קטגוריה: יעוץ עננים

כמה מילים על קונטיינרים "מבחוץ"

יותר ויותר חברות כיום מבינות את היתרונות הגלומים בקונטיינרים, הן מבחינת scaling, מבחינת צריכת זכרון, ניהול הקונטיינרים ועוד.

אבל כמו עם כל טכנולוגיה חדשה, יהיו תמיד גורמים שמעוניינים להשתמש בטכנולוגיה למטרות נזקים, הונאה, ניצול משאבים, חדירה ועוד ועוד, ולא מעט אנשי אבטחת מידע מעוניינים לדעת כיצד להתגונן נגד איומים פוטנציאליים כאלו.

רבים ירוצו כמובן לכלים המסחריים שמציעים שרותי סריקה ואזהרה נגד קונטיינרים זדוניים או קוד זדוני שרץ בקונטיינר וכאן אתם יכולים למצוא 10 פתרונות כאלו.

הבעיה עם כל הפתרונות הללו היא שהם מבוססים על כל מיני חתימות, זיהויי שינויים וכו' וכו' כמו אנטי וירוסים אחרים, וזה לא תמיד עוזר. כיום, לא קשה לכל מיני פורצים לבנות קונטיינרים נגועים בסקריפטים משלהם שמקודדים (נניח בבסיס 64) שלא יזוהו על ידי אותם כלים אוטומטיים, וכאן כדאי אולי להיזכר במתודות של איך בנויה הפצת לינוקס ולהשתמש במתודות אלו.

הפצות לינוקס כמו רד-האט, CentOS, SuSE, אורקל לינוקס, דביאן, אובונטו וכו' – נבנית בכל פעם מאפס על ידי הידור קוד של חבילות שונות עד שנבנית הפצה בסיסית לחלוטין. להפצה הזו המערכת תעשה Boot, ומשם היא תמשיך להדר את הקוד של כל החבילות שונות (ב-רד-האט, או כל הפצה מבוססת RPM יש חבילות מיוחדות שנקראות SRPM שמכילות קוד מקור + טלאים וסקריפטים כדי לקמפל אותה). ההפצה כוללת חבילות שונות מבחוץ שעברו בתוך יצרן ההפצה בדיקת קוד וברוב המקרים גם שינויים על מנת לרוץ על אותה הפצת לינוקס ספציפית.

כשזה מגיע לעדכונים, יש הרבה אתרים שונים שהם אתרי "מראה" לאתר יצרן ההפצה – המכילים את העדכונים. כל חבילות העדכונים חתומים בחתימה חזקה על ידי יצרן ההפצה (או יצרן ה-Repository) ואתרי המראה אינם כוללים את החלק הפרטי של המפתח, וגם אם מישהו פורץ לאתר מראה או לאתר יצרן ההפצה וינסה להחליף חבילות בחבילות נגועות, כל מי שינסה להתקין את החבילות הנגועות פשוט לא יצליח הואיל והמערכת תעצור את ההתקנה ותתן שגיאה שהמפתח הציבורי המוזכר בחבילה אינו תואם למפתח של ה-REPO. במקרים ויצרן ההפצה חושד שהמפתח נגנב, הוא מייצר מפתח חדש, חותם מחדש על החבילות שקיימות באתר ומפיץ אותו ומודיע ללקוחותיו על כך (הכנסת המפתח החדש היא קלה ובדרך כלל מדובר בפקודה אחת).

בחברות גדולות (כמו בנקים וכו') בדרך כלל לא פותחים את חומת האש להורדת חבילות מיצרן ההפצה באופן ישיר ומשתמשים בתוכנת-אמצע (Middleware) כמו Red Hat Satellite כדי להתקין את ההפצות ועדכונים על שרתים ומחשבים נוספים. ברוב המקומות האחרים שאינם עובדים ישירות מול רד-האט או עובדים עם הפצות אחרות, יש כלי אחר חינמי ובקוד פתוח כמו SpaceWalk שמאפשר להפיץ פנימית בשרתי החברה (ובחשבון הפרטי בענן הציבורי של החברה) עדכוני תוכנה בצורה מאובטחת ומוצפנת (אפשר לשלב בתוך הכלי גם את ה-CA של החברה).

נחזור לקונטיינרים: אחד היתרונות בבניית קונטיינר, הוא שהפורמט לבניית קונטיינר (Dockerfile) קל להבנה וקל לשימוש כדי ליצור קונטיינרים, ואנחנו יכולים להשתמש ב-Dockerfile בדיוק כדי להגן על עצמנו מקונטיינרים זדוניים – במקרים רבים.

איך? די פשוט. כמעט בכל קונטיינר שמופיע ב-Repository ציבורי (כמו Docker Hub) אנחנו נמצא קישור ל-Github שמכיל את קוד ה-Dockerfile. נוריד את קבצי ה-Dockerfile ואחרים מה-git (פקודת git checkout) ואז פשוט נבנה את הקונטיינר מחדש. היתרון הגדול בבניית הקונטיינר מחדש הוא בכך שחבילות רבות מקבלות עדכוני אבטחה וקונטיינרים הזמינים ב-repo ציבורי לא תמיד מעודכנים, וכך נוכל לבנות אותם עם הגרסאות המעודכנות עם תיקוני אבטחה ומה שיותר חשוב – החבילות מגיעות ממקום ידוע (אם משתמשים ב-spacewalk – אז הם מגיעים משרת פנימי בחברה שהוריד את החבילות ממקור בטוח), ואפשר כמובן לאחסן את אותם קונטיינרים ב-Registry פרטי פנימי (הנה הוראות איך להקים אחד באובונטו).

במקרים מסויימים ה-Dockerfile כולל פקודת COPY וקבצי המקור אינם נמצאים ב-repo באותו git. התייחסו במשנה זהירות לקונטיינרים מסוג זה, ובמקרים כאלו אם אתם ממש צריכים את הקונטיינר הספציפי, אולי כדאי להריץ עליו סריקה עם אחד הכלים שהזכרתי לעיל.

לסיכום: בלא מעט מקרים מאוד מפתה לחסוך עבודה רבה בהתקנה של אפליקציה/פלטפורמה – ורבים נוטים פשוט לבצע docker pull ולמשוך קונטיינר שכבר כולל את ההתקנות וההגדרות. זה טוב, אבל חשוב לזכור שיש קונטיינרים "תמימים" עם קוד זדוני שיכולים לגרום נזק או "לשתות" משאבים לצרכי כריית מטבעות או גניבת מידע, ולכן אני ממליץ לבנות אותם מחדש ובמקרה הצורך להשתמש בכלי סריקה טוב.

הבעיות של היום ומחר – עם פתרונות של אתמול ושלשום

מי שקורא את הבלוג הזה, בוודאי קרא לא מעט פעמים דבר ספציפי שכתבתי שוב ושוב: טכנולוגיות מתפתחות כיום הרבה יותר מהר מבעבר, פלטפורמות "מתות" וקמות להן מתחרות חדשות שיודעות להתמודד עם אתגרים נוכחיים וחדשים – הן מבחינת Scale, מבחינת עמידה בעומסים, עמידה בסטנדרטים שונים ועוד ועוד. אם אתה עצמאי ומוכר שרות יעוץ, אינטגרציה ובין אם אתה שכיר שמחפש את האתגר הבא – אתה חייב מדי פעם להקדיש זמן ולהתעדכן מבחינת הטכנולוגיות החדשות וגם טרנדטים חדשים. ככל שלא תתעדכן, כמות ההזדמנויות שיהיו לך – יפחתו.

כתבתי בעבר גם על חברות Enterprise גדולות (יצרניות מזון, חברות תקשורת, חברות בטחוניות, מוסדות פיננסיים וכו') שרוצות לבצע פרויקטים שאמורים להתמודד עם בעיות של היום ומחר ובדרך כלל הן יפנו לחברות הגדולות בתחום האינטגרציה או היעוץ (לעולם לא אבין חברות גדולות פונות ליעוץ מחברות אנליסטים כמו גרטנר וכו'. לעניות דעתי – זו זריקת כסף לפח), יתקיימו ישיבות ובסוף תצא איזו חוברת עם נקודות שונות לגבי מה שמומלץ וקורה אחת לזמן מה שאת החוברת או ההמלצות שהתקבלו – אני מקבל, אם מישהו מאותה חברה גדולה מכיר אותי (תיכף אתייחס לנקודה הזו).

לאחר קריאת החוברת או ההמלצות – אני מחזיר תשובה לפונה, בדרך כלל התשובה תהיה אחת משלושת האופציות הבאות:

  • ההמלצות טובות ונכונות (אם יהיו לי הערות או נקודות מסויימות – אציין אותן)
  • הרעיון העקרוני בהמלצות נכון, אבל מומלץ לשלב פלטפורמות X,Y וטכנולוגיות A,B.
  • אתם שילמתם על היעוץ הזה? ברצינות? אתם נמצאים בשנות ה-90 או ה-2000 או מה?

כשאני מנסה להיזכר, בשנתיים האחרונות, מתוך כמות הפעמים שקיבלתי פניות לתת "דעה שניה", היו אולי, אולי, פעמיים שהיעוץ והטכנולוגיות שהוצעו ע"י חברות היעוץ/אינטגרציה הגדולות – היה באמת משהו מומלץ ונכון. בשאר המקרים (והיו לי קצת יותר מעשרים בשנתיים האחרונות) שורת התגובה שלי היתה האופציה השלישית שציינתי לעיל.

להלן שתי דוגמאות, מהחודשים האחרונים:

  • חברה מסויימת רצתה להריץ פלטפורמה מסויימת על לינוקס מספר רב של פעמים. המערכת אמורה להיות פתוחה לרשת וההפניות יועברו דרך Load Balancer (אני לא יכול לפרט עקב הסכמי סודיות). היעוץ שהם קיבלו: לרכוש 18 שרתים עם מפרט די "כבד", רכישה של Load Balancer חומרתי, סטורג' מפלצתי, לכל הברזלים רשיון VMWare Enterprise.
    ההצעה שלי (שהתקבלה): במקום 18 שרתים עם מפרט כבד, 2 שרתים עם מפרט נמוך, 4 שרתים עם מפרט כבד (יחסית, הרבה זכרון), מערכת OpenShift, ושרת נוסף קטן שיריץ ESXI כדי להריץ 2 מכונות VM שמריצות Windows. סטורג' – או בניה או לרכוש משהו קטן מכיוון שאין צורך ב-IOPS רציני או כמות אחסון גדולה. הפלטפורמה תרוץ כולה על קונטיינרים, ובהתבסס על הסטטיסטיקה שנמסרה לי, אני מתקשה להאמין שתהיה צריכת משאבים של יותר מ-40% בכל השרתים.
  • חברת מדיה מסויימת רצתה לאחסן תכנים רבים ולהערכתם הם יגדלו בכל שנה בסביבות ה-100-150 טרהבייט. הדרישה – אפשרות גדילה ללא SPOF (כלומר: Single Point of Failure) ומבלי לרדת בכמות רוחב הפס הפנימי, אדרבא – אם אפשר שתהיה גדולה יותר ויותר – הם ישמחו. כאן לא היתה חברה מסויימת שנתנה יעוץ, אלא החברה ביקשה מכל מפיצי הסטורג'ים הגדולים והמוכרים בארץ, ואני התבקשתי להמליץ על אחת מההצעות.
    הבעיה: אף הצעה לא כללה פתרון אחסון Scale Out. כל ההצעות היו פחות או יותר "תוסיף מדף" ובקשר לשרידות – קנה שתי ראשים. לפיכך המלצתי הפשוטה (שהתקבלה) היתה: זרקו את ההצעות ובקשו או פתרון Scale Out או לבנות פתרון Scale Out מבוסס קוד פתוח או תוכנה סגורה שמציעות יצרני שרתים וחברות אחרות, ורשת עם Backbone של 40 ג'יגהביט שיגדלו בהמשך לכיוון ה-100 ג'יגהביט.

בלוג זה הוא הבלוג של העסק שלי, אבל אינני מנסה לאמר "בואו ל-חץ ביז" (טוב נו, אם אתם רוצים, אהלן וסהלן 🙂 ). מה שאני כן רוצה לציין – שישנן לא מעט חברות בארץ, אולי לא חברות גדולות, אבל חברות קטנות עד בינוניות, שיכולות לתת שרות יעוץ ואינטגרציה – עם הטכנולוגיות והפלטפורמות הכי עדכניות, יציבות, אינטגרציה עם ספקי ענן ציבורי. לחלק מהן יש פרסום ולחלק מהן אין ממש פרסום, אבל יש דרכים ליצור קשר. אני אשמח להפנות אם אוכל ואם לא, הנה מספר קישורים:

לסיכום: בניגוד למה שרבים חושבים, לא תמיד (אם בכלל) יש לחברות יעוץ/אינטגרציה גדולות – את הידע, היכרות ונסיון כדי להמליץ/לפסול טכנולוגיות חדשות ובמקרים רבים ההמלצות שניתנות ללקוחות כוללים פתרונות ישנים שלא מתאימים לאתגרים הנוכחיים והעתידיים. לכן, גם אם אתם חברה גדולה שנוהגת לקחת יעוץ רק מהגדולים – אחרי שקיבלתם את היעוץ וההמלצות, קחו מישהו או חברה שיש לה נסיון בטכנולוגיות עכשוויות ומודרניות כדי שתעבור על ההמלצות ותאשר או תמליץ חלופות שיכולות לחסוך לכם משאבים וכספים.

קצת על Scale Out עם פלטפורמות יעודיות

בשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר פלטפורמות שעובדות בשיטות של Scale Out. הפלטפורמה הכי ידועה לדברים כאלו היא כמובן Kubernetes, אך כמובן שישנן פלטפורמות אחרות שקשורות יותר לעיבוד נתונים – Kafka או Cassandra לדוגמא, כל אחת מהן פלטפורמה לצרכים שונים, אבל מבחינת צרכי חומרה, הצרכים הם פחות או יותר זהים: מעבדים בינוניים (לא צריך כמות מפוצצת של ליבות, יספיקו 8-16), ולא צריך דיסקים (קשיחים או SSD) יקרים.

כלומר – אם אתה צריך להריץ פלטפורמה שעובדת ב-Scale Out מקומית בתשתית שלך, אל תנסה לחפש את היוקרתי עם כל מילות הבאז האחרונות, אלא ההיפך – מי הספק שיכול לתת לך את ההצעה הכי זולה שתעמוד במפרט שנקבע מראש, SLA שאתה צריך וכו'. ב-Scale Out אין את מושגי השרידות מעולם ה-Scale Up. אין Heart beat, אין Active/Passive, Active/Active וכו'. עם Scale Out בדרך כלל הפלטפורמה תהיה בנויה כך שאם שרת למטה/אינו זמין/אינו פעיל, המערכת תאזן את עצמה אוטומטית (למי שמשתמש ב-Kubernetes ורוצה לראות זאת – תורידו Node ותראו איך זה עובד).

מכיוון שפתרונות Scale Out תופסים יותר ויותר תאוצה, פתרונות Scale Up כמו סטורג'ים קנייניים, מנסים "לתפוס טרמפ" על הטרנד (כמה שאפשר לקרוא לזה כך). מריץ Kubernetes? הפתרון שלנו יודע לתמוך בווליומים, ובאחסון כזה וכזה, ובוודאי שהיא מתאימה לאחסון עבור פתרונות Scale Out!

וזהו – שההצהרה לעיל נכונה רק בחלק מהמקרים. אם אתה מריץ יותר מ-5-10 שרתי Cassandra או Kafka כפרודקשן ואתה מכניס דרך ה"מפיקים" (Producers) המון מידע שמגיע ממאות/אלפי חיישנים או מקורות שונים, הסטורג' הקנייני יהפך די מהר לצוואר הבקבוק.

אחת השגיאות שאפשר לראות בפורומים שונים, זה שאנשים שעובדים עם פתרונות Scale Out מחפשים איך לאחסן את כמות הנתונים שהולכת וגודלת והם עדיין לא מכירים/מבינים את עניין ההוספה המתמדת של ברזלים ודיסקים מקומיים – והם תמיד יקבלו את הצעות הפתרונות שמתאימים ל-Scale Up: לתכנן את הגדילה למשך שנה וכו' וכו' ואז לבחור סטורג'. זו טעות, כי בעולם המדידות/דגימות ושימוש בפלטפורמות Scale Out אתה מחפש לקבל כמה שיותר מידע, לא כמה שפחות, ויכול להיות שהחודש הקרוב אתה תוסיף עוד 4 טרה מידע לחודש אבל בעוד 3 חודשים זה יקפוץ ל-15 טרה לחודש. בגדלים כאלו, שום פתרון סטורג' קנייני אינו מתאים, אלא אם רוצים "לשרוף" את תקציב החברה, ולכן יש צורך ללכת לפי הפתרון של הפלטפורמה, לא לפי שם/דגם של סטורג'.

ולכן:

  • אם הולכים להשתמש בפלטפורמה שהיא בראש ובראשונה Scale Out לצרכי עיבוד נתונים/קליטת נתונים – נצטרך דיסקים ושרת מהקצה הנמוך-בינוני, מבלי להשקיע יותר מדי כספים פר ברזל (קחו דיסקים בסיסיים, בפוסט קרוב אסביר לגבי הגדרות אחסון מקומי למערכות כמו Kafka ו-Cassandra), (אגב, אם אתם רוצים להריץ Kafka בענן, אמזון לדוגמא שמחה להציע לכם את MSK).
  • אם אנחנו רוצים לשמור כמות גדולה מאוד של מידע לאחר עיבוד או ארכיבאי כשהכמות גודלת כל הזמן, או שאנחנו צריכים Object Storage – פתרון אחסון Scale Out (כמו Gluster) יתאים יותר לשימושים הללו מכיוון שעלות הגדילה היא זולה, והביצועים גודלים ככל שמוסיפים ברזלים לאותו אחסון.

לסיכום: בעולם ה-Enterprise, הסטורג' הקנייני היה ה-דבר הכי חשוב וקריטי. אין סטורג', שום דבר לא פועל. מאז הגיעו ספקי הענן הציבורי הגדולים שהכריזו שאצלם אין ולא יהיה שום סטורג' מרכזי, ובמקביל התפתחו יותר ויותר פלטפורמות שמחזירות את השימוש בדיסקים מקומיים ומאפשרות לבנות אחסון מדיסקים זולים וממשאבים צנועים, וזהו בדיוק החלק שבמחלקות ה-IT או ה-CIO/CTO צריכים להבין: אל תנסו לכפות פתרון Scale Up על פתרון Scale Out.

קצת לפני שמכריזים על זוכה במכרז

במהלך החודשים האחרונים קיבלתי מספר פניות "להעיף מבט" על מכרזים ועל הצעות שאו-טו-טו מוכרזות כ"זוכה במכרז". בדרך כלל הפניות הגיעו מכל מיני גורמים בחברה שהוציאה את המכרז ומשהו "לא הריח נכון" בתשובות שהתקבלו מצד מתמודד זה או אחר.

כל חברה עובדת בשיטה שלה ועם הבקשות שלה. במשרדים ממשלתיים בד"כ יתקיים מכרז שיפורסם באתרים כמו JobIS, משרד האוצר, וכמובן מכרזים מצד משרדי ממשלה שונים שיוצאים בצורה עצמאית. בשוק המסחרי לעומת זאת, בדרך כלל מישהו מטעם ה-IT שלוקח את העניין על עצמו ישאל אנשים מי מציע שרותים כאלו ואחרים, הוא יצור קשר עם המציע הפוטנציאלי, יבקש הצעת מחיר, יכול להיות שיקיימו ישיבות עם מציעים שונים ולבסוף יבחרו במציע.

במקרים שקיבלתי פניה לבדוק הצעה של מציע, הסיבה לכך היתה קשורה למחיר: האם המחיר שחברת XYZ מבקשת בשביל להקים את הפרויקט הוא מחיר שנראה "נכון"? האם הוא מופרז?

אני בהחלט יכול להבין את הפונים ואני עושה את הכל כדי לכתוב מסמך עם תשובות לגבי האם מחיר מופרז (הרבה יותר קל להקים מערכת Mainframe מלענות על דברים כאלו. אתה צריך לבדוק את עצמך שוב ושוב ושוב, כי אם תכתוב דברים בלתי מבוססים – המציע פשוט יוכל לתבוע אותך על אובדן פרנסה) – אבל ברוב המקרים הבעיה צצה לפני שלב בדיקת האם המחיר גבוה/נמוך מדי – הבעיות בדרך כלל נמצאות באספקט הטכני.

על מחיר תמיד ניתן להתווכח. אם מציע XYZ מבין ממוציא המכרז כי יש סיכויים טובים שהוא הולך לזכות ומה שמפריע זה המחיר – יש סיכוי טוב שהוא גם יוריד את המחיר (אני לא בטוח כמה רמיזות כאלו חוקיות במכרזים ממשלתיים. בשוק המסחרי משתמשים בטריק הזה נון סטופ), אבל זה שמוציא המכרז הצליח להשיג מחיר "שווה" – לא אומר שההצעה שווה אם האספקט הטכני שלה גרוע. ישנן סיטואציות רבות שהמציע יכול להציע מחיר מפתה מאוד, ואם מסתכלים רק על אספקט המחיר אפשר להכריז על אותו מציע כזוכה, אבל ההצעה המפתה היא בעצם "מלכודת" שלא תאפשר לאותו משרד/גוף לנייע את המידע שמכניסים למערכת – למערכת אחרת לדוגמא. גם המציע יכול בהמשך הדרך להקפיץ מחירים אחרי מספר שנים ולמשרד/גוף לא תהיה ברירה אלא לשלם או להתחיל מחדש את כל התהליך.

לפיכך, חשבתי לפרסם מספר נקודות טכניות שכדאי לבדוק לפני שניגשים לאספקט הכספי. אם חלק מהנקודות קיים בהצעת המציע, אולי כדאי יהיה לוותר כליל על הצעתו. הנה הנקודות:

  • לא לרכוש את השרות כ-SAAS (שימו לב: אני לא מדבר על מחיר). כשספק ענן ציבורי מציע שרות כ-SAAS, אתם יודעים שאותו ספק יהיה קיים ב-3-5 השנים הקרובות ולכן שרותי ענן שונים בתצורת SAAS אין בעיה לשכור אותם, אולם כשחברה בונה לך פתרון ומנגישה לך אותו כ-SAAS, אותה משרד/חברה מכניסה את עצמה למצב של "בת ערובה" אם בהמשך אין הסכמה על מחירים, או אם המשרד/גוף לא מרוצים מהביצועים, לדוגמא.
    אני רוצה לסייג: אם אתם צריכים לרכוש Firewall או כל אפליקציה שכוללת OS לינוקסאי דרך ה-Market של ספק הענן זה בסדר, אבל אם זה משהו שמפותח עבורכם – בקשו שיתקינו את הדברים על התשתית הוירטואלית שלכם, מקומית או בחשבון ענן שלכם.
  • על מה זה רץ? ברוב המקרים כיום הפיתוח של פתרון עבורכם יבוצע תוך שימוש בפלטרפורמה כזו או אחרת. חשוב מאוד לבדוק איזו פלטפורמה ואיזו גירסה, האם יש בה שימוש כיום, האם יש קליפים או עדויות לגבי אותה פלטפורמה? מתי עדכנו אותה לאחרונה? הדבר האחרון שאתם רוצים זה שספק מציע ישתמש במשהו ישן שכבר כמעט מת – בשביל לבנות עבורכם את מה שהנכם מבקשים.
  • חישובי ענן ציבורי. אם השרות שאתם רוצים צריך לרוץ על ספק ענן ציבורי, עדיף שהחברה/גוף המבקש הצעות יבקש הקמה על התשתית בחשבון הענן שלו ועדיף לבדוק היטב מה יש בסעיפי התמיכה. כך לדוגמא, רבים כשעוברים לענן מחפשים לקחת את שרותי התמיכה היקרים ביותר (24/7 פלטינום או כל שם אחר) מבלי להבין שבמקרה ויש תקלה והיא קיימת לא רק בחשבון החברה אלא גם אצל אחרים – לא תקבלו שרות יותר מהיר ותצטרכו לחכות לפתרון התקלה כמו כולם.
  • אם כבר מדברים על חישובי ענן ציבורי: שרותים. ספקי ענן ציבורי מציעים שרותים שונים שהם אבולוציוניים, כלומר – בהתחלה הוצעה שרות בשם X, לאחר זמן מה הוצע שרות Y שהוא בעצם "אבולוציה" של שרות X וכו'. במקרים רבים יש גם הפרשי מחיר ניכרים בין השרותים וגם הבדלי ביצועים רציניים, אך הבעיה היא שמציעים גדולים לא ממש טורחים (לא ממש באשמתם כש-AWS מציעים כמעט כל יום שרותים חדשים) להכיר את השרותים השונים ולכן כדאי לראות מה יש בהצעה ולהחליף בשרותים מודרניים יותר או במקרים מסוימים אם יש את הידע – להקים את הדברים עצמאית בתשתית הענן.
  • גישה לקוד מקור ותיעודו: כיום כשמפתחים לענן ציבורי ומשתמשים בפלטפורמות/ספריות שונות, ברוב המקרים הקוד עצמו פתוח וזמין וכדאי להחיל זאת גם לדברים שמפותחים עבור משרדים/גופים/חברות – המציע הולך לפתח עבורך משהו? דרוש את קוד המקור ותיעוד API ודברים שונים ששונו.
  • אבטחה: תמיד חשוב לזכור – ענן ציבורי נותן אפס אבטחה. אפשר לשכור שרותים שונים ולבצע הגדרות שונות כדי לקבל אבטחה ברמה טובה, אבל זה לא מגיע כברירת מחדל ולא בחינם. כדאי שגוף חיצוני (לא מטעם המציע) יבדוק את המערכת, ואם יש תקציב – לבצע Code Auditing.

לסיכום: כסף זה דבר בהחלט חשוב ויכול להיות שיקול רציני בהכרעה האם הצעה כזו או אחרת תתקבל ותיהפך להזמנת עבודה, אבל האספקט הטכני, לעניות דעתי, חשוב יותר כי זהו החלק שידאג שהמערכת שתוקם עבורך תהיה מערכת רצינית שתעבוד לאורך זמן בצורה טובה.

המעבר ממונוליטי ל-Microservices

כל מי שנמצא ברמה ניהולית של IT (מנמ"ר/CTO/CIO וכו') בוודאי מכיר את הדבר הבא: חברה מעוניינת לפתח מוצר גדול, "הדבר הבא" בתחום שלהם. מתקיימות מספר ישיבות עם גורמים שונים בחברה ותוך כדי כותבים מפרט ארוך מה הולך להיות בתוך המוצר, במה הולכים לתמוך בתוך המוצר וכו' וכו'.

לאחר שיש מפרט, צוות המפתחים הפנימי או חברה חיצונית שמושכרת לעבוד על הפרויקט – מתחילים לכתוב את הקוד. ברוב המקרים הקוד יהיה מודולרי, סביר להניח שישתמשו בספריות שונות, מתודות של Code reusability ועוד, אך ככל שה-Code base של הפרויקט גודל ונהיה יותר ויותר מורכב – קשה יותר ויותר לשנות דברים, ומכיוון שהמפרט הטכני הראשוני כמעט תמיד יעבור רוויזיות באמצע העבודה, הקוד יצטרך להשתנות שוב ושוב, מאות ואלפי שורות קוד ימחקו ויכתבו מחדש, וככל שהפרויקט מתארך ונהיה יותר מורכב – הזמן שלוקח לשנות את הדברים נהיה יותר ויותר ארוך, שלא לדבר על זמן שמתארך לתיקון באגים.

בסופו של דבר, לאחר קימפולים והכנת חבילות – יש מוצר שהוא די גדול (מבחינת גודל חבילות, מקום בזכרון ומשאבי מעבד) שאפשר להתקין על מכונות VM. מבחינה טכנית, אין בעיה להתקין את המוצר היכן שצריך, אבל כשצריכים Scaling למוצר, יווצר בזבוז משאבים רציני שתיכף אסביר לגביו.

בקיצור, ברוב המקרים, כתיבת אפליקציה גדולה במתודה המונוליטית צורכת משאבים רבים לאורך כל הדרך, גורמת לפספוסי Deadlines ולחריגה בתקציבים.

וכאן נכנסת שיטה די חדשה (יחסית) לשוק שמציעה להפוך את הדברים.

פרויקט גדול מורכב מחלקים רבים שצריך לכתוב. בשיטה המונוליטית כל החלקים משתלבים אחד עם השני (Linking) כך שאי אפשר לשלב קוד בחופשיות של מפתחים שונים. צריך לבדוק כל חלק שמבצעים לו Commit שהוא לא שובר חלקים אחרים במוצר. בשיטת ה-Microservices (אני אקרא לזה מ"ש במשך פוסט זה) עושים דברים בשיטה הפוכה: כל חלק שצריך לכתוב, יכתב באופן עצמאי לחלוטין, הוא יכול להיות כתוב בשפה אחרות או עם פלטפורמה/Framework שונה מחלקים אחרים – כל עוד לאותו חלק יהיה ממשק RESTful API שאליו נוכל לשלוח פרמטרים (דרך YAML, JSON וכו') ונוכל לקבל נתונים בחזרה מאותו חלק בפורמט שנרצה.

וכך, בשיטה זו הצוותים השונים עובדים בצורה עצמאית לחלוטין והדבר היחיד שהם צריכים לשמור, זה פורמט API שמוסכם בין כל הצוותים ומתועד. זו בדיוק ההזדמנות גם להשתמש בטכנולוגיות חדשות, או לקחת מפתחים מבחוץ שיודעים לבנות לדוגמא UI בכלים מודרניים, אפשר להשתמש בכלי CI/CD לבדוק ולקמפל כל חלק באופן עצמאי, לכתוב טסטים ולבצע Stress testing לכל חלק.

לאחר שהחלקים השונים נכתבו (או במהלכם) – אנחנו נשתמש במערכת אורקסטרציה לקונטיינרים (כמו Kubernetes/OpenShift) בכדי להריץ כל חלק בקונטיינר/POD והתקשורת בין החלקים תהיה דרך HTTP/HTTPS ודרך פרוטוקולים אלו נשתמש ב-API כך שכל חלק יוכל לדבר עם חלקים אחרים.

במתודה המונוליטית, כשאנחנו צריכים לבצע Scaling, אנחנו בעצם נשכפל מכונות VM ונגדיר את ה-Load Balancer שידע להפנות פניות למכונות ה-VM השונות. הבעיה המהותית בשיטה הזו, היא שאנחנו משתמשים במשאבים רבים כשברוב המקרים רק חלק מסויים או חלקים מסויימים צריכים את ה-Scaling ושאר החלקים רק תופסים זכרון מבלי לעשות כמעט כלום. במתודת ה-מ"ש לעומת זאת, אנחנו יכולים לבצע Scaling דינמי לאותו חלק שמשאביו נגמרים וה-Scaling עצמו יבוצע תוך שניות בודדות (בניגוד להקמת VM נוסף), כך שברוב המקרים, כמות המשאבים שנצטרך לבצע Scaling – תהיה נמוכה בהרבה בהשוואה למתודות הרצה של אפליקציות מונוליטיות (הוספת עוד ועוד מכונות VM).

בכל הקשור לשדרוגי חלקים, HA, אחסון ושליפת נתונים, תקשורת ואבטחה – עבודה עם Kubernetes/Openshift תהיה הרבה יותר טובה ויעילה בהשוואה לשיטות העבודה הקלאסיות. שדרוגים לדוגמא מבוצעים בפקודה אחת מבלי להפסיק את כל החלקים השונים, ובמקרה הצורך, אותו דבר מתבצע בשנמוכים. את ה-HA מקבלים כברירת מחדל עם Kubernetes/Openshift, ובכל הקשור לאחסון – אותן מערכות יודעות "לדבר" עם כל אחסון מקומי או שקיים בענן ציבורי. מה עם אבטחה? כיום עם istio אפשר לעשות דברים רבים שבמערכות קלאסיות מצריכות תוכנות מסחריות (יקרות) מצד ג', ויש כמובן כלים נוספים, רובם בקוד פתוח זמינות לציבור.

אנסה לסכם את הפוסט כך: כיום, אם יש צורך בפיתוח אפליקציות גדולות ומורכבות, עדיף לעבוד במתודות ה-Microservices (ואגב, לחובבי ה-Mainframe – כן, אפשר לעשות זאת בקרוב גם על Mainframe של IBM עם Z/OS) שנותנות יתרונות רבים מאוד על פני המתודה המונוליטית. נכון, Kubernetes הוא לא בדיוק דבר קליל ללימוד אך מצד שני, המאמץ שווה, מה גם שאם אתם הולכים להשתמש בעננים ציבוריים, החיים הרבה יותר קלים עם שרותי הקונטיינרים הטבעיים שאותם ספקי ענן ציבורי מציעים.

להלן מצגת (קצת ישנה) על הנושא (ותודה ליבגני זיסליס על הלינק):

כשצריך הגנות על מכונות וירטואליות

מדי פעם יוצא לי לשוחח עם אנשים שאחראים על סביבות שמצריכים סיווג בטחוני גבוה ואותם אנשים מחפשים תמיד את השלב הבא בהגנה על התשתית של החברה שלהם. אחד הדברים שהם הכי חוששים מהם זה "פריצה פנימית": איך ניתן למישהו שמנהל תשתיות וירטואליזציה לנהל את כל המערכת אך לא לאפשר לו "להציץ" דרך כלים שונים – בתוך אותן מכונות VM שרצות, גם כאשר אותו איש תשתיות יש לו root למכונה הפיזית. (שימו לב: אני לא מדבר על ביצוע ssh לתוך מכונת VM, אלא להריץ סקריפט/כלי ברמת ה-Hypervisor כדי "לחקור" מכונת VM)

הבעיה אמיתית יותר בסביבות חיצוניות: נניח ויש לנו VM שאנחנו רוצים להריץ אותו בענן ציבורי או אצל כל ספק מקומי על תשתית ה-Hypervisor שלו. גם אם נאבטח וננעל את ה-VM עצמו מבפנים, תמיד יהיה חשש שמישהו בעל הרשאות root יוכל להריץ כלים כדי לאבחן את ה-VM מבחינת דברים שהוא מריץ (סריקת זכרון וכו'). אפשר כמובן לשכור שרת פיזי ולהריץ את ה-VM עליו, אך זה סיפור יותר יקר וגם שם יש בעיות אבטחה אחרות.

אינטל בזמנו פיתחה את ה-SGX, שזו מערכת שמאפשרת לנו ליצור איזור מאובטח שעליו ירוץ קוד בצורה מוצפנת כך שגם מנהל Hypervisor עם תוכנות זדוניות לא יוכל לסרוק את אותו זכרון ולמצוא מה רץ. ה-SGX עצמו כבר נפרץ (אינטל הוציאה תיקון), אבל בכל מקרה הפתרון עצמו היה בעייתי עוד מלכתחילה: האפליקציה המוצפנת היתה צריכה להיות מאוד קטנה (עד 64 מגהבייט זכרון), והביצועים (במיוחד ה-Floating Point) היו, איך נאמר בעדינות … לא משהו להתגאות בו. ב-VMWare לא רצו לנגוע בזה גם עם מקל ארוך.

ואז הגיעה חברת AMD ובשנת 2017 היא פירסמה על תוספות חדשות שיהיו זמינים במעבדים שלה לשרתים (EPYC) ובמעבדים לצרכים מקצועיים (Ryzen Pro): התוספות הן SEV ו-SME (והתוספת החדשה: SEV-ES – להצפין גם רגיסטרים במעבד שמשומשים ע"י אותו VM מוצפן). ה-SEV איפשר להצפין את מכונת ה-VM עם מפתח יחודי שמגיע מתוך מעבד ARM שנמצא במעבד EPYC (כן, מעבד בתוך מעבד) ו-SME שמצפין את הזכרון של ה-VM.

היתרונות של SEV ו-SME הם בכך ש:

  1. אין צורך לעשות שינויים מהותיים ב-VM (רק להחליף Kernel לאחד שתומך ב-SME/SEV)
  2. ההצפנה היא ברמת חומרה, כך שה"קנס" ברמת ביצועים הוא מאוד מינימלי
  3. המפתחות הם יחודיים ולכל VM יש מפתח משלו שמונפק ע"י המעבד. ניתן להנפיק עד 105 מפתחות (כל VM מקבל מפתח אחד, כך שאפשר להריץ עד 105 מכונות VM מוצפנות בשרת עם מעבד EPYC יחיד או 210 בשרת עם שני מעבדי EPYC).

החסרונות:

  1. אי אפשר להצפין מכונות Windows, לפחות עד שמיקרוסופט לא תוסיף את תמיכת ההצפנה ל-OS עצמו.
  2. VMware בשלב זה אינה תומכת בפונקציות אלו מ-AMD או אינטל (תיכף ארחיב על הפתרון של אינטל) – זה יתווסף בגירסה 6.8 או 7.0 ולכן אם אתם צריכים זאת עכשיו, תצטרכו לעבור ל-KVM או על אחת הפלטפורמות שמבוססות על KVM (בכל מקרה יש צורך לבצע את ההחלפת Kernel).

באינטל ראו את הפתרון של AMD והחליטו שגם הם יוציאו משהו דומה: תכירו את TME (כלומר Total Memory Encryption) ואת MKTME (כלומר: Multi Key Total Memory Encryption). אפשר לקרוא על הפתרון הזה בקצרה כאן, אך אני יאמר מראש: אל תבנו על הפתרון הזה, הוא לא זמין באף מעבד נוכחי.

מכיוון שגם אינטל וגם AMD הולכים באותו כיוון (רק של-AMD יש פתרון שאפשר להשתמש בו כיום), אפשר לאמר על הפתרון את הדברים הבאים:

  • כן, הפתרון רץ אך על מנת להשתמש בו, יש צורך בידע טוב בלינוקס. אם צריכים את הפתרון ל"מחר בבוקר" – תצטרכו לבצע שינויים הן ברמת ה-HyperVisor והן ברמת ה-VM.
  • הפתרון אינו מבטיח הגנות נגד דברים אחרים כמו Side Memory Attack, DDoS.
  • הפתרון הוא יחסית צעיר (ב-AMD פיתחו אותו בכלל עבור הגנת הקונסולות של סוני ומיקרוסופט ואז החליטו שזה רעיון מעולה להעביר אותו למעבדים לשרתים) ולפיכך מתגלים בו באגים (ו-AMD משחררת קושחות לתיקון).
  • כיום הפתרון של AMD נמצא בשימוש בשרתים החדשים (דור 10) של HPE שמבוססים על מעבדי EPYC (כלומר DL325 ו-DL385) בשילוב ה-Root of Trust של HPE והחברה (HPE) טוענת שזה הפתרון הכי מאובטח שיש להם להציע לשוק.
  • זה לא לפרודקשן אם ה-VM שלכם צריך לרוץ בחוץ או ה-Hypervisor שלכם מחובר לאינטרנט (יש לא מעט כאלו).

עוד השוואות בין הפתרונות ניתן לראות במצגת הבאה ובמצגת הזו (החור שמוזכר שם, אגב, בשלבי תיקון).

לסיכום: השיטה ש-AMD מציגה על מנת להגן על מכונות VM נגד האזנה למכונות VM היא שיטה טובה מאוד (ובגלל זה אינטל גם מעתיקים אותה), אך זהו פתרון חדש, וככזה הוא יכול להתאים למאמצים מוקדמים (Early Adopters) עם ידע בלינוקס. אני מאמין שבעוד שנה, הפתרון יתבגר יותר ובמקביל נראה הצעות מספקי ענן ציבורי לשכור Instances שיתמכו ב-SEV/SME, כך שה-Instances שלכם יהיו מוצפנים מספיק טוב בכדי לא לאפשר (באופן עקרוני) לגורמים זרים שיש להם גישה לברזל – לחטט בזכרון של ה-VM שלכם.

הפתרון למעבר מ-VM לקונטיינר: Kubevirt

(הערה: לפני כשנתיים כתבתי את הפוסט הזה על Kubevirt. מאז דברים רבים השתנו ופוסט זה הוא פוסט עדכון לכלי).

כל מי שהתחיל ומשתמש בקונטיינרים, Kubernetes וכו' – מבין בוודאי שקונטיינרים אינם מכונות וירטואליות. בניגוד ל-VM, קונטיינר מקבל שרותי OS ממערכת ההפעלה המותקנת על ה-VM (או על הברזל) שמריץ את הקונטיינר, ולפיכך קונטיינרים ברוב המקרים הם דברים די קטנים בהשוואה למערכת הפעלה מלאה שמותקנת ב-VM, גם כשהיא מותקנת כ-Minimal.

בניגוד לסטארטאפים שברוב הזמן מתחילים להקים את רוב התשתית שלהם בקונטיינרים, בחברות בינוניות וגדולות, המצב שונה לחלוטין – אצלן הכל רץ או בתוך מכונות VM או על ברזלים. המרת VM לקונטיינר יכולה להיות דבר קטן ופשוט ולפעמים זו יכולה להיות עבודה מייגעת וארוכה, במיוחד אם ב-VM רצים מספר אפליקציות וצריך להפריד כל אפליקציה לקונטיינר (לא מומלץ להריץ מספר אפליקציות בקונטיינר) ולדאוג שהן "ידברו" אחת עם השניה.

ישנם גם מקרים שאי אפשר להמיר מכונת VM לקונטיינרים חדשים. מקרים כמו:

  • האפליקציה רצה ומבוססת על Windows
  • האפליקציה רצה על גירסת לינוקס מאוד ישנה
  • האפליקציה רצה על מערכת הפעלה שאינה מבוססת לינוקס
  • ה-VM נבנה ע"י מומחה חיצוני ולאף אחד אין מושג ירוק איך הדברים מוגדרים ב-VM (לדוגמא: Cobol ישן)

במקרים כאלו, קשה מאוד או בלתי אפשרי להמיר ידנית את המכונות הללו לקונטיינרים, וכך פרויקטים לקונטיינריזציה מתעכבים או שממשיכים להריץ את מכונת ה-VM בתוך פתרון וירטואליזציה (vSphere לדוגמא) – אבל אז מפסידים את כל היתרונות של Kubernetes או Openshift.

וכאן נכנסת לתמונה אפליקציית Kubevirt.

אפליקציית Kubevirt מרחיבה בעצם את Kubernetes/OpenShift ומוסיפה למערכת תמיכה בקונטיינרים מסוג נוסף: קונטיינר שמריץ VM. כך בעצם אפשר לקחת VM מהדוגמאות לעיל ו"להכניס" אותו לתוך קונטיינר, כך שנוכל להריץ אותו כמו שאנחנו מפעילים קונטיינרים נוספים, ובכך נוכל להשתמש באפליקציה שרצה ב-VM, נוכל לשכפל את הקונטיינר לפי פרמטרים שנרצה, נוכל לשדרג את הקונטיינר ועוד ועוד.

מאחורי הקלעים, מה ש-Kubevirt עושה, הוא להשתמש ב-KVM (הוירטואליזציה המצויה בכל לינוקס) ובספריית Libvirt וספריות נוספות בכדי ליצור POD ובתוך ה-POD להריץ VM. את אותו VM אנחנו נגדיר בעזרת קבצי YAML, כמו שמגדירים כל דבר ב-Kubernetes, וכך נוכל להגדיר כמות זכרון, היכן הדיסק הוירטואלי יושב, האם ה-VM יהיה בעצם Immutable (כלומר שכל שינוי ל-VM ימחק ברגע שה-VM "כובה"), ועוד פונקציות נוספות. הגישה ל-VM תוכל להתבצע בכלים הרגילים (SSH, RDP) או VNC וחיבור סריאלי וירטואלי (במקרה שמדובר בלינוקס או כל מערכת תואמת UNIX אחרת).

מכיוון שב-Kubernetes אפשר להשתמש בכל מיני "דרייברים" (Storage Classes, Volumes), נצטרך להמיר בשלב ראשון את הדיסקים הוירטואליים של ה-VM מהפורמט הנוכחי (VMDK ב-vSphere) לפורמט ש-KVM ו-libvirt יכולים להבין ולהשתמש. סוג הדיסק שאנחנו נצטרך יהיה RAW וכלי ההמרה (שצריך לרוץ תחת לינוקס) הוא virt-v2v (זה קצת יותר מורכב ממה שהקישור מראה). מהרגע שביצענו זאת, אנחנו "מנתקים" בעצם את ה-VM מהוירטואליזציה הנוכחית (נניח vSphere), אבל ה-VM עדיין נשאר ב-vSphere. ברגע שיש לנו את הקובץ בפורמט RAW, נוכל להשתמש בכלי כמו CDI כדי לבצע Import של ה-Image לתוך Volume שנגדיר. אחרי שהצלחנו (שוב, לא דבר כל כך קל, אלא אם אתם משתמשים ב-Openshift דרך ה-WEB UI), אנחנו נגדיר POD עם ה-VM ושם אנחנו נבחר דברים כמו כמות זכרון, מערכת הפעלה, וכו'. בזמן ההגדרות נוכל להוסיף דיסקים וירטואליים חדשים ל-VM ועוד. לאחר שהתהליך מסתיים ונפעיל את ה-VM, תופיע כתובת IP שדרכה נוכל להתחבר אל ה-VM.

לפני שרצים לקחת את הרעיון ולממש אותו, חשוב לזכור את הדברים הבאים:

  • Kubevirt עובד על כל גירסת Kubernetes מ-1.10 ומעלה, ו-OpenShift 3.11 ומעלה.
  • בשביל לקבל ביצועים טובים עם ה-VM, יש צורך בתמיכת Nested Virtualization (אם ה-Kubernetes שלכם רץ כמכונה וירטואלית).
  • עננים ציבוריים: אם אתם רוצים להריץ Kubevirt על ענן ציבורי, תצטרכו לבחור Instances שכוללים תמיכת Nested Virtualization. גם לאז'ור וגם לגוגל יש מכונות כאלו, ב-AWS אין ולפיכך ב-AWS מכונות VM כאלו ירוצו יותר לאט מאחר ומדובר באמולציית X86-64 בתוכנה.
  • דיסקים וירטואליים: מכיוון שאין Thin Provisioning בשיטה כזו, הווליומים יהיו גדולים (כמה שהגדרתם ב-VM בהתחלה תחת vSphere), לכן אם הגדרתם את ה-VM עם דיסק של 100 ג'יגה אבל השתמשתם רק ב-15 ג'יגה, הקטינו את הדיסק (הוראות נמצאות כאן אם מדובר ב-vSphere).
    נקודה נוספת חשובה לגבי דיסקים וירטואליים: אפשר לצרף אותם ישירות ל-Image של הקונטיינר אך הדבר אינו מומלץ (אלא אם אתם רוצים להפיץ את ה-Image החוצה).
  • קישוריות ל-VM ותקשורת: במקור כברירת מחדל יש ל-VM חיבור רשת יחיד. יחד עם זאת ניתן להשתמש ב-Multus או Genie כדי להוסיף דברים רבים הקשורים לרשת: VLAN, Bridges, אפילו PXE Boot – תשתוללו חופשי.
  • ניתן לשכפל את ה-VM לפי כל פרמטר שתרצו כדי לעמוד בעומסים. לשם כך תצטרכו להגדיר בקובץ YAML את ה-AccessModes לפי הצרכים שלכם.
  • KVM – מכיוון שה-VM שלכם ירוץ תחת KVM, כדאי להכיר את KVM. תרימו מכונת לינוקס, תפעילו Nested Virtualization ותריצו את Virt Manager (נקרא גם VMM). יש המון פונקציות והגדרות וכדאי להכיר אותם לפני כן, אחרת תקבלו הפתעות (במיוחד אם מכונת ה-VM שלכם משתמשת ב-UEFI. יש תמיכה ל-UEFI אבל תצטרכו להגדיר כמה דברים לשם כך).

רוצים לשחק עם זה פה ועכשיו מבלי להקים Kubernetes שלם? בשמחה! כנסו ללינק הזה ואתם מוזמנים לאחר מכן להיכנס ללינק הזה כדי להכיר את לשדרג מכונות VM בתוך קונטיינרים.

אם אתם רוצים עוד הסברים על Kubevirt כולל הדגמה של לינוקס ו-Windows Server 2012, אתם מוזמנים לצפות בקליפ (הארוך – שעה) הבא.

לסיכום: אם אתם רוצים לעבור לקונטיינרים והדבר היחיד שמפריע זה מכונה אחת (או מספר מכונות) שבעייתי להמיר אותן ידנית לקבצי Docker Images ושירוצו כקונטיינרים טבעיים, Kubevirt יכול לסייע בכך. חברות כמו SAP, nVidia, Cloudflare כבר משתמשות ב-Kubevirt. חשוב לציין: Kubevirt עדיין לא מוגדר כגירסה סופית (מצד שני, גם Kubernetes לא מוגדר כך). אם אתם משתמשים ב-OpenShift מגירסה 3.10 ומעלה (גם בגירסת OKD – גירסת הקוד הפתוח) – קל מאוד לשלב את Kubevirt והחל מגירסה 4.2 – ה-Kubevirt יהיה חלק אינטגרלי (בגירסה הנ"ל תוכלו להתחבר ישירות ל-vCenter ולהמיר את ה-VM בכמה קליקים).
מיקרוסופט וגוגל כבר מזמן הבינו שאם רוצים למשוך את הלקוחות אליהם כדי שישתמשו בשרותי ה-Kubernetes שלהם, צריך לעזור ללקוחות בכך שיציעו המרה של מכונות VM להרצה בתוך קונטיינרים, וזה יהיה כנראה ה"גל" הבא.

על מדיה דיגיטלית, ענן ציבורי וגדילה דינמית

יצא לי לפני כמה חודשים להגיע לכנס כלשהו, לפגוש חברים, ולפעמים החברים מכירים לך אנשים בכירים בחברות שונות, שזה דבר מעולה בשביל כל פרילאנסר, אבל לפעמים השיחות מגיעות לשאלות שאתה לא יודע איך להשיב. לא בגלל שאין לי תשובה טכנית, אלא בגלל עניינים של "פוליטיקה", שאתה לא יודע על מה אתה "דורך".

באחד המפגשים הללו, הכיר לי מנמ"ר חברה גדולה מאוד את מנכ"ל החברה, ומסתבר שיש באותה חברה ויכוח פנימי אם להתרחב בעננים ציבוריים או להישאר On Prem. הסיפור הזה קרה לי לא פעם, אז החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, ואם מישהו צריך עזרה עם ההנהלה בקשר לענן ציבורי, מדוע כן כדאי להשקיע שם, אולי כדאי שישתף את הפוסט עם הבוסים.

אנחנו חיים היום בעולם דיגיטלי, סעו באוטובוס, בקרו בכל מבנה ציבורי, תמתינו בתור לאיזה שרות ואתם תראו שב-99% מהמקרים, הראש של האנשים נמצא בסלולרי שלהם – קוראים דברים, משתפים, משוחחים בצ'אטים, צופים בקליפים ועוד המון דברים שרצים על הסלולרי. אנשים מחפשים היום את המידע והבידור בסלולר, הרבה יותר מבעבר. בעבר, בעולם הרגיל כשחברה רצתה להשתתף במבצע שיווקי, הם היו מכינים את התשתית לקבל הרבה יותר גולשים, אבל היום זה לא רלוונטי. מספיק שחברה תשלח לכמה משפיענים (Influencers) דוגמאות מוצרים ואותם משפיענים יתלהבו ויפרסמו לינק לאתר החברה עם קוד הנחה – וזמן קצר לאחר מכן תחול עליה מאוד משמעותית בטראפיק של אותו אתר חברה והמכירות יעלו בהתאם. אם לחברה יש תשתית קטנה ברוב השנה, היא עלולה להפסיד מכירות (כן, הישראלים מאוד קצרי סבלנות בכל הקשור לזמני עליית אתר, רכישה והם עוד יותר שונאים חברות שליחויות שעושות טובה שהם נותנים שרות).

הבעיה המרכזית שקשורה למה שספקים בארץ מוכרים כתשתית לאתרים שיווקיים היא חוסר האפשרות לגדילה דינמית. אתה חייב מראש להעריך כמה תנועה תיכנס אליך, להשקיע בתשתית הברזלים (שרתים, סטורג', רוחב פס רציני). את כל זה תקבל בשמחה מכל ספק בארץ, אולם אתה צריך לשלם על כך בין אם נכנסו 20 גולשים או 5000 גולשים.

וכאן ההבדל הענקי בין מה שיש בארץ לעומת כל ענן ציבורי של השלישיה הידועה (אמזון, גוגל, מיקרוסופט): גדילה דינמית. אפשר להקים את האתר השיווקי של החברה בתוך קונטיינרים (כל קונטיינר מכיל עותק של האתר ועוד מספר דברים), וכשמגדירים נכונה את השכפולים (Replica), המערכת תוסיף קונטיינרים בשניות ספורות – אם יש עומס על הקונטיינרים כתוצאה מכניסה של יותר ויותר גולשים וכשלא יהיה עומס, היא תקטין את מספר הקונטיינרים, והמספר מתעדכן כל שניות ספורות, כך שיכול להיות מצב שבעת עומס ירוצו בחשבון החברה בענן הציבורי נניח 400 קונטיינרים בשעה 8 בערב ובשעה 9 וחצי בערב מספר הקונטיינרים ירד ל-10. בכל אותו זמן – כל הגולשים מקבלים אתר שנגיש בצורה מהירה וחוויית קניה חלקה (לפחות מהצד של התשתית).

הגדילה הדינמית הזו גם קובעת בעצם כמה תשלם. אתה תשלם על מה שהשתמשת בלבד, בניגוד למצב בארץ שבו אתה משלם סכום קבוע בין אם נכנסה כמות קטנה של גולשים ולא עשית ממש מכירה ובין אם נכנסו המון ויש כמות מכירות נאה. החסכון עצמו יכול לנוע בסביבות האלפי שקלים ומדובר בתשלום חודשי (אצל הספקים בארץ. אצל ספק הענן אתה יכול להקים תשתית היום, להרוס הכל מחר ולשלם רק על אותו יום שהכל היה למעלה).

ולכן, המלצתי לכל חברה שרוצה למכור אונליין מוצרים וצריכה להתמודד עם עומסים מתוכננים או לא מתוכננים – זה לעזוב את תשתיות הספקים המקומיים (בכל הקשור לאתר השיווקי) ולהקים את התשתית לאתר השיווקי בענן ציבורי בתצורה של קונטיינרים.

כשצריך תשתית של עננים ציבוריים – מקומית

חברות רבות התחילו להשתמש בענן ציבורי ולהעביר אליו תשתיות שלהם לאחר המרה. חלק מהחברות רק מתחילות להשתמש בעננים ציבוריים וחלקן עדיין חושבות על כך, אולם יש חלק מהחברות שהיו רוצות להשתמש בעננים ציבוריים אולם הרגולטור או סיבות אחרות מונעות זאת, אך יחד עם זאת הן היו שמחות להשתמש בתשתית כזו – אם היתה תשתית שהם היו יכולים להכניס ל-Data Center שלהם או אם היה Region ישראלי מקומי (בחלק מהמקרים).

לפני כחודשיים כתבתי פוסט על Azure Stack (ועל "אחיו" – Azure Stack HCI), הפתרון של מיקרוסופט לחברות שדורשות ענן ציבורי בתשתית שנמצאת מקומית או ב-DC של אותן חברות. מאז אותו פוסט גם אמזון עדכנה את הפרטים לגבי המוצר המתחרה שלה: Outpost. לפי ה-FAQ העדכני והפוסט הזה שפורסם לפני מספר ימים מתאר אלו שרותים יהיו זמינים ב-Outpost. גם כאן, כמו עם Azure Stack, אתה לא יכול להשתמש בשרתים או סטורג' משלך, והשרות בעצם כולל השכרה/רכישה של ברזלים יחודיים של ספק הענן, וכמו בכל ההצעות – אתה חייב חיבור אינטרנט לאותה תשתית מכיוון שמי שמנהל את אותה תשתית ענן ציבורי שנמצאת מקומית ב-DC שלך – זה ספק הענן הציבורי בלבד.

לפני כחודש פרסמתי פוסט על פרויקט "נימבוס" – הפרויקט שבו שואפת ממשלת ישראל להוציא מכרז לספקי ענן ציבורי (כל חברה יכולה להתחרות, אבל היא צריכה לעמוד בכמה תנאים שרוב מוחלט של ספקי הענן המקומי לא יכולים לעמוד בהם בין כה) – כדי להקים Region מקומי, על כל המשתמע מכך. מאז קיבלתי עוד מספר פרטים על כך ולמרות שלא חתמתי סודיות לאף אחד בנושא, אני אמתין שמשרד האוצר יפרסם יותר פרטים. מה שכן אפשר לפרסם – זה שה-Region יהיה זמין גם לציבור הישראלי והוא יהיה זמין אצל אותו ספק ענן ציבורי זוכה בדיוק כמו Regions אחרים, ולא מדובר בעצם בפרויקט כמו Govcloud של אמזון לממשל הפדרלי בארה"ב, כלומר חברות ישראליות שמוגבלות ע"י הרגולטור לאחסן את הנתונים רק בישראל, יוכלו להשתמש בשרות זה ולחסוך רכישה של מכונות יעודיות מספקי ענן ציבורי.

גם גוגל החלה להציע פתרון משלה לאלו שרוצים תשתית ענן ציבורי אך מקומית ב-DC שלהם, אם כי הוא שונה מהמתחרים. אם אצל המתחרים השלב הראשון הוא רכישת/השכרת ברזלים, בגוגל פשוט ממליצים לך להשתמש בתשתית המקומית שלך או בתשתית הענן הציבורי שלהם או של אחרים ושם המוצר הוא Anthos. עם Anthos הלקוח מקבל את פלטפורמת הקונטיינרים של (Google Cloud (GKE לשימוש מקומי. זה לא בדיוק נשמע משהו מלהיב – אחרי הכל, לרוב החברות יש מאות ואלפי מכונות VM שהם לא רוצים/לא יכולים להמיר לקונטיינרים ולכן גוגל כוללים בחבילה גם את Anthos Migrate שמאפשר לך להעביר מכונות VM (בשלב זה מכונות מבוססות לינוקס בלבד) מ-VM ישירות לקונטיינר, כאשר המערכת של גוגל מנתחת את ה-VM, מקימה קונטיינרים, מזרימה אליהם את המידע ותוך רגעים ספורים אתה יכול להשתמש בקונטיינרים במקום במכונות ה-VM, גם כשהמכונות VM עדיין לא הועברו בשלמותם לפתרון של גוגל.

לגבי שאר ספקי הענן הציבורי:

  • ל-IBM יש Cloud Private שנותן לך בעצם Kubernetes עם שרותים נוספים של IBM שירוצו מקומית.
  • ל-Alibaba, Huawei, Baidu יש גם פתרונות מקומיים אבל אני בספק אם הלקוח הישראלי החשדן יסכים לשכור מהם שרותים שישבו מקומית.
  • Oracle מציעים את Oracle Cloud at customer – שכוללים את "רוב" השרותים שהם מציעים בענן (אחרי שנברתי בערימת מסמכים רוויי Buzzwords – קשה להבין מה הם בדיוק נותנים, מה עוד שהתיעוד שלהם לגבי ספקי ענן מתחרים לוקה בחסר ולכן לא מומלץ לסמוך על התיעוד שלהם).
  • VMware – נכון, VMWare היא אינה ספק ענן ציבורי, אבל עם מוצר כמו Tanzu אתה יכול להרים תשתית קונטיינרים/Kubernetes מקומית (PKS) ובעננים ציבוריים גדולים.

לסיכום: אם אתה צריך תשתית ענן מקומית ב-DC שלך אך ללא שום חיבור אינטרנט (גם לא לציוד המקומי של ספק הענן הציבורי) אז כל הפתרונות הללו לא יעזרו לך כי כולם מנוהלים ע"י ספק הענן הציבורי. אם אתה צריך תשתית ענן מקומית ב-DC אבל יכול לספק לתשתית הענן הציבורי חיבור אינטרנט (מהיר וסינכרוני, זו הדרישה אצל כולם) – אז יש לכם מספר הצעות. אם לעומת זאת אתם חושבים שתצטרכו זאת אולי בעתיד (עוד שנתיים שלוש), יכול להיות שפרויקט נימבוס הממשלתי להקמת Region ע"י אחד מספקי הענן הציבורי בארץ – אולי יוכל לעזור לכם ואולי לא (אם לדוגמא נניח מיקרוסופט זכתה אבל אתם מעדיפים את הפתרונות של אמזון, אז פתרון כזה לא יעזור לכם).

פרילאנסר – הממשלה רוצה אותך

מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות, בוודאי קרא את ההתמרמרות שלי לגבי משרד האוצר, אגף החשכ"ל, מינהל הרכש (ובקיצור – חשכ"ל) – מדוע הם חוסמים את הפרילאנסרים ואת העסקים הקטנים שלא יכולים לעמוד בתנאי מכרז כמו ערבות בנקאית של 150K וכו'. אחרי הכל, החברות שזוכות, במקרים רבים הן פונות לאותם פרילאנסרים לבצע את העבודה, רק שהמחיר שישולם לאותו פרילאנסר הוא מחיר "מכוסח" – כי הקבלן, התת-קבלן והתת-קבלן רוצים לגזור לעצמם קופון במחיר פר שעה/פר פרויקט.

נראה כי במינהל הרכש החליטו להקשיב לטענות אלו והם העלו אתר חדש: מכרז אספקת שרותים בתפוקות בעולם טכנולוגיות המידע – עם טוויסט קטן: מעתה גם פרילאנסרים ועסקים קטנים יוכלו להירשם למכרז, בסכומי פרויקטים עד 50K (כשמדובר בפרויקטים של הדרכה) ועד 150K (כשמדובר בפרויקטים של ניתוח ופיתוח בשפות שונות) מבלי להוציא ערבות בנקאית, ביטוחים ועוד.

עברתי על מסמכי המכרז (שנמצאים כאן. בהזדמנות זו רציתי לבקש מהמינהל היקר בקשה קטנה: יש מצב שתתחילו לשחרר בבקשה את הקבצים בפורמט PDF? הרבה יותר קל לקרוא את התוכן ממכשירי סמארטפון/טאבלטים ומחשבים שאינם מריצים Windows בפורמט PDF). המסמך עצמו הוא באורך 74 עמודים ומכיל תקנונים די כלליים. חשוב לזכור: מכרז זה אינו מיועד עבור פרויקט מסוים או עבודה מסויימת אלא עבור רישום כספק מורשה, כך שאם התקבלת בתחום שאתה נותן בו שרות, משרדים ממשלתיים יוכלו לפנות אליך ולשכור את שרותיך לביצוע פרויקט/עבודה. בקיצור: שאפו למינהל היקר.

לאחר שעברתי על המסמך, אני מעוניין לציין מספר דברים. לא בשביל ביקורת (או "קטלנות") אלא נקודות שלעניות דעתי כדאי לתת עליהן את הדעת:

  • קודם כל – Python ולא Paython.
  • עבודה עם Dot Net: אני ממליץ מאוד למינהל להתחיל בתכנון מעבר מ-Dot Net ל-Dot Net Core מהסיבה הפשוטה שקוד Dot Net Core יכול לרוץ גם על לינוקס, דבר שיעזור מאוד כשהקוד יצטרך לרוץ בענן הממשלתי. Dot Net Core מפותח ע"י מיקרוסופט ומיקרוסופט מספקת גם תיעוד כיצד לעבור מסביבה אחת לשניה.
  • פיתוח אפליקציות Mobile – אולי כדאי לחלק זאת לשתי סעיפים: iOS ו-Android. לא כל אחד שמפתח למערכת אחת, מומחה למערכת השניה.
  • סעיף "ארכיטקטורה" לא מובן לי. ב"ארכיקטורה" יש המון דברים הקשורים לתשתיות, אוטומציה, קונטיינרים, וירטואליזציה ועוד דברים רבים אחרים. האם המסמך יכול להכיל יותר פרטים?
  • הסבות בסיסי נתונים – על כך יש לי לאמר מספר דברים:
    • אני לא ממליץ ללכת על MySQL של אורקל אלא לעבור ל-MariaDB שכלול בתוך הפצת הלינוקס. למיטב ידיעתי, MariaDB מתפתח בקצב יותר מהיר וכולל תאימות לאחור ואין צורך לשלם עליו בנפרד.
    • ישנו פתרון RDBMS יותר רציני שנקרא PostgreSQL שגם נכלל בהפצות לינוקס (ונתמך ע"י רד-האט/SuSE בצורה רשמית) ויכול להיות שהוא יתאים יותר להסבה אליו מפתרונות DB אחרים.
    • הסבת נתונים מבסיסי נתונים כמו Oracle, MS-SQL, DB2, Adabas אל MySQL (או MariaDB) הם פרויקטים מסובכים וקשים. על מנת לעבור לדוגמא מ-MS-SQL ל-MySQL, יש מספר כלים ומתודות (כפי שניתן לראות כאן), אולם הקושי העיקרי הוא שינוי כל הקוד והלוגיקה באפליקציות שמשתמשות באותו DB. הרוב משתמשים ב-SQL כ"שפה" אבל לכל DB יש מימוש שונה. ב-DB אחרים כמו DB/2 ו-Adabas ההמרה תהיה הכי מורכבת.
    • אם אין בעיה של רשיונות, אפשר להתחיל להתעניין ב-SQL Server for Linux של מיקרוסופט (גירסת 2019 – זו הגירסה שיכולה לרוץ בקונטיינרים ובמערכות Kubernetes/Openshift).

נקודה חשובה נוספת היא עניין הניקוד ובדיקת העצמאים המציעים: התנאים מדברים על כך שהמציע ביצע לפחות 3 עבודות קודמות זהות באותו נושא (נניח ביצע שלושה פרויקטים של כתיבת אפליקציה ב-PHP), קבלת ממליצים ושיחה איתם – כחלק מהענקת ניקוד. הכל טוב ויפה אך קיימות כאן 3 בעיות:

  • איכות הקוד/מימוש הפרויקט: קבלת ממליצים ושיחה איתם לא תתן מידע שיכול להעיד על איכות הקוד של המתכנת או איכות ביצוע הפרויקט (מבחינה טכנית) ע"י המועמד. אם מישהו שוכר עצמאי לכתוב נניח אפליקציית שעון נוכחות, הדבר היחיד שמעניין את המזמין – הוא שהאפליקציה תעבוד ועדיף שיהיה גם תיעוד כלשהו לגבי תקלות. האם מזמין החברה יכול להעיד משהו על איכות הקוד של המפתח? לא. המקסימום שאפשר לקבל מידע מהממליץ, הם דברים "מסביב": האם המועמד ביצע את העבודה לשביעות רצון הלקוח, האם הוא עמד בלוח זמנים, האם הוא דאג "לסגור פינות", דברים כאלו, אבל שום דבר טכני שיכול להעיד על איכות הקוד, ולכן אני חושב שאולי כדאי להוסיף מבחן שהמועמד יצטרך לעמוד בו לכתוב קוד ושמישהו יבדוק את הקוד.
  • קוד הדוק ומאובטח: אנחנו נמצאים במדינה שמותקפת מבחינת סייבר מכל כיוון שתסתכל, ולא חשוב מה תשים "מקדימה" – אם הקוד גרוע מבחינת אבטחת מידע, יהיו דרכים לפרוץ למערכת. (לא צריך ללכת רחוק כדי להדגים – הנה מה שקרה עם מאגר נתוני האשראי רק לאחרונה), ולכן לעניות דעתי, אולי כדאי להוסיף מבחן או בדיקה של קוד מאובטח שיבדק ע"י מישהו שמבין ב-Code Auditing ושיתן ציון גבוה עבור קוד מאובטח.
  • Agile – זה שמישהו יודע לפתח זה טוב, אבל מה עם שימוש בכלים מודרניים? האם המפתח יודע להשתמש ב-GIT? האם הוא יודע לכתוב Pipeline ב-Jenkins לדוגמא? או Dockerfile (מאובטח) כדי להריץ את הקוד בקונטיינר? ומה שיותר חשוב – האם הוא יודע לכתוב Automated Tests בכדי לבדוק אוטומטית את הקוד שלו? גם לכך, לעניות דעתי, צריך לתת ציון.

לסיכום: אני רוצה לברך את מינהל הרכש שהחליט לתת גם לעסקים קטנים ולעצמאים את האפשרות לתת שרותים לממשלה ללא צורך בערבויות/בטחונות/ביטוחים וכו'. כולי תקווה שגם גופים אחרים (אהלן, בורסה לני"ע) יקחו צעדים בכיוון.