קטגוריה: וירטואליזציה

וירטואליזציה ודיסקים מקומיים. כדאי?

במסגרת סידרת הקליפים שהכנתי על oVirt/RHV (ניתן לצפות בהם כאן) הזכרתי פה ושם את עניין השימוש בדיסקים מקומיים ומדוע זה לא תמיד רעיון טוב, ללא קשר לפתרון הוירטואליזציה שמשתמשים, ולכן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה ולהרחיב מעט על הנושא.

כשזה מגיע לוירטואליזציה, ישנן תצורות שונות שמצריכות הגדרות שונות. כך לדוגמא, אם לקוח צריך רק שרת פיזי אחד להריץ וירטואליזציה, פתרון NAS לדוגמא לא יסייע לו הרבה, הואיל ומהירות הדיסקים המקומיים תהיה יותר גבוהה מאשר שימוש ב-NAS וחיבור ג'יגהביט לדוגמא, ולכן שימוש בדיסקים מקומיים שם יכול לסייע.

אולם כשאנחנו מדברים על מעל כמות של שרת אחד שיריץ וירטואליזציה, שימוש בדיסקים מקומיים דווקא פוגע בדברים אחרים, כמו שרידות (HA). אחרי הכל, לא חשוב איזו וירטואליזציה יש לך, אם שרת אחד מתוך 2 שרתים כבוי עקב תקלה, לא תוכל להפעיל את מכונות ה-VM בשרת אחר.

ל-NAS יש יתרון אחד שדווקא לא קיים במרבית פתרונות הוירטואליזציה והוא קשור לאופטימיזציה. הדרייברים שנמצאים בתוכנת הוירטואליזציה הם דרייברים בסיסיים. הם מאפשרים עבודה רציפה עם הדיסקים ותו לא. כך לדוגמא אינך יכול להכניס לשרת וירטואליזציה 1-2 דיסקים SSD ולהגדיר אותם כ-Cache (ה-Read Cache במקרה של vSphere לדוגמא, מיועד להאצת עבודה חוזרת של מכונות VM, לא לשמש כ-Cache ל-Datastore). לעומת זאת, אם נרים NAS על שרת ישן (זה יכול להיות גם PC עם דיסקים במקרים שאין תקציב) ונכניס לו 1-2 דיסקים SSD, נוכל בעזרת התוכנה ב-NAS להגדיר אותם כ-Cache. בנוסף, אם אנחנו רוצים מהירות גישה רצינית אל/מאת ה-NAS ולא להיות "חנוקים" במהירות של 1 ג'יגהביט – אפשר לרכוש בזול כרטיסי רשת QSFP (או +SFP) שנותנים חיבור במהירות 10 ג'יגהביט עם פורטים כפולים וכבלי DAC ולחבר אותם בין ה-NAS ל-2 שרתים שמריצים מכונות וירטואליות. כך הדברים ירוצו הרבה יותר מהר ואין צורך לרכוש סוויצ' 10 ג'יגהביט יקר לשם כך (אגב, התוספת מחיר על כך מגיעה בד"כ בסביבות ה-300$).

מצד שני, יש בהחלט מקום בשימוש בדיסקים מקומיים כאשר אנחנו משתמשים בתצורת Hyper Converge. בקונפיגורציה כזו, המערכת צריכה לפחות SSD אחד על מספר קטן של דיסקים מכניים והיא משתמשת ב-SSD לשם כתיבה/קריאה מואצת וכמובן כ-Cache (רק שחשוב לשים לב איזה SSD Intense אתם רוכשים, אם רכשתם את הלא נכון, הביצועים יהיו מופחתים) אך גם כאן חשוב לשים לב לא רק לסוג ה-Intense אלא גם לסוג החיבור של ה-SSD. חיבור SATA לדוגמא "נחנק" במהירות 560 מגהבייט ואילו SSD בחיבור U.2/NVME יתן ביצועים ורוחב פס עד פי 4-5 בהשוואה ל-SATA.

לסיכום: הויכוח אם להשתמש בדיסקים מקומיים או בסטורג' מהיר הוא ויכוח עתיק יומין וכניסת טכנולוגיית NVME-OF די "מחסלת" את הטיעון להשתמש בדיסקים מקומיים (אבל זה מצריך השקעה כספית רצינית, לפחות עד שנה הבאה שיצאו פתרונות קוד פתוח מסחריים ובחינם ל-NVME-OF) מצד אחד, אבל פתרונות דיסקים מקומיים הם יותר זולים למימוש מצד שני, ולכן חשוב לשים לב מה הסיטואציה ומה המטרה שרוצים להגיע אליה.

וירטואליזציה כקוד פתוח – כפתרון טוב

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על פתרונות אלטרנטיביים ל-vSphere של VMWare. הפעם אני רוצה לדבר על פתרונות קוד פתוח כפתרונות טובים לוירטואליזציה ומדוע RHV/oVirt הוא פתרון שעולה על רוב פתרונות הקוד הפתוח.

פתרונות וירטואליזציה בקוד פתוח מתחלקים בעצם ל-2: אלו שמעוניינים לנהל מספר קטן של שרתים פיזיים וצרכי הוירטואליזציה שלהם בסיסיים, ואלו שמעוניינים בפתרון וירטואליזציה מלא כולל הדברים המתקדמים, משהו כתחליף ל-Hyper-V (עם הניהול המרכזי) או תחליף ל-ESXI+vCenter.

כשמדובר בצרכים בסיסיים לוירטואליזציה ומדובר בכמות קטנה של שרתים (נניח 2-5), ומדובר, לשם השוואה, בדברים ש-ESXi עצמאי (ללא vCenter) יכול לתת – אז הפתרונות שהצעתי בפוסט הקודם יכולים לתת זאת ללא בעיה. יותר מכך, כל הפתרונות (למעט שימוש ב-KVM וב-libvirt עם סקריפטים) שהצעתי גם יכולים לתת לכם ניהול מרוכז של השרתים שלכם בממשק Web.

לעומת זאת, כשאנחנו מעוניינים בדברים יותר מתקדמים כמו:

  • שימוש ב-vSwitch (בגירסת הקוד הפתוח – Open vSwitch) כ-SDN
  • הקמה אוטומטית של מכונות VM
  • שימוש ב-Grafana לתצוגת מצבי מכונות, דיסקים, מעבדים וכו'
  • High Availability מלא
  • אופטימיזציה לשימוש ב-NVME SSD תוך הגדלת I/O Threads
  • תמיכה מובנית ב-DR
  • יצוא/יבוא OVA/OVF
  • תמיכה במעבדי Power של IBM
  • תמיכה בכל פרוטוקולי הסטורג' (NFS, iSCSI, Fiber) + דיסקים מקומיים ו-GlusterFS
  • תמיכה במעבדים חדשים (EPYC, Xeon SP – ברוב הפתרונות המוצעים זה לא יעבוד טוב, במיוחד כשמדובר ב-HA).
  • ניהול מרוכז של כמות שרתים גדולה (עד 400 מכונות פיזיות)
  • פרופילים (סוגי מכונות, גדלים ועוד) כולל High Performance VMs.
  • תמיכה מורחבת ל-Over Commit
  • יבוא/יצוא של Images מ-OpenStack Glance (לא חייבים OpenStack מותקן בחברה).
  • פורטל למשתמשים (לאלו שצריכים לגשת למספר מכונות VM, ולנהל את אותן מכונות VM)
  • תמיכה במספר סוגי LDAP (כולל AD)
  • התממשקות ל-vCenter ויבוא מכונות VM
  • אפשרות לעבוד במצב הרגיל או במצב HCI.
  • תמיכה מלאה ב-GPU וב-VDI.
  • ועוד הרבה פונקציות אחרות.

אז הפתרון הוא או oVirt (גירסת קוד פתוח) או RHV (גירסה מסחרית עם תמיכה). שאר הפתרונות בקוד פתוח מחווירים לעומת RHV/oVirt מבחינת יכולות, תמיכה, פונקציונאליות ועוד.

האם פתרון כמו RHV/oVirt יכול להיות תחליף מלא ל-vSphere? התשובה היא: עדיין לא. העניין קשור יותר ל-Kernel ולדברים מתקדמים אחרים שלא קיימים ב-RHEL-7/CentOS-7 (שעליהם oVirt/RHV רץ):

  • Fault Tolerance עדיין לא זמין בגירסה הנוכחית (4.2)
  • VAAI/VVol – יש תמיכה ב-Kernel 4.X כך שנצטרך להמתין ל-RHEL-8/CentOS-8.
  • תוספים כמו vRealize ואחרים (שהם בתשלום) – יש להם חלופות. חלקם בחינם, חלקם בתשלום.

בכל הקשור לפתרונות וירטואליזציה, הגענו לזמנים טובים, למען האמת. רק לפני 3 שנים אם חברה גדולה היתה שואלת אותי לגבי פתרונות אחרים ל-VMWare או Hyper-V, הייתי ממליץ להם לנהל מו"מ בינם לבין מיקרוסופט ו-VMWare כי הפתרונות לא היו מספיק לדעתי טובים לשום Enterprise. פתרונות כמו Proxmox או פתרונות מבוססי Xen היו קיימים, אך לדעתי הם אינם נותנים מענה מספק ל-Enterprise (אם כי הם היו בהחלט יכולים לתת מענה לעסקים קטנים). בשנים האחרונות, החברה שהשקיעה הכי הרבה בפיתוח פתרון וירטואליזציה טוב היתה דווקא רד-האט. המצב בשוק פשוט התהפך: מיקרוסופט ו-VMWare היו עסוקים בפתרונות וירטואליזציה ואילו רד-האט היו עסוקים בפיתוח פתרונות מבוססי קונטיינרים (OpenShift) וב-3 השנים האחרונות רד-האט משקיעה הרבה יותר בפיתוח פתרון וירטואליזציה וגם בשיפור OpenShift, בשעה שמיקרוסופט ו-VMWare בשנתיים האחרונות יותר מתעסקים בפתרונות קונטיינרים.

לסיכום: שום פתרון (פתוח או סגור) אינו Drop In Replacement. לכל פתרון יש יתרונות וחסרונות וכדאי לשקול את הדברים. בכל מקרה תהיה תקופת מעבר ויהיה צורך לפתור לא מעט בעיות. פתרונות בקוד פתוח לא מחייבים תשלום Up front (למעט במוצר מסחרי כמו RHV, אם כי יש Trial חינמי), אבל כן מחייבים יעוץ, אינטגרציה והדרכה – שזה כן עולה כסף.

חושבים לעבור לפתרון וירטואליזציה אחר?

עדכון על Hyper-V מופיע לקראת סוף המאמר.

אנחנו נמצאים ב-2018 וחברות רבות עוברות לענן ומתחילות לקצץ בתקציב רשיונות הוירטואליזציה שלהן, מנויי תמיכה וכו'.

רואים את השורה למעלה? זה מה שלא מעט מנהלים חושבים שקורה. במציאות – התמונה מעט שונה. אכן, הרבה חברות החלו לעבור לענן (ואלו שאסור להן בגלל רגולציה, מעבירות דברים שיווקיים כמו מיני אתרים – לענן). יחד עם זאת, לא מעט מאותן חברות שוקלות מחדש את המעבר לענן לאחר שנוצלו הקרדיטים שספק הענן נתן, וחלק מהם גם עושים "אחורה פנה". קשה מאוד לתת מספרים, אבל משיחות עם חברים ואנשים אחרים, אני יכול להעריך הערכה גסה שעל כל 10 חברות שעברו לענן, בין 3-5 לחברות או שירדו מזה לגמרי או שישאירו רק דברים הכרחיים. בקיצור – לזרוק את תשתית הוירטואליזציה המקומית? לא כל כך מהר…

כיום אפשר לאמר שכל חברה בארץ עברה לוירטואליזציה, וברוב המקרים כבר נדיר למצוא שרת פיזי שמריץ אפליקציות (ללא שום וירטואליזציה/קונטיינרים), אבל כמו בכל דבר – דברים משתנים. גרסאות תוכנה מסיימות את חייהן, חברות לא מעוניינות שוב ושוב כל שנה לשלם אלפי דולרים פר שרת על רשיונות וירטואליזציה ומכיוון שרוב מוחץ של החברות כיום כבר משתמש בקוד פתוח, יש סקרנות לשמוע לגבי אלטרנטיבות. אף חברה כמובן לא מחפשת לעבור מפתרון וירטואליזציה שיש לה לאחר מהיום למחר, אבל אנשים סקרנים לשמוע לגבי ההיצע שיש ואם יהיה צורך – הם יזמינו יעוץ ואולי PoC ויכול להיות שזה גם יגיע להטמעה, ולכן פוסט זה נכתב כדי לתאר (בקצרה) את האלטרנטיבות.

הדבר הראשון שחייבים לזכור, הוא שלכל לקוח, עסק, חברה – יש דרישות שונות לחלוטין. להלן מס' דוגמאות:

  • לקוח רוצה להריץ מס' חד ספרתי של מכונות וירטואליות, אבל מצד שני הוא רוצה HA (כלומר High Availability) כך שאם נפל שרת אחד – השרת השני עושה pick up והמכונות ממשיכות לעבוד
  • לקוח אחר רוצה לתת שרותי Hosting ללקוחות שלו, יש לו אלפי מכונות וירטואליות אבל אין לו תקציב לרכוש מ-VMWare (אגב, רק לידיעה: VMWare דורשת 50$ פר מכונה וירטואלית מחברות Hosting, גם אם מריצים רק את ESXi החופשי).
  • לקוח אחר מעוניין בפתרון קוד פתוח ולא משהו קנייני להריץ כמה עשרות מכונות וירטואליות עבור העסק שלו.
  • לקוח אחר רוצה את הכל: תתחיל ב-FT, תכלול DR, תכלול HA, סוויצ'ים וירטואליים מורכבים, תמיכה ב-RDMA, NFS, iSCSI, templates ועוד ערימת דברים – אבל לא מוכן לשלם את המחיר ש-VMWare רוצים פר שרת פיזי.
  • לקוח אחר "להוט" מאוד על HCI – הוא רוצה המלצה אם ללכת על vSAN, Nutanix, Simplivity (אחד מהם).
  • ולקוח אחר מעוניין פה ועכשיו בהצעה על OpenStack כפתרון וירטואליזציה חלופי/משלים למה שיש לו כיום.

הבה נכיר את הפתרונות:

VMware
ה"מלכה" הבלתי מעורערת לפתרונות וירטואליזציה. בין אם יש לך בתשתית שרת אחד או 5000 שרתים פיזיים –  המערכת תומכת בצורה מעולה. יש אלפי פונקציות ואפשרויות להתרחב לכל דבר הקשור לוירטואליזציה.
הבעיה העיקרית: המחיר. גירסת ה-ESXi שמותקנת על השרת קיימת כגירסה חינמית, אך כמות הפונקציונאליות מוגבלת ולשם ההרחבה יש לרכוש את vCenter שקיימת במספר גרסאות, ואם יש לך עד 3 שרתים – תוכל לרכוש את רשיון ה-Essentials של vCenter ולנהל במרוכז את השרתים במחיר של 500$, אבל גם אז הפונקציונאליות די מוגבלת. רוצה יותר? תתחיל לשלם פר מעבד אלפי דולרים וגם לרשיון היותר מתקדם של vCenter תצטרך לשלשל עוד כמה אלפי דולרים, ועוד לא דיברנו על תמיכה שנתית – שגם היא עולה כמה אלפי דולרים. בקיצור – הסיבה שרבים מחפשים אלטרנטיבות היא לאו דווקא בגלל מגבלות טכניות, אלא בגלל מגבלות תקציביות.

OpenStack
דמיינו לכם את הדבר הבא: אתם נכנסים לסופרמרקט הקרוב ורוכשים לכם 3-4 קרטונים של חלב, אתם משלמים ויוצאים. מה יש לכם בשקית? 3-4 קרטונים של חלב וזהו. עם OpenStack, אתם מקבלים לא רק את הקרטונים של החלב, אלא גם את המחלבה, הרפת והפרות!

טכנית, OpenStack עושה המון דברים (תסתכלו כאן כדי לראות כמה פרויקטים יש בתוך OpenStack), וירטואליזציה זה רק אחד מהדברים, ואם אתה רוצה אחסון – אז יש לך 3 חלקים (Object, File, Block כל אחד מהם שונה). נכון, אפשר להתקין רק חלקים מסויימים (או להתקין הכל ולהשאיר לכל מה שצריכים ברירות מחדל), אך עקומת הלימוד בהשוואה לשימוש ב-Hyper-V או VMWare – מאוד גבוהה. יהיו כמובן חברות שיש להם את הצוותים שיכולים להתעסק בכך (ויש במה להתעסק, כיום OpenStack מורכב מיותר מ-1800 חבילות!), אבל אז מגיעות 2 נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת:

  1. גירסת OpenStack משתחררת כל חצי שנה עד שנה בערך. מכיוון שבחברות נהוג לעדכן כל 3 שנים, השדרוג לגירסה האחרונה יהיה קשה עד בלתי אפשרי כי בדרך כבר עברו כמה גרסאות (ואף אחד לא מבטיח תאימות).
  2. חברות מסחריות ירצו את ה-OpenStack המסחרי שהגירסה שמשוחררת ונתמכת ל-5 שנים, יצטרכו להתכונן למחיר ממש לא זול. גירסת רד-האט לדוגמא עולה כ-10,000$ לשרת עם 2 מעבדים (הממ, פתאום המחיר של VMWare לא נראה כזה יקר). חברות כמו SuSE וקנוניקל מוכרות במחירים יותר זולים, ואכן – אם חברה מחליטה ללכת לרכוש OpenStack אני ממליץ לה לרכוש זאת מ-SuSE (התמיכה של קנוניקל לא משהו, בלשון המעטה). במילים אחרות – אם אתה מחפש OpenStack שיחזיק כמה שנים טובות ובחינם – לא ממש תמצא זאת. זה לא CentOS.

Xen
טכנית, Xen הוא פתרון וירטואליזציה טוב כשמדובר על כמות שרתים פיזית קטנה. הוא נותן ביצועים טובים, יש ממשק Windows (למעוניינים, אפשר לעשות כמובן הכל בלינוקס ישירות). הבעיה המרכזית עם Xen הוא שהפרויקט עצמו בקושי "חי". Xen יוצא בגרסאות יותר חדשות (4.10.1 זו הגירסה האחרונה), אבל כשזה מגיע לחברות, הן רוצות תמיכה. Citrix מוכרת את Xen ונותנת שרות, אבל זול – הוא לא (3,000 דולר פר מכונה עם 2 מעבדים). הסיבה שאני לא ממליץ על Xen של Citrix היא שהחברה פיטרה מחצית מהעובדים שעבדו על Xen ונתנו לו שרות ולא נראה ש-Citrix תמשיך לקדם ולפתח את מוצר ה-Xen שלה. חברה אחרת שמוכרת את Xen תחת שם אחר היא חברת Oracle (היא לא מזכירה את השם "Xen" בשום מקום בתיעוד השיווקי) והמוצר נקרא Oracle VM Server.

Proxmox
תוכנת Proxmox היא אחת מהוותיקות בשוק שהלכה וגדלה עם השנים, הוסיפה תמיכה למכונות וירטואליות (מבוססות KVM, כמו רוב הפתרונות מבוססי קוד פתוח שמוזכרים כאן), תמיכה לקונטיינרים (לא Docker אלא LXC), תמיכה ל-ZFS, NFS, iSCSI, GlusterFS ועוד. זו תוכנה שמומלצת לאלו שרוצים לנטוש את Xen, לעסקים קטנים שיש להם שרות מאינטגרטור בארץ (השרות המקורי ניתן רק ב-tickets ואין אפשרות SLA, רק NBD מיצרנית התוכנה עצמה). התוכנה גם יכולה להתאים לעסקים קטנים והקהל שהכי "אוהב" את התוכנה אלו חברות ה-Hosting ששם דברים כמו Live Migration, HA וכו' אינם כה חשובים.

KVM/Libvirt/אוטומציה
פתרון שיכול להתאים לחברות שיש בהם מפתחי לינוקס (והמון זמן פנוי) הוא שימוש ב-KVM שמגיע עם כל הפצת לינוקס ושימוש בספריית Libvirt לבנות מערכת וירטואליזציה. הספריה מאפשרת את כל הדברים הבסיסיים ואת כל השאר ניתן לבצע עם אוטומציה בכלים כמו Ansible/Puppet/Chef וכו'. היתרון הגדול בשיטה זו הוא שהכל נמצא בתוך החברה ואם יש תקלה, היא מטופלת פנימית.

oVirt
תוכנת oVirt שנכתבת ע"י רד-האט היא אחת התוכנות שמכוונת ישירות להתחרות ב-vSphere. (שימו לב: גירסת הקוד החופשי נקראת oVirt, הגירסה המסחרית [שמבוססת על אותו קוד] נקראת RHV). ב-oVirt יש בעצם כמעט את כל מה שאתם מקבלים ב-ESXi עם vCenter, היא יכולה לעבוד גם בתצורות של מאות ואלפי שרתים פיזיים מצד אחד, אבל היא גם יודעת להתרחב לאזורים "קרובים" לוירטואליזציה (כמו הרצת Images מ-OpenStack ובגירסה הקרובה כנראה תהיה גם תמיכה לקונטיינרים). היא יודעת להתממשק לפרטוקולי הסטורג' הידועים (NFS, iSCSI וגם GlusterFS ו-Ceph [דרך Cinder]) וגם להתחבר ישירות אל שרתי ה-ESXi או אל ה-vCenter שלכם כדי להמיר מכונות ל-oVirt/RHV. בנוסף, oVirt/RHV היא התוכנה היחידה מתוכנות הקוד הפתוח שיכולה לעבוד גם במצב קלאסי (התקנה של התוכנה במכונה אחת, בשאר מתקינים גירסת Node) או במצב Hyper Converge. בנוסף, זו התוכנה היחידה שיש לה גם Client לאנדרואיד כדי לבדוק מה קורה ולטפל בתקלה מרחוק ללא צורך במחשב.

לחברות המעוניינות ב-RHV (כלומר בגירסה המסחרית), המחיר די זול (יחסית): 1000$ לשנה למכונה עם 2 מעבדים ותמיכה בשעות העסקים או 1500$ לתמיכה של רד-האט 24/7.

פתרונות HCI
מוצרים כמו Nutanix/Simplivity/VSAN/RHV מציעים בעצם שרתים עצמאיים שלא זקוקים ל-Storage חיצוני והם נותנים הכל בפתרון אחד. אלו יכולים להיות פתרונות מעולים, אולם חשוב לזכור שבמרבית המקרים תצטרכו להחליף שרתים (אם יש לכם שרתים ישנים) ובמקרה של vSAN אם תרצו תוצאות ממש גבוהות, תצטרכו דיסקים SSD NVME מסוג Mixed Intense (מה שאומר שתצטרכו לרכוש Backplane נוסף לשרת ל-4 כוננים, שרתים נמכרו בשנים האחרונות ללא Backplane ל-NVME וזה "אקסטרה") כחלק מכל קבוצת דיסקים. בפתרון של VMWare ניתן לעבוד "גם וגם" כך ששרתים ישנים שעובדים מול סטורג' יוכלו להמשיך לעבוד כרגיל. החסרון העיקרי של VMware vSAN הוא המחיר: תוספת של 5000$ פר שרת עם 2 מעבדים – וזה לפני המחיר של הציודים ובנוסף למחירי הרשיון האחרים ש-VMWare מבקשת.

פתרונות ל-VDI
גם מיקרוסופט, גם VMWare, גם Citrix וגם חברות אחרות מציעות פתרון VDI. את הפתרונות הללו אני מגדיר כלא יותר מ"בסדר". אלו פתרונות טובים לעובדי משרד, שמריצים דפדפן, אופיס, ואולי עוד כמה אפליקציות משרדיות, אבל כשזה מגיע לוידאו ותלת מימד – הפתרונות האלו כיום אינם משהו לרוץ לספר לחבר'ה. הסיבה לכך שמי שקובע את הדברים הם יצרניות ה-GPU והפתרונות שהם מציעים מתאימים לדברים שתיארתי לעיל ותו לא. מי שלדוגמא ישתמש ב-RemoteFX יגלה שמבחינת תמיכת OpenGL התמיכה היא חלקית ועל עריכת וידאו או דברים כאלו כבדים – תשכחו מזה. לאמזון יש פתרון שהוא יותר מתקדם ממה שהחברות שציינתי נותנות אבל גם הפתרון שלהם הוא לא בדיוק העלית שבעלית.

מבחינת קוד פתוח, ישנם כמה פרויקטים שמפותחים (והם ישולבו בעתיד במוצרים כמו ProxMox, oVirt ואולי Xen). אחד מהם לדוגמא הוא פרויקט VirGL שמרנדר על GPU בשרת ומעביר דרך הרשת את הפלט למסך. כרגע הוא תומך רק בלינוקס אולם מישהו אחר כרגע עובד על תמיכת Windows. עוד פרויקט (דווקא מחברת אינטל) הוא פרויקט GVT שמשתמש ב-GPU של המכונה כדי לרנדר עבור מכונות וירטואליות. בפרויקט עדיין חסר פלט רינדור לתצוגה רחוקה אבל אני מאמין שאינטל שומרת את החלק הזה ל-GPU שהם עובדים עליו כרגע.

מה עם Hyper-V?
מבחינה טכנית, Hyper-V נותן פתרון טוב לוירטואליזציה ששווה פחות או יותר לפתרון של VMWare (יש פונקציות שיש בפתרון אחד שאין בשני וההיפך). גם מיקרוסופט מציעה גירסה "חינמית" שמגיעה עם גירסת Windows Server (כ-Role) והפתרון הזה יכול להתאים למי שרוצה פונקציות ניהול (די מוגבלות) פר שרת, כך שכל שרת מנוהל בנפרד. ברגע שרוצים לנהל את הכל בצורה מסודרת, יש צורך ב-System Center ויש גם תשלום עבור Operating System Environment (או OSE) ורשיון ה-Windows Server צריך להיות רשיון Data Center. בגירסת Windows Server 2016 מיקרוסופט די החמירה את דרישות הרשיון ואם במקרה של VMWare למערכת לא ממש משנה כמה ליבות יש לך במעבד, במיקרוסופט רוצים תשלום פר ליבה ולא פר מעבד. חברת TAG Provision כתבה פוסט המשווה את המחירים בין המתחרים העיקריים וניתן לראות כל הנתונים כאן וכפי שניתן לראות, עם המחירים הללו, אין שום סיבה לעבור ל-Hyper-V, אלא אם מחפשים את הפתרון המינימלי ה"חינמי" ללא ניהול מרוכז. בנוסף, אם אתה מחפש פתרון HCI, ה-Hyper-V אינו מתאים לכך.

לסיכום: ישנן לא מעט אופציות של וירטואליזציה בקוד פתוח (ובקוד סגור). לא כל פתרון מתאים לכל אחד, ולא כל פתרון מתאים למסגרות שונות שקיימות בחברות. מעבד לפתרון וירטואליזציה זה או אחר צריך להתבצע לאט, קודם כל כפתרון נוסף שעליו רצים מספר מכונות ורק לאחר שהדברים נותנים תוצאות צפויות, ניתן להעביר עוד ועוד מכונות מהסביבה הישנה לחדשה, וכמו תמיד – אני ממליץ לקחת יעוץ, לבצע PoC ולא כל כך מהר "לבלוע" הבטחות של אנשי שיווק.

במקרה חרום

ביממה האחרונה התבשרנו על כך שהתרחשו 3 רעידות אדמה מצפון הארץ עד גוש דן. אינני נביא ואף אחד אינו יכול לאמר בוודאות אם הלילה או מחר או בימים הקרובים יתרחשו שוב רעידות אדמה ומה תהיה עוצמתן, ולכן החלטתי "לחבוש" את כובע ה-IT ולהזכיר כמה דברים חשובים לדעתי שכדאי לקוראים ולחבריהם בתחומי המנמ"ר/IT לחשוב ואולי לעבור עליהם.

נתחיל בעניין ה-DR/DRP. כן, אני מודע לכך שהנושא היה "שוס" ב-3 השנים האחרונות, ערימות של מסמכים נכתבו על הנושא פנימית וחיצונית בחברות שונות בארץ ובעולם וכמובן שחברות רבות רכשו חבילות תוכנה/שרותים ורכשו ציוד שיושב באיזו שהיא חווה (או באחד מהעננים הציבוריים) והמערכת מסתנכרנת תדיר בין ישראל לבין המיקום השני. הפתרון הזה הוא פתרון מעולה כאשר חברה נותנת שרותים לקהל לקוחותיה שנמצאים מחוץ לחברה. במקרים כאלו, התשתית המרוחקת (לאחר שינוי DNS) תתן שרותים וכשהתשתית הישראלית תחזור לפעילות, הנתונים יסתנכרנו ארצה.

אבל בואו נחשוב על כך שיש לי חברה שעושה משהו (נניח לשם הדוגמא: יבואנית צעצועים) ויש לי בבנייני החברה 250 עובדים. התרחשה רעידת אדמה רצינית. תודה לאל, אף עובד לא נפגע, ומבחינת IT כל הציוד עדיין תקין ועובד, רק שיש בעיה אחת קריטית…

אין תקשורת. החוצה.

אם היינו בתקופה לפני 20 שנה בערך, אז זה לא היה כזה ביג דיל. אוקיי, לא היה דואר יוצא ונכנס מחוץ לחברה וגלישה (באקספלורר, זוכרים? יאכס) לא היתה פעילה. זה פוגע בחברה אבל בד"כ (אז) לא פוגע משמעותית, אבל אנחנו בשנת 2018, מיקרוסופט והמתחרים דוחפים שרותי ענן על ימין ועל שמאל, מלמעלה ומלמטה, קח ערימת קרדיטים ותעביר את המייל, אחסון מסמכים וכו' החוצה שישב בענן, כך תוכל לגשת לתכנים גם מחוץ לחברה.

אבל כמו שאמרתי – אין תקשורת. אז אין מייל, אין אפשרות לגשת לשרתים ב-DR בתקשורת פנימית (אולי בהתחברות סלולרית כדי לבדוק שהכל רץ) וכל מה שמאוחסן על הענן – בלתי נגיש לרוב העובדים. מצב כזה הוא מצב קטסטרופלי עבור לא מעט חברות. במצב של רעידת אדמה רצינית, לא תהיה תקשורת לכמה ימים לפחות!

ולכן אני מעוניין להמליץ על תוכנית כללית להקמת תשתית בחברה שתשמש למצבים כאלו, הנקודות בתוכנן הן:

  • שימוש ב-DNS פנימי, 2 שרתי DNS שמסונכרנים ביניהם תדיר עם AD ו-DHCP. (סביר להניח שזה מצב קיים אצל הרוב, אבל יש כאלו שהעבירו את זה לענן. תתפלאו).
  • שרת מייל פנימי – נכון, אין אפשרות לקבל/לשלוח מיילים מחוץ לחברה אך במקרים רבים המיילים/יומנים הם פנימיים ולכן שרת מייל פנימי יוכל לבצע זאת. (מכיוון שאינני מומחה Exchange, כדאי לשאול את מיקרוסופט איך מסנכרנים שרת כזה ל-365 אחרי שהתקשורת חוזרת).
  • שרתים (VM) שעברו לענן – כדאי להקים אותם פנימית בחברה עם DB ו-Snapshot שמתעדכן תדיר, עם כתובות FQDN זהות פנימית לשרתי DNS שציינתי בנקודה הראשונה, כך ששירותים חיוניים יופעלו מהתשתית המקומית בהיעדר תקשורת החוצה.
  • גיבוי – לוודא היטב שיש גיבוי מקומי והוא תקין (כן, מומלץ להריץ Verify על הקלטות). תזכרו – אין תקשורת, אין DR מרוחק.

אני בטוח שבכל חברה נוספת יהיו נקודות נוספות ולכן מומלץ שהמנמ"ר/מנהל צוות IT ישב על הנושא מחר.

לסיכום: נכון, מבחינת תקשורת בארץ אנחנו לא רפובליקת בננות, אבל מצד שני אף אחד מחוץ לחברות כמו בזק/סלקום/הוט/אורנג' לא יודע בדיוק איך התקשורת שלהן בנויה, שרידות, ניתובים וכו' (וכמו שאני אומר תמיד: אל תאמינו לאנשי שיווק שלהם) ורעידת אדמה יכולה לדפוק צמתים רבים ואף אחד לא יוכל לאמר לך בוודאות מתי התקשורת חוזרת (יש כמובן חברות שלא ממש יושפעו הרבה מכך, כמו הרכבת וחברת חשמל שלהן יש תשתיות עצמאיות. צה"ל, אגב, למיטב זכרוני – העביר את זה ל"בזק"). לא כל כך כדאי לבנות על תשתית הסלולר כי באותו זמן רבים יקפצו להשתמש בשרותי ה-DATA ובארץ אין השקעה רצינית ב-DATA בסלולר באף חברת סלולר.

אנשי שיווק מול אנשי מקצוע

סיפור מהתקופה האחרונה: גוף גדול ומכובד הזמין את הח"מ דרך חברה צד ג' לייעוץ בנושא הטמעת טכנולוגיות מסויימות. אותו גוף כבר הכיר את המוצרים ורצה לדעת אם ניתן יהיה לקבל את השירותים כדי להטמיע את הטכנולוגיות. מכיוון שמדובר בהטמעה טכנולוגית חדשה, יהיה צורך גם בפתרון וירטואליזציה ואותו גוף בחר את הטכנולוגיה, עכשיו נשארה רק הבירוקרטיה.

ואז שאלתי: איזה פתרון וירטואליזציה אתם הולכים להריץ? הם נקבו בשם מוצר. תשובתי: זה לא ירוץ.

זה כמובן שינה את מצב השיחה למטר שאלות: "מה פתאום שזה לא ירוץ?" "היו פה אנשי השיווק ואנשי מקצוע של אותו מוצר והתחייבו שזה ירוץ".

תשובתי: אם אדוני מעוניין, אשמח לחבר אותו ל-LAB אצלי, שם המוצר שבחרתם רץ, ואשמח להראות לאדוני שהמוצר שבחרו אינו עושה את אותם דברים עם הברזלים שיש לכם.

איך הגענו למצב הזה בעצם? התשובה לכך פשוטה וקשורה קודם כל – לשיווק.

אנשי שיווק, אנשי PreSale ואינגרטורים שמוכרים מוצרים שונים – מטרתם בראש ובראשונה היא למכור מוצרים ואת ה"מסביב" – PoC, בנק שעות/פרויקט הטמעה, תמיכה מסביב לשעון וכו'. לשם כך אותן חברות מקיימים כנסים, שולחנות עגולים ועוד. הדברים הללו כמובן, לחלוטין לגטימיים.

עוד דוגמא: חברה מסויימת פנתה אליי בקשר למוצר שהם משתמשים וכבדרך אגב אותו אדם שפנה אליי סיפר לי שגם להם יש שרתים כמו שרכשתי (X3550 M3 של IBM) והם בדיוק הולכים  לרכוש הרחבת זכרון ל-256 ג'יגהבייט. הסברתי לבחור משהו פשוט: אתה תרחיב זכרון, ותראה נחיתה של 40% בביצועים. הוא לא האמין, הנציג שמוכר לו את הזכרון לא סיפר לו כלום על כך, אז שלחתי לו מסמך של לנובו שמראה שבשרתים עם מעבדים המבוססים על פלטפורמה של Westmere או Sandy Bridge, ברגע שממלאים את הזכרון, מהירות הזכרון יורדת מ-1333 מגהרץ ל-800 מגהרץ. אז יהיה יותר RAM, אבל הגישה תהיה יותר איטית. עדיף להוסיף שרתים – וזה ההבדל בין מישהו מקצועי לאיש שיווק.

ועוד דוגמא (אחרונה): לפני שבוע הוזמנתי ליעוץ אצל חברה המתכננת לשווק שרות מסוים לקהל הרחב. הם הזמינו מס' יועצים וכולם הגיעו עם תוכניות איך להקים את השרות ותמורת כך וכך עשרות אלפי שקלים – הם יקימו בזמן קצר את הפתרון!
עבדכם הנאמן הגיע, שמע את מה שהוצע והמסקנות שאמרתי הן:

  1. הפתרון שלהם מתאים אולי לשנת 2000, לא לשנת 2018.
  2. אין שום גדילה אופקית בפתרונות שהציעו
  3. אין שום שרידות רצינית בפתרונות שהציעו
  4. אין שום עדכוני אבטחה בפתרונות שהציעו.
  5. ההשקעה הכספית הראשונית גבוהה.
  6. הפתרון שהצעתי לאותה חברה הוא פתרון מבוסס קונטיינרים בענן. לאותה חברה יש ספק ענן מועדף ובכל הקשור לתמחור – יש לפנות לאיש השיווק של אותו ספק ענן.

מדוע בעצם הוצע ללקוח פתרון ישן עם הבעיות שתיארתי ולא הסבירו ללקוח על פתרונות קונטיינרים לדוגמא? כי אותם אלו שיעצו, מכירים פתרון אחד אך אינם מכירים פתרונות אלטרנטיביים (או שלא יודעים לממש פתרונות אחרים).

וכאן בעצם טמונה הבעיה עבור הלקוח המתעניין בפתרון: הוא לא יקבל את התמונה המלאה מפריסייל או מאלו שעושים Resell עבור פתרון (או מאלו שמכירים פתרון ישן ולא רלוונטי). האם יש פתרון חלופי שהוא זול יותר ונותן את אותה פונקציונאליות? מהן האלטרנטיבות?

במוצרים גדולים או פלטפורמות, בדרך כלל יהיה מצויד איש השיווק במסמכים שיווקיים מיצרן התוכנה שמראה באופן די שלישי את המוצרים המתחרים, רק שבדרך כלל אלו דברים מוטים (זכור לי שיצרן DB מסויים הדגים איך המוצר שלהם "טס" במהירות 40% יותר מהר מהמתחרים, רק שבאותיות הסופר-קטנות כתוב שאת המוצר של המתחרים הם הריצו עם עשירית מכמות הזכרון שהם הקדישו למוצר שלהם, עם דיסקים איטיים).

לכן ההמלצה שלי היא פחות להקשיב לאנשי שיווק ויותר להקשיב לאנשים מקצועיים שמכירים לעומק כמה שיותר מוצרים/פתרונות מאותו התחום וכך יש סיכוי הרבה יותר גבוה שתקבלו תשובה אובייקטיבית מה המוצר שמתאים לחברתכם לאחר שהוא ישמע את המנהלים והאנשים הטכניים לגבי דרישות/בעיות/אתגרים ומה הם מתכננים.

מעבר ל-CI/CD בחברות גדולות

אחד ההבדלים הגדולים בין חברות שהן קטנות עד בינוניות (נניח מס' דו ספרתי של מפתחים) לבין חברות טכנולוגיה גדולות (מאות עד אלפי מפתחים) היא צורת העבודה והתקדמות לטכנולוגיות חדשות.

מנסיון אחר שלי עם חברה בינונית באותו נושא, דברים התקדמו בצורה מאוד יפה. בפגישה הראשונה הסברתי את נושא ה-CI/CD, בפגישה השניה דיברנו על טכנולוגיות שאתקין להם ועל מה שיש להם כרגע ואיך להעביר את הדברים, פגישה הבאה היתה תכנון ההתקנה ובמשך כמה ימים לאחר מכן ההתקנה בוצעה, לאחר מכן בוצעה המרה והטמעה של מס' טכנולוגיות שהם משתמשים ולאחר מכן היתה הדגמה של איך הדברים יעבדו. בפגישות הבאות היתה הדרכה כיצד לעבוד עם הכלים החדשים, כיצד הדברים רצים "מאחורי הקלעים" ומה ניתן לקבל מהכלים ולבסוף הדרכות כיצד כל מפתח יכול וצריך לעבוד מעתה. סה"כ זמן הפרויקט: חודשיים (2-3 פעמים בשבוע). טיפ לחבריי הפרילאנסרים – מומלץ לחשוב על מחיר שעה במקום מחיר פרויקט. זה היה הרבה יותר ממה שקבענו.

בחברות גדולות אין שום אפשרות לעשות דבר כזה. יותר מדי צוותים, יותר מדי פוליטיקות, יותר מדי אינטריגות או במקרים מסויימים כמו בחברה ממשלתית מסויימת, קיבלתי ביטול פרויקט כי "לא דיברו איתנו על תוספות שכר לזה…" (טוב שלא ראיתם את הפרצוף שלי, לקח לי זמן לצאת מההלם).

במקום זאת, בחברות גדולות, אני מציע לעשות מספר דברים.

  1. לבחור צוות שיעבור ל-CI/CD מתוך כל הצוותים שיש בחברה. כדאי שבצוות יהיו אנשים עם מוטביציה ועם ראש פתוח. בלי זה – המעבר יכשל, מבטיח לכם.
  2. להעדיף כלים מבוססי קוד פתוח או פתרונות מסחריים מבוססי קוד פתוח. כלים קנייניים הם מקור לצרות בעולם ה-CI/CD שמתפתח בקצב מהיר. לעומת זאת, כלים בקוד פתוח צריכים בד"כ הרצה של פקודת YUM או APT כדי לעדכן.
  3. האם בהזדמנות זו מכניסים פתרון קונטיינרים? (אפשר לבצע CI/CD ללא קונטיינרים) – אם כן, כדאי להחליט אם הולכים על פתרון מסחרי של Kubernetes (כמו CAAS של SuSE) או על OpenShift של רד-האט שהוא גם מבוסס Kubernetes אבל נותן הרבה הרבה יותר יכולות. (ישנם כמובן גם פתרונות אחרים אבל הם לא עונים לצרכים של Enterprise).
  4. פיתוח כ-Multi Platform – חשוב במיוחד לבנקים, חברות ביטוח וחברות פיננסיות. זה נחמד וטוב לפתח ל-Windows אבל אפשר בעזרת עבודה די קצרה לעבור ל-Multi Platform. עובדים ב-JAVA? מצוין, אפשר גם עם לינוקס, צריך בסה"כ לשנות מספר סקריפטים (אם כתבתם) כדי לעבוד בלינוקס. עובדים עם Dot Net? תכירו את Dot Net Core שמאפשר לכם עבודה עם Windows ולינוקס. היתרון של עבודה עם לינוקס הוא שמגוון רחב של כלים יהיה זמין לכם (במיוחד אם אתם עובדים עם קונטיינרים).
  5. טסטים טסטים טסטים … יש עדיין מקומות שמעסיקים אנשי QA. ברוב המקומות לעומת זאת, כבר אין חיה כזו מהסיבה הפשוטה שהיום פשוט כותבים טסטים שרצים במערכת כמו Jenkins המבצעים בדיקות Unit testing ועוד מספר סוגי טסטים על מנת לוודא שמה שמפותח – הוא יציב ועובד.

שימוש במערכות חדשות לוקח זמן, ויש להצטייד בסבלנות (וביועץ חיצוני שיסייע, כי יהיו תקלות ושאלות והרבה), אבל במקביל כדאי להתחיל לעניין את הצוותים האחרים מה קורה אצל אותו צוות ולתת להם לגלות את המערכות החדשות, כך לאט לאט השינוי יחלחל פנימה.

ועוד משהו אחד שרבים לא יאהבו שאני כותב זאת: החיה הזו בשם "איש Devops" זו המצאה שגויה של אנשים שלא מבינים מה זה Devops. הבה נסתכל על משהו פשוט בחברה גדולה: החברה מחליפה תוכנת גיבוי, תוכנת Code Repository, אולי כלי אוטומציה ועוד מספר דברים. האם אותה חברה צריכה פתאום שכיר נוסף? לא, כי צוות ה-IT אמור לדעת לתמוך בכלים. אפשר לקרוא למישהו מבחוץ שילמד ויתרגל את הצוות, אבל הצוות יכול בהחלט להמשיך ולתחזק את אותם כלים. אדרבא, הן אנשי ה-IT והן צוותי הפיתוח צריכים להכיר את הכלים (ברמות מסויימות כמובן, ה-IT ברמה של Sysadmin והשאר ברמה של Usage).

לסיכום: פרויקטים של CI/CD עם או בלי קונטיינרים לוקחים זמן להתממש ולהחליף מערכות קיימות. כדאי לשים את כל הדברים על השולחן כי תמיד דברים צצים שמחייבים עבודות נוספות מעבר להגירה על מנת להצליח בפרויקט. כדאי להתחיל עם צוות אחד עם אנשים בעלי ראש פתוח ומשם להמשיך.

קצת על Windows ואוטומציה

תרשו לי להציג אבחנה אישית מעניינת: בחברות רבות שרוב השרתים הם שרתי לינוקס, סביר מאוד להניח שהוטמע בחברה פתרון אוטומציה כלשהו. בחברות אחרות שרוב השרתים הם שרתי Windows, הסיכוי למצוא אוטומציה כמעט מלאה כמו במקרים של לינוקס – הסיכוי הוא קטן עד בינוני. כמובן שברוב החברות יש סקריפטים שונים (ומשונים) לעשות עבודות כלשהן, אבל כשזה מגיע ל-Windows, בחברות רבות "נעולים" על ביצוע עבודה דרך GUI ורק אם אין ברירה – דרך סקריפטים (ב-Windows ברוב המוחץ של המקרים – PowerShell).

בלינוקס, קיימים מספר פתרונות האוטומציה מבוססי קוד פתוח כמו:

  • Chef
  • Puppet
  • Ansible
  • SALT

לכל אחד יתרונות וחסרונות, אך מבחינת פלח שוק, Ansible מוביל בפער ענק על פני האחרים כולל פתרונות מסחריים סגורים, הנה גרף שיציג זאת (מקור: Datanyze) (לחצו להגדלה):

עד לאחרונה Ansible היה זמין בגירסת קוד פתוח לשימוש חופשי אך תוכנת הניהול הוובית היתה זמינה כקוד סגור בלבד (מה שכמובן לא מונע מאף אחד להשתמש במערכת ללא הממשק הוובי). מכיוון שרד-האט לא אוהבים להשאיר מערכות שהם קונים כסגורות, רד-האט החליטה לפתוח את הקוד של Ansible Tower (הממשק הוובי) תחת שם: AWX

אחד היתרונות הגדולים בגירסה האחרונה (2.5) של Ansible היא פתרון מלא ל-Windows. צריכים לעדכן שרתים? צריכים להוסיף אתר ל-IIS? צריכים להעביר קבצים? מעתה כל מה שצריך זה ליצור קבצי Playbooks פשוטים (לא, לא צריך לדעת לתכנת בשביל לכתוב Playbooks) ופשוט להריץ אותם. Ansible ירוץ במקביל לכל המכונות שהגדרתם ויבצע את העבודה. בתוך Ansible יש חלקים שנקראים מודולים שהם בעצם הקוד שירוץ על השרתים (דרך WinRM) והם כתובים ב-Python ולכן חלוקת העבודה יכולה להיות שמי שמבין בפייתון יכתוב מודולים והשאר יכתבו Playbooks בהתאם לצורך. אגב, יש תמיכה במערכות הפעלה אחרות, וירטואליזציה וגם חומרה.

להלן וידאו המדגים את היכולות החדשות על Windows. יכול להיות שתופתעו מכמה הדברים די פשוטים ויכולים לחסוך המון עבודה ידנית או שכתוב סקריפטים בכל פעם.

תכירו את Redfish

אני רוצה להכיר לכם את Redfish. בעקרון, Redfish זה API סטנדרטי לנהל כמעט כל דבר בתחום ה-IT, החל מ-SDDC (כלומר Software Defined Data Center) וכלה בשרתים, שרותים, מתגים ובקיצור כמעט כל דבר שניתן להתחבר אליו. Redfish משתמש בסטנדרטים קיימים (REST API, web services ופלט כ-JSON) על מנת לעשות את החיים הרבה יותר קלים למחלקת ה-IT בחברה.

אחד הדברים שצריך לדעת על Redfish שזה משהו ענק שמשתתפים בו כל המי ומי בתחומי הברזלים לדוגמא. לפוסט הזה, אני מעוניין להתרכז בתחום ה-OOB (שזה אומר כל ה-iDRAC/IMM/ILO/IMC למיניהם).

נניח שבמזל טוב, הוחלט בחברתכם לשדרג את התשתיות ולרכוש שרתים חדשים מכל סיבה שהיא. ההנהלה מאשרת את רשימת הקניות של מחלקת ה-IT, הסכמים נחתמים, צ'קים עוברים מיד ליד, מחכים קצת (או הרבה, תלוי על איזה משווק אתם נופלים) ולבסוף מגיעה משאית שחונה בחניה של החברה עם החדשים השרתים הנוצצים.

ועכשיו אשאל שאלה: כמה זמן יקח מהרגע שהשרתים יורדים מהמשאית עד שהם פועלים עם ה-OS/וירטואליזציה שבחרתם? אני מאמין שזה לא עניין של שעות, זה יהיה מינימום עניין של ימים עד שבועות. אחרי הכל, במקרים רבים יש צורך להכניס כרטיסים שונים לשרת, אולי לשנות את תצורת הזכרון, להתקין OS, להגדיר את ה-UEFI/BIOS, לחבר למתגים, להגדיר כתובות IP, VLAN וכו', , להגדיר RAID, לפרמט דיסקים, ועוד כמה וכמה דברים.

כשמדובר על כמות של 1-3 שרתים, זה לא כזה ביג דיל, אבל אם מדובר על פרויקט חדש והגיעו 20 שרתים.. אתם יכולים לדמיין את הכאב ראש.

וכאן החלק של ה-OOB ב-Redfish יכול לסייע לנו מאוד, כך שלאחר שהכנסנו את הכרטיסים וחיברנו את כבלי הרשת והחשמל, הדבר היחיד שנצטרך להגדיר זה את כתובת ה-IP ב-OOB שלנו ולוודא שיש PING ל-OOB. כל מה שנותר לנו לעשות פיזית זה להכניס את השרת לארון. את השאר נעשה מבחוץ.

איך? עם ה-API של Redfish. כאן לדוגמא תוכלו למצוא עבור שרתי Dell סקריפטים הן ב-Python או ב-PowerShell על מנת להשתמש עם ה-Redfish בחיבור ל-iDRAC לעשות כמעט הכל, החל מהגדרת UEFI/BIOS, שדרוגי קושחה, הגדרות iDRAC, הגדרות RAID ושלל ירקות נוספים.

הכל טוב, רק שיש בעיה אחת קטנה: יש לי 20 שרתים להקים, להתחיל לשנות כל פעם סקריפטים? לכתוב סקריפט wrapper שמריץ את הסקריפטים שניתנים באותו אתר? זה חתיכת כאב ראש.

נכון. בשביל זה יש דרך אחרת, אוטומציה מקבילית, ואני מדבר כמובן על Ansible.

מערכת Ansible יכולה לתת לנו להשתמש בסקריפטים הקיימים תוך שימוש ב-Playbooks, כך שכל מה שנצטרך בסופו של דבר להגדיר הם את אותם playbooks שנצטרך ועם Ansible אפשר להגדיר קבוצת (או כל) שרתים כך ש-Ansible יריץ עליהם את הסקריפטים במקביל כך שעבודה שהיתה דורשת מספר שעות (נניח עדכון קושחה לכל המכונות) יכולה לקחת דקות ספורות. (אגב, ניתן להשתמש בכלי אוטומציה אחרים אבל לפחות ממה שבדקתי, כל היצרנים נותנים playbooks ומודולים ל-Ansible, הרבה פחות לשאר). בנוסף, מכיוון שהסטנדרטים הם פחות או יותר אותם סטנדרטים לשרתים ולציודים שונים, ניתן בחלק מהמקרים להשתמש באותו playbooks ובאותם מודולים לעשות פעולות לשרתים מיצרנים שונים (רק אל תנסו לעדכן קושחות כך או שחצי מהשרתים יהפכו לברזלים יקרים ודוממים..)

לסיכום: Redfish נותן סוף סוף דרך "לדבר" בצורה מאובטחת עם הציודים שלכם דרך סקריפטים שונים שניתנים לשימוש באוטומציה. אפשר גם להגדיר כך הגדרות שונות וגם לקרוא לדוגמא מה-OOB את התקלות האחרונות מה-Log. אם נחכים להשתמש גם ב-PXE (אני דווקא ממליץ על IPXE במקום PXE, הוא הרבה יותר מהיר כי הוא עובד ב-HTTP ולא TFTP כך שניתן לעבוד מהר ובמקביל) נוכל גם להתקין בצורה אוטומטית תוך שימוש בכלים כמו kickstart או preseed להתקין מערכות הפעלה שונות בתצורה מינימלית ואת השאר לעשות עם Ansible (כן, כולל Windows, אסביר בפוסט הבא) ובכך לחתוך את הזמן להקמת השרתים בעשרות אחוזים וגם התחזוקה תהיה הרבה יותר מהירה ואוטומטית.

להלן וידאו הדגמה של Dell מכנס Red Hat Summit האחרון שנערך לפני ימים ספורים:

על Ceph ועל HCI – סיבוב בדיקה נוסף

כתבתי כאן בעבר על סוגי סטורג' מבוסס קוד פתוח וניסיתי לענות על השאלה האם הם מתאימים לפתרונות HCI (כלומר Hyper Converege Infrastructure). התשובה שלי לגבי Ceph היתה בפשטות: לא.

אז כמובן, כמו כל פוסט שקצת יכול לעורר סערה, "חטפתי" מספר אימיילים זועמים מחברות שונות המוכרות פתרונות (הן חומרה, הן תוכנה). לא אציין שמות, אך הן חברות שכולם מכירים.

אינטל לאחרונה החליטה להוכיח לעולם שדווקא Ceph יכול בהחלט להיות פתרון סטורג' טוב ל-HCI, ובכנס Red Hat Summit האחרון נציגי אינטל הדגימו זאת. להלן הוידאו עם המספרים:

כפי שאתם יכולים לראות, Ceph יכול לרוץ כפתרון HCI, רק שהעניין הוא המחיר שתצטרכו לשלם. כך נראה המפרט שאינטל השתמשה להדגמה:

והדברים שתצטרכו:

  • כוננים קשיחים מכניים? החוצה.
  • מעבדים – כרטיסי ה-XPoint של אינטל לא יעבדו (לא Boot ולא נעליים, הכרטיסים מצריכים UEFI 2.3.1 מהשנה וחצי האחרונות) על מעבדי E5 מדור 4 ומטה, תצטרכו שרתים חדשים מבוססי Xeon SP כך שגם את השרתים תצטרכו להחליף.
  • כונני SSD 3D של אינטל – זולים, הם לא. המחיר בשוק הוא בערך 3,500$ פר דיסק (וכן, הם צריכים PCIe 3.1, כך שגם שם אתם צריכים להתקין אותם בשרת חדש), כלומר ההדגמה של אינטל עולה רק מבחינת דיסקים 14,000$. (הדגם שהוצג בתצוגה הוא דגם ישן, כיום מוכרים את ה-P4600).
  • ליבות והרבה – המעבד שאינטל הדגימו (ושייכו אליו הרבה ליבות עם CPU Affinity) הוא Xeon SP Platifum 8176 עם 28 ליבות. מחירו בשוק (מעבד בלבד): 8500$.
  • זכרון – כן, ה-384 ג'יגה אמנם אינו מינימלי אבל הוא די באמצע, כך שלרדת מהכמות הזו תפגע בביצועים.
  • כרטיסי רשת במהירות 25 ג'יגה – כמובן שתצטרכו סוויצ' תואם, אתם יכולים לנחש את המחיר.

בקיצור – על כל שרת חדש כזה תצטרכו לשלם לא מעט.

אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין פרילאנסר יועץ מקצועי לבין מישהו שעושה Reselling או אנשי שיווק או אנשי Presale – הוא לא רק הכרת השוק ומה שחברות רבות מריצות, אלא גם הבנה וידע מה להציע ללקוחות. אם לדוגמא אתם לקוחות פוטנציאליים של "חץ ביז" ואתם מזמינים אותי לייעץ לכם לגבי פתרון סטורג' והמחיר שאני נוקב הוא לשם הדוגמא: 50,000$ על קופסא אחת, אני מאמין שאתם תאמרו "תודה ושלום" בנימוס ותלכו לקנות לכם סטורג' קנייני שסביר להניח שיעלה פחות. אחרי הכל, עם כל הכבוד לקוד פתוח, אינכם מחפשים לשרוף כספים ללא הצדקה.

וכך בדיוק מה שקורה עם ההדגמה הזו ומה שקורה עם Ceph ב-HCI. בתצורות מסויימות זה אפשרי מבחינה טכנית אבל במחירים האלו, פתאום ההצעות המתחרות (שאמנם מבוססות על קוד סגור) הרבה יותר קורצות לכם, וסביר להניח שתבחרו אחת מההצעות של אותם פתרונות סגורים מאשר להשקיע הרבה יותר רק בגלל שזה מבוסס קוד פתוח ולכן ה"לא" שלי מגיע בגלל הידע מה חברות בארץ מריצות מבחינת חומרה, וכל עוד מדובר על אותה חומרה פחות או יותר, Ceph עדיין ימשיך לא להתאים כפתרון סטורג' ל-HCI.

על לינוקס, VMWare וטעות הקשורה לחיישנים

ל-VMWare, ואת זה כולם יודעים – יש משפחה שלמה של מוצרים הקשורים לוירטואליזציה ורוב המנהלים של מערכות כאלו יאמרו ללא היסוס שהמוצרים טובים, החל מ-ESXi וכלה באוטומציה, תכנון משאבים וכו'. בד"כ הסיבה היחידה שרבים רוצים לעבור ממערכת כזו – היא המחיר ש-VMWare גובה עבור רשיונות שונים.

עד לגירסה 5 (גם 5.5) ב-VMware השתמשו בד"כ בדרייברים מבוססי לינוקס כדי להפעיל ציודים, בין אם מדובר בציוד זול או בבקרים יקרים מאוד. בגירסה 6 החליטו ב-VMWare לעבור לדרייברים שהם כותבים (או שהיצרן כותב) עם שינויים מהותיים בקוד כך שלא כל כך קל לקחת דרייבר של לינוקס ולזרוק אותו לגירסה 6 (ולפי השמועות, זה הולך להשתנות שוב בגירסה 7, אבל בינתיים אלו רק שמועות).

אם יש לכם שרתים שמריצים VMWare, אחד הדברים החשובים שתרצו לדעת הוא מה מצב החיישנים במערכת. מה הטמפרטורה של המעבד, דיסקים, ספק כח, חום פנימי בשרת, מצב תקלות זכרון ודברים כאלו ואכן, עד גירסה 6 של vCenter קיבלתם את המידע כולו בתצורת עץ. המידע הזה חשוב (וגם ניתן לקריאה על ידי תוכנת הניטור שלכם דרך SNMP). עד גירסה 6 ה-vCenter עשה משהו פשוט מאוד: הוא פנה לכל שרת ESXi שרשום ב-vCenter וקרא ממנו את הערכים. איך ESXi קורא את הערכים? בעזרת חבילה שכלולה בכל הפצת לינוקס שנקראת lm-sesors והיא קיימת בכל התקנה של שרת ESXi. החבילה הזו מעודכנת כל הזמן וכל עוד הקרנל בלינוקס מעודכן, תוכל לקרוא את כל החיישנים במערכת, וזה רץ על כל מערכת, בין אם מדובר במחשב נייד, בדסקטופ, תחנת עבודה או שרת מפלצתי.

בגירסה 6.5 ל-VMware "קפץ הפיוז" והם החליטו שה-vCenter (בין בגירסת Windows או VCSA) לא יקרא יותר את החיישנים מה-ESXi (שכבר יש לו את הנתונים שמתעדכנים כל 90 שניות), אלא יפנה אל ה-IPMI. למי שלא מכיר – בכל לוח אם של שרת יש רכיבים שנותנים ניהול מרחוק, אתם אולי מכירים את זה בשמות כמו ILO, IMM, iDRAC – וכולם בעצם מממשים פחות או יותר את סטנדרט IPMI לשליטה מרחוק על המכונה. הבעיה, כמו תמיד, שיש לא מעט מקרים שהמימושים הם לא ממש משהו או שהיצרן החליט להתעלם מחלק מסטנדרט ה-IPMI. אחרי הכל, למשתמש יש גישת CLI או גישת Web לניהול מרחוק, אז אפשר להחביא את המימוש העקום מתחת לשטיח.

וזה משהו שב-VMWare לא ממש התעמקו כנראה. מבחינתם, החל מגירסה 6.5, יש שרות שנקרא wbem ויש API לפונקציה שנקראת HostConfigManager.healthStatusSystem והיצרן צריך לכלול (או לשחרר) VIB שכולל את הגישה לניהול מרחוק של השרת, כך שבתאוריה המנהל יצטרך רק להכניס פרטי התחברות ל-IMM/IDRAC/ILO והמערכת תתחיל לקרוא את החיישנים ישירות מהניהול הרחוק.

במציאות .. זה לא ממש עובד. כך לדוגמא אחד השרתים שלי (גם אחרי התקנת ה-VIB) מראה תצוגה של החיישנים בכל שרת (לחצו להגדלה):

איפה כל הטמפרטורות? הציודים? אה, ב-VMWare החליטו לצמצם את הרשימה רק לכאלו שנותנים מידע ב-Status. כמו שאתם רואים, יש פה לא מעט דברים מיותרים אבל גם לא מעט דברים חסרים (וכן, ה-VIB מותקן).

אז מה קורה פה? מי שיקרא את המאמר הזה יבין שגם אם הוא יתאמץ וינדנד ליצרן לקבל VIB מתאים, יגלה שזה לא יעזור. יש באג, ועד כה (יצא כבר 6.7) זה לא תוקן. המסקנה: רוצה לנטר את המכונות ושדרגת ל-vCenter 6.5 ומעלה? תתחיל לנטר את המכונות עצמם. איך? קרא כאן.

לסיכום: ב-VMware בחרו לממש רעיון של ניטור סנסורים דרך IPMI וזה היה רעיון גרוע. יצרני שרתים לא משקיעים הרבה בניהול גישה מרחוק (תסתכלו על עדכונים – רק כשיש מקרים קריטיים, לא שיפורים ולא כלום אחרי שהדור האחרון התחיל להיות מיוצר, חס ושלום שיפורים לדורות קודמים) וב-VMware אולי לא ידעו – אבל היצרנים גרועים במימוש IPMI סטנדרטי. חבל שה-Feature הזה הוכנס והפוקנציונאליות הקודמת הוסרה.