד מוזמנים ליצור קשר.

קונטיינרים ומכונות וירטואליות – השילוב הנחוץ

בפוסט הקודם שכתבתי על קונטיינרים ומכונות VM, דיברתי על עניין אבטחת מידע, וכיצד כלי כמו CRI-O יכול להחליף את Docker ובאותו זמן גם מאפשר לנו להריץ קונטיינרים שאיננו בוטחים בהם (Untrusted) בתוך QEMU – מכונה וירטואלית קטנה שמעלה לינוקס קטן ובתוך אותו VM "מולבש" הקונטיינר שלנו, וכך אנחנו נהנים מ-2 העולמות: לא צריכים לבנות את הקונטיינרים מחדש, ומצד שני האבטחה הרבה יותר רצינית.

הפעם נדבר על דבר הפוך וחדש.

סיפור קטן: לפני מס' חודשים ישבתי בישיבה אצל חברה פיננסית גדולה מאוד שכולם מכירים. מטרת הישיבה – שיחה על מעבר עתידי לתצורת עבודה של Devops, שימוש ב-CI/CD, קונטיינרים, מתודות וכו'. בדרך כלל בישיבה כזו אני מבקש לדעת מה הכלים שהם משתמשים כרגע, כמו שרתי אפליקציות, קומפיילרים, מערכות הפעלה וכלים אחרים, ולפי זה ניתן להעריך בהערכה גסה מה יהיה קל להעביר לקונטיינרים ול-Micro Services. במקרה של אותה חברה, מבלי לפרט דברים, היו כמה דברים שלהעביר אותם לקונטיינרים יהיה סיפור סופר-מורכב, ובחלק מהמקרים כנראה שלא אפשרי מכל מיני סיבות שלא אכנס אליהם כדי לא לחשוף פרטים. אלו הדברים שבדרך כלל אני רושם לעצמי בצד לבדוק מה ניתן לעשות עבור הלקוח.

אצל חברות רבות (במיוחד אצל הגדולות) יש אלפי מכונות וירטואליות שמריצים דברים שונים, שלא קל להעביר או שאין תקציב/כח אדם להעביר לקונטיינרים, או שלא ממש אפשרי: מה עושים שהאפליקציה רצה כמכונת Windows וירטואלית עם 1001 תלויות לדוגמא? מה אם מדובר ב-VM שאין לאף אחד קוד להעביר לקונטיינר? אלו אינן בעיות תיאורתיות, אלו בעיות אמיתיות שמקשות מאוד על מעבר לקונטיינרים. אחרי הכל, אף חברה גדולה לא הולכת לזרוק את תשתית הוירטואליזציה ועוברת לקונטיינרים.

כאן נכנס לתמונה כלי חדש של רד-האט שנקרא Kubevirt.

Kubevirt בעקרון עושה משהו הפוך ממה ש-CRI-O עם Kata containers עושה: עם CRI-O אנחנו מריצים קונטיינרים בתוך VM מינימלי, ואילו Kubevirt מריץ מכונה וירטואלית בתוך POD, וכן, אני מדבר על המכונה הוירטואלית המלאה – עם OS ואפליקציות משלה, שמתורגמת ישירות מ-VMWare או מ-OVA.

במילים אחרות – אנחנו נריץ VM כ-קונטיינר! (וכן, נקבל את האבטחה המלאה של ה-VM).

כך ניתן בעצם עם Kubevirt לקחת את אותן מכונות וירטואליות שלא ניתן להמיר לקונטיינרים ולהריץ אותן ישירות בתוך Kubernetes או OpenShift ובדרך להנות מדברים כמו Scaling ועוד תופינים שמערכת Kubernetes/OpenShift נותנת, מבלי שנהיה תקועים עם דברים שאי אפשר להמיר לקונטיינרים. כך לדוגמא אצל אותה חברה פיננסית גדולה, כל מה שאצטרך בעצם לעשות, זה להמיר את ה-VM (ליתר דיוק את הדיסק) ל-Persistent Volume ובקובץ ה-YAML להשתמש ב-PVC על מנת "לחבר" את ה"דיסק") לאותו VM.

יש גם מגבלות נכון לגירסה הנוכחית כמו:

  • אפשר להשתמש רק בדיסק קשיח יחיד
  • יש רק כרטיס רשת אחד, וגם איתו אי אפשר לשחק הרבה הואיל והמערכת מבצעת Proxy בין ה-VM לתקשורת של ה-POD.

רד-האט, מפתחת Kubevirt, פרסמה לאחרונה פוסט בנושא.

לפניכם וידאו (קצת ארוך) על הטכנולוגיה, מה קורה "מבפנים" והדגמה של הדברים.

למעוניינים, באתר Kubevirt יש מספר דוגמאות איך ניתן להשתמש בכלי הן עם Minikube, הן בתוך Cluster של Kubernetes, הן בתוך AWS, והן בתוך GCP.

לסיכום: Kubevirt נותן סוף סוף את האפשרות לחברות לקחת מכונות וירטואליות ולהעביר אותן לעבוד יחד עם Kubernetes או OpenShift. אינני מדבר על ההעברה של כל תשתית הוירטואליזציה ל-Kubernetes (אני לא מוצא יתרון בהעברת מכונת SAP), אלא לדברים שאנחנו צריכים כחלק מעבודות מתודת Devops, CI/CD וכו'. במקרים שקשה או לא ניתן להעביר מכונות וירטואליות לפורמט קונטיינרים, הרבה יותר קל להעביר מכונה וירטואלית מפורמט VMware לפורמט KVM ולהריץ את אותה מכונה וירטואלית כמו שהיא – כקונטיינר.

הערה: הכלי נמצא במצב Preview והוא עדיין בפיתוח.

 

קונטיינרים, אבטחת מידע, ושימוש בוירטואליזציה

אני רוצה לחזור לימים שמיקרוסופט שחררו את Windows 95. הנה מערכת הפעלה חדשה, טענה מיקרוסופט, שיכולה להריץ ריבוי משימות מבלי שאפליקציה אחת תגרום לקריסת שאר האפליקציות שרצות! כולנו כמובן יודעים את האמת הפשוטה שאפליקציות בהחלט גרמו למערכת ההפעלה לקרוס כמו כלום, אפליקציות "בלעו" זכרון וניהול הזכרון היה די כושל, בוודאי כשמשווים זאת למערכות היותר מתקדמות שמיקרוסופט הוציאו שנים לאחר מכן כמו ה-NT 4.0 וה-2000 וכו'. הסיבה המרכזית לכך היתה כמובן כל הסביבה "מתחת" – DOS, שלא היתה ממש בנויה טוב לדברים כאלו, וה-Protected Mode שאינטל הוסיפה החל במעבדי i386 לא ממש עזר הרבה (אם כי לא באשמת אינטל).

שנת 2018, חברות רבות עוברות להשתמש בקונטיינרים אבל ישנה אי נוחות מבחינת אבטחת מידע לגבי קונטיינרים. למי שלא מכיר – הסיבה שקונטיינרים רצים מהר היא בגלל שהקונטיינר אינו מכיל Kernel או דרייברים שמתממשקים ל-Kernel. קונטיינרים מקבלים שרותים מ-Kernel יחיד שרץ על אותה מכונה (פיזית או וירטואלית) וכך כל מה שיש בקונטיינרים הם ספריות ואפליקציה שצריכה לרוץ (ולצערי רבים עדיין בונים קונטיינרים שמכילים מספר אפלקציות/שרותים במקום להריץ רק אפליקציה אחת. זה "מתנקם" אחר כך באנשי Devops שעוברים להשתמש ב-Kubernetes).

מדוע אי נוחות מבחינת אבטחת מידע? כי הקונטיינר הוא לא יותר מאשר Process, שלא-כל-כך קשה "לצאת" ממנו אל ה-Host ומשם לחולל נזקים. רד-האט עם מערכת ה-OpenShift שלה לא מאפשרת (בברירת מחדל) לדוגמא לקונטיינרים לרוץ כ-root או להריץ בתוכה אפליקציות כ-root, וכל המערכת רצה עם SELinux מופעל (כ-Enforcing), כך שאם אתה מבטל SELinux, אין OpenShift. בפתרונות אחרים מבוססים Kubernetes חוסמים תקשורת בין ה-Pods, אבל זה לא תמיד יכול לסייע – במיוחד אם המערכת חשופה החוצה ומריצים מאות pods שמכילים Apache או NGINX לדוגמא.

לשם כך נצטרך קודם להיפטר מ-Docker.

לפני שזורקים עליי מטר עגבניות רקובות, אסביר: Docker עובד מעולה עם הפורמט שלו, אבל מבחינת אבטחה – הוא לא משהו. בנוסף, Docker כבר נהיה מנופח מבחינת משאבים ואין לו שום יתרון מבחינת אבטחת מידע על פתרונות אחרים, למיטב ידיעתי.

במקום Docker, תכירו את CRI-O. (מבטאים "קריאו")

CRI-O זו מערכת חלופית ל-Docker שיודעת לבצע מה ש-Docker מבצע (ולכן היא תואמת ל-Docker), רק שהיא צורכת פחות משאבים, ואחד הדברים המעולים שיש בה הוא שניתן בעצם להגדיר קונטיינרים שאנחנו בוטחים בהם (Trusted) וקונטיינרים שאיננו בוטחים בהם (Untrusted) ולהריץ את 2 הסוגים במקביל, כאשר קונטיינרים שאיננו בוטחים בהם, ירוצו דרך מערכת QEMU כמכונה וירטואלית (sandbox) עם kernel קטן וכל השרותים הנחוצים להרצת קונטיינר. במילים אחרות – בשינוי קובץ YAML נוכל בקלות להקים את הקונטיינרים בצורה מופרדת או בצורה רגילה.

CRI-O מתחבר ל-Kubernetes בצורה חלקה ואינו מצריך הטמעת טלאים, וכמו כן CRI-O משתמש בשיטה של אינטל (שנקראה בעבר Clear Containers וכיום Kata Containers) כדי להריץ קונטיינרים בצורה מבודדת, אך שעדיין מאפשרת להשתלב בתוך אותם Namespaces לדוגמא.

להלן הדגמת וידאו קטנה איך עם CRI-O בשילוב Kubernetes מאפשר להריץ קונטיינרים שאנחנו מגדירים כ-Trusted ואיך משלבים קונטיינרים שאנחנו מגדירים כ-Untrusted ורצים בתוך סשן VM (לחצו מצד ימין למטה על האייקון עם החצים כדי לצפות בכל הטרמינל, הנגן לא יודע לבצע Scale לוורדפרס):

כפי שאנחנו יכולים לראות, השילוב רץ יפה מאוד.

לאלו המעוניינים לנסות את הדברים הללו, חשוב לשים לב לנקודות הבאות:

  • כרגע, לא ניתן להריץ את הדברים בענן ציבורי בתוך Instance רגיל אלא אך ורק בתוך Bare Metal Instances. כמו כן לא ניתן להשתמש ב-CRI-O בתוך שרותים כמו ECS.
  • אם אתם רוצים להריץ זאת בתשתית מקומית שלכם, ואתם מריצים Kubernetes על מכונות VM, יש להגדיר את אותן מכונות VM עם Nested Virtualization על מנת להריץ קונטיינרים Untrusted.
  • אם אתם רוצים לנסות את הדברים על מכונת הדסקטופ שלכם עם Minikube, יש להפעיל את minikube עם ההוראות כאן.
  • אם אתם משתמשים במערכת OpenShift (גירסה 3.11 ומעלה), ניתן להוסיף תמיכת CRI-O בנוסף לתמיכת Docker למערכת. ההוראות – כאן.
  • אם אתם משתמשים ב-CAAS של SuSE, בגירסה 3 ומעלה ניתן לבחור בין Docker ל-CRI-O. עוד פרטים ניתן לקרוא כאן.

לסיכום: CRI-O מאפשר לנו להריץ בצורה קלה ומאובטחת קונטיינרים שלא אנחנו בנינו ושהורדנו ממקורות אחרים ובמקביל הוא מאפשר לנו להריץ קונטיינרים שאנו בוטחים בהם (ושאנחנו בנינו) כפי שהרצנו עד היום, רק מבלי להשתמש ב-Docker עצמו ובמשאבים הגדולים שהוא צורך.

וירטואליזציה: לחזור לברזלים?

בכל חברה בארץ שיש ברשותה שרתים, נעשתה כבר בעבר קונסולידציה של מכונות פיזיות והמרתן למכונות וירטואליות. היתרון ברור: יש צורך בפחות שרתים פיזיים, חוסכים בחשמל, בניהול השרתים, במשאבי תחזוקה ועוד.

אולם לאחרונה נתקלתי במשהו חדש: מספר חברות שדווקא לא מעוניינות להריץ את הפלטפורמות שהן משתמשות כמכונות וירטואליות אלא להריץ אותן על Bare Metal (כלומר "על הברזל"). בפוסט זה ארחיב מעט על הנושא.

נתחיל בשאלה הפשוטה: האם יש הבדל רציני בביצועים כשמריצים דברים על פתרון וירטואלי בהשוואה להרצה "על הברזל"? התשובה לכך היא: תלוי. במה? באלו משאבים הפלטפורמה שלך משתמשת.

אם לדוגמא האפליקציה שלך משתמשת רק בזכרון או רק בזכרון+מעבד ומדי פעם קוראת/כותבת מעט נתונים, אז ההבדל בין הרצה על "ברזל" לבין הרצה על פתרון וירטואליזציה אינו הבדל כה משמעותי. לעומת זאת, אם האפליקציה שלך צריכה להשתמש במשאבים חיצוניים כמו דיסקים ורשת (לדוגמא: קונטיינרים) – אז יש הבדל ניכר בין הרצה על "ברזל" לבין הרצה על פתרון וירטואליזציה מהסיבה הפשוטה שכל מידע שצריך לצאת או להיכנס צריך  לעבור "תרגום" מכרטיס הרשת הוירטואלי או הדיסק קשיח וירטואלי – לציוד הפיזי. אפשר להתגבר על כך חלקית בכך שממפים כרטיסים פיזיים אל מכונה וירטואלית, אבל במקרים רבים מיפוי כזה גורם לכך שרק מכונה וירטואלית אחת תוכל להשתמש בכרטיס (למעט כמובן מקרים שכרטיסים תומכים ב-SR-IOV – ששם מקבלים עם דרייבר מסוים כרטיס וירטואלי חדש ותוכנה שתרוץ על הפתרון הוירטואלי שתאחד ותפצל את הנתונים, כמו שנתב מבצע).

אז נניח והעומסים שלכם מצריכים לרוץ על "ברזל", האם כדאי להתחיל תהליך V2P (מוירטואלי לפיזי)? כאן אני ממליץ לעצור ולחשוב על הנקודות הבאות:

  • עלויות מטפסות: אם נניח יש לנו כיום 10 שרתים שמריצים את כל הדברים בוירטואליזציה ועתה נוסיף 10 שרתים נוספים שיריצו דברים "על הברזל", הדברים מסביב יעלו יותר: קירור, חשמל, תחזוקת השרת (מבחינת תוכנה וחומרה). בהתחלה זה נשמע כאילו מדובר בעלות קטנה, אולם מכיוון שאנחנו צריכים לאמץ את השרתים (כי לשם כך אנחנו מבצעים V2P) – עלויות החשמל והקירור יעלו באופן רציני.
  • שדרוג חומרה: תעיפו מבט בחומרת השרתים. לעיתים השקעה של כמה מאות או אלפי דולרים חד פעמית בשדרוג מעבדים ו/או זכרון יכולה להאיץ את הביצועים של המכונות הוירטואליות ולחסוך מעבר מוירטואלי ל"ברזל".
  • להתראות לדברים הנחמדים: וירטואליזציה נותנת לנו פונקציואנליות שקצת קשה להשגה כשדברים רצים ישירות "על הברזל". קחו לדוגמא Snapshot – סביר להניח שאינכם משתמשים ב-ZFS על הברזל, כך שיצירת Snapshot של הברזל היא קצת בעייתית (במיוחד אם אין לכם LVM או שלא הגדרתם ווליום לוגי שיאחסן את ה-Snapshots בנפרד). רוצים HA? לא תוכלו להשתמש ב-HA שהוירטואליזציה מספקת, תצטרכו פתרון נפרד, ובהצלחה בבניית Fault tollerance על ברזלים, ואלו רק חלק קטן מהפונקציונאליות שוירטואליזציה נותנת וריצה "על הברזל" לא נותנת.
  • גיבוי ושחזור – הרבה יותר איטיים מאשר גיבוי ושחזור מכונות וירטואליות.

לסיכום: אני בהחלט מודע לכך שלוירטואליזציה יש חסרונות. קחו לדוגמא את VAAI – דבר מעולה אם אתם רוצים לבצע מיגרציה של מכונות בתוך Cluster או להעתיק/להעביר קבצים בתוך/בין ה-Datastores השונים, מכיוון ש-VAAI פשוט "זורק" את העבודה שהסטורג' יבצע ויפנה את השרתים לעשות עבודות אחרות. יחד עם זאת, עם כל הכבוד ל-VAAI וטריקים אחרים, אם יש לכם VM שעסוק כל הזמן בלכתוב ג'יגהבייט כל רגע, הכתיבה תהיה עדיין יותר איטית בהשוואה לכך שברזל יכתוב לסטורג', כי מלכתחילה כך נבנו סטורג'ים – לעבודה מול ברזלים, VAAI וטריקים אחרים הגיעו הרבה יותר מאוחר.
יחד עם זאת, כפי שציינתי לעיל – יש לא מעט דברים שניתן לעשות על מנת להאיץ את הביצועים ולהגיע לרמות שרוצים אם מוכנים להשקיע כמה מאות או אלפי דולרים חד פעמית בשדרוג השרתים עצמם.

סטטוס וירטואליזציה מבוססת קוד פתוח – סוף 2018

אנחנו נמצאים נכון לשעת כתיבת פוסט זה ימים ספורים לסיום שנת 2018 ותחילת שנת 2019 וחשבתי שזה יהיה זמן נכון לפרסם פוסט סטטוס לגבי פתרונות וירטואליזציה מבוססי קוד פתוח.

מי שהולך לכנסים והרצאות של חברות שונות ושל ספקי ענן שונים, שומע בוודאי איך חברה X או חברה Y עברו לענן, הם מרוצים עד השמיים והכל ורוד ומאושר. המציאות, לפחות משיחה עם חברים פרילאנסרים שמבצעים אינטגרציות או מעברים לפלטפורמות שונות – קצת שונה. כן, ישנן חברות שמעבירות חלק מהמכונות VM שלהן לענן, חלקן מעיפות מכונות VM ומשתמשות בשרתי ענן שונים (כ-PaaS), אבל לא יצא לי להכיר שום חברה עם כמה אלפי מכונות VM בארץ שבסופו של דבר השביתה את ה-DC שלה והעבירה הכל מהכל לענן. ככלל, הויכוחים על העלויות השונות בטווח הזמן הקצר והארוך (בתוספת כמה מילות Buzz) גורמים ללא מעט חברות להאט מעבר לענן, לבצע Hybrid מדוד מאוד, והיו כמובן לא מעט מקרים שפשוט "חזרו הביתה" (אם כי זה לא סופי. מי שחושב שאין בתחום ה-IT מקרים שמקבלים החלטה X ואחר כך מבטלים ואחר כך שוב חוזרים – מוזמן להתעורר).

אני מודה שעד לאחרונה כל עניין הוירטואליזציה בקוד פתוח לא ממש תפס אחוז גדול בתחום ההטמעות ב-Enterprise. כמעט כולם הולכים ל-VMware, חברות שכמעט כל התשתית שלהם מבוססת מיקרוסופט משתמשים ב-Hyper-V ואלו שרוצים Hyper Converged הולכים על Nutanix או Simplivity. אחרי הכל – למוצרים האלו יש תמיכה, יש בארץ אינטגרטורים, לא צריך לקנות מחו"ל רשיונות, יצרני החומרה מאשרים שהמוצרים עובדים עם הברזלים. בקיצור, סבבה אגוזים.

אבל בימים אחרונים קיבלתי 2 שיחות טלפון מ-2 חברות גדולות שהמנהלים הבכירים שלהם קוראים בלוג זה. אחד מהם בתפקיד בכיר בחברה בטחונית מאוד גדולה וידועה. הבקשה שלהם היתה זהה – הם מעוניינים לצמצם את ההוצאות על הרשיונות ומוכנים לשקול גם מעבר לפתרונות קוד פתוח או פתרון מסחרי מבוסס קוד פתוח. מטבע הדברים אני לא יכול לתת לאף אחד מענה טלפוני מבלי לפגוש את הלקוח, לראות מה התשתית, מה הם רוצים לבצע, לאן הם רוצים להגיע, מה הידע המקצועי שיש בחברה ועוד ועוד, ולכן בפוסט זה אתמקד יותר בפתרונות ה"חמים"/פופולריים בשוק ולמי הם מתאימים.

אחד הפתרונות שיורד לאט לאט מגדולתו הוא Xen Server. הסיבה לכך היא שהפתרונות המתחרים שאציג היום נותנים את מה ש-Xen נותן בחינם ואם רוצים לקנות מיצרן הפתרון תמיכה בתשלום, המחיר של המתחרים יותר זול, ולכן ההמלצה שלי למי שכן משתמש במערכת של Xen וחושב בהמשך לשדרג – זה לבדוק את הפתרונות המתחרים המבוססים בקוד פתוח.

בפוסט זה אציג, כמו בפוסטים קודמים – 3 מערכות (Proxmox, oVirt/RHV, OpenStack) ולמי הם מתאימים ומה השוני שלהם.

נתחיל במערכת שמתאימה יותר לחברה קטנה או ל-LAB מקומי: Proxmox.

תוכנת Proxmox מתאימה ליישומי וירטואליזציה הן על מערכות ישנות (כן, אותו שרת G7 של HP שיושב שם בצד) והן על מערכות חדשות. המערכת עצמה היא יחסית קלה ללימוד, ומי שעבד על ESXi עם vCenter בצורה לא מקצועית (כלומר לא עבר קורסים והכשרות של VMware) יוכל להקים תוך דקות ספורות מכונות וירטואליות על דיסקים מקומיים, לחבר NFS או iSCSI וגם להשתמש ב-HA ולבצע Live Migration (כל עוד יש אחסון משותף, זו לפחות הדרך המומלצת). בקיצור -אם אתם צריכים להקים מערכת וירטואליזציה על מספר קטן של שרתים, ללא הקמה של רשתות וירטואליות מורכבות או דברים הרבה יותר מורכבים (DVSwitch?) – אז Proxmox יכול להתאים למשימה.

המערכת הבאה יותר מתאימה לחברות שמריצות מערכות וירטואליזציה מורכבות עם רשתות וירטואליות שונות (המערכת משתמשת ב-Open Virtual Network ו-Open vSwitch, וכן רשתות SDN), סטורג'ים בפרוטוקולים שונים, חיבור ל-OpenStack, ודברים נוספים. המערכת היא oVirt. טכנית, oVirt נבנתה מגירסה 4 להריץ מערכות גדולות וכשאני מציין גדולות, אני מדבר על אלפי ועשרות אלפי מכונות וירטואליות. בשעה שפתרונות כמו ProxMox מתרכזים ב-Bridge Networking, מערכת oVirt תומכת במספר פתרונות רשתות וירטואליות, והיא בין המערכות היחידות שתומכות גם בפלטפורמות שאינן X86-64 כמו מערכות Power ו-S390 של IBM. מבחינת HA, היא בין המערכות המובילות בדיקות ברמת חומרה (דרך ILO/IMM/IDRAC) מה קורה לברזל והיא יודעת להעביר את ה-VM אם יש תקלה ולטפל בשרתים פיזיים בעייתיים – החל מהקמה של חדשים, שדרוג קיימים ועוד. מערכת oVirt מבוססת על מערכת KVM האחרונה (כן, אותה חברה שמפתחת את oVirt היא אותה חברה שמפתחת את KVM – זו רד-האט) כך שיש תמיכה בציודים וירטואליים חדשים, מערכות UEFI וירטואליות מודרניות ועוד), התממשקות ל-VCenter, המרה יעילה של מכונות וירטואליות ל-oVirt, תמיכה ב-AD/LDAP ועוד שורה ארוכה של פונקציות. בהשוואה ל-Proxmox, מערכת oVirt היא מפלצת ולכן היא פחות מתאימה לרוץ על שרתים עם מכונות וירטואליות שמאוחסנות על דיסקים מקומיים. oVirt, אגב, מגיעה מוכנה לשימוש הן כשרת שיתחבר לסטורג' והן כ-Hyper Converged.

oVirt מתאימה להטמעות גדולות הן כ-PoC והן כפרודקשן כל עוד יש בחברה ידע פנימי (או יועץ חיצוני) שיכול לתת תמיכה. מנהלים שמנוסים עם VMWare או Hyper-V ואינם מנוסים מספיק או בעלי ידע רציני בלינוקס יתקשו בניהול מערכת כזו ללא השקעה בלימוד הדברים, והסיבה לכך פשוטה: oVirt אינה מנסה להיות העתק של VMware והדגש של oVirt הוא יותר על פונקציונאליות מאשר חזותיות (אם כי חל שיפור ניכר בחלק הזה בגירסה 4.2 ובגירסה 4.3 שתצא במהלך 2019). חברות שמעוניינות במוצר ארוז ובתמיכה רשמית עם רשיונות – ניתן לרכוש את מוצר ה-RHV עם תמיכה.

ומכאן – למפלצת הגדולה: OpenStack.

אם oVirt היא מערכת גדולה, OpenStack היא גודזילה לכל דבר ועניין. ההבדל הגדול בין oVirt ל-OpenStack הוא ש-OpenStack מנסה לתת לך הכל מהכל. וירטואליזציה? יש. קונטיינרים? יש את Zun שמאפשר להריץ קונטיינרים כ-שרות. DB כ-שרות? יש. אחסון תואם S3? יש. אחסון Images ודברים אחרים? יש. צריך Load Balancer? תכיר את Octavia, ויש עוד עשרות חלקים. עם oVirt לעומת זאת – המיקוד הוא לכיוון מתן שרותי וירטואליזציה והשרותים מסביב, לא יותר מכך.

המטרה של OpenStack היא לתת לחברה להקים ענן פרטי, רק שבניגוד לדרכים ישנות יותר שבהם היינו מקימים מערכות VM מבוססות לינוקס ריקות ועליהן היינו מקימים כל מיני שרותים – כאן המערכת מוקמת על הברזלים עם השרותים שאתה צריך ואז אפשר להשתמש בשרותים כדי להקים מה שרוצים – מכונות וירטואליות, קונטיינרים, שרותים וכו'. חשוב לזכור: מערכת OpenStack היא מערכת מאוד מורכבת, ומחייבת שיהיה בחברה ידע פנימי רציני בלינוקס, SQL, פייתון, BASH וכו' (בלא מעט מקרים כדי לאבחן תקלה או כדי לטפל בתקלה,  העבודה נעשית מול Shell ולאו דווקא מול ה-GUI) ומאוד מומלץ יועץ חיצוני צמוד ל-OpenStack.

שילוב מערכת OpenStack בחברות הוא מעט מורכב מהסיבה הפשוטה שזו אחת המערכות שלא מומלץ להוריד את הגירסה החופשית ולהתקין אותה, מכיוון שתוך חצי שנה משחרור הגירסה האחרונה יוצאת גירסה חדשה ולאחר כשנה כמעט ואין עדכונים ותיקונים לגירסה הקודמת, ולכן אם רוצים OpenStack עם תמיכה רשמית מלאה, מומלץ לרכוש זאת מיצרן הפצת לינוקס כמו SuSE, המחיר שלהם יותר זול מהגירסה של רד-האט ויש תמיכה לפחות ל-5 שנים למוצר בגירסה שרכשתם.

ומה העתיד?

פתרונות הוירטואליזציה ממשיכים להתקדם, גם הפתרונות המסחריים הסגורים אך גם הפתרונות מבוססי הקוד הפתוח. ב-VMWare הכריזו בכנס האחרון על ESXI ל-ARM, פלטפורמה שנכנסת יותר ויותר לספקי הענן הציבורי ו"זוחלת" לכיוון ה-Enterprise (תסתכלו על Ampere). פתרון הוירטואליזציה KVM ו-QEMU (שבהם כל מערכת בנייה כמו Yocto משתמשות) יש תמיכה בעשרות מעבדי ARM כבר 6 שנים ומעלה, מערכת OpenStack תומכת ב-ARM, ו-oVirt תתמוך כנראה בגירסה הבאה (אם לא תהיה גירסה כזו, אני כנראה בשנה הבאה ארכוש שרת ARM ואבצע BUILD לכך. מהנדסי רד-האט ישראל – תתכוננו להצקות ממני 🙂 ). עוד ארכיטקטורה שהולכת להיתמך היא מעבדים זולים מבוססי MIPS החדשים.

מבחינת תקשורת – רשתות 100, 200 ו-400 ג'יגה יהפכו לאט לאט לנורמה והמתגים עצמם יהיו מבוססים שבב מרכזי קנייני ושבב ARM שמריץ לינוקס, ומי שינהל את המתג – זו מערכת הוירטואליזציה (דרך הלינוקס שרץ על המתג).

מבחינת אחסון: ישנו תהליך יחסית די חדש שיכנס לאט דרך יצרני ה-SSD והוא "העפה" של מערכת הבקר מה-SSD כך שמערכת הוירטואליזציה תחליט איך לנהל את ה-SSD, איך לבצע Garbage Collection לפי העומסים במכונה, לפי המכונות הוירטואליות שירוצו ועוד. אינטל גם תוציא את ה-Optane DC Persistent Memory – מקלות אחסון שיושבים היכן שמקלות הזכרון יושבים, מכילים הרבה יותר אחסון ממקלות זכרון ECC רגילים ועם ביצועים קרובים לביצועי זכרון. תמיכה לכך ב-OpenStack תהיה קיימת בקרוב (להלן השקפים), רק שמחכים למעבדים ושרתים מבוססי Cannon Lake SP.
עוד תחום אחסון שיקבל Boost רציני בוירטואליזציה הוא NVMEoF שיתן Latency מאוד נמוך.

לסיכום: פתרונות וירטואליזציה מבוססים קוד פתוח לא הולכים להיעלם, הם מתפתחים יותר ויותר ויודעים גם לתת "Fight" לפתרונות הסגורים. יש פתרונות גם להטמעה קטנה, גם להטמעות גדולות וגם להקמת ענן עם עשרות שרותים בתוך החברה, רק שכאן אף אחד לא עומד לך עם טיימר של 30-60 יום ל-Trial ותוציא צ'ק שמן או שאין מערכת. כל הפתרונות שתיארתי הם פתרונות טובים ויציבים לא רק לטסטים אלא גם לפרודקשן.

אם יש לכם שאלות לגבי המוצרים, אתם מוזמנים ליצור קשר.

מעבר לענן – תכנונים, עדיפויות ומציאות

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על תקציבים, סוף שנה, שינויים שההנהלה מבקשת (להוריד את המחיר וכו'), אלטרנטיבות וכו'. הפעם אני אכתוב על החלק היותר "התחלתי" – כשחברה רוצה להקים ו/או להעביר חלק מהתשתית שלה לענן ציבורי.

כפי שציינתי בעבר, אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין סטארטאפים לבין חברות ותיקות, הוא שסטאראטאפים ברוב הזמן כלל לא משתמשים בשרתים מקומיים או סטורג' מקומי עבור השרתים. הסטארטאפים מקימים את הכל בענן והם מתחברים אליו דרך VPN, חיבור Direct כלשהו וכו'. בחברות ותיקות לעומת זאת, בדרך כלל יש תשתית וירטואליזציה מקומית, סטורג' מקומי, מתגים, שרתים פיזיים וכו'.

בדרך כלל שהנהלת החברה בוחרת ספק ענן, והיא מעוניינת להעביר תשתית מכונות VM ותוכן לענן (בין כמעבר או בין כחלק מתשתית Hybrid מול ספק ענן), אותה חברה תחליט לגבי לו"ז, מה יעבור וכו', אך בלא מעט מקרים שראיתי – אותו לו"ז לא כל כך יתאים אם מצפים שמה שירוץ על הענן ירוץ לפחות באותה מהירות כמו שהוא רץ מקומית אם לא יותר.

ניקח לדוגמא תשתית פשוטה: יש לנו 2 מכונות, אחת מריצה MySQL והשניה מריצה שרת Web NGINX ושרת שלישי שמריץ אפליקציות על Tomcat. התשתית הזו נגישה החוצה לציבור שמבצע אותנטיקציה עם שם משתמש/סיסמא והתשתית יושבת מאחורי Firewall (ואולי מערכות הגנה נוספות).

אם נסתכל על התשתית הזו בתצורה המקומית, סביר להניח שהמכונה שמריצה את ה-NGINX תהיה חשופה (מבחינת כתובת IP) לאינטרנט עם פורט 80 או 443 פתוח החוצה ב-Firewall עם כתובת IP אמיתית או שתהיה כתובת חיצונית ב-Firewall שתמופה אל כתובת IP פנימית. יהיו כאלו שיטמיעו את מכונת ה-NGINX ב-DMZ עם 2 רגליים – אחת ב-DMZ ואחת ב-LAN, כך שה-NGINX יוכל לדבר עם ה-Tomcat ברשת הפנימית (מכונת ה-Tomcat ומכונת ה-MySQL לא יהיו זמינות מבחוץ כלל).

ניקח את התשתית הזו לענן כמו AWS לדוגמא, ונניח שאנחנו רוצים להקים את המכונות הללו מחדש ולאחר מכן להעביר הגדרות ומידע לאותן מכונות בענן. יש כמה דברים שצריך לעשות, אני אתרכז בדברים בסיסיים (יש כמובן דרכים אחרות לעשות את העבודה, כולל העברה של המכונות הוירטואליות כמו שהן לענן):

  • אנחנו נצטרך להקים VPC שיכלול:
    • חלוקה ל-Subnets ששם ישבו מכונות בהתאם לקטגוריות שאנחנו בונים: Prod, testing, stage, devel וכו'. רובם לא יקבלו כלל כתובות IP אמיתיות.
    • Internet Gateway שיתן ל-Subnet שנבחר גישת אינטרנט החוצה
    • Elastic IP – שיהיה מחובר ספציפית למכונת ה-NGINX
    • NAT Gateway – שיאפשר למכונות הפנימיות לגשת לאינטרנט מבפנים החוצה (אך לא ההיפך)
    • Network ACL – שישמש כ-Stateless Firewall על מנת להחליט מי יכול לצאת ודרך איזה פורטים
    • Security Groups (שהולכים עם Network ACL) – שם נגדיר ספציפית מאלו כתובות ואלו פורטים יוכלו להיכנס לשרת(ים).
    • ויש עוד כמה צעדים, וחברות רבות גם יוסיפו כאן אולי Appliance Firewall מסחרי בנוסף למה שאמזון נותנת ועוד ועוד…

את כל ההגדרות הללו אנחנו נבצע בפעם הראשונה (לא מומלץ להשתמש ב-VPC הראשוני שאמזון מקימה עבורנו, ותמיד מומלץ להקים חדש, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שאנחנו משתמשים בענן ברצינות.

לאחר מכן אנחנו נקים מכונות ב-EC2. נצטרך לבחור Template של מכונה מהקטלוג, בחירת ה-VPC, וכמובן – גודל Storage מקומי למכונה. כאן הדברים שונים מהסטורג' שנמצא אצל חברות – ב-AWS תוכל לבחור בין General Purpose SSD לבין Provisioned IOPS SSD שהוא הרבה יותר מהיר והאפשרות השלישית היא דיסקים מגנטיים (מבלי אפשרות לבחור IOPS). ההבדל (חוץ מביצועים) בין ה-General ל-Provisioned מתבטא לא רק בביצועים אלא גם במחיר (ב-Provisioned הוא הרבה יותר גבוה) וראיתי מספר מקרים שבחרו ב-Provisioned והתפלאו מדוע המחיר טס בכמה מאות דולרים פר מכונה. לאחר הגדרות הסטורג' נצטרך לבחור תגים (Tags) אם נרצה, את ה-Security Groups (אם לא הגדרנו קודם), מפתח PEM להתחברות ולבסוף נאשר את הכל ו-AWS יקים לנו את המכונה. לאחר מספר דקות נוכל להתחבר אליה אם הגדרנו שהיא תקבל כתובת IP אמיתית דינמית או ללא כתובת IP דינמית דרך מכונת Bastian או דרך חיבור Direct שיש לנו אל ה-VPC. משם נגדיר פנימית את המכונה, נקים עוד כמה מכונות וכו' וכו'.

בקיצור – העברת תשתית ממקומית לענן היא לא בדיוק מספר קליקים בעכבר (אני לא מדבר על שימוש בפתרונות כמו VMWare on AWS), ויש כל מיני Gotcha בדרך, ויכול להיות שגם הביצועים לא יהיו כה-מרשימים אם דברים לא הוגדרו נכון (אמזון לא דוחפים מכונות VM לשרתי ברזל כמו סרדינים, כמו כל מיני ספקי Hosting), כך שלפחות בפעמים הראשונות – מיגרציה תיקח יותר זמן ולכן חשוב לקחת זאת בחשבון (כמובן שאם מישהו חיצוני מקצועי עושה זאת יקח פחות זמן אך עדיין יהיו דברים שלא היו צפויים מראש שהחברה תרצה וגם זה לוקח זמן). בהמשך, סביר להניח, יוכנסו כלים שונים כדי לבצע אוטומציה של הדברים, בדיקת מהירויות, ניטור דרך הענן ועוד.

אחד הדברים שיותר ויותר חברות מעוניינות בו, הוא פתרון ה-Hybrid, וכאן הדברים קצת מסתבכים..

כפי שציינתי לעיל, יש פתרון כמו VMWare on AWS שמאפשר לך "להרחיב" את המערכת המקומית שלכם לענן אך ממשיך להשתמש במושגים ובטכנולוגיות של VMWare. אם ניקח לדוגמא את 3 המכונות מהדוגמא הקודמת, נוכל בקלות לבצע עבורם Migrate לתשתית ה-VMWare on AWS בענן וכל מה שנצטרך לשנות לפני המעבר זה החיבור ל-vSwitch/DVSwitch, לבחור לאן לאחסן את המכונות ועוד מספר פרמטרים – והמערכת תבצע את השאר בצורה עצמאית.

חברות רבות לעומת זאת מחפשות משהו יותר "מעונן" – הן מחפשות דברים כמו שרצים בענן, אך שירוצו מקומית עם אפשרות שימוש ב-Hybrid להעברת עומסים, מבלי להיות תלוים בפתרון של VMware (או שהם כלל לא משתמשים ב-VMware). מיקרוסופט לדוגמא מציעה את Azure Stack – מדובר בערימה של שרתים שמריצים תוכנות, סקריפטים ודברים נוספים על המכונות הללו והתשתית הזו יושבת ב-DC המקומי של הלקוח והוא מקבל גירסה מזערית של Azure מקומית עם אפשרות להתרחב ל-Azure הגלובאלי ובכך לעבוד או מקומית בלבד תוך שימוש בכלים הרגילים על Azure (מתאים לגופים בטחוניים לדוגמא) או שימוש כ-Hybrid כמקומי והעברה פנימה והחוצה לענן הציבורי. גם אמזון הכריזה על פתרון דומה שנקרא AWS Outposts וגוגל גם בונים פתרון כזה (אם כי עדיין לא ראיתי שום הכרזה קונקרטית על משהו מצד גוגל).

לפתרונות שהזכרתי לעיל יש יתרון גדול שיש לך תאימות מלאה, החל מ-API, סקריפטים וכלים שמשתמשים בענן הציבורי שבחרתם – בענן "מקומי" של אותו ספק ענן. החסרון הוא כמובן שזו "חתונה קתולית" שקשה מאוד לצאת ממנה.

אלו שרוצים משהו פחות מחייב ויותר מדבר על פתרון Hybrid שמתייחס לקונטיינרים ומכונות VM יכול להשתמש כמובן ב-Open Stack והוידאו הבא מסביר בהרחבה איך ניתן לחבר OpenStack מקומי לעננים הציבוריים השונים.

לסיכום: בין אם מתחילים להעביר תשתית ממקומית לענן ובין אם חושבים לעבור מתשתית מקומית בלבד/ענן בלבד ל-Hybrid – מומלץ להתאזר בסבלנות ולחקור את הפתרונות. תחום ה-Hybrid מקבל המון "באזז" לאחרונה וחלק מהפתרונות לא שווים אפילו PoC, אז לפני שקופצים למים – קראו על הנושא, קחו יעוץ ותראו מה הפתרונ/ות ששווים עבורכם.

על בנייה ואבטחת מערכות משובצות

תחום המחשבים אצלי אינו תחום שנמצא רק כדרך להתפרנס, אלא גם כתחביב, במיוחד החלקים הקשורים לחומרה. אני מתעניין במחשבים ישנים, איך להכניס למערכות ישנות חלקי מערכות הפעלה מודרניות תוך התמודדות עם מגבלות שונות (כמות זכרון שכיום נחשבת לבדיחה, תחשבו על 1-16 מגהבייט), דיסקים קטנים ועוד. אלו דברים שמאתגרים מצד אחד ועוזרים לבנות מערכות משובצות עם הדגשה על כך שהמערכת תהיה כמה שיותר קטנה, ושתעלה כמה יותר מהר בעת Boot.

עם כניסת ה-Raspberry Pi ושלל החיקויים שלו, יותר ויותר אנשים החלו לגלות את עולם ה-SBC (כלומר Single Board Computer – לוח אחד שעליו נמצא הכל, כולל מעבד, זכרון, אחסון ושלל חיבורים לעולם החיצון) ושוק המערכות המשובצות החל לקבל "ניעור" רציני. חברות המייצרות פתרונות הכוללות מערכות משובצות ראו שניתן לרכוש בכמה עשרות דולרים מערכות SBC ל-Embedded, מה שגרם למתחרים הותיקים להוריד מחירים. למי שאינו מכיר – הכרטיסון בתמונה הוא מחשב Raspberry Pi Zero שכולל כל מה שצריך (למעט חיבור רשת קווית שאפשר להוסיף במספר דרכים). העלות? 5 דולר, וזו סתם דוגמא ל-SBC זול שיכול לבצע פרויקטים שונים.

בניתי לא מעט מערכות משובצות, החל מדברים קטנים למערכות סופר מוגבלות, מערכות אנדרואיד משובצות ועד מערכות לינוקס מוקטנות שמצריכות חיבורים פיזיים רבים. כמעט כל המערכות נבנו עם לינוקס (אחת עם QNX) והחלטתי לשתף עם הקוראים כמה תובנות מנסיוני:

  • עצמאית או C/S? אחד הדברים הראשונים החשובים הוא להחליט איך המערכת תרוץ בעצם. האם מדובר במערכת עצמאית שאין לה תקשורת לשום שרת (עצמאית) או C/S (כלומר Client Server)? אם מדובר במערכת עצמאית, אז נצטרך להתקין עליה את כל האפליקציות (תיכף ארחיב על כך), ולדאוג לכך שהיא תפעל כמעט בכל מצב אפשרי, כולל מצב חרום שבו היא יכולה להציג למפעיל אם יש תקלה, מה התקלה ומה קוד התקלה כדי שיצרן הפתרון יוכל לטפל בכך.
    אם מדובר ב-C/S לעומת זאת, אז יהיה כדאי לבנות מערכת כמה שיותר רזה (לא להתקין הפצת לינוקס על המערכת אלא להשתמש ב-Yocto לדוגמא) וכל אפליקציה נחוצה תרוץ על השרת וביניהם התקשורת תעבור ב-TCP/IP, שימוש ב-Web Sockets וכו'.
    אם מדובר במערכת שיש לה תקשורת לשרת אך התקשורת אינה קבועה (אחת לשעה, אחת ליום וכו') אז כדאי יהיה לבנות אותה למצב אחסון זמני כך שברגע שהתקשורת מבוצעת, כל הנתונים מועברים לשרת, מתבצעת בדיקה שהנתונים נשמרו על השרת באופן תקני (אפשר להשתמש במגוון שיטות checksum) ולאחר מכן הנתונים ימחקו מהמערכת המשובצת. מבחינת אפליקציות להתקנה, נצטרך למצוא מה ניתן עדיין להריץ על השרת הרחוק ומה צריך לרוץ מקומית.
  • לא לדסקטופ: יש לא מעט מפתחי מערכות משובצות, שברגע שהם מקבלים מערכת משובצת עם 4 ליבות, 1-4 ג'יגהבייט זכרון ו-64 ג'יגה אחסון eMMC – בונים מערכת כאילו זה לינוקס דסקטופ. זה לא רעיון טוב הואיל וכל מעבד PC פשוט עוקף בסיבוב כל מעבד של מערכת משובצת. בנוסף, מערכות משובצות בקושי מקבלות עדכונים אם בכלל כך שיש סיכוי לא קטן שמערכת כזו בסופו של דבר תיפרץ ומכיוון שמערכות כאלו לא מעודכנות כמעט, הפורץ יכול להיכנס ולהשתמש ברשת הפנימית ובמערכת המשובצת כפי שירצה.
  • דיאטה: מערכת צריכה להיות כמה שיותר קטנה על מנת להקטין את וקטור התקיפה ולאפשר תחזוקה (אם צריך) קלה, ולכן לא מומלץ להתקין עליה מערכות אפליקציות שרת רגילות. צריכים לדוגמא SQL? תכירו את SQLite. צריכים שרת HTTP? יש מספר אפשרויות שמתאימות למערכות משובצות או httpd שמגיע כחלק מ-BusyBox או שימוש בשרת Web מובנה שקיים בפייתון/GO.
  • שפות כתיבת קוד: אם הפתרון הולך לרוץ כ-C/S, אז אתם יכולים לכתוב באיזו שפה שבא לכם ולהריץ את הקוד על השרת. אם זו מערכת עצמאית, אז אני ממליץ לכתוב בפייתון, Go או PERL (לוותיקים שביניכם) וסקריפטים ניתן ב-Bash או Python. יהיו כמובן חברות שירצו לכתוב קוד ב-JAVA או DOT NET (אפשר להריץ Dot Net Core על לינוקס), אבל חשוב לזכור שאם המערכת מבוססת על ARM ותרוץ עצמאית, אפליקציות כמו Wildfly או runtime של Dot Net Core לוקחות לא מעט משאבים ובלא מעט מקרים גורמות למערכת להגיב בצורה איטית.
    חשוב: לא לכתוב קוד אסמבלר יעודי למעבד. נכון, קוד אסמבלר זה נחמד ונותן מהירות (היום זה פחות רלוונטי, GCC מוציא קוד אסמבלי מעולה!) אבל פעם הבאה שהחברה תחליט להחליף מעבד, מישהו יצטרך לשכתב המון קוד אסמבלר מחדש ולכן אני ממליץ לא להיכנס לביצה הזו.
  • רדו מ-Windows: אתם בוודאי נתקלתם בזה בעבר – כספומטים שמגיבים באיטיות, מערכות מידע שלא מגיבות או שפשוט תקועות, קופות רושמות שנתקעות באמצע העברת מוצרים אצל הקופאית ועוד ועוד. מדוע ישנם הרבה פתרונות מבוססי Windows? כי מיקרוסופט מספרת כמה ה-Windows (כולל גירסת ה-Embedded) "יציבה", חברות גדולות עד לפני מס' שנים כתבו קוד שרץ רק על Windows, בנו "פתרון" שמורכב על PC פשוט והרי לכם מערכת שגם עם מיטב המומחים עדיין מצליחה להיות בלתי יציבה ואיטית פתאום.
    כיום ניתן לבנות מערכת משובצת מבוססת לינוקס שלא תתפוס יותר מ-80 מגהבייט אחסון (בערך) ותרוץ יפה על 1 ג'יגהבייט זכרון והמערכת תכלול דפדפן ותמיכה במסך מגע וכל המערכת תעלה מרגע החיבור לחשמל תוך 8-12 שניות עם הצגת לוגו לקוח בשניה הראשונה ולאחר 10-12 שניות הלקוח האנושי יכול להשתמש במערכת בתוך דפדפן סגור (כך שניתן להציג גרפיקה, OpenGL, אנימציה וכו' וגם לחבר את המערכת לציודים אחרים אם צריך).
    מדוע לא עוברים למערכת כזו? בחלק מהמקרים יהיה צורך לכתוב קוד חדש (במקרים כמו קופות), בחלק מהמקרים מדובר בחששות לא מבוססים, ובחלק מהמקרים עקב אי ידיעה או אי הכרת הדברים. אני מקווה בקרוב לקבל כמה מערכות משובצות, לבנות כמה מערכות דמה ולהוציא קליפים להדגמה ביוטיוב..
  • אבטחת מידע: זוכרים שאמרתי שלא כדאי להתקין הפצת לינוקס על מערכת משובצת? זה אחד הדברים הראשונים שפורץ ינסה להשתמש לטובתו, ולכן מומלץ לעבוד עם Busy Box סופר מצומצם במכונה שיכלול אך ורק פקודות הכרחיות, לצמצם הרשאות, לא להריץ הכל כ-root, ואם אפשר – לעבוד עם מפתחות והצפנה, בשביל זה כמעט כל מערכת משובצת מכילה רכיב TPM (לחובבי Raspberry Pi – יש חלק שניתן לרכוש, להרכיב ולהשתמש מבלי להלחים חוטים). אם המכשיר הולך להיבנות בסין, קחו בחשבון שינסו לגנוב לכם את הקוד ולכן הצפנה היא מאוד חשובה.
  • פשוט זה חכםתכירו את אחד החתולים הביתיים שלי – זהו נימי. מדוע אני מציג אותו? כי רמת המשכל של נימי שווה בערך לרמת המשכל של חלק מהאנשים בסין שיבנו ויקימו את המערכת ללקוח ובחלק מהמקרים – זו גם תהיה רמת המשכל של אלו שישתמשו במערכת (כבר ראיתי מישהו שמנסה להכניס בכח את כרטיס האשראי שלו לחור ממנו יוצאת הפתקית בכספומט!).
    לכן – אם המערכת שלכם כוללת אחסון (eMMC, SSD, לא מומלץ דיסק קשיח מכני, SSD הרבה יותר אמין) ואתם צריכים להקים Installer שירוץ על PC ויתקין את המערכת שלכם על הלוח SBC, תשתמשו בכמה שיותר אוטומציה ותנסו לצפות ולפתור כל תקלה אפשרית. אם המערכת נמסרה וישנה תקלה במערכת, תעלו אותה מחדש אוטומטית כך שברגע שהמשתמש יכנס דרך הדפדפן, התקלה תוצג והלקוח יוכל לשלוח לכם צילום מסך שלה.
    חשוב לנסות (אם התקציב מאפשר) לבנות מערכת Dual Boot (מערכת u-boot תומכת בכך) כך שניתן יהיה לשדרג מרחוק את המערכת עם Image תקין, ואפשר להשתמש בגירסת SystemD האחרונה כדי לעלות למערכת חרום אם המערכת הנוכחית לא עולה (אפשר לקרוא על כך כאן).
  • דלת אחורית/כניסה מרחוק: לא תמיד אתם יודעים היכן המערכת תרוץ ואתם לא יודעים מתי ומאיפה תקבלו בקשת תמיכה, ולכן חשוב לבנות זאת כחלק מהמערכת. אל תצפו ממשתמש קצה להקיש פקודות או שתקבלו בלא מעט מקרים – תוצאות מביכות.

לסיכום: מערכות משובצות שונות משרתים ומערכות מחשב רגילות. היצרן רוצה לחסוך במחיר, משתמשי הקצה בחלקם לא ממש חכמים ויגרמו לתקלות שלא חשבתם עליהם – ותכפילו את זה באלפים/עשרות אלפים/מאות אלפים/מיליונים של חתיכות שימכרו, ולכן הנקודות שציינתי יכולות לעזור בתכנון, בניה ואבטחה של מערכת כזו. חשוב לזכור לא רק את ה-BOM בשלב הפיילוט, אלא את העלויות הנוספות של תמיכה, שדרוג Image ולפעמים גם להוציא מישהו לשטח בארץ או בחו"ל.

על עננים ציבוריים ותקציבים

בשנים האחרונות חברות רבות עברו להשתמש בשרותי ענן ציבוריים, החל בשרותים של מיקרוסופט שהחליפו שרתי Exchange מקומיים (אופיס 365), העברת מכונות VM לענן, שימוש היברידי בתשתית מקומית ובעננים ציבוריים וכלה בשימוש בשרתים כפלטפורמות ושירותים (PAAS/SAAS). גם הבנקים, אחד הסקטורים הכי שמרניים שהשתמש בשרותי ענן יותר לצרכים שיווקיים – קיבל אישור מהרגולטור להשתמש ביותר שרותי ומשאבי ענן ציבורי.

כל חברה שעוברת להשתמש בעננים ציבוריים, סביר להניח שעשתה "סקר שוק" בין שלושת הגדולים (אמזון, גוגל, מיקרוסופט) ובחנה מה החברה נותנת מול מה שהחברה צריכה ורוב החברות גם קיבלו קרדיטים של כמה אלפי/עשרות אלפי דולרים שיספיקו לשנה הראשונה (בחלק מהמקרים לשנתיים), כך שבדרך כלל בצוותי IT ובפיתוח די "משתוללים" בהתחלה מבחינת השימוש בשרותי הענן הנבחר ואין ממש ריסון תקציבי. אחרי הכל, זה לא יוצא מהכיס של החברה, אז זה בסדר.

יש לעומת זאת לא מעט חברות שאינן זכאיות לקרדיטים באלפי/עשרות אלפי דולרים ויש כמובן את המצב שהקרדיטים נגמרו ויש צורך לשלם. במצבים כאלו, ספק הענן מוציא חשבונית חודשית שנגבית מיידית מכרטיס האשראי של החברה (מתגעגעים ל-ש+60?) והחשבונית עוברת למנמ"ר/מנהל צוות ה-IT. אצל לא מעט חברות, כמעט כל חשבונית כזו גורמת לכינוס ישיבה של צוות IT (ושאר גורמים) עם שלל ביקורות ופקודות: מדוע הרמתם שרות X שעולה הרבה? מדוע הורם שרות בלי לקבל אישור, וכמובן הוראות להעיף דברים החוצה ולחסוך. לגטימי לחלוטין.

בדרך כלל, לקראת סוף שנה, יש את הדיונים התקציביים, ובהתאם למצב החברה (הכנסות, רווחים, הפסדים, לחצים של בעלי מניות וכו') מתקיימים דיונים לגבי תקציב לכל מחלקה ובלא מעט מקרים מחלקת ה-"IT" חוטפת על הראש כי היא בין המחלקות היחידות שמוציאה כספים אך לא מכניסה כספים ישירות ולכן אם החברה בדיוק במצב קיצוצים (מכל מיני סיבות) – ההנהלה מחליטה על קיצוץ תקציב ה-IT בכך וכך אחוזים, ודחיית/ביטול פרויקטים (אם לא מוצאים להם הצדקה לביצוע בשנה הקרובה).

כאן קיים איזה ניתוק בחלק מהחברות בין ההנהלה הבכירה לצוותי IT/פיתוח, והניתוק נובע מהרגל לשימוש ב-On Prem. אסביר:

נניח ואני חברה בשם X ויש לי חדר שרתים נחמד עם 5 ארונות, ו-100 שרתים פיזיים, תקשורת, סטורג', מיזוג וכו'. השרתים מריצים כ-1500 מכונות VM. נניח ועכשיו יש צורך להוסיף עוד 500 מכונות VM ויש לי משאבים פנויים בשרתים ובסטורג', אז תוספת העלות לחברה תהיה יחסית זניחה (אני לא מדבר כרגע על רשיונות פר OS כמו ב-Windows): עלות החשמל תהיה קצת יותר גבוהה. אם אצטרך לרכוש ברזלים כדי להקים את אותן מכונות VM, אז העלות שלהם תהיה עלות חד פעמית ואני יכול להשתמש בציוד הזה במשך 3-5 שנים בלי בעיה, אך בשורה התחתונה – ההוצאות הכספיות לגבי תוספת אותן מכונות VM הן צפויות.

בעננים ציבוריים לעומת זאת, חוץ מהתקשורת מבחוץ פנימה ותקשורת פנימית ברוב התשתית הוירטואלית שלך – הכל עולה כסף, החל מהביט הראשון שיוצא ממכונה וירטואלית או מאחסון S3 לדוגמא, כך שבניגוד ל-On prem שלא היית צריך לשלם עוד כסף על כל VM כל חודש – פה אתה חייב לשלם והתשלום מיידי.

ההבדל בין On Prem לשימוש בענן בלא מעט מקרים גורם לכך שחברות, לאחר ישיבות תקציביות שנתיות – מתחילות להתעניין באחת מ-3 האפשרויות הבאות:

  • "לחזור הביתה" – לתשתיות On prem
  • להתחיל לשוחח עם נציגי ענן מתחרה על שרותים זהים כמו שמשתמשים עכשיו אך במחיר יותר נמוך
  • קיצוץ מאסיבי בשימוש שרותי הענן, ואם משתמשים ב-Hybrid (כלומר On Prem ועננים) – לקצץ את השימוש בענן לצרכים הכרחיים בלבד.

החלטתי לשאול חברים מקצועיים בפורום Operation Israel בפייסבוק את דעתם. מי שמעוניין לקרוא, להלן הלינק (לצערי לא ניתן לעשות Embed לפוסט ספציפי מקבוצה אל וורדפרס)

מי שהסתכל בלינק יכל לראות שישנן תשובות שונות. אני אפרסם כאן את התשובות שלי:

  • בנוגע למעבר ל-On Prem ("חזרה הביתה") – אם מדובר על מכונות VM, אז זה אפשרי כמובן, אם כי סביר להניח שתקבלו אולי ירידה כלשהי בביצועים הואיל וספקי הענן בד"כ משתמשים במעבדים מהדור האחרון או זה שלפניו, בהשוואה ל-2-3 דורות אחורה שחברות משתמשות. בנוסף, תלוי בסיטואציה, יכול להיות שתצטרכו לרכוש ציוד נוסף כדי לארח את המכונות שמוחזרות מהענן.
    לעומת זאת – אם אתם משתמשים בשרותים שספקית הענן מציעה (RDS, S3, ELB ועוד שרותים רבים) – חלק מהם ניתן להקים מקומית בקלות (אם כי לא באותה שרידות – לדוגמא במקרה של S3) וחלקם מצריך משאבים ניכרים בכדי להקים משהו זהה רק ב-Scale קטן בהרבה (כמו Aurora), כך שבכל מקרה מדובר על הקצאת משאבים ניכרים שהולכים וגודלים ככל שהעברתם/הקמתם תשתיות וירטואליות בענן או שאתם משתמשים בשרותים המוצעים ע"י ספק הענן.
  • מעבר לענן מתחרה: "על הנייר" זה נשמע קל – מביאים את נציגי המתחרים, מבקשים מחיר נמוך וקרדיטים ואפשר לסגור חוזה. הבעיה בדרך כלל היא במימוש: אם אתם בנק ואתם משלמים מאות אלפי דולרים ומעלה פר חודש לספק הענן הנוכחי, אז ספק הענן המתחרה יקח על עצמו את כל ההקמה והעברת המכונות והנתונים אליו. אם אתם יותר קטנים – הספק המתחרה ישמח לתת לכם שרותי יעוץ (תרגום: אתם עושים את העבודה השחורה, הספק רק מייעץ תיאורתית ושולח לכם לינקים לתיעוד).
    משהו שחשוב לזכור: אין הבדלים רציניים במחירים בין ספקי הענן. הוא יכול נניח לתת לכם מחיר יותר זול על הקמת VM, אבל הוא יקח יותר על ה"דיסק" הוירטואלי, על רשתות תקשורת וירטואליות או על דברים אחרים, כך שלדעתי הסיבות היחידות לעזוב ספק ענן זה שרות גרוע, בעיות Downtime או שאין שרותים שאתם צריכים.
  • קיצוץ בשימוש שירותי הענן: אני יכול להבין בהחלט את אלו שרוצים את האופציה הזו, אבל חשוב לזכור (וזה רלוונטי אצל רוב ספקי הענן!) – אפשר להוציא לדוגמא 1000$ לחודש על פרויקט שרץ על הענן ואפשר במקרים רבים לעשות את זה אצל אותו ספק ענן ב-500$. הכל תלוי בידע של אותו אדם לגבי השרותים המוצעים על ידי אותו ספק ענן.
    סתם דוגמא מציאותית: התשתית שמציגה את הבלוג הזה (ובלוגים אחרים שלי ועוד כמה אפליקציות וניסויים שאני מריץ) לפני כשנה עלתה בסביבות ה-85$ לחודש. כיום אני משלם בחודש 26$. איך? צריך לדעת לבחור את השרותים, לראות מה השרותים החדשים שמוצעים, היכן ספק הענן הוריד מחירים, איך ניתן לבזר את הדברים, היכן כדאי לשלם מראש על משאבים מסויימים לתקופה ארוכה ולחסוך הרבה כסף, היכן ניתן להשתמש במשאבים זמניים כדי להריץ דברים שלא לוקחים זמן רב וזולים בהרבה ועוד ועוד. יש מספר חברות (כולל הח"מ) שמציעים שרות כזה, כך שלפני שמניפים את הגרזן – כדאי להתייעץ.

לסיכום: בלא מעט חברות שיש להם תשתיות בענן ציבורי מגיעים לפעמים סיטואציות שההנהלה דורשת חיתוך רציני בתקציב התשלומים לספק הענן. לא צריך להיכנס לפאניקה, תמיד אפשר למצוא פתרונות איך לקבל ביצועים נאותים תוך ביצוע שינויים שחוסכים מחיר ללא צורך ירידה לשימוש במשאבים בלתי מספקים (תמיד אזכור את אותו עסק שפנה אליי אחרי שקיבל חשבונית היסטרית על שרת SQL שהריץ באמזון ושבקושי נותן שרותים למישהו, אבל האינטגרטור הקודם החליט שזה רעיון מעולה להגדיר שה-SQL ירוץ על m5.4xlarge [כלומר 16 ליבות, 64 ג'יגהבייט זכרון!]).

תודה למשתתפי פורום Operation Israel על תשובותיהם.

כשצריכים שרת קטן

עם כל הכבוד לשרותי העננים הציבוריים, חברות ה-Hosting וכו' – ישנם עדיין מקרים בהם לעסקים קטנים וסטארט-אפים, יש צורך בשרתים פיזיים. זה יכול להיות עקב נסיבות בטחוניות, זה יכול להיות עסק שמעוניין לרכוש שרתים ולאחסן אותם בחוות שרתים פה בארץ ועוד.

כל יצרני השרתים מייצרים סוגים מסויימים של שרתים שנמכרים בכמויות גדולות, ואלו שרתי ה-1U וה-2U ה"רגילים": מעבד יחיד או זוג של Xeon, זכרון, דיסקים וכו'. מחירי השרתים הללו (חדשים) בדרך כלל מתחילים בסביבות ה-3000$ לתצורה מינימלית.

אבל מה עם אלו שרוצים לרכוש שרת, אבל לא מחפשים לזרוק 12,000+ שקל? הם נניח מעוניינים בשרת לא חזק, לא צריך הרבה זכרון, אך שניתן לשדרג זכרון, דיסקים, להוסיף כרטיסים וכו' ושהמחיר יהיה יותר זול מהשרתים הרגילים.

חברת DELL הוציאה לאחרונה בדיוק שרת כזה. תכירו – זהו שרת R340.

השרת הזה הוא שרת 1U אך הוא שרת שהוא קטן פיזית, כך שהוא יכול להיכנס בקלות בארון עם עומק של 80 ס"מ. השרת עצמו בנוי עם לוח אם ש"הושאל" מתחנת עבודה: אין לו תושבת LGA-3647 אלא תושבת של מעבדי דסקטופ (LGA-1151). המעבדים שנתמכים בשרת כזה הם מעבדים כמו ה-Intel® Pentium G5500 ועד מעבדי Intel® Xeon® E-2126G – עד 6 ליבות ו-12 נימים. מבחינת זכרון – אפשר להכניס עד 64 ג'יגהבייט זכרון (בהמשך יצא עדכון שיאפשר להכניס מקלות DIMM של 32 ג'יגהבייט זכרון וכך ניתן יהיה להרחיב את המכונה לזכרון של 128 ג'יגהבייט). מבחינת אכסון ניתן להכניס או 4 דיסקים 3.5" או 8 דיסקים 2.5". השרת כולל ניהול (iDRAC), ניתן להחליף את חיבורי הרשת (יש 2) מ-1 ג'יגהביט ל-10 ג'יגהביט, ויש גם תמיכה לכרטיסי מיקרו SD וגם למקלוני אחסון M.2.

בקיצור – שרת סולידי בקצה התחתון.

נו, אז מה המחיר של מכונה כזו? ובכן, מכונה כזו עם מעבד Xeon E-2124 עם 4 ליבות, 8 ג'יגהבייט זכרון ודיסק 1 טרהבייט יעלו לך (בארה"ב) כ-1569$. אני מאמין שבארץ המחיר יהיה שונה ויותר גבוה, אבל אני לא מאמין שזה יגיע לכפול מכך. למי שרוצה לחסוך עוד במחיר, יש גם את דגם R240 עם אותה קונפיגורציה ב-1319$ (שוב, מחירי ארה"ב Online), אך הוא אינו מתאים לאלו שרוצים להתחיל עם מעבד שאינו Xeon.

למי שרת כזה אינו מתאים? ל-LAB (עדיף לרכוש באותו מחיר שרת מדור קודם, כך שניתן לקבל יותר ליבות ולשדרג למעבדים הרבה יותר "כבדים"), ולחברות שרוצות שרתים חזקים להרצת מכונות וירטואליות רבות.

לסיכום: למי שחיפש לעסק הקטן או לאירוח בחווה שרת טוב (אך לא סופר-עוצמתי), חדש, דור נוכחי – וזול, ה-R340 (או ה-R240) יכולים להתאים לתקציב ולמשימה.