קטגוריה: וירטואליזציה

תכירו את Kubevirt

הערה: פוסט זה כבר אינו רלוונטי. הוא שוכתב מחדש ונמצא בקישור הזה.

אתחיל ב"וידוי" קטן – אני מאוד אוהב (ומחפש – אם ידוע לכם) פרויקטים גדולים וארוכי טווח. בעקבות פוסטים שפרסמתי כאן בבלוג, החלו להיווצר מספר קשרים עם חברות המעוניינות להעביר מאות מכונות VM לקונטיינרים (וכן, כמעט תמיד עולה השאלה אם יש סקריפט אוטומטי לעשות דבר כזה. אין חיה כזו) ובמקרים רבים אותם מתעניינים רוצים להעביר הכל (במשך הזמן) לקונטיינרים.

כאן בדיוק מגיע החלק שאני לא אוהב לעשות רק שאין ברירה – להחזיר את הלקוח למציאות, אותה מציאות שאומרת שאי אפשר להעביר כל פיפס לקונטיינר. לעיתים צריכים "לפרק" VM אחד לכמה וכמה קונטיינרים, לעיתים זה כלל לא אפשרי (כשה-VMמחובר לחומרה כלשהי, כשהקונטיינר משתמש ב-Kernel modules), כשה-VM הוא בכלל Appliance סגור ובעוד מקרים רבים נוספים.

לכן תמיד חשוב לזכור. קונטיינרים זה טוב, אפילו מעולה, אבל מכונות וירטואליות ישארו איתנו תמיד.

אחת הבעיות שנוצרות מהכנסת קונטיינרים ומערכת ניהול/אורקסטרציה (כמו Kubernetes, OpenShift, Docker-swarm ואחרים) היא שמעתה צריך לנהל 2 מערכות שונות. האחת לניהול השרתים הוירטואליים שלכם (Hyper-V, vSphere) ואחד לניהול הקונטיינרים שלכם ולמרות שברמה העקרונית שתיהן מרימות דברים שהם מופרדים (קונטיינרים, VM), יש תהום של הבדלים ביניהם:

  • ב-Kubernetes הרשת מנוהלת בצורה אחרת לגמרי
  • כל עניין ה-Clustering הוא משהו שונה וחדש שלא קיים בשום פתרון וירטואליזציה
  • דיסקים בכלל מוגדרים בצורה שונה ואין אפשרות לנהל את ה"דיסקים" בפתרון כמו Kubernetes (להגדיל, להקטין דברים שקיימים)
  • שיטת העבודה עם Kubernetes (ו-OpenShift) היא בכלל שיטה "הצהרתית" (כלומר אתה מצהיר מה אתה רוצה שיקרה, המערכת עובדת על לקיים את רצונך. Genie כזו 🙂 ).

יחד עם זאת, לא היה נחמד יותר להשתמש ב-Kubernetes (או OpenShift או CAAS של SuSE)?

ובכן, יש פרויקט חדש של רד-האט שעובד בדיוק על הדברים הללו. הוא לא לפרודקשן והוא לא יפעיל לכם מכונות וירטואליות של Hypervisor מסחרי (בשלב זה, בהמשך יהיה אפשר לתחזק/להגדיר מכונות של vSphere מכיוון שהפרויקט משתמש בספריית libvirt). זה רק בשלבי תכנון וקידוד ראשוניים.

תכירו את Kubevirt.

הרעיון של Kubevirt הוא די פשוט: בתוך Kubernetes יש דבר שנקרא CRI (ר"ת Container Runtime Interface). פרויקט oVirt מרחיב את ה-CRI ואת Kubernetes עצמו כך שיוכל להפעיל גם מכונות וירטואליות כאילו מדובר בהפעלת קונטיינרים. בד"כ ע"מ ליצור POD עם קונטיינר, אנחנו יוצרים קובץ בפורמט YAML (או JSON, בהתאם להעדפות), וכאן הדברים יהיו דומים. הנה דוגמא לקובץ YAML כזה.

אם נשתמש ב-kubevirt עם קובץ ה-YAML הזה, תקום לנו מכונה וירטואלית קטנה (64 מגה זכרון) והדיסק שלה יהיה iSCSI. כך נוכל לערב בין קונטיינרים למכונות VM, לפי הצורך.

כפי שציינתי, פרויקט זה עדיין בחיתולים, יש צורך לפתור דברים רבים (כרטיסי רשת, דיסקים יותר "אמיתיים", Scale וכו') – אבל הוא בהחלט מעניין. אם אתם רוצים לראות הדגמה של הפרויקט ויש לכם מערכת לינוקס על מחשב דסקטופ או לאפטופ (לא VM), תוכלו להקים אותו (או לצפות בהדגמת וידאו) כאן.

לאלו שמעוניינים להבין מה קורה מאחורי הקלעים, הוידאו הפעם מכנס KVM פורום יוכל לסייע:

כמה מילים על VMWare on AWS

(תודה לניצן וייסברג שהעיר את תשומת ליבי לגבי השרות החדש)

בכנס Re:Invent האחרון של אמזון, חברת VMWare הכריזה על שרות חדש בשיתוף אמזון שנקרא VMWare on AWS – שרות שנותן לך להרים SDDC (כלומר Software Defined Data Center). עם שרות זה, הלקוח מקבל מינימום 4 שרתים פיזיים שמותקנים עליהם ESXI יחד עם VSAN ו-NSX וכמובן כל השרותים של vSphere שמגיעים ברשיון Enterprise Plus. הלכתי לקרוא בכמה מקומות על השרות ולהלן התרשמותי:

מבחינת המכונות – אין מה לאמר, מפלצות אחת אחת. בכל מכונה תקבל 36 ליבות (מהמעבדים האחרונים – Xeon-SP של אינטל), 512 ג'יגהבייט זכרון, ו-8 דיסקים SSD NVME (כל אחד בגודל של 2 טרה, כאשר 2 מתוכם משמשים כ-Cache, כך שמבחינת Storage בחישוב כולל, יש לך בערך 20 טרהבייט, לפי הדף באתר של אמזון) והרשת היא ברוחב פס רציני של 25 ג'יגהביט. אין מה לאמר – הלוואי על כולנו!

במסגרת השרות הזה, מי שמנהל את התשתית ואחראי עליה הוא לא אתה, אלא VMWare. הם מגדירים עבורך את החיבור בין התשתית המקומית שלך לתשתית שלהם (הממשק הוא דרך אמזון) ולאחר ההגדרות (כולל טבלאות ניתוב בין כל התשתית באמזון אליך) תוכל להשתמש בתשתית החדשה והמכונות שלך כאן ושם יוכלו לגשת גם ליותר מ-100 שרותים שאמזון מציעה.

איך נאמר בפרסומת: סבבה אגוזים!

התשתית הזו יכולה בהחלט לספק חברה גדולה שמעוניינת להתרחב מבחינת תשתית ה-VMWare שלה או להקים תשתית חדשה אם יש צורך בפרויקט מחקר חדש שדורש ברזלים חדשים. יש VSAN, אז לא צריך סטורג', וכל ההקמה לוקחת בפעם הראשונה שעות ספורות (רובן המתנה עד שאמזון/VMWare יקימו זאת עבורך). נשמע פתרון מצוין כשאין ברזלים מקומיים להקים את הפרויקט (ואם הפרויקט הוא גדול).

הכל טוב ויפה, עד שמגיעים … למחיר, וכפי שאתם יכולים להסתכל על מפרט הברזלים לעיל – זול זה לא הולך להיות!

המחיר מתחיל ב-8.3681 דולר לשעה פר ברזל ומכיוון שצריך מינימום 4 ברזלים (אי אפשר פחות), אז אנחנו מדברים על 33.47 דולר לשעה. נכפיל ב-720 שעות לחודש ונגיע ל-24,100 דולר לחודש, או 289,201 דולר לשנה. המחיר כמובן לא נגמר פה, על כך יש להוסיף מחיר תעבורה מהתשתית של אמזון החוצה (רוצים להתחבר ב-Remote? להוריד VM לארץ? להוריד DATA לארץ? סינכרוניזציה או רפליקציה בין VMים משם לכאן? אז תוסיפו בבקשה, 5 סנט פר ג'יגהבייט) וכרגע אם אתם רוצים Latency נמוך, אתם יכולים לשכוח מזה – בשלב זה השרות זמין בצפון אמריקה בלבד (אלא אם יש לכם קו יעודי לארה"ב, שזה סיפור אחר כמובן).

רוצים הנחה? בשמחה! תתחייבו לשנה מראש, ותשלמו פר הוסט סכום של 51,987 דולר, נכפיל ב-4 וכך נרד למחיר "מציאה" של 208,000 דולר לערך או 437,464 דולר בהתחייבות ל-3 שנים. אין שוטף+30 או 60, זה תשלום מיידי ואין אפשרות לצאת מהמחויבות באמצע התקופה.

אבל בואו נעזוב את המחיר. יש לא מעט חברות גדולות מאוד ששרפו מיליוני דולרים באגפי המחשוב בצעדים תמוהים (אל תאמינו לי, תראו מה קרה עם 600 מיליון שקל וביטוח לאומי) שבשבילם Money is not a object ואין להם בעיה להוציא מאות אלפי דולרים בשנה – האם להם זה שווה?

מבחינה טכנית גרידא, התשובה היא לא רבתי, מהסיבות הבאות:

  • השרידות היא אשלייתית. באמזון לדוגמא, אם תשתמש בשרות Aurura להקים שרות MySQL, אתה מגדיר שם Availability Zone, כלומר השרות שיוקם עבורך מבוזר על פני שרתים שנמצאים ב-Zones שונים שנמצאים באותו Region, כך שאם Zone נופל (הנה דוגמא) אז Zone אחר תופס פיקוד ואתה אפילו לא מרגיש נפילה. עם השרות החדש הזה – כל השרתים שלך נמצאים באותו Zone, ואם ה-Zone נופל, הכל נופל בתשתית המרוחקת. מעבר לכך, לא ניתן לפרוס את ה-Hosts על פני Regions שונים של אמזון (אם כי ניתן להקים SDDC שונים ב-Regions שונים, אך כרגע רק בצפון אמריקה).
  • גדילה של Storage היא בעייתית בהשוואה למחיר. זה שתוסיף עוד Host לא תקבל עוד 20 טרה אחסון, אלא סביר להניח שתקבל בערך 5 טרהבייט נטו (הסיבה לכך שעם VSAN, ה-DATA של מכונות ה-VM או DATA שאתה מייצא כ-iSCSI החוצה – מתרפלק בין המכונות כולן, כך שאם מכונה אחת נופלת, ה-Cluster ממשיך לעבוד כי ה-DATA נמצא. אפשר לעשות את החישובים כאן). הדבר המוזר בכל השרות הזה הוא שלא ניתן לחבר EBS מסוג io1 (או כל סוג EBS) כ-Datastore לתשתית.
  • חייבים 4 מכונות, למרות ש-VSAN יכול לעבוד גם בתצורות של 2 ו-3 מכונות פיזיות.

אבל שוב, אם יש לחברה את התקציבים, יש גם יתרונות:

  • הקמה של SDDC מלא עם מכונות מאוד חזקות בשעות ספורות במקום לבזבז מס' חודשים על בדיקת הצעות מחיר, ישיבות תקציב, הזמנות, הגעת ציוד, הגדרות והכנה לעבודה.
  • גדילה של התשתית הרחוקה תוך דקות ספורות. צריך עוד 2 ברזלים? זה יקח מס' דקות והברזלים יהיו מחוברים לתשתית ה-SDDC שלך. Host נפל? לא נורא, תוך דקות תקום מכונה אחרת ואתה יכול לגדול ל-עד 32 מכונות פיזיות (כרגע).
  • עבודה שקופה – מנהלי תשתית ה-vSphere שלך יכולים להקים מכונות פה או שם (או פה ושם) בצורה מהירה, מבלי להכיר לעומק איך לעבוד עם AWS (למעט החלק הראשוני של הקמת ה-SDDC).
  • גיבויים – הקץ ל"אין מקום לגבות". עובדים עם Veeam? מעכשיו תוכלו להשתמש באמולציית ה-VTL שלו ולגבות ל-S3 של אמזון. גם זול, גם שרידות סופר גבוהה, וזה תמיד זמין. (כעקרון אפשר לעבוד עם כל תוכנת גיבוי שיודעת לעבוד עם S3).
  • אחריות ושרות – אתה מקבל ניהול תשתית ומענה לכל בעיה ישירות מ-VMWare.
  • תשלום פר שימוש – אפשר לנסות את זה לכמה שעות או כמה ימים מבלי להתחייב על כלום ולשלם רק על השעות שניצלת.

לסיכום: אם בחברה שלכם יש תקציבים כמו מים זורמים, ואתם משתמשים בתשתית vSphere, אז בהחלט כדאי להסתכל בהצעה החדשה של אמזון/VMware. אם לעומת זאת כל שרת נרכש אצלכם בדם-ויזע, אז עדיף לוותר על השרות ומבחינה כספית – יהיה יותר זול לרכוש שרתים חזקים + רשיונות ולהכניס אותם ל-Data Center שלכם או באחת החוות של ספקי האינטרנט.

על תשתיות IT והקמת פרויקטים מבוססי לינוקס ב-Enterprise

נניח שאתם שוכרים את שרותי להקמת שרת אפליקציה לינוקסי כלשהו. לא חשוב מהי האפליקציה. סביר להניח שאקבל מכונת VM כלשהי עם הפצת לינוקס שאתם עובדים עליה. ברוב המקרים, סביר להניח שאני אצטרך חיבור אינטרנט כדי להוריד חבילות נוספות מעבר למה שקיים ב-ISO image של הפצת הלינוקס שבחרתם. לפעמים זה חבילה או 2 ולפעמים – מאות חבילות. לבקש שיורידו לי חבילה X זה לא פתרון כי לכל חבילה יש חבילות שכנות שנקראות "תלויות" (Dependencies), כך שלשם ביצוע המשימה, אני צריך את החיבור לאינטרנט, ולפעמים גם ביטול זמני של DLM ודברים כאלו שלא מאפשרים לחבילות בלינוקס לרדת.

בחברות של כמה עשרות או מאות עובדים, הסיפור די פשוט: יושבים עם מי שאחראי על האבטחה או ה-Firewall בחברה, מסבירים מה הצרכים (ואם צריך, מדגימים), החיבור נפתח, מורידים ומבצעים את ההתקנות ובסוף ההתקנה סוגרים בחזרה את הכל. לא ביג דיל.

אבל כשזה מגיע לחברות מאוד גדולות, כמו חברות בטחוניות, בנקים, ביטוח וכו' – הסיפור הרבה הרבה יותר מורכב, לפעמים צריך לקיים ישיבות, להעביר טפסים, להסביר שוב ושוב – עד שמקבלים את פתיחת ה-Firewall הזמנית כדי להוריד את החבילות ובמקרים רבים – אף אחד לא אוהב את זה. אחד התירוצים לסירוב פתיחת Firewall לאותה מכונה זה "תוריד מראש ותביא", רק שבמקרים רבים פתרון כזה אינו רלוונטי הואיל ובקונפיגורציות מסויימות יהיו מצבים שנצטרך עוד חבילות (כמו במקרים שבהם יש צורך במאגר חבילות [Repository] שאין אותו בחברה ואז חוזרים על הסיפור מחדש). אפשר להביא את הכל בדיסק נייד, נכון? אבל אז יש צורך לחבר ב-USB ואסור לחבר שום דבר ל-USB בלי ש"ילבינו" את זה קודם ולך "תלבין" דיסק קשיח שמפורמט בלינוקס..

בלינוקס, ולא חשוב איזו הפצת לינוקס, עניין החבילות שונה לחלוטין מ-Windows (אם כי ב-Windows השינויים בחבילות גם נכנסים לאט, כמו חבילות שמתקינים עם Powershell). מאגרי חבילות לדוגמא במקרים רבים לא יורדים מאיזה שרת ספציפי מסוים בחו"ל. במקרים רבים, פקודת ההורדה (yum ב-CentOS או Red Hat לדוגמא) דוגמת מהירת גישה ממספר שרתים שונים באינטרנט וגם במהלך ההורדה, אם לדוגמא חבילה מסויימת לא קיימת בשרת מסוים, ההתקנה אוטומטית "קופצת" לשרת אחר (בכתובת שונה) ומורידה את החבילות משם. אם תרצו לאחר יותר מיומיים שוב להוריד חבילות, מערכת ההתקנה שוב תדגום מהירות של מספר שרתים ויכול להיות שתבחר שרת mirror אחר כדי להוריד, כך שפתיחה ב-Firewall לכתובת URL אחת לא תסייע, מה עוד שבמקרים רבים כתובת ה-URL משתנה עם redirect ואז שוב ה-Firewall חוסם.

אז כן, הפצות לינוקס ו-Firewall בכל הקשור להתקנת חבילות – הם לא החברים הכי טובים.

מה ניתן לעשות?

ההמלצה שלי לחברות גדולות זה להקים שרת (אפשר גם שרת ישן וגם דסקטופ עם מעבד i3 יספיק עם 4 ג'יגהבייט זכרון, כל עוד מדובר על עשרות מכונות VM שיקבלו את החבילות) עם 2-3 דיסקים גדולים (SATA פשוטים של 4-8 טרהבייט, לא צריך Enterprise) ב-RAID 1 ועם 2 חיבורי רשת, רגל אחת תהיה מחוברת החוצה ורגל אחת פנימה. השרת שנקים יהיה בעצם שרת Mirror פנימי לחברה עצמה, ובשרת נריץ מספר סקריפטים שיתחברו אחת ליום לכל מיני מאגרי חבילות ויקבלו את כל החבילות של אותה הפצת לינוקס לגרסאותיה השונות. השרת מתעדכן מדי יום (לעיתים פעמיים ביום) בחבילות וכל החבילות של ההפצות יורדות ומסונכרנות עם שרת Mirror אחר או שרת Master.

אחרי שהקמנו את השרת הזה, נגדיר את השרתים הפנימיים שלנו לקבל עדכונים רק משרת ה-Mirror הפנימי שלנו (כמובן, אם יש בחברה אלפי שרתי לינוקס, PC פשוט לא יספיק ויכול להיות שיהיה צורך להקים זאת על מספר מכונות VM כאשר כל המכונות מקבלות את הקבצים משיתוף NFS ויהיה Load Balancer שיפנה את הדרישות למכונות השונות). כל החבילות חתומות כך שזה יכול לשמח את מחלקת אבטחת המידע.

כך, כשיש צורך להקים את אותו שרת אפליקציות, יש סיכוי גדול שלא נצטרך לצאת מחוץ ל-Firewall כדי להתקין את החבילות הנוספות (כמובן שיש מקרים חריגים, כמו שימוש ב-GIT כדי להוריד חבילות שמתארחות בחוץ) וניתן יהיה גם לעדכן את השרתים בחבילות עדכון החדשות מבלי להעמיס על החיבור לאינטרנט ע"י כל מכונות ה-VM.

לסיכום: הקמת Mirror מקומי יכולה לעזור המון – כשצריך להקים מכונה חדשה, כשצריך להתקין אפליקציות חדשות, וכשצריך לעדכן עדכוני אבטחה ובאגים שתוקנו בחבילות החדשות. גם כשעוברים גירסת הפצה, אם היא קיימת ב-Mirror המקומי, הרבה יותר מהיר יהיה להקים זאת מה-LAN במקום להוריד קבצי ISO מהאינטרנט.

כמה מילים על GlusterFS

קשה לדמיין היום חברות ללא פתרונות Storage. יש חברות שקונות את הפתרונות של היצרנים הגדולים כמו IBM/NetApp/EMC או פתרונות בינוניים של Dell ו-HPE וכמובן פתרונות אחרים כמו Kaminario ועוד.

אולם במקרים רבים יש גם צורך בפתרון סטורג' שאינו עולה 7 ספרות. לעיתים אנחנו מעוניינים להריץ פרויקטים לבחינת דברים מסויימים, לפעמים אנחנו מעוניינים לתת פתרון סטורג' לקבוצות פיתוח מסויימות ואיננו מעוניינים "לזרוק" באותם מקרים כמות סטורג' – במיוחד כשמדובר בפתרונות יקרים שעדיף שיהיו מנוצלים לטובת פרודקשן ופחות לטובת טסטים.

במקרים כאלו יש בד"כ יש סוגי פתרונות גנריים:

  • רכישת קופסת NAS מחברות כמו QNAP, Synology ואחרות. עם קופסאות כאלו, ההגדרות הן פשוטות, המערכת תשלח לך התראות אם יש בעיה, ולאחר שהגדרת את הדברים כל מה שנותר לעשות זה להגדיר למשתמשים חיבור לאותו NAS. החסרון בשיטה זו הוא שאם הקופסא קורסת מסיבה כלשהי (זכרון, רשת, לוח אם, ספק כח) – אותה קבוצת משתמשים תהיה מושבתת עד לתיקון הקופסא.
  • הסבת שרת ישן בכך שנכניס לו דיסקים ונחבר לבקר RAID מקומי, מכניסים זכרון, ומקימים שרות File Storage כלשהו בהתאם לפרוטוקולים שאנו רוצים (NFS, CIFS, iSCSI וכו'). זהו פתרון שמצריך ידע בלינוקס שעובד בד"כ לא רע. החסרון – אם אין לכם ידע בלינוקס, תצטרכו מישהו שמבין ולשלם לו בנפרד ובנוסף – גם כאן, אם יש בעיית חומרה (שאינה דיסק) – המערכת מושבתת עד שהיא תתוקן.

אז מה עושים שצריכים שרידות או שרוצים לגדול?

חברות כמו QNAP ו-Synology ישמחו למכור לכם קופסאות שרתים בגודל 2U (בד"כ) בצמד כך שתוכלו לעבוד במצב Cluster אקטיבי/פאסיבי או אקטיבי/אקטיבי תמורת אי אלו אלפי דולרים נוספים. בפתרון השני שתיארתי לעיל אפשר לעבוד עם פתרונות כמו DRBD ו-PaceMaker/Corosync על מנת לקבל את אותה תוצאה כמו הפתרון המסחרי, אבל הבעיה הגדולה ב-2 הפתרונות היא שלא ניתן לגדול מבחינת הוספת עוד שרתים, כלומר אפשר לעשות Scale Up (הוספת JBOD, דיסקים, זכרון, ואולי גם להוסיף כרטיס רשת או מעבד, תלוי במכונה), אך לא ניתן לבצע Scale Out – כלומר לגדול ממצב של 2 מכונות למצב של 3, 4 ומעלה כאשר כולן משתתפות באותה משימה.

כאן בדיוק GlusterFS נכנס, כאשר הוא נותן פתרון כפול: גם שרידות (החל מ-2 מכונות) וגם גדילה ל-3 מכונות ומעלה.

מערכת GlusterFS, בניגוד למערכות כמו CePH אינה מתערבת ב-File System שלך. רוצה לבנות שרת עם כרטיס RAID וכמות דיסקים ב-RAID-5/RAID-6/RAID-10/RAID-1 וכו'? אין שום בעיה. תגדיר, תפרמט, תבצע Mount וזהו. רוצה לעבוד עם ZFS? תכין Pool ו-DataSets שיהיה להם Mount Point וזהו. מערכת ה-GlusterFS רוצה את ה-Mount point כנקודת התחלה. מה קורה מתחת? לא מעניין אותה.

עם GlusterFS, החל מהרגע שיש לנו Mount Points, מאותו רגע ה-Mount Points בשבילה זה דיסק קשיח שב-GlusterFS נקרא "Brick" (לבנה), ועם ה"לבנים" הללו אנחנו בונים Volume, וכאן אנחנו צריכים להחליט איך אנו בונים Volume בהתאם לכמות המכונות. האם אנו רוצים רק רפליקציה בין 2 מכונות או שאנחנו רוצים משהו שיפיץ את הנתונים בשרתי הקבצים השונים (מעל 3)? יש 9 אפשרויות לכך וניתן לקרוא עליהם כאן.

אחרי שיצרנו את ה-Volume (תמיד ניתן להגדיל אותו ולהוסיף Bricks נוספים) אנחנו צריכים להחליט דרך איזה פרוטוקול אנו משתפים את הנתונים החוצה, כמו NFS, CIFS, iSCSI, S3 ועוד, ואנחנו משתמשים בכלים השונים שתומכים באותם פרוטוקולים כדי לשתף את ה-Volume. זהו אותו Volume ש-GlusterFS מנהל עבורנו כך שכל דבר שנכתוב או נקרא – קיים בכל השרתים לפי הגדרות ה-Volume שהגדרנו. מבחינת הכלים שמממשים את הפרוטוקולים, אין להם מושג ירוק מה זה GlusterFS.

ומה עם שרידות? אנחנו נשתמש ב-PaceMaker/Corosync שיתנו לנו את השרידות, נוכל להוסיף כתובת IP שנותנת לנו גישה לאחת המכונות ב-Round Robin וכשהשרת שפנינו אליו נופל, המשתמשים "יוזזו" למכונה אחרת. אנחנו גם נוכל להשתמש ב-Round Robin ב-DNS (או דרך Load Balancer אם יש לכם) כך שכל ה-Clients ימשיכו לקבל את אותו שרות, גם אם שרת כלשהו מהחבורה נופל.

יש ל-GlusterFS עוד תכונות רבות ומקומות רבים נוספים שאפשר להשתמש בו, כמו בקונטיינרים, Jenkins והמערכת כל הזמן מתפתחת, כך שמרוויחים ממנה דברים רבים נוספים.

בוידאו קליפ הבא אני מסביר בקצרה על GlusterFS וכן מדגים אותה על 2 שרתי לינוקס + מכונת לינוקס שמשמשת כ-Client.

https://www.youtube.com/watch?v=0yo2nJcF9N8

 

תמיכת מוצר מול הסכם בנק שעות

כעסק שנותן שרותים למערכות לינוקס, וירטואליזציה ודברים אחרים שמבוססים קוד פתוח, והשרותים ניתנים ללקוחות במסגרת הסכמי שעות/פרויקטים – אני יכול לאמר שלפעמים מתקבלים פניות שקשורות לשרות, אך הפניות יותר מזכירות את עולם ה-Legacy בחלק מהמקרים ומוצרים סגורים במקרים אחרים.

אתן דוגמא: במקרים מסויימים מתקבלים פניות לגבי האם ניתן שרות ברמות 1-3. בד"כ כשמתקבל אימייל כזה, אני מרים גבה. אישית – אני לא מכיר מה זה רמות 1-3 מהסיבה הפשוטה שכשעסק או חברה פונים ל"חץ ביז" – הם מחפשים פתרון לבעיה XYZ. עדיין היום אף לקוח או לקוח פוטנציאלי לא שאל אותי על רמות 1-3. השאלה העיקרית שנשאלת היא האם אפשר לקבל פתרון מ"חץ ביז" או לא. אם מדובר בבעיה ש"חץ ביז" נותן לה פתרון – אז בשמחה, מסכמים מחיר, תנאי תשלום וכו' ומתחילים לעבוד יחד. אם לא – אז לא.

רמות 1-3 (ושאר רמות) הן דרך מצוינת "לחלוב" מעסקים כספים. ככל שהרמה עולה, אתה משלם יותר. בעולם הלינוקס לדוגמא, רמות לא קיימות. כשאתה קונה לדוגמא SLES או RHEL, אז אתה מקבל תמיכה על גירסת הלינוקס שרכשת (בהמשך אכנס ליתרונות ולחסרונות). אם התמיכה בחבילה שרכשת אינה מספקת לסיטואציה שלך, אז אתה יכול לרכוש שרותי Incident או Consulting (כל חברה והמושגים שלה) שבה אתה תשלם כמה מאות דולרים לשעה, ויצרן ההפצה יקדיש לך מישהו שישב על המערכת שלה למצוא מה התקלה ואיך לפתור אותה. היכן יש רמות בעולם הלינוקס? ברמת הדחיפות. אם ניקח לדוגמא את רמות התמיכה של Red Hat, נוכל לראות שיש רמות ב-SLA. רוצה שרות טלפוני? שלם 800$ פר עותק הפצה. רוצה שרות מהיר? המחיר קופץ ל-1500$ פר עותק (שוב, המחירים אינם כוללים מצבים שבהם מהנדס מוצמד לעסק שלך לפתור את הבעיה, שם התשלום ליצרן ההפצה הוא בנפרד ממה ששילמת על ההפצה).

שיטת תשלום זו ועבודה כך מתאימה לעסק קטן שרכש לדוגמא RHEL כחלק מחבילה שכוללת תוכנה יעודית שרצה על לינוקס. במקרים כאלו העסק יכול לפנות ליצרן התוכנה היעודית אם יש לו תקלות, והוא יכול לפנות גם לרד-האט אם יש לו תקלות הקשורות ללינוקס עצמו. אין ממש הגיון ברכישת בנק שעות לתמיכה מצד ג' אלא אם רוצים לעבוד על הלינוקס אם תוכנות נוספות שאינן מסופקות במסגרת החבילה.

כשזה מגיע לעסקים וחברות שמריצים עשרות/מאות/אלפי מכונות לינוקס לעומת זאת, אין יתרון ברכישת מנוי שנתי לתמיכה של יצרן ההפצה. בעסקים וחברות, ברוב המקרים התוכנות שמריצים על הלינוקס – הן יותר חדשות ממה שמגיעים עם ההפצה. לדוגמא, גירסת PHP שמגיעה בהפצת RHEL 7.4 היא גירסה 5.4.16 כאשר הגירסה היציבה היום לפי אתר PHP היא 7.1.10. אם תתקין את 7.1.10 על ה-RHEL ויהיו לך בעיות שה-PHP לא מצליח לרוץ, רד-האט לא תתן לך שרות הואיל והם נותנים אך ורק שרות לחבילות שהגיעו עם ההפצה עצמה, לא מ-REPO נוספים. דוגמא נוספת: רוצה להשתמש ב-NodeJS? הגירסה שקיימת היום ב-EPEL REPO היא אכן גירסת ה-LTS האחרונה, אבל שוב – מכיוון שזה REPO חיצוני, אין תמיכה רשמית מצד רד-האט.

לכן אני ממליץ לחברות לחשוב על כמה נקודות:

  • אם יש בחברתכם IT שנותן תמיכת לינוקס, ואתם חושבים במהלך השנה להכניס טכנולוגיה/פלטפורמה חדשה – קחו יעוץ חיצוני (גם אם זה לשעות בודדות) שמכיר את הטכנולוגיה החדשה. חבל שתשרפו עשרות שעות על תקלות שהיועץ החיצוני כבר מכיר.
  • אם בחברתכם יש חובה להשתמש בהפצה מקורית (RHEL או SLES) ואתם רוצים עדכונים, אז מומלץ לחשוב על רשיונות SuSE Linux Enterprise עם Expanded Support – זה יתן לכם עדכונים גם ל-RHEL וגם ל-SUSE וזה גם יותר זול מ-RHEL מבחינת רישוי שנתי.
  • כיום כמעט בכל פרויקט לינוקס, החבילות מגיעות מבחוץ (Github או REPO חיצוניים) אינן נתמכות ע"י יצרן ההפצה ולכן אם אין לכם צוות לינוקס בחברה שיכול לבצע אינטגרציה במסגרת הזמן שאתם רוצים – קחו יעוץ חיצוני (כדאי לסכם שיכתבו עבורכם תיעוד).
  • אם אתם משתמשים (או חושבים לעבור) לאובונטו, עדיף לרכוש בנק שעות חודשי ליעוץ מומחה.

על OpenShfit, הטמעה וציפיות בחברות

פרויקט OpenShift הוא פרויקט די "צעיר" (יחסית) עם המון השקעה מצד חברת רד-האט. כעסק שנותן שרותי הטמעה/הדרכה של המוצר, אני שומע על כל מיני חברות שרוצות להטמיע אותו כדרך להיכנס לעולם הקונטיינרים, ואני גם שומע על חברות שמהססות או חושבות מחדש אם להטמיע אותו הואיל והרושם שהם קיבלו הן מצד משווקים והן מצד מטמיעים שלא ממש מכירים את המוצר – לא היה ממש חיובי (אם כי יש בהחלט מספר בנקים וחברות תקשורת שבודקים את המוצר בימים אלו), ולכן החלטתי לכתוב את הפוסט ולהסביר על המוצר מגובה 50,000 רגל. הפוסט יתרכז יותר במאקרו ולא במיקרו וגם יתמקד בנוקד פחות טכניות כמו מחירים והמלצות.

חלק לא קטן מהטענות ששמעתי הגיעו מצד גופים שחשבו ש-OpenShift זה כלי עם GUI מרשים ל-Kubernetes. הנחה זו היא די מוטעית. אם מחפשים GUI וכלי ניהול בשביל Kubernetes, אפשר להסתכל על מוצר בקוד פתוח שלא עולה כלום כמו Rancher. לעומת זאת, Openshift זה כלי שבא לתת לך הכל ללא צורך בהזדקקות לשרותים חיצוניים מהאינטרנט כמו Containers Registry וכו'.

על מנת להבין יותר את התפיסה של OpenShift, נדמיין סיטואציה אחרת לחלוטין: יש לנו 10 מפתחי JAVA ויש לנו שרת לינוקס גדול ורציני. למפתחים יש משתמש משלהם (נניח דרך אוטנתיקציית AD) על שרת הלינוקס ועל השרת מותקן באופן מרכזי ה-JDK וכלים אחרים שהמפתחים משתמשים, וכל מפתח יכול לבצע login ולבצע checkout מה-GIT המרכזי ולהריץ את האפליקציות JAVA שלו. אין צורך שיהיה לו ידע בניהול מערכת לינוקס, אבל מומלץ שיהיה לו ידע ממש בסיסי ב-BASH, ודברים פשוטים אחרים שאפשר ללמוד בשעה שעתיים – בשביל להריץ את מה שהוא כתב. מי שינהל את שרת הלינוקס מבחינת הגדרות, עדכונים וכו' – תהיה מחלקת ה-IT בחברה. לחובבי Windows אפשר לדמיין את הסיטואציה כשרת Windows שנותן שרותי RDP וכל משתמש נכנס עם המשתמש המאושר שלו והוא עושה מה שהוא צריך לעשות. הידע שהוא צריך – הוא שימוש בסיסי ב-Windows, לא יותר מזה.

השוני הכי גדול בין Kubernetes ל-OpenShift מבחינת כל מה שקשור לקונטיינרים – היא הגישה. ב-Kubernetes אם אני רוצה לבצע Deploy, לבצע Scale, רפליקציה, כתיבת שרותים ודברים רבים אחרים – אני צריך לכתוב קבצי YAML (או JSON) שאותם אני צריך להזין ל-Kubernetes ואני צריך גם לבדוק לוגים כדי לראות שכל רץ תקין, ולכן בחברות שמשתמשות ב-Kubernetes רוב העבודה הזו נופלת על איש ה-Devops. לעומת זאת, עם OpenShfit, הדברים בנויים יותר בכיוון שרת הלינוקס וה-JAVA. עם OpenShift אני מגדיר משתמשים (ומחבר את OpenShift ל-AD על מנת לשמור על סינכרון שם משתמש/סיסמא/הרשאות) ואותו מפתח יכול להריץ דברים ישירות דרך ה-CLI או ה-GUI ויש לו כלים מוכנים כדי שהוא לא יצטרך לשכתב קבצי YAML כדי לבנות קונטיינרים עם הקוד שלו בתוך ה-OpenShift. אם הוא רוצה לבצע לדוגמא Scale או Deploy, הוא פשוט יכול ללחוץ כמה קליקים ולהשתמש ב-Template מוכן, לתת שורת כתובת של ה-GIT שלו, ותוך דקות ספורות ה-POD עם הקונטייר/ים שלו ירוצו, הוא יכול לראות מתוך ה-GUI את הלוגים ואף לקבל גישת טרמינל מוגבלת לתוך הקונטיינר כדי לבדוק אם הכל תקין וכו' וכו' ואם הוא רוצה לשמר את מה שהוא עשה בתור קובץ YAML/JSON, המערכת תשמח ליצור עבורו את הקובץ הנ"ל.

לכן, מבחינת חברה, OpenShift עושה את החיים יותר קלים מבחינת הטמעה ושימוש בקונטיינרים, ניהול תשתית המכונות המריצות את OpenShift ואת הקונטיינרים עצמם, כלומר הצורך במישהו יעודי רק כדי להריץ דברים בקונטיינרים פוחת ואפשר להוציא זאת לשרות חיצוני או ללמד את צוות היוניקס/לינוקס את הדברים הדרושים, ובנוסף קל לראות אם ישנן בעיות בתשתית ה-OpenShift (מערכת Heapster נותנת גרפים עשירים פר Node, פר POD וכו' וכו', וגם ניתן לחבר את OpenShift ל-ELK, גרפאנה ושאר החברים). בנוסף, מכיוון ש-OpenShift מבוססת על Kubernetes, ניתן ליישם את מה שרץ על OpenShift על מערכת Kubernetes במקרים לדוגמא בהם הוחלט ש-OpenShift ירוץ בפיתוח ו-Kubernetes או פתרון תואם רץ בפרודקשן (אם כי זה קצת יותר מורכב).

ונקודה אחרונה לגבי מחיר: אני מכיר כמה מנהלי IT ששמעו את המחירים של רד-האט ולסתותיהם נשמטו. נכון, מחירים פר Node אינם בדיוק זולים, אולם המחיר יורד לחמישית אם מריצים את ה-Node כמכונת VM ומעוניינים להריץ את הגירסה המסחרית. חוץ מזה שאישית – אני ממש לא ממליץ להריץ את OpenShift על "הברזל" אלא אם יש שם למחלקת ה-IT ידע ממש עמוק ורציני בלינוקס, אחרת אפשר להפיל Node (ולא חשוב אם זה Node לעבודה או Master) די בקלות. בכל זאת, לא מדובר על הפעלת Cluster קונבנציונאלי עם HeartBeat, PaceMaker וכו'.

לסיכום: OpenShift היא לא מערכת קלה להקמה (יש צורך בידע ב-Ansible אם רוצים להקים אותה על מספר מכונות, אגב – אפשר להרים אותה על דסקטופ עם 16 ג'יגה זכרון בעזרת MiniShift) ויש צורך בידע רציני על מנת להקים ולהגדיר דברים, אבל אחרי שהכל מוקם, יש צורך בפחות ופחות "התעסקות" עם המערכת. זו מערכת שנבנתה עם מחשבה מראש על מפתחים שלא הולכים לעבור קורס קונטיינרים, יחד עם שמירת כל הרגולציות ו-Lifecycle שחברות דורשות.

התהליך המומלץ בעת ביצוע פרויקט ע"י יועץ

אתחיל במקרה שקרה לי לפני זמן מה אצל לקוח: הלקוח ביקש לבנות לו POC די גדול בקשר למעבר ממכונות וירטואליות לקונטיינרים. היו לו דרישות ספציפיות מאוד, פלטפורמה מועדפת וכו'. ישבתי עם הלקוח, שוחחנו על הפרויקט, קבענו מחירים, תשלום, מקדמות, הסכמים שונים ולסיום לחצנו ידיים וקבענו שהפרויקט יחל להיות מבוצע בעוד חודש. החברה, מטוב ליבה, החליטה להזמין את הח"מ לארוחת צהרים יחד עם מספר מנהלים נוספים. הלכנו לאכול ובזמן הארוחה ביקשתי להתעניין במוצר עצמו, מה הוא עושה, איך וכו'. הסכם סודיות כבר חתמתי, כך שלא אמורה להיות לנציגי החברה בעיה לפרט על מה מדובר.

מספר דקות לאחר שהתחילו להסביר לי על המוצר, החיוך שעל פניי נמחק והתאבון לאוכל נעלם. מסתבר שאף אחד לא טרח לאמר לי שמדובר על מוצר שמשלב גם רכיב חומרה וגם מודול קרנל בלינוקס יחודי למוצר, 2 דברים ש-Docker (וקונטיירים בפורמטים מתחרים) לא ממש תומכים בצורה טובה, ובמקרה שלהם יהיה צורך בשכתוב מאסיבי ל-Docker על מנת שיעבוד ושכתוב Docker הוא לא בדיוק שרות שהעסק שלי מספק. מכיוון שפתרון קונטיינרים לא יעבוד אצלם, ניסיתי להבין מה הבעיה שלהם עם פתרון הוירטואליזציה שלהם. על מנת לפתור את הבעיה היה צריך לכתוב להם מספר סקריפטים קצרים. העבודה בוצעה אולם כל הפרויקט השאיר טעם מר בפה: מפרויקט של כמה מאות שעות, הוא ירד … לשעה וחצי.

מצב זה מתרחש בלא מעט מקרים כאשר חברות מעוניינות לבצע פרויקט. חברות רבות שמציעות פרויקט, מציגות את הדרישות של הפרויקט ומה בדיוק הן רוצות שיוקם, וכאן בדיוק מתחילות הבעיות. מבחינה טכנית תמיד אפשר לעבוד בשיטת ה"ראש קטן" אולם הבעיה שאם הלקוח לא יהיה מרוצה מהפתרון, זה יהיה גם הפרויקט האחרון שהיועץ/אינטגרטור העצמאי יבצע עבור החברה, וברוב מוחץ של המקרים, עצמאים מעוניינים בביצוע עבודות נוספות לאותן חברות.

לעניות דעתי, דברים צריכים להתבצע בדיוק ההיפך.

נתחיל בהסכמה כללית: כשאתם שוכרים יועץ מומחה, אתם לוקחים מישהו שמבין באותו פתרון לא פחות מכם אם לא יותר. בכל זאת – זו המומחיות שעליה הוא הצהיר ואף אחד אינו מוכן שאותו יועץ "יתגלח" על המערכות שלכם. מעבר לכך, מומחה אמיתי משקיע הרבה יותר בתחומו ויש לו נסיון מצטבר רב. אתם משלמים מחיר לא זול על אותו אדם, ואתם מצפים לתוצאות בהתאם.

לכן, בשלב הראשון – תיאור הפרויקט צריך לכלול קודם כל את הפירוט מה האפליקציית קצה שצריכה לרוץ. האם מדובר במערכת Build? האם מדובר באפליקציות ישנות? גרסאות טסט של המוצר/שרות וכו' וכו'. יש מקומות שפתרון וירטואליזציה יתאים, ויש מקומות שפתרון קונטיינריזציה יתאים יותר ויש גם מקרים שעקב דרישות – יהיה צורך להריץ את זה על ברזל פיזי.

משם עוברים לשאר החלקים – אחסון (Storage), רשת (Network) ומחשוב (Compute). היכן מומלץ לחשוב על פתרון NFS והיכן מומלץ על פתרון בלוק כמו iSCSI? האם ללקוח יש תשתית תקשורת מתקדמת (10/25/50 ג'יגהביט) או שצריך לעבוד ב-Teaming? האם חיבור הסטורג' "יחנק" עקב עבודה מאומצת של הפתרון שהלקוח רוצה שירימו לו? האם הלקוח צריך לעבוד ב-HA או DR או שאם נופל הפתרון ויש השבתה זמנית זה לא יהיה קריטי בשבילו? ועוד לא דיברנו על שילוב אוטומציה, Workflow ועוד דברים אחרים.

לסיכום: חברות רבות רוצות פתרון X וזהו! במקרים רבים הם כבר עשו את החישובים שלהם או שהם רוצים "לטבול אצבעות" דרך POC עם פתרון X, וזה מעולה, אבל כשמביאים מומחה מבחוץ, הוא בד"כ יביא איתו הסתכלות נוספת, לפעמים אחרת, ולפעמים ההסתכלות הזו יכולה להאיר נקודות שלא חשבו עליהן לפני כן, או שהמומחה יכול להציע פתרונות שהם יותר זולים, יותר פתוחים, יותר קלים למימוש או שפשוט יותר מתאימים להצלחת הפרויקט.

עדכונים לגבי ESXI

זמן רב לא כתבתי על VMWare ESXI והגיע הזמן אולי לפרסם כמה דברים שחלק מהקוראים יודעים וחלק לא וגם לתת לכם זמן לחשוב לגבי גירסה עתידית של ESXI והאם כדאי יהיה לעבור אליה.

נתחיל בהווה: אם יש לכם גרסאות 4, 5, 5.1, 5.5 אז אולי הגיע הזמן יהיה לחשוב על שדרוג. לפי המסמך הזה של VMWare, גרסאות 4, 5.0, 5.1 כבר סיימו את חייהם מבחינת תמיכה ואם אתם מריצים גירסה 5.5 – היא תסיים את חייה ב-19/9/2018 כך שכדאי בתכנון התקציבי להכניס הוצאת שדרוג.

אם אתם משתמשים בגירסה 6.0 של ESXI אז מאוד מומלץ לשדרג לגירסה 6.5U1. השינויים בין 6.0 ל-6.5 הם רבים וכוללים שינויים ועדכונים ל-vSAN, עדכוני דרייברים רבים, מעבר ל-VSCA (ב-VMware ממש רוצים שתעבור ל-VCSA והם נותנים "הטבות" ב-VCSA כמו כלי מיגרציה, High Availability "טבעי", וגיבוי ושחזור "טבעיים" (של ה-Appliance, לגיבוי מכונות VM תמשיכו להשתמש ב-Veeam). ההתקנה של VCSA הרבה יותר קלה ואתם יכולים לקרוא על מגוון התכונות החדשות במסמך הארוך והרשמי כאן או בגירסה המקוצרת כאן. השדרוג מ-6.0 ל-6.5U1 עולה לכם … 0 שקלים מבחינת רישוי.

אם יש לכם גירסה 6.5, מאוד מומלץ לשדרג ל-6.5U1 בגלל כמה סיבות, להלן חלק מהן:

  • גירסת VSAN שודרגה ל-6.6 (והיא מצריכה ESXI 6.5 כולל VCSA 6.5 או אם אתם עדיין בגירסת Windows – אז vCenter Server 6.5 – מומלץ בחום לעבור ל-VCSA, הוא יעביר לכם את הנתונים אוטומטית) ואם אתם עובדים All Flash תקבלו הפתעה נחמדה – שיפור של 50% בביצועים. בנוסף תכנון גדילה עובר עתה תהליך Pre-check כך שהדברים יהיו יותר בטוחים ולא יפלו עקב חישוב שגוי מצד מנהל המערכת. בנוסף מקבלים את vRealize Operation Management, תהליך ה-Deploy יותר קל, תהליך בדיקת התקינות שופר מאוד, אין יותר צורך ב-Multicast (אני יכול לדמיין אנחת רווחה מאנשי התקשורת), שיפורים ב-Cross Site Protection (לאלו שמשתמשים בזה, לא מכיר כאלו) ועוד. אפשר לקרוא מה חדש כאן.
  • אם אתם חושבים לרכוש ברזלים חדשים כמו שרתים מבוססי מעבדי EPYC (שאפו!) או שרתים מבוססי דור 5 של Xeon – תצטרכו את ה-Update 1 של גירסה 6.5, אחרת תקבלו מסך סגול והמון עצבים. לאלו שרוצים להריץ בביתם כ-LAB את גירסה 6.5 על מעבדי Ryzen או Threadripper או Skylake-X – גם אתם תצטרכו את גירסת 6.5U1. (לא מומלץ לנסות על Kabylake-X – ניסיתי, זה נופל לאחר זמן מה מבחינת ביצועים ו-VMware אפילו לא מוכנים להתייחס לכך).
  • עדכוני דרייברים – ישנם עדכונים לכל כרטיסי הרשתות, החל מכרטיסים בסיסיים כמו כרטיסים מבוססי אינטל של 1 ג'יגהביט ועד לכרטיסים של 40/50 ג'יגהביט (למיטב ידיעתי כרטיסים של 100 ג'יגה תצטרכו דרייבר יצרן עדיין).
  • ה-vCenter יכול להיות ב-High Availability באופן טבעי ללא צורך בקפיצת ראש לבריכה בעומק חצי מטר. מגדירים Active, Passive ו-Witness ויאללה – יש HA. פונקציה זו אינה קיימת בגירסת Windows. כמו שאמרתי – VMWare מאוד רוצים שתעופו מגירסת ה-Windows לטובת גירסת ה-Appliance.
  • שדרוג מכונות ESXI הרבה יותר קל וברוב המקרים אוטומטי לגירסה אחרונה עם VCSA. שימו לב: קודם משדרגים Appliance ורק אז את ה-Hosts.
  • גם VUM עבר שדרוגים בכל הקשור לעדכונים ומעתה הוא יכול גם לשדרג אוטומטית (אם תרצו) מכונות VM לגירסה אחרונה (או גירסה שתקבעו) של תאימות VM.
  • בכל הקשור ל-Auto Deploy, מי שמנהל את ה-vSphere בחברה אולי ישמח לדעת שהוא פחות יצטרך להשתמש ב-PowerCLI ועכשיו יש ניהול גרפי מלא של הדברים וגם בניית Image חדש של ESXI Boot תוך כדי הוספה והעפה של דרייברים.
  • ויש עוד ערימות של תכונות חדשות…

אחד הדברים החשובים לגבי תשתית vSphere מהגירסאות הקיימות לגירסה 7 העתידית – זה שגירסה 7 העתידית תהיה שונה מאוד ממה שהיה עד כה. זה לא סוד ש-VMWare עובדים לאט (רק בגירסה 6.5 הם התחילו לתמוך ב-VMWare tools חתומים והתקנה של מערכות הפעלה עם Secure Boot), אבל בגירסה 7 הם רוצים לסגור פערים. העולם עובר לקונטיינרים וכרגע ל-VMware אין תשובה ב-vSphere באופן רשמי, כנ"ל לגבי פתרון תחרותי ל-OpenStack או Azure Stack של מיקרוסופט (אם כי יש להם כלי להקים OpenStack בתוך vSphere – ראו למטה), כך שגירסה 7 תהיה שונה לחלוטין מכל הגרסאות הקודמות. אי אפשר למסור עליה פרטים (אין לי הסכם NDA עם VMware אבל מצד שני אין לי חשק מחר לקום בבוקר ולקבל טלפון וצעקות מאנשים שם) אך מה שכן אפשר לאמר – שהיא בהחלט תקל על חברות גדולות שרוצות לעבור להשתמש בקונטיינרים (ויש לה כבר פרויקטים בקוד פתוח בנושא, אפשר לראות אותם כאן – ויש המון). משהו אחד שאני יכול להמר (אין לי בסיס משמועות לכך) זה ש-VMWare גם תבצע אינטגרציה של VMWare Integrated Openstack לתוך vSphere בעזרת מוצרים משלימים שיש כבר ל-VMware ובעזרת חלקים בקוד פתוח (שהיא תשחרר שינויים תחת אותם רשיונות). אגב, למי שלא מכיר את התוכנה – מוזמן לעקוב אחר המצגת הנחמדה כאן.

לסיכום: ישנם לא מעט חברות גדולות שרוצות להישאר רק על VM, לא ענן מבוסס OpenStack, לא קונטיינרים (אולי בעתיד) וחברות רבות הן גם מאוד שמרניות, לכן אני חושב שנראה כאן מעין "קו" וירטואלי בין מוצרים והטמעות שחברות יבחרו. עד גירסה 6.5U1 ה-vSphere סובב כולו סביב VM והתשתיות לספק את הדרישות ל-VM (רשתות, סטורג' וכו'). מגירסה 7 המוצר יהיה הרבה יותר גדול ומורכב בהרבה מהיום ולא בטוח שחברות ירצו לקפוץ אליו  ויש מצב שיותר ויותר חברות יחליטו להישאר עם 6.5U1 ואת השאר להעביר לעננים ציבוריים במקום לשדרג לגירסה 7 (ודרך אגב, אני מאמין שגירסה מוקדמת שלה אנו נראה ב-VMWorld שתתרחש עוד 18 יום ולאחר מכן ב-VMWare Europe. אגב, בכנס הזה נראה את התשובה של VMWare לאינטגרציה עם עננים ציבוריים, לא רק של אמזון).

הולך להיות מעניין…

קונטיינרים, OpenStack ושינוי מערכות

שוק טכנולוגיות הוירטואליזציה והקונטיינרים משתנה תדיר, טכנולוגיות הקונטיינרים נכנסה באופן די חזק לשוק, ובשעה ש-OpenStack מקבל פחות חשיפה ציבורית כיום מבעבר – עדיין יש התעניינות לגביו והעניין שהכי מטריד אנשי IT הוא "מה עושים עם מה שיש לנו כרגע?"

אז החלטתי לכתוב פוסט שינסה לתת כמה טיפים לגבי נושאים אלו.

נתחיל ב-OpenStack: למרות שזו פלטפורמה מעולה לוירטואליזציה ומערכת ליצירת שרותי PAAS/SAAS/IAAS, כדאי לקחת בחשבון את העלויות שלה. כן, ישנה גירסה חופשית אך גירסה זו משתנה מדי כמה חודשים ואין שום בטחון שגירסה שתצא עוד חצי שנה תהא תואמת לגירסה הנוכחית ולכן מומלץ לחברות שרוצות OpenStack לרכוש את הגירסה שהפצות הלינוקס ומספר חברות אחרות מציעות (לא את הגירסה שכל מיני חברות מציעות של HP כ-Helion כי זו גירסה די מתה). המחיר אינו זול (מ-20K$ ומעלה) אולם אתם כחברה יכולים להיות שקטים שהמערכת שלכם תיתמך לשנים הקרובות (בין 3 ל-5, תלוי איזו גירסה קניתם ומתי) ותקבל עדכוני אבטחה ותיקוני באגים קריטיים.

יחד עם זאת, חשוב לקחת בחשבון לשם מה אתם רוצים את ה-OpenStack. הוא יכול לשמש כפתרון וירטואליזציה ראוי (בנוסף לכל תוכנותיו) ובמקביל הוא יכול להשתמש בתשתית הוירטואליזציה הקיימת שלכם כך שאתם בעצם תשמרו על ההשקעה הקיימת שלכם שהשקעתם בוירטואליזציה ואז אפשר להשתמש ב-OpenStack לפונקציות אחרות שהמערכת נותנת ובכך לא תצטרכו להמיר מכונות ו/או לזרוק השקעה. יש כמובן מקרים אחרים בהם רוצים ליצור הפרדה מוחלטת בין המערכות ומוכנים לבנות תשתית חדשה, במקרים כאלו אולי כדאי לרכוש את OpenStack או להתחיל POC על גירסת קוד פתוח ולאחר מכן להסיק מסקנות אם המערכת מתאימה לדרישותיכם ואז לרכוש ולהטמיע.

מכאן – לקונטיינרים: קונטיינרים, מיקרו-שרותים, הטמעה מואצת וכו' הם הדבר "החם" כיום שחברות חושבות ברצינות לעבור אליו וחלקן כבר התחילו "לשחק" עם זה. אם ניקח את OpenStack, בגרסאות האחרונות שלו יש תמיכה בקונטיינרים כך שניתן לשלב הקמה ושימוש בקונטיינרים ו-OpenStack.

יחד עם זאת, מעבר לקונטיינרים מחייב הבנה כי קונטיינרים אינם מכונות וירטואליות והדברים עובדים בצורה שונה לחלוטין בכל הרמות, החל מהקמה, הרצה, עדכוני קונטיינרים, כתיבה/קריאה ל-Shared storage חיצוני ועוד ועוד.

להלן שאלה שהח"מ נשאל עליה תדירות: האם להעביר VM לקונטיינרים? והתשובה היא: לא. קודם כל יש להכיר את עולם הקונטיינרים ורק לאחר שמכירים אותו בונים את הדברים בצורה אחרת מ-VM בכל אספקט, כך שאין כאן תהליך של "המרה", יש תהליך של בניה מחדש של Images ובשימוש ה-Images מקימים קונטיינרים, שזה די הפוך מ-VM.

כך לדוגמא, אם יש לכם אפליקציית JAVA שרצה על JBoss, תצטרכו קודם לחפש לכם פתרון אחר במקום JBoss (כמו Wildfly, tomcat וכו'), להעביר את הקוד של האפליקציה ל-GIT ואז להשתמש בכלים כמו S2I או מערכות כמו Jenkins כדי להקים את ה-Images שכוללים את האפליקציית Server להרצת ה-JAVA וכשהיא תרוץ, היא תפעיל את האפליקציה שלכם שכתבתם ב-JAVA (או להשתמש ב-OpenShift שיעשה לכם את רוב העבודה 🙂 )

למרות ש-OpenStack יכול להריץ קונטיינרים, מומלץ יהיה להשתמש במערכת Scheduling כמו OpenShift, Kubernetes, Docker Swarm, Rancher ואחרות כדי להריץ את הקונטיינרים, כלומר אם משתמשים ב-OpenStack, עדיף להרים מכונות VM שישמשו כ-Nodes כדי להריץ את הדברים הללו.

כשזה מגיע ל-Storage, אינני ממליץ לזרוק את ה-Storage מהחלון, אולם כדאי לחשוב על חלוקה מעט שונה של ה-Storage לצרכים השונים. OpenStack יכול להסתדר עם iSCSI ו-NFS, אולם קונטיינרים צריכים NFS בלבד. אם אתם משתמשים ב-Object Storage על מנת לאחסן קבצים סטטיים או תמונות לדוגמא, יכול להיות שיהיה עדיף להקים "מיני סטורג'" שמורכב משרת עם דיסקים + JBOD (במקרה הצורך) הואיל ו-Object Storage אינו מצריך מהירות גבוהה.

לסיכום: POC של כל טכנולוגיה שציינתי אפשר גם לעשות על PC פשוט עם דיסק מקומי. יחד עם זאת, טכנולוגיות שונים מצריכים לא רק שינויים ותוספות חומרה, אלא לימוד והשקעה רצינית מצד מפתחים, אנשי IT וכו'. השיטה של "נקים את זה על התשתיות והשרתים שלנו" יכולה להיות טובה אך לפעמים יכולה לעשות מעט בעיות אם מוצאים פתאום שחסר משאב שלא חשבו שיהיה בו צורך בזמן התכנון.  לכן מומלץ לחשוב האם כדאי לרכוש ברלים נוספים במידת הצורך, שימוש בענן במקום בתשתית מקומית וכו' וזה אחד הדברים שלוקח הכי הרבה זמן להחליט ולתקצב.

[stextbox id='info' caption='גילוי נאות']שרותים אלו ניתנים ע"י חץ ביז[/stextbox]

העתיד: דיסקים, Storage ו-NVME-OF

כשזה מגיע לעולם הטכנולוגיות של דיסקים קשיחים, אפשר לאמר שהטכנולוגיה קפצה אחורה ואז זינקה קדימה. תשאלו כל מנהל IT לגבי רכישות דיסקים – כשזה היה קשור לדיסקים מכניים, ברוב מוחלט של המקרים התנאי הראשון לדיסקים היה שהם יעבדו ב-SAS. מה לגבי דיסקים SATA? זה רק למקרים שאין צורך במהירות, שמדובר על שרתים קטנים, אולי NAS קטן לאיזה פרויקט או מחלקה, דברים כאלו.

ואז הגיעו דיסקים SSD ובהתחלה יצאו SSD עם חיבור SAS אך במקביל יצאו דיסקים SSD בחיבור SATA, וכאן החל הבלבול: הרבה אנשים מכירים את המפרט הזה של SAS מול SATA ו-SATA הרי תמיד יתן ביצועים יותר נמוכים מול SAS, לא?

התשובה: במקרים של דיסקים מכניים – בהחלט. במקרים של SSD – זה יוצא ההיפך. קחו דיסק SSD בחיבור SATA ותקבלו לדוגמא מהירות קריאה של 550 מגהבייט לשניה. לזה, שום SAS לא הגיע עם דיסקים מכניים (אלא אם מכניסים את ה-Cache של הבקר אבל זה יפה במבחנים, לא לעבודה במציאות) וכך עולם הדיסקים חזר "אחורה" ל-SATA ופורמט ה-SAS די "מת" למרות מאמצים מצד יצרני בקרים ושרתים להוציא (מאוחר מדי, LSI היו הראשונים להוציא מוצרים ב-2013) את SAS-12G, וכך המצב בשנתיים האחרונות בשוק הוא שדיסקים SSD קיימים בגירסאות SATA בלבד – אבל הדיסקים עצמם מכילים את כל תכונות ה-Enterprise כמו תיקון תקלות אוטומטי, שמירת מידע עצמאית בעת הפסקת חשמל, שרידות גבוהה בעבודות כבדות ועוד.

דיסקים SSD מבוססים SATA מאפשרים לחברות להמשיך לעבוד כאילו הם עובדים עם דיסקים מכניים או דיסקים SSD ישנים, ורבים נוטים עדיין לעשות את הטעות לעבוד כ-RAID-5,50,60 כשהם שוכחים 2 דברים מאוד חשובים:

ה-RAID-5 וה"אחים" שלו 50,60 ביצעו 2 דברים חשובים: נתנו ביצועים גבוהים הנובעים מעבודה עם ריבוי דיסקים וחלוקת העבודה בין הדיסקים, ושרידות יותר גבוהה מכיוון שאם הולך דיסק אחד או 2 (בהתאם לשלב ה-RAID) – המערכת היתה ניתנת לשיקום לאחר החלפת הדיסקים. עם SSD לעומת זאת (גירסת Enterprise!) הביצועים שהדיסקים האלו מוציאים די "חונקים" כל כרטיס רשת. תחשבו על כך: 2 דיסקים SSD ב-RAID-0 מוציאים מהירות תיאורתית של 1100 מגהבייט לשניה (בקריאה). נתרגם זאת לג'יגהביט ונקבל .. 8 ג'יגהביט, כלומר כרטיס רשת של 10 ג'יגהביט יהיה תפוס ב-80% בזמן שהוא משדר את ה-DATA מצמד הדיסקים, ושוב – אני מדבר על 2 דיסקים בלבד. אז מה בעצם נותן בקר דיסקים? ביצועים? יש כבר לדיסקים, לא צריך גם Cache. שרידות? ב-SSD ל-Enterprise יש יכולות הרבה יותר מרשימות של שרידות פנימית מאשר כמעט כל בקר RAID בשוק. ובכל זאת, חברות ממשיכות לעבוד כך. מדוע? אני חושב שזה עניין של הרגל.

בשנתיים האחרונות נכנסנו לעידן חדש של דיסקים SSD, מה שבהתחלה נקרא PCI SSD והיום פשוט נקרא NVME SSD. לדיסקים הללו לא תמצאו שום RAID כי הדיסק מחובר ישירות לתושבת PCIE X4 (בחיבור שנקרא כיום U.2, חלק מהיצרנים לצערי עדיין משתמשים בחיבור קנייני משלהם, לרווחתם של יצרני הדיסקים והשרתים, לצערם של הלקוחות ש"ננעלים" בכך שלא ניתן להכניס דיסקים יותר טובים מצד ג'). הדיסקים הללו כיחידות עצמאיות נותנות יותר ביצועים מכל מה שתשיג עם SSD ו-RAID, מהירויות של 2-4 ג'יגהבייט לשניה בקריאה ועד 2 ג'יגהבייט בכתיבה עם עשרות עד מאות אלפי IOPS (וכמובן את המילה האחרונה בשרידות, ושוב – שרידות הרבה יותר גבוהה מכל דיסק מכני שאתם מכירים) ושם כבר אין RAID (ואם רוצים RAID 0,1,10 – עושים זאת בתוכנה. הביצועים לא יהיו נמוכים יותר בהשוואה לבקר יעודי, האמינו לי, גם אם תנסו את זה על מעבד i5 פשוט [ניסיתי בעצמי מול בקר יוקרתי של LSI ]).

מי שבתחום כבר בוודאי מכיר את כל מה שכתבתי, אבל מה בעצם הלאה?

אם נסתכל מבחינת דיסקים, בשנה הנוכחית השוק מנסה להסתגל למצב חדש שבו יש הרבה יותר ביקוש מהיצע. דיסקים NVME SSD של 3-4 טרהבייט, גם אם תנפנף מול היצרן בכרטיס אשראי פלטיניום, תשלום מיידי או ערימת מזומנים – תיאלץ במקרים רבים לחכות וזה כרגע עדיין "מכה" ב-HP, DELL וגם ב-Lenovo. היצרנים נתפסו "במערומיהם" עם דרישות היסטריות לשבבי Flash מצד כל יצרני המחשבים והטלפונים. כולם רוצים שבבי NAND ועכשיו. יצרני השבבים גדלים (חברת TSMC לדוגמא, אחת החברות הגדולות ליצור שבבים – מתכננת בניה של FAB נוסף בסין בדיוק בשביל זה) ושבבי ה-3D NAND החדשים מאפשרים ליצור שבבים עם כמות אחסון יותר גדלה בליטוגרפיה בשיטות יותר "ישנות" כך שניתן פר Waffer ליצור יותר שבבים. שלבים אלו ואחרים יתורגמו לשחרור לחץ בשוק במהלך השנה שנתיים הקרובות.

אבל גם אם הבעיה תיפתר, נמצא את עצמנו בבעיה אחרת: בשביל ביצועים רציניים צריך NVME SSD וגם אם יש לך דיסקים חדשים וגדולים כאלו, איך בדיוק תשתמש בהם? זה לא שיש לך בקר RAID להגדיר Virtual Disk שעל זה אתה מתקין Windows, Linux, vSphere וכו'.. אפשר כמובן להוסיף דיסק קשיח כלשהו (ולהשתמש בבקר הפנימי כדי לבנות RAID-1 מדיסקים פשוטים) כדי להתקין את מערכת ההפעלה וכו', אבל הדבר הבא שהיצרנים ידחפו נקרא NVME-OF (זהירות, לינק לקובץ PDF). זהו הסטנדרט חדש שנבנה ע"י החברות שבנו את סטנדרט NVME, ועם הסטנדרט הזה אנחנו משתמשים בכמה מושגים שבוודאי שמעתם עליהם:

  • ה-AFA (כלומר All Flash Array) – מערכת סטורג' (או שרת) שבנוי כולו מדיסקים NVME SSD.
  • על מה נעביר את הנתונים? זוכרים ROCE? אז הוא חוזר לסיבוב נוסף, ולאלו שאוהבים לשפוך כסף כאילו אין מחר (בנקים, מכוני מחקר יוקרתיים וכו') – Infiniband.
  • ובאיזו שיטה? זוכרים iSCSI? אז נגזור משם את ה-Target ו-Initiator, שיהיה לכם חיים יותר קלים.
  • אבל מה עם כתובות IP וכו'? זה ישאר, רק שהפעם זה "נעקר" מה-OS ומועבר לביצוע ע"י כרטיס הרשת (כלומר TCP Offload).

עכשיו נשלב את הכל ביחד: נבנה שרת מבוסס Dual Xeon עם 128 ג'יגה (עדיף יותר, תלוי בכמות ה-Clients וכו') מבוסס לינוקס עם קרנל 4.8.7 ומעלה, עליו נרים מערכת שתהווה בעצם Target ובה ישבו לא רק הדיסקים אלא גם מספר כרטיסי רשת עם פס רחב (25 ג'יגה ומעלה או Infiniband). הכרטיסים יחוברו למתג תואם ומשם יחוברו לשאר השרתים שאנו מעוניינים. את חלוקת ה-Volumes וכו' נעשה על ה-Linux והמערכת בלינוקס תשדר זאת דרך ה-ROCE כבלוקים (אפשר עם שילוב TCP/IP, אפשר גם בלי אבל אז יתחילו הצרחות ממחלקת ה-IT) וה-Initiator בשרתים יתחבר ל-Target (יהיו גם אפשרויות אותנטיקציה, הצפנה וכו'). שרתים ישנים יוכלו להעלות את ה-Initiator לדוגמא דרך IPXE (או PXE לחובבי טכנולוגיה קלאסית) ומשם ה-OS יעלה ויקבל תמיכה מלאה כאילו מדובר בדיסקים מקומיים.

והביצועים? אם נשווה זאת לדיסקים NVME מקומיים, ההבדל יהיה באחוזים בודדים. מכיוון שכל השיטה מעיפה כל דבר שמוסיף Latency, הביצועים נראים כאילו מדובר בדיסקים מקומיים, רק שאין צורך לבצע תחזוקת דיסקים פר שרת והכל מבוצע ממקום אחד (ומנסיון, התחזוקה לא כזו מורכבת). סתם דוגמא: גם אם שפכתם כסף והפכתם את המערכת תקשורת שלכם ל-100 ג'יגהביט, תקבלו (במספר חיבורים במקביל) קצב של 93 ג'יגהביט בקריאה, ו-40 ג'יגהביט בכתיבה. עכשיו תנסו לדמיין מערכת VDI לאלפי משתמשים ואיך זה יעבוד, וכן – יש Initiators ללינוקס, Windows ול-VMWare כבר כיום.

כמובן שחובבי מיקרוסופט לא ישארו בצד ואם הם רוצים להקים לעצמם Target מבוסס Windows Storage Server אז הם יצטרכו להמתין קצת לגירסה הבאה.

לסיכום: דיברתי כאן על דיסקים SSD, על תקשורת שגבוהה בהרבה מ-10 ג'יגהביט, על NVME-OF (ממש על קצה המזלג). הטכנולוגיה קיימת כבר כיום (חברת Mellanox  כבר דוחפת ומדגימה אותה), אבל שום חברה לא עוברת מהיום למחר לטכנולוגיה חדשה שמצריכה החלפת מתגים וכרטיסי רשת ורכישה רצינית של NVME SSD ושרתים לכך. אלו דברים שלוקחים זמן, לפעמים שנים – אבל זהו הכיוון שהשוק ל-Data Center עובר אליו. חברות סטורג' רבות ישמחו למכור לכם את הפתרון לאחסון מחר בבוקר, אבל לפחות מבחינת TCO ו-ROI (ואם החברה מוכנה לאמץ מעט ראש פתוח) אני ממליץ לחשוב על פתרון בניה עצמית. הוא הרבה יותר קל ממה שרבים נוטים לחשוב (סתם דוגמא: הוא הרבה יותר קל מאשר הקמה וניהול של שרת ZFS) והוא פתרון שיכול להיות Scale Out די בקלות וזול בהרבה אם חושבים להרחיב – מאשר פתרון קנייני.

מוגש כחומר למחשבה 🙂