ZFS על לינוקס וחסרונות

בפוסטים הקודמים כתבתי רבות על יתרונותיו של ZFS על לינוקס (הקהילה קוראת לזה בקיצור – ZoL), אך כמו לכל דבר, יש יתרונות וישנן חסרונות.

השימוש ב-ZoL קיים בחברות רבות בעולם בגלל היתרונות שיש ללינוקס ושדרושים בחברות (יצרן שמוכר רשיונות ללינוקס ונותן תמיכה לדוגמא), ובגלל היתרונות שיש ל-ZFS. בחברות רבות משתמשים ב-ZoL לעומסים שונים, הנה מספר דוגמאות:

  • עריכות וידאו (כאשר ישנן מספר תחנות שעליהן עורכים וידאו וכל התכנים יושבים על שרת ZoL)
  • VOD – לשידור וידאו החוצה ללקוחות
  • גיבויים ושחזורים, ארכיב
  • שרת PXE/BOOT לתחנות Diskless
  • שרת קבצים (CIFS, iSCSI, NFS)

כפי שציינתי בפוסטים קודמים, עם ZFS אין לך בעיה של התרחבות. נגמר לך המקום בשרת מבחינת כמות דיסקים שאפשר להכניס? חבר JBOD כלשהו ואם זה JBOD שאתה בונה, אני ממליץ להשתמש בפאנל של Areca מסוג 8026 או 8028, כך שאתה יכול לחבר אליו עוד 2 JBOD נוספים ואם צריך, לשרשר אליהם (אם כי במקרים כאלו אני ממליץ לפצל את חיבור ה-SAS מה-JBOD השונים בשרת עצמו למספר כרטיסים). ל-ZoL/ZFS אין שום בעיה לתמוך בעשרות אלפי כוננים ובאקסבייטים של נתונים והעבודה עצמה לאחר ההרכבה מאוד פשוטה: להגדיר RAIDZ ברמה כלשהי (אם יש לך הרבה דיסקים אז רמת RAIDZ3 מומלצת, כך שעד 3 דיסקים קשיחים יכולים להתקלקל והמכונה עדיין תמשיך לעבוד בצורה חלקה), ומיד תראה שיש לך מקום שזמין לכל השרותים שאתה מריץ על השרתים השונים ללא צורך בהגדרות LVM.

יחד עם זאת, יש מקרים ש-ZoL אינו הפתרון הכי מתאים (גילוי נאות: אצלנו מרימים ZFS גם על דברים שהם אינם לינוקס, כל עוד אנו בודקים שהציוד עצמו נתמך בצורה טובה).

אחת הדוגמאות לכך היא שרותי NFS לשרתי ESXI.

הבעיה עצמה מחולקת ל-2 חלקים, כאשר ZFS עצמו אינו אשם במצב, אלא המערכת מתחת שנותנת שרותי NFS וגם VMware קצת אשמים.

יצרני הפצות לינוקס (במיוחד רד-האט) דוחפים תמיד את ההפצה קדימה מבחינת טכנולוגיות שהלינוקס בהפצה נותן ללקוחות. כך לדוגמא בלינוקס יש NFS גירסה 3 וגם NFS גירסה 4.1 (מ-RHEL 7 ומעלה), אבל ה-NFS-3 שקיים ללינוקס לא יכול להשתוות בביצועים שלו ל-NFS-3 של סולאריס כי מדובר ב-2 מימושים שונים לחלוטין. בלינוקס פשוט החליטו לא להשקיע יותר מדי ועברו למימוש גירסה 4 ו-4.1 שנותנים ביצועים הרבה יותר טובים וגם אבטחה הרבה יותר גבוהה עם אפשרויות התחברות מקביליות (pNFS), ואפשר לקבל יותר פרטים ממסמך ה-PDF הזה.

כשמחברים שרת לינוקס לשרת ZoL אפשר להתגבר על הבעיות ביצועים עם mount options שונים כמו rsize,wsize וכו', וכאן צצה הבעיה שמגיעה ל-VMWare.

ב-VMware, כשאתה מחבר NFS דרך vSphere או vCenter או VSA לשרתי ESXI (או ישירות לשרת ESXI מסויים) אין לך יותר מדי מקום "לשחק". אתה צריך לתת לו את שם השרת, שם ה-Share, השם שיהיה ל-Datastore וזהו. אתה לא יכול להכניס פרמטרים ובנוסף לכך – התמיכה היא רק ב-NFS-3, כלומר התמיכה ב-NFS במוצרים של VMWare כבר מהרגע הראשון היא לא מי יודע מה. המימוש עצמו עובד עם כל השרותים של vCenter/VSA כמו DR, HA, DRS וכו' מול NFS, אבל גם אז הביצועים לא יהיו הכי טובים שניתן לקבל.

מהצד של VMware הבעיה תוקנה באופן רשמי בגירסת ה-vSphere החדשה (גירסה 6) ששוחררה חודש שעבר. סוף סוף יש תמיכה ב-NFS 4.1 עם אותנטיקציה כך ששרת vSphere 6 מול ZoL יעבוד בצורה טובה מאוד.

תיקון לבעיה הזו קיים בגירסה 0.6.4 של ZoL והמצב יותר טוב, אך עדיין, אם יש לך שרתי vSphere 5 ואתה רוצה לחבר אותם רק דרך NFS ל-ZFS, אולי כדאי גם לבדוק פתרון מבוסס Opensolaris (כמו Openindiana) ואז לראות מי נותן לך פתרון יותר טוב.

חסרון שני שקיים הוא חסרון שלא ממש באשמת ZoL או כל מימוש פתוח של ZFS על מערכות לינוקס או יוניקס, והוא עניין התאימות לסולאריס הרשמי.

טכנית, ב-ZFS הדבר הראשון שמגדירים הוא ה-Pool, שזו ההגדרה הראשית כל מערכת הקבצים של ZFS שמתחתה יושבים כל ה-RAIDZ, הגדרות וכו' וכו'. הבעיה? גירסת ה-Pool.

כל מימושי ה-ZFS השונים, בין אם זה תחת לינוקס, BSD, גירסאות פתוחות של סולאריס משתמשים בגירסה אחידה שנקראת 5000 ומערכות ZFS יודעות לייבא Pool מגרסאות ישנות יותר עד גירסה 28. סולאריס הרשמית נמצאת כיום בגירסה 35 אבל שום גירסת ZFS פתוחה לא יכולה לתמוך בכל משהו שהוא מעל גירסה 28, כלומר אם הרמת Pool על BSD או על גירסת סולאריס פתוחה, אין שום בעיה להביא את הדיסקים למכונת לינוקס, להריץ פקודת zfs import והוא יכניס מיידית את הדיסקים שהבאת לשימוש, הפורמט נשמר ותואם, אולם אם ה-pool נוצר בסולאריס סגור  (מגירסה 11 ומעלה), לא תוכל להשתמש ב-pool הזה בשום גירסת ZFS פתוחה. הכל "תודות" לאורקל שסגרו את הקוד. אגב, ההבדל הגדול בין גירסה מעל 28 ל-5000 זה שיש הצפנה, ובגירסה 5000 יש פתרון עקיף להצפנה בשימוש אפליקציה נוספת שעושה זאת.

ו"חסרון" אחרון שהוא יותר פסיכולוגי הוא עניין גירסת ה-ZoL. כיום יש את גירסת 0.6.3 ובשבועות הקרובים תצא גירסת 0.6.4 שתשפר מספר דברים. היכן גירסה 1.0? היא כנראה תצא בשנה הבאה, אולם אין צורך להמתין לה. גירסה 0.6.3 מוכרזת כ-Production Ready, כלומר אפשר להתחיל ולהשתמש בהן כבר עכשיו. גרסאות חדשות שיצאו בהמשך הן גרסאות תואמות, תוכל פשוט לבצע yum update, להפעיל את השרת מחדש ולהריץ פקודת zpool upgrade, וזהו. אין שינויים שתצטרך להתכונן אליהם במיוחד וגם השינויים שמבוצעים בגרסאות לא משפיעים מבחינת הגדרות, השרת יכול להמשיך לעבוד ולשרת את השרתים ותחנות אחרים.

מחשבים, לעניות דעתי, זה לא "דת". אין פה עניין של "לינוקס הכי טוב וזהו", או "סולאריס הכי טוב וזהו". יש יתרונות, יש חסרונות ואם צריך, תמיד אפשר להרים מערכת אחת או 2 שונות ולבדוק את טיב הביצועים ואז להחליט.

שימוש ב-ZFS בשרת קבצים מבוסס לינוקס

כיועץ וכמיישם פתרונות אינטגרציה לשרתי קבצים מבוססי לינוקס בחברות, אני נתקל במקרים רבים בתופעה הבאה אצל לא מעט חברות. להלן הסיטואציה, אולי זה גם קורה אצלכם:

יש בחברה שרת קבצים מאוד רציני שנותן שרותים שונים: CIFS/SMB, NFS, iSCSI ועוד. הוא מתממשק ל-Active Directory של החברה ודרכו שרתים שונים ותחנות עבודה מקבלים שיתופים שונים, הן בצורת "כוננים", כ-LUN וכו'. שרת הקבצים הזה (יכול להיות של NetApp או EMC או של IBM לדוגמא) מאוד קריטי בחברה והוא מאוד יקר, הן מבחינת תכנים שיש עליו והן מבחינת ה"ברזלים" שבו. כל מגהבייט מחושב בקפידה ואי אפשר לבוא למי שמנהל אותו ולבקש "תן לי 2 טרהבייט LUN למספר בדיקות שאני צריך לעשות". בקשה כזו בד"כ תצטרך להיות מלווה בנוהל שמצדיק את המקום, עם תאור מה הולכים לעשות ולמה צריכים את המקום, במקרים רבים יש ישיבות ולבסוף מחליטים אם לאשר או לא, ואם התשובה היא שלילית, ינתן פתרון אלטרנטיבי כלשהו.

מוכר לכם? גם לי זה מוכר.

סיטואציה נוספת שקיימת היא שיש צורך בשרת קבצים מחלקתי, נניח עבור קבוצת מפתחים, ומפתחים בד"כ "משתוללים" עם הצרכים שלהם. הם משתמשים ב-Version Control כלשהו ש"מטיס" המון קבצים מפה לשם, פתאום לכל משתמש יש כמה מאות קבצים בתיקיה והמספר הולך וגודל בקצב מהיר מאוד, לפעמים יש גם צורך בהקמת מכונות וירטואליות לטסטים שצריכים לא רק מקום אלא גם חיבור מהיר ותגובה מהירה מצד השרת (שלא לדבר על קצב IOPS…). כל הדברים הללו יכולים לשבת בשרת קבצים יקר, אך אם תשאלו כמעט כל מנהל Storage, הוא יעדיף שאת כל ה"השתוללות" הזו שתבוצע בשרת קבצים אחר ופעם ביום יהיה גיבוי אליו שלאחר מכן יועבר למערכת הגיבוי המרכזית, לדוגמא. אני לא מכיר אף מנהל מערכת Storage שממש מחפש לראות איך המערכת שלו "נחנקת" על ידי 1001 דברים שאפשר להפנות אותם לפתרונות משניים.

אז אפשר להרים שרת לינוקס שיתן את השרותים הנ"ל, אבל הבעיות מתחילות יותר מאוחר יותר (ליתר דיוק, מספר רגעים לאחר שהשרת עצמו מוכן לשימוש ועדיין לא התחילו להשתמש בו)

  • הביצועים של שרת כזה במקרים רבים הם לא בדיוק מהירים, במיוחד שמחברים אותו לשרותים תובעניים כמו vSphere. ב-vSphere אם לדוגמא תרים מכונות וירטואליות דרך NFS, וכל הדיסקים בשרת קבצים הם דיסקים מכניים (לא SSD) – אתה תכיר את העובדה ש-vSphere מחכה בכל פעם שיש כתיבה לדיסק דרך NFS, שהשרת קבצים באמת כתב כל בייט לדיסק (תקימו מכונת VM מבוססתWindows 7 או 8 ותראו זאת כבר בהתחלה, לדוגמא).
  • גיבוי של שרת כזה מצריך לעיתים פתרונות די "יצירתיים". אם אתה משתמש ב-LVM על הלינוקס, אתה יכול להשתמש בפונקציית ה-Snapshot שלו, אך פתרון זה הוא פתרון די מורכב (והוא בכלל ברמה של מתחת ל-File system). אם תשתמש בפתרונות מבוססים tar או rsync, סביר להניח שתיתקל בבעיות אחרות (במיוחד שכל המכונות הוירטואליות רצות), שלא לדבר על ביצועים נחותים יותר בזמן הגיבוי. (אפשר כמובן לגבות מכונות וירטואליות עם VEEAM לדוגמא, אבל אז מדובר בצורך ברכישת רישוי וכו').
  • אם יש לך הפסקת חשמל או ששרת הקבצים נופל בגלל סיבה כלשהי (בעיות בקר דיסק לדוגמא או כבל SAS סורר), תצטרך לטפל בשרת קבצים ולקוות שה-VMs לא נדפקו, במיוחד אם הם היו עסוקים בפעילות אינטנסיבית של כתיבת קבצים רבים ורק אחר כך לטפל בכל המערכת וירטואליזציה, והסיפור נהיה יותר מורכב כשמדובר ב-Version Control שונים.
  • ויש עוד מספר אתגרים. (חוק מרפי מאוד אוהב מצבים כאלו).

שימוש ב-ZFS לעומת זאת על שרת קבצים כזה יכול להקל על החיים של מי שינהל את השרת בכמה אספקטים:

  1. מבחינת "חזרה לאחור" (הערה: snapshots בכל מערכת אינם גיבויים), אפשר לבצע snapshots מיידים שלא לוקחים כמעט שום מקום ואותם snapshots זמינים מיידית לקריאה והעתקה מהם/שחזור מהם. כך לדוגמא אני מממש סכמת Snapshots:
    1. יצירת snapshot כל רבע שעה (בשיטת FIFO כך שהראשון מושמד בהתחלת שעה וכו')
    2. יצירת snapshot כל שעה עגולה (שוב, בשיטת FIFO) כאשר ה-24 ה-snapshots האחרונים זמינים לי.
    3. יצירת snapshot יומי לכל החודש (31 סטים סה"כ)
    4. יצירת snapshot שבועי (4 סטים סה"כ)
    5. יצירת snapshot דו שבועי (2 סטים סה"כ)
    6. יצירת snapshot חודשי (12 סטים)
  2. לכל הקבצים במערכת יש checksum שנכתב ונבדק אוטומטית ע"י ה-ZFS, כך שאני בטוח מבחינת קבצים וסקטורים מקולקלים. יש בעיה בקובץ? ה-ZFS יקח אוטומטית את הקובץ ממקום אחר (mirror).
  3. אין לי צורך בשום LVM, ואני ממש לא צריך לחשוב על Partitions למיניהם, שלא לדבר על מקום שנגמר בווליום כלשהו. ב-ZFS הכל מחובר ביחד ואפשר לתת מקום לכולם ומצד שני אפשר להגביל מקום או לשמור מקום לצרכים שונים.
  4. יש לי את כל השרותי שיתוף שאני צריך זמינים מיידית. כך לדוגמא אם אני רוצה להגדיר שיתוף NFS, באותה שורה שאני יוצר את השיתוף דרך ה-command line, אני יכול לאמר לו מה יהיה השיתוף ועם מי. גם מבחינת iSCSI אני לא צריך להסתבך יותר מדי ואני יכול להגדיר לי אחד בגודל שאני רוצה (כולל תמיכה ל-thin provisioning) בפקודה אחת פשוטה.
  5. בסופ"ש מערכת ZFS יכולה להריץ פעולת "קרצוף" (scrub) שבודקת כל כל הקבצים בכל הדיסקים ומסמנת לעצמה מה תקין ומה לא ויודעת לנתב אוטומטית ולמפות לעצמה את התוצאות קרצוף.
  6. אני יכול בעזרת מספר פעולות פשוטות לראות איך הביצועים של המערכת מבחינת שיתוף התוכן ולראות היכן הביצועים יורדים, כך שאני יכול לתכנן איך אשדרג כדי לקבל ביצועים יותר גבוהים.
  7. אני יכול להגדיל את המערכת לכמה שצריך, תיקיות יכולות להכיל מאות אלפי או מיליוני קבצים מבלי לשתות קפה ולהמתין לקבלת פלט של ls בתיקיה "מפוצצצת" בקבצים. אין שום בעיה לצרף מספר JBODs כדי לקבל מאות טרהבייטים, פטהבייטים ומעלה.
  8. החלפת דיסקים היא פעולה פשוטה מאוד, ואני יכול להגדיר מערכי RAID (שנקראים RAIDZ ב-ZFS) שבהם גם מצב ש-3 דיסקים הם תקולים – המערכת תמשיך לעבוד.
  9. חשוב: אני לא חייב שכל הדיסקים יהיו SSD או SAS. אני יכול להשתמש בדיסקים מבוססי SATA (אני ממליץ על סידרת Red Pro של WD) ואני יכול להסתפק בכמות מצומצמת (מומלץ 2) של כונני SSD (לא חייבים סדרות שמיועדים ל-Enterprise) על מנת לקבל ביצועים טובים.
  10. אין לי יותר את הבעיה של הפסקת חשמל פתאומית בזמן שהמערכת בדיוק כתבה קבצים, כי ZFS מכיל דבר שנקרא ZIL שיודע להסתדר לבד ברגע שהחשמל יחזור (תאמינו לי, מנסיון של הפסקות חשמל מהסופות האחרונות, זה עובד יופי).
  11. אין לי צורך בבקרי RAID יקרים עם זכרון CACHE או סוללת גיבוי. יספיק לי כרטיס RAID פשוט במצב טיפש (JBOD).
  12. מבחינת גיבוי שרת הקבצים, 2 פקודות פשוטות יבצעו לי גיבוי מהיר לשרת ZFS משני או שאני יכול להתקין כל Client של מערכת גיבוי מרכזית, היא תראה את השרת ZFS כשרת לינוקס רגיל, כל מה שאני צריך זה להגדיר מה אני רוצה לגבות.
  13. אם כבר דיברנו על גיבוי – קל מאוד להתאים אותו לשימוש עם Windows, כך שגם משתמש פשוט יוכל לשחזר קבצים שלו דרך Restore Previous Versions ב-Windows במקום לבקש שישחזרו לו מגיבוי שנמצא על קלטות..

ואפשר גם לגדול:

  1. יש לך כמות דיסקים גדולה בשרת ואתה רוצה שקט נפשי? חלק את הדיסקים ל-2 בקרים שונים (בגלל שזה ZFS הבקרים יכולים להיות בקרי LSI מבוססי SAS2008 פשוטים שאפשר לקנות ב-100$) ומכיוון שאתה רץ על לינוקס, לא תהיה ללינוקס להכיר גם ב-5 בקרים על שרת אחד (מנסיון..)
  2. צריך לשרת יותר שרתים/תחנות? בשמחה! אתה יכול להשתמש ב-Lustre או Gluster עם ZFS, בין אם בשיטה של Active/Active או Active/Passive.
  3. צריך יותר רוחב פס? אתה משתמש בלינוקס, ולינוקס תומך כבר בכל כרטיס שנותנת תקשורת כלשהי, בין אם זה 10G או 40G או אפילו 100G, בין אם מדובר ב-Infiniband וגם פתרון משולב כמו FCoE וגם פתרונות של מספר כרטיסי רשת שונים באותו שרת. הכל רץ ונתמך בלינוקס.
  4. ZFS הוא מאוד גמיש, אפשר להתאים אותו החל מצרכים שלא דורשים הרבה תעבורה החוצה (לדוגמא: ארכיב), או הפוך (לדוגמא: VOD). אפשר להתאים אותו לצרכים תובעניים (לשרת הרבה מכונות VM, בין אם ה-Hypervisor או Hyper-V, vSphere, Xen או KVM).

ZFS הוא שילוב מעולה בין לינוקס למערכת File System הכי טובה שיש כיום. הפצות לינוקס כמו Red Hat או CentOS (וגם SuSE) יודעות לתמוך בשרתים החל מהרמה של שרתים מבוססי מעבדי Atom (סדרות C2XXX) ועד שרתי מפלצת עם 8 מעבדים ו-4 טרהבייט זכרון. לינוקס דואג לכל עניין תמיכת החומרה מבחינת דרייברים בהכל ובצורה הרבה יותר טובה מכל מערכת הפעלה מבוססת יוניקס אחרת (על כך הפוסט הבא ירחיב). ZFS משתלב עם הלינוקס המותקן כך ש-ZFS לא צריך לדאוג לשכבות מתחת ל-File System (חומרה ודרייברים).

מה עם פתרונות שהם ZFS שאינם מבוססי לינוקס כמו הפתרון של אורקל, ופתרונות אחרים כמו FreeNAS וכו'? על כך בפוסט הבא.

גילוי נאות
כותב פוסט זה נותן שרותי הקמה/תמיכה/אינטגרציה של ZFS לארגונים.

כמה עדכונים על וירטואליזציות שונות

כפרילאנסר שמציע שרותים בתחומי לינוקס ווירטואליזציה, אני נתקל בכל מיני חידושים מעניינים. חלקם טובים, חלקם… לא ממש טובים, ומדי פעם אני שמח לשתף אותם. להלן 2 מהעדכונים האחרונים:

העדכון הראשון נוגע ל-vSphere גירסה 6 שאמורה לצאת בשנה הבאה. ישנם לא מעט חידושים (כל אחד יכול להצטרף לבטא) ואחד מהחידושים שכבר נכנס בגירסה 5.5 הוא NDDK חדש (ר"ת של Native Driver Development Kit). מי שמעוניין לקרוא קצת יותר מה שכתבו על כך, אפשר לקרוא כאן. אני אתייחס לאספקט טיפה שונה.

טכנית, עד גירסה 5.5 חברת VMWare די "תפסה טרמפ" על הדרייברים שיש ללינוקס. לא, ESXI אינו בנוי עם קרנל של לינוקס, אך ישנה מעין "שכבה" (vmkernel) שמתרגמת בין לקרנל הקנייני של ESXI לדרייברים שכתובים עבור לינוקס. היתרון: כבר ביום הראשון, היה אפשר להתקין את ESXI על כל דבר, כל עוד שזה היה מעבד X86 עם 64 סיביות ותמיכת VT. החסרון: שכבת ה"תרגום" הורידה חלק מהביצועים.

ב-6.0 שיגיע, החגיגה נגמרת. למען האמת, ב-5.5 כל הדרייברים שמגיעים עם ה-ISO הם Native אבל יש עדיין אפשרות להכניס דרייברים ישנים אם קימפלת ויצרת ISO חדש, אך לא תוכל לבצע את הטריק הזה ב-6.0 ולכן "קופסאות לבנות" (PC גנרי) לא יוכל להריץ גירסה 6.0, וכבר ב-5.5 קמו צעקות ש-VMWare העיפה דרייברים לכרטיסי רשת ביתיים.

ה-NDDK הוא קוד סגור ו-VMWare בשלב זה לא מתכננת לשחרר אותו לציבור, כך שיהיה מעניין לראות איך קהילת המשתמשים הביתיים תתגבר על הבעיה (מה עוד שב-6.0 תצטרך להתרגל להשתמש ב-VCSA במקום ה-vCenter שהיה רץ על Windows).

ומכאן נעבור לחדשות הקשורות יותר לוירטואליזציה וגרפיקה:

אחת הבעיות הגדולות בגרפיקה עם וירטואליזציה – היא המהירות של הגרפיקה. היא פשוט א-י-ט-י-ת. אינטל הוציאה את תמיכת ה-VT-D שמאפשרת לך (תאורתית) למפות כרטיס PCi-E (כמו כרטיס מסך) למערכת הפעלה אורחת. לצערי, התמיכה של אינטל בתוספת הזו היא כמו הליכה בשדה מוקשים: יכול להיות שהמעבד החדש שלך תומך בכך, אבל אתה צריך לבדוק שגם ה-Chipset בלוח האם שלך תומך ושגם ה-UEFI/BIOS בלוח האם שלך תומך, אחרת לא תוכל להשתמש ב-VT-D.

אז נניח שעברת את החלק הזה בשלום והחלטת שאתה רוצה להשתמש בפונקציה הזו. אם תחליט להשתמש ב-VMWare Workstation האחרון לדוגמא (גירסה 11), תמצא שאין פונקציונאליות כזו. את זה VMWare מאפשרת רק ב-ESXI. אז תתקין ESXI על המחשב שלך ותעבוד מ-VM, לא משהו מסובך, נכון?

אז זהו, שגם אם תעשה את השמיניות באוויר הללו, אתה תמצא שאתה לא יכול למפות כרטיס GTX מבוסס nVidia אלא רק כרטיסי Quadro יוקרתיים (יש אפשרות "להמיר" כרטיסים ישנים יותר שיהיו Quadro אבל זה לא לבעלי לב חלש, בחלק מהמקרים תצטרך להלחים..). עם כרטיסי Radeon יהיה לך יותר מזל אבל גם לכך תצטרך לשחק עם כל מיני הגדרות (כמו למפות את הזכרון שהמכונה תיקח כזכרון שלא ניתן למיפוי ל-VM אחר, אחרת הכל יתקע, מנסיון…), אבל תוכל לעשות משהו, שכמובן לא נתמך ע"י אף אחד.

ל-nVidia יש פתרונות – שתקנה כרטיס יקר או שתקנה פתרון יותר יקר, כמו כרטיסי ה-GRID שלהם (כולה כמה אלפי דולרים..). יש גם פתרונות "באמצע" כמו Horizon של VMWare, אך עדיין – כל הפתרונות הנ"ל יקרים ולא תמיד מתאימים.

לתוך הבעיה הזו אינטל נכנסה לאחרונה, עם גישה מאוד מעניינת: עד היום, הפתרונות שיש נתנו לך להריץ רק מכונה וירטואלית אחת עם האצה גרפית אמיתית (במקרה של Hyper-V אפשר מספר מכונות עם RemoteFX אך התמיכה הזו מאוד מוגבלת ולא כוללת דברים כמו OpenGL כך ששום אפליקציה רצינית לא תרוץ בצורה מואצת). מדוע שלא נבנה מחדש את כל רעיון ה-vGPU כך שכל מכונה וירטואלית תוכל לגשת למעבד הגרפי (של אינטל, לא מעבדים גרפיים אחרים) ותקבל ביצועים מעולים? אז 3 מהנדסים באינטל עובדים על כך והפרויקט נקרא KVMGT. תוכלו לראות מצגת (PDF) על כך כאן.

העבודה עדיין בעיצומה אולם לפני ימים ספורים אינטל שחררה מעין "אב טיפוס" (מצריך קימפול) שיכול לרוץ על וירטואליזציית KVM. הביצועים – מאוד מרשימים:

graph

אינטל כמובן לוקחת את הצד הניטרלי והשינויים יכנסו גם ל-QEMU, גם ל-XEN וגם ל-KVM. זה עדיין כמובן לא אומר שתוכל לרנדר פוטשופ עם כמה מאות שכבות בשניות, וכמובן זה לא ממש יתאים להריץ את המשחקים האחרונים שחונקים את המעבד הגרפי עד שהוא מתחנן לטישו, אבל זהו צעד ענק שאין ספק שיאומץ על ידי פתרונות וירטואליזציה אחרים כמו VirtualBox ואולי גם ע"י VMWare ומיקרוסופט (מי יודע..). בשלב זה המתחרים (AMD ו-nVidia) לא מציגים פתרונות מתחרים, אולם אני מאמין שלחץ מהמשתמשים יגרום להם לחשוב מחדש לגבי פיתוח פתרונות שיאומצו ע"י יצרני פתרונות הוירטואליזציה השונים.

אגב, למי שמחפש לדעת מה קורה עם VMWare בכל הקשור להאצה, אז אפשר לקבל רמז מגירסת VMWare Workstation 11., בגירסה זו התווספה האפשרות להגדיל את הזכרון הגרפי עד 2 ג'יגה (ע"ח ה-RAM שלך, לא על חשבון ה-RAM בכרטיס הגרפי שלך). מנסיון פשוט שביצעתי, זה משפר בטיפה, לא הרבה.

עוד עדכונים – בקרוב.

כמה מילים לגבי שדרוג ל-RHEL-7/CENTOS-7

בשבועות האחרונים מאז יצאה RHEL-7 לשוק ואחריה CentOS-7, שוחחתי עם מספר עמיתים ולקוחות לגבי התקנה של המערכת. שמעתי מאותם אנשים המון תסכול, עצבים על דברים שהשתנו וגם תכנונים לא נכונים להטמעה של המערכת ההפעלה הנ"ל (אני אתייחס אל RHEL/CENTOS כאחת לשם מאמר זה).

הפוסט הזה אינו בא לשמש כ"סקירה" על RHEL-7, אלא יותר כפוסט שנותן מספר נקודות שחשוב לעבור עליהן לפני הטמעה, מה ניתן ומה (לדעתי) צריך וכדאי לעשות לפני ההטמעה.

לטובת אנשי לינוקס שלא היו בתחום מעבר לעשור האחרון, הנה תקציר פשוט לגבי רד-האט: רד האט אוהבים להכניס להפצות שלה דברים חדשים מאוד, לעיתים גם כשמה שהם מכניסים לא יציב פלדה אלא יציב מספיק. רד-האט לא כל כך משקיעים בשמירת תאימות מלאה לאחרות בגרסאות MAJOR (לדוגמא: 5 ל-6, 6 ל-7) והכי חשוב: רד האט לא פוחדים משינויים.

ניקח לדוגמא את מערכת SystemD, זו מערכת חדשה שמחליפה את SysV הישנה שהיתה עד כה בהפצות לינוקס. ב-RHEL-7 אין יותר SysV ואי אפשר במחי פקודת yum להעיף את systemd, היא משובצת לאורך ולרוחב ההפצעה, מה-Boot ועד ה-Login ונוגעת בכל החלקים, כולל שרותים (Services), לוגים וכו'. כל פורום לינוקס רציני שתבקרו בו, תמצאו ויכוחים ופיצוצים בעד ונגד SystemD, ואפשר למצוא בכל מיני מקומות "בעד" ו"נגד" כאשר אנשי יוניקס ותיקים רוקעים ברגליים ורוצים את Sys V init בחזרה ולעומתם רבים אחרים מסבירים את יתרונות ה-SystemD (כאן לדוגמא). הסיבה העיקרית שרד האט (ולאחרונה גם הפצות אחרות כמו אובונטו הבא) עוברים ל-SystemD זה התמודדות עם הצרכים של היום שלא היו בעבר. כיום יש מספיק מקרים שבהם אתה מכניס ציוד בצורה "חמה" (כלומר ללא כיבוי והפעלה) ובמקרים של שרתים יקרים מאוד גם ציוד שבעבר לא היה ניתן להכניס בצורה חמה כמו מעבדים, זכרונות, והתקנים נוספים (גם כרטיסי PCI-E), ומערכות Sys V init שהיו צריכות סקריפטים מסובכים ו-1001 ספריות ו-daemons שונים כדי להתמודד עם זה – הכל הוחלף ב-SystemD. יש לו Journal (מערכת לוגים משולבת) שנותנת לך לראות בפקודה אחת פשוטה סטטוס יותר מפורט של שרות, אם הוא לא עלה, מדוע הוא לא עלה – מבלי שתשב ותכתוב תוך כמה דקות/שעות (תלוי בכשרון שלך) משהו שינפה את הפלט של dmesg או var/log/messages/ או קבצי לוג אחרים.

ב-RHEL-7 (וכמובן CentOS-7), בשונה מגרסאות לינוקס ל-Enterprise הכל השתנה, החל מה-Kernel שהוא גירסה 3 (בעבר 2.6), המשך ב-Boot (כיום GRUB-2 a שהוא הרבה הרבה יותר מורכב מה-GRUB הראשון), דרך שפות פיתוח, ממשק גרפי, טיפול בציודים, הגדרות רשת, דיסקים, File System וכו', מה שאומר שאם תיקח שרת שרץ עליו RHEL-6 ותעביר אותו לגירסה 7, יש סיכוי רב שחלק מהדברים לא יעבוד או שהמכונה אפילו לא תעלה (כבר יצא לי לראות שרת שמישהו החליט שזה רעיון מעולה לשדרג אותו דרך YUM מ-CentOS 6.1 ל-7 ובסופו של דבר נשאר שרת יקר אבל שלא מצליח לעשות אפילו Boot).

RHEL-7 לפיכך אינו מתאים לשדרוג דרך YUM או דרך בחירת "שדרוג" כשעושים BOOT ל-ISO. במילים אחרות אל תסמכו על ה"שדרוג" הזה. הוא בהחלט ישדרג את קבצי ה-RPM, אבל יש מספיק דברים שהשתנו לגמרי בין 6.5 ל-7. סתם דוגמא: מריצים שרת Apache? מריצים מודולים שקימפלתם? תתפלאו – ב-RHEL-7 האפאצ'י הוא גירסה 2.4 ומודולים רבים לא מצליחים להתקמפל מולו, וחלק מהמודולים האחרים מתקמפלים אבל נופלים בעת העלאת שרות ה-Apache. כיף!

לפיכך, בהתאם למה שהצלחתי לאסוף מנסיוני ומנסיון חבריי, הנה מספר נקודות לגבי מעבר ל-RHEL-7:

  • תחנות Desktop/Workstations שמריצים תוכנות סגורות (שרטוט תלת מימד, קומפיילרים קנייניים, תוכנות IDE קנויות וכו') – לא לשדרג כרגע ל-7. תוכנות סגורות רבות עדיין אינן מתאימות לגירסה 7. אגב, שדרוג לגירסה 6.6 יצא בקרוב, אם בא לכם, אתם יכולים לשחק עם ה-Beta כאן.
  • תחנת שמריצות דברים בקוד פתוח – מומלץ להרים מכונות VM נסיוניות (לא שדרוג) עם האפליקציות ולתת למפתחים לשחק עם זה כמה ימים כדי לראות מה פעיל ומה שבור.
  • שרתים – גם כאן, אני ממליץ להרים מכונת VM ריקה עם RHEL-7 ולהתקין עליה את האפליקציות ולראות מה עובד ומה לא עובד. מצאתם שהכל עובד? אל תשדרגו עם הכלים של רד-האט, עדיף שתפרמטו ותתקינו מחדש, ועל כך תיכף ארחיב.
  • מכונות קומפילציות, Hadoop ושאר דברים יעודיים – נסו עם מספר מכונות VM להרים חווה קטנטנה כדי לראות שהכל עובד, כולל Stress Testing. קצת אחרי ששוחררה RHEL-7 היה באג רציני שתוקן באחד העדכונים.

כפי שציינתי לעיל, בשדרוגים יש סיכוי גבוה שמעבר מ-6.5 ל-7 (או גירסה מוקדמת יותר ל-7) דברים ישברו מבחינת סימנים (Symbols), תאימות בינארית (צורך בהתקנת compat למיניהם) ולכן אני ממליץ להקים את המכונה מחדש. לשמור את כל ה-DATA בנפרד ולהתחיל התקנה מחדש (ובהזדמנות להתחיל לחשוב על שימוש יותר מאסיבי עם Kickstart למי ש…אהממ… עדיין עובד עם ה-ISO). ישנם מערכות File Systems חדשות ויותר יציבות שיודעות לטפל בכמות הרבה יותר גדולה של קבצים – כמו XFS של סיליקון גרפיקס (בברירת מחדל אם לא תגדיר ידנית, RHEL תפרמט את הדיסק שלך ב-XFS). ה-LVM עבר שיפור (בבקשה, בבקשה, חדל מההתקנה של כל מערכת ההפעלה יחד עם הקבצים של המשתמש וה-SWAP הכל תחת Partition יחיד!), אם אתם משתמשים בחברה ב-Active Directory אז תוכלו ישירות מההתקנה להגדיר חיבור לדומיין ואת המשתמשים, וישנם שיפורים רבים נוספים, ובכלל, מומלץ לקרוא לעומק את ה-Installation Guide.

אם אתם הולכים להתקין את ההפצה על וירטואליזציה כמו HyperV או ESXI, אז אני שמח להודיעכם שאין צורך להתקין שום תוספים (ולא, גם לא VMWare Tools). הכל מגיע עם ההפצה בהתקנה רגילה, כך שאינכם צריכים להתקין כלום. למשתמשי HyperV – הבאג המעצבן של NFS עם NetApp על CentOS (המתנה של כמה עשרות שניות בין פקודה לפקודה) – תוקן ע"י רד-האט בתוך ההפצה. משתמשי ESXI – אתם תראו שה-TOOLS מופיעים כ-3rd Party, זה בסדר, הכלי שמותקן בפנים ושמפעיל vmtoolsd נעשה בשיתוף המהנדסים של VMWare.

אני רוצה לקחת את ההזדמנות הזו ולהזכיר לאנשים שקיים בלינוקס ובמיוחד בהפצה הזו תמיכה מעולה ב-Docker, כלומר קונטיינרים, כך שאם אתם חושבים על שדרוג, אין שום בעיה שתרימו קונטיינר עם גירסת הפצה ישנה יותר בתוך הקונטיינר (לא ב-HOST) ואז תתקינו את האפליקציה הישנה, כך גם תהיו מעודכנים ברמת ה-HOST וגם האפליקציות ירוצו כבעבר, ואנשי הסיסטם לינוקס יוכלו לצאת הביתה לפני 12 בלילה 😉

לסיכום: כן, דברים השתנו לחלוטין בגירסה 7, אבל מה לעשות, דברים משתנים וטכנולוגיות והגדרות משתנות. אי אפשר להישאר כל הזמן בעבר. הטכנולוגיה היום דורשת פתרונות יותר דינמיים, הצרכים משתנים והפתרונות גם. נכון, לסקריפטולוגים מביניכם שקיצרו את העבודה היום יומית שלהם לפקודות של 3-4 אותיות תהיה קצת עבודה לשנות את הסקריפטים (לחובבי פייתון – הגירסת ברירת מחדל עכשיו היא 2.7 עדיין, אבל זו הגירסה האחרונה שתתן אותו כברירת מחדל. הגירסה הבאה תקפוץ ישר ל-3.4 או מה שיהיה אז), אבל מבחינת SystemD עדיין סקריפטים שמשתמשים ב-chkconfig, service וכו' יוכלו לרוץ, תסתכלו במסמך הזה אך יחד עם זאת, תתחילו להכין את הסקריפטים שלכם ל-SystemD. לא לשכוח גם להוסיף את ה-REPO הזה.

בהצלחה

תכירו את Docker

homepage-docker-logoלהלן סיטואציה שבוודאי מוכרת לכם מהתשתית אצלכם בחברה: יש לכם שרת שמריץ אפליקציה וכל העולם ואחותו בחברה מתחבר כדי לעבוד על האפליקציה. האפליקציה היא קריטית ויכול להיות שעקב עומס אתה מריץ שרת נוסף, בין אם אתה עושה Load Balancing או High Availability – זה לא חשוב כרגע.

בנוסף, אותה אפליקציה רצה אצלכם גם בסביבת פיתוח (אתם אולי מפתחים דברים פנימיים עם אותה אפליקציה) ואולי גם בסביבת טסטים. אם יש לכם מפתחים רבים, סביר להניח שיש לכם את אותו שרת בסביבת QA.

כלומר עד כה, ספרנו 5 שרתים שמריצים פחות או יותר את אותה אפליקציה ואת אותה מערכת הפעלה. אם אתם משתמשים בוירטואליזציה כמו ESXI או Hyper-V או Xen – אז אתם מריצים 5 מערכות הפעלה זהות שתופסות לא מעט משאבים, הן מבחינת CPU, הן מבחינת דיסק וכמובן מבחינת RAM, וכנראה גם Storage. אם אתם מריצים את זה על ברזלים אמיתיים, אז התשתית שהסביבה לעיל תופסת היא בערך רבע/חמישית ארון.

וירטואליזציית "ברזל" (כמו ESXI, Hyper-V, KVM, Xen) נתנה לנו משהו מדהים לארכיטקטורת ה-PC (זה היה קיים הרבה לפני כן במערכות IBM ואחרות): תיאורתית אתה יכול לקחת ארון שלם של שרתים ו"לדחוף" את כולו ל-2 שרתים עוצמתיים. החסכון בתחזוקה, בחשמל ובמשאבים. פתאום אתה יכול להרים עוד 10 שרתים וירטואליים מבלי לרוץ ולבקש תקציב נוסף ל-10 שרתים פיזיים עם כל כאב הראש המתלווה לכך.

מערכות הוירטואליזציה האלו הן בד"כ מסוג HyperVisor Type 1. יש גם Hypervisor Type-2 כמו VirtualBox או VMWare Workstation שרצות בעצם על מערכת הפעלה קיימת (בין אם זה Linux או Windows) ואינן ניגשות ישירות ל"ברזל" כמו ESXI ואחרות.

ישנה עוד וירטואליזציה. נקרא לזה "וירטואליזציה אפליקטיבית". גם כאן, הרעיון עצמו ישן והוא רץ שנים רבות על OS/400 (מכירים LPAR?), בסולאריס (Zones), בגרסאות BSD (נקרא Jails) ובלינוקס בזמנו היתה תוכנה מסחרית שנקראה OpenVZ (שהיום גם אם ישלמו לי, עם מקל אני לא נוגע בה!) וכמובן Jailed Root/Chroot בכל מערכת יוניקס/לינוקס והתוספת שהיתה ללינוקס מלפני מס' שנים: LXC. כולן נתנו (מי פחות ומי יותר) בערך את אותו דבר: הרצת אותה מערכת הפעלה כמו ה-Host (או גרסאות קרובות, לדוגמא: Solaris 9 על Solaris 11) בצורה נפרדת ללא צורך בעותק נוסף של מערכת ההפעלה. יתרון ענקי שיש לשיטה זו על פני כל Hypervisor היא המהירות: האפליקציה רצה ב-100% מהירות, כך שכל מכונה וירטואלית בשיטה זו תופסת כמעט כלום מבחינת משאבים (היא כמובן תתפוס לאחר שתמלא את המכונה באפליקציה שלך, אבל עדיין, כמות המשאבים שהיא תצרוך קטנה בהרבה בהשוואה לאפליקציה כזו שתרוץ תחת מערכת הפעלה נפרדת ב-Hypervisor כלשהו).

וכאן אנו מגיעים ל-Docker (שאגב, בקרוב יהיה זמין גם רשמית לסולאריס ע"י אורקל. כך השמועות אומרות).

להלן תרשים של Docker בגירסה 0.9:

Docker Execution Drivers

ברמה העקרונית, Docker עובד בשיטה של קונטיינרים, כאשר כל קונטיינר הוא מערכת עצמאית לחלוטין שאותה תוכל להפיץ ללקוחות או לשרתים אחרים שלך.

Docker משתמש ב"מילה האחרונה" מבחינת טכנולוגיות לינוקס עדכניות כדי לתת כמה שיותר עוצמה לקונטיינר. כך לדוגמא אתה יכול לקבוע כמות כרטיסי רשתות, כמות זכרון, דיסקים, אתה יכול להשתמש ב-Device Mapper (תודה לאלכסנדר לארסון מ-Red Hat שכתב את המימוש) כך שבעצם קונטיינר ישב תחת Device ממופה, ואותו Device הוא בעצם "דיסק" שאתה יכול לקבוע את גודלו ומה שהכי נחמד – הוא Thin Provisioned ללא "קנסות" בביצועים. (אפשר לקרוא את הפוסט של אלכסנדר על כך כאן). אנחנו יכולים לבצע הגנות על הקונטיינרים עם SELinux ועוד.

Docker אינה אפליקציה רגילה, אלא יותר אפליקציה שהיא מעין "שפה" (שכמובן, כמיטב המסורת בלינוקס, ניתנת לכתיבת סקריפטים בכל שפה מכאן ועד הודעה חדשה) שכוללת כלים רבים המאפשרים לך לבנות קונטיינר, לנטר, לבדוק ולשנות הגדרות ועוד.

אז איך בונים קונטיינר שיכיל את הסביבה והאפליקציה שלכם? תכירו את DockerFile שזה בעצם קובץ טקסט שאתם בונים ובתוכו אתם מכניסים פקודות פשוטות כמו איזו הפצת לינוקס אתם רוצים להשתמש (אתם יכולים לההשתמש בכל הפצת לינוקס, גם אם היא שונה לחלוטין ממה שרץ על המכונה עצמה), אלו אפליקציות אתם רוצים להתקין, אלו שרותים אתם רוצים להריץ ועוד. אתם יכולים להתחיל לקרוא הוראות איך להשתמש – כאן.

Docker תופס פופולריות במהירות מבהילה. החברות הגדולות כמו Google, eBay, Baidu כבר מזמן משתמשות ב-Docker וחברות רבות אחרות. כך שמבחינת אימוץ טכנולוגיה, Docker מאומץ בחום ע"י רבים וכדאי להשקיע בו וללמוד אותו.

לסיום: נקודה חשובה גם למי שמכיר את Docker: החל מגירסה 0.9 Docker כבר אינו משתמש יותר ב-LXC (לא אכנס לנסיבות מדוע. דמיינו לבד..), והאפליקציה משתמשת בספריה משלה (libcontainer) שיודעת לדבר עם דברים כמו libvirt ואחרים.

עוד נקודה אחת קטנה: הבלוג עבר לדומיין חדש שמשקף את השרותים שאני מציע, תגידו מזל טוב 🙂

(גילוי נאות: הח"מ נותן שרותים בתשלום על הדרכה והטמעת Docker בחברות וארגונים).

Google App Engine – הדור הבא

google-app-engineבפוסט הקודם שלי כתבתי על פלטפורמת ה-Google Cloud וספציפית על Google App Engine (בקיצור: GAE) והיתרונות הגדולים שלו לבעלי אתרים שהולכים וגדלים.

העניין הוא שמאז ש-GAE יצא לעולם מ-Beta ב-2011, קמו מתחרים רבים לו. לאמזון יש את BeanStalk, ל-רד-האט יש את OpenShift ויש עוד המון חברות שמציעות משהו דומה שנקרא PaaS (ר"ת Platform As a Service) עם אותו עקרון: כתוב את האפליקציה שלך עם הפלטפורמה שלנו, ואנחנו נארח אותה ונדאג לכל עניין הגדילה, אבטחה, משאבים וכו'.

הבעיה המרכזית עם ספקי שרות ה-PaaS היא כשאתה צריך דברים "חריגים" או חיצוניים. אתן דוגמא: נניח שאני בונה אתר "גלשן נולד" ובו הגולשים יכולים להעלות וידאו של עצמם שהם גולשים בים ומצלמים עם מצלמה את עצמם או חבר מצלם אותם. נשמע נחמד?

הבעיה – שום שרות PaaS לא יכול להתאים לאתר כזה. כן, אני יכול להרים כמה סשנים בשרות PaaS שיתנו Front-End – כלומר שיציגו את האתר, ינגנו את הוידאו, יתנו לשאר הגולשים להגיב/לדרג, לפתוח פורום, לשלוח מיילים אפילו – אבל כל מה שקשור לוידאו עצמו, אני לא יכול לעשות כלום ב-PaaS איתו. אני צריך אפליקציה/ספריה כמו FFMPEG שתדע לקבל את הוידאו, לקודד אותו בפורמט קבוע שאני קובע, להוציא ממנו תמונות כדי שיופיעו ב"אלבום" או כתמונת כותרת לוידאו ועוד.

עד היום הפתרון לדבר כזה היה לקחת שרת נוסף, שיעודי רק לכך. השרת הזה היה שונה לחלוטין מכל מה ש-PaaS נותן לי. זהו שרת שהייתי צריך להקים מ-אפס, להתקין עליו FFMPEG, לבנות תקשורת בינו לשרותי ה-PaaS, לתחזק אותו מבחינה אבטחה, עדכוני אבטחה ושאר דברים שהיו גוזלים את זמני. את השרת הייתי יכול לקחת משרות EC2 של אמזון או Cloud Compute של גוגל או אחרים. בקיצור – עכשיו עבודת התחזוקה של המערכת היתה יותר גדולה ואני גם אצטרך לשבור את הראש איך לעשות Scale אם הרבה גולשים ניצלו את היום שמש בחוץ וצילמו 500 קליפים וכולם מנסים להעלות אותם במקביל.

כפרילאנסר – זה אומר בשבילי עוד עבודה, אבל לחברה זה לא כיף, זה אומר אם יש תקלה, החיפוש אחריה יהיה הרבה יותר מורכב (תלוי כמובן בתקלה).

גוגל החליטו ליצור בתגובה משהו חדש: יש לנו מצד אחד את PaaS שמאפשר לגדול ולתת שרות מהיר ללקוחות, אבל הוא מוגבל מבחינת אפשרויות שימוש באפליקציות צד ג' או אפליקציות Native שכתובות בשפות כמו C או ++C. מצד שני יש לנו IaaS שזה בעצם ה-EC2 או Cloud Compute ואחרים שמאפשרים לנו להקים VM ולעשות את כל עבודת ההקמה/הגדרות/תחזוקה עליו ואנחנו צריכים לשבור את הראש כמעט על כל פיפס.

הפתרון של גוגל? מדוע שלא נשלב את שתי העולמות יחד? גוגל קוראים לזה: Managed VMs. (בשביל הפוסט אני אקרא לזה בקצרה MVMS)

מה ש-MVMS עושה הוא בעצם הרחבה ל-GAE. עד היום על מנת להקים סשן, היית צריך לבנות קובץ YAML. קובץ YAML אומר למערכת דברים די פשוטים: מהי השפה שבה האפליקציה שלך תרוץ, מה לעשות כשיש URL מסויים, סוגי קבצים שנכנסים ומי בעצם רץ כשמשתמש מגיע למקום מסוים או משתמש בסוג קובץ מסוים.

ב-MVMS ה-YAML הורחב. מעתה תוכל להגדיר ב-YAML שהסשן יהיה בעצם VM, תוכל לאמר אם אתה מעוניין שהגדילה תהיה ידנית או אוטומטית, תוכל להגדיר איזה סוג Image אתה רוצה ל-VM ומה שהכי חשוב: אתה יכול להוסיף בסוף ה-YAML שורות שאומרות למערכת אלו חבילות להתקין (ואת ההגדרות) בזמן שהיא מקימה עבורך את ה-VMs. ב-GAE יש לך 5 סוגי instances שעליהם רצה האפליקציה. ברגע שאתה מגדיר את הסשן כ-VM, האפשרויות שלך גודלות בהרבה לכל סוג VM שגוגל מציעה. צריך מכונה עם הרבה זכרון? הרבה ליבות? פשוט תציין את סוג המכונה ב-YAML.

ומה עם שאר הדברים כמו Load Balancing וכו'? מה עם SSH למכונה? אין צורך לדאוג, הכל אוטומטי. בזמן ההקמה הוא יחבר את המכונה ל-Load Balancer ותוכל להשתמש בשרות כמו memcache השיתופי (או אחד יעודי עבורך שעולה 6 סנט לשעה) ושאר שרותי GAE כאילו מדובר בסשן GAE רגיל.

היתרונות של שיטת MVMS ברורים:

  1. אין צורך ברכישת מכונות רזרביות. בין אם אתה צריך מכונה אחת נוספת או 10,000, תוכל לבצע זאת מיידית.
  2. לא צריך שרות נוסף של Load Balancing שעולה כסף.
  3. אין צורך "לחמם" מכונות VM כדי שיהיו מוכנות להתחבר ל-Load Balancer.
  4. אין צורך בלהקים שרתי Apache או nginx עם כל ההגדרות שישמשו Front End, אתה פשוט יכול להקים סשן GAE בשפה שאתה רוצה (PHP לדוגמא) ולהרים בו את אתר ה-Front End שלך.
  5. לא צריך לשבור את הראש לגבי כתובות IP
  6. אתה יכול להקים אצלך בעבודה את ה-IMAGE שלך עם הלינוקס שאתה אוהב, עם כל ההגדרות שאתה צריך ואתה יכול להעלות את ה-IMAGE ולהשתמש בו.
  7. אתה יכול לבצע SSH ישירות לתוך כל מכונה מבלי להוסיף לה כתובת IP חיצונית ומבלי לזכור את כתובת ה-IP הזמנית שהמערכת מצמידה לה.
  8. אתה תמיד יכול לשנות את ה-VM, לבצע Snapshot ואז להגדיר ב-YAML שכשהמערכת מקימה מכונה חדשה, היא תשתמש ב-IMAGE (שנוצר מה-snapshot).
  9. אין יותר "ביצועים רנדומאליים". מכירים את זה שאתם מתחילים לעבוד על VM שרץ על ענן ופעם אותו VM רץ כמו שד ופעם אחרת זז כמו צב? פה אין את זה. גוגל מגדירים את השרתים לתת ביצועים באופן ליניארי, כך ש-VM אחד לא "חונק" VM שני.
  10. כן – אפשר גם להשתמש במכונת Windows (כרגע 2008, עוד חודשיים בערך – גם 2012).

שימוש ב-MVMS נותן לך סוף סוף את החופש להשתמש באיזו אפליקציה שתרצה, עם הגדרות שתרצה, והמערכות של גוגל ידאגו לרוב הדברים. אתה לא צריך, בניגוד למצב שקיים כיום, להתחיל להגדיר את הכל מאפס, את שרתי ה-Web, את שרות ה-EMAIL, וכו'. אתה אפילו יכול לחבר בקלות מערכות ניהול תצורה כמו Puppet או CHEF בקלות לסשנים שלך, כך שבסוף היום העסק שלך יכול להתרכז יותר בפיתוח האתר/שרות מאשר לסבול מבעיות תחזוקה, הגדרות חוזרות, "רדיפה" אחרי שרת סורר וכו'.

שרות ה-Managed VMs עדיין לא זמין לציבור (אפשר להירשם בלינק לעיל) והוא יהיה זמין במהלך השבועות הקרובים.

(גילוי נאות: הח"מ נותן שרותי פרילאנס לשרותי הענן של גוגל).

על אתרים שגודלים ו-Google Cloud Platform

cloud-homepage-logo_short_900px

הנה סיטואציה שמוכרת לכל מי שיש לו אתר מצליח עם גולשים רבים, ושאותו אתר בנוי על פלטפורמה פתוחה וידועה כמו וורדפרס או ג'ומלה…

במקרים רבים בעל האתר מתחיל בבניית האתר בהתחלה ובאחסונו אצל ספק שנותן אחסון אתרים משותף במחיר נמוך. במקרים רבים, כשהאתר מגיע לפופולריות של כמה מאות גולשים (עד אלפים בודדים) ביום, בעל האתר כבר יחפש לשכור שרת וירטואלי (VPS או VM) לאחסן בו את האתר.

ככל שהאתר יותר פופולרי, האופטימיזציות שבעל האתר (או מי שהוא שוכר שיעשה עבורו את העבודה הטכנית) יצטרך לעשות הן יותר עמוקות, כמו שימוש בתוספי Cache, אופטימיזציות לבסיס הנתונים, שימוש ב-Cache ב-DB והמתקדמים ישתמשו בפתרונות כמו memcache או Varnish (או שילוב שלהם).

עד פה הכל טוב ויפה, אבל הבעיה מתחילה לגדול כשיש לך עשרות אלפים או מאות אלפי גולשים ביום. פה בעל האתר צריך להיכנס להשקעות הרבה יותר מאסיביות ותכנון מחדש של הכל, הכנסה של מספר שרתים וירטואליים, Load Balancer, CDN, ובקיצור – העלות לאירוח האתר עולה פי כמה וכמה, שלא לדבר על תחזוקה שוטפת שהאתר צריך מבחינה טכנית.

יותר מזה – אם בעל האתר הפופולרי מספיק מפורסם כך ששמו מגיע לכל מיני משועממים – גם ההתקפות נגד האתר מתחילות ובמיוחד התקפות DDoS, במיוחד אם האתר ישראלי ובארץ צה"ל עשה איזו פעילות בשטחים וילדים משועממים החליטו "להיכנס באתר". או אז בעל האתר יהיה בבעיה, כי רוב הספקים לא נותנים שרות נגד DDoS (במיוחד בישראל), כך שבזמן התקפה, האתר יכניס לבעליו 0 שקלים.. לא נעים.

גוגל בשבוע שעבר הכריזה על מגוון שרותים חדשים במסגרת ה-Cloud Platform שלה, ובאותה הזדמנות הם גם חתכו מחירים בכל השרותי ה-Cloud שהם מספקים, וזו הזדמנות מצויינת לבעלי אתרים פופולריים להסתכל על ה-Google App Engine (ובקצרה: GAE)

שרות GAE קיבל לפני יותר משנה "הרחבה" של שפה פופולרית: PHP, כך שאפשר לארח דרך GAE אפליקציות PHP וכאלו – יש הרבה, הרבה יותר מכל שפת תכנות אחרת. יש ב-PHP אפליקציות על כל דבר שנחשוב, החל מניהול אתרי תוכן, ניהול בסיסי נתונים, ניהול תצורות ועוד דברים רבים אחרים.

השימוש ב-GAE מצריך "החלפת דיסקט" אצל בעל האתר. עד היום, כפי שתיארתי לעיל, כשהאתר היה יותר פופולרי, היה צריך לעבור לפלפטפורמה של שרת וירטואלי שאותו מגדילים כמה שצריך עד למצב שצריך מספר שרתים, Load Balancing ועוד.

עם GAE – כל העניין נהפך למיותר. אין צורך בשרתים וירטואליים, אין צורך בתחזוקת שרת, וגם אם מחר יכנסו לו 10000 איש במכה אחת, כולם יקבלו את האתר בצורה מהירה מבלי שתצטרך לעשות כלום. ילדים מטומטמים מתקיפים את האתר שלך? כל עוד שמרת על הרשאות נכונות של קבצים ותיקיות, התקפות כאלו (כולל DDoS) לא יזיזו לאתר שלך! 

עם GAE, כל אתר או אפליקציה שמארחים בו, הגדילה היא אוטומטית לחלוטין. לא רק שהגדילה אוטומטית, אתה גם "על הדרך" מרוויח שרות CDN כך שאם האתר שלך הוא באנגלית ונקרא בארצות שונות, כל גולש יקבל את התוכן משרת Cache של גוגל שקרוב אליו, כך שמבחינתך אין צורך עוד בשרותי CDN, הם ניתנים לך ללא תשלום נוסף ע"י גוגל (כמובן שיש צורך בתשלום על תעבורה, תיכף נגיע לזה).

מבחינת בעל האתר, כל מה שנשאר לעשות הוא תחזוקת אתר שוטפת (עדכון תוספים אחת לחודש נניח), וכמובן מעקב אחרי הטראפיק (דבר שכל בעל אתר עושה גם כך). השאר – גוגל עושה ובצורה מועילה והרבה יותר טובה מכל איש טכני.

עכשיו נגיע לחלק של עלויות.

גוגל באופן עקרוני נותנת לכל אחד להתנסות בחינם עם GAE. פשוט כנסו לכאן, פתחו פרויקט ותתנסו. התוכנית החינמית מאפשרת דברים מוגבלים, כמו כמות תעבורה של 1 ג'יגה ליום, מקסימום 28 סשנים של GAE ועוד כפי שניתן לראות באתר הנ"ל, שזה מספיק לדוגמא לדברים פשוטים כמו לארח אתרים אישיים שלכם (למען האמת, הח"מ מתכנן השבוע להעביר את הכל ל-GAE).

אז כמה עולה התענוג? העלות מורכבת מכמה חלקים שנצטרך כדי להשתמש ב-GAE ומומלץ להשתמש בדף הזה כדי לחשב עלויות (לא לשכוח בכל סעיף שאני מזכיר להכניס מספר וללחוץ על Add to Estimate  – התוצאה תהיה מימין למעלה):

  • אנחנו צריכים קודם כל מקום לאחסן את האתר, זה נקרא Google Cloud Storage והמחיר שם מצחיק – 100 ג'יגהבייט יעלו לכם 2.60$ לחודש.
  • אנחנו צריכים לחשב רוחב תעבורה החוצה (תעבורה פנימה היא בחינם). כאן מומלץ לכם להיכנס לאתר שמודד לכם את הטראפיק כדי לראות כמה ג'יגהבייט השתמשתם בממוצע בחודשים האחרונים. אם לדוגמא יש לכם 100 ג'יגהבייט של תעבורה החוצה, העלות תהיה 12$ לחודש. שימו לב: המחיר הזה כולל שרות CDN, כך שאם אתם משלמים כיום לספק CDN, תוכלו לחסוך את ההוצאה הזו.
  • אנחנו צריכים בסיס נתונים. מה גודל ה-DB שלכם וכמה השרת שלכם "מבלה" בעיבוד ה-DB? גוגל מציעים את Cloud SQL שהוא תואם MySQL. אתם יכולים לבקש מהאיש הטכני שלכם לאמר לכם מה גודל ה-DB או שאתם אתם יודעים להשתמש ב-MySQL שימוש פשוט, בצעו mysqldump ל-DB וראו מה גודל הקובץ. בדף החישוב, תבחרו Part Time. מבחינת גודל Instance תבחרו במשהו קטן (תיכף אסביר מדוע) והכניסו את גודל ה-DB שלכם (סביר להניח שהוא לא יותר מכמהה ג'יגה בודדים אם בכלל הוא מגיע לג'יגה. באתרי תוכן רוב הדברים הגדולים הם קבצי המדיה).
  • מה עם שרותי Cache? שרות memcache הוא בחינם. לא עולה לכם כלום 🙂
  • מה עם שרת מייל? אין צורך. ל-GAE יש משלו, כך שהוורדפרס יוציא מיילים בלי שום בעיה.
  • מה עם שרת WEB? יש ל-GAE שרת משל עצמו ואתם לא צריכים להגדיר אותו, כך שאין צורך בשרת Web משלכם.
  • מה עם תוספים לאפליקציות CMS שלכם? את זה אתם מתקינים כמו שאתם מתקינים כרגיל בתוך האפליקציה. אין שינוי.
  • שרותים כמו Compute Engine ו-Persistent Disk במקרה שלנו – אין לנו צורך בהם.
  • מה עם Load Balancing ושאר ירקות לאתרים גדולים? זה מבוצע אוטומטית ע"י ה-GAE ללא תשלום נוסף.

ויש עוד עלות נוספת – עלות ה-Instance. בכל זאת, האפליקציה צריכה לרוץ על משהו. כפי שאתם יכולים לראות כאן, ישנם 4 סוגי instance עם מחירים בין 5 סנט לשעה ל-30 סנט לשעה. עכשיו, לפני שאתם שולפים מחשבי כיס ונבהלים, צריך לזכור כי כבר יש memcache משותף לשרתים (instances) והוא לא נכלל ב-RAM של ה-instance, כך שאתם בעצם צריכים פחות זכרון ממצב רגיל שהייתם משתמשים ב-VM/VPS ובעברית פשוטה: נסו את F1 או F2 ותראו איך האפליקציה שלכם עובדת (וקראו את המסמך בלינק!) לפני שתבחרו את F4.

על מנת שלא תצא לנו חשבונית עם 4 או 5 ספרות ודולרים (והתקף לב בדרך), מומלץ שכשאנו מקימים את האפליקציה ב-GAE, שנשתמש ב-memcache. כך לדוגמא אנחנו נחסוך בפניות רבות ל-SQL ופניות אליו יתבצעו רק אם יש צורך בעדכון (אם מישהו הגיב, או אם אתם מעלים תוכן חדש שיכנס ל-DB).

הגענו לחלק המעניין – של ההתקנה.

בניגוד להתקנה רגילה שבה אתם מרימים אצל הספק VPS (הוא מרים עבורכם), פה יש צורך שתרימו אצלכם סביבה עבור ה-GAE (זה חד פעמי בין כה). ישנם הוראות מפורטות מאוד כאן מה לעשות ואיך.

רוצים להתקין וורדפרס או ג'ומלה? בכיף. כאן ההוראות איך להתקין וורדפרס, וכאן ההוראות איך להתקין Joomla. שימו לב: תצטרכו להתקין שרת MySQL אצלכם במכונה (בכלל הייתי ממליץ לבצע את ההוראות התקנה על מכונת VM אצלכם בבית), ורק לאחר שתריצו את פקודת ה-update והנתונים יעברו ל-GAE ול-Cloud SQL תוכלו להיפטר מהסביבה (אם כי יכול להיות שתרצו לעשות הכל מקומית ואחרי זה לעשות deploy ל-GAE – הכל תלוי בכם).

עוד משהו אחד: יש לכם ערימות של דומיינים? גוגל מציגה שרות חדש שנקרא Google Cloud DNS שנותן לכם להשתמש בתשתית DNS של גודל לנהל את כל הדומיינים שלכם בחינם. לא צריך יותר שרתים שלכם לכך, ולא צריך לדאוג אם שרת זה או אחר נפל או ששוב מישהו אצל רשם הדומיינים דפק רקורד (סבלתי מספיק מהדברים האלו, תודה לכם נטויז'ן!). עוד פרטים – כאן.

בהצלחה

(גילוי נאות: הח"מ נותן שרותי פרילאנס להעברת אתרים ל-GAE ול-Google Cloud).

הטריקים של אורקל עם OVS

מאז שאורקל רכשה את SUN, מנסה החברה למכור את השרתים שלה בכל דרך, ומכיוון שחברות מעוניינות מאוד בוירטואליזציה, אורקל מוכרים בחבילה פתרון וירטואלי, שנקרא Oracle VM Server או בקיצור OVS. היתרון לרוכש הוא בתמחור האגרסיבי של אורקל: קח פתרון ברזל, וירטואליזציה עולה לך אפס ורשיונות אורקל תקבל בהנחה – אם הם ירוצו על פתרון הוירטואליזציה שלהם.

נשמע משתלם, לא? 

לא בדיוק.

הבה נציץ מאחורי הקלעים: פתרון הוירטואליזציה שאורקל נותנים עם המערכת הוא פתרון שהיה נקרא בעבר Virtual Iron שהיה מבוסס על Xen. מאז שאורקל רכשו את החברה, הפיתוח הואט כנראה וכיום הוא אפילו לא משתווה למתחרה הישיר שלו – XenServer של Citrix. מה שאורקל שינו מאז במערכת הם שינויים קטנים ועדכונים (כך לדוגמא, אם אתה חושב להצמיד כרטיס PCI למכונה וירטואלית, תתכונן לכשלון, זה פועל בקושי. חושב על פתרון כמו Shared Memory בין מערכות וירטואליות שמריצות את אותה מערכת הפעלה? יש, אבל שלא תחשוב שזה כמו ESXI) אבל הם מתנדפים בהשוואה למערכות וירטואליות כמו ESXI או אפילו Hyper-V. אם אתם לא מכירים לינוקס טוב, תתכוננו להרבה תסכול, כי זה מה שה-GUI (ה-VM Manager) נותן: תצוגה מוזרה של דברים, נעילות של מכונות אם JOB נופל (לך חפש את ה-JOB ומהיכן לשחרר נעילה), ותשכח ממצב לראות סטטוס כללי של כל המכונות הוירטואליות שלך אם הם רצים, כמה זכרון הם משתמשים וכו'. רוצים סקירה קצת יותר עמוקה על המוצר? קחו, קראו בעצמכם.

לא מדובר פה באיזו "אשמה" של המערכת הוירטואלית עצמה (XEN) כלל וכלל! אם תיקחו לדוגמא את XenServer של Citrix, יש למוצר דווקא ממשק בכלל לא רע כי ל-Citrix יש הרבה יותר נסיון עם ממשקים, Windows וכו'. גם מבחינת תמחור קשה להתחרות במוצר של Citrix. אפשר להוריד אותו בחינם (קוד פתוח) ואפשר לקבל שרותי תמיכה בתשלום שנתי של $199 פר תושבת מעבד. 

פה בישראל, הבעיה חמורה בהרבה. הבעיה עצמה מתחילה בתמיכה, והח"מ, כאחד שעבד עם התמיכה של אורקל למוצר, אני יכול לתאר את אותה תמיכה כמתחת לכל ביקורת. תומכים שלא יודעים על מה הם סחים, אינטגרטורים של אורקל עצמה שמגיעים ולא יודעים מה הם מתקינים (או שמתקינים ושוכחים להתקין קבצי RPM שונים) או שלא יודעים להתקין דברים בצורה נכונה (ראיתי אישית מקרה של'קח להם יומיים לפתור תקלה של … invalid boot signature של GRUB. הם פירמטו את המכונה הפיזית, אני לא צוחק!). בשבוע האחרון ראיתי את ה"יעילות" של אורקל. עמית פתח באורקל תקלה על אחד מהשרתים הוירטואליים (שנתמך ע"י אורקל). לכלי איסוף לוגים של אורקל לקח כמעט 3 שעות עבודה ליצור קובץ שצריך לשלוח לתמיכה (אחרת הם לא עוזרים לך בכלים), אני החלטתי מנסיוני פשוט לפתור את העניין וסיימתי את התקלה (לאחר תיקונים והתקנות של חבילות חסרות שאורקל ישראל לא התקינו) לאחר דקות ספורות. אם לא הייתי נותן שרות ללקוח, הוא היה מושבת לפחות ליום!.

אני יכול להבין סמנכ"לים שמעוניינים לחסוך בהוצאות ולרכוש רשיונות אורקל בזול, אבל אם החלטת ללכת על פתרון שאורקל מציעה, אני מציע מספר דברים:

  1. ודא כי יש לך איש לינוקס מקצועי בחברה או פרילאנסר שנותן שרותים ושהוא מקצועי, עם המערכת OVS של אורקל, אתה בהחלט תצטרך את זה.
  2. אם החלטת ללכת על פתרון XEN, כדאי שתתקין על שרת טסטים את XenServer, הוא יותר מעודכן ויותר ידידותי לחובבי GUI (אם כי גם שם תצטרך איש לינוקס לכל האוטומציה, סקריפטים וכו').
  3. אל תאמין לכל מיני חומרים שיווקיים שמראים לך כי OVS יותר טוב מ-ESXI או Hyper-V. הייתי שמח לפרסם תוצאות ביצועים, אולם הרשיון של OVS אוסר זאת. 

בסופו של יום, הכל תלוי כמה אתה מוכן לסבול מערכות פרודקשן מושבתות. אם תסתמך על התמיכה של אורקל ל-OVS בארץ, תסבול וראיתי אצל לקוח שלי השבתה של יום ויומיים בגלל התמיכה הכושלת. האם זה שווה לך כספית השבתה כזו? האם שווה לך להקים מערכת וירטואליזציה נוספת שלא תואמת למה שיש לך כיום?

מוגש כחומר למחשבה.

הבעיות של VCSA

קצת היסטוריה על VMWare ו-ESX: כש-VMWare החליטו בזמנו לצאת עם גירסת שרת מלאה (לפני כן היתה “גירסת שרת” אבל שהיתה רצה על מערכת ההפעלה שמותקנת במחשב שלך) הם יצאו עם 2 גרסאות: האחת נקראה ESX והשניה ESXi. גירסת ה-ESX נראתה כמו הפצת לינוקס (מה שגרם לרבים להתבלבל ולחשוב שמדובר בהפצת לינוקס מטעם VMWare עם קרנל לינוקס. המציאות היא שהקרנל הוא כולו של VMWare והם השתמשו בממשק תאימות בינארית ללינוקס (ABI) על מנת להריץ שרותי לינוקס שונים על ה-ESX וגם שמנהל השרת יוכל להתקין שרותים נוספים מלינוקסים אחרים על המכונה (זה היה תואם רד-האט). גירסת ESXi לעומת זאת היתה גירסה רזה שכללה רק את הקרנל + Shell מינימלי ועוד כמה כלים, רק בלי חומת אש, שרותי לינוקס וכו’.כיום יש רק גירסת ESXi.

אחד הדברים שהפתיע אנשי לינוקס רבים היה כלי הניהול של VMWare, מה שמוכר בתור ה-vCenter (לשעבר Virtual Center) שהיה כלי על טהרת ה-Windows שנכתב בדוט-נט ושגם שילב בתוכו חלקים מאינטרנט אקספלורר. VMWare גם הוציאה כלי וובי אבל שלא נתן הרבה פונקציונאליות (כלומר הוא לא יכל להחליף את ה-vCenter). מנהלי רשת רבים התלוננו מדוע אין כלי לינוקסאי כזה והתשובה של VMWare היתה שחרור של SDK וגם מכונה וירטואלית לינוקסאית קטנה שכללה סקריפטים שאפשרו לחברות שמשתמשות בלינוקס – להתממשק עם ה-vCenter.

בגירסה 5 הדברים התחילו להשנות (והשתנו יותר בגירסה 5.1) כאשר VMWare שחררו את ה-VCSA (ר”ת של VMWare vCenter Server Appliance) – זו מכונת לינוקס וירטואלית שאמורה להחליף את הגירסה החלונאית בגירסת לינוקס. היא עדיין לא כוללת את כל הפונקציונאליות של הכלי החלונאי (כך לדוגמא עדיין לא ניתן להתקין תוספים/Plugins ב-VCSA עצמו), אבל VMWare נתנה רמז עבה מאוד שזו דרכה – היא חוזרת ללינוקס ובגרסאות עתידיות היא תשקיע יותר ב-Appliance הלינוקסאי מאשר בכלי החלונאי.

עד כאן הכל טוב ויפה (במיוחד שאתה צריך פחות רשיונות ממיקרוסופט). הבעיה מתחילה ב-Appliance עצמו. VMWare שחררה אותו ככלי רשמי ויציב, אבל מי שעשה לו QA .. לא כדאי שיפגוש אותי Smile

הבעיה הראשית מתחילה בזה ש-VMWare לא שחררה אותו כקובץ ISO להתקנה שמזכירה לינוקס (כמו שהיה ב-ESX 3.X) אלא שחררה אותו כקופסא סגורה עם קבצי OVF, VMDK וכו’, ומה ששחררו קיימות בו כל מיני בעיות הקשורות לרשת שפוסט זה יתייחס אליהם.

כאן אצלי בבית ב-LAB שלי, יש לי 2 שרתי DNS (מאסטר/סלייב) וסביר להניח שאם אתה מתעסק עם VMWare בחברה, יש לכם איזה שרת DNS, בין אם זה לינוקס או (סביר להניח) הפתרון של מיקרוסופט שמשולב Active Directory. אני מניח שהכנת לך שם hostname יחודי עבור ה-VCSA עם כתובת IP יחודית משלו ושלא ממש הלכת ל-Go Daddy או ספקים אחרים כדי לרכוש לשרת תעודת SSL, וכאן מתחילה הבעיה (לא באי רכישה) – ה-VCSA מגיע עם שם מכונה localhost שזה לא בדיוק דבר שתרצה.

אתה יכול להיכנס לממשק הוובי, להגדיר כתובת IP ושם hostname, להתחבר ל-AD ואולי להשתמש ב-DB חיצוני (אורקל או DB2 של IBM, עוד לא SQL של מיקרוסופט וגם משום מה לא MySQL, קצת מפתיע ש-VMWare משתמשים ב-JAVA ב-VCSA והם משתמשים ב-JDBC ב-Tomcat אבל הם לא כוללים תמיכה ל-DB אחרים. אם אתם רוצים להוסיף תמיכה למיקרוסופט SQL נסו את הלינק הזה [אגב, הלינק כרגע מת, אבל תודות לגוגל אפשר לראות את הגירסה הטקסטואלית כאן]), אבל ברגע שתשנו כתובת IP ואת ה-hostname ושאר פרמטרים (לא לשכוח ללחוץ על Toggle certificate settings שישתנה ל-yes) – תצטרכו להפעיל את המכונה מחדש (דרך החוצץ System)

ואז המכונה תיתקע בעליה, אם תסתכלו בקונסולה, תראו שהוא נתקע בשורה שכתוב:

waiting for the embedded database to startup [ok]

מה קרה? אוה, טוב ששאלתם…

ה-VCSA הבין שצריך ליצור תעודת SSL חדשה, והוא יצר, אבל הסקריפט של ה-DB לא יודע מה לעשות הלאה, אז הוא פשוט נתקע. אם תעשו Reboot למחשב, זה לא יעזור. זה יחזור שוב. מה שצריך לעשות הוא לבטל את האופציה ליצור תעודות SSL, אבל … אין לכם גישה לא לממשק הוובי ולא ל-SSH. תצטרכו לטפל בזה כמו שמטפלים בתקלה בשרת לינוקס (לא חשבתם שתתחמקו מלינוקס, נכון?)

אז איך מטפלים? כרגיל עם VCSA, מי שבנה את ה-Appliance בנה בצורה מחורבנת לגמרי. Safe mode לא יעזור לכם, ולכן עקבו אחר ההוראות הבאות:

  1. הפעילו את השרת מחדש והיכנסו מיד ל-Console ולחצו על מקש (לדוגמא רווח) כדי לעצור את הטיימר.
  2. לחצו על מקש p ואז ה-grub יבקש סיסמא. הסיסמא היא סיסמת ה-root שלכם (אם לא שיניתם אותה עדיין, היא vmware באותיות קטנות)
  3. לאחר הקשת הסיסמא תחזרו שוב ל-GRUB. בחרו בשורה הראשונה ולחצו על מקש e
  4. כעת יופיעו לכם השורות ש-grub אמור להריץ. לחצו על החץ למטה ובחרו בשורה השניה ושוב לחצו על מקש e
  5. לכו עם החיצים עד סוף השורה והוסיפו את הטקסט הבא: init=/bin/sh ולחצו על מקש enter
  6. כעת לחצו על מקש b והלינוקס יתחיל להיטען ולאחר מספר שניות הוא יעצר עם סימן #
  7. כעת עלינו למחוק קובץ. כל עוד הקובץ קיים, המערכת תנסה ליצור תעודות חדשות והמערכת תיתקע ב-boot רגיל, לכן הכניסו את הפקודה:
    rm /etc/vmware-vpx/ssl/allow_regeneration
  8. הקישו את הפקודה reboot ולחצו enter. המערכת תיתן אולי מספר הודעות שגיאה. תתעלמו.
  9. המערכת תעלה מחדש ובהצלחה. לאחר שתקבלו את המסך הכחול (אחלה בחירת צבעים יש להם), תמתינו עוד מספר שניות (או דקות, תלוי במעבד וכמה חזקה המכונה) ואז היכנסו לממשק הוובי

ברכותיי. נגמרה הבעיה.

אני ממליץ בחום לא להשתמש ב-VCSA במערכות פרודקשן! כותב שורות אליו מצא המון סקריפטים בתוך ה-VCSA שיש להם באגים ומי שכתב אותם כנראה למד לינוקס מתוך ספר ולא מתוך התנסות מלאה (שורות של סקריפטים שחוזרות במקום להשתמש ב-while וכו’) ויש גם לא מעט שגיאות במימוש התחברות ל-NFS – עקבו אחר ההוראות כאן) ואני משער שהדברים ישתפרו בעתיד (ואולי, מי יודע, אולי הם יוסיפו איזה משהו שמראה הורדת גירסה בזמן שמשדרגים במקום מסך סטטי שאין לך אפשרות לדעת אם יורד משהו וכמה ירד!), אבל עד אז, שימו את ה-VCSA כ-VM על מכונה צדדית (אגב, בניגוד להגדרות שם, אין צורך ב-8 ג’יגה זכרון, גם 4 יספיקו בשביל הטסטים). אני גם מקווה שבעתיד הם יוציאו גירסת ISO נורמלית ואולי, רק אולי, יהיה פורום או מקום כלשהו לדווח על באגים ואולי לתת להם תיקוני סקריפטים, גם למי שאין לו מנוי בתשלום (היי, אני יכול לקוות, לא?).