קטגוריה: לינוקס

סטטוס וירטואליזציה מבוססת קוד פתוח – סוף 2018

אנחנו נמצאים נכון לשעת כתיבת פוסט זה ימים ספורים לסיום שנת 2018 ותחילת שנת 2019 וחשבתי שזה יהיה זמן נכון לפרסם פוסט סטטוס לגבי פתרונות וירטואליזציה מבוססי קוד פתוח.

מי שהולך לכנסים והרצאות של חברות שונות ושל ספקי ענן שונים, שומע בוודאי איך חברה X או חברה Y עברו לענן, הם מרוצים עד השמיים והכל ורוד ומאושר. המציאות, לפחות משיחה עם חברים פרילאנסרים שמבצעים אינטגרציות או מעברים לפלטפורמות שונות – קצת שונה. כן, ישנן חברות שמעבירות חלק מהמכונות VM שלהן לענן, חלקן מעיפות מכונות VM ומשתמשות בשרתי ענן שונים (כ-PaaS), אבל לא יצא לי להכיר שום חברה עם כמה אלפי מכונות VM בארץ שבסופו של דבר השביתה את ה-DC שלה והעבירה הכל מהכל לענן. ככלל, הויכוחים על העלויות השונות בטווח הזמן הקצר והארוך (בתוספת כמה מילות Buzz) גורמים ללא מעט חברות להאט מעבר לענן, לבצע Hybrid מדוד מאוד, והיו כמובן לא מעט מקרים שפשוט "חזרו הביתה" (אם כי זה לא סופי. מי שחושב שאין בתחום ה-IT מקרים שמקבלים החלטה X ואחר כך מבטלים ואחר כך שוב חוזרים – מוזמן להתעורר).

אני מודה שעד לאחרונה כל עניין הוירטואליזציה בקוד פתוח לא ממש תפס אחוז גדול בתחום ההטמעות ב-Enterprise. כמעט כולם הולכים ל-VMware, חברות שכמעט כל התשתית שלהם מבוססת מיקרוסופט משתמשים ב-Hyper-V ואלו שרוצים Hyper Converged הולכים על Nutanix או Simplivity. אחרי הכל – למוצרים האלו יש תמיכה, יש בארץ אינטגרטורים, לא צריך לקנות מחו"ל רשיונות, יצרני החומרה מאשרים שהמוצרים עובדים עם הברזלים. בקיצור, סבבה אגוזים.

אבל בימים אחרונים קיבלתי 2 שיחות טלפון מ-2 חברות גדולות שהמנהלים הבכירים שלהם קוראים בלוג זה. אחד מהם בתפקיד בכיר בחברה בטחונית מאוד גדולה וידועה. הבקשה שלהם היתה זהה – הם מעוניינים לצמצם את ההוצאות על הרשיונות ומוכנים לשקול גם מעבר לפתרונות קוד פתוח או פתרון מסחרי מבוסס קוד פתוח. מטבע הדברים אני לא יכול לתת לאף אחד מענה טלפוני מבלי לפגוש את הלקוח, לראות מה התשתית, מה הם רוצים לבצע, לאן הם רוצים להגיע, מה הידע המקצועי שיש בחברה ועוד ועוד, ולכן בפוסט זה אתמקד יותר בפתרונות ה"חמים"/פופולריים בשוק ולמי הם מתאימים.

אחד הפתרונות שיורד לאט לאט מגדולתו הוא Xen Server. הסיבה לכך היא שהפתרונות המתחרים שאציג היום נותנים את מה ש-Xen נותן בחינם ואם רוצים לקנות מיצרן הפתרון תמיכה בתשלום, המחיר של המתחרים יותר זול, ולכן ההמלצה שלי למי שכן משתמש במערכת של Xen וחושב בהמשך לשדרג – זה לבדוק את הפתרונות המתחרים המבוססים בקוד פתוח.

בפוסט זה אציג, כמו בפוסטים קודמים – 3 מערכות (Proxmox, oVirt/RHV, OpenStack) ולמי הם מתאימים ומה השוני שלהם.

נתחיל במערכת שמתאימה יותר לחברה קטנה או ל-LAB מקומי: Proxmox.

תוכנת Proxmox מתאימה ליישומי וירטואליזציה הן על מערכות ישנות (כן, אותו שרת G7 של HP שיושב שם בצד) והן על מערכות חדשות. המערכת עצמה היא יחסית קלה ללימוד, ומי שעבד על ESXi עם vCenter בצורה לא מקצועית (כלומר לא עבר קורסים והכשרות של VMware) יוכל להקים תוך דקות ספורות מכונות וירטואליות על דיסקים מקומיים, לחבר NFS או iSCSI וגם להשתמש ב-HA ולבצע Live Migration (כל עוד יש אחסון משותף, זו לפחות הדרך המומלצת). בקיצור -אם אתם צריכים להקים מערכת וירטואליזציה על מספר קטן של שרתים, ללא הקמה של רשתות וירטואליות מורכבות או דברים הרבה יותר מורכבים (DVSwitch?) – אז Proxmox יכול להתאים למשימה.

המערכת הבאה יותר מתאימה לחברות שמריצות מערכות וירטואליזציה מורכבות עם רשתות וירטואליות שונות (המערכת משתמשת ב-Open Virtual Network ו-Open vSwitch, וכן רשתות SDN), סטורג'ים בפרוטוקולים שונים, חיבור ל-OpenStack, ודברים נוספים. המערכת היא oVirt. טכנית, oVirt נבנתה מגירסה 4 להריץ מערכות גדולות וכשאני מציין גדולות, אני מדבר על אלפי ועשרות אלפי מכונות וירטואליות. בשעה שפתרונות כמו ProxMox מתרכזים ב-Bridge Networking, מערכת oVirt תומכת במספר פתרונות רשתות וירטואליות, והיא בין המערכות היחידות שתומכות גם בפלטפורמות שאינן X86-64 כמו מערכות Power ו-S390 של IBM. מבחינת HA, היא בין המערכות המובילות בדיקות ברמת חומרה (דרך ILO/IMM/IDRAC) מה קורה לברזל והיא יודעת להעביר את ה-VM אם יש תקלה ולטפל בשרתים פיזיים בעייתיים – החל מהקמה של חדשים, שדרוג קיימים ועוד. מערכת oVirt מבוססת על מערכת KVM האחרונה (כן, אותה חברה שמפתחת את oVirt היא אותה חברה שמפתחת את KVM – זו רד-האט) כך שיש תמיכה בציודים וירטואליים חדשים, מערכות UEFI וירטואליות מודרניות ועוד), התממשקות ל-VCenter, המרה יעילה של מכונות וירטואליות ל-oVirt, תמיכה ב-AD/LDAP ועוד שורה ארוכה של פונקציות. בהשוואה ל-Proxmox, מערכת oVirt היא מפלצת ולכן היא פחות מתאימה לרוץ על שרתים עם מכונות וירטואליות שמאוחסנות על דיסקים מקומיים. oVirt, אגב, מגיעה מוכנה לשימוש הן כשרת שיתחבר לסטורג' והן כ-Hyper Converged.

oVirt מתאימה להטמעות גדולות הן כ-PoC והן כפרודקשן כל עוד יש בחברה ידע פנימי (או יועץ חיצוני) שיכול לתת תמיכה. מנהלים שמנוסים עם VMWare או Hyper-V ואינם מנוסים מספיק או בעלי ידע רציני בלינוקס יתקשו בניהול מערכת כזו ללא השקעה בלימוד הדברים, והסיבה לכך פשוטה: oVirt אינה מנסה להיות העתק של VMware והדגש של oVirt הוא יותר על פונקציונאליות מאשר חזותיות (אם כי חל שיפור ניכר בחלק הזה בגירסה 4.2 ובגירסה 4.3 שתצא במהלך 2019). חברות שמעוניינות במוצר ארוז ובתמיכה רשמית עם רשיונות – ניתן לרכוש את מוצר ה-RHV עם תמיכה.

ומכאן – למפלצת הגדולה: OpenStack.

אם oVirt היא מערכת גדולה, OpenStack היא גודזילה לכל דבר ועניין. ההבדל הגדול בין oVirt ל-OpenStack הוא ש-OpenStack מנסה לתת לך הכל מהכל. וירטואליזציה? יש. קונטיינרים? יש את Zun שמאפשר להריץ קונטיינרים כ-שרות. DB כ-שרות? יש. אחסון תואם S3? יש. אחסון Images ודברים אחרים? יש. צריך Load Balancer? תכיר את Octavia, ויש עוד עשרות חלקים. עם oVirt לעומת זאת – המיקוד הוא לכיוון מתן שרותי וירטואליזציה והשרותים מסביב, לא יותר מכך.

המטרה של OpenStack היא לתת לחברה להקים ענן פרטי, רק שבניגוד לדרכים ישנות יותר שבהם היינו מקימים מערכות VM מבוססות לינוקס ריקות ועליהן היינו מקימים כל מיני שרותים – כאן המערכת מוקמת על הברזלים עם השרותים שאתה צריך ואז אפשר להשתמש בשרותים כדי להקים מה שרוצים – מכונות וירטואליות, קונטיינרים, שרותים וכו'. חשוב לזכור: מערכת OpenStack היא מערכת מאוד מורכבת, ומחייבת שיהיה בחברה ידע פנימי רציני בלינוקס, SQL, פייתון, BASH וכו' (בלא מעט מקרים כדי לאבחן תקלה או כדי לטפל בתקלה,  העבודה נעשית מול Shell ולאו דווקא מול ה-GUI) ומאוד מומלץ יועץ חיצוני צמוד ל-OpenStack.

שילוב מערכת OpenStack בחברות הוא מעט מורכב מהסיבה הפשוטה שזו אחת המערכות שלא מומלץ להוריד את הגירסה החופשית ולהתקין אותה, מכיוון שתוך חצי שנה משחרור הגירסה האחרונה יוצאת גירסה חדשה ולאחר כשנה כמעט ואין עדכונים ותיקונים לגירסה הקודמת, ולכן אם רוצים OpenStack עם תמיכה רשמית מלאה, מומלץ לרכוש זאת מיצרן הפצת לינוקס כמו SuSE, המחיר שלהם יותר זול מהגירסה של רד-האט ויש תמיכה לפחות ל-5 שנים למוצר בגירסה שרכשתם.

ומה העתיד?

פתרונות הוירטואליזציה ממשיכים להתקדם, גם הפתרונות המסחריים הסגורים אך גם הפתרונות מבוססי הקוד הפתוח. ב-VMWare הכריזו בכנס האחרון על ESXI ל-ARM, פלטפורמה שנכנסת יותר ויותר לספקי הענן הציבורי ו"זוחלת" לכיוון ה-Enterprise (תסתכלו על Ampere). פתרון הוירטואליזציה KVM ו-QEMU (שבהם כל מערכת בנייה כמו Yocto משתמשות) יש תמיכה בעשרות מעבדי ARM כבר 6 שנים ומעלה, מערכת OpenStack תומכת ב-ARM, ו-oVirt תתמוך כנראה בגירסה הבאה (אם לא תהיה גירסה כזו, אני כנראה בשנה הבאה ארכוש שרת ARM ואבצע BUILD לכך. מהנדסי רד-האט ישראל – תתכוננו להצקות ממני 🙂 ). עוד ארכיטקטורה שהולכת להיתמך היא מעבדים זולים מבוססי MIPS החדשים.

מבחינת תקשורת – רשתות 100, 200 ו-400 ג'יגה יהפכו לאט לאט לנורמה והמתגים עצמם יהיו מבוססים שבב מרכזי קנייני ושבב ARM שמריץ לינוקס, ומי שינהל את המתג – זו מערכת הוירטואליזציה (דרך הלינוקס שרץ על המתג).

מבחינת אחסון: ישנו תהליך יחסית די חדש שיכנס לאט דרך יצרני ה-SSD והוא "העפה" של מערכת הבקר מה-SSD כך שמערכת הוירטואליזציה תחליט איך לנהל את ה-SSD, איך לבצע Garbage Collection לפי העומסים במכונה, לפי המכונות הוירטואליות שירוצו ועוד. אינטל גם תוציא את ה-Optane DC Persistent Memory – מקלות אחסון שיושבים היכן שמקלות הזכרון יושבים, מכילים הרבה יותר אחסון ממקלות זכרון ECC רגילים ועם ביצועים קרובים לביצועי זכרון. תמיכה לכך ב-OpenStack תהיה קיימת בקרוב (להלן השקפים), רק שמחכים למעבדים ושרתים מבוססי Cannon Lake SP.
עוד תחום אחסון שיקבל Boost רציני בוירטואליזציה הוא NVMEoF שיתן Latency מאוד נמוך.

לסיכום: פתרונות וירטואליזציה מבוססים קוד פתוח לא הולכים להיעלם, הם מתפתחים יותר ויותר ויודעים גם לתת "Fight" לפתרונות הסגורים. יש פתרונות גם להטמעה קטנה, גם להטמעות גדולות וגם להקמת ענן עם עשרות שרותים בתוך החברה, רק שכאן אף אחד לא עומד לך עם טיימר של 30-60 יום ל-Trial ותוציא צ'ק שמן או שאין מערכת. כל הפתרונות שתיארתי הם פתרונות טובים ויציבים לא רק לטסטים אלא גם לפרודקשן.

אם יש לכם שאלות לגבי המוצרים, אתם מוזמנים ליצור קשר.

מעבר לענן – תכנונים, עדיפויות ומציאות

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על תקציבים, סוף שנה, שינויים שההנהלה מבקשת (להוריד את המחיר וכו'), אלטרנטיבות וכו'. הפעם אני אכתוב על החלק היותר "התחלתי" – כשחברה רוצה להקים ו/או להעביר חלק מהתשתית שלה לענן ציבורי.

כפי שציינתי בעבר, אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין סטארטאפים לבין חברות ותיקות, הוא שסטאראטאפים ברוב הזמן כלל לא משתמשים בשרתים מקומיים או סטורג' מקומי עבור השרתים. הסטארטאפים מקימים את הכל בענן והם מתחברים אליו דרך VPN, חיבור Direct כלשהו וכו'. בחברות ותיקות לעומת זאת, בדרך כלל יש תשתית וירטואליזציה מקומית, סטורג' מקומי, מתגים, שרתים פיזיים וכו'.

בדרך כלל שהנהלת החברה בוחרת ספק ענן, והיא מעוניינת להעביר תשתית מכונות VM ותוכן לענן (בין כמעבר או בין כחלק מתשתית Hybrid מול ספק ענן), אותה חברה תחליט לגבי לו"ז, מה יעבור וכו', אך בלא מעט מקרים שראיתי – אותו לו"ז לא כל כך יתאים אם מצפים שמה שירוץ על הענן ירוץ לפחות באותה מהירות כמו שהוא רץ מקומית אם לא יותר.

ניקח לדוגמא תשתית פשוטה: יש לנו 2 מכונות, אחת מריצה MySQL והשניה מריצה שרת Web NGINX ושרת שלישי שמריץ אפליקציות על Tomcat. התשתית הזו נגישה החוצה לציבור שמבצע אותנטיקציה עם שם משתמש/סיסמא והתשתית יושבת מאחורי Firewall (ואולי מערכות הגנה נוספות).

אם נסתכל על התשתית הזו בתצורה המקומית, סביר להניח שהמכונה שמריצה את ה-NGINX תהיה חשופה (מבחינת כתובת IP) לאינטרנט עם פורט 80 או 443 פתוח החוצה ב-Firewall עם כתובת IP אמיתית או שתהיה כתובת חיצונית ב-Firewall שתמופה אל כתובת IP פנימית. יהיו כאלו שיטמיעו את מכונת ה-NGINX ב-DMZ עם 2 רגליים – אחת ב-DMZ ואחת ב-LAN, כך שה-NGINX יוכל לדבר עם ה-Tomcat ברשת הפנימית (מכונת ה-Tomcat ומכונת ה-MySQL לא יהיו זמינות מבחוץ כלל).

ניקח את התשתית הזו לענן כמו AWS לדוגמא, ונניח שאנחנו רוצים להקים את המכונות הללו מחדש ולאחר מכן להעביר הגדרות ומידע לאותן מכונות בענן. יש כמה דברים שצריך לעשות, אני אתרכז בדברים בסיסיים (יש כמובן דרכים אחרות לעשות את העבודה, כולל העברה של המכונות הוירטואליות כמו שהן לענן):

  • אנחנו נצטרך להקים VPC שיכלול:
    • חלוקה ל-Subnets ששם ישבו מכונות בהתאם לקטגוריות שאנחנו בונים: Prod, testing, stage, devel וכו'. רובם לא יקבלו כלל כתובות IP אמיתיות.
    • Internet Gateway שיתן ל-Subnet שנבחר גישת אינטרנט החוצה
    • Elastic IP – שיהיה מחובר ספציפית למכונת ה-NGINX
    • NAT Gateway – שיאפשר למכונות הפנימיות לגשת לאינטרנט מבפנים החוצה (אך לא ההיפך)
    • Network ACL – שישמש כ-Stateless Firewall על מנת להחליט מי יכול לצאת ודרך איזה פורטים
    • Security Groups (שהולכים עם Network ACL) – שם נגדיר ספציפית מאלו כתובות ואלו פורטים יוכלו להיכנס לשרת(ים).
    • ויש עוד כמה צעדים, וחברות רבות גם יוסיפו כאן אולי Appliance Firewall מסחרי בנוסף למה שאמזון נותנת ועוד ועוד…

את כל ההגדרות הללו אנחנו נבצע בפעם הראשונה (לא מומלץ להשתמש ב-VPC הראשוני שאמזון מקימה עבורנו, ותמיד מומלץ להקים חדש, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שאנחנו משתמשים בענן ברצינות.

לאחר מכן אנחנו נקים מכונות ב-EC2. נצטרך לבחור Template של מכונה מהקטלוג, בחירת ה-VPC, וכמובן – גודל Storage מקומי למכונה. כאן הדברים שונים מהסטורג' שנמצא אצל חברות – ב-AWS תוכל לבחור בין General Purpose SSD לבין Provisioned IOPS SSD שהוא הרבה יותר מהיר והאפשרות השלישית היא דיסקים מגנטיים (מבלי אפשרות לבחור IOPS). ההבדל (חוץ מביצועים) בין ה-General ל-Provisioned מתבטא לא רק בביצועים אלא גם במחיר (ב-Provisioned הוא הרבה יותר גבוה) וראיתי מספר מקרים שבחרו ב-Provisioned והתפלאו מדוע המחיר טס בכמה מאות דולרים פר מכונה. לאחר הגדרות הסטורג' נצטרך לבחור תגים (Tags) אם נרצה, את ה-Security Groups (אם לא הגדרנו קודם), מפתח PEM להתחברות ולבסוף נאשר את הכל ו-AWS יקים לנו את המכונה. לאחר מספר דקות נוכל להתחבר אליה אם הגדרנו שהיא תקבל כתובת IP אמיתית דינמית או ללא כתובת IP דינמית דרך מכונת Bastian או דרך חיבור Direct שיש לנו אל ה-VPC. משם נגדיר פנימית את המכונה, נקים עוד כמה מכונות וכו' וכו'.

בקיצור – העברת תשתית ממקומית לענן היא לא בדיוק מספר קליקים בעכבר (אני לא מדבר על שימוש בפתרונות כמו VMWare on AWS), ויש כל מיני Gotcha בדרך, ויכול להיות שגם הביצועים לא יהיו כה-מרשימים אם דברים לא הוגדרו נכון (אמזון לא דוחפים מכונות VM לשרתי ברזל כמו סרדינים, כמו כל מיני ספקי Hosting), כך שלפחות בפעמים הראשונות – מיגרציה תיקח יותר זמן ולכן חשוב לקחת זאת בחשבון (כמובן שאם מישהו חיצוני מקצועי עושה זאת יקח פחות זמן אך עדיין יהיו דברים שלא היו צפויים מראש שהחברה תרצה וגם זה לוקח זמן). בהמשך, סביר להניח, יוכנסו כלים שונים כדי לבצע אוטומציה של הדברים, בדיקת מהירויות, ניטור דרך הענן ועוד.

אחד הדברים שיותר ויותר חברות מעוניינות בו, הוא פתרון ה-Hybrid, וכאן הדברים קצת מסתבכים..

כפי שציינתי לעיל, יש פתרון כמו VMWare on AWS שמאפשר לך "להרחיב" את המערכת המקומית שלכם לענן אך ממשיך להשתמש במושגים ובטכנולוגיות של VMWare. אם ניקח לדוגמא את 3 המכונות מהדוגמא הקודמת, נוכל בקלות לבצע עבורם Migrate לתשתית ה-VMWare on AWS בענן וכל מה שנצטרך לשנות לפני המעבר זה החיבור ל-vSwitch/DVSwitch, לבחור לאן לאחסן את המכונות ועוד מספר פרמטרים – והמערכת תבצע את השאר בצורה עצמאית.

חברות רבות לעומת זאת מחפשות משהו יותר "מעונן" – הן מחפשות דברים כמו שרצים בענן, אך שירוצו מקומית עם אפשרות שימוש ב-Hybrid להעברת עומסים, מבלי להיות תלוים בפתרון של VMware (או שהם כלל לא משתמשים ב-VMware). מיקרוסופט לדוגמא מציעה את Azure Stack – מדובר בערימה של שרתים שמריצים תוכנות, סקריפטים ודברים נוספים על המכונות הללו והתשתית הזו יושבת ב-DC המקומי של הלקוח והוא מקבל גירסה מזערית של Azure מקומית עם אפשרות להתרחב ל-Azure הגלובאלי ובכך לעבוד או מקומית בלבד תוך שימוש בכלים הרגילים על Azure (מתאים לגופים בטחוניים לדוגמא) או שימוש כ-Hybrid כמקומי והעברה פנימה והחוצה לענן הציבורי. גם אמזון הכריזה על פתרון דומה שנקרא AWS Outposts וגוגל גם בונים פתרון כזה (אם כי עדיין לא ראיתי שום הכרזה קונקרטית על משהו מצד גוגל).

לפתרונות שהזכרתי לעיל יש יתרון גדול שיש לך תאימות מלאה, החל מ-API, סקריפטים וכלים שמשתמשים בענן הציבורי שבחרתם – בענן "מקומי" של אותו ספק ענן. החסרון הוא כמובן שזו "חתונה קתולית" שקשה מאוד לצאת ממנה.

אלו שרוצים משהו פחות מחייב ויותר מדבר על פתרון Hybrid שמתייחס לקונטיינרים ומכונות VM יכול להשתמש כמובן ב-Open Stack והוידאו הבא מסביר בהרחבה איך ניתן לחבר OpenStack מקומי לעננים הציבוריים השונים.

לסיכום: בין אם מתחילים להעביר תשתית ממקומית לענן ובין אם חושבים לעבור מתשתית מקומית בלבד/ענן בלבד ל-Hybrid – מומלץ להתאזר בסבלנות ולחקור את הפתרונות. תחום ה-Hybrid מקבל המון "באזז" לאחרונה וחלק מהפתרונות לא שווים אפילו PoC, אז לפני שקופצים למים – קראו על הנושא, קחו יעוץ ותראו מה הפתרונ/ות ששווים עבורכם.

כמה מילים על המרה מערכת לניהול גרסאות קוד

בשנה האחרונה ביצעתי מספר פרויקטים הקשורים להמרת מערכת לניהול גרסאות קוד, ממערכות שונות למערכות מבוססות GIT (כמו GitLab, או Bit Bucket ואחרים), ורציתי לשתף עם הקוראים כמה תובנות בנושא.

אם יש סוג מסויים של עסקים בהם אין עבודה כזו, אלו הם הסטארטאפים. אני לא מכיר ולא שמעתי אפילו על סטארטאפ אחד שלא משתמש בפתרון מבוסס GIT (בין בשימוש שרת GIT, שימוש בשרותי GIT של ספקי הענן וכו'). בדרך כלל עניין ההמרה מתרחש אצל חברות ותיקות, ושם אצל אותן חברות ותיקות יש כל מיני פתרונות לניהול קוד, בין אם מדובר ב-TFS (או VSS), ב-Subversion או Mercurial, וכן .. יש גם חברות שמשתמשות ב-CVS. כמעט בכל חברה, מעבר למערכת ניהול קוד אחרת זה תהליך לא קל (בירוקרטית וניהולית, טכנית ניתן להמיר את הדברים ביום או יומיים, תלוי בכל מיני פרמטרים).

ככל שעובר הזמן, עניין המעבר ל-GIT נהיה פחות "אופציה" ויותר "צורך". חברות שחושבות לעבור להשתמש במערכות מבוססות קונטיינרים (בין אם זה Kubernetes, OpenShift, CaaS, Rancher, Mesos ועוד) יצטרכו להבין עוד בהתחלה שמבחינה טכנית ניתן איכשהו לעבור עם מערכת ניהול קוד הנוכחית שיש להן, אבל אם מכניסים מערכת קונטיינרים ל-Enterprise, הצורך לעבור ל-GIT יהיה יותר דחוף.

בדרך כלל כשלקוחות יוצרים עימי קשר לפרויקט כזה, רשימת הדרישות, פחות או יותר, היא זהה:

  • המרת קוד ממערכת קיימת למערכת GIT חדשה (מקומית, מכונה בענן, שרות GIT של ספק הענן) כולל היסטוריה ורוויזיות.
  • התאמת הכלים המקומיים שלהם לעבוד מול מערכת ה-GIT.
  • ביצוע "פרישה" (Retire) של מערכת הקוד הנוכחית.
  • תמיכה שוטפת.

וכאן נמצאים בדיוק הנקודות שעבדכם הנאמן צריך לחזור עליהן לכל לקוח, וכאן המקום להעלות אותן:

  • אם אתם חברה גדולה ומסודרת, ואני אוריד את מערכת הקוד הנוכחית ואמחק אותה, והמחלקה המשפטית שלכם תשמע את זה, הם ירדפו אחריי עם נבוטים. קוד ישן ומערכות ישנות צריכות להיות זמינות במקרה שהחברה נתבעת על העתקת קוד או הפרת פטנטים. ישנה חשיבות קריטית לזמנים (תאריכים, כולל שעה מדוייקת) של הכנסת קוד והדברים האלו יוצגו בבית משפט/דיונים מול התובעת כדי להראות סתירות בתביעה. לכן, מה שעושים לגבי מערכות ניהול קוד קיימות (לאחר מעבר לעבודה עם GIT) – הוא שמירת גיבוי, כיבוי המכונה אך לא למחוק אותן.
  • העברת היסטוריה מלאה של קוד קיים ממערכות ניהול קוד אחרות ל-GIT: זה אפשרי בחלק מהמקרים (לדוגמא: mercurial או TFS) אך בעייתי במקרים כמו CVS או Subversion, ולכן בדרך כלל ההמלצה היא להעביר קוד נוכחי ולשמור קוד/Branches ישנים במערכת הקודמת. מיקרוסופט בעבר הבטיחו ללקוחות כי הם יעבירו בקלות קוד מ-SVN ל-GIT כולל היסטוריה מלאה, ורק אחרי שהם התחילו את הפרויקט, הם ראו כמה זה לא ממש ריאלי (במיוחד אם יש קוד ענק של מספר שנים) ומאז הם ירדו מכך.
  • האם להשתמש בשרותי Code Repository של ספק הענן שאיתו אתם עובדים או להרים VM עם אפליקציית שרת GIT (כמו GitLab, BitBucket, GitHub Enterprise)? זה תלוי בכם. אם חתמתם עם ספק הענן על חבילת תמיכה רצינית, אז אולי כדאי להשתמש בשרות (שימו לב, שתצטרכו לשלם תשלום חודשי על כך. באמזון AWS ה-5 משתמשים ראשונים הם בחינם). לעומת זאת, אפשר להקים Instance ולהקים מערכת GIT כמו אלו שציינתי במחירים נוחים:
    • מערכת GitLab היא חינמית כל עוד אינכם צריכים תמיכה מסחרית מהחברה.
    • מערכת BitBucket היא חינמית ל-5 משתמשים ראשונים, 2$ לאחר מכן (מינימום 10 משתמשים) ואתם מקבלים גם אינטגרציה עם Jira.
      שימו לב: ב-2 המקרים אתם מקבלים גם תמיכת Pipelines כדי לבצע אוטומציה לקימפולים, קונטיינרים וכו'.
  • עבודה עם מערכת ניהול קוד נוכחית יחד עם GIT: אם יש לכם מערכת ניהול קוד ישן מבוססת Subversion, ניתן להקים מערכת (היא בתשלום אם יש יותר מ-10 משתמשים) המאפשרת לעבוד מול ה-Subversion והמערכת המסחרית תמיר מיידית את הקוד למערכת ה-GIT שלכם ולהיפך, כך שניתן להמיר את המפתחים לעבודה ב-GIT ואת האוטומציה (Jenkins, Team City וכו') בהדרגה ולא במכה אחת.
  • תמיכה והדרכה – חשוב לסגור את העניין במסגרת חוזה הפרויקט. קל מאוד לעשות שטויות מצד אחד ובמקרים רבים גם לא מנצלים את היתרון של מערכות מבוססות GIT מצד שני – וחבל.

לסיכום: אם לא עברתם בחברה ל-GIT, סביר להניח שתעברו בהמשך לעבוד מול GIT ולכן כדאי להכיר מה זה GIT. אתם יכולים להקים מערכת נחמדה שאני מריץ ב-LAB שנקראת GOGS שהיא מערכת מיניאטורית עם ממשק וובי לניהול GIT (דרישות החומרה שלה מאוד קטנות, היא רצה על כל מערכת הפעלה באופן טבעי וגם כקונטיינר, אבל היא לא מיועדת לארח פרויקטי קוד גדולים, היא יותר לדברים קטנים או סתם להתנסות מה זה Git עם ממשק וובי נחמד). אם אתם מעוניינים בפרויקט המרה, קחו בחשבון את הנקודות שציינתי לעיל.

מערכות משובצות ומצבי "קיוסק"

בשנתיים האחרונות נתן עבדכם הנאמן יעוץ לגבי מערכות משובצות לכל מיני חברות, החל מחברות סטארט-אפ ועד לחברות גדולות. בזמן האחרון ישנה התעניינות גדולה יותר לגבי מערכות משובצות הכוללות מסך מגע ואינטרקציה כמעט אקסלוסיבית דרך מסך המגע. בפוסט זה אנסה לפרט דרכים שיטות בניית Image עם מערכות שונות.

אחת השיטות שהיתה נהוגה בעבר היתה להכניס PC קטנטן (עם מעבד Atom או Celeron) ועליו להריץ Windows ועליו את האפליקציות הדרושות, להקשיח את המערכות ולמכור אותה. הבעיות בדרך כלל הן:

  • עדכוני אבטחה – קשה להתקין עדכוני אבטחה ל-Windows כשאין לך תקשורת חיצונית, ומה לעשות ש-Windows דורש המון עדכוני אבטחה.
  • מחיר רשיון – 150-200$ לרשיון Windows Pro (מחיר שונה ל-Windows Embedded אבל כיום המוצר מאבד פופולריות במהירות לטובת פתרונות מבוססי Linux).
  • קבלת Latency נמוך – לא חשוב כמה תכוונן את Windows, תמיד יהיו "קפיצות" שישבשו את ה-Latency.

לכן הרוב עוברים למערכות מבוססות ARM.

לוחות מבוססי מעבדי ARM כדוגמת I.MX6/7/8 ומעבדים אחרים קיימים בשוק זמן רב ובשנים האחרונות המחירים צונחים (בעיקר עקב פופולריות של Raspberry Pi). מחשב קטן שרק לפני כמה שנים היה עולה מאות דולרים, צנח למחירים שכיום נמדדים בעשרות דולרים (כולל אחסון קבוע כמו eMMC). פאנלים ללוחות כאלו קל לחבר (דרך LVDS לדוגמא) והתוספת ל-Touch היא דולרים בודדים, ולכן יש רצון מצד חברות שונות לבנות פתרונות שאותם הם משלבים במוצריהם – הכוללים מעבדי ARM, עם צג מגע וחוויית משתמש טובה. יש אפילו חברה מסויימת שמייצרת Appliance בגודל 1U .. .עם מסך מגע נשלף. לאן הגענו….

לקוח כזה בסופו של דבר צריך לבנות Image שיוכנס ב-eMMC של הלוח. ה-Image אמור לכלול את כל חלקי התוכנה ויש מספר אפשרויות:

  • לינוקס "רגיל" – אפשרות אחת היא לקחת הפצת לינוקס רגילה (Debian, CentOS וכו') עם Kernel שמגיע מיצרן (או שהאינטגרטור מקמפל תוך שימוש ב-BSP, Cross compiler וכו') ופשוט מקימים לינוקס עם התקנת התוכנות הנדרשות (בשימוש yum/apt) וההגדרות הכרוכות בכך, ולבסוף מכינים Image. יש כלים כמו kickstart (ל-CentOS) או Preseed (ל-Debian) כדי להכין Image כזה.
    הבעיה בשיטה זו היא שיש צורך בידע רציני להגדיר את הסביבה הגרפית (Xorg, Wayland, שימוש ב-OpenGL וכו') מכיוון שאין אוטומציה שניתן להשאיל מ-X86 ויש צורך להשקיע מאמצים מרובים להגדיר את הכל.
    חסרון נוסף: אבטחה. במקרים רבים החבילות המגיעות עם תלויות שאין בהן צורך עבור אותה מערכת משובצת ולכן יש לקמפל את החבילות מחדש ללא אותן תלויות או במקרה היותר קשה – לבטל/להחליף תלויות באחרות. חבילות מיותרות ופונקציונאליות שאינה דרושה, גם אם אינן מופעלות יכולות פוטנציאלית לגרום לחורי אבטחה במערכת.
  • Yocto – אחד הכלים הכי פופולריים. עם Yocto אפשר ליצור Image מצומצם לדברים שאנו צריכים בלבד. מערכת Yocto בונה לנו את כל המערכת ולבסוף מכינה Image שניתן "לזרוק" על כרטיס מיקרו SD או על eMMC. המערכת מספיק חכמה בשביל לא לקמפל חבילות שכבר קומפלו ולא היה בהן שינויים, וכל יצרן לוחות ARM תומך בה.
    החסרון עם Yocto: בלא מעט מקרים תצטרך לדעת איך לבנות Recipe כדי להוסיף את החבילה שאתה רוצה ועם אלו ספריות ו-Compile Flags לעיתים. בנוסף – תצטרך להוסיף את ההגדרות לכל חבילה שתרצה בתוך ה-Yocto. בכל הקשור לגרפיקה – גם כאן, תצטרך לשבור את הראש איך להגדיר את הדברים.
  • Boot2QT – זהו מוצר של חברת TrollTech שמשתמש ב-Yocto כדי לבנות מערכת גרפית מוכנה. לא תצטרך לשבור את הראש על Touch, על הגדרות Frame Buffer או Xorg ופרמטרים אחרים. מוצר הדגל של החברה (QT Creator) נותן לך לכתוב אפליקציות גרפיות ולנסות אותן על מחשבך או ישירות על המערכת המשובצת (מבלי להכין כל פעם Image מחדש כדי לנסות את הקוד שכתבת). המערכת קטנה ועולה תוך שניות ספורות. היא גם הופכת את החיים להרבה יותר קלים מבחינת שימוש ב-Yocto והיא מסתירה לא מעט חלקים מורכבים ומטפלת בקומפילציה.
    החסרון: זו מערכת מסחרית. ישנה גירסה חופשית אך אם תשתמש בה, תצטרך לשחרר את כל הקוד שכתבת באפליקציה הגרפית.
  • Android – עוד פתרון שחברת "אגד" לדוגמא – שמחה לאמץ אותו לנהגים כמערכת קופה/כרטוס. כל יצרן מערכת ARM בדרך כלל משחרר גירסת אנדרואיד ולחברה שרוצה להשתמש בכך, ניתן לקחת את גירסת האנדרואיד ולהוריד חלקים שאין צורך בהם, ואם צריך לכתוב אפליקציות יעודיות, לא חסרים מפתחי אנדרואיד (וכן, יש גם מצב קיוסק באנדרואיד) כך שניתן לכתוב את האפליקציה ולשלב אותה ב-Android הפנימי שיווצר ל-Image שירוץ על המערכת. אם צריכים חבילות לינוקס, אפשר להרים מערכת כמו Linux Deploy שתרוץ ברקע, להקים הפצת לינוקס מינימלית שצריכים עם החבילות הדרושות ואז מהאפליקציה שלכם לתקשר דרך Socket או דרך TCP אל האפליקציה (אישית עשיתי זאת פעמיים וזה הציל פעם אחת פרויקט מביטול מאחר והאפשרויות האחרונות לא אפשרו התקנת חבילות מסויימות).
    החסרון: אם מחפשים Boot של 3-5 שניות – תשכחו מזה. בנוסף, קימפול קרנל למערכת אנדרואיד אינו עניין פשוט הואיל ויש לא מעט חלקים שאנדרואיד כן צריך והפצות לינוקס רגילות לא צריכות.

כפי שניתן לראות – יש מספר אופציות לבניית מערכת מבוססת ARM. לכל דרך יש יתרונות וחסרונות וגם דרישות זכרון שונות. כך לדוגמא אם הוחלט שמערכת ה-ARM תהיה עם 512 מגהבייט זכרון בלבד, כדאי יהיה לוותר על מתודת האנדרואיד ואותו דבר אם הוחלט שלא יהיה touch. מצד שני, אם אתם צריכים להכניס 20 אפליקציות לינוקס פופולריות, אולי הדרך של בניית הפצת לינוקס תהיה עדיפה עבורכם.

לסיכום: מערכות ARM קיימות היום במחירים מאוד תחרותיים ובניית Image עם הדברים שאתם רוצים ניתנת לביצוע. כדאי לבדוק קודם כל מה אתם רוצים להריץ ורק אז לבדוק את האפשרויות לעיל. אם יש לכם צורך ביעוץ בנידון – אתם מוזמנים ליצור קשר.

כמה מילים על רד-האט 8 (BETA)

רד האט הכריזה לאחרונה על גירסה חדשה להפצת הלינוקס שהיא מפיצה, וזו הגירסה השמינית המיועדת לתחנות עבודה ולשרתים.

גירסת ה-Major האחרונה שרד-האט שחררה (גירסה 7.0) יצאה לשוק ב-9/6/2014 ולאחר מכן רד-האט שחררה עדכונים לגירסה זו וגרסאות קודמות, עדכונים שלא שברו תאימות בינארית כך שדברים לא השתנו, ובעולם האינטרנט – 4 שנים זה נצח.

כל חברה שחושבת לשדרג ל-רד-האט 8 (אנחנו כרגע רק בבטא, הגירסה הרשמית תשוחרר כנראה במחצית השניה של 2019), כדאי שתכין את עצמה לעבודה רצינית. גירסה 8 כלל אינה דומה לגירסה 7 וסביר להניח שאפליקציות רבות שרצו בצורה תקינה על גירסה 7 פשוט לא ירוצו על גירסה 8 מבלי לשנות הגדרות וקבצים שונים.

רד-האט 8 עושה קפיצת דרך בכל אספקט אפשרי. גירסת ה-Kernel עוברת מ-3.11 לגירסה 4.18 (אני מנחש שזה יעלה ל-4.19). הקומפיילר משתדרג מספר גירסאות קדימה, ולראשונה ניתן ב-RHEL להוסיף Repositories ולהחליף גירסאות של אותה אפליקציה מבלי לעשות פעמיים פליק פלאק לאחור. לחובבי פייתון – רד-האט נוטשת רשמית את גירסה 2.7 ועולה לגירסה 3.6 (התקנת ברירת המחדל, אגב, אינה כוללת שום גירסת פייתון ב-RHEL-8). תחום התקשורת בין קונטיינרים מקבל שיפור בדמות תמיכת IPVLANS והתווספו כלים נוספים חדשים לבניה וניהול קונטיינרים, ניהול שרתים בצורה מרוכזת עכשיו יותר קליל ומסודר עם Cockpit (אגב, אני לא ממליץ להשתמש בו ככלי ניטור). משתמשים בקבצי Image בענן או מקומית? רד-האט משתמשת בכלי ידוע – Composer לבניית אימג'ים.

רד-האט שינתה כמעט כל פונקציה ושדרגה את כל האפליקציות שקיימות בהפצה. רד-האט 8 היא בעצם Fedora 28 ש-רד-האט לקחו כבסיס ומשם הם החלו לשפר ולייצב את המערכת על מנת לעמוד בכל המבחנים שיצרני תוכנה וחומרה שונים עושים לפני שהם מאשרים את ההפצה כנתמכת וכיציבה.

מכיוון שזו גירסת בטא ראשונה ציבורית, גירסה זו, סביר להניח, לא תעבוד ולא תריץ כמעט אף פלטפורמה אחרת של רד האט, כולל OpenShift, RHV/oVirt, Cloud Formation, Foreman ואחרים. במהלך החודשים החודשים שאר הכלים והפלטפורמות (מחוץ ל-RHEL-8) יתעדכנו ויתמכו בהפצה החדשה בגירסת הבטא. אם אתם רוצים להתקין אותה ולנסות אותה, אל תשכחו להירשם לרד-האט ולבצע Subscription על ההתקנה כדי שתקבלו עדכונים (ויש כבר ערימה).

במהלך הזמן, רד-האט תשחרר גירסאות בטא נוספות ואני אשחרר וידאו קליפים מה ניתן לעשות עם ההפצה החדשה.

לסיכום: לקח לרד-האט הרבה זמן לעדכן את ההפצת לינוקס שלה, בזמן שיש מתחרים שעושים את הכל כדי לכבוש אחוזים מהשוק, אבל אני שמח שסוף סוף שוחררה בטא רשמית של ההפצה ורד-האט מתקנת דברים רבים בהפצה שהיו בעוכריה ושטופלו ממזמן בהפצות המתחרות.

ולמעוניינים לשרוף זמן או ללמוד מה השינויים ב-RHEL-8 – להלן קובץ ה-PDF.

Red_Hat_Enterprise_Linux-8-beta-8.0_Beta_release_notes-en-US

התקציב השנתי ורכישת ציוד

יש חברות שכבר הספיקו לתכנן את תקציב ה-IT לשנה הקרובה, יש כאלו שעדיין יושבים על המספרים. כמובן שאצל כל חברה הדברים שונים, יהיו כאלו שירצו בשנה הקרובה להחליף שרתים, להחליף סטורג', אולי לרכוש PC חדשים, לשדרג ל-SSD, לעבור לתקשורת פנימית יותר מהירה (10/40/50/100 ג'יגהביט), וכמובן שיש את כל עניין הפלטפורמות: לעבור לקונטיינרים, הטמעת CI/CD, להתחיל לעבוד בתצורת AGILE, לשכור אנשים/חברות ללמד את העובדים טכנולוגיות חדשות וכו'.

במהלך הפוסט הזה, וזה שאחריו – אנסה לתת המלצות על כמה דברים כנקודות למחשבה על ציוד שונה. יהיו אלו סוויצ'ים, סטורג', שרתים – אף אחד לא קונה ציוד מהיום למחר ולכן תוכן זה הוא תוכן שמוגש כחומר למחשבה, מבלי להיכנס לשמות מותגים, דגמים וכו'.

נתחיל בסטורג' SDS.

את עולם הסטורג' לקצה התחתון עד הבינוני ניתן לחלק ל-2: סטורג' קנייני (כזה שמגיע עם "ראש", מדפים), וסטורג' מבוסס תוכנה (SDS – כלומר Software Defined Storage). אם תשאלו את אנשי השיווק של הסטורג' הקנייני, תקבלו הילולים מכאן עד הודעה חדשה כמה הוא יציב, וכמה "לא כדאי" לרכוש SDS. המצב במציאות – די הפוך. בואו נאמר שאתם הולכים להוציא $50,000 על פתרון סטורג' ואתם מבקשים מכל העולם והחתול שלו הצעות מחיר לסטורג'. רוב ההצעות שתקבלו – הם SDS, גם אם הם לא יקראו כך בכותרת.

באופן עקרוני, סטורג' SDS מבוסס בעצם על חלקים COTS (כלומר Common Off The Shelf), כלומר שרת SDS אינו שונה מהותית מכל שרת שיש לכם בחדר/חוות שרתים שלכם. יש בו זכרון, מעבדים, בקר דיסקים, דיסקים קשיחים, וכרטיסי רשת. 2 הדברים ששונים בין סטורג' SDS לשרת רגיל הם בקר דיסקים (בחלק מהמקרים יש SAS Expander ו/או בקר RAID יותר יוקרתי הכולל תמיכה ל-SSD Caching) וכרטיסי רשת לחיבור מהיר (10/40/50 ג'יגה). הדבר העיקרי שהופך את השרת ל-סטורג', זו בעצם התוכנה שרצה עליו.

אחת השאלות הראשונות שאני נשאל לגבי פתרונות כאלו זה "האם יש תמיכה מהיצרן שרתים"? והתשובה בדרך כלל היא "כן", כלומר אם תבקשו מ-HP או DELL או LENOVO פתרון תוכנה של סטורג', הם ישמחו למכור לכם את התוכנה, עם או בלי שרת שלהם. היתרון הגדול בשיטה זו הוא שאם ציוד כלשהו בשרת נדפק, אתה נמצא תחת אחריות מלאה וטכנאי יגיע אליך תוך 4 שעות או ביום העסקים הבא (בהתאם לחוזה שרות שחתמת), ואם יש לך שאלות או תקלות עם תוכנת הסטורג', תוכל לקבל תמיכה מהיצרן שרתים או מיצרן התוכנה, כך שאתה מכוסה מכל צד. אפשר להשוות זאת לרכישת ברזלים + רשיונות של vSphere – אני לא מכיר מקרים שלקוח נשאר ללא מענה לתקלות אם הוא תחת אחריות של יצרן השרת והתוכנה.

מבחינת ביצועים – אחת השאלות שאני תמיד מקבל מצד כל מיני חברות שמתעניינות בסטורג' זה משהו בסגנון "אני צריך פתרון סטורג' עם X טרהבייט ועם כמות Y של IOPS רציפים". עם SDS אין בכלל את העניין הזה. רוצה X טרהבייט? תכניס כך וכך דיסקים ואם נגמר המקום, חבר JBOD בחיבור SAS-HD2. רוצה IOPS? תגדיל כמות זכרון ותוודא שיש לך SSD מהירים כמו P4800X או 905P של אינטל או Z-SSD של סמסונג (זה במקרה הקיצוני שצריכים IOPS גבוה בכל מחיר) או כל SSD שהוא Mixed והוא נמכר לך ע"י יצרן השרתים שלך. סמסונג, אינטל, מיקרון, טושיבה – כולם מייצרים כאלו.

שרידות – אחת הבעיות הקשורות במחיר – היא שרידות High Availability בסטורג' קנייני, כלומר כשצריכים "2 ראשים" לקבל שרידות. המחיר של ראש שני – יקר מאוד! לעומת זאת, בסטורג' SDS, מדובר בעצם על עוד שרת, רכישת JBOD לדיסקים וחיבור ה-JBOD ל-2 השרתים והפעלת פונקציית HA בתוכנת הסטורג'.

מה עם ביצועי רשת ב-SDS? שרת חזק יחיד עם כרטיסי רשת במהירות גבוהה, יתן ביצועים גבוהים ומענה לחיבור כל התשתית שצריך. מנסיון אישי על שרתים שהקמתי, הגעתי ל-250 ג'יגהביט תוך חיבור 150 שרתים, חלקם ב-NFS, חלקם ב-iSCSI וחלקם ב-CIFS (הייתי יכול להגיע ליותר אם היתה לי מכונה יותר חזקה ויותר כרטיסי רשת), כך שפתרון SDS יכול לעמוד בעומסים בלי שום בעיה.

מחירים ו"חופש": כשרוכשים סטורג' קנייני, אתה בעצם רוכש ברזל עם כמות X של דיסקים וכמות Y של פונקציונאליות. רוצה עוד פונקציונאליות? תשלם. רוצה להכניס דיסקים אחרים? ברוב המקרים יאמרו לך ש"אי אפשר". ב-SDS לעומת זאת, אתה יכול להתחיל היום עם דיסקים של 4 טרהבייט (נניח) ולעבור מחר ל-10 טרהבייט, ובד"כ הרשיון של התוכנה כולל את כל האפשרויות במחיר, רק שהמחיר משתנה לפי כמות האחסון בפתרון (אם כי יש תוכנות שכמות האחסון לא משנה את מחיר הרשיון), כך שעם SDS יש לך יותר חופש להחליט איך להשתדרג ומה לשדרג – אתה מזמין מיצרן השרתים את החומרה שאתה צריך, מרכיבים את החומרה, מפעילים את המכונה וממשיכים לעבוד.

לסיכום: פתרון סטורג' SDS נותן לך הרבה יותר ואתה עדיין מקבל תמיכה מיצרן החומרה שאתה רוכש ממנו את הברזלים – אם זו נקודה קריטית עבורך. אפשר כמובן להקים מערכות כמו FreeNAS או ZFS על לינוקס (או על אחת מגרסאות הקוד פתוח של Solaris) אם אתה לא מעוניין לשלם על התוכנה ואתה מעדיף לסגור עם אינטגרטור חיצוני שיעשה את העבודה ויתן לך את התמיכה הרצויה. סטורג' קנייני בדרך כלל יעלה לך הרבה יותר בהשוואה לרכישת שרת כלשהו שיארח את פתרון האחסון ואתה תמיד יכול לגדול עם פתרון הסטורג' בהתאם לצרכים שלך מבלי לשלם סכומי עתק על כל שדרוג בהשוואה לסטורג' קנייני.

עוד על SDS כתבתי כאן וכאן.

על ליבות, נימים, אינטל, AMD

בשבוע האחרון נשאלתי ע"י מס' אנשים לגבי ליבות, נימים לאחר שפירסמתי לינק (שאפרסם אותו שוב בהמשך פוסט זה) מבחינת ביצועים. למען פוסט זה, אבהיר שכשאני מדבר על "נימים", אני מדבר על Threads, אינטל קוראת לזה HT (או Hyper Threading) ו-AMD קוראת לזה SMT (או Simultaneous multithreading).

כמעט כל מעבדי Xeon של אינטל כוללים HT. אם לדוגמא אתה רוכש מעבד עם 4 ליבות, יש לך 8 נימים. מחלקת השיווק של אינטל תציג לך תמיד גרפים שמראים שמעבד עם 8 נימים יותר מהיר יותר ו"תוכל להריץ יותר משימות". האם זה נכון? ברוב המקרים התשובה היא לא, מכיוון שאתה יכול להריץ את אותה כמות משימות על 4 ליבות, כמו שאתה יכול להריץ על 8 נימים. בסופו של דבר, מי שמריץ את העבודות של הנימים .. הם אותם 4 ליבות.

מדוע אינטל מציעה את אותם HT מזה שנים רבות? התשובה לכך פשוטה: מחיר. במשך שנים רבות אינטל היתה די בודדה בצמרת (אם נשכח לרגע את Sun, אבל המכירות של Sun לשעבר היו קטנות לעומת המכירות של אינטל, לפחות ב-15 השנים האחרונות) ואינטל גבתה מחירים גבוהים מאוד על מעבדים שהיו בסופו של דבר קצת יותר משופרים ממעבדי הדסקטופ שלה (כשאני מדבר על "קצת יותר משופרים" אני מדבר על כך שיש יותר זכרון מטמון ועוד מס' דברים שאינטל לא רצתה שיהיו במעבדי הדסקטופ, כמו תמיכת זכרון ECC, או RAS וכו'). אינטל תמיד ציינה שיצור מעבדים מעל 4 ליבות הוא תהליך יקר עם תפוקה יותר נמוכה, ובכך הם צודקים, אז אינטל ניסתה בעצם "להיפגש באמצע" עם לקוחות, בכך שהם הציעו את ה-HT. אינטל נקטה עוד כמה צעדים שיווקיים כמו "עידוד" היצרנים לייצר לוחות אם בעלי תושבת מעבד כפולה גם אם הלקוח רוצה מעבד יחיד ואין לו כוונה להוסיף מעבד (כיום זה מעט פחות רלוונטי מכיוון שיצרני השרתים מייצרים גם דגמים עם תושבת אחת).

אינטל, בשונה מ-AMD, מייצרת את המעבדים שלה כך שכל הליבות יושבות על פיסת סיליקון בודדת (במעבדי Xeon ישנים בעלי 3 ספרות, היו 2 פיסות סיליקון). ב-AMD לעומת זאת, הלכו על שיטה שונה לגמרי: בכל פיסת סיליקון ישנם 8 ליבות (בגרסאות מעבדים עם פחות מ-8 ליבות הם מבטלים ליבות עם מיקרוקוד), ובמעבדים כמו Threadripper ו-EPYC הם פשוט שמים עד 4 פיסות סיליקון (שנקראים CCX) ומשתמשים בטכנולוגיה שנקראת Infinity Fabric כדי לקשר בין הליבות במהירות של 100 ג'יגהביט לשניה. כך AMD יכולה למכור ברבע עד חצי מחיר מעבדים עם אותה כמות ליבות כמו אינטל.

כפי שציינתי לעיל, ברוב המקרים ל-HT אין יתרון. היכן בעצם יש יתרון (חלקי)? כשאנחנו מעוניינים "לנעוץ" מכונת VM לליבה לוגית (מה שנקרא CPU Affinity) או כשאנחנו מעוניינים להצמיד Process מסוים לליבה לוגית (בתוך ה-OS) כדי לקבל את כל אותם משאבי הליבה הלוגית. שם – יש יתרון ויש יותר גמישות כי יש לך "יותר ליבות".

עוד מקום שיש לו יתרון קטן ל-HT/SMT הוא דווקא בתחום ה-VDI. אם ניקח לדוגמא מערכת Windows ונפעיל אותה על VM, הליבה תהיה עמוסה (יחסית) בזמן ש-Windows עושה Boot, מעלה דרייברים, שרותים, ואפליקציות שונות, אולם מהרגע שהמשתמש ביצע Login והפעיל את האפליקציות שלו, הליבות די "משתחררות" והעומס יורד. מדוע ציינתי "יתרון קטן"? כי אם נרים פתרון VDI של מאות מכונות וירטואליות, שרתים עם כמות ליבות קטנה (פחות מ-16 ליבות פיזיות בכל השרת) ו-HT יתנו ביצועים נמוכים יותר בעת הפעלת מכונות ה-Windows הוירטואליות, וצריכת החשמל תהיה יותר גבוהה.

באתר Phoronix ישנו מאמר שמראה מה קורה אם אנחנו רוצים להריץ אפליקציות Multi Threaded על כמות ליבות שונה, החל מ-2 ליבות (ללא HT) ועד 64 ליבות פיזיות – והשוואה של התוצאות כשמפעילים HT/SMT. המבחנים בוצעו על שרת R7425 של DELL עם 2 מעבדי EPYC  של AMD והפצת לינוקס, אך התוצאות יהיו פחות או יותר זהות על מערכת עם מעבדי אינטל.

לסיכום: האם כדאי לכבות את ה-HT? כן, אם יש לכם מכונות VM עם ליבות מרובות או שאתם מריצים דברים "על הברזל" ואותן אפליקציות הן Multi Threaded. אם לעומת זאת, מכונות VM לא ממש מנצלות את הליבות עד תום או שהאפליקציות הן Single Threaded, אז HT לא ממש יפריע. בתחום ה-VDI לעומת זאת, כדאי לשקול לבטל את ה-HT – אחרי בדיקות ביצועים (יש הבדלים שונים בין פתרונות VDI הקיימים בשוק).

קונטיינרים – הפתרונות שקיימים ומה כדאי לבדוק

אם יש משהו שמרגיז אותי בלא מעט מקרים בכל הקשור לפלטפורמות קונטיינרים למיניהן, זה החלק של החומרה, וליתר דיוק – היעוץ שחברות ועסקים מקבלים לגבי הדרישות ברזלים להרמת הפלטפורמה הזו.

(הערה: מכיוון שמערכות כמו OpenShift, IBM Private Cloud, CAAS, Rancher ועוד מבוססים על Kubernetes ועל זה הם הוסיפו דברים אחרים, אתייחס בפוסט זה ל-Kubernetes או בשמו המקוצר הידוע – K8S).

אחד הדברים הראשונים שמנמר"ים ואנשי IT רבים עדיין לא מבינים, זה את הבסיס, שקונטיינרים אינם מכונות וירטואליות. קונטיינר שקם משתמש ב-Images והוא לא מיועד לאחסן נתונים באופן פרמננטי כמו במכונה וירטואלית, לשם אחסון נתונים יש Volumes שעליהם אתייחס בפוסט זה בהמשך. בקונטיינר אין מערכת הפעלה מלאה, אלא מה שהותקן בעת הקמת ה-Image וברוב מוחלט של המקרים מדובר במשהו מזערי שאמור לספק את דרישות האפליקציה שתרוץ בקונטיינר. בנוסף, קונטיינר מאובטח לא אמור להריץ שרותים כמשתמש root אלא כמשתמש רגיל (ללא הרשאות root/sudo) ולבסוף – קונטיינרים לא אמורים להריץ מספר אפליקציות, אלא אפליקציה אחת בכל קונטיינר/POD ו"לדבר" עם POD/קונטיינרים נוספים שמריצים אפליקציות אחרות, בשביל זה יש לנו TCP/IP ובשביל זה יש שרות DNS פנימי שרץ על K8S שיודע לתקשר בין החלקים והשרותים השונים.

הדבר השני שחשוב להבין בקונטיינרים, זה שזו מערכת מאוד דינמית. לא מומלץ לנסות לקבוע למערכת על איזה שרת לרוץ, מערכת K8S יודעת לבד באיזה שרת להקים את הקונטיינרים, היא יודעת למדוד עומסים וכשצריך – היא תקים את הקונטיינר בשרת אחר אם השרת שכרגע הקונטיינר רץ – עמוס או תקול. אין Live Migration של קונטיינרים, יש להרוג את הקונטיינר ולהריץ אותו מחדש במקום אחר, ובגלל זה כל מידע שצריך להישמר – צריך להיות מאוחסן ב-Volume, אחרת המידע ימחק.

הרעיון של Volume הוא שונה מכל מה שאנחנו מכירים וקשור לאחסון. במערכות וירטואליזציה לדוגמא, אנחנו מגדירים "אחסון" (כמו Datastore ב-VMWare) שיש לו Backing שיכול להיות iSCSI, NFS ובמקרה של Hyper-V זה יכול להיות CIFS. בפתרון הסטורג' שלנו אנחנו מקימים LUN או מחיצה כלשהו שייוצאו כ-NFS/CIFS לפתרון הוירטואליזציה (לא ניכנס עכשיו לכל עניין שרידות, Multipath ושאר ירקות) ועל המקום הזה פתרון הוירטואליזציה שלנו יוצר/משתמש בדיסקים וירטואליים כדי להריץ את מערכת ההפעלה ולאחסן את המידע שלנו.

ב-Volumes לעומת זאת, הדברים שונים לחלוטין. אנחנו עדיין צריכים את ה-Backing (רק שיש הרבה יותר אופציות מאשר iSCSI, NFS – יש 26 אופציות, ו-OpenShift מוסיף עוד כמה) מהסטורג' כדי לאחסן את ה-Volumes, אבל כשאנחנו באים ליצור/להשתמש ב-Volume, אנחנו צריכים קודם כל להגדיר Persistence Volume, להגדיר מה הגודל של אותו Persistence Volume, מה יקרה ל-DATA באותו Volume אחרי שהקונטיינר מת, ומה ההרשאות שיהיה לאותו Persistence Volume מבחינת קריאה/כתיבה. בהגדרות הקונטיינר עצמו אנחנו נשתמש ב-Persistence Volume Claim (או PVC בקיצור) כדי להתחבר לאותו Persistence Volume (או PV בקיצור) ולהגדיר גם Path להיכן להתחבר. ה-PV בדרך כלל מוגדר ברמה של מגהבייט או ג'יגהבייט.

דבר חשוב נוסף קשור לעננים ציבוריים, ואת הטעות הזו אני רואה במיוחד אצל לקוחות שלאחרונה התחילו להשתמש בעננים ציבוריים. מה הטעות? לנסות לבנות מערכות לקונטיינרים כאילו מדובר בתשתית מקומית. זו טעות. K8S נותן מספיק אפשרויות להשתמש בשרותי סטורג' ותקשורת שאותו ענן ציבורי נותן. דיברתי מקודם על Volumes, אז יש Volumes "טבעיים" לכל ספק ענן, לא צריך להקים שרת שיתן שרותי iSCSI או NFS בשביל Volumes ואפשר להשתמש בשאר שרותי הענן לצרכים שונים כדי להריץ K8S.

לכן, אם אנחנו רוצים להקים פלטפורמת K8S, אנחנו קודם כל צריכים להחליט, האם אנחנו מקימים את זה "על הברזל" או על מכונות וירטואליות? אם על מכונות וירטואליות והפתרון מבוסס vSphere, אז אנחנו יכולים להסתכל על VMware Kubernetes Engine™ VKE לדוגמא (ואפשר במקביל להציץ גם ב-PKS של VMWare/Pivotal). חובבי מיקרוסופט? בחודש הבא יוצא Windows Server 2019 שכולל את Kubernetes בתוכו. אם לעומת זאת אנחנו מעדיפים פתרונות כמו OpenShift, CAAS ואחרים, נצטרך להקים מכונות לינוקס ועליהן להריץ את אותם פתרונות. לא אכנס כאן ליתרונות וחסרונות של פתרונות "טבעיים" מול הקמת פתרונות על מכונות וירטואליות – אבל אחת הנקודות שחשוב לזכור, זה שפתרונות שמקימים על מכונות וירטואליות – זה שקל להזיז את הפתרון לעננים או למקומות אחרים במקום להיות "נעול" על פתרון שיצרני ה-OS ווירטואליזציה מציעים. חוץ מזה קיים גם עניין המחיר.

אם אנחנו רוצים להקים את פלטפורמת הקונטיינרים על ברזלים (ללא וירטואליזציה) חשוב שיהיו כמה דברים:

  • תקשורת 10 ג'יגהביט. שוב, אין בקונטיינרים Live Migration שמשתנה בו כמה קבצי קונפיגורציה וה-VM "קופץ" למכונה אחרת, יש הקמה מחדש של קונטיינרים ולמרות שה-Image נמצא בסטורג', בחלק מהמקרים הוא מועתק לדיסקים מקומיים ולכן פתרון תקשורת 1 ג'יגה יאיט הכל.
  • סטורג' עם שרידות – יש לא מעט חברות שבטוחות שזה שהדיסקים מחוברים בבקר RAID כפול יש אחלה שרידות. לדעתי – עדיף שרידות שאם "ראש" נופל, "ראש" אחר לוקח מיידית פיקוד, אבל שוב – הכל תלוי בתקציב וכמה הפלפורמה תהיה פרודקשן.
  • דיסקים מקומיים – מאוד חשוב. ה-Images ימצאו בדרך כלל ב-Container Registry, אבל הם יועתקו לדיסקים מקומיים ברוב המקרים ועם הדיסקים מקומיים איטיים, זמן הקמת הקונטיינר יתארך (ותהיו בטוחים שיהיו ערימות קונטיינרים, חוץ מהקונטיינרים שלכם, תלוי בפלטפורמה). דיסקים מכניים זה פתרון לא רע אבל אם רוצים ביצועים – תחשבו על SSD Mixed Intense.
  • אם המערכת הולכת להיות חשופה החוצה לאינטרנט (הכוונה השרותים כמו WEB חשופים לאינטרנט) – אז אבטחה רצינית היא חשובה: לא להקים Images כ-root, תקשורת ו-Namespace מופרדים ועוד דברים חשובים שמצריכים הכרה עמוקה עם פלטפורמת הקונטיינרים. תזכרו: קונטיינר שרץ כ-root וחשוף לרשת – יכול לתת לפורץ הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

לסיכום: שוב ושוב אזכיר – קונטיינרים אינם VM והם מצריכים ידע שונה ותכנון שונה לגמרי מאשר פלטפורמות וירטואליזציה. חשוב לבדוק את האפשרויות מבחינת פלטפורמת קונטיינרים ובלא מעט מקרים להשקיע יותר כסף מאשר סתם להתקין K8S חופשי (האבטחה הפנימית של Kubernetes אינה מתחרה בפתרון כמו OpenShift). אם צריך, קחו קורס עבור המפתחים והעובדים על הפתרון שאתם הולכים להכניס וקחו יעוץ לפני שאתם מחליטים איזה פתרון קונטיינרים להטמיע.

כמה מילים על מעבדי Power

כשזה מגיע לשרתים, רוב החברות בארץ משתמשים בשרתים מבוססי מעבדי Xeon של אינטל. יש גם את EPYC של AMD שלאט לאט מתחיל לתפוס בשוק (גם בארץ) – ובדרך כלל תמצאו שרתים מבוססים אחד מהמעבדים הללו בחברות, ואם תשאל – רוב האנשים מכירים רק  את האופציות הללו.

אבל יש עוד אופציה שחלק קטן מהאנשים מכירים – אלו מעבדי ה-Power של IBM, ספציפית מעבדי Power8 ו-Power9.

קצת היסטוריה: אפל, IBM ומוטורולה החליטו אי שם בשנות ה-90 להתחרות באינטל ולהוציא מעבדים משל עצמם תחת השם PowerPC. מוטורולה הוציאה את המעבדים, אפל השתמשה בהם בשמחה ו-IBM גם השתמשו בהם בחלק מהשרתים והיה אפילו מחשב ThinkPad יחיד שיצא עם מעבד PowerPC שהריץ OS/2 (וזמן קצת לאחר מכן שיווקו הופסק כי לא היתה לו דרישה).

עם הזמן אפל נטשה את ה-PowerPC, ומוטורולה המשיכו ליצור למשך זמן מה מעבדים כאלו לשווקים נישתיים כמו Embedded. ב-IBM הבינו שאם הם רוצים להתחרות באינטל, הם צריכים לעבוד ולפתח את המעבדים בעצמם וכך IBM שחררה במשך השנים מספר מעבדי Power שונים. בהתחלה המעבדים הללו היו עמוסים בתקנים קנייניים שלא תמכו טוב בסטנדרטים כמו זכרון ECC רגיל, אך החל מ-2015 ב-IBM הבינו שכדאי לרדת מהעניין ולהשתמש בחומרה סטנדרטית, וכך מעבדי ה-Power8 ו-Power9 החלו לתמוך בזכרון רגיל לשרתים, תקן PCIe לכרטיסים (ב-Power9 התקן הוא PCIe 4.0 שכרגע לא נמצא באף שרת מבוסס מעבדי אינטל, זה רק יחל להופיע בשנה שנתיים הבאות, אם כי רוב הסיכויים שהחברות יקפצו ישר ל-PCIe 5.0) ועוד.

מבחינת ארכיטקטורת מעבד, הארכיטקטורה של Power9 היא מורכבת ולא אכנס לפרטי פרטים בפוסט זה (למעוניינים, דף ה-WIKI הזה מסביר יותר), אך נאמר כך: במעבדים כמו EPYC או Xeon, אנחנו רגילים למצוא Cores ו-Threads, כאשר הכלל הקבוע הוא שכל 2 Threads תופסים בעצם ליבה אחת. ב-Power9 זה שונה: ה-Threads נקראים Slices ועל כל Core ניתן לפנות ל-שמונה Slices. ישנם 2 סוגי מעבדי Power9, ה-SMT4 ו-SMT8 כאשר SMT4 מכיל 12 slices ו-SMT8 מכיל 24 slices. מבחינת ליבות, המעבד קיים במספר גרסאות, החל מ-4 ליבות ועד 22 ליבות.

המעבדים הללו יכולים להיות ב-2 תצורות: אחת בשיטה הידועה והפופולרית של Scale Up (נקראת: SU) והשניה היא Scale OUT (נקראת: SO). מערכות שמשתמשות ב-Power9 SU לדוגמא הינן מערכות עם 4 מעבדים ואילו מערכות SO הינן מערכות עם 2 מעבדים. מערכות SU כוללות תמיכה בזכרון ישיר למעבד (Directly Attached) מסוג DDR4 ואילו מערכות SO משתמשות בזכרון כזכרון חוצץ. מהירות הגישה לזכרון ב-SO היא עד 120 ג'יגהבייט לשניה ואילו ב-SU היא 230 ג'יגהבייט לשניה (הרבה יותר מכל מעבד מבוסס X86-64).

אחד היתרונות הגדולים של מעבדי Power9 היא קישוריות מאוד גבוהה לציודים הסובבים למעבד. במידה ומשתמשים ב-GPU של nVidia או ציודים אחרים, ב-IBM משתמשים בדבר שנקרא Bluelink ובעברית פשוטה: כל התקשורת בתוך המכונה עצמה היא הרבה יותר מהירה מהמעבדים המתחרים.

IBM משווקים מספר מכונות, כאשר חלק מהמכונות מגיעות עם מערכת קניינית של IBM ומתוכה בעזרת תוכנת PowerVM אפשר לבנות מכונות VM שמריצות לינוקס ויש ל-IBM גם מכונות שמריצות ישר לינוקס עוד מה-Boot (כמו L922, S914,AC922 ועוד). למעוניינים (יש כאלו?) אפשר להריץ על המערכות הללו גם .. AIX. מבחינת מערכות לינוקס הקיימות ל-Power9, המבחר הוא: SLE של SuSE ו-RHEL של רד-האט. ניתן להריץ גם גירסת Debian על Power9 אבל רק מה"עץ" של ה-Unstable עם מינימום Kernel 4.15 ומעלה.
אה, ואי אפשר להקים מכונות VM עם Windows על מכונות כאלו. אין תאימות ל-X86-64..

אז למי מיועדות המערכות הללו?

הקהל הראשון שירצה לשמוע על המערכות הללו הן חברות שמעוניינות לפתח AI או Deep Learning. בכל מכונה כזו ניתן להכניס 4-6 כרטיסי GPU מסוג Tesla של nVidia, ואם נבדוק את הביצועים של GPU כזה על מערכות Xeon בהשוואה למערכות Power9, נקבל שהביצועים של Power9 מבחינת קישוריות הם פי 7-10 יותר גבוהים. אם נתרגם זאת לתוכנות המקובלות, אז TensorFlow רץ פי 2.3 יותר מהר, Caffe פי 3.7 יותר מהר, ו-Chainer פי 3.8 יותר מהר על מערכות Power9 בהשוואה למעבדי Xeon החדשים ביותר.

הקהל האחר שגם יעניין אותו המכונות הללו הם חברות שרוצות להריץ קונטיינרים והרבה. כאשר כל מעבד תומך בעד 2 טרהבייט זכרון ויש לך 96 Threads/Slices, אתה יכול להריץ המון קונטיינרים, גדולים כקטנים – על מכונה אחת (ואין שום בעיה לעבוד עם מס' מכונות). IBM מציעים את תוכנת ה-Cloud Private שמיועדת לניהול קונטיינרים והיא רצה על בסיס שכולם מכירים – Kubernetes. אם כבר מדברים על קונטיינרים – כלים ומתודות של CI/CD עובדים יפה מאוד על מערכות Power9.

קהל נוסף שדווקא כן מכיר את ה-Power9 הם אלו שרוצים להקים HPC גדול. ל-IBM כבר יש פרויקטים של HPC שרצים כבר עם Scale גדול כמו Summit, Sierra, MareNostrum 4.

כמו תמיד, יהיו מי שירצו לדעת מי משתמש במערכות כאלו – הרבה מאוד חברות בחו"ל, וחברה שאולי שמעתם עליה.. Google.

וכמובן, חברות רבות מעוניינות לדעת מה לגבי מחיר. כשאתה רוצה ביצועים יותר גבוהים מאשר מה שאתה מקבל בשרתי אינטל, המחיר יותר גבוה. בעבר המחיר היה יותר גבוה פי כמה וכמה כשמשווים מכונה של HPE או DELL בהשוואה למכונה של IBM אבל היום יש הפרש אך הוא לא כה גבוה (יחסית, יחסית..).

לסיכום: מערכות Power9 הן מפלצות עבודה לכל דבר ועניין והן נותנות תפוקה הרבה יותר גבוהה בהשוואה למערכות מבוססות Xeon/EPYC. הארכיטקטורה שונה, המאיצים שונים, המעבדים שונים, אבל אם אתם מחפשים את המהירות והביצועים הגבוהים – כדאי לדבר עם IBM ולקבל הדגמות ואולי כדאי שתשקלו לרכוש מכונות כאלו.

חושבים להקים HPC?

עם כניסת העננים הציבוריים לחיינו ול"חיים" של חברות, תחום ה-HPC (כלומר High Performance Computing – כשמקימים פרויקט ובו תשתית עם כמות שרתים גדולה כדי להריץ דברים שונים כמו חישובים בצורה מרוכזת) ירד מעט מסולם הפופולריות. אחרי הכל, אם אני יכול לשכור 50 שרתים (פיזיים/וירטואליים) מאמזון בכמה קליקים, אז בשביל מה לרכוש ברזלים?

אבל מה לעשות שעננים זה דבר נחמד, אבל במקרים רבים חברות דווקא לא מעוניינות לקחת מכונות בענן אלא להקים להם בחוות שרתים המקומית את התשתית. הסיבות לכך מגוונות: חלקם עקב רגולוציה, חלקם בגלל אבטחת מידע, סיבות בטחוניות ויש כמובן את אלו שכבר עשו את החישובים שלהם ויצא להם שעדיף לרכוש מקומית ברזלים ולהשתמש איתם בחווה בחברה (הויכוח אם זה משתלם בענן או לא – לא יסתיים בקרוב).

החלטה להקמת HPC תשמח מאוד משווק Tier1 או Tier2 אבל סביר להניח שיש לכם מגבלת תקציב לפרויקט ולכן כל שרת חייב להיות זול על מנת לרכוש כמה שיותר שרתים ולכן אני מציע מספר נקודות שיכולות להוזיל את המחיר במקרים שונים.

למערכות HPC יש מגוון רחב מאוד של שימושים כמו סימולציות, AI ושאר דברים נוספים. מטבע הדברים כל מערכת HPC ענקית דורשת בדרך כלל קונפיגורציה משלה, אך בפוסט זה אכתוב כמה כללי אצבע שחשובים כמעט בכל מערכת HPC. אלו דברים חשובים במיוחד לחברות שמקימות מערכת HPC ראשונה בחברה (כן ירבו 🙂 ).

הדבר הראשון החשוב ביותר בכל מערכת ה-HPC הוא כח החישוב (בגלל זה צריך את השרתים) ולכן יש צורך בתצורה מסויימת. התצורה המומלצת היא שרתים עם 2 מעבדים או מעבד אחד מרובה ליבות. בד"כ זה יהיה שרת 1U או 2U.

מבחינת מעבדים – אני ממליץ על AMD EPYC ולא על Xeon מהסיבה הפשוטה שעל כל כמות X ליבות שאתם קונים במעבד Xeon, אתם מקבלים כפול עם EPYC וכבונוס אתם מקבלים גם יותר נתיבי PCIe (אם צריך להכניס יותר GPU או כרטיסים נוספים) ויותר L3 Cache במעבד ובנוסף חסכון של אלפי דולרים פר מכונה. אם הולכים על מעבדי EPYC, אז השרתים שאני ממליץ:

  • Dell – שרת 1U R6415 (עם מעבד 1 עד 32 ליבות) או שרת R7425 עם 2 מעבדים (עד 64 ליבות)
  • HPE (דור 10): שרת DL325 (מעבד 1, עד 32 ליבות), DL385 (כ-2 מעבדים, עד 64 ליבות). אם אתם חושבים על הקמת HPC בסוף השנה/התחלת שנה הבאה, אולי תתעניינו גם בשרת ה-CL3150 של HPE.

חברות כמו Cisco מציעות פתרונות מבוססי Nodes שבהם ניתן להכניס 4 שרתים בתצורת 2U. זה נראה כך:

זה נחמד, אבל לא כל כך מתאים ל-HPC בגלל המחיר היקר, מה גם שקשה מאוד להוסיף דברים למכונה כזו, ולכן אני לא ממליץ על תצורה של מכונה כזו או Blade.

מבחינת וירטואליזציה: סביר להניח שלא תריצו וירטואליזציה או שאולי תריצו וירטואליזציה לצרכי Storage שהוא Scale Out (לא ממש צריך וירטואליזציה בשביל זה, יש cgroups בלינוקס). אם אתם חייבים וירטואליזציה, חפשו פתרון זול ועדיף מבוסס קוד פתוח, אחרת כל פתרון מסחרי "ינפח" את המחיר הכללי בעשרות אחוזים.

מבחינת סטורג': ברוב המקומות שתראו HPC, לא תראו סטורג' מרכזי כמו NetApp או EMC. הפתרון לסטורג' בדרך כלל הוא פתרון Scale Out מבוסס קוד פתוח, כמו Ceph או Gluster, ואם אתם רוצים את הפתרון קוד פתוח בגירסה מסחרית, אתם יכולים לרכוש מ-SuSE ישראל או מ-Red Hat בארץ.

מכיוון שסטורג' Scale Out נסמך על דיסקים, תצטרכו דיסקים מקומיים על כל מכונה. כאן אני ממליץ להשקיע ב-SSD NVME בתצורת Mixed Intense. ישנם כאלו שמעדיפים להשתמש ב-SSD ובדיסקים מכניים, אבל כפי שניתן לקרוא בפתרונות Storage כמו Ceph – זה לא מומלץ.

הערה: בימים אלו אני מנסה לעבוד עם יצרן שרתים ידוע בחו"ל לגבי פתרון שיכול לחסוך במחירי דיסקים מיצרנים שונים במקום לחייב אתכם לרכוש דיסקים של יצרן השרתים שאתם רוכשים. פרטים – בקרוב.

תקשורת – 10/25/40/50 ג'יגה – זו צריכה להיות החלטה שלכם. יש מספר יצרנים שמוכרים סוויצ'ים – HPE, DELL, JUNIPER, CISCO – מה שחשוב הוא חיבור מהיר (לא 1 ג'יגה ולא 1 ג'יגה ב-Bond) ולפחות חיבור כפול ומתגים כפולים על מנת לקבל שרידות גבוהה. אפשר לחבר את השרתים למתגים בחיבור אופטי או DAC/TwinAx נחושת, החלטה שלכם, אין ממש הבדלים בין השתיים.

אוטומציה: קניתם עשרות שרתים לפרויקט HPC, אתם צריכים אוטומציה, אין דרך להתחמק מכך. בד"כ ההמלצה שלי היא על Ansible, אבל יש כמובן גם SALT, Puppet, Chef. צוות הלינוקס בחברה יכול לאמר מה העדפותיו.

הפצת לינוקס: נדיר מאוד שתמצאו HPC שמריץ Windows, כי כולם מריצים לינוקס, ולכן יש צורך בהפצת לינוקס שתהיה על כולם. בהתאם למדיניות בחברה זה יכול להיות RHEL של רד האט או CentOS 7 החינמי, או SLE של SuSE (ואם אתם מתעקשים על אובונטו, רק גירסת שרת LTS). כפי שציינתי לעיל – גם לרד-האט וגם ל-SuSE יש נציגות בארץ.

שימוש ב-GPU בכל שרת: כאן זה מאוד תלוי מה אתם הולכים להריץ. מכיוון שאין וירטואליזציה בשרתים, אפשר להשתמש בכל GPU (הערה: רשמית, nVidia אוסרת שימוש בכרטיסי GTX בשרתים, אחרת נו נו נו לכם), אך מצד שני, כרטיסי Tesla לאו דווקא יתנו ביצועים יותר גבוהים, אלא אם אתם צריכים הרבה יותר VRAM בכרטיס ה-GPU.

חלוקת עומסים ועבודות: למעט אם אתם מריצים קונטיינרים (ששם מערכות כמו OpenShift, CAASP או Kubernetes דואגות לאיזון עומסים בין השרתים), תצטרכו למצוא תוכנה שמנהלת את התורים והעומסים בהתאם למה שאתם הולכים להריץ. ישנם מגוון תוכנות לפלטפורמות שונות עם API לשימוש פנימי של החברה.

תאימות קדימה: במקום לזרוק את המכונות בעוד 3-4 שנים, אפשר לשדרג אותם מבחינת מעבדים, אבל חשוב לשים לב עם אלו מעבדים רוכשים: שרתים מבוססי EPYC של AMD – מובטחת תאימות קדימה לדור מעבד הבא ואחריו, כנ"ל לגבי מעבדי Xeon SP של אינטל אך זה לא קיים במעבדי Xeon V4, שם אתם יכולים אולי לשדרג למעבד מאותה משפחה, אבל סביר להניח שתצטרכו גם להחליף ספקי כח ולא תקבלו ביצועי RAM יותר גבוהים.

לסיכום: הקמת HPC זה דבר מאוד יקר, אבל ניתן לחסוך בכל מיני אספקטים. חשוב לשים לב לדברים שתיארתי וחשוב גם לחשוב קדימה אם רוצים להרחיב או לשדרג את ה-HPC בעתיד. לא כל הצעה שמקבלים משקללת את כל הדברים שאתם צריכים (ברובן יש "חורים") וצריך יעוץ חיצוני לדברים ומה שהכי חשוב – זה לדעת מה הולכים להריץ על ה-HPC בראש ובראשונה.