קטגוריה: שרתים

תכירו: Windows Server 2019

(לתוהים מה קרה שהחלטתי לכתוב על Windows – אמנם "חץ ביז" אינו נותן תמיכה רשמית ל-WIndows [בגלל שהשוק מוצף והמחיר נמוך], אבל הם מוציאים טכנולוגיות ואינני "אנטי מיקרוסופט")

מיקרוסופט הכריזה רשמית היום על גירסת Preview ל-Windows Server 2019. הגירסה זמינה להורדה (המפתחות כבר בתוך ה-ISO או VHDX) אבל כדאי לשים לב: זוהי גירסת CLI, תצטרכו להתקין כלים כדי להיכנס עם ממשק גרפי.

מה חדש בגירסה זו? יש כל מיני דברים. לא אפרט (אם אתם רוצים פירוט, זה זמין כאן), אבל ישנם כמה דברים מעניינים שאתייחס אליהם:

  • Cluster Set: כפי הנראה גם מיקרוסופט מבינה ש-Hyper Converge זה העתיד ומעתה ניתן להגדיל קלאסטרים וליצור Cluster ל-Compute, ל-Storage (הכוונה ל-Cluster של Storage Spaces Direct, כן, גם במיקרוסופט מבינים ש- Software Define Storage יותר עדיף מברזלים קנייניים), ומכונות ה-VM שלכם יכולים "לשוט" להם בתוך ה-Cluster Set לפי ביצועים או שרידות שתגדירו. נחמד.
  • Windows Defender מקבל חיזוק משמעותי בדמות ATP (כלומר Advanced Thread Protection) עם ערימת חיישנים וירטואליים לניטור זכרון, פסיקות (Interrupts) וכו'. אני ממליץ להיכנס ללינק שפרסמתי לעיל לקרוא את הדברים (ויש לא מעט). קצת מזכיר מעולם הסולאריס את DTrace רק שזה לשם הגנת המערכת.
  • מערכת WSL – מיקרוסופט מעתה משלבת את Windows System for Linux בתוך Windows Server 2019 כך שתוכלו להריץ את הפצת הלינוקס החביבה עליכם בתוך שרת Windows 2019. בנוסף מיקרוסופט מחזירה לחיים חלק ממה שהיה בעבר SFU (כלומר Services for Unix) עם SSH, TAR, CURL כך שיהיה אפשר לשלב את הדברים בתוך סקריפטים שלכם.
  • קונטיינרים – כן, מיקרוסופט עושה מאמצים כדי לשלב קונטיינרים ברמה הרבה יותר "טבעית", כך לדוגמא כל IMAGE לא ישקול 5 ג'יגהבייט והוא יקבל "דיאטה" ל-2 ג'יגה (הלו מיקרוסופט, בלינוקס זה בד"כ בין 100-200 מגה בשכבה הראשונה, דרושה עוד דיאטה), כך שתוכלו להריץ גם קונטיינרים של לינוקס ישירות בשרת Windows Server 2019. אוסיף כאן הערה אישית: כרגע ה-WSL נותן ביצועים מחרידים בכל הקשור ל-I/O של קבצים גם ב-2016 וגם ב-Windows 10, כך שבשלב זה הייתי ממליץ לאלו שרוצים להריץ קונטיינרים מבוססי לינוקס – תריצו את זה על מכונת לינוקס.
  • עוד על קונטיינרים – מיקרוסופט "מיישרת קו" עם השוק והיא תשלב את Kubernetes בתוך ה-Windows Server 2019 (כך שאם הלכתם על משהו שאינו תואם ל-Kubernetes – מומלץ לחשוב על "אחורה פנה")
  • פרויקט "הונולולו" – הממשק הגרפי החדש של מיקרוסופט ל-2019 שנותן לכם לא רק לנהל את השרת החדש, אלא גם להתממשק ל-Azure וליצור Hybrid Cloud.

עתה, הרשו לי לשתף אתכם במחשבותיי לגבי המערכת החדשה.

הקמתי את המערכת הזו ושיחקתי איתה פה אצלי ב-LAB הביתי שלי ואני חייב לציין שהתחושה שלי ש-Windows 2019 החדש יותר מזכיר משהו כמו WIndows Server 2016.1. יש שיפורים – אך הם אינם כאלו גדולים. מיקרוסופט כמובן תתנגד למה שציינתי ולראייה המחיר – Windows Server 2019 יהיה יותר יקר (במובן של CAL) מ-WIndows Server 2016 והסיבה לכך פשוטה: מיקרוסופט רוצים שפחות תתקינו את זה על הברזלים אצלכם ויותר תשתמשו בשרותי ה-Azure שלכם.

וכאן בגירסה זו של Windows Server, שרותי ה-Azure מודבקים על ימין ועל שמאל. רוצה DR? עם אז'ור. קלאסטרים, מיגרציה וכו'? עם Azure. זו כמובן זכותה של מיקרוסופט אבל זה די מאכזב לראות שמיקרוסופט שוב נוקטת בשיטות הישנות של כריכת שרות בשרות. אולי כדאי להזכיר למחלקה המשפטית של מיקרוסופט את השם "נילי קרוס"? (מי שהיתה נציבת ההגבלים העסקיים באיחוד האירופאי וקנסה את מיקרוסופט במיליארדי דולרים!). מן הראוי היה שמיקרוסופט תפתח איזה API לאפשר לשאר יצרני העננים הציבוריים (גוגל, אמזון) להתממשק ולאפשר לתחרות לעבוד.

לסיכום: Windows Server 2019 הוא בהחלט מוצר שמראה שמיקרוסופט דוחפת בכל הכח גם לעבודה של Multi Platform (לינוקס, Windows, קונטיינרים "טבעיים" וכו'), את עניין ה-Hyper Converge ואני מאמין שגם תהיה התממשקות מאוד הדוקה ל-Azure Stack לטובת חברות שמעוניינות להריץ את הכל פנימית על הברזלים המקומיים (עקב מגבלות חוקיות ורגולטריות). אלו בהחלט דברים מעולים, אך לעניות דעתי חוסר הפתיחות כלפי ספקי עננים מתחרים קצת פוגם בדברים.
גירסת ה-ISO זמינה במסגרת תוכנית Windows Insider וה-ISO יפעל עד חודש יולי. למנויים ל-LTSC תהיה גירסה של Windows Server 2019 בעוד מס' שבועות.

על מעבר לעננים, אירוח אתרים ועוד כמה דברים

הפוסט הזה הוא מעין פוסט "חדשות" לגבי דברים שפורסמו בעת האחרונה ושלדעתי יכולים לעניין את קוראי הבלוג בתחומים השונים.

נתחיל בתחום האירוח אתרים. עד היום חברות שונות בארץ ששוכרות מקומית מכונות וירטואליות/שרתים לשם אירוח האתרים מהסיבה הפשוטה של Latency ו-SEO (לנקודת ה-SEO לדעתי אין שום אחיזה בכל מה שנוגע ל-Latency ואני יכול להעיד שיש לי כמה מילות מפתח במקום ראשון בגוגל והשרת הוירטואלי שלי נמצא בכלל ב-Amazon Lightsail בוירג'יניה!). עד היום היה ניתן לארח את האתר שלכם בחו"ל ולהשתמש בשרות CDN כמו של Incapsula שלהם יש שרתי EDGE פה בישראל. החל מעתה, גם למתחרה הגדול שלהם (Cloudflare) יש נקודת EDGE פה בישראל כך שאפשר בהחלט להשיג Latency מאוד נמוך גם מבלי לשכור מכונות בארץ ובכך ניתן לחסוך בעלויות השכרה.

מכאן נעבור לעננים ציבוריים ולחברות בינוניות עד גדולות (במובן האמריקאי/אירופאי, פחות במובן הישראלי). בשנים האחרונות, עם כניסת העננים הציבוריים יותר ויותר לקידמת הבמה, חברות בסדר הגודל שהזכרתי לעיל "השתעשעו" (במובן של PoC, העברת מספר מכונות לענן ציבורי כלשהו לצרכי טסטים ו"טבילת אצבעות" וכו'). חברות רבות קיבלו קרדיטים מספקי הענן הציבורי (בסכומים הנעים מעשרות עד מאות אלפי דולרים). חברות רבות השתמשו באותם קרדיטים כדי להעביר תשתיות כלשהן לענן ובאותו זמן לפי כל החברות המודדות מכירות שרתים, מתגים, סטורג' וכו' (חברות כמו IDC, מורגן סטנלי, גרטנר ואחרים) הוציאו דוחות שכמות הציודים ל-DC/שרתים שנמכרת מאותם יצרנים הולכת וקטנה והטרנד הזה נמשך כבר יותר מ-5 שנים, אולם לקראת סוף 2016 האחוזים עלו במעט ואילו ב-2017 האחוזים עלו בצורה יפה (7% בהשוואה ל-2016) לפי הדו"ח של חברת Canalys שהופיע ב-The Register כאשר Cisco מכרה יותר מאשר Dell/EMC (ו-Dell/EMC מכרה יותר מ-HPE). דו"ח של חברת Morgan Stanley ציין פחות או יותר את אותם דברים בחודש שעבר.

אבל (וזה "אבל" גדול) – יש כאן גם טוויסט…

חברת ששמעו, התעניינו או הקימו PoC (או אולי עברו) לפתרונות HC (כלומר Hyperconverge) ראו שפתאום הם לא חייבים לרכוש את הסטורג'ים היקרים (מאוד) או סוויצ'ים סופר יקרים שעושים המון דברים. פתרונות Hyperconverge כמו ה-VSAN של VMWare, או Nutanix או SimpliVity או OpenStack (או RHV של רד-האט) נותנים גם ביצועים יפה וגם שרידות מרשימה – והכל רץ על שרתים סטנדרטיים כשהכל בעצם רץ כ-(Software defined (storage/network. ולפי 2 הדוחות, חברות מגלות יותר ויותר עניין בפתרונות כאלו מאשר הפתרונות הקאלסיים של ברזלים קניינים ויעודיים.

משהו נוסף שמוזכר בדוחות אחרים (לצערי אין לי כאן קישורים כי רובם בתשלום) זו מצד אחד הפתיחות שהיום הרבה יותר גדולה כלפי PAAS ו-SAAS, אך מצד שני, יש נסיגה כלשהי מ-IAAS. אני מכיר חברות שפרסמו מאמרים כמה IAAS יהיה יותר זול אצל ספקי ענן ציבורי אבל בסופו של יום אם נסתכל על הטרנד של השנתיים האחרונות, יותר ויותר חברות מעדיפות את ה-Infrastructure להשאיר אצלם למעט דברים מסויימים שעדיף שיהיו בענן (אתרי אינטרנט, שרותים מסויימים שעדיף לתת דרך הענן וכו') אבל השאר (שאינו SAAS/PAAS צד ג') – מקומית ב-DC שלהם.

קונסולידציה – השלב השני שלא מבצעים

ישנן 2 סיטואציות שחוזרות על עצמן עם לקוחות שונים. האחת מתרחשת באופן אקראי (פר לקוח) והשניה מגיעה בעת דיוני תקציב IT לשנה הבאה.

הסיפור פשוט: מנמר"ים ומנהלי IT מקבלים "הנחתה" כי יש לקצץ בתקציב ה-IT או ה-Data Center ואילו במקרה השני חברות מעוניינות "לרחרח" מה קורה בחוץ מבחינת וירטואליזציה אחרת (שאינה של VMWare – בד"כ הסיבה לכך היא אי רצון לשלם סכומים גבוהים של הרשיונות, לא שהם לא מרוצים מהתוכנה).

בשבילי – 2 הסיטואציות קשורות למשהו אחד: רוב החברות הקטנות והגדולות עשו קונסולידציה ומעבר P2V (כלומר משרתים פיזיים לוירטואליים) אך הרוב כלל לא ביצעו קונסולידציה שניה שהיא איחוד וצמצום השרתים הפיזיים שנותנים שרותים וירטואליים.

ניקח דוגמא: לפנינו 4 ארונות 42U, הם עמוסים ב-40 שרתי 1U בכל ארון (כן, אני משער שבמציאות כמות השרתים פר ארון היא מופחתת הואיל וחלק מהשרתים הם 2U, בחלקם יושבים מדפים של סטורג', סוויצ'ים וכו'). אני מאמין שבכל שרת יש 2 מעבדים שכל אחד מהם הוא 4 או 6 ליבות.

אם ניקח את הדוגמא לעיל, נוכל ללמוד מספר דברים כבר בהתחלה:

  • כמות החשמל שמנוצלת פר ארון היא בערך 12 קילוואט שעה.
  • סביר להניח שפרוסים 40 רשיונות VMWARE Enterprise PLUS רק בארון הזה.

אז איך ניתן לפתור את בעיות הרשיונות או קיצוץ תקציב ה-Datacenter?

התשובה ל-2 בעיות אלו קשורה לפתרון קונסולידציה. קחו לדוגמא ארון עם 40 שרתים – את אותו ארון ניתן להעיף ממנו 34-36 שרתים החוצה וזאת מבלי שצריך לוותר על מכונות VM אחת! נכפיל ב-4 ארונות ונקבל שאנחנו יכולים להגיע למצב שבארון אחד נאחסן 24 שרתים ונקבל את אותם ביצועים וממצב של שימוש של כמעט 50 קוט"ש, נוכל לצמצם זאת ל-5 קוט"ש לערך, חסכון של 90% בחשמל!

גם מבחינת רשיונות VMWare נוכל לקצץ מ-160 רשיונות ל.. 24 רשיונות, יותר מ-75% חסכון מבלי לוותר על שום פונקציונאליות!.

איך? אני לא אפרט כאן יותר מדי (בכל זאת, צריך פרנסה, אתם יודעים…) אולם הדבר אינו כרוך ברכישת שרתים חדשים (בד"כ) אלא בשדרוגים שצריך לבצע, שינויי רשת ועוד כמה וכמה שינויים. בניגוד למחשבים שקונים להנהלה, גם שרתים בני 2-4 שנים ניתן להוציא מהם יותר וזאת ברכישה חד פעמית של מס' חלקים (אל דאגה, קונים מהספק החביב עליכם). מדובר אמנם בהוצאה מכובדת (יחסית, תלוי לגודל החברה) אך כפי שציינתי – מדובר במשהו חד פעמי. אחרי השדרוג, ניתן להשאיר מס' מסויים של שרתים כבויים שישארו לצרכי טסטים את השאר ניתן למסור/למכור/לגרוט (לפי מדיניות החברה – אתם מוזמנים ליצור עימי קשר בנושא אם אתם רוצים להיפטר מהם)

לסיכום פוסט קצרצר זה: לא צריך לחפש פתרונות וירטואליזציה אחרים (בקרוב באתר זה יופיעו מס' קליפים על מספר פתרונות וירטואליזציה אחרים, כך שתוכלו להתרשם בכל מקרה) ולא צריך תמיד לשלם המון רשיונות, וכשמגיעה גזירת תקציב, לא צריך ישר לפטר עובד או 2, אפשר לחסוך את המשכורות גם בקיצוץ עלויות חשמל וקירור מבלי להזיק לתשתית הקיימת.

[stextbox id='info' caption='גילוי נאות']פוסט זה מדבר על שרות בתשלום שניתן ללקוחות[/stextbox]

חושבים למכור שרתים? הנה כמה נקודות למחשבה

"חץ ביז" כעסק, מוכר שרותי יעוץ בנוגע לרכישת שרתים, דיסקים וציודים אחרים הקשורים לשרתים, אך השרות אינו כולל מכירה ישירה של שרתים הואיל וישנם משווקים רבים לשרתים פופולריים ותמיד אפשר לקבל מס' הצעות ולהחליט על ההצעה הטובה ביותר, תנאי תשלום טובים וכו'.

אחד השרותים הנוספים שניתנים במסגרת העסק הוא "PoC מרוחק". חברות רבות לא ממש מעוניינות מצד אחד לשלם עשרות שעות על הקמה של מוצר, אבל מצד שני הן לא ממש רוצות להסתפק בהדגמה על לאפטופ. הן יהיו שמחות לקבל PoC מותקן בתשתית שלהן רק לאחר שהן החליטו על מוצר מסוים (אף חברה לא מוכנה לשלם על הקמת PoC של 4 מוצרים מתחרים לדוגמא). במקרים כאלו הלקוח מקבל גישה מרוחקת ל-PoC (דרך VPN) שהוא "ריק" מתכנים והגישה אל אותו PoC פתוחה רק לאותו לקוח. ה-PoC רץ כאן ב-Lab על שרתים די חזקים כך שאפשר יהיה להתרשם מביצועים ומהתוכנה עצמה.

מה שאומר שאני, חץ, צריך גם לרכוש ולהוסיף שרתים מקומיים על מנת להריץ את אותם PoC, טסטים משלי, תוכנות חדשות (בשבועות הקרובים אני מקים אצלי את OpenStack Queens ששוחרר רק לפני ימים ספורים), פתרונות וירטואליזציה וקונטיינרים שונים ועוד ועוד. (אם אתם מוכרים שרתים, אתם מוזמנים לפנות אליי במייל).

מכאן נעבור לעניין מכירת שרתים: כשזה מגיע לרכישת שרתים, רוב החברות מסתדרות לבד, יודעות לנהל מול המשווקים מו"מ כדי לקבל מה שהם רוצים, אבל כשזה מגיע למכירת שרתים .. נאמר כך: ראיתי לא מעט שגיאות שחברות עשו בעת המכירה, מה שעשה לסוחרים הרוכשים הכנסה נאה פי כמה וכמה מהמחיר שהוא רכש את הברזלים מאותה חברה.

אז נתחיל מהציודים שיהיה קשה למכור פה בארץ ולכן כדאי לשקול להקים חנות וירטואלית ב-eBay ולמכור את הציוד לחו"ל (כי המחיר שתקבלו בארץ – מחיר רצפה שלא שווה לכם, לדעתי)

  • מתגים אופטיים
  • מערכות Storage קנייניות
  • ציוד יעודי – כמו ציוד וידאו (מקודדים, פורסים, מיקסרים וכו' וכו'), Infiniband ועוד.

ציודים כאלו, בדרך כלל לא תקבלו עליהם מחיר גבוה (5 ספרות בשקלים ומעלה) בארץ. לסוחרים לא ממש קל למכור ציוד כזה. תמיד יהיו חברות שיחפשו לרכוש לדוגמא "מדף" של Storage אבל יהיו הרבה פחות מקרים שחברות ירצו לרכוש "ראשים". אף חברה בד"כ לא רוכשת פתרון סטורג' מלא משומש שאין לו אחריות והיחידים שמוכנים לרכוש כאלו הם דווקא אנשים שהם "פריקים" לדבר כמו אלו שמריצים LAB רציני אצלם. מצד שני, יש מצב שדרך eBay אם תמכרו את הציוד בחלקים כ-bids תקבלו מחיר טוב (רק כדאי לוודא שאתם כותבים תנאי שהרוכש בעל פידבק חיובי עם מס' מינימום מסויים של פידבק חיובי כדי שלא תיפלו על נוכל).

ציוד שלא כדאי למכור
יש דברים שלא כדאי למכור כ"חבילה". הדוגמא הבולטת ביותר היא זכרון: אם נניח אתם מוכרים 5 שרתים ובכל אחד מהם יש 128/256/384/512 ג'יגהבייט זכרון, עדיף להוציא את הזכרון ולהשאיר את השרת עם 16 או 32 ג'יגהבייט של הזכרון ולמכור אותו כמו שהוא. הסיבה לכך שזכרון עד היום עולה ביוקר, בין אם מדובר ב-DDR3 או DDR4. זכרונות הם אינם דברים שמתקלקלים כל כך מהר וזה שהשתמשתם בהם הרבה לא פוגע באיכות שלהם גם אחרי 5 שנים. לכן אם אתם רוצים למכור אותם, הציצו ב-eBay לראות בכמה מוכרים ואז תחשבו בהתאם כמה אתם מעוניינים לבקש.

דיסקים קשיחים: ההמלצה שלי היא לא למכור דיסקים קשיחים. אינכם יודעים מי הרוכש הסופי ומה הוא יעשה עם המידע שיש על הדיסקים. עדיף לגרוט ואם אתם מתעקשים למכור – בצעו Low Level Format לכל דיסק ו/או מחיקה רצינית.

מחירים לשרתים: כדאי מראש לא להשלות את עצמכם. אתם לא הולכים לקבל מחיר גבוה על השרתים גם אם השרת בן 3 שנים. שרתים כמו Dell R610/R710 או X3650/X3550 דגמי M2/M3 של IBM, או HP DL360/DL380 דור G6, G7 – תקבלו בין 1000 ל-1500 שקל מסוחר שמבין ומתעסק ברכישה מלקוחות. בין 1500 ל-2500 תקבלו על דגמים כמו R620/R720 של Dell או X3650/X3550 M4 של IBM/לנובו או DL360/DL380 דור G8 של HP. שימו לב – המחירים שציינתי הם למכונות עם מעבדים עד 4 ליבות (או 6 ליבות בדגמי Xeon L) ממשפחת Westmere-EP, עם 32-64 ג'יגהבייט זכרון וללא דיסקים או כמות דיסקים מכניים מועטה (דיסק או 2) משומשים. מעבדים עם 6/8 ליבות (לא Threads) ויותר זכרון נותנים לשרת יותר שווי אבל אז אני ממליץ לקרוא לעיל על זכרונות. שרתים יותר חדשים כמו ThinkServe או X3650/X3550 M5 של לנובו, או R630/R730 של Dell או G9 של HPE שווים תוספת של עוד 2000-2500 שקל.

מתגים: סיסקו, HP, ג'וניפר ואחרים ישנים – כל עוד מדובר במתגים מנוהלים עם תמיכה בשכבה 2 ו-3 – בד"כ תקבלו עליהם בין 700-1500 שקל אם מדובר במתגים של 1 ג'יגהביט. מתגים של 10 ג'יגהביט תקבלו בין 2000-3000 שקל (ואולי יותר, תלוי אם התמיכה היא רק לסיב אופטי או גם ל-DAC וכו').

ציודים נוספים: כרטיסי RAID או HBA, כרטיסי ניהול/רשיונות ניהול (ILO/IMM/IDRAC) – לא תקבלו עליהם הרבה (בין 50 ל-100 שקל) ולכן זהו שיקול שלכם אם לתמחר את זה בנפרד או יחד עם השרת.

לסיכום: שיטת מכירה של "תן 10000 שקל, בוא עם טנדר וקח הכל" – היא שיטה מעולה להיפטר מהציוד אבל שיטה גרועה להרוויח כסף. שיטת המכרזים היא שיטה נחמדה אבל אתם יכולים גם למכור לעצמאים ולפרסם בפייסבוק – ולקבל יותר פר שרת (מאנשים שלא מכירים את המחירים) מאשר סוחר ממולח שיקנה זאת מכם. (אפשר כמובן לאחר תקופה למכור לסוחר את מה שנשאר וכך הרווחתם יותר).

הערה: אני לא " מחירון יצחק לוי" במכירות שרתים יד שניה והמחירים שציינתי הם מחירים ששמעתי מכל מיני סוחרים שרכשו. אני כותב את הפוסט הזה כי ראיתי גם מקרים שנמכרו שרתים חדשים בני שנה ב-500 שקל פר שרת לסוחר מבלי שלמוכר היה מושג כלשהו על מחירים.

הסטטוס של ZFS החופשי

[stextbox id='info' caption='הערה לקוראים']למי שרק החל לעקוב אחרי בלוג זה, בעבר כתבתי כמה וכמה פוסטים על ZFS וניתן למצוא אותם כאן[/stextbox]

אנחנו בשנת 2018 ורציתי לתת סטטוס עדכונים לגבי ZFS על לינוקס, ומה קורה עם ZFS כשזה מגיע לחומרה חדשה כמו NVME SSD ועוד.

בחודש יולי שנה שעברה שוחררה גירסת 0.7.0 עם ערימות של תיקונים ופונקציונאליות חדשה שתוכלו לקרוא עליה כאן. חלק מהפונקציות ישמעו טריוויאליות לחלוטין אך צריך לזכור שכש-SUN שחררה את ZFS לפני 13 שנה, לקוד לא היה שום קשר ללינוקס, הכל היה בנוי ל-Solaris בלבד ובכל הקשור לתמיכה בחומרה, היתה תמיכה במה שסולאריס תמך, או בקיצור – למעט הפצות סולאריס פתוחות, הקוד לא רץ בצורה אופטימלית עם תמיכה טובה לאף מערכת לינוקס או BSD וכך כל צוות של מערכת הפעלה היה צריך לממש פונקציונאליות של ZFS עם תמיכת חומרה של אותה מערכת הפעלה. בלינוקס זה לקח זמן וסוף סוף בגירסה 0.7.0 יש תמיכת "ברזלים" טובה. כך לדוגמא, אם יש לך מערך של 6 דיסקים, הגדרת 5 דיסקים ל-RAIDZ כלשהו והגדרת דיסק כ-hot-spare והתקלקל דיסק, המערכת אוטומטית משתמשת בדיסק הנוסף שהוגדר hot-spare מבלי שאף אחד ירגיש במשהו.

פונקציונאליות נוספות מעניינות:

  • הקץ לשרשור פקודות בשליחת/קבלת snapshots! שימוש בפרמטר c- וה-snapshot יהיה דחוס בשליחה ובקבלה.
  • תמיכה מלאה בפונקציות SSE2 ואחרים של המעבדים, כך ששימוש בדחיסה יעשה עם הפונקציות הללו במקום הפונקציות הרגילות כך שהפעילות תהיה הרבה יותר מהירה.
  • Compressed ARC – זה אחת הפונקציות שממש אהבתי! אם לדוגמא ניקח מכונה ממוצעת שנריץ עליה ZFS, אז בברירת המחדל ZFS ישתמש לשם Cache (כ-ARC) במחצית הזכרון (זה כמובן ניתן לשנות), כך שאם במכונה יש לדוגמא 32 ג'יגהבייט זכרון, ה-ARC ישתמש ב-16 ג'יגהבייט. עם Compressed ARC, ה-ZFS כביכול "מכפיל" את ה-ARC להיות 32 ג'יגהבייט בכך שהוא דוחס את ה-ARC ופורס דינמית תוך כדי שהוא משתמש בליבות המכונה והמהירות היא מדהימה – הדחיסה/פריסה עובדים במהירות של 1-2 ג'יגהבייט לשניה פר ליבה (תלוי כמה ליבות יש). פתאום הביצועים יותר טובים 🙂
  • המשכיות send/recieve. שלחת snapshot ועצרת באמצע או שהיתה לך תקלת תקשורת. מעתה אפשר להמשיך את הסשן במקום להתחיל מחדש. מעולה למצב שהתקשורת בין DC ל-DC היא לא משהו עקב … חברת תקשורת מסויימת.
  • הקפאת "קרצוף" (scrub). סיטואציה שאישית אני סבלתי ממנה: אני מכין ללקוח הדגמת PoC אצלי בבית, רק שבדיוק ה-scrub נזכר "שבת היום" – והוא מתחיל לבצע "קרצוף" והביצועים נוחתים ב-80%. מעתה ניתן להקפיא את ה"קרצוף" ובסיום העבודה לחדש אותו.
  • קריפטוגרפיה יותר רצינית. עכשיו יש תמיכה ב-SHA-512, Skein, Edon-R כ-Checksum על כל בלוק וכו' (קחו בחשבון שדבר כזה מומלץ להפעלה אם יש לכם מעבדי Xeon V3 ומעלה)
  • "אני המחליט" – כחלק מתהליך ה"ריפוי עצמי" של ZFS, מעתה ZFS יכול להחליט אוטומטית מתי דיסק גרוע, להשבית אותו ולבצע rebuild לדיסק אחר. (בשלב הבא הבא הוא יצווה עליך להוציא שליח שיביא דיסק חדש 🙂 )
  • הסוף לשימוש ב-sudoers עבור דברים טריוויאליים – פקודות zpool, zfs וכו' שאינן משנות דברים ניתן מעתה לעשות ע"י משתמש רגיל ובכך להדק יותר את האבטחה.
  • ויש עוד פונקציות חדשות, כנסו ללינק לעיל.

מאז גירסה 0.7.0 תוקנה המון וכיום יש 0.7.5. גירסה 0.7.6 תצא בקרוב עם שיפור מהירות ה-ARC ועוד מספר תיקונים (ניתן לראות כאן) ומבחינת יציבות – המערכת הרבה יותר יציבה ממה שהיתה בגירסאות 0.6, כך שאני ממליץ לאלו שיש להם מערכת ZFS – לשדרג (או לחכות ל-0.7.6 ולקבל מהירות יותר גבוהה אחרי תיקוני ה-ARC miss).

עתה אני רוצה להתייחס לציוד המודרני שקיים כיום במחשבים ובלוחות אם. כיום בעזרת השקעה בינונית אפשר לקנות SSD NVME בחיבור M.2 כמו הסמסונג 960 EVO או PRO ולקבל ביצועי קריאה של 2.5 ג'יגהבייט וכתיבה של 1.5 ג'יגהבייט לשניה. האם כדאי עם מערכות כאלו לפרמט ולהתקין אותן ישירות עם ZFS עוד מה-Boot? (כאן לדוגמא הוראות מאוד מפורטות לאובונטו 17.10).

התשובה שלי לכך היא פשוטה: זה תלוי במשתמש. ZFS היא לא עוד מערכת של File System, היא הרבה הרבה יותר מזה. נכון, משתמש רגיל לא ישתמש ב-90% מהאפשרויות ש-ZFS נותן (ומה לעשות, בשביל להכיר טוב ZFS צריך להשקיע זמן), אבל דברים כמו snapshots לפני שדרוג, ביצוע snapshot אוטומטי כל רבע שעה או דברים כאלו (זה לא ממש עולה לך, snapshot ריק תופס 0 מקום), וכל העניין של "לחיות את ZFS" מצריך שינוי מחשבה מסוים ואם בעל המכונה/שרת מוכן לכך, אז בהחלט – כדאי ללכת על ZFS.

יחד עם זאת, אם המשתמש רוצה רק ביצועים ולא מחפש ללמוד דברים חדשים, אז אין שום רע בלהשתמש במערכת כמו XFS, EXT4 או BTRFS. במערכות הללו יש כבר תמיכה לציודי אחסון חדישים ולא צריך לשחק יותר מדי עם המערכת כדי לקבל אותם.

לסיכום: ZFS ממזמן נמצא במצב פרודקשן כשזה מגיע למערכות של אורקל, FreeBSD (לגבי FreeBSD ו-ZFS.. מומלץ לא לנסות להריץ על מעבדי Xeon-SP החדשים.. אלא אם בא לכם לתלוש שערות כשהמכונה בעומס. רק אומר..). עכשיו גם גירסת הלינוקס של ZFS יכולה לתת פתרונות מעולים הן כ-iSCSI, CIFS, NFS. יחד עם זאת, חשוב לזכור: בשביל ש-ZFS יתן ביצועים מעולים, הוא גם צריך חומרה מעולה, עם PCIe 3.0, עם UEFI טוב, עם SSD של Enterprise עם גיבוי קבל (לפחות אחד כזה) או Optane של אינטל, ועם המון RAM (שמשמש ב-ZFS כ-Cache ראשי). עוד משהו חשוב: להקים ZFS לוקח חצי-שעה עד שעה הקמה ראשונית. להגדיר ZFS עבור עבודות שונות כולל בחינות ביצועים – יכול לקחת ימים. אין כאן הוקוס פוקוס וכדאי לקחת זאת בחשבון.

דעה: על רכישת CoreOS ע"י רד-האט

[stextbox id='info' caption='הערה']הדברים הנכתבים כאן הינם דעתי האישית, אינני כותב מטעם Red Hat[/stextbox]

בימים האחרונים פורסמו באתרי טכנולוגיה שונים החדשות כי חברת רד-האט רכשה את חברת CoreOS. חברת CoreOS היתה מתחרה של רד-האט בכל הקשור למערכת לניהול Kubernetes (בשם Tectonic), ניהול Registry לקונטיינרים (Quay), וכמו כן את Container Linux (מערכת הפעלה מצומצמת להפעלת קונטיינרים) וכמובן את etcd שהוצאה כקוד פתוח ורבים (כולל רד-האט) משתמשים בו.

רד-האט (Red Hat) כידוע, היא החברה הכי גדולה בהפצת לינוקס ובמערכות מבוססות קוד פתוח ומטבע הדברים, כשהיא רוכשת חברות קטנות אחרות, יהיו כאלו שידאגו מה יהיה עם המוצרים שהם רכשו, מה עם תחרות וכו' וכו'. בפוסט זה אנסה להסביר מה הולך לקרות לדעתי בהתבסס על רכישות קודמות של רד-האט (כמו Qumranet, InkTank, Gluster ואחרים).

בניגוד לחברות מסחריות אחרות שקונות חברות טכנולוגיה שונות ואחרי שנה שנתיים קוברות את המוצרים שנרכשו, ברד-האט עובדים בצורה שקופה לחלוטין. אם ניקח לדוגמא את 3 החברות שהזכרתי לעיל, בחברת רד-האט עדיין ממשיכים לפתח את המוצרים בצורה פתוחה לחלוטין ובד"כ באתר GitHub, כך שכל אחד יכול להוריד גירסה ואם הוא מעוניין – לעשות Fork. כמובן שהמוצר המסחרי בסופו של דבר שונה במעט מהמוצר ב-GitHub (אם תסתכלו בכל המוצרים שרד-האט מוציאה ב-GitHub, אף אחד מהם אינו כולל סמלים של רד-האט עצמה, עקב עניינים של סימנים רשומים וכו') בכך שהקוד למוצר המסחרי כולל גם טלאים ותיקונים (שנמצאים ב-Master לאחר מכן) וכוללים תיעוד רציני למוצר.

אז לעניות דעתי הדברים הבאים הולכים להתרחש. כל השינויים לא הולכים לקרות מחר, אלא סביר להניח שלקראת סוף השנה או החל משנה הבאה:

  • אחד הדברים הראשונים שלדעתי הולכים להשתנות הוא דווקא בצד של רד-האט והוא מוצר ה-Atomic Host. אינני חושב ש-Atomic Host ימחק, אבל יכול להיות שיהיו שינויים שיגיעו מ-Container Linux של CoreOS.
  • בכל מה שקשור ל-Registry, אני בספק אם יהיו שינויים רציניים אם בכלל במוצרים של רד-האט. ה-Registry הנוכחי שקיים ב-OpenShift לא ממש שונה למיטב זכרוני ממה שקיים ב-Quay, אבל יכול להיות שיהיו שינויים מעטים.
  • לגבי Tectonic – כאן זו שאלת המיליון דולר. רד-האט מייעדת את OpenShift ללקוחות גדולים, אלו שמוכנים לשלם כמה עשרות אלפי דולרים על מערכת OpenShift Enterprise (ועוד 2000-3000$ פר Node, ויש עוד כמה תשלומים על כל מיני חלקים) ורד-האט כבר הפיקה לקחים מהעבר לא לעצבן את הלקוחות הגדולים בשבירת תאימות אחורה. אני מאמין שבשנה שנתיים הקרובות יהיו 2 מוצרים: יהיה Tectonic שכולל שינויים (והמרה/תמיכה בפורמט קודם) להיות תואם לפורמט של OpenShift והוא ייועד לתחום ה-SMB (כלומר Small/Medium Business) ותהיה מערכת ה-OpenShift Enterprise שתוכל להמיר מערכת Tectonic ל-OpenShift – לאלו שגודלים ורוצים לעבור ל-OpenShift Enterprise.
  • לגבי etcd – השינויים שיהיו הם מול ה-Upstream, כלומר מה ש-CoreOS קובעים (פחות או יותר) יכנס ל-OpenShift.
  • לגבי RKT – יכול להיות שיקחו חלקים ממנו לצרכי שיפור Docker Container Engine (אני בספק) אבל אישית אני לא רואה את זה ממשיך כמוצר מסחרי.
  • לגבי השאר – כל פרויקט יעבור בחינה אם הוא מתאים לשילוב בדברים קיימים או שהוא ישאר ב-github.

רבים ישאלו: מדוע בעצם רד-האט רכשה את CoreOS? הרי יש להם מוצר כמו OpenShift הן בגירסת Online (שכל אחד יכול להיות מנוי ולהקים קונטיינרים מבלי להרים מקומית מאומה) והן גירסת Enterprise, אז מה להם ול-CoreOS? התשובה היא פשוטה: גודל שוק ולקוחות. השוק יותר ויותר מתרכז סביב פתרונות גדולים, בין אם מדובר בפתרונות ענן של ספקי הענן הציבורי, פתרון Kubernetes ישיר (גירסת הקוד הפתוח) או פתרון ניהול קונטיינרים מבוסס Kubernetes עם "פנים" ל-Enterprise. תמיד יהיו פתרונות כמו DC/OS, Rancher ואחרים שיכולים להתאים לכל מיני סקטורים, אבל ה-Enterprise דורש דברים אחרים ש-Kubernetes עצמו לא נותן לא מבחינת אבטחה, לא מבחינת רגולציה, עמידה בסטנדרטים משפטיים ועוד, והדבר הכי קרוב שיש עבור Enterprise כולל הדרישות הגבוהות שלהם (ולאלו שמוכנים לשלם) זה OpenShift.

אז מה יעשו אלו שכבר הטמיעו מערכות מבוססות CoreOS? אני מאמין שבמשך השנה-שנה וחצי קרובות הם ימשיכו לקבל שרות מ-CoreOS בהתחלה ולאחר מכן מ-רד-האט (לקוחות ששילמו יקבלו מייל ישיר מ-CoreOS עם פרטי יצירת קשר).

נקודות למחשבה בעת קניית סטורג' קנייני (סגור)

בפוסטים קודמים דיברתי על יתרונות ופונקציואנליות של סטורג' מבוסס קוד פתוח. סטורג' פתוח ברוב המקרים יתקבל בזרועות פתוחות במקרים בו:

  • מדובר במוסד אקדמי ששם יש אנשים טכניים רבים במחלקת ה-IT שיוכלו להיכנס "לקרביים" של הסטורג' ולהגדיר דברים רבים גם ללא התמיכה הטכנית של יצרן תוכנת הסטורג'
  • בחברות המאמצות קוד פתוח כעקרון כך שאין להם בעיה להשתמש במוצר מבוסס קוד פתוח ויש להם את הכ"א לטפל בבעיה או בהגדרות.
  • סטארטאפים

פתרונות סגורים לעומת זאת – הם הרוב המוחץ כרגע בישראל, החל מפתרונות NAS פשוטים לעסק הקטן, המשך בפתרונות SAN עם חיבורי FC (כלומר Fiber Channel) וכלה בפתרונות המכילים לא רק את שכבת הדיסקים/LUN וכו' אלא גם פתרונות לפרוטוקולים כמו NFS/CIFS ולאחרונה פה ושם ישנם פתרונות שמציעים בנוסף גם Object Storage. מכיוון שכל יצרן נותן לזה שם מפוצץ אחר, נקרא להם בפוסט זה "פתרון משולב".

להלן כמה נקודות שאולי כדאי לחשוב עליהם לפני שרוכשים סטורג' חדש או מחליפים ישן או מרחיבים:

צריך NFS/CIFS?
אם נקנה מחר פתרון SAN שכל מה שהוא נותן לנו זה iSCSI, אנחנו לא נקבל שרותים כמו CIFS/NFS. זה נראה חסרון קריטי במבט ראשון, אך מצד שני לא חסרים Appliance וירטואליים (שרצים כמכונות VM) שיתנו את אותן פונקציונאליות, בין בפתרון מבוסס קוד פתוח, או פתרון סגור לחלוטין. אותם Appliance עולים כסף (למעט אם הקמת מכונת לינוקס ובחברה יגדירו את הדברים) אך במקרים רבים אותם Appliances יעלו פחות מרשיון CIFS או NFS ופחות מפתרון משולב וישנם גם Appliances שעובדים כצוותא בצורה מעולה כ-Cluster (אקטיבי/אקטיבי או אקטיבי/פאסיבי). אפשר כמובן גם להשתמש ב-Windows עצמו כשרת קבצים לדוגמא (אם כי אינני בטוח שזהו פתרון טוב לאלפי חיבורים סימולטנית). חשוב לזכור: לא חשוב כמה הסטורג' יהיה יקר, מימוש דברים כמו NFS/CIFS מבוצע בתוכנה בלבד והכל עניין של מימוש. יש מימושים טובים יותר ויש מימושים טובים פחות הן ב-Appliances והן בסטורג'.

פתרון  Cluster?
פתרון Cluster הוא פתרון מעולה לשרידות, הכל נכתב כפול ואם אחד נופל, השני ממשיך לתת שרות וכשאותו אחד שנפל הוקם, יש סינכרון ביניהם מבחינת קבצים. הבעיה בד"כ? המחיר. אם נניח פתרון סטורג' יחיד עולה 40,000$ (סתם זורק מספר), פתרון Cluster יעלה הרבה יותר מ-80,000$ בגלל הרשיון. על זה אפשר להתגבר כמובן, אך הבעיה המרכזית שבגינה חברות מחליטות לעבור לפתרון סטורג' אחר – הינם מחירי ההרחבות. אם נרצה להוסיף מגש, נצטרך כפול (וכמובן כפול דיסקים). מגש האצה? אותו דבר. אם תסתכלו באינטרנט על מחירי דיסקים ל-Enterprise (ולא משנה אם מדובר בדיסק מכני או SSD) – אתם תוכלו למצוא בכל מיני אתרים גרפים שמראים על ירידות מחירים, בשעה שאצל יצרני סטורג' אין כמעט דבר כזה. דיסק עולה 700$ היום והוא יעלה 700$ (אם לא יותר) גם עוד חודש. בלא מעט מקרים, כשלסטורג' יש כבר מעל שנתיים או שלוש "ותק" – תראו יותר ויותר חברות שכבר מוכנים לקחת סיכון ולקנות דיסקים ממקור חיצוני אחר ולא ספציפית מהיצרן (חשוב לשים לב שפורמט הסקטורים יכול להיות שונה, כמו במקרים של NetApp אם כי יש כלים בלינוקס שיכולים לשנות את פורמט הסקטורים למה שתרצו ובכך להשמיש דיסק "זר" לסטורג').

מעבר לפתרון Scale Out
מדי פעם אני נשאל "מתי לדעתך כדאי לחשוב על מעבר לפתרון Scale Out?" ותשובתי היא פשוטה: כמה טרהבייט של מידע יש לך? ככל שכמות המידע שלך גודלת ועוברת נפחים של עשרות טרהבייטים (נניח 80-100) – יהיה כדאי לחשוב על פתרון Scale Out.
בפתרונות Scale Out דברים רבים "נזרקים" החוצה בהשוואה לעולם הסטורג' עם ראש אחד או כפול. כך לדוגמא, כל האחסון מבוצע על שרתים (אם כי תמיד אפשר לחבר להם JBOD). ליצרן התוכנה לא משנה ממש איזה שרתים יש לך (כל עוד הם עומדים בפרמטרים מסויימים) וגם את הדיסקים אתה יכול לרכוש בעצמך מאיזה גורם שתרצה. ב-Scale Out עובדים יותר דרך Ethernet (או Infiniband – תלוי בכם) בחיבור Copper או סיבי (החלטה שלכם) כאשר הרשת בין השרתים צריכה להיות מינימום 10 ג'יגהביט (מומלץ יותר 40 או 50 ג'יגהביט). לא חייבים שהכל יהיה Flash אבל צריך כמה וכמה דיסקים SSD ומה שהכי חשוב – הכל מבוסס תוכנה וכאן מגיע שלב מעניין: רוב מוחלט של המשתמשים ב-Scale Out אינו פוסל פתרון מבוסס קוד פתוח (כמו CEPH) ומבחינת פונקציונאליות – מה יש לקוד הסגור, יש גם לקוד הפתוח. כמובן שאינני ממליץ להוריד מהאינטרנט ולהתקין אלא לרכוש את התוכנה (תצטרכו תמיכה, האמינו לי) כך שבסופו של דבר השיקול העיקרי כאן הוא המחיר רשיון ופחות מחיר שרתים (אין שום בעיה להשתמש בשרתים מדור קודם או לפניו).
עוד נקודה שחשוב לזכור בכל הנוגע ל-Scale Out: אם צריך יותר ביצועים, לא מרחיבים יותר זכרונות / מחליפים למעבדים מהירים יותר – אלא מוסיפים כל פעם שרתים נוספים שיריצו את התוכנה, וכך גם כמות המקום הפנויה גודלת והביצועים גדלים.

זהירות עם מנהלי שיווק/מכירות
לא פעם ולא פעמיים ישבתי בישיבות הקשורות למכירת פתרונות סטורג' ושמעתי את אנשי השיווק של יבואני פתרונות סטורג', ולא פעם מצאתי את עצמי מתאמץ שלא לאמר לנציג השיווק "די כבר עם השטויות שאתה מדבר". ניפוח, הגזמה, הסתרת פרטים ולפעמים גם הטעיה – הם חלק מהכלים שמשתמשים נציגי שיווק שונים בכדי למכור ללקוח פתרונות, ולכן אני ממליץ לקחת יעוץ בלתי תלוי בכדי לקבל החלטה ובשביל לסנן את את ההצעות ולשלות את המוקשים מההצעות על מנת שתוכלו לקבל תמונה אמיתית מה מומלץ ומה עדיף לוותר.

קצת על קורסים ללינוקס

כמעט בכל שבוע אני מקבל פניה או 2 מקוראי הבלוג לגבי המלצה על "קורס לינוקס". רבים מעוניינים להכיר את מערכת ההפעלה הפופולרית, חלקם חושבים להרחיב את ההתמקצעות שלהם בלינוקס, וחלקם רוצים להכיר אלטרנטיבה ל-Windows. לגטימי לחלוטין.

אבל לפני כן, הבה נסתכל על קורסים, לאו דווקא על לינוקס. יש לא מעט קורסים על מוצרי מיקרוסופט, אורקל, VMWare, ועל מוצרים רבים אחרים. המכנה המשותף של כולם – מה שאותם לומדים בכיתה ומתאמנים במחשבים בכיתה, מתאמנים במחשבים ובבית ובמה שתעבדו בחברה – המוצר יהיה זהה לחלוטין. ה-Windows Server שלמדתם עליו בקורס? אותו דבר בעבודה, אותם פקודות, ומה שלמדתם תוכלו ליישם מיידית עליו.

בלינוקס – זה שונה. ישנה חלוקה די ברורה של הפצות לינוקס: רד-האט ו-CentOS תמצאו בחברות, אובונטו יותר בסטארטאפים, SuSE מתחילה להיכנס יותר לארץ ו-Debian בד"כ אצל הוותיקים (כמו תמיד, מלחמות הפצה קיימות מכאן עד הודעה חדשה, אבל זה נושא לפוסט אחר). כך לדוגמא יכול להיות שתוכנה מסויימת בגירסה X קיימת כחבילות מוכנות להתקנה על אובונטו אך אותן חבילות לא ירוצו על הפצת לינוקס אחרת (ולמתחכמים: כן, קיים כלי בשם alien שממיר חבילות, אבל לא תמיד זה עובד וזה ממש לא משהו קל לשימוש למישהו שרק התחיל אתמול ללמוד לינוקס). פקודות התקנת חבילות הן שונות, בלא מעט מקרים גם קבצי ההגדרות לתוכנות פופולריות כמו Apache או NGINX נמצאות במיקומים שונים ובחלק קטן מהמקרים – גם ההגדרות עצמן שונות ואפילו התקנת הלינוקס שונה: כשמתקינים לדוגמא רד-האט או CentOS עם הגדרות ברירת המחדל, המערכת תפרמט את הדיסק לווליומים שונים כך שאם תרצה להוסיף מחר דיסק קשיח, תצטרך פשוט להגדיל את הווליום ולגמור עניין בשעה שחלק אחר מההפצות כלל לא טורח לעשות זאת וכשצריך להוסיף דיסק – צריך להעביר קבצים, ליצור קישור בין תיקיות ולבצע שלל פעולות אחרות.

לכן, כשלומדים לינוקס, צריך קודם כל לדעת לבחור מה לומדים. אם לדוגמא הקורס הוא מבוסס רד-האט ויש לכם בבית או על המחשב שלכם אובונטו, דברים יהיו מעט שונים. בד"כ הפקודות הקשורות לקבצים, משתמשים, ולחלק גדול מההגדרות – יהיו זהים, אבל יהיו חלקים שלא יהיו זהים, ובגלל זה קורס לימוד לינוקס (ולא חשוב אם זה בכיתה או שלמדתם דרך אתר כמו Linux Academy) מצריך מהמשתמש יוזמה להשתמש בהפצות לינוקס שונות על מנת להכיר יותר לינוקס ולא להגיע למצב שמכירים מעולה מערכת אחת אבל לא מכירים כלל מערכת לינוקס אחרת. לכן, לדוגמא, קורסי לינוקס בארץ שמלמדים ספציפית על רד-האט לדוגמא, די "נועלים" את הלומד על הפצה ספציפית אחת תוך התעלמות מהפצות אחרות. לעומת זאת, קורסים המבוססים לדוגמא על LPI/LPIC מדגישים יותר את הבסיס המשותף להפצות לינוקס ומשם הלומד יכול להמשיך ללמוד בעצמו על הפצות לינוקס אחרות.

נעבור לשאלת המיליון דולר: איך ללמוד לינוקס? רבים יחשבו שההמלצה הראשונית תהיה על ספר לימוד לינוקס, רק שהבעיה המרכזית עם ספרות זה שהדבר מצריך ריכוז רציני (ולא חסרים הסחות דעת) ושאין ממש את מי לשאול אם לא הבנתם משהו (חוץ מלחפש בגוגל ולשאול בפורומים). האופציה השניה היא לקחת קורס יעודי ולשלם 10-20 אלף שקל (או פחות, תלוי היכן). זה טוב ונחמד, אבל זה מאוד תלוי מי מעביר את הקורס ומי המשתתפים. כאחד שהעביר אי אלו הדרכות, תמיד מתרחשת הסיטואציה שמאן דהוא לא מבין והוא רוצה הסברים עכשיו וכל הכיתה מעוכבת 15-30 דקות עד שהוא יבין. מנסיון שלי מקורסים אחרים שאני עברתי (לא קשורים למערכות הפעלה) היו מקרים שבהם המורה היה מסביר צ'יק צ'ק על נושא מסוים והוא המשיך הלאה ובהפסקה גיליתי שאני לא היחיד שלא הבין מה הוא בדיוק לימד באותו זמן וההרגשה ש"הלך הכסף" הגיעה די מהר.

ישנם קורסים online שניתן לרכוש ב-20-40$ של UDEMY ואחרים (והח"מ קנה מספר קורסים כאלו), רק שהבעיה איתם שאתה בעצם "מהמר" על הקורס. לפעמים קשה להבין מילולית את המדריך (במיוחד שהמדריך מהודו ותלוי כמה הוא עבד על המבטא האנגלי שלו), לפעמים ההסבר אינו מספק ואי אפשר ליצור קשר עם המדריך כדי שיסביר בקצרה על מה מדובר, ולפעמים ההסבר כלל לא מכוון כלפי רמת לימוד שהלומד נמצא בה. אני יכול לדוגמא להסביר במשך שעתיים על Linux Schedulers וההבדלים ביניהם אבל אם המאזין לא יודע מה זה processes, ההסבר הולך לפח.

עד לפני כמה חודשים היה לי קשה להמליץ על אתר מסוים ללימוד כי הרבה מאוד אתרים מכרו לימוד על לינוקס בצורה די "חפיפניקית". זכור לי מקרה בו רציתי קצת יותר להעמיק את הידע על MySQL ולקחתי קורס ב-lynda.com על הנושא וכל הקורס דיבר רק על CRUD (כלומר create, read, update, delete), שום דבר על אינדקסים, join, left,right, מנועי database וכו' או קורס Python שלקחתי מאתר אחר ורק לאחר התשלום הבנתי שהמדריך כלל לא מתכוון להתעכב על ההבדלים בין Python 2.7 ו-Python 3 ומעלה, דבר די בעייתי שאתה מנסה להבין קוד שמישהו אחר כתב ממזמן …

כיום אני ממליץ בחום על Linux Academy (ולמעוניינים הנה קוד referral – ה-7 ימים הראשונים בחינם והשאר בתשלום חודשי של 29.50$). ההבדל בינו לבין אתרים אחרים הוא שבכל מה שקשור ללינוקס, יש שם הדרכות רבות לא רק על לינוקס אלא גם על כלים לעבוד איתם בלינוקס, אוטומציה, שפות תכנות, MySQL, וכמובן – עבודה בעננים ציבוריים שונים. יש להם 4 יתרונות גדולים על פני אתרים אחרים:

  • מכירים את זה שאתם משלמים ושוכחים להיכנס וללמוד? כבר בהתחלת כל קורס תקבלו אפשרות לקבוע לכם לוח זמנים ללימוד (ימים ושעות) והמערכת תשלח לכם התראות לפני כן על מנת לתזכר אתכם להיכנס ולהמשיך ללמוד..
  • לא הבנתם משהו? לכל קורס יש פורום, יש flash cards שאחרים כתבו כך שתוכלו ללמוד ולהיזכר בסיוע אחרים בדיוק באותם דברים שאתם מתקשים.
  • אין לכם סביבת לינוקס או שאתם לומדים על דברים הקשורים לעננים ואין לכם תקציב חופשי לחשבון ענן? אל דאגה: אתם מקבלים עד 6 שרתים ללא תשלום נוסף לנסות את הדברים שאתם לומדים בקורס. תתקינו Putty ואתם מסודרים.
  • כשתיכנסו לאתר תוכלו לראות מצד שמאל למעלה ציורית של ענן כתום – זהו החלק של Cloud Assesment, זהו החלק שיכול לבדוק אם אתם מוכנים לבחינה בנושאי ענן שונים כמו Solution Architect וכו'. יש גם את האייקון השלישי משמאל שנקרא Scale Your Code והוא יותר מורכב מהרצאות של אחרים על דברים שהם עשו.

מכיוון שאינני יחצ"ן של החברה אני יכול גם לציין חסרונות: במקרים מסויימים החומר קצת פחות רלוונטי או חסר בקורסים מסויימים. כך לדוגמא בקורס על Kubernetes, המדריך יוצא מנקודת הנחה שאתם עובדים על ענן ציבורי והוא מסביר לדוגמא את פונקציית expose כדי לקבל כתובת IP אמיתית שתוכלו לשייך ל-DNS לדוגמא, רק שדבר כזה לא עובד ב-Kubernetes רגיל בשרת בבית וצריך לעבוד הרבה יותר בשביל לקבל את השרותים שהקמתם ב-Kubernetes על IP "אמיתי", כך שקורסים רבים לא יתנו לכם את הכל מ-א' ועד ת', אבל הם יכולים בהחלט לתת לכם את הבסיס.

לסיכום: כאחד שנותן פה ושם הדרכות לחברות על נושאים שונים (לינוקס, וירטואליזציה, עננים וכו'), אני יכול לאמר שלפעמים דווקא לימוד Online לאינדיבידואלים יכול לעזור יותר מאשר ללכת פעמיים בשבוע לקורס, וגם אם אתם רוצים ללמוד ממורה פיזי בכיתה – לפעמים אפשר לארגן חבורה בעבודה שרוצים ללמוד ולבקש מההנהלה קורס מסודר שיגיע מישהו וילמד (וכך תחסכו לעצמכם כספים), אבל גם אם אתם מעדיפים ללמוד קורס עם מורה פיזית, קורסים Online יכולים להעשיר את הידע שלכם בנקודות שונות (אם אתם רוצים ללמוד שפת תכנות חדשה, כלים חדשים וכו'), במיוחד אם מכניסים טכנולוגיה חדשה בחברה שאתם עובדים או שאתם אישית מעוניינים להרחיב את הידע שלכם ולכן אתר כמו Linux Academy יכול לסייע לכם רבות.

להטמיע סטורג' בקוד פתוח או לא? מה השיקולים?

שוק הסטורג' בישראל נשלט חזק ע"י יצרניות הסטורג' הקנייניות כמו Netapp או Dell/EMC. לכו לכל חברה גדולה וחוץ מערימות השרתים, אתם תראו איזה פתרון סטורג' קנייני אחד או יותר (כולל את אותו אחד לרוצים להפריש לגמלאות אבל עדיין יש איזו מחלקה עקשנית שמעדיפה להשתמש בו). אם תשאלו את המנמ"ר לגבי סטורג' מבוסס קוד פתוח – סביר להניח שתקבלו תשובות של "אולי בעתיד", "זה לא בשל מספיק" וכו'.

ישנן לא מעט מערכות סטורג' בקוד פתוח שהן בהחלט יציבות אבל חברות מהססות או מסרבות להכניס כי "מי יתן לי תמיכת חרום ב-2 בלילה אם זה קרס?". כשזה קורה במערכות קנייניות אז התשובה די פשוטה: חברת האינטגרציה שהקימה לך את המערכת נותנת לך שרות על כך תמורת כך וכך אלפי (או עשרות אלפי, תלוי בסטורג' וכו')  שקלים לשנה, כך שאם חיים האינטגרטור האהוב עליכם נמצא אי שם בטיפוס בהרי ההימליה, מישהו אחר יבצע את העבודה במקומו ואתם תקבלו שרות מאותה חברת אינטגרציה.

מכאן נעבור לצד הטכני: האם מערכות סטורג' בקוד פתוח יכולות להוות תחרות מול סטורג' קנייני מבחינה טכנולוגית? התשובה: כן. האם הן יכולות לתת את 3 השרותים העיקריים שחברות מחפשות (CIFS/SMB, NFS, iSCSI)? בחלק המקרים. האם הן יכולות לגדול (Scale Out)? גם – בחלק מהמקרים. על מנת לפשט דברים, יצרתי טבלה פשוטה עם 3 המתמודדים הידועים בקוד פתוח, מה הם מסוגלים לתת ומה לא.

סוג מערכת NFS iSCSI CIFS/SMB Scale Out Scale Up
ZFS 2✔ 1✔ ✔ 3✔
GlusterFS ✔ ✔ 4✔
Ceph ✔ ✔ ✔ ✔

1 תמיכת iSCSI ב-ZFS על לינוקס עבור VMWare כולל תמיכת VAAI מחייבת Kernel 4.4 ומעלה.
2 תמיכת NFS ב-ZFS על לינוקס תלויה בגירסת הפצת הלינוקס
3 ניתן לעבוד עם ZFS בלינוקס כ-Cluster בשימוש כלים כמו Sanoid או PaceMaker.
4 למרות שניתן לעבוד עם GlusterFS ב-2 שרתים – הדבר אינו מומלץ מעבר לרמת POC.

אלו המערכות העיקריות. לכל מערכת יש מספר גרסאות מסחריות (למעט GlusterFS). מערכת כמו ZFS ניתן לרכוש מערכת עם "ברזלים" ישירות מ-Oracle או ניתן להתקין FreeNAS, או להקים על שרת לינוקס עם הפצת Debian לדוגמא. תוכנת Ceph ניתנת לרכישה מ-רד-האט או מ-SuSE.

כשזה מגיע לתמיכה/תחזוקה – הדברים שונים בהתאם לגודל העסק/חברה:

  • לעסק קטן שמחפש סטורג' ואולי סטורג' עם שרת ב-Standby (כלומר Active/Passive – כ-Scale Up) הייתי ממליץ לבחור פתרון מבוסס ZFS. אם הלקוח מחפש פתרון Scale Out של כמה טרהבייט, אז אמליץ על GlusterFS וחוזה תמיכה עם אינטגרטור.
  • לעסקים בינוניים וגדולים, אם העסק מחפש פתרון מבוסס קוד פתוח ב-Scale Up, הייתי ממליץ על ZFS ופתרון Scale Out מבוסס Gluster. אם החברה מחפשת פתרון Scale Out בגדלים של Petabyte, אני ממליץ על Ceph. במקרים של GlusterFS ו-Ceph אני ממליץ לחברה לרכוש את התוכנה מהיצרן כולל תמיכה, כך שהאינטגרטור יתן תמיכה ואם יש עדיין בעיה – ניתן לפנות ליצרן התוכנה כך שבכל מקרה החברה מכוסה מבחינת תקלות תוכנה.
  • לחברות גדולות המחפשות פתרון סטורג' גדול מבחינת כמות DATA (שוב, פטהבייטים ומעלה) – אני ממליץ על ישיבה ויעוץ לגבי הפתרון מכיוון שבכל מקרה הפתרון הוא יקר ויש צורך לשמוע את 2 הצדדים (פתרון קנייני ופתרון מבוסס קוד פתוח).

בכל אחד מהסוגי לקוחות, הפתרונות המוצעים כוללים פתרון שרידות כך שלמעט תקלות חומרה או הפסקת חשמל, המערכת אמורה לשרוד נפילה אם יש תקלת תוכנה בסטורג' עצמו. אגב, בהזדמנות זו אני רוצה להדגיש: כאשר אתם קונים פתרון סטורג' שהוא Scale Up מ-NetApp או Dell/EMC, פתרון השרידות שלו הוא חלקי: זה שיש בקר RAID כפול, 2 מעבדים – תקלות כמו בעיית זכרון (ECC יכול לתקן תקלות עד גבול מסויים), או בעיה בלוח האם ב"ראש" – הסטורג' יפול, וכדאי לקחת זאת בחשבון כשרוכשים פתרון.

לסיכום: לכל מטבע יש 2 צדדים וכך גם לפתרונות סטורג'. היתרון בסטורג' פתוח הוא זה שאתה יכול לבחור לך את החומרה משלך ואפשר לקבל ביצועים יותר טובים מסטורג' קנייני. החסרון הוא שיש צורך בידע טכני רב כדי לנהל זאת. היתרון בסטורג' סגור הוא שמה שקנית ניתן לך עם שרות ואחריות של היצרן (אם כי במחיר תחזוקה שנתית גבוה). כשזה מגיע לעומת זאת לסטורג' Scale Out לאחסון פטהבייטים ומעלה , לסטורג' מבוסס קוד פתוח יש יתרונות בכך שיש גופים רבים המעורבים בכתיבת הקוד ונסיונו (כולל יצרני דיסקים וכו') ומדובר על פתרון חזק ויציב עם גב יצרן התוכנה ושיהיה הרבה יותר זול מכל פתרון Scale Out סגור. זו הסיבה לדוגמא שגופים מדעיים רבים בחו"ל משתמשים בפתרונות אלו.

פריצת ה-Spectre – תיקוני סיליקון

אתמול בערב הכריזה אינטל על תוצאותיה הפיננסיות, כמדי רבעון. התוצאות היו טובות בחלק מהסקטורים שאינטל נמצאת בהם ובחלק מהסקטורים התוצאות היו .. פחות טובות (אני מאמין שבחודשים הקרובים נשמע שוב מאינטל שהיא יורדת מענף כלשהו בהפתעה, בהתאם למסורת שם..). אחת ההודעות שנמסרה ע"י מנכ"ל אינטל היא שאינטל תוציא השנה מעבדים עם "תיקוני סיליקון" ל-Spectre ושלחברה יש פתרון ארוך טווח.

מהו הפתרון ארוך הטווח? אינטל לא אומרת מילה אבל יוצר הליבה של לינוקס, לינוס טורבאלד, כמנהגו בקודש, כבר קטל (ולמען האמת, מבחינה טכנית, הוא צודק לחלוטין) את הפתרון שאינטל מתכננת כפתרון ארוך טווח.

עכשיו נעבור לתיקוני הסיליקון שאינטל מתכננת. גם כאן, אינטל לא מרחיבה, אך מכיוון שאינטל מעלה קוד ללינוקס כמה חודשים לפני שמעבד חדש יוצא, אנחנו נקבל את הפרטים לפני היציאה הרשמית (ואתם מוזמנים לעקוב אחרי בלוג זה בקישור הזה, אני אפרסם פוסט ברגע שיהיה מידע מוצק יותר), אז עד שיצאו המעבדים המתוקנים, אפשר בינתיים לשער…

מכיוון שהבאג משפיע על שורת מעבדים מהעשור האחרון לפחות, תהיה בעיה להוציא מעבדים זהים למעבדים שיצאו רק עם תיקון, מכיוון שזו טכנולוגיה מתה. לאינטל עצמה כבר אין את המכונות ליצור מעבדים שיוצרו לפני עשור – אותן מכונות כבר הוחלפו או שודרגו (מבחינה פיזית) אז מעבדים כמו Xeon ממשפחת Westmere-EP לדוגמא – לא יצאו מחדש, וכנ"ל לגבי מעבדים לדסקטופ מדור רביעי וחמישי.

מה שאינטל כן יכולה להוציא זה את מעבדי ה-Xeon SP החדשים עם תיקונים (שאגב, לפני התיקון תצטרכו לשדרג את ה-BIOS/UEFI אחרת המכונה לא תצליח אפילו לבצע Boot), רק שכאן הבעיה היא שאף חברה לא "זרקה" את כל השרתים שלה והחליפה אותם לשרתים עם מעבדי Xeon-SP, כל חברה נורמלית בד"כ כשהיא מחליטה לשדרג, השדרוג מחליף רק חלק מהשרתים. אין שום סיבה לזרוק מכונות עם מעבדי Xeon V4 לדוגמא.

אם כבר מדברים על Xeon V4, אינטל כנראה תצטרך להוציא את התכנון של ה-Xeon V4 ולבצע גם שם תיקונים ולייצר את המעבדים הללו מחדש עם התיקונים. הנחות על מעבדי Xeon SP לא יספקו לשום חברה כתירוץ לרכוש שרתים "במקום" ולהשקיע אלפי דולרים פר שרת (וגם לא ניתן להכניס מעבדי Xeon SP לתושבות Xeon V4). "למזלה" של אינטל – שרתים בעלי Xeon V3 יכולים לקבל מעבדי Xeon V4 כך שאם אינטל תוציא מעבד Xeon V4, היא תוכל "לכסות" שרתים עם Xeon V3. כאן מתעוררת בעיה לוגיסטית: בניגוד למעבדי דסקטופ, לקוחות לא יכולים לבוא, לפרק את המעבדים מהשרתים, לנסוע למקום כלשהו, לקבל מעבדים חלופיים בהחלפת המקוריים, לנסוע בחזרה לחברה, להחליף ושזה יעבוד (בכל מקרה זה לא יעבוד, צריך קודם לשדרג BIOS/UEFI ורק אז להחליף מעבד פיזית). אינטל תצטרך כנראה לדאוג שיצרני השרתים יסעו ללקוחות ויבצעו תהליך החלפה (אם זה אפשרי בכלל. מה עושים לקוחות שיש להם TYAN, סופרמיקרו או שרתים "לבנים" אחרים?), אבל .. מי בדיוק ישלם על זה? טכנאי, נסיעות, שעות עבודה – זה לא בחינם ואינטל תצטרך לשבור את הראש על כך, ועוד לא דיברנו על תהליך ולדיציה – איך בדיוק אינטל תדע כמה מעבדים יש לחברה? להציג חשבוניות – אף חברה לא תסכים לכך (מה גם שזה מאוחסן אי שם…) – בקיצור לאינטל יש הרבה על מה לחשוב.

כשזה מגיע לדסקטופ – הסיפור נהיה יותר מורכב. לוחות אם עם מעבדי Coffee Lake אינם תואמים למעבדי Skylake, והסיפור מסתבך מכאן. ושוב – האם אינטל מצפה שלקוחות יביאו את מחשבי הדסקטופ למקום כלשהו על מנת להחליף? ומה בכלל עושים עם לאפטופים? שם המעבדים בכלל מולחמים ללוח האם, האם אינטל מצפה שיצרני הלאפטופים יחליפו לאפטופים ללקוחות? יש לכך בערך 0% סיכוי.

לסיכום: פתרון חומרה ל-Spectre הוא "פשוט" יותר בשרתים אם אינטל תשכיל לייצר גם מעבדי Xeon-SP וגם Xeon V4 עם התיקונים, אבל הלוגיסטיקה הולכת להיות לאינטל סיוט, שלא לדבר על המחיר הענק שהיא תצטרך לשלם על כך (מבלי לגבות סנט אחד על מעבדים חלופיים אך לשלם ליצרנים להחליף ללקוחות מעבדים). בכל הקשור לדסקטופ, אינטל תצטרך למצוא פתרון יצירתי שגם שם – ממש לא יהיה לה זול.