קטגוריה: לינוקס

תכירו את rCUDA

כל מי שעובד/מפתח AI, או Deep Learning או מבצע Training למודלים שונים בתחומים הנ"ל, מכיר את העובדה הפשוטה והידועה: אם אתה רוצה ביצועים, אתה חייב GPU טוב באותה מכונה שאתה מריץ עליה את הקוד. לא חשוב כמה חזק השרת שאתה מריץ עליו את הקוד, אם תריץ את הקוד על ה-CPU – הביצועים יהיו גרועים (אינטל חולקת על כך ומציעה את מעבדי ה-Cascade Lake AP לשם כך, רק שהביצועים של אותם מעבדים בלינוקס נכון להרגע – הם לא משהו לרוץ לספר לחבר'ה. יש טלאי שמתקן זאת שיצא לפני מס' ימים, אבל יקח כמה חודשים עד שהפצות הלינוקס יכניסו אותו ל-Kernel שלהם).

מי שמכיר את עניין ה-Training, מודע בוודאי לסיטואציה שגם אם יש לכם שרת מפלצת עם 4,8 או אפילו 10 כרטיסי GPU – אם הוא עמוס מבחינת עבודה על GPU אבל לא עמוס מבחינת CPU – אתה לא יכול "לגייס" מכונות אחרות שיש להן כרטיסי GPU והן לא עמוסות כרגע.

וכאן מגיעה תוכנת rCUDA לסייע.

תוכנת rCUDA מאפשרת לעשות משהו חדש: לבצע הידור או אימון (Training) במכונה מרוחקת (גם כשהקוד נמצא מקומית) עם כרטיס GPU אחד, עם מספר כרטיסי GPU באותה מכונה, או בשיטת ביזור של ניצול מספר מכונות שיש להן כרטיסי GPU. כך לדוגמא אם יש לך קוד על המכונה שלך ויש 4 שרתים כשבכל אחד מהם יש 2 כרטיסי GPU – תוכל להשתמש בכל ארבעת השרתים לבצע את הקימפול/אימון ללא שינויי קוד. אתה כמובן תוכל להריץ את הקוד או את האימון גם אם ישנם דגמים שונים של כרטיסי GPU (כל עוד מדובר בכרטיסים של nVidia מהדורות האחרונים – Pascal ומעלה).

השיטה שבה rCUDA עובדת היא שיטת Client/Server: בכל מכונה שיש בה כרטיסי GPU רץ Daemon שמקבל את הנתונים מהמכונות המרוחקות ומזין אותו אל ה-GPU פנימה והחוצה דרך הרשת, כך שבמקום המצב הרגיל שכל התוכנה נמצאת ב-RAM וקבצי האימון נמצאים על דיסקים מקומיים (לדוגמא) – פה הכל עובר דרך הרשת המקומית וה-Daemon מקבל את המידע דרך הרשת, מזין ל-GPU ומוציא את המידע בחזרה למי ששלח אותו. בצד ה-Client ישנם קבצים בינאריים שדואגים לעניין הקבלה והשליחה, כך שהכל נעשה בצורה שקופה ובד"כ מצריך רק הגדרות של מספר Variables ואפליקציה קטנה ב-Client וב-Server.

כך בשיטה זו אנחנו יכולים להשתמש בכל משאבי ה-GPU שנמצאים בחברה (בשרתים לדוגמא), בין אם הם נמצאים בשרת אחד או במספר שרתים, וניתן להריץ מספר עבודות ממשתמשים שונים במקביל לאותם משאבי GPU.

עד פה הצד המלהיב, עכשיו הצד שקצת פחות ילהיב את חלק מהקוראים:

  • בשביל להריץ את כל הדבר הזה, יש צורך ברשת מהירה. כמה מהירה? לפחות Infiniband או תקשורת Ethernet של 50 ג'יגהביט ומעלה. במידה וכל הקוד רץ על ה-GPU בלבד וכל תוכן ה-Training נמצא ב-NFS/iSCSI לדוגמא – יהיה אפשר לדעתי לרדת לתקשורת במהירות 10 ג'יגהביט, אך תקשורת במהירות 1 ג'יגהביט – תזחל.
  • מבחינת הרצת קוד – אפשר להריץ קוד שמשתמש ב-CUDA עד גירסה 9.0 (תמיכה לגירסה 10.1 תהיה בתחילת שנה הבאה) ואפשר להשתמש גם ב-CuDNN, TensorFlow, Caffe וכו'.
  • התוכנה אינה מבוססת קוד פתוח ומה שמקבלים זה קבצים בינאריים בלבד.
  • בשלב זה התוכנה אינה עולה כסף אך יש צורך בהרשמה על מנת לקבל רשיון. בעתיד, יכול להיות שהתוכנה תעלה כסף.
  • שינוי שיטת העבודה (ממקומית ל-רשת) יכול לגרום למצב שתצטרכו שדרוג או רכישת סטורג' על מנת לאחסן את כל ה-DATA, הואיל והכל צריך לעבור דרך הרשת, והעברת DATA ל-Training מתחנת עבודה לשרת זה דבר איטי מאוד.
  • האפליקציה (rCUDA) עם השרותים – רצים רק על לינוקס.

לסיכום: rCUDA יכול לסייע רבות כשרוצים להשתמש במשאבי GPU שונים בצורה מרוכזת, גם כשהם לא נמצאים בשרת פיזי אחד. יחד עם כך, יש צורך להיערך בהתאם ולקחת בחשבון שאין את התמיכה לגירסת CUDA האחרונה ויכול להיות שחלק אחר מהאפליקציות לא יעבדו (כמו שימוש ב-API של הדרייברים של ה-GPU), כך שאם זה מעניין אתכם, מומלץ לעשות PoC לפני שמשקיעים בתשתית.

להלן וידאו עם הדגמה:

כמה מילים על Azure Stack וספקי אינטרנט

ספקי ענן ציבוריים, כמו ספקי שרות אינטרנט (ISP) מחפשים דרכים שונות כדי לגדול. אחת הבעיות הגדולות ביותר שיש לספקי ענן ציבורי הן חברות שהיו רוצות לזרוק את הכל לענן – אך אינן יכולות עקב סיבות בטחוניות, רגולציה, חששות שונים ועוד, ולפיכך החלו ספקי הענן להציע "שרות מקומי" – השרתים יושבים אצלך בחווה, ואתה מקבל מעין ענן קטנטן – עם כל המגבלות שתיכף ארחיב לגביהן. אמזון מציע שרות כזה בשם Outposts ומיקרוסופט מציעה את Azure Stack.

בישראל החלה חברת Med One להציע שרותים המבוססים על Azure Stack ואני מאמין שהמתחרים בארץ כבר במחשבות או בדרך לרכוש ולהציע את השרותים הללו. חשוב לי להדגיש – הפוסט הזה אינו בא "לקטול" ספק ISP זה או אחר אלא לתת דגש לגבי פתרון Azure Stack (אם יש איזו חברה בארץ שהולכת להכניס את ה-Outposts של אמזון – אשמח אם היא תוכל ליצור עימי קשר).

קצת על Azure Stack: מיקרוסופט פיתחה מערכת שהיא "מיני Azure". מיני בכל מובן: מעט מהשרותים שתמצא בענן של Azure תמצא אותם כאן, התמחור שונה בהשוואה להשכרה  קלאסית של מכונות VM/קונטיינרים/אחסון בלוק/אחסון אובייקטים וכמובן – תעבורה. על כל פיפס אתה צריך לשלם – כמו בענן של Azure, גם ב-Azure Stack (כן, גם אם רכשתם בעצמכם את ה-Azure Stack לחברה שלכם, אגב).

מערכת Azure Stack בנויה לשימוש ב-2 אופנים: Connected ו-Disconnected, כאשר ב-Connected אתם יכולים להעביר את התשתית הוירטואלית/מכונות/קונטיינרים/אחסון לענן האמיתי של Azure ובמצב Disconnected – האינטרנט מנותק, והכל רץ מקומית בארונות של ספק ה-Azure Stack שלכם (או אצלכם מקומית אם רכשתם את המערכת).

השאלה הראשונה שהכי חשובה שתישאל – למי זה מיועד? וכאחד ניטרלי שמסתכל מהצד, קשה לי לענות על כך. אם אתם רוצים לעבוד עם ענן של מיקרוסופט, לכו ישר ל-Azure. חברות בטחוניות? יכולות לרכוש בעצמן ולעצמן את המערכת (כל יצרני השרתים מוכרים – ממש "בזול" – 7 ספרות בדולרים!). אלו שחייבים שה-DATA שלהם ישאר רק בארץ? אולי הם.

החסרונות של Azure Stack לעומת היתרונות – גדולים:

  • הסיבה המרכזית שחברות עוברות לענן – זה ה-Scaling שאותו לא מקבלים באותה צורה ובאותו גדול בהשוואה לענן עצמו. כנ"ל לגבי שרידות – לכל ספק ענן ציבורי יש Zones ויש Regions ואפשר להקים שרידות נפלאה. איזו שרידות תקים ב-Azure Stack? בין שרתים שהכל מקומית? אנשים שוכחים בכל פעם את התקלות שיש פה לכל מיני ISP שמשביתות אלפי לקוחות במכה אחת, ובענן ציבורי אפשר לבנות מערכת שגם תעמוד ברעידות אדמה, זה לא כזה מסובך.
  • ביצועים – עם Azure Stack אנחנו חוזרים שוב למודל ה-Enterprise מבחינת ציוד, וזאת בניגוד מוחלט למה שיש בענן ציבורי: באף ענן ציבורי אין שרתי מותג, אין דיסקים Enterprise, אין מתגים של מותג מסוים – הכל בניה "מקומית", החל מרמת המעבד והזכרון וכלה באוורור, ובעברית: מכונת VM שרצה בענן תרוץ יותר לאט על השרתים הקנייניים שמריצים את Azure Stack כי גם המעבד וגם הזכרון שונים (ספקי ענן רוכשים גרסאות Custom של מעבדים וזכרונות הרבה יותר מהירים ממה שיש בשרתים הרגילים).
  • מחירים: בניגוד למצב רגיל שאתה לוקח מספק Hosting כלשהו מכונת VM נניח עם 4 ליבות, 8 ג'יגה זכרון, 40 ג'יגה דיסק ותעבורה של 5 מגהביט והכל כלול במחיר אחד – כאן הכל שונה, אתה משלם על כל פיפס בנפרד. נתראה בחשבונית החודשית (וכן – התכוונתי ל-Azure Stack. מיקרוסופט מכתיבה זאת).
  • שרותים – הבסיסיים נמצאים + עוד כמה שרותים. השאר? עדיין נמצאים רק בענן הציבורי.
  • תאימות API בין ריצה ב-Azure Stack ל-Azure הרגיל – חלקית בלבד. תצטרכו לעשות לא מעט פליק פלאק כדי להעביר דברים מהענן מקומית וההיפך.

מיקרוסופט מנסה כבר שנתיים למכור את ה-Azure Stack ואין לה הרבה הצלחה עם זה. היא גם מוציאה את Azure Stack HCI שמנסה להתחרות בפתרונות מקומיים (vSAN, Nutantix, Simplivity) שהיתרון היחיד שלו – זה אינטגרציה עם Azure. זה יכול להיות מעניין אולי עבור חלק מהחברות, רק שכדאי לקחת בחשבון שלהגדיר את הדברים שם – אתם תתלשו שערות מהראש.

לסיכום: אני לא מוצא ממש יתרונות לשימוש ב-Azure Stack מקומי או אצל ספק ISP. אם אתם צריכים משהו סגור וגדול – תחשבו על Open Stack כי גם עם Azure Stack תצטרכו צוות שלם (שעדיף שידע לינוקס) כדי לתחזק את הדבר הזה, שלא לדבר על כך שאתם תצטרכו לרכוש את הכל מחדש (אין אפשרות להשתמש בציוד קיים), רק שבמקרה של Open Stack אתם יכולים להשתמש בתשתית קיימת והוא גם הרבה יותר זול. אם אתם מחפשים להשתמש בגלל ה-Latency, אז תחשבו לשלב שימוש בשרות CDN וכך יהיה אפשר לנטרל חלק גדול מה-Latency.

כמה מילים על WSL 2

מיקרוסופט, כמו כל חברה מסחרית, מעוניינת שהלקוחות שלה ישתמשו במוצריה ולא ינטשו את המוצרים לטובת מוצרים אחרים, בין אם מבוססי קוד פתוח או מוצרים סגורים אחרים, אך כדי שזה יקרה, מיקרוסופט צריכה לתת מענה לכל מיני דברים שמתפתחים בשוק שבגינם אנשים נוטשים את המערכת, בין אם לכיוון מחשבי מק או מערכת הפעלה מבוססות לינוקס כמו אובונטו ו-פדורה.

מיקרוסופט בשנים האחרונות ביצעה כמה שינויים על מנת לכלול תאימות למערכות אחרות. כך לדוגמא ה-command prompt הישן קיבל מתיחת פנים הן ב-Power Shell ומאוחר יותר גם בתאימות להצגת טרמינלים מרחוק (בחיבור SSH או Telnet). זה לא היה מושלם – אבל זה היה צעד חשוב, במיוחד כשמיקרוסופט החלו לשלב גם SSH Client בתוך Windows 10 לגרסאותיו השונות.

בכנס Build האחרון מיקרוסופט הציגה את ה-Windows Terminal שלה – שיפור משמעותי לעומת ה-CMD הישן והקונסולה של PowerShell. הפעם יש טאבים, תמיכה ב-Emoji, קאסטומיזציה ועוד ועוד. בקצרה זה נראה כך:

לאלו המעוניינים לראות הרצאה עם הדגמות והסברים – יש וידאו כאן (שימו לב, זה קצת ארוך. שעה).

מכאן נעבור לנושא הפוסט: WSL 2.

למי שאינו מכיר, WSL (ראשי תיבות Windows Subsystem for Linux) זו מערכת שמיקרוסופט פיתחה שמשתלבת עם ה-NT Kernel (כן, Windows 10 מבוסס על NT, כמו רוב גרסאות ה-Windows בשנות ה-2000). המערכת הזו משמשת כ"מתרגם" מה-API של ה-Linux Kernel (גירסה 4.4 של ה-Linux Kernel) ל-NT API. בנוסף, המערכת גם דאגה להרשאות מיוחדות של קבצים ותיקיות כך שלא היה צורך ליצור Partition של לינוקס מצד אחד, ומצד שני קבצים בינאריים של לינוקס לא יכלו לרוץ על Windows שלא מותקנת בה WSL. כל הקונסטרוקציה הזו נועדה לתת מספר דברים:

  • לאפשר לבנות הפצות לינוקס ידועות שירוצו ישירות עם ה-WSL ללא צורך במערכת לינוקס ב-VM
  • לאפשר להריץ אפליקציות לינוקס בהתאם להעדפות שלכם.
  • אין צורך בלשלב קוד GPL כמו ה-Kernel לתוך המערכת.

הדבר הזה עבד לא רע… אלא אם היית רוצה להתחיל להשתמש בזה ברצינות עם המערכת, כמו לקמפל קוד, להתקין NPM וכל דבר שהיה קשור לקבצים – שם ה-WSL היה גרוע. כמה גרוע? אם נניח פעולה של פתיחת קובץ דחוס היתה לוקחת דקה במערכת לינוקס טבעית, עם WSL זה היה תהליך איטי מאוד (אתם מוזמנים להסתכל במבחני השוואה כאן), כך שכל מי שרצה להשתמש ברצינות ב-WSL היה יורד מזה מהר מאוד לאחר שהיה חווה את הביצועים האיטיים. מי שחשב להשתמש בקונטיינרים עם WSL או עם דרייברים של לינוקס היה מגיע למסקנה המרה ש-WSL לא יכול להריץ דברים כאלו. מצד שני – זה היה אחלה דבר בשביל להריץ דברים מרחוק כמו Ansible, התחברות למערכות מרוחקות עם מפתחות וכו' וכו'.

מיקרוסופט היו בהחלט מודעים לעניין, והם הבינו שהטריקים של המרה ל-NT-API לא ממש יעזרו. דרוש פתרון אחר ועדיף פתרון "טבעי".

התוצאה: WSL 2.

השינוי המהותי עם WSL 2 שהפעם יש מעין "מיני VM" קטן שעושה Boot ומטעין גירסה מאוד מקוצרת של ה-Kernel, אך ללא ה-1001 דרייברים שמגיעים עם ה-Linux Kernel וכל הדרייברים הנחוצים שלינוקס צריך – הוא מקבל אותם דרך דרייברים Paravirtualized (קצת מזכיר את ה-VMWare Tools שמתקינים). כך, מצד אחד ה-Kernel רץ בצורה מבודדת כ-VM קטנטן, ומצד שני מיקרוסופט לא צריכה להסתבך עם ה-GPL: הם ישחררו את שינויי הקוד שהם צריכים לשחרר ואין נגיעה ישירה לקוד של Windows.

בשיטה הזו, ה-WSL 2 מקבל מספר דברים:

  • אפשרות להשתמש בגירסת Kernel מודרנית (אני מאמין שמיקרוסופט תוציא מסמך איך לקמפל קרנלים משלך לשימוש ב-WSL 2)
  • אפשר להשתמש בדברים כמו cgroups, להריץ קונטיינרים (docker, cri-o וכו')
  • כל גישת ה-File/Directory תעבור דרך דרייבר שמיקרוסופט תשחרר ש"ידבר" עם NTFS, ומיקרוסופט טוענים כי בדיקות שלהם מראות כי הביצועים משתפרים פי 20 בהשוואה ל-WSL 1.
  • יותר אפליקציות יוכלו לרוץ.

עדיין קיימות מספר שאלות מהותיות: האם נוכל להשתמש בציודי USB? מה לגבי שימוש בלינוקס וכרטיסים פיזיים במערכת (כמו שימוש ב-CUDA מתוך ה-WSL 2), שימוש בדסקטופ גרפי (Wayland) ועוד – אבל אני מניח שבחודשים הקרובים נקבל על כך תשובות.

לסיכום: מיקרוסופט עושה עוד צעד בכדי לנסות להשאיר את המשתמשים המתקדמים ב-Windows שלא ינטשו לכיוון מערכת אחרת. זה צעד מעניין ואני שמח שמיקרוסופט בוחרת להשקיע בפתרון במקום להתכחש לדברים שקורים בשטח.

אחסון Scale Out בקוד פתוח – פוסט עדכון

כתבתי בעבר לגבי Ceph ולגבי GlusterFS. בפוסט זה אנסה לענות לשאלה שחוזרת מדי פעם אצלי באימייל: במי מהם לבחור אם הולכים על Scale Out Storage?

בשביל לענות, נתחיל מההתחלה הפשוטה: רוב הארגונים רוכשים לעצמם סטורג' קנייני כלשהו שעובד בשיטת ה-Scale Up: רוצה יותר אחסון? תוסיף מדפי דיסקים, SSD, Cache וכו' וכו'. ברוב הארגונים לעומת זאת, כשחושבים לדוגמא על Cluster Storage במובן של 2-3 מכונות סטורג' נפרדות שמסונכרנות ביניהם – המחיר של הפתרון הקנייני מרתיע ואז מתחילים להישלח אימיילים ולחייג ליועצים שונים.

אותו סיפור קורה כשצריכים אחסון בכמויות של פטהבייטים. כמובן שכל נציג מכירות של סטורג' קנייני מציג דגם או דגמים שיתנו את הפתרון, אבל במקרים רבים, הצעות המחיר שמגישים הנציגים מריצים מהר מאוד את המנמר"ים לכיוון יעוץ לפתרונות אלטרנטיביים.

כיום, אני שמח לציין, שום ארגון רציני (כולל משרדי ממשלה, משרד הבטחון וכו') לא פוסל מלשמוע הצעות על SDS (כלומר Software Defined Storage) מבוסס קוד פתוח, במיוחד שיש לזה "אבא" בארץ כמו Red Hat או SuSE. בכל הארגונים שציינתי יש פתרונות של יצרני הפצות הלינוקס הנ"ל.

מבחינת תחרות, יש 2 פתרונות, וכל אחד מהם מיועד לשוק ולצרכים מסויימים. אף אחד מהם לא הולך "לסגור את הבאסטה" בקרוב. 2 הפתרונות הם Ceph מול GlusterFS. את Ceph אפשר לרכוש מ-Red Hat ו-SuSE, ואת Gluster מ-Red Hat (את שתיהם כמובן אפשר להוריד בחינם, אבל אני לא ממליץ במערכות פרודקשן קריטיות להריץ את הגרסאות קוד פתוח).

בשביל להבין מי מתאים לאלו צרכים, אני אתאר פה מספר סיטואציות דמיוניות כדוגמאות. אף גורם שאזכיר לא התעניין אצלי ולא שמעתי אצלו על פרויקט כזה.

  • משרד האוצר פונה אליי בבקשה להקים SDS בגודל 4 פטהבייט שיאכסן ארכיב של מידע ישן: הודעות לעיתונות, גיבויים, מסמכי הצעות שונות ותוכן נוסף שכולו מורכב מקבצי אופיס ופורמטים אחרים. הגישה אל האחסון למשתמשים תהיה דרך SMB/CIFS בלבד עם הרשאות AD. אין גישת Web או שום דבר אחר. אחסון קבצים קלאסי.
    ההצעה שלי אליהם: GlusterFS.
    מדוע? GlusterFS מיועד לתת גישה לקבצים בלבד, בין אם דרך NFS או SMB/CIFS. קל להרחיב אותו (מוסיפים עוד ברזלים עם דיסקים, מחברים לסוויצ', מתקינים מערכת הפעלה, מריצים כמה סקריטפים ותוך שעות ספורות יש עוד כמה מאות טרהבייט זמינים) והרבה יותר קל לנהל אותו בהשוואה ל-Ceph.
  • ערוץ "כאן" פונה בבקשה להקים SDS בגודל 20 פטהבייט. בסטורג' הזה יאוחסן כל הסרטים, הסדרות, החדשות וכל מה שצולם עוד מימי הערוץ הראשון והטלויזיה החינוכית – והכל יהיה זמין דרך פורטל VOD לגולשים בארץ דרך נגן HTML5 יעודי והוידאו יוגש בזרימה או להורדה לתצוגה ב-Offline.
    ההצעה שלי אליהם: Ceph.
    מדוע? במערכת Ceph כל דבר שמאוחסן – מאוחסן כאובייקטים שבתוכם יאוחסנו הנתונים בפורמט שאנחנו רוצים. במקרה של "כאן" לדוגמא – כל קבצי הוידאו יאוחסנו כ-Object Storage וכל קליפ מקבל זיהוי יעודי משלו, מה שעוזר מאוד בגישה מהירה לקליפ ולהתחלת השידור שלו. כך, אגב, רוב חברות המדיה מאחסנות באמזון את קבצי הוידאו שלהם (ב-S3 ולא תחת File system עם איזה סטורג' כלשהו). ל-Ceph יש יתרון של Seek מהיר מאוד, והעברת מידע מהירה.
  • משרד הבטחון מקים מרכז מיחשוב חדש לאחד מהחילות. במרכז יהיו 200 שרתים פיזיים שיריצו וירטואליזציה כלשהי (נניח OpenStack או VMware) ומערכת Kubernetes או OpenShift. במשרד מעוניינים ב-SDS בגודל 30 פטהבייט עם אופציה לגדילה מהירה.
    ההצעה שלי אליהם: Ceph
    מדוע? כי Ceph יכול לאפשר ליצור Block Devices וירטואליים וגישת קבצים קלאסית (File System – CephFS) עם שרידות גבוהה. אם לדוגמא הם ישתמשו ב-OpenStack, הם יכולים ליצור דרך Ceph דבר שנקרא RBD (כלומר Raw Block Devices) ואם הם משתמשים ב-VMware – הם יכולים לקבל iSCSI כמו שהם רגילים אליו, ואם הם מעוניינים ב-NFS – אפשר ליצור ולייצא את זה מ-Ceph דרך ה-CephFS ואפשרי לתת להם גם שרותי PV ל-Kubernetes לדוגמא.
  • חברת "שופרסל" מעוניינת ב-SDS  בגודל 5 פטהבייט שיאכסן גיבויים, קבצים וכו'. הם מעוניינים שבחוות שרתים אחרת ישב SDS זהה עם סינכרון מתמשך בין ה-2.
    ההצעה שלי: GlusterFS
    מדוע? מכיוון שגם כאן מדובר בקבצים בלבד בשיטה המסורתית ו-GlusterFS כולל  בתוכו פונקציות לסינכרון מתמשך בתנאי תקשורת שונים מבלי להעמיס על התקשורת או להאיט את שרותי ה-File Server.

כפי שציינתי לעיל – הכל דמיוני לחלוטין, אבל אם חברה מסויימת רוצה שרותים – אהלן וסהלן. 🙂

נסכם את היתרונות והחסרונות של כל מערכת SDS:

  • ל-Ceph יש יתרון גדול בכך שזו מערכת רצינית לתת לך כל סוג של פורמט נתונים שאתה רוצה, בין אם מדובר ב-File Server קלאסי, Block Device, Object Storage ועוד. למערכת יש שרידות מצוינת (כך שאם נופל שרת Ceph – המערכת ממשיכה לעבוד כרגיל). ב-Ceph יש תמיכה ל-tiering, דחיסה, Dedup וכל הדברים שמוצאים ב-Scale Up.
  • ל-GlusterFS יש יתרון בכך שהיא מיועדת בדיוק לדברים הקלאסים של File Server (דרך CIFS/NFS) ותו לא. אפשר להקים אותה על ברזלים ישנים, היא תומכת גם ב-RAID חומרה או RAID תוכנה, היא לא דורשת המון משאבים (מבחינת CPU/זכרון) וממש לא אכפת לה מה ה-File System מתחתיה. ל-GlusterFS יש Load Balancing מובנה, כך שאם יש צורך ב-File Server שישרת מאות משתמשים ובגדלים של עשרות או מאות טרהבייט ומעלה – GlusterFS היא בחירה טובה ויחסית קלה יותר ללימוד בהשוואה ל-Ceph.

לסיכום: כשמגיעים ל-SDS בקוד פתוח, יש 2 פתרונות לסקטורים ושימושים שונים. 2 הפתרונות נותנים שרידות גבוהה וביצועים גבוהים אבל חשוב לבחור את הפתרון המתאים מראש. אפשר להשתמש בגרסאות הקוד הפתוח אך הדבר אינו מומלץ במערכות פרודקשן או מערכות קריטיות.

כמה מילים על SR-IOV

אם נסתכל היום כמעט בכל חברה שמשתמשת בפתרונות וירטואליזציה (לא חשוב אם זה vSphere, Hyper-V, XenServer או אחרים) – בד"כ הפתרון רץ כך:

  • יש סטורג' שמאחסן את ה-Datastore (יכול להיות סטורג' חיצוני, יכול להיות דיסקים מקומיים עם RAID-חומרה בתצורה כלשהי)
  • חיבורי רשת – או חיבור של 10 ג'יגה או חיבור של מס' פורטים 1 ג'יגה (בנפרד, ב-Teaming/Bonding)
  • מעבד יחיד או זוג Xeon פר מכונה
  • זכרון

ברוב מוחץ של אותם מקרים, כל ה"ציוד" בכל מכונה וירטואלית – הוא ציוד Paravirtualized, כלומר זהו ציוד "מדומה" חלקית, כאשר מאחורי הקלעים יש ציוד אמיתי שעושה את העבודה. כך לדוגמא אם אתם משתמשים בכרטיס רשת ב-vSphere, סביר להניח שאתם משתמשים ב-VMXNET3, זהו ציוד Paravirtualized שבעצם מתממשק לחלק ה-Network של ESXI (ה-VMKERNEL) ומשם הוא מתחבר לציוד הפיזי ופאקטים יוצאים ונכנסים. אם נשתמש לעומת זאת ב-E1000 (או e1000e שקיים בפתרונות וירטואליזציה אחרים כמו RHV/KVM) – כאן מדובר באמולציה מלאה של כרטיס הרשת של אינטל והאמולציה מדמה את הכרטיס (כמעט) אחד לאחד ובסופו של דבר מעבירה את הנתונים מ/אל ה-STACK רשת של פתרון הוירטואליזציה. אותו דבר קורה עם דיסקים, תצוגה וכו' וכו'.

כל ההגדרות לעיל הם טובות עם ביצועים לא רעים בכלל. יחד עם זאת, יש בלא מעט מקומות דרישה לקבל יותר – ביצועים גבוהים יותר של רשת, או ב-VDI כשצריכים משהו שהוא יותר מאשר אמולציה בסיסית של תצוגה, וכאן מגיע מושג שנקרא SR-IOV.

SR-IOV (ר"ת של Single Root Input Output Virtualization) היא טכנולוגיה שפותחה ע"י הקבוצה שאחראית על פיתוח PCI, PCIe ועוד (PCI-SIG) ומטרת הטכנולוגיה הזו היא לפתח כרטיסים שמיועדים לשימוש בפתרונות וירטואליזציה.

כרטיס PCIe רגיל, בדרך כלל מיועד לפעילות אחת ולמערכת אחת. קחו לדוגמא כרטיס RAID או HBA, הוא מיועד לשבת ולתת שרותים למערכת אחת שרצה בשרת. אם לדוגמא אתם משתמשים בוירטואליזציה על אותו שרת, ה-OS (ה-ESXI לדוגמא) "יחטוף" את הכרטיס לשימושו האישי, ואתם לא תוכלו להשתמש בכרטיס ה-RAID ישירות במכונה וירטואלית. אנחנו כאן יכולים "לבדל" את כרטיס ה-RAID (כלומר Exclude) מה-ESXI אם לדוגמא נבצע Boot מ-USB או כרטיס SD ונגדיר ב-ESXI לעשות "Passthrough" לכרטיס ה-RAID לפי מספר ה-PCI ID שלו (כפי שניתן לראות כאן) ולאחר ביצוע Reboot לשרת, נוכל לבצע "מיפוי" של כרטיס ה-RAID למכונה וירטואלית אחת. למיפוי הזה יש מגבלות: אנחנו חייבים לתת מראש את כל משאבי הזכרון שאנחנו מגדירים ב-VM, לא ניתן לבצע Live Migration וכמובן – יש כרטיסים שלא ממש "מחבבים" את הרעיון של PCI Passthrough כמו כרטיסי GTX של nVidia (אם כי יש גם לכך פתרון).

עם SR-IOV הדברים שונים.

בכרטיסים המכילים פונקציונאליות SR-IOV (הכרטיסים האלו יכולים לתת את הפעילות הזו רק עם מעבדי Xeon E5 v3 ומעלה ומעבדי AMD EPYC), ישנם 2 חלקים חשובים: PF ו-VF.

ה-PF (כלומר Physical Function) מייצג פונקציונאליות פיזית שהכרטיס יכול לתת ואותה ניתן להגדיר. אם ניקח לדוגמא כרטיסים כמו GRID או Tesla של nVidia, אנחנו יכולים להגדיר כמה זכרון תצוגה יהיה לכל vGPU. מכיוון שיש לנו יכולת להכניס כמה כרטיסים בשרת אחד, יהיו לנו בעצם מספר PF, ואותם נוכל להגדיר כבודדים או כקבוצה עם הפרמטרים הרלוונטיים.

ה-VF הוא בעצם מעין "תת כרטיס PCIe" וירטואלי (Virtual Function) שאותו אי אפשר להגדיר (זהו בעצם "כרטיס טיפש") שאת הפונקציונאליות שלו מממש הכרטיס הפיזי. ברגע שהגדרנו את ה-PF בוירטואליזציה (לכל כרטיס יש כלים והגדרות אבל כולם משתמשים ב-PF, ו-VF), במערכת "יצוצו" כמות של כרטיסים וירטואליים חדשים שנראים כמו כרטיסי PCIe רגילים, ואותם אנחנו ממפים פר VM. ברגע שמיפינו והפעלנו את ה-VM, נצטרך להתקין את הדרייברים היעודיים לאותו כרטיס (במקרה של nVIdia ו-AMD – הדרייברים של ה-vGPU, לא לבלבל בין אלו לבין הדרייברים לוירטואליזציה) ואז נוכל להשתמש בפונקציונאליות החדשה.

בתחום ה-Network, כל יצרני כרטיסי הרשת (אינטל, Mellanox, Solarflare, ואחרים) נותנים פונקציונאליות SR-IOV בכרטיסים שלהם. אם לדוגמא אתם משתמשים בכרטיסי רשת של אינטל, אתם יכולים להסתכל ברשימה הזו ולראות אם יש תמיכת SR-IOV. חשוב לזכור: גם אם כתוב שיש תמיכת SR-IOV, במקרה של אינטל אין תמיכת SR-IOV בכרטיסים עם חיבורי 1 ג'יגהביט, או FCoE ו-SR-IOV.

עד כמה הביצועים שונים בין VNXNET3 ל-SR-IOV של כרטיס רשת? להלן גרף לדוגמא:

הגרף הוא מתוך מסמך  ש-VMWare שחררה בכתובת: http://delivery.acm.org/10.1145/2900000/2892256/p65-xu.pdf

עם כל הדברים הטובים שיש ל-SR-IOV להציע, יש גם כמה מגבלות:

  • נכון להרגע, ב-ESXI אין אפשרות לבצע Live Migration למכונה עם כרטיס וירטואלי ממופה (שזה קצת מוזר, בהתחשב בכך שבלינוקס עם KVM זה דווקא כן אפשרי).
  • אם אתם רוצים "לפוצץ" את המכונה בכרטיסים שיש להם יכולת SR-IOV, תוודאו שלמעבדים יש הרבה ליבות או שתרכשו שרתים עם EPYC, אחרת – תכירו את התקלה הזו. תזכרו שכל VF דורש Interrupt משל עצמו.
  • בחלק מהשרתים תצטרכו לעבור למצב Performance בשביל שפעילות SR-IOV תהיה פעילה (ניסיתי על Dell R740).
  • הגדרתם ל-VM כ-16 ג'יגהבייט זכרון וה-VM משתמש ב-2? הלכו ה-14 ג'יגהבייט זכרון הנוספים (יש להגדיר מראש במכונה להשתמש בכל הזכרון שמוגדר אחרת ה-VF מייצר תקלות), כך שיכול להיות ויהיה צורך לחשב מחדש את כמות מכונות ה-VM פר שרת. כמו כן, משחקי/הגדרות Balooning לא מומלצים על מכונות VM כאלו.

לסיכום: SR-IOV זו טכנולוגיה מעולה כשמעוניינים בביצועים גבוהים של פונקציונאליות מסויימת כמו רשת, GPU ועוד. אם יש לכם שרתים מה-4-5 שנים האחרונות (ויש בהם מעבדי Xeon V3 ומעלה) תצטרכו להפעיל ב-BIOS את ה-SR-IOV ותוכלו להנות מהפונקציונאליות המשופרת ומביצועים גבוהים. יחד עם זאת, ישנם מגבלות שחייבים לקחת מראש, כך שלא מומלץ מחר בבוקר להעביר את כל ל-SR-IOV.

הטעות הנפוצה לגבי מהירות המעבד

אחת השאלות שאני קורא בפורומים שונים קשורה למהירות מעבדים של שרתים. לא מעט אנשים מגיעים עם ידע כלשהו לגבי מעבדים בדסקטופ ומצפים שמה שכתוב על המעבד – יתרחש במציאות. שאלה נפוצה: איך אני יכול לגרום למעבדי X שיש בשרתים שלי לרוץ במהירות המקסימלית הרשמית.

התשובה הפשוטה: אתה לא ממש יכול לעשות זאת, לפחות לא מה שאתה חושב שיצא.

ברשותכם, אסביר.

אינטל בעבר הרחוק היתה נוטה לפרסם את ביצועי מעבדי הדסקטופ במהירות מקסימלית ובמהירות שכל הליבות עמוסות. מהירות מקסימלית היא של ליבה אחת שרצה במהירות מקסימלית. במהלך השנים אינטל ירדה מפרסום מהירות כלל הליבות שהן עמוסות לחלוטין ועד היום היא מפרסמת מספר – ומספר זה הוא מהירות הטורבו.

ב-Xeon לעומת זאת, אינטל עדיין ממשיכה לפרסם את המהירות – ליבה אחת עמוסה 100% ומספרים נוספים לגבי 2 ליבות, 4 ליבות – שהם עמוסים, מה המהירות שלהם. להלן דוגמא מטבלת המהירות של מעבדי Xeon החדשים שיצאו החודש:

כפי שאתם יכולים לראות, מעבד שמציג מהירות מקסימלית של 4 ג'יגהרץ, המהירות הזו יכולה להתרחש רק כשליבה אחת עמוסה וכל שאר הליבות נמצאים בעומס בינוני ומטה. כשכל הליבות עמוסות – מגיעים למהירות יותר נמוכות, לפעמים גם ל-2.7 ג'יגהרץ במעבדים שמפורסמים שמגיעים ל-4 ג'יגהרץ.

במכונות דסקטופ/תחנות עבודה/שרתי Tower אפשר להשתמש בפתרונות צינון-מעגל-סגור (Closed Loop Cooler או CLC), ששם יש רדיאטור, 2 או 3 מאווררים חזקים, ותעבורת מים שעוברת בצינורות ומגיעה לחלק שנמצא ישירות על המעבד, בין החומר הטרמי על המעבד לחלק שסופג את החום ומצנן את המעבד. שום פתרון שמבוסס על קירור אוויר אינו יעיל כמו CLC או כל פתרון קירור נוזלי.

וכך, לא חשוב איזה שרת 1U או 2U יש לך, גם אם המאווררים פעילים ב-100% ולא חשוב כמה CFM הם יכולים לדחוף, גם האווררים עם 2 מדחפים – הקירור עצמו אינו יעיל מספיק לקרר מעבד כשכל הליבות עמוסות לחלוטין ולפיכך מהירות המעבד תרד. אגב – המספרים בטבלה למעלה שאינטל מפרסמים? יהיה אולי ניתן להגיע אליהם בשרת 3U ומעלה כשהמאווררים מוחלפים ב-CLC. מנסיון.

לכן, אם המעבדים שלך מתוייגים לעבוד עד מהירות מקסימלית של 4 ג'יגהרץ – תזכור שאתה לא תקבל 4 ג'יגהרץ, ולא חשוב מה תגדיר ב-BIOS (בין כה אי אפשר לעשות Overclocking – הכל חסום ב-BIOS ומעבדי Xeon נעולים ל-Overclocking). אם אתה מחפש ביצועים יותר גבוהים לאפליקציות מסוימות, עליך לבצע 2 דברים:

  • לוודא שהאפליקציה שלך רצה ותומכת ב-Multi Threading
  • להצמיד למכונה הוירטואלית שמריצה את האפליקציה – עוד ליבות, עדיף במתודת CPU Pinning
  • הגדרות Governance ב-CPU ל-Performance ועוד.

לסיכום: אל תאמינו למספר המופיע כמהירות מקסימלית על המעבד. המספר מתייחס אך ורק לליבה אחת ואם כל הליבות עמוסות, מהירות השעון תהיה הרבה יותר נמוכה מהמספר שמצוין על המעבד. אפשר להצמיד ליבות נוספות, אפשר להגדיר ולשנות הגדרות במערכת ההפעלה על מנת לתת ביצועים יותר טובים.

כשצריכים סטורג' לעסק קטן

אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה בהסבר לציבור הקוראים. יש לא מעט קוראים של פוסטים שחוזרים שוב ושוב על נקודה שאני מסכים עם אותם אנשים אך המציאות לפעמים היא שונה. אני מדבר כמובן על עניין של פתרון רשמי מול פתרון בניה. כפרילאנסר, כשעסק כלשהו יוצר איתי קשר, אני תמיד ימליץ רשמית לקחת פתרון שיש לו "אבא ואמא" בארץ. אם אתם רוכשים שרתים וציוד נוסף – תרכשו מהמפיץ או היבואן, תוודאו שיש SLA, אחריות מורחב וכו' וכו'.

אבל, מה לעשות, יש לא מעט מקרים שבהם המציאות שונה. לא חשוב מה גודל העסק, מהסטארט-אפ הקטן עם 5 עובדים ועד חברה עם 30,000 עובדים – יש זמנים ומצבים שפשוט אין תקציב לרכוש את הדברים הרשמיים מצד אחד, אבל חייבים פתרון, כלשהו, כדי לפתור את הצורך הדחוף. ברוב החברות הגדולות תקציב ה-IT מתוכנן לשנה מראש וכולל שדרוגים, רכישות, רשיונות וגם סעיף X נוסף למצבי חרום, ורוב המנמר"ים לא מתלהבים להוציא כסף מסעיף X (וזה, בלשון המעטה). זו, אגב, אחת הסיבות שאני כותב פה לא מעט פוסטים על כל מיני פתרונות לא-רשמיים – בגלל אותם פניות מחברות (ותאמינו לי, הייתם מרימים גבה אם הייתי מפרסם שמות חברות שפנו אליי בדיוק בגלל העניינים הללו, אבל אני לא מוציא מידע פנימי של חברות החוצה. עניין של אמון).

יש לא מעט מקרים שחברות קטנות עד בינוניות רוצות סטורג'. ברוב המקרים זה לא יהיה הסטורג' המרכזי אלא סטורג' נוסף לפרויקטים שונים. בחלק אחר מהמקרים רוצים איזה סטורג' כדי לאחסן גיבויים לדוגמא או כל מיני דברים אחרים שלא רוצים שישבו בסטורג' מרכזי, או בשביל להקים כמה שרתי וירטואליזציה לפרויקט.

בלא מעט מקרים, כשמדובר בחברה שיש לה צוות IT עם ידע בלינוקס, ההצעה שלי היתה להקים פתרון עם ZFS, בין אם לינוקס שעליו יותקן ZFS או FreeNAS. היתרון של FreeNAS הוא שברוב המקרים הוא יכול לתת ביצועים יותר טובים מהלינוקס, אבל החסרון העיקרי שלו: FreeBSD (שעליו מבוסס FreeNAS) לא תמיד תומך ב"מילה האחרונה" של החומרה או לא נותן ביצועים מספיק טובים על "הברזל", או שבחלק מהמקרים הוא פשוט לא מכיר בכלל בציוד ובהצלחה למצוא איך להגדיר את הציוד. הבעיה היותר מהותית של ZFS ולא חשוב אם זה לינוקס או FreeNAS – שהוא מורכב ואם אין לך ידע טוב ב-ZFS, אתה יכול לאבד את הידיים והרגליים במפלצת הזו במהירות.

אחת האפשרויות שיש ולא מעט ממליצים עליה – היא לרכוש קופסא "זולה" מחברות כמו QNAP או Synology. היתרון בפתרון האלו הוא פשוט: יש לך מערכת סופר ידידותית ויש לך גם גישה לתמיכה של החברה, בארץ או בחו"ל, כך שכיש בעיות, יש עם מי לדבר.

הבעיה המרכזית לפחות ממה שאני רואה – שיש לא מעט כאלו שרוצים משהו שניתן להרחיב, שניתן להכניס 8-12 דיסקים (דיסקים מכניים הם יחסית זולים כיום, גם בגודל 8 טרהבייט), יש כאלו שרוצים חיבור כפול של 10 ג'יגהביט לשרידות, והרוב המוחלט שיודע שיש שרתים שנמכרים כיד שניה במחירים של 1000-3000 שקל – רוצים פתרון יותר זול ממה שהשניים מציעים. אחרי הכל, פתרון כמו Synology DiskStation DS3617xs מתחיל במחיר של $3000 עם 0 דיסקים.

האם יש איזה פתרון שעונה על הדברים הבאים?

  • לא מצריך ידע חזק בסטורג' או לינוקס/BSD
  • לא מצריך תחזוקה מתמשכת נון סטופ
  • ניתן תמיד להרחבה מבחינת זכרון, דיסקים, רשת
  • יש לו קטלוג תוכנות שאפשר להריץ על הסטורג' כסיוע (קונטיינרים, אפליקציות גיבוי וכו')

יש.

הפתרון נקרא XPEnology. זוהי גירסת הקוד הפתוח של ה-Boot שחברת Synology משתמשת בה, וישנה תוכנה עיקרית שמותקנת לאחר מכן שנקראת DSM – שהיא ה"מנוע" של כל הסטורג'. חשוב לציין: ל-XPEnology אין תמיכה רשמית מצד Synology או אף יצרן סטורג' אחר ולא ניתן לקנות מהם תמיכה בנפרד. 

היתרון הגדול של XPEnology הוא שאין צורך לרכוש חומרה מיוחדת. גם מעבד i7 ישן עם 8-16 ג'יגה זכרון יעשו את העבודה, ואת החומרה הזו תמיד ניתן לשדרג (אם כי החלפה של לוח אם ומעבד יצריכו, סביר להניח – התקנה חדשה. ה-XPENology מבוסס אמנם על לינוקס, אולם הוא רחוק שנות אמור מכל הפצת לינוקס שלא משנה מה החומרה שתזרוק לה – תכיר את הכל אוטומטית ב-Boot הבא), ולכן את ההתקנה הראשונית צריך לעשות מישהו שמכיר טוב את XPEnology, או שלא תצליחו אפילו לעשות Boot לקובץ ה-ISO הקטנטן. מנסיון. זה, אגב, גם החסרון שלה – הקושי בהתקנה עצמה.

אחרי ההתקנה וההפעלה – החיים (יחסית) דבש – יש לך ממשק גרפי מאוד עשיר (מהדפדפן) – בדיוק כמו כל מכשיר Synology או QNAP, וניתן להגדיר בקלות משתמשים, חיבור AD, שיתוף NFS, iSCSI, SMB (כולל Multipath). להתקין אפליקציות רבות (הרבה יותר ממה שמכשיר טיפוסי שנמכר – מכיוון שרוב המכשירים שנמכרים יכולים להכיל כמות קטנה של זכרון), מכונות וירטואליות, קונטיינרים ועוד.

לסיכום: אם אתה צריך סטורג' קטן ויש לך את האמצעים הכספיים – אני ממליץ בחום לרכוש. QNAP או Synology? עניין של טעם והעדפה. אני די מעדיף את Synology. אם אתם צריכים משהו כזה אבל אין תקציב – תמצאו מישהו שיקים לכם דבר כזה או שתקימו בעצמכם (זה די מורכב).

מתי כדאי לרכוש את ה-Optane SSD של אינטל?

כל איש IT שמבין משהו בדיסקים, מכיר בוודאי את הכלל הפשוט הבא: דיסקים מכניים מיועדים  לאחסון גדול, דיסקים SSD מיועדים לביצועים. שילוב של השניים נותן בעצם ביצועים די טובים, והקונפיגרציה הזו "מאיצה" את הקריאה/כתיבה לדיסקים. עד כאן הכל טוב ויפה. יצרני ה-SSD כמובן מנסים להתחרות בגיזרת הגודל SSD מול הדיסקים המכניים, אך המחיר שלהם מרתיע. לפני מספר שבועות קיבלתי דיסק SSD מסוג Nytro של Seagate לבדיקה, דיסק SSD בגודל 15.3 טרהבייט. מנמ"ר שקפץ לביקור אליי ראה את הביצועים והתרשם (לעניות דעתי הביצועים אינם משהו הואיל וזה דיסק שמתחבר ב-SAS ולא U.2) – אך כשהראתי לו את המחיר של הדיסק (6,500 דולר – בחו"ל) – ההתלהבות ירדה במהירות.

כל פתרון אחסון, בין אם מדובר באחסון סגור או אחסון בניה עצמית – עובד פחות או יותר באותה שיטה של "פירמידה" – מהאמצעי הכי מהיר לאמצעי הכי איטי: זכרון RAM כ-Cache ראשוני (או במקרים של אחסון קנייני כמו EMC לדוגמא – NVRAM), מתחתיו SSD שבנויים משבבי NAND SLC או MLC, ובשכבה האחרונה – הדיסקים המכניים. כל שלב ב"פירמידה" מאיץ בעצם את החלק מתחתיו (כשמסתכלים מלמעלה כלפי מטה).

הפירמידה הזו בשנתיים האחרונות "התרחבה" מעט כשאינטל וסמסונג הוציאו את ה-SSD שלהם (Optane בדגמים שציינתי לעיל) שמיועדים יותר ל-Cache. אינטל הוציאה את ה-900/905P לשוק הסמי-מקצועי ואת ה-DC P4800X לשוק ה-Enterprise ואילו סמסונג הוציאה 2 דגמים תחת המותג Z-NAND. הפתרונות הללו יושבים בין ה-RAM (או ה-NVRAM) של פתרון האחסון, לבין ה-SSD מכיוון שהם הרבה יותר מהירים מ-SSD אך אינם מגיעים למהירות של RAM. היתרון ב-Optane בדגמים לעיל הוא שהאחסון מתאים לרוב העומסים של Enterprise או בשימוש מקצועי (תיכף ארחיב), ואילו היתרון של Z-NAND מגיע כשצריכים מידע במהירות מאוד גבוהה (מ-100 ג'יגהביט ומעלה) או ב-Queue Depth מעל 128.

נשאלת השאלה: האם כדאי לרכוש בעצם את ה-Optane DC לצורך סטורג' כתחליף ל-SSD שרוכשים לשרתים (Read Intense/Mixed Intense/Write Intense)?

כדי להחליט אם לרכוש, צריכים להכיר את הטכנולוגיה. ה-Optane DC (ומשפחת ה-900) אינם מכילים שבבי NAND כמו כל דיסק SSD אחר. הם מכילים שבבי אחסון אחרים שאינטל מתעקשת לא לגלות מה יש בתוכם ואינטל קוראת להם 3D XPoint. ב-SSD הללו כל הכללים של SSD רגיל עפים מהחלון. אין צורך ב-Over Provisioning, אין צורך ב-TRIM, ב-SSD אין זכרון שמשמש כ-Cache עד שה-DATA יכתב לשבבים, ומבחינת DWPD (כלומר כמות הפעמים שמותר לכתוב על כל הדיסק ביום) – אינטל מציינת את המספר כ-30 בגירסת ה-P4800X (אני קיבלתי דיסק כזה ל-Torture testing וגם אחרי שכתבתי על כולו 50 פעם בחצי יום – הוא עדיין עבד מעולה. הצעקות שקיבלתי מהנציג באינטל – זה סיפור אחר 🙂 ). מבחינת ביצועי קריאה כתיבה – הוא עוקף את כל מה שיש בשוק (למעט ב-Queue Depth סופר גבוה – שם Z-NAND עוקף אותו). ככלל – היתרון הגדול של Optane DC זה ה-Latency המאוד נמוך שלו בהשוואה למתחרים.

הבעיה המרכזית קשורה למחיר מול ביצועים. שאל את עצמך – האם חברתכם מוכנה לשלם 3000$ על דיסק בודד בגודל 750 ג'יגהבייט? נניח שאנחנו מקימים מערכת וירטואליזציה מבוססת HCI עם VSAN. אנחנו צריכים לכל הפחות 3 דיסקים – 2 איטיים והשלישי מהיר. נאמר ש-2 ה"איטיים" יהיו SSD מבוססי Read Intense והמהיר יהיה Optane DC. יוצא מכך שרק על השלישיה הזו נוציא כמעט 4000$. לא דיברנו על רשיונות, על החומרה הנוספת בשרת, על דיסקים נוספים וכו'. מישהו שפוי ירצה לשלם מחיר כזה?

אישית, כשאני מקים פתרון סטורג' עבור לקוח – אחד הדרישות הראשונות שלי זה דיסק Optane 900P (ואם זה ל-Enterprise – אז DC P4800X) בגלל ה-Latency הנמוך. דיסק כזה משמש אותי אך ורק ל-Caching כשאני צריך לכתוב/לקרוא נתונים ממכונות/אל מכונות אחרות, כאשר החיבוריות היא לפחות 10 ג'יגהביט. במקומות אחרים, כשיש צורך ב-DB לפרודקשן שאמור לתת ביצועים מאוד גבוהים – אותו Optane DC מתאים כ-Cache בלבד, במיוחד אם מדובר ב-In memory Database, ואפילו שרת MySQL/MariaDB יכול לתת ביצועים גבוהים בהרבה בהשוואה לדיסקים SSD אחרים, אבל במקומות אחרים ה-Optane לא יתן לי הרבה בהשוואה למתחרים ופשוט לא יהיה שווה את הכסף.

אם כן חושבים לרכוש את הציוד הזה, חשוב לזכור איזו גירסה לרכוש מיצרן השרתים: AIC (מדובר בכרטיס PCIe) או U.2 (שנכנס מקדימה). בשרתים מודרניים כמו R740, DL380 וכו' לא מומלץ לרכוש מספר דיסקים כאלו להכנסה מקדימה, הואיל והקירור/איוורור אינו מספק (כן, ה-Optane דורש יותר, לכן הוא בין היחידים שכוללים צלעות קירור, לא שזה עוזר הרבה..), ועדיף לרכוש את גירסת ה-AIC. אגב, ה-Endurance של זה כזה גבוה שלעניות דעתי RAID מיותר. אתם לא תקבלו מהירות קריאה כפולה/מהירות כתיבה כפולה (בשביל זה תצטרכו לעשות Overclock לזכרון ולמעבד – דבר בלתי אפשרי במעבדי Xeon).

לסיכום: Optane 900p/DC P4800X הם דיסקים SSD בתצורה שונה, חיה אחרת שהכללים הרגילים שחלים על SSD לא חלים עליהם. הם נותנים ביצועים מטורפים, אך יחד עם זאת, הדיסקים הללו לא בנויים להחליף אחסון של SSD רגיל/מעורב. הם יותר מתאימים ל-Cache או כל דבר אחר שצריך Latency מאוד נמוך, כך שהם מתאימים רק לצרכים ספציפיים. אם יש לך צרכים כאלו, אז הדיסקים הללו יכולים לשמש כפתרון מעולה.

ההכרזה של אינטל על חומרה חדשה

אינטל לאחרונה הכריזה על שורת מוצרים חדשים – משפחת מעבדי ה-Xeon Cascade Lake שמהווים שדרוג למשפחה הנוכחית, Xeon Scalable. אלו שרוכשים שרתים מ-Dell יוכלו להתחיל לרכוש את הדור הבא של השרתים (סידרת ה-R650,750 וכו') בשבועיים הקרובים (לפחות בחו"ל). חברת HPE עוד לא הכריזה על תאריך השקה וגם לא לנובו. בסיסקו הולכים להוציא את המשפחה החדשה בערך בעוד חודש וחצי. בהשוואה למעבדים הנוכחיים, המעבדים החדשים יהיו קצת יותר מהירים אך באותו מחיר כמו הקיימים, וניתן יהיה (לאחר עדכון BIOS) להחליף את המעבדים הנוכחיים במעבדים החדשים. פוסט יותר מפורט על המעבדים החדשים (כולל רשימת המעבדים) – יופיע פה בבלוג בקרוב.

אינטל גם הכריזה על כמה דברים שנראים במבט ראשון מלהיבים ומעניינים, אולם אני ממליץ שלא לרכוש אותם, ובחלק מהמקרים אני ממליץ לחכות ל"גירסה 2.0".

נתחיל בדיסק ה-SSD החדש של אינטל, ה-DC D4800X (תבדילו בינו ל-P4800X). ה-D בשם המוצר מסמן Dual Port. זהו SSD בחיבור NVME כפול. בשביל מה צריך כפול? כדי לקבל שרידות כמובן!…

אממה .. מישהו שכח או התעלם מכלל פשוט שקיים בכל PC, החל מלאפטופ ועד שרת עצבני עם 8 מעבדים: כשיש לך תקלה בחיבור PCIe, המערכת פשוט תקפא או תקרוס. לגמרי. נסיון לבצע כיבוי/הפעלה מחדש לא יצליח לעבור את ה-POST. (בעקרון, כשמפעילים את המכונה, לאחר שהמעבד הופעל וה-BIOS נכנס לשליטה, הוא מריץ את המיקרוקוד שבתוכו, הוא מתחיל לאפס את תושבות וציודי ה-PCIe. כשהוא לא מצליח – תופיע שגיאה שלא תאפשר המשך הפעלת המכנה). במילים אחרות – זה ציוד מעולה .. אם יש לכם Mainframe של IBM, שם אפשר להחליף כמעט את כל הציוד שהמכונה פעילה (וניתן להפעיל/לכבות תושבות PCIe בזמן ריצה) – אבל לא כל כך רלוונטי בשרתים.

מכאן – נעבור ל-Optane DC.

למי שלא מכיר – Optane DC זו גירסת SSD שאינה מתחברת לתושבת PCIe אלא יושבת בתוך תושבות הזכרון של השרת. בתמונה משמאל תוכלו לראות אותם כ"מקלות זכרון" (עם המדבקות, כלומר 3 מקלות Optane DC ו-3 מקלות זכרון DDR4 ECC). כל מקל Optane DC מגיע ב-3 גדלים – 128, 256 או 512 ג'יגהבייט אחסון! (המחירים, אגב, לאלו שרוצים לדעת – ואלו לא מחירים סופיים: 893, 2461 דולר וה-512 ג'יגהבייט עדיין לא יצא). אלו אינם מקלות זכרון, כך שאם יש לך מול מעבד כ-256 ג'יגה זכרון והכנסת מקל Optane DC של 256 ג'יגהבייט, לא יהיה לך זכרון של כחצי טרה, אלא 256 ג'יגה זכרון ו-256 ג'יגה של אחסון מהיר.

בכנס Ignite האחרון, מיקרוסופט הדגימה איך ה-Optane DC עוזר בסביבת HCI שמורכבת מ-Hyper-V, Storage spaces direct וכו'. להלן הוידאו:

שימו לב למשהו אחד חשוב שקצת פחות מודגש בוידאו: כל ה-Optane DC שבשרתים בהדגמה משומש ל-Cache בלבד ולא כ-Storage! במילים אחרות, גם אם תכניס טרהבייט של Optane DC בשרת, עדיין תצטרך Storage כלשהו, ולכן השימוש של Optane DC יותר מתאים כ-Cache ל-DB או למכונות וירטואליות. ניתן לראות את הדגש הזה גם במסמך הזה שהוציאה VMWare שמתייחסת ל-Optane DC ולגירסה עתידית של vSphere.

בלינוקס יש תמיכה ל-Optane DC ובקרוב תהיה גם תמיכה לשימוש ב-Optane DC כ"זכרון". הפצות רד האט 8, SLE 15 ואחרות כבר תומכות ב-Optane DC וכל מה שצריך זה שאפליקציות יתמכו בכך, וזה יקרה ברגע שהטכנולוגיה תהיה נפוצה יותר.

בקיצור – טכנולוגיה מעניינת (אם כי יש לסמסונג המתחרה מענה "בשרוול" שנותן ביצועים בעומסים הרבה יותר גבוהים, זה בסידרת ה-Z-NAND), אבל יקח זמן עד שהיא תיכנס בצורה מסודרת לשימוש על ידי כל מיני אפליקציות ופלטפורמות. הדבר שהכי מעכב כרגע את הדברים – זה הצורך ברכישת שרתים חדשים על מנת להשתמש בטכנולוגיה. כל ספקי הענן הציבורי יציעו בקרוב מכונות עם Optane DC.

אחד המוצרים הנוספים שאינטל הכריזה עליו הוא Intel SSD D5-P4326 – כונן SSD בתצורת "סרגל" (שמו הטכני של הסטנדרט: EDSFF E1.L – שם שממש מתגלגל בפה). כל סרגל SSD כזה יכיל בדור הנוכחי עד 15.32 טרהבייט אחסון… רק לפני שמתלהבים, האחסון מורכב מ-QLC NAND, הווה אומר שבתא NAND אפשר לאחסן 4 ביטים, מה שמאפשר לאחסן יותר מידע פר תא, אך מצד שני, מהירות הכתיבה – איטית מאוד בהשוואה לכונני SSD מדור נוכחי מבוססי TLC (כלומר 3 ביטים בתא). אינטל ושותפיה ימכרו שרת 1U שבו יהיה ניתן להכניס 32 סרגלים כאלו ליצור אחסון עד כמעט חצי פטהבייט שמיועד יותר לאחסון מידע לקריאה, ובמילים אחרות – לא מאחסנים על זה מכונות וירטואליות, קונטיינרים ושאר דברים שמצריכים קריאה/כתיבה מהירה יותר ממה שאותם סרגלי SSD יכולים להציע.

הבעיה המרכזית במוצר היא התחרות שלו מול דיסקים קשיחים מכניים. נכון, SSD נותן מהירות קריאה הרבה יותר גבוהה מכל דיסק מכני, אבל דיסק מכני כמו Seagate Baracuda בגודל 14 טרהבייט ל-Enterprise עולה בסביבות ה-550$ ואילו סרגל של 15.3 טרהבייט של אינטל עולה פי 8. את עניין הבדלי הקריאה/כתיבה ניתן תמיד לפתור בעזרת מספר דיסקים SSD שישמשו ל-Cache כך שהפתרון של אינטל עדיין אינו שווה לדעתי מבחינה כלכלית.

לסיכום: אינטל הציגה מספר מוצרים חדשים ומספר שדרוגים מעניינים (כמו המעבדים) אך לא כל המוצרים שווים רכישה כעת. חלק לא מבוטל מהטכנולוגיות שהוצגו עדיין אינו "בשל" ל-Enterprise ומצריך תפוצה ושימוש נרחבים על מנת לתקן באגים ולפתח תמיכה למוצרים. לכן, השמרנות שמאפיינת כל כך את שוק ה-Enterprise מוצדקת במקרים כאלו ולא מומלץ לעניות דעתי לרכוש כל טכנולוגיה, רק כי היא הוכרזה ברעש וצלצולים.

לפני רכישה – כדאי לחשוב קדימה

כאן בארץ, לא חסרים ארגונים ועסקים שההתמחות שלהם היא בשיווק מוצרים לעסקים וחברות בכל מה שקשור ל-IT – בין אם מדובר בתוכנה, חומרה, שרותי אינטגרציה, תמיכה וכו'. זה הביזנס שלהם ומרביתם יכולים למכור לך כמעט כל מה שתרצה – בין אם זה כונן דיסקטים 5.25" ועד Mainframe – כולל שילוב ואינטגרציה של מה שהם מוכרים. לגטימי? בהחלט.

יש לא מעט מקרים, לעומת זאת, שהדברים שהולכים למכור לכם – לא תמיד מתאימים, והדבר יכול להתגלות כבר בזמן הקרוב או שנתיים שלוש קדימה. בפוסט זה אדגים 3 מקרים שונים שיכולים ללמד כמה מחלקות שיווק של חברות שונות – לא תמיד צודקות, גם אם יש להם ניירות שמוכיחים אחרת.

המקרה הראשון התרחש לפני מס' חודשים: קורא נאמן של הבלוג פנה אל עבדכם הנאמן בשאלה פשוטה: החברה הגדולה שהוא עובד שם מתכננים לרכוש 4 דיסקים Optane של אינטל מסוג P4800X דרך יצרן השרתים של החברה. הסיבה לרכישת הדיסקים האלו? מצגת שהראתה להם שבביצועי SQL – הדיסקים הללו יהיו מעולים לצרכיהם, הרבה יותר מכל סטורג' שהם יחברו (בקטע הזה המצגת צודקת. דגם ה-Optane הזה בהחלט מתאים ונותן ביצועים מטורפים!). הדיסקים האלו יכנסו לתוך שרת R740 של DELL, ימופו לתוך VM שיריץ שרת Windows Server 2016 ו-SQL Server. אמרתי לו שלדעתי תהיה בעיית ביצועים, אבל אם הם מעוניינים, אשמח לבדוק להם את העניין – בתשלום. החברה הסכימה. (בכל זאת, 2500$ פר SSD, כלומר $10000 דולר במחירי ארה"ב…)

תודות לכמה יבואנים הצלחתי להשיג את הציוד להשאלה אליי ל-LAB. השרת פורק, חיברתי את ה-backplane עם כניסות U.2, הצמדתי לדיסקים חיישני חום, הפעלתי והתחלתי להריץ בדיקות עומסים שונים. לקח 10 דקות עד שאחד ה-SSD הגיע ל-95 מעלות חום. כמה דקות אחרי זה שאר ה-SSD הגיעו בערך לאותו חום – והביצועים החלו לצלול. סיכום הדו"ח שלי ללקוח הצביע על הבעיה הפשוטה: הן שרתי ה-R740 (וגם כל שרת 2U של HPE או לנובו לצורך העניין) אינם מתאימים בתצורה זו ל-SSD מבוסס Optane של אינטל. הדיסקים הללו מפיקים הרבה יותר חום מדיסקים מכניים או SSD מתחרים. הדרך היחידה להכניס 4 כרטיסים כאלו היא לרכוש 4 SSD כאלו בתצורת AIC (כלומר כרטיס PCIe) ואז למפות אותם. עדיף במקום שרת 2U להשתמש בשרת 3U (אבל אז גם מחיר השרת מטפס הואיל ומה ש-DELL מוכרת בגירסת 3U זה שרת עם 4 מעבדים).

המקרה השני קשור לפלטפורמת קונטיינרים פופולרית – Kubernetes. מישהו ממשרד ממשלתי פנה אל עבדכם הנאמן ושאל מה דעתי על הפתרון הנ"ל, מכיוון שהוא מומלץ מאוד ע"י חברת האינטגרציה הגדולה שהם עובדים איתה. לי כמובן אין שום דבר נגד Kubernetes ואני נותן גם שרותים להטמעה של הפלטפורמה (אני גובה על יעוץ ואינטגרציה, לא על מכירה של תוכנות), אבל במקרה שלהם יהיו מספר בעיות אם הם יקחו את הפתרון:

  • אבטחה – עם כל הכבוד ל-Kubernetes, הפלטפורמה עדיין אינה מאובטחת כמו OpenShift (תודות ל-SELinux ועוד מספר רכיבים).
  • Auditing, Compliance – בחברות גדולות ומשרדים ממשלתיים מאוד רוצים את זה.
  • מיגרציה בהמשך – תחשבו 4 שנים קדימה, אם Kubernetes עדיין תהיה קיימת, יהיה קשה מאוד להעביר אליה דברים שבנינו השנה לגירסה שתצא אז. במוצר כמו OpenShift היצרן מציע כלים לבצע מיגרציה.

במילים אחרות: Kubernetes זה טוב, אבל במוסדות מסויימים צריכים את ה"מעטפת" מסביב ל-Kubernetes כולל מיגרציה בהמשך – על מנת להכניס מערכת כזו.

המקרה השלישי קשור יותר ל"התלהבות" הולכת וגודלת לכל ה-Hyper Converge בוירטואליזציה (למי שלא מכיר: מערכות כמו vSAN, Simplivity, Nutanix מציעות להקים שרתים שיתנו את כל השרותים הכוללים Storage, Network, Compute – ללא צורך בסטורג' מאסיבי, סוויצ'ים יקרים וכו').

כמו תמיד, חברות כמו VMWare ואחרות לא המציאו מאפס את עניין ה-Scale Out הזה. מערכות File System ל-Scale Out קיימות זמן רב, כמו Lustre FS, מערכת Open Vswitch לצרכי Network, ופתרונות וירטואליזציה שונים הציעו זאת בסביבת HPC כבר זמן רב.  החולשה שיש ב-HPC קיימת בדיוק אותו דבר גם בפתרונות וירטואליזציה Scale Out: אם אתה צריך כמות IOPS מאסיבית של 7 ספרות ומעלה, תצטרך או לרכוש סטורג' יעודי או לרכוש הרבה יותר שרתים פיזיים מכפי שאתה צריך עבור Compute. אם אין לך צרכים כאלו, אז כן, פתרון Hyper Converge יכול להיות פתרון טוב.

לסיכום: חוות דעת נוספת ועצמאית היא דבר שלעניות דעתי חשוב מאין כמוהו. ההסתמכות על האיש הטכני שמגיע מחברת האינטגרציה היא משהו שאני לא ממש ממליץ עליו כי בסופו של דבר הביאו אותו "לדחוף" את הפתרון שהם רוצים למכור לך. יועץ חיצוני בלתי תלוי הוא אחד שמרוויח מהיעוץ ואולי אם תהיה עבודת אינטגרציה, לא ממכירת רשיונות תוכנה שהוא מנסה לקבל אחוזים על מכירתה. כפי שאתם יכולים לראות מהדוגמאות לעיל, ההמלצות המתקבלות במקרים מסויימים אינן כוללות סייגים והתחשבות במה שהלקוח כן צריך לזמן הנוכחי ובעתיד.