יעוץ כללי – עמוד 5 – הבלוג של חץ ביז

קונטיינרים, OpenStack ושינוי מערכות

שוק טכנולוגיות הוירטואליזציה והקונטיינרים משתנה תדיר, טכנולוגיות הקונטיינרים נכנסה באופן די חזק לשוק, ובשעה ש-OpenStack מקבל פחות חשיפה ציבורית כיום מבעבר – עדיין יש התעניינות לגביו והעניין שהכי מטריד אנשי IT הוא "מה עושים עם מה שיש לנו כרגע?"

אז החלטתי לכתוב פוסט שינסה לתת כמה טיפים לגבי נושאים אלו.

נתחיל ב-OpenStack: למרות שזו פלטפורמה מעולה לוירטואליזציה ומערכת ליצירת שרותי PAAS/SAAS/IAAS, כדאי לקחת בחשבון את העלויות שלה. כן, ישנה גירסה חופשית אך גירסה זו משתנה מדי כמה חודשים ואין שום בטחון שגירסה שתצא עוד חצי שנה תהא תואמת לגירסה הנוכחית ולכן מומלץ לחברות שרוצות OpenStack לרכוש את הגירסה שהפצות הלינוקס ומספר חברות אחרות מציעות (לא את הגירסה שכל מיני חברות מציעות של HP כ-Helion כי זו גירסה די מתה). המחיר אינו זול (מ-20K$ ומעלה) אולם אתם כחברה יכולים להיות שקטים שהמערכת שלכם תיתמך לשנים הקרובות (בין 3 ל-5, תלוי איזו גירסה קניתם ומתי) ותקבל עדכוני אבטחה ותיקוני באגים קריטיים.

יחד עם זאת, חשוב לקחת בחשבון לשם מה אתם רוצים את ה-OpenStack. הוא יכול לשמש כפתרון וירטואליזציה ראוי (בנוסף לכל תוכנותיו) ובמקביל הוא יכול להשתמש בתשתית הוירטואליזציה הקיימת שלכם כך שאתם בעצם תשמרו על ההשקעה הקיימת שלכם שהשקעתם בוירטואליזציה ואז אפשר להשתמש ב-OpenStack לפונקציות אחרות שהמערכת נותנת ובכך לא תצטרכו להמיר מכונות ו/או לזרוק השקעה. יש כמובן מקרים אחרים בהם רוצים ליצור הפרדה מוחלטת בין המערכות ומוכנים לבנות תשתית חדשה, במקרים כאלו אולי כדאי לרכוש את OpenStack או להתחיל POC על גירסת קוד פתוח ולאחר מכן להסיק מסקנות אם המערכת מתאימה לדרישותיכם ואז לרכוש ולהטמיע.

מכאן – לקונטיינרים: קונטיינרים, מיקרו-שרותים, הטמעה מואצת וכו' הם הדבר "החם" כיום שחברות חושבות ברצינות לעבור אליו וחלקן כבר התחילו "לשחק" עם זה. אם ניקח את OpenStack, בגרסאות האחרונות שלו יש תמיכה בקונטיינרים כך שניתן לשלב הקמה ושימוש בקונטיינרים ו-OpenStack.

יחד עם זאת, מעבר לקונטיינרים מחייב הבנה כי קונטיינרים אינם מכונות וירטואליות והדברים עובדים בצורה שונה לחלוטין בכל הרמות, החל מהקמה, הרצה, עדכוני קונטיינרים, כתיבה/קריאה ל-Shared storage חיצוני ועוד ועוד.

להלן שאלה שהח"מ נשאל עליה תדירות: האם להעביר VM לקונטיינרים? והתשובה היא: לא. קודם כל יש להכיר את עולם הקונטיינרים ורק לאחר שמכירים אותו בונים את הדברים בצורה אחרת מ-VM בכל אספקט, כך שאין כאן תהליך של "המרה", יש תהליך של בניה מחדש של Images ובשימוש ה-Images מקימים קונטיינרים, שזה די הפוך מ-VM.

כך לדוגמא, אם יש לכם אפליקציית JAVA שרצה על JBoss, תצטרכו קודם לחפש לכם פתרון אחר במקום JBoss (כמו Wildfly, tomcat וכו'), להעביר את הקוד של האפליקציה ל-GIT ואז להשתמש בכלים כמו S2I או מערכות כמו Jenkins כדי להקים את ה-Images שכוללים את האפליקציית Server להרצת ה-JAVA וכשהיא תרוץ, היא תפעיל את האפליקציה שלכם שכתבתם ב-JAVA (או להשתמש ב-OpenShift שיעשה לכם את רוב העבודה 🙂 )

למרות ש-OpenStack יכול להריץ קונטיינרים, מומלץ יהיה להשתמש במערכת Scheduling כמו OpenShift, Kubernetes, Docker Swarm, Rancher ואחרות כדי להריץ את הקונטיינרים, כלומר אם משתמשים ב-OpenStack, עדיף להרים מכונות VM שישמשו כ-Nodes כדי להריץ את הדברים הללו.

כשזה מגיע ל-Storage, אינני ממליץ לזרוק את ה-Storage מהחלון, אולם כדאי לחשוב על חלוקה מעט שונה של ה-Storage לצרכים השונים. OpenStack יכול להסתדר עם iSCSI ו-NFS, אולם קונטיינרים צריכים NFS בלבד. אם אתם משתמשים ב-Object Storage על מנת לאחסן קבצים סטטיים או תמונות לדוגמא, יכול להיות שיהיה עדיף להקים "מיני סטורג'" שמורכב משרת עם דיסקים + JBOD (במקרה הצורך) הואיל ו-Object Storage אינו מצריך מהירות גבוהה.

לסיכום: POC של כל טכנולוגיה שציינתי אפשר גם לעשות על PC פשוט עם דיסק מקומי. יחד עם זאת, טכנולוגיות שונים מצריכים לא רק שינויים ותוספות חומרה, אלא לימוד והשקעה רצינית מצד מפתחים, אנשי IT וכו'. השיטה של "נקים את זה על התשתיות והשרתים שלנו" יכולה להיות טובה אך לפעמים יכולה לעשות מעט בעיות אם מוצאים פתאום שחסר משאב שלא חשבו שיהיה בו צורך בזמן התכנון. לכן מומלץ לחשוב האם כדאי לרכוש ברלים נוספים במידת הצורך, שימוש בענן במקום בתשתית מקומית וכו' וזה אחד הדברים שלוקח הכי הרבה זמן להחליט ולתקצב.

[stextbox id='info' caption='גילוי נאות']שרותים אלו ניתנים ע"י חץ ביז[/stextbox]

קוד פתוח מול קוד סגור ו"נעילת" לקוחות

כיועץ לארגונים בכל מה שקשור לתוכנות הקשורות לאוטומציה, עננים, קונטיינרים וכו' – אני נזהר מלהיהפך לאיש מכירות קלאסי. כוונתי היא שכשאני מגיע לחברה ואני צריך להציג רעיונות לפתרון או טכנולוגיה – אני מציג שמות (ו/או הדגמות) של מוצרים שיכולים לפתור את הבעיה או ביצוע הפרויקט, אבל אני גם מציג גרסאות מתחרות שהם גם בקוד פתוח.

אישית – הדבר האחרון שאני רוצה להתקין אצל לקוח זה מוצר ש"נועל" את הלקוח עם אפליקציה או פלטפורמה כלשהי.

ניקח דוגמא: חברות גדולות שונות רכשו בעבר רשיונות רד-האט לינוקס לשרתים אבל יש להם גם מכונות שמריצות את אותו לינוקס בגירסת CentOS. אחרי זמן מה החברה רואה שהאנשים שעובדים עם ה-CentOS מקבלים עדכונים כמו גירסאות RHEL והחברה לא ממש משתמשת בשרותי התמיכה של רד-האט והם רוצים להעביר את מכונות הרד-האט הרשמיות ל-CentOS. רד-האט כמובן מתנגדת לרעיון ולעיתים היא יכולה לאיים שזה "לא חוקי" כי יש קניין רוחני בהפצה הרשמית, אבל מבחינה טכנית אין שום בעיה בעזרת מספר פקודות להעביר מכונה כזו ל-CentOS תוך הסרת הקניין הרוחני/גרפיקה/דברים נוספים של רד-האט. (אגב, אפשר גם לעשות את ההיפך). רד-האט יפסידו או ירוויחו מזה? לא ממש מעניין אותי ואינני רואה שום בעיה חוקית לבצע זאת. אני מציע מוצרים ואלטרנטיבות, ואינני מרוויח שקל ממכירת מוצרים. אני עושה את כספי משרותים שצריך לעשות עם המוצר הרשמי או בגרסאות הקוד הפתוח ובלבד שהעבודה שאני מבצע תהיה מלאה והלקוח יהיה מרוצה. זו, אגב, הסיבה שאני "דוחף" פה בבלוג את כל העניין של קונטיינרים – החיים למפתחים, ולמתחזקי התשתית כל-כך-קלים לאחר מכן!

אחד הדברים שאני מעוניין לשמוע מלקוחות פוטנציאליים או מתעניינים לגבי פתרון זה או אחר – הוא שימוש בקוד פתוח בחברה. באיזה כלים או פלטרפורמה הם משתמשים? האם הם מעוניינים להשתמש בקוד הפתוח ובמוצרי קוד פתוח בשאר מוצרים ובתשתית החברה? או שמבחינתם אין בעיה "להינעל" עם פתרון כלשהו שפעיל רק בזמן שמשלמים דמי מנוי חודשיים/שנתיים/דו-שנתיים/תלת-שנתיים וכו'?

הנה דוגמא: לא מעט חברות שנכנסות יותר ויותר בשימוש עננים ציבוריים "מגלים" כשהם משתמשים בלינוקס ומערכות CI/CD את האוטומציה, ותתפלאו – חברות רבות לדוגמא עד היום לא הכניסו שום אוטומציה. יש פלטפורמות אוטומציה רבות ללינוקס כמו Chef, Puppet, SALT ובוודאי עוד כמה – אולם אני ממליץ ספציפית על Ansible מכמה סיבות:

הקוד של "המנוע" – פתוח לחלוטין וכתוב ב-Python.
אין צורך ב-"שרת" Ansible. כל הפעילות היא Serverless לחלוטין.
הכתיבה של ה"תסריטים" (או Playbooks איך שזה נקרא ב-Ansible) היא פשוטה ולוגית. המשתמש יכול תוך שעה שעתיים אחרי שהוא קרא את התיעוד לכתוב דברים בסיסיים שיכולים לרוץ על המכונה שלו ומכונות אחרות, כך שעקומת הלימוד – היא די קטנה.
יש לכם שרתי Windows? אולי הגיע הזמן גם ששם תהיה אוטומציה? אז ל-Ansible יש גם מודולים ל-Windows, בין אם מדובר להתקין קבצי MSI, להגדיר IIS, להעתיק קבצים, פעולות דוט NET, ניהול משתמשים וקבוצות ודברים נוספים. העלות לחברה? יקרה מאוד .. אפס שקלים.
מחפשים ממשק Web? אתם יכולים לרכוש את Ansible Tower (וביחד עם זאת לקבל תמיכה רשמית מ-רד-האט) או שאתם יכולים להשתמש בממשק וובי אחר (ויותר בסיסי) בקוד פתוח שנקרא Ansible Semaphore.
חושבים לעבור לאוטומציה אחרת מסיבה כלשהי? לרוב המתחרים יש כלים אוטומטיים להעביר את ה-Playbooks שכתבתם אל המערכת החדשה (אם כי עדיין לא נתקלתי בחברה שעברה מ-Ansible למערכת אחרת).

כך, בעזרת פתרון כמו Ansible אין אפשרות "לכלוא" את הלקוח, וזאת בניגוד לכלים מתחרים סגורים/סמי סגורים (שימו לב שכלי אוטומציה מסויימים מציגים את עצמם כ"קוד פתוח" למרות שה"מנוע" שלהם הוא קוד סגור לחלוטין וקנייני ואי הארכת חוזה תיצור בעיות בקבלת תמיכה ובהמשך עבודה עם הכלי!) והלקוח יכול לעשות בכלי כרצונו.

אותו הדבר גם בכלים לניהול סביבת חיים (Life Cycle) של קונטיינרים וסביבות המורכבות מעננים פרטיים וציבוריים. ניקח לדוגמא את קטגוריית ה-CMP (כלומר Cloud Management Platform). בתחום זה יש מתחרים רבים, החל מ-VMWare עם ה-vRealize לגרסאותיו, RightScale, ועוד. האם פלטפורמות אלו מבצעות את מה שהן מבטיחות? בהחלט! אולם אם תפסיק לשלם את התשלום החודשי או השנתי, תיתקלו באחת מהסיטואציות הבאות:

במקרים כמו של RIghtScale – אתה "בן ערובה", כל עוד שתשלם – הכל עובד. הפסקת לשלם, תתחיל לבנות מחדש את כל מה שבנית – על מוצר אחר.
במקרים כמו vRealize אם אתה מפסיק לשלם, המערכת לא תתעדכן לשרותים והגדרות חדשות של עננים ציבוריים, OpenStack ואחרים, אין תמיכה ואין עדכונים לגרסאות חדשות.

לעומת זאת, במוצר כמו CloudForms שנותן לך לבצע CMP (כולל כמובן עמידה ברגולציות וכו'), אם לא בא לך לשלם יותר, אתה יכול לייצא ולייבא את ההגדרות, הקבצים והתכנים לגירסת הקוד הפתוח (ManageIQ) בדיוק כמו שאתה יכול לעבור מ-RHEL ל-CentOS מבלי לאבד פונקציונאליות או תאימות. כשזה מגיע לקונטיינרים, אתה יכול לעבור מגירסת OpenShift מסחרית ל-OpenShift Origin שמבוססת על Kubernetes כך שבעצם למעט שרותי תמיכה (שאותם תוכל לקבל מצד ג' בין כה), אינך מפסיד דבר. להיפך: אתה שומר על כל העבודה שהצוות ביצע ואפשר לאחר המרה לגירסת קוד פתוח – להמשיך לעבוד כרגיל.

לסיכום: לא חשוב אם החברה היא סטארט-אפ שממומנת בחסכונות של המייסד או אם מדובר בחטיבות מחשוב של בנק גדול ועתיר תקציבים: ה-ROI, ה-TCO והשימוש החוזר (re-usability) בפלטפורמה ובכלים הם לדעתי הדברים החשובים. ראיתי מספיק מקרים בהם הוצע ללקוחות כלי כלשהו בקוד סגור בעלות נמוכה (כי מדובר בחברה גדולה ומוכרת שרבים מקשיבים לפתרונות שהיא מקימה) ועתה כשצריך לעבור לעננים וקונטיינרים – החברה צריכה להשקיע תקציבים גדולים כדי לעבור לפלטפורמות קוד פתוח. לכן – חשוב מאוד לבדוק גם כלים בקוד פתוח או כלים מבוססי קוד פתוח וגם להשקיע במחשבה איך לא למצוא את עצמכם "נעולים" באותו כלי או באותה פלטפורמה.

שבוע טוב 🙂

לחשוב בחיוב על העסקת עצמאים

[stextbox id="grey" caption="הערה"]הפוסט הזה נכתב בכלליות על עצמאים בתחום ההיי-טק בארץ.[/stextbox]

מי שעצמאי, בד"כ מכיר את אתר XPlace, אחד האתרים הגדולים בישראל ובעברית לעבודות עבור עצמאים. יש שם כל מיני הצעות מלקוחות שונים, כולל הצעות הזויות, חלקן בלתי חוקיות (להכין עבודות סמינריון לסטודנטים עצלנים..) ולא מעט עבודות לעצמאים שהלקוח המזמין – לא ממש יודע מה הוא רוצה. תעשה "הוקוס פוקוס" משלך ושזה יעבוד.

אחת השורות שחוזרת בלא מעט פרויקטים שמוזמנים ע"י חברות היא השורה הראשונה שמצוין בה "לא לחברות", או "לא לחברות, לעצמאים בלבד". מכיוון שאני מנוי ל-RSS שלהם, ראיתי זאת בחודש שעבר לפחות 20-30 פעם.

אני בהחלט יכול להבין מדוע חברות מעדיפות לעבוד עם חברות אחרות שמעסיקות מתכנתים, Devops וכו'. החברה שנבחרה תשיג את איש המקצוע המתאים, תחתים אותו על הניירת, הוא יגיע למשרדי הלקוח, יעשה את העבודה וילך. כשזה מגיע לתשלום – חברות רבות מציעות גם תשלומים של שוטף+60 או אפילו שוטף+90. העובד שהן שלחו לא מבצע טוב את העבודה? לא יפקפקו בהחלטתך וישלחו לך כבר למחרת מישהו אחר תוך מתן התנצלות.

בתכל'ס, יש לך שקט. מחר העובד חולה או נפצע? ישלחו מישהו אחר והעבודה תמשיך כמתוכנן.

הבעיה בכל הסצנריו שתיארתי לעיל? המחיר. כמה יותר? בניגוד למצב שאני מוכר ללקוח לדוגמא הפצת לינוקס כלשהי ואני אקבל 10-20% מהמכירה הסופית, לחברות שמעסיקות אנשי מקצוע – הרווח הרבה יותר גדול. כמה יותר גדול? בסביבות 50-150%. בנוסף, לכם אין מושג ירוק כמה הבחור שהם שולחים באמת מכיר את התחום או פשוט "מתגלח על הזקן" שלכם.

סתם דוגמא מלפני מספר חודשים: ללקוח שלי ישנה מערכת שכתובה בשפה שאינני מכיר אותה מספיק טוב ויש בקוד מספר תקלות רציניות (הוא ידע על כך מראש והוא לא לקח אותי כדי לכתוב באותה שפה אלא לדברים אחרים לחלוטין). הצעתי לו שאחפש לו ללא תשלום מישהו אחר שיעשה ספציפית והוא ישלם לאותו לקוח בנפרד. הגיעו 2 הצעות מחברות, חברה אחת הציעה מחיר של 600 שקל לשעה עם מינימום 5 שעות עבודה, והחברה השניה הציעה 650 שקל לשעה (עם מינימום 4 שעות עבודה). סתם לשם השוואה, מאותו לקוח גביתי כ-300 ש"ח לשעה. בסופו של דבר מצאתי עצמאי שגבה מאותו לקוח 280 ש"ח לשעה עם מינימום 3 שעות עבודה (היו הרבה שעות עבודה בין כה). האם אותו לקוח חסך? בהחלט, בכך שהוא לקח את העצמאי לעשות את אותה עבודה (ואותו עצמאי בסופו של דבר קיבל מאותה חברה פרויקט גדול נוסף בעקבות עבודתו המעולה).

מה שרבים שוכחים הוא שכשלוקחים עצמאי וחותמים איתו חוזה או זכרון דברים – הוא שהעצמאי מחויב ללקוח בהתאם למה שסוכם. רוצים למנוע סיכונים? בקשו המלצות מלקוחות קודמים, תנו לו לראות על מה מדובר לפני שהוא מתחייב על העבודה. סכמו איתו כמות שעות עבודה בחודש (או אחוזי משרה), ואם הוא לא יכול להיות במשרד (או שאין לכם מקום במשרד) – אשרו לו חיבור VPN. עצמאים מעוניינים בעבודה לא פחות משהלקוח רוצה בפתרון. חוששים מ"השתוללות" מחיר? דרשו מחיר Fixed. יש לכם את הזכות לעצור את עבודתו (אם אינכם מרוצים) מתי שתרצו (זיכרו לעגן זאת בחוזה או בזכרון דברים) ואני יכול להבטיח לכם שהעסקת עצמאי בפרויקטים משלכם תחסוך לכם כסף

רוצים עדיין להעסיק חברה בשביל השקט הנפשי? תמצאו עצמאי ובקשו שיעבוד דרך אותה חברה כאשר החברה מקבלת אחוז מסוים שהעצמאי מודע לו. אני לא מכיר שום עצמאי שיוותר על פרויקט גדול אם אותה חברה שהוא יעבוד דרכה תיקח נניח 10% מסך הפרויקט. כך גם תקבלו מישהו מקצועי וגם הדרג הבכיר יהיה רגוע יותר.

לסיכום: יש מאות ואלפי עצמאים בישראל שמשוועים לעבודה – מתכנתים, אינגרטורים, Devops, סיסטם ועוד! במקום לשלם כפול ולא לדעת את מי אתם מקבלים – תנו להם צ'אנס. לעולם אינך יכול לדעת אם אותו עצמאי שבא לכמה שעות בשביל לעשות עבודה קטנה – יכול לבצע לך פרויקטים שלמים כי יש לו את הידע והנסיון! ברוב המקרים לתת צ'אנס לא כרוך בסיכון גדול, והחסכון בכיס – גדול.

מעכשיו – יש גם מכירות

[blockquote author="(לקוח פוטנציאלי)"]במחירים כאלו – אין לנו כל כוונה לרכוש את המוצר![/blockquote]

עד כה העסק שלי נמנע ממכירות ישירות של תוכנות של חברות רד-האט וסוזה. הסיבה לכך היתה פשוטה: לתת למשווקים להרוויח את לחמם ואני ארוויח את לחמי משרותים כמו התקנה, הטמעה, אינטגרציה, תמיכה נוספת וכו'.

עד ששבוע שעבר התרחש משהו שדי שכנע אותי לשנות דברים.

בשבוע שעבר פנה אליי מנמ"ר מחברה גדולה כלשהי כדי לשאול אם יש פתרון תוכנה לניהול מערכות VM מקומיות ובעננים. מכיוון שאני מכיר טוב את Cloudforms (והרמתי פתרונות כאלו) המלצתי לו על התוכנה, ומכיוון שאינני משווק, המלצתי לו לשאול את המשווקים הרשמיים לגבי עלויות. הוא הסביר לי כי מבחינתו זה נראה מעניין אבל הוא לא מרים PoC עד שהוא יקבל הצעות מחיר. לגטימי.

עברו 48 שעות ואותו מנמ"ר מרים אליי טלפון. ה-PoC שהוא חשב עליו? מבוטל. מדוע? הצעות המחיר שהוא קיבל היו לדבריו "מבהילות" והוא לא מוכן לשלם מחירים כאלו. מכיוון שאני מכיר מחירים, ביקשתי שישלח לי את ההצעות במייל, אולי יש כאן אי הבנה של איזה איש מכירות או משהו. קיבלתי את ההצעות ומכיוון שאני מכיר את המחירים של יצרן התוכנה – חשכו עיניי. קודם כל שהיו חסרים חלקים שגם עולים בתשלום אבל גם כך – הצעות המחיר היו בין 180 ל-250 אחוז מהמחיר שהיצרן מבקש וההצעות לא כללו מחירים נוספים הכוללים התקנה/אינטגרציה וכו'. פשוט קובץ ISO ומספרים סריאליים פר שרת.

אני בהחלט מודע לכך שמשווקים אינם מלכ"ר והם צריכים להרוויח את לחמם, יש להם עלויות משלהם ובסופו של דבר מדובר בביזנס. יחד עם זאת, לעניות דעתי – יש הבדל בין להרוויח לבין חזירות. בסופו של דבר – אם לקוח לא רוכש, אני לא אקבל פרויקט.

לכן, החלטתי שמעתה – גם אני אמכור, עם רווח, בלי חזירות. המחירים עצמם ינועו בין מחיר מוזל אם העיסקה כוללת שרות אינטגרציה, לבין מחיר מעט יותר יקר (ובשום מקרה הוא לא יהיה כמו המחירים הנ"ל) לתוכנה+רישוי בלבד (בכל זאת, הבנק וחברות האשראי מעוניינים בעמלות שונות..)

ההבדל בין המכירות של "חץ ביז" למכירות של משווקים אחרים – הוא שמדובר במכירות "בוטיק". לי אין כל כוונה לחתום עם עשרות חברות הסכמי שת"פ ולהתחיל "לדחוף" ללקוחות מוצרים. מה שהעסק שלי ימכור – אלו מוצרים שניסיתי, יש לי ידע טכני לגביהם ומה שהכי חשוב: שהמוצר עונה לצרכי הלקוח. לא מוצרים שלא עודכנו 3 שנים, לא מוצרים עתירי באגים ואין לי שום בעיה לאמר ללקוח פוטנציאלי ללכת למשווק אחר ולקנות מוצר X כי הוא מתאים יותר לצרכיו, גם אם אני לא אקבל מכך אגורה שחוקה. אמון זה דבר חשוב בעסקים ודבר שלא ניתן לרכוש בכסף.

אז החל מהיום, אם אתם מחפשים מוצרים ופתרונות של רד-האט או SuSE, "חץ ביז" הוא פרטנר רשמי של 2 החברות ואתם מוזמנים ליצור קשר

על בניית מערכת מוקשחת לאנדרואיד

בארגונים רבים יש נוהל בו ניתן טלפון סלולרי לעובד מחברה כלשהי. מכשיר זה בד"כ מנוהל ע"י צוות ה-IT והוא מקבל עדכונים רשמיים הן מיצרן המכשיר והן דרך תשתית ה-IT (או חנות האפליקציות – כמו Google Play Store או ה-Appstore של אפל). בד"כ מנהל ה-IT יוכל להגדיר לשם אבטחה ביטול או חסימת אפליקציות ושרותים מסויימים. ארגונים שמחפשים להגן על תוכן וגישה לאפליקציות מסויימות במכשיר, יכולים להשתמש בתשתית כמו KNOX (במקרים של סמסונג) או בדברים יותר פשוטים כמו Applock שמאפשרים לנעול אפליקציות מסויימות כך שניתן יהיה להשתמש בהן רק עם טביעת אצבע או קוד מיוחד שיש רק לבעל המכשיר.

אולם יש מקרים בהן חברות (במיוחד חברות אבטחה) רוצות שהמכשירים יהיו לחלוטין מוקשחים, עם רשימת דרישות משלהם, אחרת המכשיר לא יכנס לשרות, וכאן לעיתים יש בלבול בין הקשחות שרתים ודסקטופים שרבים מאנשי האבטחה מכירים – לבין הקשחת מכשיר אנדרואיד.

בואו נסתכל לדוגמא על שרת לינוקס או שרת Windows: לא חשוב אלו הוראות תבצעו ע"מ להקשיח את השרת, ברוב מוחלט של המקרים הדברים מדובר בין היתר על ביצוע הפעולות הבאות:

הסרת שרותים שונים שמותקנים בשרת (או ביטול התקנה שלהם אם זה שרת חדש)
סגירת כניסות ויציאות שונות (הן פיזית והן ברמת תקשורת)
שינוי הגדרות שונות לפי ההוראות שיש (לדוגמא של CIS)

לעומת זאת, במכשירי אנדרואיד (ובמידה מסוימת iOS) – אין לך שום אפשרות כזו. אתה יכול להסיר רק חלק מהאפליקציות, וחלק אחר של האפליקציות אתה יכול "להקפיא" (שזה כמובן לא פתרון, המשתמש עדיין יוכל "להחיות" אותן מחדש). ההגדרות היחידות שאתן יכול לשנות במכשיר הן ההגדרות שמופיעות במסך "הגדרות" (Settings). בחלק מהמקרים אפשר להגביל את המשתמש שלא יוכל לשנות הגדרות מסוימות, אבל אם תשאלו אנשי אבטחה במוסדות בטחוניים שונים – זהו אינו פתרון מספק.

על מנת לשלוט טוטאלית על מה שיהיה במכשיר ומה לא יהיה, אלו פונקציות יהיו פעילות ואלו לא יהיו קיימות – יש צורך "לבנות" את האנדרואיד מחדש למכשיר ולקמפל כמעט הכל מחדש על מנת ליצור מספר Images שונים – וכאן ה-"Fun" מתחיל…

הנה סיפור קצרצר: לפני מס' חודשים פנתה אליי חברה עם 2 מכשירי גלקסי S7 ו-S7 Edge עם "רשימת מכולת" הכוללת בערך 50 דברים שהחברה לא רוצה לראות במכשיר ודברים שהיא רצתה שיפעלו ללא אפשרות כיבוי ועוד הגדרות שונות. שאלתי את החברה האם יש שיתוף פעולה מצד סמסונג בכך שיתנו את הקוד מקור והאם שינויים אלו לא יפרו את האחריות. התשובה ל-2 השאלות היתה "לא". בצער רב החזרתי את המכשירים לחברה באותו יום עם הסבר מדוע לא אוכל לבצע את הפרויקט המבוקש, ולהלן הסיבות:

כל שינוי הגדרות שאינו שינוי שמשתמש יכול לבצע (כמו הפעלת Root – דבר הכרחי כדי לשנות דברים ברמת הבסיס) מבטל מיד קבלת העדכונים שהיצרן (במקרה זה: סמסונג) משחרר מדי חודש או חודשיים למכשירים (ניתן לראות ולוודא זאת בכניסה למסך הגדרות, "אודות המכשיר", "סטטוס", ובסוף אותו דבר ישנו "סטטוס מכשיר" – אם הוא רשמי, תקבלו עדכונים. אם לא, מכשירכם לא יקבל עדכונים).
בנוסף, שינוי שאינו מורשה ע"י היצרן גם מבטל אחריות של המכשיר, בין בטיפול בתקלת תוכנה או תקלת חומרה. שינית? להתראות לאחריות (ואגב, השינויים במכשירים כמו של סמסונג מפעילים Trigger כך שכשמפעילים את המכשיר ולוחצים על מספר כפתורים יחד, ניתן לראות מיד אם בוצע שינוי או לא, וברוב המקרים לא ניתן גם "למחוק" את הסטטוס הזה).

אז האם ניתן "לבנות" את תוכנת המכשיר מחדש עם צרכי הלקוח? בהחלט, אולם לשם כך יש צורך במספר דברים:

ראשית, יש צורך בשיתוף פעולה מצד יצרן המכשיר במסירת קוד המקור למכשיר או שיתוף פעולה ע"י יצרן המעבד. הסיבה העיקרית לכך היא שישנם חלקים רבים של קוד שאינם קוד פתוח ובלעדיהם לא ניתן לבנות מערכת חדשה. קחו לדוגמא את עניין הדרייברים: ללא קוד מקור לדרייברים, לא ניתן לבצע קימפול אפילו לקוד שמפעיל אפשרות להתחבר לרשת סלולרית או WIFI, מסך מגע או תצוגה חלקה של המסך. ללא שיתוף פעולה ניתן "לקושש" באינטרנט אחר דרייברים בינאריים שנבנו עבור גירסה מסויימת לאנדרואיד, אולם אין שום בטחון שהם יפעלו.
רוב יצרני הטלפונים הסלולריים נועלים את מכשיריהם בפני עדכונים לא-מורשים בכך שהם חותמים כל עדכון עם שילוב מפתח פרטי/ציבורי, כך שכל Image שיבנה עבור המכשיר – לא יוכל להיות מותקן על המכשיר. כשיש שיתוף פעולה עם היצרן, ניתן להעביר אליו בקשות חתימה ולעדכן בעזרת תוכנות שונות את קושחת המכשיר. ללא שיתוף פעולה של היצרן – יש צורך בלבצע Root, להתקין תוכנת Recovery (כמו TWRP), לבטל מספר בדיקות שאמורות להגן על המכשיר משינויים ורק אז ניתן להתקין Image שנבנה עבור הלקוח.
במידה ומדובר במכשיר שמיוצר עבור החברה (נניח בסין) אז בהחלט ניתן לבנות Image, אולם יש לקחת בחשבון שהעבודה צריכה להתבצע מאפס. אני לא ממליץ לשום חברה בטחונית (או חברה שאבטחת המידע חשובה לה) להסתמך על קושחה/ROM של היצרן הסיני, המכשירים בד"כ מגיעים קושחה עמוסת חורי אבטחה ולפעמים גם הקושחה מגיעה עם תוכנות ש"מחייגות הביתה".
עבודת בניית Image היא פרויקט שלוקח זמן (זו הסיבה שיצרני חומרה משחררים עדכוני קושחה רק לאחר מספר חודשים) הואיל וישנם דברים רבים שצריך לכוון ולהגדיר לפי הבקשות של הלקוח. בנוסף, אלו בד"כ פרויקטים מתמשכים – הואיל וגוגל משחררת מדי חודש עדכוני אבטחה ויש צורך לבנות עדכון על סמך העדכונים של גוגל. בנוסף, גוגל משחררת גרסאות אנדרואיד חדשות כל שנה ויש צורך לבצע את רוב העבודה מחדש (גירסת Kernel מוחלפת ואז יש צורך לוודא אם הדרייבים מצליחים לפעול או שצריך לחכות לדרייברים חדשים מיצרן החלק הספציפי של החומרה) – בקיצור אם מישהו חושב שזה תהליך שלוקח שבוע, הוא "טיפה" טועה 🙂

לסיכום: אפשר בהחלט לבנות את מערכת ההפעלה למכשירי אנדרואיד מחדש לפי דרישות לקוח, אולם כדאי להתחיל את הפרויקט לפני שמחליטים איזה מכשיר לרכוש ומה צריך שיהיה במכשיר בסוף – ולא להגיע למצב שיש ללקוח 500 מכשירים ועכשיו צריך לבנות להם קושחה חדשה. פרויקטים כאלו דורשים זמן על מנת לבצע אותם (הכוונה זמן שלוקח חודשים, לא שנים, עדכונים לוקח זמן קצר יותר של ימים או שבועות – רוב הזמן בייצור עדכונים הולך על בדיקות תאימות).

עוד נקודות חשובות לפני מעבר לענן

בפוסטים קודמים שכתבתי בבלוג זה (כאן, כאן) התייחסתי לאספקטים טכניים הקשורים לענן אולם 3 נקודות שהועלו לאחרונה ע"י לקוחות פוטנציאליים שלי הראו צורך בחידוד אותם נקודות שחשובות לפני כל מעבר לענן – יהיה אשר יהיה ספק הענן (אני מדבר על ספקי ענן ציבורי, לא דברים כמו OpenStack).

הנקודה הראשונה היא עניין הידע הטכני שקיים באותה חברה. בסטארטאפים לדוגמא, כל עניין ההקמה, תחזוקה, הגדרות, אוטומציה – נופל על איש (או צוות, בהתאם לגודל הסטארטאפ) ה-Devops. מכיוון שרוב מוחלט של הסטארטאפים מקימים את התשתית שלהם בגוגל או באמזון, קיימת חובה מצד איש ה-Devops לדעת היטב דברים כמו Bash, Python הבנה של פורמט קבצים כמו JSON, YAML וכמובן אוטומציה כמו Puppet או Chef, Ansible. בלי זה – איש ה-Devops לא יתקבל לעבוד ב-Startup. זה שמישהו מכיר סיסטם Windows או ניסה פעם אובונטו וגם אם הוא יודע PowerShell, ידע זה לא ירשים את המראיין והוא יפסול את המועמד.

לעומת זאת, חברות לא מעטות בארץ ובחו"ל מעדיפות את הענן של מיקרוסופט, וכאן איש ה-Devops יצטרך יודע ידע בטכנולוגיות של מיקרוסופט (PowerShell ואחרים) כדי לעבוד. מיקרוסופט נותנים SDK לשפות אחרות ו-CLI למערכות הפעלה פופולריות, אך מי שעובד לדוגמא הרבה עם AWS ויעבור להשתמש ב-Azure, יגלה לאחר זמן מה שמיקרוסופט יותר משקיעה בטכנולוגיות שלה מאשר בטכנולוגיות האחרות. כך לדוגמא אם תרצה לבצע אוטומציה עם הכלים הפופולריים בלינוקס, החיים שלך לא יהיו כל כך קלים.

לסיכום נקודה זו: Azure יותר מתאים לחברות שיש להן תשתית בסיס שמורכבת מתשתיות מבוססות מיקרוסופט (AD וכו') וגם יש לאותה חברה שרתי Linux (סתם דוגמא: 70 VM של Windows ו-30 לינווקס) עם אנשים שרובם מבינים בתשתית של מיקרוסופט. אם המצב לעומת זאת הפוך, הפתרונות של גוגל ושל אמזון (לעניות דעתי) יתאימו הרבה יותר לעבודה.

הנקודה השניה החשובה לדעתי זו המחשבה של העברת מכונות אחת לאחת מה-DC שלכם לענן (לדוגמא: העברת 100 VM מה-DC שלכם לענן הציבורי). לא חשוב איך תסתכלו או איזה ספק ענן תבחרו, החשבוניות שתקבלו יהיו מבהילות מסיבה אחת פשוטה: שום ספק ענן ציבורי לא מחפש למשוך לקוחות רק כדי לארח את ה-VM שלהם כ"ספק טיפש" כמו אלפי ספקי VPS בעולם. כל הנקודה של ספקי הענן היא שתשתמשו בשירותים שלהם. אל תרימו Exchange לדוגמא, אלא תשתמשו בשרותי המייל שלהם. אל תרימו SQL משלכם אלא תשתמשו בפתרון ה-SQL שלהם ובכך תוכלו להתחיל בקטן ולגדול עד למימדים מפלצתיים, הכל בתשלום לפי שעה (חלקם לפי דקה) ובמקרים כמו אמזון (בחלק מהמקרים) – ההמלצות הם להשתמש בדברים כמו Serverless ללא צורך ב-VM יעודי, במקום להשתמש ב-Load Balancer הקלאסי שכולנו מכירים – להשתמש בשרות (החדש) ALB שעושה Load Balancing לאפליקציות במקום שכבות.

קיימים מקרים שכמובן יהיה עדיף שתקימו VM משלכם עם פונקציות מסויימות שאתם רוצים במקום הפתרון של ספק הענן, אולם כדאי לבצע את החישובים מראש (או בזמן שיש קרדיטים) האם עלות התחזוקה והניהול של אותו VM שווה או שעדיף להשאיר את הכאב ראש לספק הענן ופשוט להשתמש בשרותים (במיוחד שלא צריך לשלם על רובם מראש).

הנקודה השלישית והאחרונה היא עניין המחיר: כמו בנקים, ספקי הענן גובים על כל פסיק כמה וכמה דולרים או סנטים לשעה. לקחת הקצאה של כתובות IP ולא השתמשת? עפו להם כמה דולרים. לא ידעת לחשב IOPS לדיסקים והחלטת ללכת על דיסקים SSD מהירים? תתכונן לעוד כמה אלפי דולרים חיוב בחשבון. האתר פופולרי? החשבונית בהתאם ועוד ועוד. יש ערימות של טיפים וטריקים כיצד לחסוך, וכיצד להשתמש בשרותים שיכולים להוריד את החשבונית בצורה ניכרת ולכן חשוב ללמוד את המערכת לעומקה ולא להסתפק בהכרה של כמה פונקציות/שרותים בסיסיים. אם אתם כבר עם חשבונית גדולה, קחו יעוץ מקצועי חיצוני או השקיעו בפרויקט אופטימיזציה, אבל בכל מקרה אל תסמכו על החישוב הכללי עם המחשבון של ספק הענן, ראיתי מספיק חברות שהופתעו בכל פעם מחדש.

בהצלחה 🙂

המעבר לעננים

עד לפני שנים ספורות שמעתי ספקנות מרובה ממנמר"ים בכל מה שקשור למעבר למחשוב ענן. זה מתחיל בטיעונים כמו "זה לא שרתים ותשתית שלנו", "מה יהיה אם מחר פורצים? לא רוצים להיכנס לזה", ועד ל"המחירים מטורפים, זה לא שווה את זה" וכמובן איך אפשר בלי "זה לא בארץ, זה יאיט לי את הכל". טיעונים שהם בהחלט לגטימיים (אם כי כמובן שלכל טיעון כזה יש תשובה, לא ניכנס לכך כרגע כי אינני עוסק במכירות או קידום מכירות לספק ענן ציבורי כלשהו).

אבל הפלא ופלא – מהרגע שמיקרוסופט החלה להציע את חבילת האופיס 365 – מאות (יש שיאמרו אלפים) חברות אצו רצו לחתום על מעבר לשרות הזה של מיקרוסופט (כמובן שעניין המחיר היותר זול בהשוואה להצעה הרגילה של מיקרוסופט – עזר מאוד). מבחינה טכנית הדברים לא ממש השתנו: השרתי מייל של מיקרוסופט עדיין לא יושבים בישראל, התקשורת לא הואצה וכן .. יש גם נפילות, לפעמים התמיכה גורמת לך להצמיח שערות לבנות – ובכל זאת, חברות עברו לשרות הזה, בהמוניהן.

האם המעבר לאופיס 365 תגרום ל-Corporates השונים בארץ לעבור לגמרי לענן? לעניות דעתי – לא כל כך מהר. בשביל Mail, השהיה (Latency) של 100 מילישניות לערך אינה כזה עניין גדול, לא מרגישים את זה, אך כשמדובר ב-RDP או פרוטוקולים אחרים כמו HTTP ואחרים – העניין הופך לבעייתי ובכלל בארץ, בניגוד לסטארטאפים שמתחילים מהדקה הראשונה עבודה על ענן, ה-Corporates מאוד שמרנים ויקח זמן עד שהם יעברו לענן. גוגל, אמזון ומיקרוסופט מודעות בהחלט לעניין, ומיקרוסופט לדוגמא מכינה את ה-Azure Stack – הנה לך אדוני המנמ"ר/CTO "מיני Azure" שכולו יושב ב-Data Center שלך. כל ה-DATA שלך יושב בחווה שלכם ושום דבר לא זז החוצה אם לא תרצה, ואם תרצה – תוכל לחבר את ה-Stack הזה בקלות ל-Azure הענן. גם אמזון התכוננו לרגע הזה והם חתמו עם VMWare על פרויקט חדש שנקרא VMWare Cloud on AWS שנותן לך גם פתרון שמשלב את ה-Data Center שלך עם AWS כך שתוכל להתרחב מה-DC שלך החוצה ל-AWS (והפוך). גם לגוגל יש פתרון שהוא בפיתוח ובשלב זה אין עליו מידע פתוח.

המעבר לענן, לעניות דעתי, לא יהיה שאלה של "אם" אלא "מתי". אני לא צופה שבשנה הקרובה חטיבות ה-Hosting בסלקום/בזק בינלאומי/אורנג'/טריפל C יודיעו בקרוב שהן עוברות להפסדים כי הלקוחות העיפו את השרתים מהן (לזה יקח זמן רב, אם בכלל) – אבל המחשבה והדיבור על מעבר של לפחות חלק מהתשתית לענן ציבורי תעלה שוב ושוב בכל "צומת" שהחברה תצטרך להשקיע סכומים נכבדים ב-IT: רכישת רשיונות למערכות הפעלה, מעבר לסטורג' גדול אחר, הקמת ענן פרטי (כמו OpenStack) וכו'. כמובן שיהיו גם מקרים רבים שגם בעוד 10 שנים השרתים יהיו פה ב-DC בגלל רגולציה במקרים שונים.

ובכל זאת, חברות רבות "מסתקרנות" לגבי מעבר לענן. הסיפורים של כל מיני סטארטאפים איך הם נותנים שרות למליוני אנשים ומשלמים רק כמה אלפי דולרים בודדים בחודש לספק הענן גורם לסקרנות ולרצון להתנסות, המחירים בסנטים גם קורצים לחברה שמסתקרנת רצון לטבול אצבעות, ואז הן הולכות למחשבונים של ספקי הענן ואחרי מספר חישובים הן נרתעות. סתם דוגמא: באמזון, שרת Windows יחיד עם 8 ליבות ו-32 ג'יגה זכרון עם דיסק (EBS) של 200 ג'יגה יעלה לחברה $733 בחודש וזה כמובן לא כולל תעבורה החוצה וגם התמיכה של אמזון היא ברמת הבסיס. זול – זה לא. (אגב, גם בגוגל וגם במיקרוסופט המחיר יהיה פחות או יותר זהה) – אז הרעיון לנסות מעבר כלשהו נכנס בחזרה למגירה.

הרווח הגדול של ספקי הענן הגדולים מגיע מהשכרת שרתים ובמיוחד מהליבות (cores). הם מוכרים כל ליבה במחיר מוערך של 30-50$ לחודש וגם הזכרון אינו זול (בערך 10-20$ לחודש, תלוי בקונפיגורציה, מערכת הפעלה, סוג תקשורת וכו'). מדוע? כי כמות הליבות שניתנת למכירה בשרת אינה כה גדולה. שרת עם 16 ליבות אפשר למכור לדוגמא ל-20 לקוחות שכל אחד מקבל ליבה, אבל לא ל-30 לקוחות – כי הלקוחות רוצים ביצועים (בניגוד לספקי VPS שדוחפים עשרות לקוחות על מכונה עם 8 ליבות). ספקי הענן יכולים לרכוש שרתים עם 8 מעבדים כשכל אחד מהם כולל 16 ליבות לדוגמא, אבל העלות של שרת כזה גבוהה מדי בשבילם ולכן ברוב המקרים אם תבדקו מה המעבד שנמצא במכונה שלקחתם מספק הענן, תמצאו שהמכונה מכילה מעבדים כמו Xeon E5 26XX (כלומר מקסימום 2 מעבדים ועד 8 ליבות פר מעבד, ברוב הזמן זה יהיה דגם של 4 ליבות). יש לספקי הענן גם מכונות עם מספר מעבדים וליבות גדולים, אך המחיר – גבוה בהרבה מהמחיר שציינתי.

לכן ספקי הענן מעוניינים שהלקוחות יקחו כמות קטנה של מכונות, אך ישתמשו יותר בשירותים של ספק הענן במקום להקים את השרותים השונים על המכונות. לא צריך להרים שרת מייל, יש שרות לכח, וכנ"ל לגבי DB, והשרות אמין יותר בהשוואה לשרות כזה שתקים בשרת שלך.

אז איך לדוגמא חברת X תוכל להתנסות בענן ציבורי מבלי לשרוף אלפי דולרים בחודש על PoC?

הדבר הראשון שנצטרך אינו טכני אלא יותר קשור ליצירת קשר עם ספק הענן שאתם בוחרים. כל ספקי הענן נותנים קרדיטים שיכולים להתחיל במאות דולרים וכלה בעשרות אלפי דולרים, תלוי מי אתם ואיזו חברה אתם מייצגים (יש לזכור שהקרדיטים ניתנים לשימוש רק במשך תקופה קבועה, כלומר לא השתמשתם – הקרדיט הלך), ואז סוגרים עם הספק כמות קרדיט מסויימת. כמה כדאי לבקש? כמה שאתם יכולים להשיג, יותר טוב.

אחרי שפתחנו חשבון אצל ספק הענן, נצטרך לבחור מה הפרויקט שאנחנו הולכים להעביר ואלו VM הולכים לעשות מעבר, והכי חשוב – כמה ג'יגהבייט/טרהבייט אתם הולכים להעביר לספק ענן. אם מדובר לדוגמא בג'יגהבייטים בודדים או עשרות בודדות של ג'יגהבייט, אפשר להעלות את קבצי ה-VM דרך האינטנט, אך אם מדובר בעשרות או מאות ג'יגהבייט או יותר – כדאי להשתמש בשרותי ה-import/export Disk של ספק הענן, כלומר תצטרכו להכין דיסק קשיח (או פתרון אחר בהתאם לספק הענן) ולשלוח אותו לפי הוראות ספק הענן. המחיר – דווקא די זול, בסביבות ה-80$ ועוד 2.50 דולר פר שעת עבודה להעלאת הנתונים (אמזון לדוגמא).

לאחר שהנתונים יועלו לספק הענן, נצטרך להתחיל לבנות את התשתית המאובטחת שלנו מבחינת כתובות IP פנימיות, Subnet, Internet Gateway וכו' וכו' ולהחיל אותם על ה-VM שלנו שבענן (אצל חלק מהספקים יש צורך בהקמת ה-VM מהגיבוי שהעלתם/שלחתם, אצל חלק זה אוטומטי). אחרי שיש לנו את ה-VM למעלה, יכול להיות שנצטרך לשנות כתובות IP בהתאם לתשתית שהגדרנו. המטרה הסופית היא שבסוף כל ה-VM ששלחתם יעלו ותהיה לכם תקשורת אליהם בדיוק כמו שיש אצלכם ב-DC (אם כי ישנם שינויים שתצטרכו לעשות, כמו לא לתת כתובת IP חיצונית לכל שרת אלא לעבוד בצורה מסודרת מול Gateway או עם Bastion אם אתם עובדים עם מכונות לינוקס). הכל עובד? מצוין. בשלב זה תתחילו לעבוד עם המערכת כמו שהיא בימים או שבועות הקרובים. קיבלתם קרדיט, זה לא עולה לכם שקל, נצלו את זה 🙂

בזמן שהמערכת עובדת, תכירו את השרותים שספק הענן מציע. איזה סוגי DB, איזה שרותים אחרים שיש וכמה הם עולים (בשביל זה יש Calculator). המטרה: להעיף כמה שיותר שרותים שאתם מריצים בשרתים – ולהשתמש בשרותים שספק הענן נותן. השרותים בד"כ רצים על מספר שרתים עם שרידות מאוד גבוהה אצל הספק כך שאתם גם תרוויחו שרידות וגם תוכלו להתחבר לשרותים ממספר שרתים מבלי להיות תלוים על שרות כזה שאתם מריצים על שרת יחיד לדוגמא.

לאחר שבחרנו את השרותים, כדאי לתכנן את המעבר ולהעביר את הדברים לאט לאט. יש לכם קרדיט, אף אחד לא רודף אחריכם עם חשבוניות היסטריות. נצלו מחירים זולים של שרותים, מיינו קבצים לדוגמא – יש לכם המון קבצים סטטיים? תשתמשו בשרותי Simple Storage (כמו S3) ברמות השונות של האחסון כדי לאחסן אותם ובכך לפנות מקום (יתכן ותצטרכו לשכתב חלק מהקוד כדי לקרוא לקבצים מה-Storage הנ"ל, קחו זאת בחשבון). צריכים לשלוח מייל? יש שרות מאוד זול לכך שלא נחסם ישירות כ-SPAM, וכך הלאה וכך הלאה.

לאחר שהעברתם את השרותים השונים לשרותי הספק, הגיע הזמן לתכנן VM חדשים שיכללו מערכת הפעלה, סקריפטים שאתם צריכים ורק את האפליקציות שאתם צריכים עם כמות דיסק שאתם צריכים, בלי שאר הדברים. זיכרו לבדוק כמה זכרון אתם צריכים עבור האפליקציות שלכם וכמה ליבות אתם חייבים. לאחר שהכנתם VM כזה, שמרו את ה-IMAGE שישמש כ"מאסטר". עם ה-IMAGE הזה נקים מכונות חדשות יותר קטנות ממה שהעלינו. זיכרו: עדיף מספר מכונות קטנות מאשר כמה מכונות גדולות בגלל עלות חישובי הליבות (למעט כמובן מקרים שאתם חייבים כמות ליבות גדולה כי האפליקציה מחייבת זאת או במקרים שצריך GPU). לאחר שהקמנו מכונות כאלו, נעבור להשתמש בהן ובהדרגה נעיף את המכונות שהעלינו בהתחלה.

בסופו של כל התהליך, נישאר עם כמה VM "רזים" (בד"כ) ושאר השרותים רצים מהשרותים שספק הענן נותן והמחיר יחתך בהשוואה בין החודש הראשון שהעליתם את ה-VM והתכנים לבין החודשים לאחר פיזור השרותים והעברה ל-VM רזים. סביר להניח שלאחר PoC כזה החשבונית (שעדיין אני מניח שאינכם משלמים עליה מכספי החברה אלא בקרדיטים) תהיה נוחה בהרבה לעיכול ע"י ההנהלה ואם כולם יהיו מרוצים, יהיה אפשר להעביר אולי חלקים נוספים.

לסיכום: העברת פרויקט לענן לא נעשית ביום או יומיים. קחו קרדיטים מספק הענן שבחרתם וקחו את הזמן לתכנן מראש ולעשות את העבודה. זה יכול לקחת כמה שבועות וגם כמה חודשים, אף אחד לא רודף אחריכם והחברה עדיין לא משלמת מכיסה על השרותים. בצעו אופטימיזציה, תכננו דברים מחדש וקחו את הזמן ליישם אותם. מבחינת בחירת ספק הענן, אני בהחלט מודע לכך ש-Corporates מעדיפים ברירת מחדל את Azure, אבל אני ממליץ בחום להסתכל גם על ההצעות של אמזון וגם של גוגל. ל-2 החברות הנ"ל יש נציגויות מכובדות ותמיכה מקומית בעברית וסיוע בהעברה לענן.

ולמי שמעוניין לעבור את התהליך או לקבל יעוץ – אשמח לסייע 🙂

על CI/CD ועל Jenkins

בשנתיים האחרונות יותר ויותר חברות עוברות לעבוד בשיטה של CI/CD אך במקביל יותר ויותר אנשים לא מבינים על מה המהומה ומה הדרך הזו בעצם נותנת. על CI/CD אפשר לפתוח בלוג שלם. יש ספרים, הרצאות ועוד ועוד. אין בכוונתי כאן להיכנס לעומק הנושא אלא רק לנגוע בדברים בכלליות.

נתחיל בהסתכלות על המצב ה"קלאסי" של פיתוח, אצל חברות שמפתחות תוכנה המשווקת לציבור. בחברת הפיתוח יושבים כמה מפתחים וכל אחד (או קבוצה) אחראים לפיתוח חלק כלשהו. GUI, לוגיקה, ועוד ועוד. כל קבוצה (או יחידים) מפתחים בנפרד ובסוף יום (או כמה פעמים ביום) כל אחד מעלה את הקוד שלו למערכת SCM (ר"ת Source Code Management) ואחת לזמן מה מגיע החלק הקשה – איחוד הקוד של כל האינדיבידואלים או הקבוצות השונות לקוד אחיד למה שיהיה בהמשך גירסה חדשה של התוכנה. באיחוד כזה מתרחשים הרבה קונפליקטים מבחינת קוד – אחד שבר (בטעות) קוד ישן, השני הגדיר דברים בצורה שונה והקוד שלו בעייתי לאיחוד, ויש עוד שלל בעיות באיחוד קוד (שלא לדבר על ההערות שנזרקות…) שנכתב לאורך תקופה ללא איחוד. אלו כמובן בעיות שיש להן פתרון (במיוחד עם GIT..) ולכן עולה השאלה "בשביל מה אנחנו צריכים CI/CD אם אנחנו לא סטארט-אפ?"

ל-CI/CD (ר"ת של Continuous Integration ו-Continuous Deployment בהתאמה) יש (די בצדק) שם שמתאים לפיתוח בדרכים של ASD (ר"ת Agile Software Development) או בשם יותר ידוע – XP (ר"ת Extreme Programming), מה שדי מרתיע חברות פיתוח "קלאסיות" מאימוץ CI/CD, אבל יש יתרונות גדולים ל-CI/CD:

זמן פיתוח קצר בהרבה
שמירת תאימות לאורך זמן
תיקון באגים בזמן קצר בהרבה בהשוואה למצב הקלאסי
ה-Time To Market מתקצר משנים לימים או שבועות.
לקוחות מקבלים יותר פונקציונאליות ושרותים נוספים מבלי להמתין זמן רב עד שהחברה תכתוב את הקוד הכרוך בפונקציונאליות הנוספת.
קל למצוא באגים בקוד ולתקן במהירות.
כל המערכת רצה בצורה הרבה יותר יציבה
זמן ה-Downtime מתקצר לאחוזים בודדים

כך שיש יתרונות רבים למעבר לעבודה במתודולוגיה של CI/CD. גם מצד המפתחים עצמם אין הרבה שינויים שהם צריכים להתרגל. הם צריכים לדחוף את הקוד שלהם בתכיפות יותר גדולה ולהריץ (ולכתוב) יותר טסטים כדי לוודא שהקוד יציב, אבל בשאר הזמן הם ממשיכים לכתוב קוד כבעבר, רק שהקוד שלהם מגיע לפרודקשן הרבה יותר מהר (לאחר בדיקות כמובן).

נכיר בקצרה את Jenkins. מערכת Jenkins נוצרה ב-2005 ע"י מפתח שעבד ב-Sun ו-Sun שחררה את הקוד לקהילה והמוצר עבר שינויים שונים במהלך חייו והיה נקרא Hudson. ב-2011 חברת אורקל (שרכשה את SUN) הצליחה להסתכסך עם קהילת המפתחים בקוד פתוח ולפיכך המפתחים החליטו לקחת את הקוד ולפצל (Fork) את המוצר ולתת לו שם חדש: Jenkins.

ל-Jenkins ישנם יכולות רבות בכל מה שקשור ל-CI/CD. המערכת עצמה מתאימה הן למשימות פשוטות (קימפול קוד והנגשת קבצים בינאריים לשותפים עסקיים לדוגמא) ועד לעבודות מורכבות הקשורות להעברת קבצים בינאריים למערכות אחרות, המתנה לתשובות והעברה לפרודקשן, או להקמת מכונות VM חדשות שיריצו את החבילות הבינאריות החדשות, אך זה לא נעצר כאן – ל-Jenkins יש גם מספיק תוספים שמאפשרים פונקציונאליות כמו בדיקת סגנון קוד, הפצת קבצים בינאריים/חבילות (לדוגמא: artifcats) ועוד פונקציות רבות שמצריכות התקנת Plugin (לגבי מתחרים ל-Jenkins – ראו התייחסות בהמשך).

אחרי שהקמנו מערכת Jenkins, אנחנו מתחילים להשתמש בה והעבודה ב-CI/CD מתחילה עם המפתחים. אחרי שהמפתחים דחפו את השינויים מגיע תור ה-CI Server או במקרה שלנו – Jenkins לעשות את העבודה. ניצור JOB שבו בעצם אנחנו מגדירים ל-Jenkins מה לעשות. מהיכן לקחת את הקוד, מה לקמפל, ומה לעשות עם הקבצים (כמו לדוגמא האם להעביר אותם בדיקת סגנון קוד עם SonarQube לדוגמא) להעלות אותם ל-Artifactory, לשרת אחר וכו'.

מבחינת המפתחים, כשעובדים ב-Continuous Integration כל מפתח כותב את הקוד שלו, מוריד את הקוד של האחרים מה-SCM, משנה את הקוד שלו בהתאם על מנת לאחד אותו עם השאר, מריץ קוד בדיקות (Unite Testing), ולאחר שהקוד עבר בהצלחה בדיקות מקומיות, הוא מבצע Push ל-SCM. את התהליך עושים מספר פעמים ביום בכל פעם שכותבים חלק, לדוגמא – כותבים פונקציה חדשה, משפרים משהו קיים, מתקנים באגים וכו'. משם Jenkins ימשיך את תהליך ה-CI אם נגדיר לו מתי (אם לבדוק את ה-SCM אם מישהו ביצע commit לדוגמא, או לפי שעון).

אחד החלקים החשובים בפילוסופיית ה-CI היא שמירת תאימות. אפשר להרחיב דברים, אבל לא מומלץ לשבור את התאימות אחורה הואיל ושבירת תואמות גם גורמת לנו נזק בהמשך השרשרת כשטסטים אוטומטיים שונים נכשלת. אם צריך לשבור תאימות, עדיף כמובן ליצור Branch ב-SCM ולעבוד עליו.

מכאן אנו עוברים לחלק של ה-CD או ה-Continuous Deployment: קימפול והכנת קבצים בינאריים וחבילות זה טוב – אבל צריך לעשות עם זה משהו…

ב-Jenkins יש לנו "צינורות" (Pipelines) ועם הפונקציונאליות הזו אנחנו נגדיר ל-Jenkins מה אנחנו הולכים לעשות עם הקבצים הבינאריים. אנחנו יכולים לדוגמא להגדיר בצינורות לזרוק את הקבצים הבינאריים בשרת טסטים, להריץ טסטים שונים (Unit tests, Selenium ועשרות סוגים שונים של בדיקות, תלוי בקוד, פלטפורמה וכו'). לאחר שהקבצים עברו בהצלחה בחינה, אנחנו יכולים להורות בצינור לבצע Deploy של החבילות בשרת "מראה" של פרודקשן להתקין את החבילות ולהריץ בדיקות שונות נוספות. לאחר שגם כאן הבחינות עוברות, אפשר להורות בצינור להטמיע את החבילות החדשות בשרתי הפרודקשן באופן אוטומטי או לפי הוראה של המפתחים/מנהלים.

ci-cd-jenkins — כך נראית החלוקה בין CI ל-CD

המעבר ממצב תכנות ועבודה "קלאסית" למצב CI/CD לוקח אמנם זמן ותכנון מראש, אולם מהרגע שעוברים – רואים את התוצאות בזמן קצר מאוד. כיום, כשחברות רבות מעדיפות לדוגמא לתת שרותי SAAS/PAAS ללקוחות, הם (הלקוחות) מבקשים לעיתים תוספות שונות, הן ב-API והן בפונקציונאליות. בעבר תשובה ללקוח כזה היתה משהו כמו "תודה על הפידבק, ניקח זאת בחשבון ואולי נוסף לגירסה שתצא בשנה הבאה", כיום אם החברה מוצאת שהרחבה כזו חשובה – אפשר להוסיף קוד שנותן פונקציונאליות נסיונית (ולהצהיר על כך ללקוחות שמדובר בתוספת שהיא BETA) תוך זמן קצר יותר מבעבר ואז לפי הפידבק שניתן מהלקוחות ואפשר להוסיף/לשנות דברים. כך לדוגמא גוגל, אמזון ומיקרוסופט עובדים בכל מה שקשור לשירותים חדשים בענן.

בסופו של יום, לקוחות דורשים מיצרניות התוכנה והשירותים דברים רבים והם מעוניינים במענה מהיר ואם הם לא מקבלים, הם לא מתביישים להתחיל לבדוק את הפתרונות של המתחרים (תשאלו את Pay pal) ואף לעבור למתחרים, מה שעלול לגרום הפסדים כספיים. עבודה ב-CI/CD יכולה לעזור בקיצוץ הזמנים באופן ניכר.

מה לגבי מתחרים ל-Jenkins? ישנם לא מעט מתחרים ל-Jenkins בשוק (הנה לדוגמא טבלת השוואה קצרה בין ל-Jenkins ו-2 פתרונות אחרים מובילים, החלק של Open Source לא כל כך עדכני לגבי המתחרים), אך הבעיה הראשונה של רובם שהם פתרונות SAAS, כלומר שהמערכת אינה נמצאת אצלך בשרתים אלא אצל חברה אחרת ואתם משלמים לה. זה יכול להיות פתרון טוב אם הקוד כולו מהרגע הראשון הוא קוד פתוח, אולם מצד שני – אני לא מכיר הרבה חברות שיש להן קוד סגור שמעוניינות לבצע Build אצל חברות זרות. יחד עם זאת, כמובן – יש ויש.

מבחינת תאימות פלטפורמות – Jenkins הוא קוד פתוח מ-א' ועד ת' והוא רץ יפה מאוד על Windows (לא צריכים Windows Server), מק וכמובן לינוקס. הוא תומך בכל שפה, ויש לו יותר מ-1200 תוספים שונים שכוללים תמיכה בכל SCM, בכל קומפיילר, אותנטיקציה, אחסון וכו'. יחד עם זאת, כדאי לקחת בחשבון שלא כדאי "לערבב" – אם לדוגמא הקוד שלכם כתוב ב- #C, הקימו את Jenkins על Windows, אך אם אתם כותבים בשפות אחרות שרצות על לינוקס, עדיף להרים את ה-Jenkins על לינוקס הואיל ותחזוקת האבטחה הרבה יותר קלה.

לסיכום: CI/CD אינם "אופנה חולפת". יותר ויותר חברות משתמשות בה – מגוגל, פייסבוק, מיקרוסופט, אמזון, פייפאל ושלל חברות נוספות משתמשות בה. יש בשיטה הזו הרבה מאוד יתרונות לעומת השיטה הקלאסית ועקומת הלימוד ומעבר אינה כה גדולה (המאמץ הכי גדול הוא בכתיבת הסקריפטים בפעם הראשונה כדי לבנות/לבדוק/להפיץ/להטמיע וכו'), אין צורך בהשקעה רצינית בתשתית וניתן תוך זמן קצר (יחסית, תלוי בחברה, נהלים וכו') לעבור לעבוד בדרך זו.

[stextbox id="info" caption="הערת מפרסם"]הח"מ פרילאנסר שמחפש עבודות בתחום לינוקס, Devops, ודברים הקשורים ל-Software Defined Storage, וירטואליזציה וכו'. מי שמעוניין בפרטים – אפשר למצוא אותם כאן.[/stextbox]

כמה מילים על מחירי פרילאנס בישראל

3367543094_470e356692_b אם יש משהו שצץ אחת לתקופה אצלי – זו ההרגשה שמשתקפת מלקוח פוטנציאלי כאילו הצעת המחיר שאני מגיש לו – באה "לשדוד" אותו. לפעמים זה יכול להגיע בצורת הערה על המחיר שהוא "גבוה" (בהשוואה למתחרים – המחיר שלי יושב די באמצע) או הערות שבשוק העולמי המחיר הרבה הרבה יותר נמוך.

אז תרשו לי לאמר כמה מילים על כך…

קודם כל, אני ישראלי, אני גר בישראל וחי כאן. בישראל החיים אינם זולים כלל וכלל. נכון, יש מדינות שהחיים בהם יותר יקרים ויש מדינות יותר זולות (ומומלץ להציץ בטבלה המצויינת הזו בוויקיפדיה כדי לקבל פרספקטיבה). ההודי, הפקיסטני ואזרחי מדינות מזרח אירופה לדוגמא מציעים מחירים הרבה יותר נמוכים ממה שפרילאנסר יכול להציע (ותיכף ארחיב על כך) כי מחיר המחיה שם נמוך (בעיניים מערביות) אז אם נניח אגבה 50$ לשעה, ההודי יכול להציע מחיר של 7$ ולחיות לא רע מכך. לעומת זאת, אם אני אציע 7$ לדוגמא – לא אוכל לכסות אפילו שכר דירה, שלא לדבר על אוכל ומסים ואף פרילאנסר ישראלי שפוי לא יכול להציע מחיר כזה אם הוא מעוניין לחיות.

בניגוד למה שרבים חושבים (שפרילאנסרים ישראליים יקרנים) – המצב אינו תמיד כך. הכל תלוי מה הלקוח מחפש. אם לדוגמא הלקוח מחפש שמישהו ינהל לו את שרת ה-Windows שלו ולא אכפת לו שאותו אחד שנותן לו את השרות אין לו שנות נסיון רבות – הוא יכול להשיג לעצמו פרילאנסר לשרות שוטף במחיר של 20-35$ לשעה פה בארץ. אותו דבר לגבי ניהול שרת לינוקס (שוב, כל עוד הלקוח אינו דורש נסיון עשיר) – הוא יכול להשיג פרילאנסר כזה במחיר של 30-45$ לערך, ומי שלא מאמין – מוזמן לפתוח פרויקט ב-XPLACE ולראות אלו הצעות זורמות אליו (כל עוד הוא מגדיר שהנסיון לא חשוב כל כך לו).

המחירים הישראליים מתחילים "לטפס" כשאתה צריך שרות של מישהו שהוא מומחה, אחד שיש לו 5+ שנות נסיון במערכת הפעלה X, סטורג', סוויצ'ים, חומת אש והסיבה לכך היא כשאתה לוקח מומחה לטיפול בתקלה, אתה מקבל (בד"כ) מישהו שיטפל לך בתקלה בפחות שעות, עניין קריטי אם אתה צריך את המערכת שלך פעילה כל הזמן או שהעובדים לא יכולים לעבוד או גרוע מכך – שאתה מפסיד כסף כל עוד המערכות שלך לא עובדות. האם תעדיף באותם רגעים מישהו ש"יתגלח על הזקן שלך" או מישהו שיכול בעיניים עצומות לגלות את התקלה ולפתור אותה? אני מאמין שתבחר את האופציה השניה.

כמובן שיהיו אלו שיאמרו שגם בחו"ל יש לא מעט מומחים פרילאנסרים ולפעמים מחירים זולים, אפילו זולים בהרבה, אבל כאחד שהציץ לא מעט באתרים בינלאומיים, אני יכול לאמר כי מומחה אמיתי עם מספר שנים רציני באותו תחום – יגבה לך במקרים רבים כמעט כמו הישראלי או אפילו יותר. הכל תלוי מה העבודה ומה רמת המומחיות הנדרשת ובמיוחד – רמת הדחיפות. קחו דוגמא פשוטה: הפאקטים מהשרת אל הסטורג' ובחזרה עוברים בכזו איטיות שאפשר לחשוב שהם עוצרים לקפה וקרואסון – האם תרצה להכניס למערכת שלך פרילאנס פקיסטני ב-10$ שאינך מכיר ואתה לא רואה עליו שום מידע או שתעדיף מישהו עם רזומה עשיר, בלוג משלו על הנושא ושגובה 80-100$? סביר להניח שתלך על אותו אחד שמראה שהוא מבין משהו ולא תרצה לקחת את הראשון שצץ לך במחיר נמוך ומפתיע.

לפרילאנסרים ישראליים יש עוד יתרון – בכך שניתן להיפגש איתם פיזית, ניתן לשוחח עם הממליצים שלהם, לקרוא מה הם כותבים, להזמין אותם לישיבה עוד לפני שחתמתם ושילמתם להם שקל אחד אפילו. אני יכול לספר לא רק במקרה שלי אלא גם אצל פרילאנסרים חברים שהיו לא מעט מקרים שחברה ביקשה לבצע פתרון X בשעה שהיא היתה צריכה פתרון Y שלא רק חוסך לה לא מעט, אלא גם נותן ביצועים יותר גבוהים. כמובן שפרילאנסרים אחרים מחו"ל יכולים להציע רעיונות ואלטרנטיבות – אבל קודם כל שבמקרים כאלו אתה תשלם על הישיבה, ודבר שני (וזה עניין אולי סובייקטיבי) – הישיבה הפיזית עם פרילאנסר יכולה להיות הזדמנות מצוינת לבדוק האם הוא יודע על מה הוא מדבר (או שהוא סתם מחרטט Buzzwords) ולשמוע דעות שלו על עוד דברים, פגישה זה יכולה גם לשמש כ"מקפצה" לשנות כמה דברים בתשתית לדוגמא..

תחרות בין פרילאנסרים ישראלים לפרילאנסרים מחו"ל תמיד תהיה, הכל תלוי מה אתה מחפש. אם יש לך תקלה קטנה, אם אתה צריך שיכתבו עבורך סקריפט קטן שמבצע XYZ – אתה יכול בקלות למצוא לך מישהו זול בחו"ל וגם ישראלים שמציעים בזול (כל עוד אתה פונה ישירות לפרילאנסר ולא דרך חברה, כי במקרים רבים תצטרך להוסיף איזו תקורה של כמה עשרות אחוזים). אם לעומת זאת אתה צריך אינטגרציה של פתרון, בניה של פתרון או השלישיה הידועה (תכנון, בניה ואינטגרציה) והדבר דורש מומחיות בדברים מסויימים (הכרת התחום, הכרת פתרונות, הכרת התשתית שלך וכו') – תגלה שההבדלים בין הישראלי למקצוען בחו"ל אינם כה גדולים וכפי שציינתי לעיל – יש גם ערך מוסף להשכרת ישראלים (וכשזה מגיע לפרילאנסרים ישראלים ושאתם לא יודעים לגביהם – גוגל הוא חבר טוב שלכם).

לסיכום: כפרילאנסר שמחפש תמיד עבודות (ושגם משמש כ"משדך" בין לקוחות שמחפשים תחומים מסויימים לפרילאנסרים) אני יכול להעיד שרוב הפרילאנסרים שאני מכיר לא מחפשים "לשדוד" את הלקוחות. בל נשכח שגם פה בארצנו הקטנטנה יש תחרות מאוד רצינית ואף אחד מאיתנו לא יכול לקום יום אחד ולהחליט "עד היום גביתי על התחום X שלי 200 ש'ח לשעה, מהיום אני גובה 450 שקל לשעה" – מבלי להיכנס למצב של חוסר פרנסה. לכן התחרות גם המקומית וגם הגלובאלית שומרת על כך שטווח המחירים ברוב המקרים יהיה שפוי ופרופורציונאלי.

כמה דברים על VDI – תוספות

בעקבות המאמר האחרון על VDI, עלו מספר נקודות בשיחות עם עמיתים ואני מעוניין להתייחס לאותן נקודות. מאמר זה יתייחס ל-VDI ב"מבט על", מבלי להיכנס יותר מדי לעומק.

ראשית – השוק בישראל בכל הקשור ל-VDI: ברוב המקרים, השוק בישראל נחלק ל-2: אלו שמשתמשים (ומיישמים) את הפתרון של Ctrix (חלק מקופות החולים לדוגמא), ואלו שמשתמשים בפתרון של מיקרוסופט (רוב חברות הסלולר, בנקים). ל-2 הפתרונות יש חפיפה (פחות או יותר) מבחינת פונקציות כאשר ל-Citrix יש יתרונות כמו:

תמיכה הרבה יותר גדולה ב-Clients מסוגים שונים (מטלפון סלולרי ועד כרומבוק, כולל הפצות לינוקס שונות, אנדרואיד, iOS וכו')
תמיכה בדסקטופים שאינם מיקרוסופט (דסקטופ מבוסס לינוקס)
מוצרים משלימים מהחברה עצמה שנותנים בעצם פתרון יותר "בוגר" כפתרון VDI
לא חשוב מה פתרון הוירטואליזציה שתשתמש – בין אם זה Hyper-V, XenServer או ESXi (ואפילו KVM) – ל-Citrix זה לא ממש משנה (אם כי תמיכה רשמית תקבל רק לשלישיה שציינתי לעיל)

מבחינת הפתרון של מיקרוסופט, הפתרון שלהם מתבסס על כך שתריץ את הכל אך ורק תחת הכלים שלהם. וירטואליזציה? Hyper-V. אפליקציות ודסקטופים? תחת שרות RDS בלבד. פרוטוקול תצוגה? RDP בלבד, כך שאם אתם חברה שכבר בין כה מריצים את כל הוירטואליזציה שלכם רק ב-Hyper-V, מעבר לפתרון VDI יהיה קל יותר לכם אם תשתמשו בפתרון VDI של מיקרוסופט (כמובן שתצטרכו תשתית הרבה יותר רצינית מבחינת דיסקים, מכונות ל-compute ועוד – אבל את זה תצטרכו בכל פתרון VDI), כך שהפתרון של מיקרוסופט יותר קל למימוש ללא צורך ברכישת אפליקציות נוספות וכך מיקרוסופט יוצרת "נעילה" אצל הלקוחות והיציאה מה"נעילה" הזו אינה קלה. (אם כי קשה גם לצאת מהפתרונות של המתחרים).

גם לפתרון של VMWare יש יתרונות לא רעים כלל וכלל. יש לך כבר שרתים שמריצים RDS? מצוין, תתקין עליהם Agent של VMWare View והמשתמשים שלך יוכלו להתחבר ישירות לכל האפליקציות שביצעת להן Publish, או למכונות דסקטופ וירטואליות קיימות (אם כי את המכונות דסקטופ הוירטואליות מומלץ לך להקים מחדש עם ה-View). בפתרון של VMWare הקמת מכונות וירטואליות יכולה להתבצע במגוון אפשרויות, החל בהקמת מספר מכונות וירטואליות סטטיות שמשתמשים מתחברים אליהן בצורה קבועה, ועד מצב שהמערכת משתמשת ב-Golden Image שאליו היא מחברת דיסקים זמניים ובכך היא תקים VM חדש בכל פעם שמשתמש עוזב (וישנן אופציות נוספות כמובן) תוך שניות ספורות. גם תהליך העדכון למכונות הוא קל מאוד ותהליך הלימוד של View לא יקח יותר מיומיים (כל עוד יש למנהל פתרון הוירטואליזציה ידע ברמה של VCP). אם יש לחברה סניפים, פתרון ה-PCoIP נותן פתרון יעיל ודינמי (בהשוואה ל-RDP) שיודע להתמודד יפה עם רוחב פס משתנה, עם הצפנה מובנית בפרוטוקול עצמו (גם RDP תומך בהצפנה, PCoIP מוגדר עם הצפנה כברירת מחדל), אין צורך ב-Wan Optimizer (אפשר לקרוא עוד על כך ואפשרויות נוספות כאן), ומבחינת כמות השרתים הנוספת שצריך כדי להקים ולנהל את ה-View עצמו (לא כולל ה-VM של הדסקטופ) – הכמות היא קטנה (יחסית, יחסית).

לכל פתרון יש יתרונות וחסרונות, וכל נציג מכירות של חברה כלשהי ישמח להראות את החסרונות של המוצר המתחרה. לכן, אם מחליטים לעבור ל-VDI (או לעבור למערכת VDI מתחרה), כדאי לקחת את הפרמטרים הבאים לשיקולכם:

מבחינת מחיר (שוב, אינני מדבר על מחירי ברזל מבחינת compute ו-storage – את זה תצטרכו לרכוש בכל פתרון שתבחרו) – הפתרון של מיקרוסופט הוא הכי זול (תצטרכו CAL פר משתמש או ציוד). סביר להניח שתצטרכו לשלם על רשיון מערכת הפעלה לדסקטופ (רשיון ה-OEM לא יעזור למיטב ידיעתי, אבל את הרשיון הזה תצטרכו לשלם בכל פתרון VDI.
מבחינת קלות תפעול והקמה, הפתרון של מיקרוסופט קל למימוש, אך גם הפתרון של View קל למימוש ואם אתם כבר משתמשים ב-ESXi, אז תוכלו לבקש ממי שמוכר לכם את הרשיונות מחיר מיוחד (עם האיום של לעבור לשכנים ממול 🙂 ) ובכל מקרה אם תרצו לרכוש את הפתרון של VMWare אל תרכשו את הרשיונות בחנות של VMWare, מנסיון – המחיר יכול להיות נמוך בהרבה מהמחיר המוצג באתר (3000 יורו ל-10 משתמשים בגירסת ה-Enterprise).
אם אתם מקום שמשתמש ב-Clients שונים (או חושבים להכניס Clients נוספים חוץ מעמדות PC שיהיו "טיפשות") – אז מומלץ להסתכל על הפתרונות של VMWare ושל Citrix. נכון, הרוב תומך היום ב-RDP, אבל המתחרים למיקרוסופט משקיעים הרבה יותר ב-Clients ממיקרוסופט עצמה, במיוחד בתמיכה בציודים כמו Zero Client או כרומבוקים (פוסט על כרומבוקים בחברות יופיע כאן בקרוב).
אם אתם רוצים להעביר סביבות לינוקס ל-VDI (יעיל במיוחד לפיתוח, תוכנות CAD וכו') – גירסה 6 של View והגירסה הקרובה של Citrix תומכות בכך, הפתרון של מיקרוסופט לא תומך בכך.
אם אתם רוצים להעביר/להקים מכונות VM שמריצות תלת מימד/עריכת וידאו ל-VDI, הפתרון של Citrix ושל VMWare יתאימו לכך (יהיה צורך ב-GRiD של nVidia לשם כך). הפתרון של מיקרוסופט לא תומך בכך (זה יתמך בגירסה הבאה).
אם יש לכם סניפים מרוחקים שמחוברים ב-DSL או בפתרון תקשורת אחרת, פתרון PCoIP יכול להוות יתרון הואיל ואין צורך בפתרונות WAN Optimization.
נקודה חשובה: ראיתי את העניין הזה בקופות חולים, בחברות אשראי, בחברות ביטוח, בבנקים וכו' – אם אתם נותנים פתרון VDI, תעיפו את ה-PC והטמיעו Thin Client. מחשב PC צורך יותר חשמל מ-Thin Cliernt במיוחד כשמדובר במאות מחשבי PC בבניין. פתרון Thin Client מבוסס ARM צורך פחות מעשירית ממה ש-PC צריך מבחינת חשמל, ואין צורך בהחלפת מאווררים.
אם אתם חושבים על מעבר ל-VDI, כדאי לשקול פתרון מבוסס Hyper Converged, כך שלא תצטרכו להשקיע עוד מאות אלפי דולרים על Storage חדש. ישנם מספר פתרונות כאלו (כתבתי על כך כאן), וכל עוד אינכם "נעולים" אך ורק על Hyper-V, תוכלו להרים 2-3 שרתים כאלו ולראות איך זה עובד מבחינת מחיר וביצועים. אגב, VSAN 6 של VMWare יצא לאחרונה, והתמיכה שלו ב-Flash הרבה יותר טובה (עכשיו הוא תומך ב-Flash לא רק כ-Cache).

לסיכום: למיקרוסופט, Citrix ו-VMWare יש פתרונות ל-VDI, אבל שום פתרון אינו מתאים לכולם. לפעמים כדאי לנצל את ההזדמנות כדי להתנסות במוצר מתחרה ואולי אותו פתרון יתן לכם את מה שחיפשתם. גם אם אתם "נעולים" עם פלטפורמה X, כדאי לנסות פתרונות מתחרים. מנסיוני – היו מקרים שפיילוט על מוצר מתחרה פתר לחברות גם בעיות שיש להן עם מה שהן משתמשות באופן קבוע, אז תרימו פיילוט, במקרה הכי גרוע – אפשר לפרמט את השרת 🙂