קטגוריה: פרילאנס

על נקודות חשובות בעת מעבר לענן

במסגרת בלוג זה כתבתי בעבר כל מיני מאמרים על מעבר לענן, כמו פוסט זה על מעבר לענן מבחינה כספית, נקודות חשובות, שאלות ותשובות, שרידות ועוד (אתם יכולים למיין מצד שמאל לפי הקטגוריות). הפעם הפוסט מיועד יותר לאחראים על צוות ה-IT או ראש צוות ה-IT ובקיצור – ברמה של יותר החלטות, פחות Hands on.

בפוסט זה אני אעלה מספר נקודות ואתייחסן אליהן.

שרותי SAAS כחלק ממעבר לענן
SAAS (כלומר Software As A service) זה דבר מעולה, בתנאים ובדברים מסוימים. צריך לשלוח עשרות אלפי מיילים? יש כמה ספקי SAAS וסביר להניח שספק הענן שתבחר (טוב, למעט Azure לפחות ממה שידוע לי) שישמחו להציע לך שרות כזה. אם תיקח עצמאי שיקים לך דבר כזה, זה יעלה לך לא מעט, ובנוסף יש צורך לתחזק זאת ברמה שבועית או פחות (RBL, Black List ושאר צרות שמגיעים עם זה), כלומר במקרה כמו המקרה הנ"ל – השימוש ב-SAAS הרבה יותר זול מבחינת עלות ראשונית (ואולי גם בהמשך, תלוי בכל מיני פרמטרים) והוא שרות מוצדק.

לעומת זאת, אם לדוגמא אתה צריך שרות כמו MySQL או PostgreSQL בתצורה כמו Master ו-2 Slaves שיהיו מותקנים באזורים זמינים (Availability Zones במושגים של AWS), יהיה לכם יותר זול להקים זאת בעצמכם עם MariaDB (ו-Galera) לדוגמא, מכיוון שאתה יכול לבחור איזה גודל מכונה שתרצה (ולא רק מה שיש מבחינת SAAS), וגם התחזוקה עצמה אינה מסובכת. הבעיות הנפוצות ביותר שקיימות עם SQL (ולא חשוב איזה SQL) הם בד"כ השאילתות שנכתבות ע"י צוות הפיתוח וחוסר אופטימיזציה, וכאן שרותי SAAS לא יעזרו הרבה כי בסופו של יום – יותר קל וזול לתקן שאילתות מאשר להוסיף 20 שרתי רפליקציה ל-SQL.

מה שמוביל לנקודה הבאה..

תלותיות בענן ספציפי
אם יש לכם חדר שרתים, אני מזמין אתכם לעשות בו סיבוב (אם יש לכם זכרון טוב, אז רק תיזכרו בו 🙂 ). סביר להניח שנמצא שם שרתים מחברות שונות, קופסאות Appliance שאינן בשימוש, מערכות מחשב שאינן בשימוש ודברים שהוחלפו גם כשהציוד הישן עדיין תקין.

מדוע יש דברים שונים? כי בחלק מהמקרים ה-CTO הוחלף והוא החליט לבחור בחברה אחרת, בחלק מהמקרים חוזה השרות לציוד היה יקר מדי או שחלקי החילוף היו יקרים מדי ובחלק מהמקרים הציוד הושבת כי היבואן פשוט רגל או שאין מי שיתחזק את המערכות הנ"ל והחברה נאלצה לעבור לפתרון אחר.

אותו דבר יקרה עם עננים ציבוריים. זה לא שאלה של אם, זו שאלה של מתי. נניח בחרתם לעבור לענן של אמזון, קיבלתם כמות קרדיטים יפה והתחלתם להעביר מכונות VM ו/או להשתמש בשרותי SAAS של ספק הענן. אחרי שנה או שנתיים, כשהקרדיטים אזלו (או פג תוקפם – אם לא השתמשתם בכל הקרדיטים והגיע זמן שפג תוקפם, כל הקרדיטים נעלמים) יגיע לדוגמא נציג של גוגל ויתן לחברה הצעה-שאי-אפשר-לסרב-לה, סביר להניח שההנהלה תקבל החלטה לעבור ענן.

מבחינת מעבר ענן, הדבר הכי קל להעביר זה מכונות VM. מקימים רשת וירטואלית אצל ספק הענן החדש, מייצאים את ה-VM מהספק הישן, מייבאים אצל הספק החדש ומתחילים לעבוד. מה עם שרותי ה-SAAS שהחברה משתמשת אצל ספק הענן הישן? כאן בד"כ נמצא הכאב ראש המרכזי להעביר את הדברים הללו וזה החלק שיקח הכי הרבה זמן (כדי לבצע שינויים בקוד הפנימי ובסקריפטים).

מה שמוביל לנקודה הבאה..

סקריפטים, קוד ואוטומציה
כשיש לנו תשתית פנימית שנמצאת בחדר השרתים, סביר להניח שצוות ה-IT יכתוב במהלך הזמן עשרות או מאות סקריפטים (ב-PowerShell, Bash, Python, Ruby וכו') על מנת להריץ דברים מסויימים כמו תהליכים מתוזמנים (Cron), ניקוי ומחיקת קבצים ועוד עשרות דברים שונים.

בענן הציבורי לעומת זאת, לרשותכם עשרות או מאות שרותי SAAS שונים וכל אחד מהם צריך הגדרות שונות על מנת שיפעל ויבצע מה שהשרות צריך לבצע, ובמקרים רבים הדבר שנעשה ע"י הצוות הוא כתיבת סקריפטים שיעשו את הדברים או שמכניסים את הקוד לאפליקציה שכותבים שרצה לדוגמא ב-Back end, וכאן בד"כ ישנם 2 בעיות:

  • במקרים רבים לאבטחת המידע לא ניתנת החשיבות המספיקה ובמקרים רבים הסקריפטים מכילים מפתחות של החברה, מה שעלול להוביל למצב שאם סקריפט דולף (או חמור מכך – המפתחות דלפו) – מישהו ישתמש במפתחות ליצור מכונות או שרותים שהחברה תשלם עליהם (וזה קרה בעבר לגוף גדול). בנוסף, שרותי SAAS שונים מצריכים הגדרות נוספות לשם אבטחת מידע, מה שלא תמיד מקבל מספיק יחס מבחינת הכותבים, מה שיוצר מצבים לא נעימים.
  • אחד הדברים הכי חשובים להכניס ולהטמיע בחברה הם כלי אוטומציה או כלים לעבוד עם הענן, כלים שהם ידועים במקום להמציא את הגלגל. כך לדוגמא, עבודה עם Terraform או כלי אוטומציה כמו Ansible, Puppet, Chef הם דרכים הרבה יותר טובות כדי לבצע מה שצריך, מכיוון שכלים אלו כוללים כבר תמיכה ב-API החדש של ספק הענן (בד"כ יש צורך בעדכון גירסת הכלי ושינויים קטנים בקוד שנכתב תוך שימוש בכלי על מנת לקבל את הפונקציונאליות החדשה), וכלים כאלו נותנים גם תמיכה יותר טובה בהצפנת מפתחות, קבלת פלט מסודר בהרצת הדברים ועוד. אלו דברים שהרבה יותר קשה לתחזק בקוד ללא אוטומציה שנכתב כולו בחברה.

היתרון הכי גדול של אוטומציה הוא מבחינת עובדים. אם לדוגמא קלטתם עובד חדש, אתם יכולים לבדוק בראיון שהוא מכיר את כלי האוטומציה שאתם עובדים איתו ואם כן, אז הזמן שהעובד החדש יצטרך להשקיע כדי לעבוד בצורה שוטפת עם הכלים והדברים שנכתבו עם אותו כלי – הוא קטן בהרבה בהשוואה לסקריפטים וקוד אחר שנכתב פנימית, כי אז הוא יצטרך להשקיע כמה שעות או ימים כדי לראות מה הקוד בכלל עושה.

מה שמוביל לנקודה הבאה…

אימוץ טכנולוגיות חדשות
הנה אחד הדברים שאני שומע: "אנחנו מעוניינים שתקים לנו את הדברים בקונטיינרים, אנחנו רוצים גם לעבוד ב-CI/CD עם Jenkins ושהכל יהיה עם Auto Scaling".

לי אישית, אין לי שום בעיה לתת את השרות הזה, בין אם בעבודה עם ECS, עם Kubernetes, עם Swarm או Kubernetes ואין לי גם בעיה לעבוד עם Jenkins. זו לא הבעיה. הבעיה בד"כ היא מה קורה עם הצוות שלך. כל הכלים שציינתי לעיל מורכבים מאוד (ועוד לא דיברנו על שרותי ה-SAAS השונים שספק הענן מציע והחברה רוצה להשתמש בהם).

לכן, בד"כ ההמלצה היא להכיר ולעבוד אחד אחד. רוצים ש-Jenkins יקים עבורכם קבצים (Build) שמגיע ממערכת GIT? קודם תכירו את זה, ואחרי שיש לצוות ידע, נמשיך לקונטיינרים, נכיר את המושגים השונים ונתחיל להעביר לאט את הדברים לשיטה החדשה. "לזרוק" על הצוות ערימת טכנולוגיות מבטיחה שדברים יזוזו לאט, עם המון באגים, ואבטחת מידע ברמה נמוכה. אלו דברים שלוקחים זמן ולעניות דעתי – שווה להשקיע את הזמן הזה. זה שאני (או עצמאי או חברה אחרת) יקים את הדברים וזה יעבוד – זה נחמד, אבל אם הצוות לא מכיר כלום, יהיו המון בעיות.

לסיכום: מעבר לענן הוא טוב, בתנאים מסויימים, אבל חשוב לשים לב לדברים שונים שלא רק יעכבו את המעבר, אלא גם לצורה ולדרך המעבר. לא עושים את הדברים תוך יום או יומיים, תמיד מומלץ שיהיה מישהו חיצוני שהצוות יוכל להתייעץ איתו ויתן לכם תמיכה (וחשוב שאותו  מישהו יכיר גם תשתית On Premise וגם ענן, הנקודה הזו קריטית כשעוברים, כמו במקרים רוצים להעביר מכונות VM עם DVSwitch לענן… סיפור מההפטרה).

על OpenShfit, הטמעה וציפיות בחברות

פרויקט OpenShift הוא פרויקט די "צעיר" (יחסית) עם המון השקעה מצד חברת רד-האט. כעסק שנותן שרותי הטמעה/הדרכה של המוצר, אני שומע על כל מיני חברות שרוצות להטמיע אותו כדרך להיכנס לעולם הקונטיינרים, ואני גם שומע על חברות שמהססות או חושבות מחדש אם להטמיע אותו הואיל והרושם שהם קיבלו הן מצד משווקים והן מצד מטמיעים שלא ממש מכירים את המוצר – לא היה ממש חיובי (אם כי יש בהחלט מספר בנקים וחברות תקשורת שבודקים את המוצר בימים אלו), ולכן החלטתי לכתוב את הפוסט ולהסביר על המוצר מגובה 50,000 רגל. הפוסט יתרכז יותר במאקרו ולא במיקרו וגם יתמקד בנוקד פחות טכניות כמו מחירים והמלצות.

חלק לא קטן מהטענות ששמעתי הגיעו מצד גופים שחשבו ש-OpenShift זה כלי עם GUI מרשים ל-Kubernetes. הנחה זו היא די מוטעית. אם מחפשים GUI וכלי ניהול בשביל Kubernetes, אפשר להסתכל על מוצר בקוד פתוח שלא עולה כלום כמו Rancher. לעומת זאת, Openshift זה כלי שבא לתת לך הכל ללא צורך בהזדקקות לשרותים חיצוניים מהאינטרנט כמו Containers Registry וכו'.

על מנת להבין יותר את התפיסה של OpenShift, נדמיין סיטואציה אחרת לחלוטין: יש לנו 10 מפתחי JAVA ויש לנו שרת לינוקס גדול ורציני. למפתחים יש משתמש משלהם (נניח דרך אוטנתיקציית AD) על שרת הלינוקס ועל השרת מותקן באופן מרכזי ה-JDK וכלים אחרים שהמפתחים משתמשים, וכל מפתח יכול לבצע login ולבצע checkout מה-GIT המרכזי ולהריץ את האפליקציות JAVA שלו. אין צורך שיהיה לו ידע בניהול מערכת לינוקס, אבל מומלץ שיהיה לו ידע ממש בסיסי ב-BASH, ודברים פשוטים אחרים שאפשר ללמוד בשעה שעתיים – בשביל להריץ את מה שהוא כתב. מי שינהל את שרת הלינוקס מבחינת הגדרות, עדכונים וכו' – תהיה מחלקת ה-IT בחברה. לחובבי Windows אפשר לדמיין את הסיטואציה כשרת Windows שנותן שרותי RDP וכל משתמש נכנס עם המשתמש המאושר שלו והוא עושה מה שהוא צריך לעשות. הידע שהוא צריך – הוא שימוש בסיסי ב-Windows, לא יותר מזה.

השוני הכי גדול בין Kubernetes ל-OpenShift מבחינת כל מה שקשור לקונטיינרים – היא הגישה. ב-Kubernetes אם אני רוצה לבצע Deploy, לבצע Scale, רפליקציה, כתיבת שרותים ודברים רבים אחרים – אני צריך לכתוב קבצי YAML (או JSON) שאותם אני צריך להזין ל-Kubernetes ואני צריך גם לבדוק לוגים כדי לראות שכל רץ תקין, ולכן בחברות שמשתמשות ב-Kubernetes רוב העבודה הזו נופלת על איש ה-Devops. לעומת זאת, עם OpenShfit, הדברים בנויים יותר בכיוון שרת הלינוקס וה-JAVA. עם OpenShift אני מגדיר משתמשים (ומחבר את OpenShift ל-AD על מנת לשמור על סינכרון שם משתמש/סיסמא/הרשאות) ואותו מפתח יכול להריץ דברים ישירות דרך ה-CLI או ה-GUI ויש לו כלים מוכנים כדי שהוא לא יצטרך לשכתב קבצי YAML כדי לבנות קונטיינרים עם הקוד שלו בתוך ה-OpenShift. אם הוא רוצה לבצע לדוגמא Scale או Deploy, הוא פשוט יכול ללחוץ כמה קליקים ולהשתמש ב-Template מוכן, לתת שורת כתובת של ה-GIT שלו, ותוך דקות ספורות ה-POD עם הקונטייר/ים שלו ירוצו, הוא יכול לראות מתוך ה-GUI את הלוגים ואף לקבל גישת טרמינל מוגבלת לתוך הקונטיינר כדי לבדוק אם הכל תקין וכו' וכו' ואם הוא רוצה לשמר את מה שהוא עשה בתור קובץ YAML/JSON, המערכת תשמח ליצור עבורו את הקובץ הנ"ל.

לכן, מבחינת חברה, OpenShift עושה את החיים יותר קלים מבחינת הטמעה ושימוש בקונטיינרים, ניהול תשתית המכונות המריצות את OpenShift ואת הקונטיינרים עצמם, כלומר הצורך במישהו יעודי רק כדי להריץ דברים בקונטיינרים פוחת ואפשר להוציא זאת לשרות חיצוני או ללמד את צוות היוניקס/לינוקס את הדברים הדרושים, ובנוסף קל לראות אם ישנן בעיות בתשתית ה-OpenShift (מערכת Heapster נותנת גרפים עשירים פר Node, פר POD וכו' וכו', וגם ניתן לחבר את OpenShift ל-ELK, גרפאנה ושאר החברים). בנוסף, מכיוון ש-OpenShift מבוססת על Kubernetes, ניתן ליישם את מה שרץ על OpenShift על מערכת Kubernetes במקרים לדוגמא בהם הוחלט ש-OpenShift ירוץ בפיתוח ו-Kubernetes או פתרון תואם רץ בפרודקשן (אם כי זה קצת יותר מורכב).

ונקודה אחרונה לגבי מחיר: אני מכיר כמה מנהלי IT ששמעו את המחירים של רד-האט ולסתותיהם נשמטו. נכון, מחירים פר Node אינם בדיוק זולים, אולם המחיר יורד לחמישית אם מריצים את ה-Node כמכונת VM ומעוניינים להריץ את הגירסה המסחרית. חוץ מזה שאישית – אני ממש לא ממליץ להריץ את OpenShift על "הברזל" אלא אם יש שם למחלקת ה-IT ידע ממש עמוק ורציני בלינוקס, אחרת אפשר להפיל Node (ולא חשוב אם זה Node לעבודה או Master) די בקלות. בכל זאת, לא מדובר על הפעלת Cluster קונבנציונאלי עם HeartBeat, PaceMaker וכו'.

לסיכום: OpenShift היא לא מערכת קלה להקמה (יש צורך בידע ב-Ansible אם רוצים להקים אותה על מספר מכונות, אגב – אפשר להרים אותה על דסקטופ עם 16 ג'יגה זכרון בעזרת MiniShift) ויש צורך בידע רציני על מנת להקים ולהגדיר דברים, אבל אחרי שהכל מוקם, יש צורך בפחות ופחות "התעסקות" עם המערכת. זו מערכת שנבנתה עם מחשבה מראש על מפתחים שלא הולכים לעבור קורס קונטיינרים, יחד עם שמירת כל הרגולציות ו-Lifecycle שחברות דורשות.

הפריצה ב-Equifax והבעיות ב-Enterprise

כל מי שנמצא בעולם אבטחת המידע שמע בוודאי על אירוע הסייבר הכי גדול שהיה בארה"ב עד היום: פריצה לחברת בדיקת קרדיט עם גניבת פרטים של 143 מיליון איש (ועוד 400,000 בבריטניה, ועוד מגה-פדיחות לגבי הסניף שלהם באוסטרליה מבחינת אבטחת מידע).

מקור הפריצה גם ידוע: בחברה השתמשו בפלטפורמת פיתוח Apache Struts המאפשרת פיתוח אפליקציות WEB ב-JAVA בקלות. חור האבטחה התגלה וטלאי תיקון שוחרר במרץ, אבל ב-Equifax לא ממש טרחו להטמיע את הטלאי, מה שנוצל בחודש מאי כדי לפרוץ ולגנוב את הררי המידע.

אני מניח שכל מיני מנהלי IT/מנמ"רים שקראו ושמעו על האירוע אולי בדקו אם הם מריצים אצלם את הפלטפורמה אבל אם תשאל אותם כיום, רובם יאמרו שהם מוגנים די טוב כיום, יש להם מגוון מערכות IPS, WAF, חומות אש ושאר ירקות שנועדו בדיוק למנוע זאת.

וכאן בדיוק מתחילה הבעיה..

בתור עצמאי שמוכר שרותי הקשחה לשרתי לינוקס, אני רואה בהרבה מקרים את ההסתמכות הדי-עיוורת על טכנולוגיות חיצוניות (כמו IPS ו-WAF), אני רואה הקשחות די בסיסיות שעושים לשרתים (יש סיבה שהקשחות שמומחה עושה עולות 5 ספרות ולפעמים יותר.. זה פשוט לא תהליך קצר וזה שונה בין לקוח ללקוח, תלוי במורכבות, תלוי מה השרותים וכו') ובמקרים לא מעטים הפתרון הזה יכול בהחלט לעזור, אך עד גבול מסוים.

אבל ישנם 2 בעיות בסיסיות ששום טכנולוגיה כמו FW/IPS/WAF וכו' לא ממש יכולות לפתור.

נתחיל בבעיה היותר קלה לפתרון שרובם כלל לא מיישמים. אני קורא לה "סימוכין עיוור" – שורת שרתי אפליקציה פנימיים מתחברים ל-SQL כלשהו ושולפים מידע. בד"כ אתר מבוסס Web או אפליקצייה וובית או אפליקציית מובייל – יעבירו בקשות מהאפליקציה או מהשרתי Front End לשרתי Back End, שרתי ה-Back End יתשאלו את ה-SQL, יבצעו סינון/סידור פלט ויעבירו את הנתונים בחזרה לשרתי Front End או אפליקציה. עד פה הכל טוב ויפה, וכאן יש לנו "סימוכין עיוור" – מכיוון שכל השרתי Back End ושרת ה-SQL נמצאים בכתובות פנימיות, אין שום מגבלה לכמות השאילתות (ובמקרים מסויימים גם אין סינון שאילתות) ששרתי ה-Back End יכולים לשלוח אל ה-SQL ולהעביר הלאה את המידע. שאילתה אחת או מיליון – זה אותו דבר. ה-IPS או ה-WAF יכולים להגן נגד שאילתות רחבות (ה-*), וכך בדיוק נגנב המידע מ-Equifax (מבלי להיכנס לכל הפרטים הטכניים של הפריצה).

הבה נדגים זאת: חברת תקשורת סלולרית מפעילה מוקד שרות לקוחות. מחשבי פקידי השרות לקוחות מריצים אפליקציות ווביות שמתשאלים ה-SQL נון סטופ לגבי פרטים על הלקוחות והפקידים גם מבצעים שינויים בפרטים (שינוי חבילה, חסימת מספר, שינוי פרטי לקוח ועוד ועוד). האם יש איזו מגבלה של כמות שאילתות פר PC? סביר מאוד להניח שלא וסביר להניח שגם לא נמצא מגבלה כזו גם באפליקציה הסלולרית או באתר החברה, וכך יוצא מצב שאם מאן דהוא פורץ ואני מוצא פריצה בספריה שהחברה משתמשת כדי לבנות את האפליקציית Web – אני יכול להקים מספר מכונות VM אצל ספקי ענן שונים (או יותר גרוע – כמה עשרות קונטיינרים פר VM) – הפורץ יכול לתשאל דרך החור שהוא מוצא את ה-SQL שאלות ובעזרת סקריפט שהוא יכול לבנות – הוא יכול לשאוב את המידע מה-SQL, ועד שהחברה תעלה על כך – הפורץ כבר יעלם לו (אחרי הכל, כשפתוחים חשבון אצל ספקי ענן, ספק הענן אינו מחטט בציציות הלקוח – כל עוד יש ללקוח כרטיס אשראי כלשהו [גם אם מדובר בכרטיס חד פעמי או אפילו קרדיט שהתקבל מביקור בכנס]), אף אחד לא יעצור את אותו פורץ לעשות כרצונו, ואם הוא רוצה – הוא יכול לעשות את הכל דרך VPN או הקמת VPN על ספק הוסטינג נידח כלשהו. בהצלחה במציאת הפורץ.

הבעיה השניה שהיא הרבה יותר מהותית – אלו תוכנות, פלטפורמות וספריות צד ג', ואין זה משנה אם מדובר בקוד פתוח או סגור (ולחובבי מיקרוסופט, הנה חור אבטחה רציני שמיקרוסופט בהתחלה פשוט לא רצתה לתקן כי לדעתם "זה לא חור אבטחה", ואם אתם רוצים לדעת – מכונה שלא עשיתם לה אקטיבציה, לא תקבל עדכוני אבטחה. לא מאמינים? תתקינו Windows 10, אל תפעילו אקטיבציה לכמה ימים, אחרי זה תבצעו אקטיבציה ותבדקו עדכונים – הפלא ופלא, פתאום יש ערימת עדכוני אבטחה).

כיום רוב העולם כבר למד לעבוד עם תוכנות/ספריות/פלטפורמות חיצוניות שמדיניות עדכוני האבטחה שלהם לא תמיד ברורה והם אינם כלולים באיזה Repository של הפצת לינוקס. יש כיום את Github שבמקרים רבים יכול להציל מפתחים ואנשי IT עם פרויקטים שאנשים כתבו והעלו ורבים משתמשים בכך כדי לפתור בעיות וכדי לממש דברים שונים, אולם כלי ה-IPS לדוגמא לא ממש מגלים חורי אבטחה וכלי סריקה לא ימצאו את החורים כי לפעמים אין CVE לחור אבטחה לכלי שמישהו פיתח, העלה ל-github ושכח בכלל מהפרויקט לאחר זמן מה. יותר מכך – במקרים רבים ההטמעה עצמה מוטמעת עם הרשאות שגויות (ברמת Administrator או root), עם הרשאות קבצים שגויות, או שפתחו יוזר ב-SQL ברמת "הכל כלול" (רוצים דוגמא? לכו תבדקו בחברה אלו הרשאות ה-Jenkins מותקן ורץ. הוא לא אמור לרוץ כ-root).

אני מתאר לעצמי שעתה יבואו אנשים ויאמרו "מה זה משנה, זה רץ רק פנימית, לאיש אין גישה מבחוץ" וכאן הטעות הגדולה ביותר שיש שבגינה עדיין חברות מריצות פנימית (או חיצונית) שרתי FTP לדוגמא: לא חשוב כמה תסגרו דברים ותשימו רק דברים מסויימים ב-DMZ לשרות מוגבל החוצה ללקוחות, תהיה דרך לגשת לדברים שרצים פנימה שאינם ב-DMZ. כל מה שפורץ מתוחכם צריך היום בשביל לגשת למשאבים הפנימיים שלכם זה לשתול תוכנת שליטה (פרי פיתוח עצמי או משהו מתקדם) על אחד מהלאפטופים של המפתחים או אנשי IT (לדוגמא) וברגע שאותו עובד חברה מתחבר לחברה פנימית (בעבודה) או VPN – לפורץ יש גישה למשאבים הפנימיים ואם אתם סומכים על האנטי וירוס/אנטי Malware שלכם, דעו שאת אותו טריק אפשר לבצע על הסמארטפון, הפורץ פשוט צריך לעשות שיעורי בית ואם אתם חברה גדולה מאוד עם מתחרים מעבר לים – יש סיכוי לא רע שהמתחרים יעשו זאת לכם.

נקודה חשובה נוספת שהיא לצערי נקודה בעייתית אצל חברות רבות: עדכוני אבטחה מעודכנים רק אחת למספר חודשים. זו טעות רצינית. כל CVE מדורג לפי רמת סיכון ולכן מדיניות עדכוני אבטחה אמורה להיות גמישה ולאפשר עדכוני אבטחה מהיום למחר אם דירוג ה-CVE הוא לדוגמא ברמה קריטית, ואחת למספר ימים (או שבועות) לחורי אבטחה בדירוג נמוך יותר. כיום בכל חברה יש מערכות וירטואליזציה ומערכות טסטים. לא אמורה להיות בעיה ליצור snapshot, להתקין עדכוני אבטחה ולהריץ מספר טסטים. ב-Equifax הלכו לפי השיטה של עדכונים אחת לכמה חודשים (כנראה) – ואתם רואים את התוצאה.

לסיכום: הפריצה ל-Equifax מראה לא רק מחדל אבטחה גדול, היא גם מראה מה שקיים עדיין אצל חברות רבות, אותו סימוכין עיוור והסתמכות על כל מיני כלים יקרים שאמורים לעצור את הדברים תוך כדי כך ששוכחים שהכלים האלו הם רק כלים שאין להם מוח אנושי מתפתח. אבטחת מידע כיום צריכה להיות ברמה כזו שהתשתית הפנימית צריכה להיות מוגנת כאילו היא תשתית חיצונית, כל דבר צריך להיבדק כיצד הוא מותקן ויש צורך ללמוד לעומק כל כלי שנכנס, מהם הרשאותיו, מה ניתן לצמצם ומה החשיפה שלו מבחינת אבטחה. חברות קטנות כגדולות בדיוק נפלו לדברים האלו (תשאלו את DELL לפני כמה שנים כמה קל היה ניתן לקנות מחשבים בדולרים בודדים תוך שינוי פשוט של URL). זה מצריך יותר מאמץ ויותר לימוד לגבי כל כלי, אבל לבטחונכם – זה שווה את זה.

החלוקה

מי שעובד כעצמאי מכיר בוודאי את הדברים הבאים שאני אכתוב בפוסט זה, אולם לא כולם מכירים את רוב הסיטואציות שאתאר. מעבר לכך שישנם לא מעט אנשים שחושבים להפוך להיות עצמאיים ומצד שני יש לא מעט עצמאים שחושבים "לעשות פרסה" ולחזור להיות שכירים עקב קושי למצוא עבודות/פרויקטים, לא חשוב כמה הם טובים בתחומם והם לא תמיד יודעים מה קורה אצל השכן (העצמאי) ממול כי בכל זאת – רובם לא מפרסמים את הדברים, אז אני מעוניין בפוסט זה לעשות מעט סדר בדברים.

אין לי שום אפשרות לתת מספרים ממה שקורה אצל עצמאים שונים, אבל אני יכול לנחש מה קורה אצל הרבה, ולכן אכתוב בהערכות גסות מספרים ומדוע אלו המספרים.

אצל הרבה עצמאים התמונה פחות או יותר זהה: נניח ונכנסו בשבוע-שבועיים כ-10 הצעות עבודה שונות שהגיעו מחברים, אנשים שקוראים פוסטים שלכם בבלוג/פייסבוק שלכם, או שמצאו אתכם בגוגל. כמה מתוכם בעצם יתורגמו להזמנת עבודה שתעשו ללקוח?

התשובה: אני מעריך בין 1 ל-2. להלן הסיבות מדוע המספר נמוך:

  • "מגששים" – אלו לא מחפשים שתבצע עבורם בצורה מיידית עבודה (לא חשוב כמה אתה מוכשר). הם מחפשים לדעת בערך מה המחיר שתבקש עבור הפרויקט, בין אם מדובר פר שעה או פר פרויקט. בקטגוריות אלו תפגשו דברים כמו:
    • חברות שיש להן ערימת משימות ואין להן מספיק אנשים לבצע את המשימות והן חושבות אם לקחת מישהו מבחוץ לבצע את המשימות כדי לעמוד ביעדים.
    • חברות סטארט-אפ שעדיין לא מצאו להם אנשים שכירים מוכשרים למשימות ולכן כפתרון זמני הן מוכנות לשלם יותר לעצמאי לעשות את העבודות.
    • חברות שמגישות הצעת מחיר לפרויקט עבור חברות אחרות ורוצות לקחת עצמאי שיבצע חלק מהמשימות והמחיר שתתן יגולם בהצעה (פלוס תקורה ורווח לאותה חברה).
    • חברות שרוצות לפרוש מחוזה שרות עם חברה אחרת ולקחת עצמאי בפתרון בנק-שעות כדי שיתן שרות/תמיכה למוצר/פתרון מסוים.

הסיכויים לקבלת עבודה מה"מגששים" נע בין נמוך לבינוני. הם מקבלים לא מעט הצעות הן מחברות ועצמאים מתחרים או דרך חברות כ"א/גולגלות.

  • "לא בטוח שרלוונטי" – במקרים אלו הסיכויים לקבלת שכרך ובזמן אינם כה גבוהים. דוגמאות:
    • אתה מבקש מחיר של 200 ש"ח + מע"מ לשעה, הם מוכנים לשלם לך .. 50 ש"ח לשעה או שהם מוכנים לשלם לך באחוזים וירטואליים תמורת "שותפות", ושאר ירקות.
    • הצעות מפוקפקות – הם מוכנים לשלם לך פחות או יותר את מה שאתה מבקש אבל הכסף לך יגיע לחשבונך מחו"ל וינכו משכרך כמה עשרות דולרים על כך, או שתנאי התשלום אינם ברורים.
    • תשלום שכר בסימן שאלה – הסטארט-אפ ישמח לשלם לך… ברגע שימצאו משקיע/אנג'ל. עד אז תקבל חלק קטן מהשכר שביקשת.

תחום נוסף שבו הסיכוי שתקבל פרויקט הוא אולי טוב, אך שום דבר אינו סגור. בד"כ זה קורה עם בנקים, חברות ביטוח, חברות תקשורת – כל דבר שם זז מאוד לאט ורעיון תשלום מקדמה תמורת שריון זמנך או "דמי רצינות" אינו ממש מקובל.

עוד תחום שסיכוייך לקבל עבודה אינו בטוח (בלשון המעטה) הם "מבקשי ההצעות": חברה X עובדת עם חברה Y והם אינם מעוניינים לשלם את הסכום שחברת Y מבקשת. הם יפנו אליך לבקש מסמך הצעת מחיר. במקרים רבים הם לא ממש מחפשים לשכור את שרותך, הם מעוניינים להשתמש במסמך הצעת המחיר שלך כדי להוריד את המחיר שחברה Y מבקשת. יכול להיות מצב שבו חברה X תשכור את שרותך בהתאם להצעת המחיר שהצעת, אבל הסיכוי לכך אינו גבוה, במיוחד אם חברה Y נותנת שרותים זמן רב לחברה X והאי-הסכמה היחידה שלהם הוא לגבי המחיר. הם יגיעו ברוב המקרים לפשרה ולא ישכרו אותך.

אז מה ניתן לעשות בנידון? איך ניתן להשיג עוד עבודות? להלן מספר נקודות חשובות:

  • פרסם עבודות שאינן מתאימות לך. אתה מומחה בפייתון ומישהו מחפש מתכנת ++C? קח את פרטיו ופרסם את פרטי ההצעה (אתה יכול לפרסם כאן וכאן).
  • עדיין לא הומצאה מכונה לקריאת מחשבות ואיש אינו יודע אם אתה במצב של 0 עבודות או שאתה מחפש עבודות, מחפש עבודה קבועה לחצי משרה, מחפש משרה מלאה לטווח ארוך וכו'. אל תתבייש, תפרסם זאת! (הח"מ מחפש לחצי משרה 🙂 ), זו הדרך הכי מהירה שחברים ישתפו זאת וסיכוייך לקבל משרה כך אינם נמוכים.
  • פרסם תכנים משלך על התחומים שאתה נותן בהם שרות(ים) ומדי פעם תבצע קצת SEO כך שגוגל יעלה את דירוג הבלוג/אתר שלך.. להלן דוגמא על קונטיינרים:

  • הדגם את יכולותיך. קל לדבר ולכתוב על דברים אבל אם יש משהו שמושך אנשים להתעניין בשרותיך – הם הדגמות של הדברים. התקנה של דברים מאפס, הגדרות שונות, הסברים איך מפעילים דברים וכו'. כל מה שאתה צריך זה חשבון בגוגל, מיקרופון ותוסף Nimbus לכרום (ניתן להתקנה מכאן). להלן דוגמא:
  • כרטיסי ביקור – נפגשת עם מישהו? אתה ב-Meetup ומשוחח עם אנשים? חלק כרטיסים, אולי יחזרו אליך. אל תשאיר אנשים עם תהיה "הבחור שפגשתי רציני, חבל שאין לי את הפרטים שלו".
  • הסעיף הבא נתון למחלוקת ביני לבין חבריי אך אני עדיין עומד על שלי: אם אתה טוב בתחומך, שקף זאת במחיר שאתה גובה. הנה כמה דוגמאות למחירים שמהם לא כדאי לרדת (תחום סיסטם/Devops/אינטגרציה/יעוץ). תזכרו שכעצמאים המדינה עושקת אותנו בכל מצב:
    • עבודה חד פעמית חרום לתיקון תקלה (מעכשיו לעכשיו) – לא פחות מ-300 שקל
    • חצי משרה קבועה – לא פחות מ-150 שקל
    • משרה מלאה קבועה (תשלום כנגד חשבונית, לא תלוש משכורת) – לא פחות מ-120 לשעה
    • יעוץ מומחה – פר שעות (בד"כ לוקחים מינימום שעה או שעתיים) – לא פחות מ-200 לשעה
  • "לחפור" קצת. הגעת ללקוח שרוצה ממך עבודה X. בדוק אם יש עוד דברים שאתה יכול לעשות עבורו ובכך להרחיב את העבודה או כמות שעות העבודה.
  • חשוב: דרוש מקדמה כאשר מדובר בעבודה גדולה. שיטות תשלום של ש+60 או ש+30 הן נחמדות אבל אם אין לך כרגע עבודות שאתה עושה בנוסף, אתה יכול להיתקע למצוקת מזומנים. אין כללים לסכום אולם אני לדוגמא נוהג לבקש בין שליש למחצית הסכום כמקדמה (בהתאם לכמות השעות או מחיר הפרויקט) וחשוב לוודא שהמקדמה תשולם לפני שאתה מתחיל לעבוד.

לסיכום: אני בהחלט מכיר מצבים שלפעמים יש זמנים שאין שום עבודה, ההצעות שאתה מקבל רחוקות מלהתגשם, שמקבלים הבטחות ריקות ושבא לזרוק הכל ולהיות שכיר, גם אם במחיר נמוך בהרבה מהמחיר שאתה מבקש. לא להתייאש, תמיד יש אפשרות להתחיל מחדש תוך שינוי דברים ותקווה לקבלת עבודות נוספות.

עדכונים לגבי ESXI

זמן רב לא כתבתי על VMWare ESXI והגיע הזמן אולי לפרסם כמה דברים שחלק מהקוראים יודעים וחלק לא וגם לתת לכם זמן לחשוב לגבי גירסה עתידית של ESXI והאם כדאי יהיה לעבור אליה.

נתחיל בהווה: אם יש לכם גרסאות 4, 5, 5.1, 5.5 אז אולי הגיע הזמן יהיה לחשוב על שדרוג. לפי המסמך הזה של VMWare, גרסאות 4, 5.0, 5.1 כבר סיימו את חייהם מבחינת תמיכה ואם אתם מריצים גירסה 5.5 – היא תסיים את חייה ב-19/9/2018 כך שכדאי בתכנון התקציבי להכניס הוצאת שדרוג.

אם אתם משתמשים בגירסה 6.0 של ESXI אז מאוד מומלץ לשדרג לגירסה 6.5U1. השינויים בין 6.0 ל-6.5 הם רבים וכוללים שינויים ועדכונים ל-vSAN, עדכוני דרייברים רבים, מעבר ל-VSCA (ב-VMware ממש רוצים שתעבור ל-VCSA והם נותנים "הטבות" ב-VCSA כמו כלי מיגרציה, High Availability "טבעי", וגיבוי ושחזור "טבעיים" (של ה-Appliance, לגיבוי מכונות VM תמשיכו להשתמש ב-Veeam). ההתקנה של VCSA הרבה יותר קלה ואתם יכולים לקרוא על מגוון התכונות החדשות במסמך הארוך והרשמי כאן או בגירסה המקוצרת כאן. השדרוג מ-6.0 ל-6.5U1 עולה לכם … 0 שקלים מבחינת רישוי.

אם יש לכם גירסה 6.5, מאוד מומלץ לשדרג ל-6.5U1 בגלל כמה סיבות, להלן חלק מהן:

  • גירסת VSAN שודרגה ל-6.6 (והיא מצריכה ESXI 6.5 כולל VCSA 6.5 או אם אתם עדיין בגירסת Windows – אז vCenter Server 6.5 – מומלץ בחום לעבור ל-VCSA, הוא יעביר לכם את הנתונים אוטומטית) ואם אתם עובדים All Flash תקבלו הפתעה נחמדה – שיפור של 50% בביצועים. בנוסף תכנון גדילה עובר עתה תהליך Pre-check כך שהדברים יהיו יותר בטוחים ולא יפלו עקב חישוב שגוי מצד מנהל המערכת. בנוסף מקבלים את vRealize Operation Management, תהליך ה-Deploy יותר קל, תהליך בדיקת התקינות שופר מאוד, אין יותר צורך ב-Multicast (אני יכול לדמיין אנחת רווחה מאנשי התקשורת), שיפורים ב-Cross Site Protection (לאלו שמשתמשים בזה, לא מכיר כאלו) ועוד. אפשר לקרוא מה חדש כאן.
  • אם אתם חושבים לרכוש ברזלים חדשים כמו שרתים מבוססי מעבדי EPYC (שאפו!) או שרתים מבוססי דור 5 של Xeon – תצטרכו את ה-Update 1 של גירסה 6.5, אחרת תקבלו מסך סגול והמון עצבים. לאלו שרוצים להריץ בביתם כ-LAB את גירסה 6.5 על מעבדי Ryzen או Threadripper או Skylake-X – גם אתם תצטרכו את גירסת 6.5U1. (לא מומלץ לנסות על Kabylake-X – ניסיתי, זה נופל לאחר זמן מה מבחינת ביצועים ו-VMware אפילו לא מוכנים להתייחס לכך).
  • עדכוני דרייברים – ישנם עדכונים לכל כרטיסי הרשתות, החל מכרטיסים בסיסיים כמו כרטיסים מבוססי אינטל של 1 ג'יגהביט ועד לכרטיסים של 40/50 ג'יגהביט (למיטב ידיעתי כרטיסים של 100 ג'יגה תצטרכו דרייבר יצרן עדיין).
  • ה-vCenter יכול להיות ב-High Availability באופן טבעי ללא צורך בקפיצת ראש לבריכה בעומק חצי מטר. מגדירים Active, Passive ו-Witness ויאללה – יש HA. פונקציה זו אינה קיימת בגירסת Windows. כמו שאמרתי – VMWare מאוד רוצים שתעופו מגירסת ה-Windows לטובת גירסת ה-Appliance.
  • שדרוג מכונות ESXI הרבה יותר קל וברוב המקרים אוטומטי לגירסה אחרונה עם VCSA. שימו לב: קודם משדרגים Appliance ורק אז את ה-Hosts.
  • גם VUM עבר שדרוגים בכל הקשור לעדכונים ומעתה הוא יכול גם לשדרג אוטומטית (אם תרצו) מכונות VM לגירסה אחרונה (או גירסה שתקבעו) של תאימות VM.
  • בכל הקשור ל-Auto Deploy, מי שמנהל את ה-vSphere בחברה אולי ישמח לדעת שהוא פחות יצטרך להשתמש ב-PowerCLI ועכשיו יש ניהול גרפי מלא של הדברים וגם בניית Image חדש של ESXI Boot תוך כדי הוספה והעפה של דרייברים.
  • ויש עוד ערימות של תכונות חדשות…

אחד הדברים החשובים לגבי תשתית vSphere מהגירסאות הקיימות לגירסה 7 העתידית – זה שגירסה 7 העתידית תהיה שונה מאוד ממה שהיה עד כה. זה לא סוד ש-VMWare עובדים לאט (רק בגירסה 6.5 הם התחילו לתמוך ב-VMWare tools חתומים והתקנה של מערכות הפעלה עם Secure Boot), אבל בגירסה 7 הם רוצים לסגור פערים. העולם עובר לקונטיינרים וכרגע ל-VMware אין תשובה ב-vSphere באופן רשמי, כנ"ל לגבי פתרון תחרותי ל-OpenStack או Azure Stack של מיקרוסופט (אם כי יש להם כלי להקים OpenStack בתוך vSphere – ראו למטה), כך שגירסה 7 תהיה שונה לחלוטין מכל הגרסאות הקודמות. אי אפשר למסור עליה פרטים (אין לי הסכם NDA עם VMware אבל מצד שני אין לי חשק מחר לקום בבוקר ולקבל טלפון וצעקות מאנשים שם) אך מה שכן אפשר לאמר – שהיא בהחלט תקל על חברות גדולות שרוצות לעבור להשתמש בקונטיינרים (ויש לה כבר פרויקטים בקוד פתוח בנושא, אפשר לראות אותם כאן – ויש המון). משהו אחד שאני יכול להמר (אין לי בסיס משמועות לכך) זה ש-VMWare גם תבצע אינטגרציה של VMWare Integrated Openstack לתוך vSphere בעזרת מוצרים משלימים שיש כבר ל-VMware ובעזרת חלקים בקוד פתוח (שהיא תשחרר שינויים תחת אותם רשיונות). אגב, למי שלא מכיר את התוכנה – מוזמן לעקוב אחר המצגת הנחמדה כאן.

לסיכום: ישנם לא מעט חברות גדולות שרוצות להישאר רק על VM, לא ענן מבוסס OpenStack, לא קונטיינרים (אולי בעתיד) וחברות רבות הן גם מאוד שמרניות, לכן אני חושב שנראה כאן מעין "קו" וירטואלי בין מוצרים והטמעות שחברות יבחרו. עד גירסה 6.5U1 ה-vSphere סובב כולו סביב VM והתשתיות לספק את הדרישות ל-VM (רשתות, סטורג' וכו'). מגירסה 7 המוצר יהיה הרבה יותר גדול ומורכב בהרבה מהיום ולא בטוח שחברות ירצו לקפוץ אליו  ויש מצב שיותר ויותר חברות יחליטו להישאר עם 6.5U1 ואת השאר להעביר לעננים ציבוריים במקום לשדרג לגירסה 7 (ודרך אגב, אני מאמין שגירסה מוקדמת שלה אנו נראה ב-VMWorld שתתרחש עוד 18 יום ולאחר מכן ב-VMWare Europe. אגב, בכנס הזה נראה את התשובה של VMWare לאינטגרציה עם עננים ציבוריים, לא רק של אמזון).

הולך להיות מעניין…

נקודות שיצרני Storage לא רוצים שתדעו

כפרילאנסר שמוכר שרות הטמעה/התקנה של SDS (כלומר Software Defined Storage) אני משתדל בדרך כלל להיות מעודכן גם ב"רכילות" של מה קורה אצל אלו שמוכרים פתרונות כ"קופסאות סגורות", מה-NetApp ו-Dell/EMC ועד ליצרני פתרונות AFA (כלומר All Flash Array) למיניהם. תמיד נחמד לדעת על כל מיני פתרונות שיצרני ה-AFA מכניסים או הולכים להכניס בשעה שהגדולים .. המהנדסים שלהם מדברים על פתרונות כאלו בארוחת צהרים, ההנהלה לא הכניסה את זה ל-Road Map עדיין.

כשזה מגיע ל-SDS, החיים קלים ופשוטים: הלקוח רוכש שרת, עם כל הציוד הנדרש, דיסקים וכו', הוא נניח שוכר את שרותיי, אני מציע לו מספר פתרונות, בין בקוד פתוח או סגור (כולם מבוססי לינוקס למעט Windows – ב-Windows יש לו כיום את Storage Spaces [שהוא אגב, אינטרגלי ב-Windows Server 2016] והוא ממש לא צריך אותי לשם כך), הלקוח בוחר, מרימים גירסה, אני מגדיר את כל מה שהלקוח מבקש, מריצים סידרת טסטים ואם הוא מרוצה – מכניסים לפרודקשן. במקרה ויש לו בעיות עם המערכת הוא פונה אליי ואני מטפל בבעיה אם מדובר בתוכנה או מבקש ממנו לפנות למי שהוא קנה ממנו את הברזל כדי להחליף דיסק/זכרון/לוח/כרטיס-רשת וכו'. פשוט וקל.

אבל כשזה מגיע לסטורג' סגור, אני ממליץ לעבוד בשיטה שאני קורא לה "הבן של מי אתה?"

דבר ידוע הוא שחברות גדולות קונות חברות קטנות, בין אם מדובר בחברה קטנה שנמצאת בקשיים פיננסיים או אם זו חברה קטנה שיש לה טכנולוגיה שמאוד מעניינת את החברה הגדולה (או יותר מכך – שלחברה הקטנה יש טכנולוגיה מהפכנית ויש לה פטנטים על כך). במקרה השני, ההנהלה של החברה הקטנה תקבל מהחברות ה"מחזרות" פינוקים וליטופים מכאן עד הודעה חדשה עד שהנהלת החברה הקטנה תסכים למכור את עצמה.

מהרגע שהחברה הגדולה שלפה צ'ק שמן ונתנה לחברה הקטנה, קורים במקרים רבים הדברים הבאים, כולם או חלקם (יש מקרים חריגים שבהם החברה הגדולה מאפשרת לחברה הקטנה להמשיך להיות כפי שהיא, רק שהרווחים עוברים לחברה הגדולה):

  • מוצרי החברה הקטנה ממשיכים להימכר עוד תקופה קצרה ולאחר מכן הם "נעלמים" מהשוק ולא נמכרים יותר.
  • לקוחות החברה הקטנה לשעבר בדרך כלל יקבלו אימייל שהחברה הקטנה נקנתה ע"י החברה הגדולה והבטחה שחוזה התמיכה יכובד ותמיד תקבלו תמיכה על המוצר שרכשתם (במסגרת זמן האחריות כמובן…), שזה נחמד, רק ש….
  • רוב עובדי התמיכה של החברה הקטנה מפוטרים או משולבים במערך התמיכה הגדול של החברה הגדולה. לקוח רכש ציוד של החברה הקטנה וצריך תמיכה כי הסטורג' מצפצף לו בסגנון הבה-נגילה? אה, תכיר את "פינג פונג התמיכה" – נעביר אותך בין מרכזי תמיכה שונים בעולם, נבקש ממך שתשלח לוגים שלרוב התומכים שלנו אין מושג ירוק מה לעשות עם זה ובקיצור – יש סיכוי לא קטן שתתחיל לתלוש שערות מעצבים (או שתשבור משהו… תלוי בך כמובן). בכל מקרה, התמיכה שתקבל מהחברה הגדולה לעולם לא יהיה כמו התמיכה שתקבל מהחברה הקטנה כי לחברה הקטנה יש מספר לא גדול של לקוחות והם יעשו הכל על מנת שתהיה מרוצה, מה שאומרים שהתומכים יהיו עם יותר ידע טכני לגבי המוצר ואפשר תוך דקות ספורות להוסיף לטיקט מהנדס שמבין עמוק ב"בפנוכו".

זה קורה עם לא מעט חברות גדולות (לא אציין שמות, אין לי כסף לבזבוז על תביעות SLAPP) ולא מעט אנשים אכלו אותה מזה כשהחברה הגדולה החלה למכור ציוד של חברה שנקנתה ולחברה הגדולה אין מושג ירוק לגבי ידע טכני עמוק על אותו מוצר, וגם לא ממש בתמיכה.

אז מה אפשר לעשות בנידון? כמה דברים פשוטים, בכל הדברים – גוגל הוא חברך הטוב, שב וחפש מידע (או שתאציל את זה למישהו):

  • אם אתם חושבים לרכוש סטורג' – ראשית מומלץ לבדוק לגבי המוצר שאתם רוצים לרכוש – האם הוא מוצר שיוצר בעבר ע"י חברה אחרת שנרכשה ע"י אותה חברה גדולה שאתה רוצה לרכוש ממנה. אם כן – עדיף לחפש מוצר אחר.
  • אם כבר רכשתם מוצר מחברה קטנה שנרכשה ע"י החברה הגדולה, תפנו זמן לצוות הטכני ותתנו להם הוראה להתחיל להתעמק ב"בפנוכו" של הסטורג', לא ברמת GUI אלא ברמת CLI. לא צריך לנסות דברים שיזיקו, אבל כדאי שיכירו את הפקודות, קבצי הקונפיגורציה ומי עושה מה.
    • עוד משהו שאתם יכולים לעשות – זה להיעזר בחברים ולרכוש בנק שעות תמיכה מאינטגרטור שמכיר את הסטורג' הזה. אישית אינני נותן שרותים לסטורג' סגורים, אבל מהיכרות עם חברים שנתנו תמיכה לכל מיני חברות ועסקים שיש להם סטורג'ים כאלו – ההשקעה בבנק שעות כזה הצילה חברות לא פעם ולא פעמיים בהשוואה ל"טקס מעבר-בגהינום" של התמיכה בחברה הגדולה. קנו לכם כמה עשרות שעות שיהיה לכם שקט במקרה של תקלות (יהיה לכם עדיין את היתרון שבמקרה ויש תקלת חומרה – החברה הגדולה תשלח נציג שיבוא ויחליף את הציוד התקול).
  • העולם עובר ל-Software Defined Everything, מסטורג' לרשת ודברים נוספים, ולכן מומלץ לשקול בחיוב לקחת פתרון Software Defined Storage. אל תאמינו לי, תשאלו את VMWare, Microsoft, Red Hat, Amazon וחברות מפורסמות אחרות. עם SDS אין לך שום "מסע גהינום" של תמיכה, יועץ/אינטגרטור נותן לך תמיכה ואם אינך מרוצה אפשר להחליף אותו ביועץ/אינטגרטור או חברה שנותנת את אותם שרותים ואם יש תקלת חומרה – החברה שמכרה לך את הברזל תחליף לך את הציוד, כך שזמן ההשבתה מתקצר משמעותית, יש למי לפנות וניתן לקבל בזמן קצר פתרונות.

לסיכום: כל עולם הסטורג' הוא עולם שמשתנה תדיר ורוב הדברים אינם יוצאים בהודעות רשמיות. קחו דוגמא רק מלפני 30 דקות: חברת Kaminario פיטרה מחצית מעובדיה באנגליה בסוף השבוע שעבר. האם זה אומר ש-Kaminario פושטת רגל מחר בבוקר? לא, אבל המכירות כפי הנראה אינן כפי שהחברה קיוותה. זה לא אומר שהלקוחות כבר צריכים להיכנס לפאניקה, אבל צריכים לדעת את הדברים, רק בתור ידיעה (בגלל זה אני מאוד ממליץ לעשות מנוי RSS על אתר The Register, יש להם דסק סטורג' עם המון ידע והם חושפים הרבה דברים לפני שאחרים מפרסמים). אם מחר יתפרסמו דברים על כל חברת סטורג' שהיא אוטוטו בדרך לצרות ויש לכם ציוד שלהם – תדעו כיצד להתמודד עם הדברים.

על הקשחות תחנות עבודה/דסקטופ ושרתים

פרסמתי בבלוג זה בעבר פוסטים על הקשחות שרתים, פוסט אחד על הקשחת שרת לינוקס ופוסט נוסף על "מאחורי הקלעים" של עולם האבטחה וההקשחות.

כשזה מגיע ל-Windows הדברים הם בערך פחות או יותר כמו בעולם הלינוקס. ביטול שירותים, שינויי הגדרות, חסימת פורטים ושאר ירקות…

אבל חשוב להבין כמה נקודות (ואני מדבר הפעם על Windows, בלינוקס החיים קצת יותר קלים):

  • אנשים מסתכלים על המאמרים של מיקרוסופט וחושבים שעניין האבטחה זה כמו שמיקרוסופט מפרסמת – 3-5 עמודים בלינקים שונים ואפשר לסמן ✔ על הנושא. זהו, שזה לא. אבטחת מידע רצינית בין אם זה על דסקטופ או שרת היא הרבה יותר מורכבת ואתם מוזמנים להעיף מבט על ה-CIS Benchmark שנחשב ה-דבר בהקשחה. על Windows 10 בלבד מדובר על 942 עמודים. Windows Server 2012 R2? זה 732 עמודים. (ועם CIS זה הולך לפי ניקוד לגבי השינויים שעושים, כל דבר מקבל ניקוד שונה)
  • אין "הקשחה אחידה". איש אבטחת המידע רוצה את מקסימום האבטחה, איש ה-IT רוצה פחות כדי שהוא אשכרה יוכל לעבוד בצורה נוחה, ולכן זה יקח לא מעט זמן לעבור על הנקודות ולבצע את הדברים.
  • "חיתוך פינות" – הנה משהו שאני שומע שוב ושוב מלקוחות פוטנציאליים: "כבר עשית את רוב העבודה ללקוחות קודמים, תביא את זה, נעשה תיאומים ונגמור עניין". הבעיה – עדיין לא פגשתי לקוח שמוכן שקוד או סקריפטים שכתבתי עבורו – יעברו הלאה ללקוחות אחרים, גם אם מדובר בדברים שכתבתי בביתי עם ה-LAB שלי. לקוחות רוצים משהו פשוט: שילמנו? זה נשאר אצלנו וזה לא עובר לאף לקוח, אז צריך לכתוב מחדש דברים שוב ושוב.
  • אוטומציה – האם אפשר לעשות את הדברים בצורה אוטומטית פחות או יותר? (להריץ אוטומציה בלי הגדרות פר שרת ששונים מאחד לשני יוביל להשבתה של המערכות שלכם. ראיתי כבר מישהו שניסה זאת פעם) – בהחלט, אבל זה דורש עבודה של 2-3 חודשים של כתיבה ומימוש כל הסעיפים והגדרת קובץ שבו יהיה אפשר לבחור מה יהיה enabled ומה יהיה Disabled, וכן, אני מדבר על אוטומציה ל-Windows עם דברים כמו Ansible.זו עבודה שאינה קלה שמצריכה המון snapshots הואיל וכל מימוש סעיף ובחינתו מצריך snapshot ו-rollback לאחר הבדיקה.
  • תחנות עבודה / דסקטופ – אפשר גם לעשות שם אוטומציה בנוגע להקשחה אולם עדיף לעשות Image מאסטר ולשכפל בין התחנות, תוך יצירת שינויים בהתאם לתפקיד התחנה/דסקטופ.
  • רגולציה / Conformance tests – יש הבדל ענק בין חברה לייבוא שימורים לבין חברת ביטוח או בנק שרוצים הקשחות. במקרים של הגופים הגדולים, חוץ ממחלקת אבטחת מידע צריך לערב את המחלקה שאחרית על מימוש רגולציות ו-Conformance tests (ראיתי מקרה שעבודה ענקית של הקשחה בוטלה ברגע האחרון לפני מימוש רק כי לא עירבו את המחלקה הזו. עבודה עבורי של חצי שנה נעלמה במחי מייל אחד מאותה מחלקה).
  • שילוב הקשחה של Windows ו-Linux. רעיון נחמד, לא ניתן לביצוע מכיוון שמדובר במערכות לגמרי שונות שמצריכות סקריפטים שונים לחלוטין.

לסיכום: כאחד שעשה עבודות כאלו לסטארטאפים ולחברות גדולות (ו-NDA מונע ממני פרסום שמות חברות, אפילו לא לספר לחבר'ה שקיבלת הצעה לבצע עבודה לאחת מהחברות הכי מסקרנות בעולם) אני יכול לאמר מנסיון שהדברים אפשריים, אפשר גם בדרך לשלב פתרונות לחסימות Ransomware וכו' – אבל זו חתיכת עבודה. לא משהו שמתחילים ב-9 בבוקר ומסיימים ב-6 בערב ביום אחד. בסופו של דבר זה נותן לא רק אבטחה, אלא גם פחות תקלות במערכות. יחד עם זאת, צריך לבצע זאת ממש בזהירות ולא ב"טורבו" – מספיק תקלה בשרתי ה-DC עקב מימוש לא נכון והעובדים מגיעים במבט עצבני אליך.

קונטיינרים, OpenStack ושינוי מערכות

שוק טכנולוגיות הוירטואליזציה והקונטיינרים משתנה תדיר, טכנולוגיות הקונטיינרים נכנסה באופן די חזק לשוק, ובשעה ש-OpenStack מקבל פחות חשיפה ציבורית כיום מבעבר – עדיין יש התעניינות לגביו והעניין שהכי מטריד אנשי IT הוא "מה עושים עם מה שיש לנו כרגע?"

אז החלטתי לכתוב פוסט שינסה לתת כמה טיפים לגבי נושאים אלו.

נתחיל ב-OpenStack: למרות שזו פלטפורמה מעולה לוירטואליזציה ומערכת ליצירת שרותי PAAS/SAAS/IAAS, כדאי לקחת בחשבון את העלויות שלה. כן, ישנה גירסה חופשית אך גירסה זו משתנה מדי כמה חודשים ואין שום בטחון שגירסה שתצא עוד חצי שנה תהא תואמת לגירסה הנוכחית ולכן מומלץ לחברות שרוצות OpenStack לרכוש את הגירסה שהפצות הלינוקס ומספר חברות אחרות מציעות (לא את הגירסה שכל מיני חברות מציעות של HP כ-Helion כי זו גירסה די מתה). המחיר אינו זול (מ-20K$ ומעלה) אולם אתם כחברה יכולים להיות שקטים שהמערכת שלכם תיתמך לשנים הקרובות (בין 3 ל-5, תלוי איזו גירסה קניתם ומתי) ותקבל עדכוני אבטחה ותיקוני באגים קריטיים.

יחד עם זאת, חשוב לקחת בחשבון לשם מה אתם רוצים את ה-OpenStack. הוא יכול לשמש כפתרון וירטואליזציה ראוי (בנוסף לכל תוכנותיו) ובמקביל הוא יכול להשתמש בתשתית הוירטואליזציה הקיימת שלכם כך שאתם בעצם תשמרו על ההשקעה הקיימת שלכם שהשקעתם בוירטואליזציה ואז אפשר להשתמש ב-OpenStack לפונקציות אחרות שהמערכת נותנת ובכך לא תצטרכו להמיר מכונות ו/או לזרוק השקעה. יש כמובן מקרים אחרים בהם רוצים ליצור הפרדה מוחלטת בין המערכות ומוכנים לבנות תשתית חדשה, במקרים כאלו אולי כדאי לרכוש את OpenStack או להתחיל POC על גירסת קוד פתוח ולאחר מכן להסיק מסקנות אם המערכת מתאימה לדרישותיכם ואז לרכוש ולהטמיע.

מכאן – לקונטיינרים: קונטיינרים, מיקרו-שרותים, הטמעה מואצת וכו' הם הדבר "החם" כיום שחברות חושבות ברצינות לעבור אליו וחלקן כבר התחילו "לשחק" עם זה. אם ניקח את OpenStack, בגרסאות האחרונות שלו יש תמיכה בקונטיינרים כך שניתן לשלב הקמה ושימוש בקונטיינרים ו-OpenStack.

יחד עם זאת, מעבר לקונטיינרים מחייב הבנה כי קונטיינרים אינם מכונות וירטואליות והדברים עובדים בצורה שונה לחלוטין בכל הרמות, החל מהקמה, הרצה, עדכוני קונטיינרים, כתיבה/קריאה ל-Shared storage חיצוני ועוד ועוד.

להלן שאלה שהח"מ נשאל עליה תדירות: האם להעביר VM לקונטיינרים? והתשובה היא: לא. קודם כל יש להכיר את עולם הקונטיינרים ורק לאחר שמכירים אותו בונים את הדברים בצורה אחרת מ-VM בכל אספקט, כך שאין כאן תהליך של "המרה", יש תהליך של בניה מחדש של Images ובשימוש ה-Images מקימים קונטיינרים, שזה די הפוך מ-VM.

כך לדוגמא, אם יש לכם אפליקציית JAVA שרצה על JBoss, תצטרכו קודם לחפש לכם פתרון אחר במקום JBoss (כמו Wildfly, tomcat וכו'), להעביר את הקוד של האפליקציה ל-GIT ואז להשתמש בכלים כמו S2I או מערכות כמו Jenkins כדי להקים את ה-Images שכוללים את האפליקציית Server להרצת ה-JAVA וכשהיא תרוץ, היא תפעיל את האפליקציה שלכם שכתבתם ב-JAVA (או להשתמש ב-OpenShift שיעשה לכם את רוב העבודה 🙂 )

למרות ש-OpenStack יכול להריץ קונטיינרים, מומלץ יהיה להשתמש במערכת Scheduling כמו OpenShift, Kubernetes, Docker Swarm, Rancher ואחרות כדי להריץ את הקונטיינרים, כלומר אם משתמשים ב-OpenStack, עדיף להרים מכונות VM שישמשו כ-Nodes כדי להריץ את הדברים הללו.

כשזה מגיע ל-Storage, אינני ממליץ לזרוק את ה-Storage מהחלון, אולם כדאי לחשוב על חלוקה מעט שונה של ה-Storage לצרכים השונים. OpenStack יכול להסתדר עם iSCSI ו-NFS, אולם קונטיינרים צריכים NFS בלבד. אם אתם משתמשים ב-Object Storage על מנת לאחסן קבצים סטטיים או תמונות לדוגמא, יכול להיות שיהיה עדיף להקים "מיני סטורג'" שמורכב משרת עם דיסקים + JBOD (במקרה הצורך) הואיל ו-Object Storage אינו מצריך מהירות גבוהה.

לסיכום: POC של כל טכנולוגיה שציינתי אפשר גם לעשות על PC פשוט עם דיסק מקומי. יחד עם זאת, טכנולוגיות שונים מצריכים לא רק שינויים ותוספות חומרה, אלא לימוד והשקעה רצינית מצד מפתחים, אנשי IT וכו'. השיטה של "נקים את זה על התשתיות והשרתים שלנו" יכולה להיות טובה אך לפעמים יכולה לעשות מעט בעיות אם מוצאים פתאום שחסר משאב שלא חשבו שיהיה בו צורך בזמן התכנון.  לכן מומלץ לחשוב האם כדאי לרכוש ברלים נוספים במידת הצורך, שימוש בענן במקום בתשתית מקומית וכו' וזה אחד הדברים שלוקח הכי הרבה זמן להחליט ולתקצב.

[stextbox id='info' caption='גילוי נאות']שרותים אלו ניתנים ע"י חץ ביז[/stextbox]

העתיד: דיסקים, Storage ו-NVME-OF

כשזה מגיע לעולם הטכנולוגיות של דיסקים קשיחים, אפשר לאמר שהטכנולוגיה קפצה אחורה ואז זינקה קדימה. תשאלו כל מנהל IT לגבי רכישות דיסקים – כשזה היה קשור לדיסקים מכניים, ברוב מוחלט של המקרים התנאי הראשון לדיסקים היה שהם יעבדו ב-SAS. מה לגבי דיסקים SATA? זה רק למקרים שאין צורך במהירות, שמדובר על שרתים קטנים, אולי NAS קטן לאיזה פרויקט או מחלקה, דברים כאלו.

ואז הגיעו דיסקים SSD ובהתחלה יצאו SSD עם חיבור SAS אך במקביל יצאו דיסקים SSD בחיבור SATA, וכאן החל הבלבול: הרבה אנשים מכירים את המפרט הזה של SAS מול SATA ו-SATA הרי תמיד יתן ביצועים יותר נמוכים מול SAS, לא?

התשובה: במקרים של דיסקים מכניים – בהחלט. במקרים של SSD – זה יוצא ההיפך. קחו דיסק SSD בחיבור SATA ותקבלו לדוגמא מהירות קריאה של 550 מגהבייט לשניה. לזה, שום SAS לא הגיע עם דיסקים מכניים (אלא אם מכניסים את ה-Cache של הבקר אבל זה יפה במבחנים, לא לעבודה במציאות) וכך עולם הדיסקים חזר "אחורה" ל-SATA ופורמט ה-SAS די "מת" למרות מאמצים מצד יצרני בקרים ושרתים להוציא (מאוחר מדי, LSI היו הראשונים להוציא מוצרים ב-2013) את SAS-12G, וכך המצב בשנתיים האחרונות בשוק הוא שדיסקים SSD קיימים בגירסאות SATA בלבד – אבל הדיסקים עצמם מכילים את כל תכונות ה-Enterprise כמו תיקון תקלות אוטומטי, שמירת מידע עצמאית בעת הפסקת חשמל, שרידות גבוהה בעבודות כבדות ועוד.

דיסקים SSD מבוססים SATA מאפשרים לחברות להמשיך לעבוד כאילו הם עובדים עם דיסקים מכניים או דיסקים SSD ישנים, ורבים נוטים עדיין לעשות את הטעות לעבוד כ-RAID-5,50,60 כשהם שוכחים 2 דברים מאוד חשובים:

ה-RAID-5 וה"אחים" שלו 50,60 ביצעו 2 דברים חשובים: נתנו ביצועים גבוהים הנובעים מעבודה עם ריבוי דיסקים וחלוקת העבודה בין הדיסקים, ושרידות יותר גבוהה מכיוון שאם הולך דיסק אחד או 2 (בהתאם לשלב ה-RAID) – המערכת היתה ניתנת לשיקום לאחר החלפת הדיסקים. עם SSD לעומת זאת (גירסת Enterprise!) הביצועים שהדיסקים האלו מוציאים די "חונקים" כל כרטיס רשת. תחשבו על כך: 2 דיסקים SSD ב-RAID-0 מוציאים מהירות תיאורתית של 1100 מגהבייט לשניה (בקריאה). נתרגם זאת לג'יגהביט ונקבל .. 8 ג'יגהביט, כלומר כרטיס רשת של 10 ג'יגהביט יהיה תפוס ב-80% בזמן שהוא משדר את ה-DATA מצמד הדיסקים, ושוב – אני מדבר על 2 דיסקים בלבד. אז מה בעצם נותן בקר דיסקים? ביצועים? יש כבר לדיסקים, לא צריך גם Cache. שרידות? ב-SSD ל-Enterprise יש יכולות הרבה יותר מרשימות של שרידות פנימית מאשר כמעט כל בקר RAID בשוק. ובכל זאת, חברות ממשיכות לעבוד כך. מדוע? אני חושב שזה עניין של הרגל.

בשנתיים האחרונות נכנסנו לעידן חדש של דיסקים SSD, מה שבהתחלה נקרא PCI SSD והיום פשוט נקרא NVME SSD. לדיסקים הללו לא תמצאו שום RAID כי הדיסק מחובר ישירות לתושבת PCIE X4 (בחיבור שנקרא כיום U.2, חלק מהיצרנים לצערי עדיין משתמשים בחיבור קנייני משלהם, לרווחתם של יצרני הדיסקים והשרתים, לצערם של הלקוחות ש"ננעלים" בכך שלא ניתן להכניס דיסקים יותר טובים מצד ג'). הדיסקים הללו כיחידות עצמאיות נותנות יותר ביצועים מכל מה שתשיג עם SSD ו-RAID, מהירויות של 2-4 ג'יגהבייט לשניה בקריאה ועד 2 ג'יגהבייט בכתיבה עם עשרות עד מאות אלפי IOPS (וכמובן את המילה האחרונה בשרידות, ושוב – שרידות הרבה יותר גבוהה מכל דיסק מכני שאתם מכירים) ושם כבר אין RAID (ואם רוצים RAID 0,1,10 – עושים זאת בתוכנה. הביצועים לא יהיו נמוכים יותר בהשוואה לבקר יעודי, האמינו לי, גם אם תנסו את זה על מעבד i5 פשוט [ניסיתי בעצמי מול בקר יוקרתי של LSI ]).

מי שבתחום כבר בוודאי מכיר את כל מה שכתבתי, אבל מה בעצם הלאה?

אם נסתכל מבחינת דיסקים, בשנה הנוכחית השוק מנסה להסתגל למצב חדש שבו יש הרבה יותר ביקוש מהיצע. דיסקים NVME SSD של 3-4 טרהבייט, גם אם תנפנף מול היצרן בכרטיס אשראי פלטיניום, תשלום מיידי או ערימת מזומנים – תיאלץ במקרים רבים לחכות וזה כרגע עדיין "מכה" ב-HP, DELL וגם ב-Lenovo. היצרנים נתפסו "במערומיהם" עם דרישות היסטריות לשבבי Flash מצד כל יצרני המחשבים והטלפונים. כולם רוצים שבבי NAND ועכשיו. יצרני השבבים גדלים (חברת TSMC לדוגמא, אחת החברות הגדולות ליצור שבבים – מתכננת בניה של FAB נוסף בסין בדיוק בשביל זה) ושבבי ה-3D NAND החדשים מאפשרים ליצור שבבים עם כמות אחסון יותר גדלה בליטוגרפיה בשיטות יותר "ישנות" כך שניתן פר Waffer ליצור יותר שבבים. שלבים אלו ואחרים יתורגמו לשחרור לחץ בשוק במהלך השנה שנתיים הקרובות.

אבל גם אם הבעיה תיפתר, נמצא את עצמנו בבעיה אחרת: בשביל ביצועים רציניים צריך NVME SSD וגם אם יש לך דיסקים חדשים וגדולים כאלו, איך בדיוק תשתמש בהם? זה לא שיש לך בקר RAID להגדיר Virtual Disk שעל זה אתה מתקין Windows, Linux, vSphere וכו'.. אפשר כמובן להוסיף דיסק קשיח כלשהו (ולהשתמש בבקר הפנימי כדי לבנות RAID-1 מדיסקים פשוטים) כדי להתקין את מערכת ההפעלה וכו', אבל הדבר הבא שהיצרנים ידחפו נקרא NVME-OF (זהירות, לינק לקובץ PDF). זהו הסטנדרט חדש שנבנה ע"י החברות שבנו את סטנדרט NVME, ועם הסטנדרט הזה אנחנו משתמשים בכמה מושגים שבוודאי שמעתם עליהם:

  • ה-AFA (כלומר All Flash Array) – מערכת סטורג' (או שרת) שבנוי כולו מדיסקים NVME SSD.
  • על מה נעביר את הנתונים? זוכרים ROCE? אז הוא חוזר לסיבוב נוסף, ולאלו שאוהבים לשפוך כסף כאילו אין מחר (בנקים, מכוני מחקר יוקרתיים וכו') – Infiniband.
  • ובאיזו שיטה? זוכרים iSCSI? אז נגזור משם את ה-Target ו-Initiator, שיהיה לכם חיים יותר קלים.
  • אבל מה עם כתובות IP וכו'? זה ישאר, רק שהפעם זה "נעקר" מה-OS ומועבר לביצוע ע"י כרטיס הרשת (כלומר TCP Offload).

עכשיו נשלב את הכל ביחד: נבנה שרת מבוסס Dual Xeon עם 128 ג'יגה (עדיף יותר, תלוי בכמות ה-Clients וכו') מבוסס לינוקס עם קרנל 4.8.7 ומעלה, עליו נרים מערכת שתהווה בעצם Target ובה ישבו לא רק הדיסקים אלא גם מספר כרטיסי רשת עם פס רחב (25 ג'יגה ומעלה או Infiniband). הכרטיסים יחוברו למתג תואם ומשם יחוברו לשאר השרתים שאנו מעוניינים. את חלוקת ה-Volumes וכו' נעשה על ה-Linux והמערכת בלינוקס תשדר זאת דרך ה-ROCE כבלוקים (אפשר עם שילוב TCP/IP, אפשר גם בלי אבל אז יתחילו הצרחות ממחלקת ה-IT) וה-Initiator בשרתים יתחבר ל-Target (יהיו גם אפשרויות אותנטיקציה, הצפנה וכו'). שרתים ישנים יוכלו להעלות את ה-Initiator לדוגמא דרך IPXE (או PXE לחובבי טכנולוגיה קלאסית) ומשם ה-OS יעלה ויקבל תמיכה מלאה כאילו מדובר בדיסקים מקומיים.

והביצועים? אם נשווה זאת לדיסקים NVME מקומיים, ההבדל יהיה באחוזים בודדים. מכיוון שכל השיטה מעיפה כל דבר שמוסיף Latency, הביצועים נראים כאילו מדובר בדיסקים מקומיים, רק שאין צורך לבצע תחזוקת דיסקים פר שרת והכל מבוצע ממקום אחד (ומנסיון, התחזוקה לא כזו מורכבת). סתם דוגמא: גם אם שפכתם כסף והפכתם את המערכת תקשורת שלכם ל-100 ג'יגהביט, תקבלו (במספר חיבורים במקביל) קצב של 93 ג'יגהביט בקריאה, ו-40 ג'יגהביט בכתיבה. עכשיו תנסו לדמיין מערכת VDI לאלפי משתמשים ואיך זה יעבוד, וכן – יש Initiators ללינוקס, Windows ול-VMWare כבר כיום.

כמובן שחובבי מיקרוסופט לא ישארו בצד ואם הם רוצים להקים לעצמם Target מבוסס Windows Storage Server אז הם יצטרכו להמתין קצת לגירסה הבאה.

לסיכום: דיברתי כאן על דיסקים SSD, על תקשורת שגבוהה בהרבה מ-10 ג'יגהביט, על NVME-OF (ממש על קצה המזלג). הטכנולוגיה קיימת כבר כיום (חברת Mellanox  כבר דוחפת ומדגימה אותה), אבל שום חברה לא עוברת מהיום למחר לטכנולוגיה חדשה שמצריכה החלפת מתגים וכרטיסי רשת ורכישה רצינית של NVME SSD ושרתים לכך. אלו דברים שלוקחים זמן, לפעמים שנים – אבל זהו הכיוון שהשוק ל-Data Center עובר אליו. חברות סטורג' רבות ישמחו למכור לכם את הפתרון לאחסון מחר בבוקר, אבל לפחות מבחינת TCO ו-ROI (ואם החברה מוכנה לאמץ מעט ראש פתוח) אני ממליץ לחשוב על פתרון בניה עצמית. הוא הרבה יותר קל ממה שרבים נוטים לחשוב (סתם דוגמא: הוא הרבה יותר קל מאשר הקמה וניהול של שרת ZFS) והוא פתרון שיכול להיות Scale Out די בקלות וזול בהרבה אם חושבים להרחיב – מאשר פתרון קנייני.

מוגש כחומר למחשבה 🙂

על דחיית פרוייקטים והמחיר הכרוך בכך

הנה משהו שקרה לי כעצמאי לא פעם ולא פעמיים (למען האמת, הפעם האחרונה זה קרה לי השבוע): חברת XYZ, חברה גדולה וידועה, רצתה לבצע פרויקט מיגרציה משיטות העבודה הקלאסיות שהיא עובדת עם הכלים הישנים – לכלים חדשים, לעבוד ב-Agile עם CI/CD, עם GIT ועוד.

ואז מגיעה הודעה מהחברה שעקב שינוי תעדוף פרויקטים, הפרויקט ידחה בשנה-שנתיים. זה לא קשור לעצמאי או לחברה שתבצע את הפרויקט, זה קשור למשהו פנימי ב-XYZ. אחרי הכל – כל חברה והעדפותיה.

רבים נוטים לחשוב שאם פרויקט זה או אחר נדחה לתקופה אחרת (ומדובר בזמן רב מהזמן הזה עד לאותה תקופה בעתיד שיבוצע הפרויקט, אם יבוצע) – המחיר ישאר כך, וכאן בדיוק הדבר שחייבים לקחת בחשבון: אם בוצע PoC או נקבע מחיר לביצוע הפרויקט, הרי שדברים אלו והתוצאות שהן נתנו – כבר לא יהיו רלוונטיים. לא רק שהמחיר ישתנה, גם הכלים והמתודות ישתנו ויהיה צורך בתקציב שונה כדי לקלוט את הדברים.

ניקח לדוגמא את נושא הוירטואליזציה: בנושא זה, אם מחר חברה כלשהי תשכור את שרותיי להקים תשתית וירטואליזציה ותחליט ברגע האחרון לדחות זאת למועד עתידי כלשהו, ההבדל היחידי יהיה במחיר: מע"מ יכול להשתנות, זה תלוי בגירסת אפליקציית הוירטואליזציה שתהיה קיימת אז, בקושי להעביר מערכות Legacy לתשתית הוירטואליזציה העתידית ועוד, כלומר ה-PoC שבוצע לפני מס' חודשים כהדגמת התכנות הפרויקט יהיה אולי רלוונטי, אבל יכול בהחלט להיות שבגירסה העתידית התהליך יהיה יותר מורכב או יותר פשוט (אם לדוגמא יצרן אפליקציית הוירטואליזציה שינה משהו מהותי), ואז יהיה מדובר בעבודה שונה כך שהמחיר יהיה שונה.

כך לדוגמא, הגירסה הנוכחית של vSphere שקיימת כיום (6.5) ברמה העקרונית היא די זהה לגירסה 5 (יש כמובן שינויים מהותיים "מתחת למכסה" כמו תצורת דרייברים שהשתנתה מהותית החל מגירסה 6), אבל בגירסה 7 דברים יהיו ממש שונים, תהיה תמיכה לקונטיינרים ולעוד דברים, ואז הצעדים לביצוע אותו פרויקט, יכול להיות שיהיו שונים מהותית – אבל ניתן לבצע את הפרויקט, אם כי במחיר שונה.

לעומת זאת ישנם מקרים שהשינויים הם הרבה יותר מהותיים, במיוחד בכל מה שקשור לדברים חדשים כמו קונטיינרים ומיקרו-שרותים (וכן, יש הבדל בין שתיהם), הרעיון לעבור ממשהו יציב כמו VM (או "ברזל") לדבר שנוצר עבור הפעלת משהו מסויים ומת כעבור כמה שניות/דקות הוא דבר שונה מהותית והוא ללא ספק ימשיך להשתנות וישתנה ללא הכר במהלך השנה שנתיים הקרובות, כלומר כל PoC שיבוצע היום – לא יהיה שווה כלום אם העבודה תתבצע עוד שנתיים. סביר להניח שיהיו כלים ומתודות חדשות ויותר יעילות, צורת חשיבה שונה ודרישות אחרות מבחינת תשתית, תכנות וכו' וכו'. כל עניין קונטיינרים, מיקרו-שרותים, CI/CD וכו' מחייב התפתחות מתמדת, בניגוד לעבר שאם ידעת שפת תכנות מסויימת וידע על פלטפורמה מסויימת אז היית "מסודר" לעשור הקרוב לדוגמא.

לכן, כשחברה מעוניינת לעבור לטכנולוגיה ושיטות עבודה עדכניות, כדאי שהחברה תיקח בחשבון תקופת מעבר קצרה בין PoC לבין מימוש בפועל ברמה של הקמת מערכות ראשוניות, ניסויים, תיקונים ולאחר מכן הקמת מערכות פרודקשן ומעבר לעבודה רצופה במערכות החדשות. ביצוע PoC כיום ומעבר עוד שנתיים די מבטיח שהחברה תצטרך לשלם כפול על PoC כי ה-PoC הראשון כבר לא אקטואלי.

מה שמוביל אותי לנקודה אחרת שקשורה למחיר: רכישת כלי פיתוח, פלטפורמות וכו'. עבדכם הנאמן השתתף בלא מעט ישיבות אצל חברות שדווקא התעניינו במעבר לטכנולוגיות ושיטות עבודה עדכניות, אולם ההנהלה לא כל כך רצתה לעבור כי החברה רכשה תוכנות ופלטפורמות מסויימות בעשרות או מאות אלפי דולרים, צוותי הפיתוח העבירו את הכל למערכת החדשה ועתה הם מגלים שהמערכת החדשה לא תומכת בשום מתודה או טכנולוגיה עדכנית. ההגיון אומר שעדיף לתכנן הגירה למערכות אחרות אבל כמעט תמיד יהיה מישהו בכיר שיצעק כי שולמו כך וכך עשרות או מאות אלפי דולרים ו"אנחנו לא הולכים לזרוק את זה".

לכן, במידה ובוחרים כל דבר שקשור לתשתיות, פלטפורמה, או כלי עבודה שונים, בין אם הם מבוססי קוד פתוח או סגור (ההמלצה שלי תמיד היא לעבוד עם כלי שמבוסס קוד פתוח) – היא לראות האם ב-Road Map של החברה יש שדרוגים ומעבר לטכנולוגיות ומתודות עדכניות. חברה כמו VMWare לדוגמא "פספסה מעט את הרכבת" בכל הקשור לקונטיינרים ו-OpenStack, אבל גירסה 7 שתצא בהמשך תתן יכולות להרצת קונטיינרים ותמשיך לשפר את ה-VMware Integrated OpenStack שלהם. גם חברה כמו Red Hat שהבינה שקונטיינרים הולכים להיות ה"בון טון" זרקה בגירסה 3 את כל הטכנולגיה של ה-Cartridges שלהם לטובת קונטיינרים וכיום הם מפתחים לגירסה הקרובה עבודה מלאה מול שרתי Windows Server 2016 ועושה את החיים הרבה יותר קלים לשימוש בפונקציות מסויימות ע"י אימוץ kompose.io לדוגמא. לעומת זאת, חברה מסויימת מאוד גדולה וידועה (שלא אציין את שמה אך כל איש IT מכיר אותה) מציגה את עצמה כחברה עם שרותי ענן "מתקדמים" וכל מה שמקבלים כשנרשמים – הם תשתיות כאילו אנחנו נמצאים בשנת 2010 (ולסקרנים מביניכם – לא, אינני מדבר על מיקרוסופט..)

לסיכום: מעבר לטכנולוגיות חדשות ומתודות חדשות מחייב שינוי ברמת החשיבה והביצוע לא רק ברמת המפתחים וראשי צוותים, אלא גם במהירות ההחלטה אצל בכירים. כיום השיטה של "עוד שנתיים נקנה פלטפורמת ABC ונשתמש בה" לא ממש עובדת יותר כי אם אותה פלטפורמה מתעדכנת תדיר, פלטפורמת ABC שיש כיום תהיה שונה מאוד בעתיד, ומי יודע אם בעתיד לא יהיה פתרון מתחרה יותר זול עם פונקציונאליות יותר טובה? לכן המלצתי היא להקים PoC ואם מרוצים – להתחיל להקים מערכת חדשה ולאט לאט להעביר אליה אפליקציות ומפתחים מבלי לזרוק את מערכות ה-Legacy (עדיין). הימור על רכישות עתידיות כיום – כבר אינו כה שווה לעניות דעתי.