קטגוריה: שרתים

כמה מילים על לימוד-מכונה ועל GPU ועננים

עדכונים לפוסט – בסופו.

בשנים האחרונות, תחום ה"לימוד מכונה"/"לימוד עמוק"/"AI" ושלל שמות נוספים (ותוסיפו לכך טונות של Hype) קיבלו תאוצה מאוד חזקה. כיום התחום "חם" מאוד ואלו שמכירים את התחום נחטפים, וחברות כמו אמזון וגוגל מציעות משכורות מאוד מפתות (כמה מפתות? 50K ומעלה לחודש, בשקלים כמובן, ויש גם מענק חתימת-חוזה, תלוי כמה אתה מכיר, וכמה אתה מנוסה). סטארט אפים לנושאים אלו צצים כמו פטריות לאחר הגשם וכמובן שחברות הענן הציבורי הזדרזו להוציא שרותים שמציעים תחומים אלו בקלות מופלאה – תכניס את ה-DATA, הנה API קל לשימוש ובהצלחה.

אבל האם לחברות ולסטארטאפים שווה לרוץ לענן ולהשתמש בשרותי ה-SAAS הללו? כמו תמיד, אין כאן תשובה של "כן" או "לא". יש חלקים שבהחלט שווה להשתמש בענן הציבורי ובחלק מהמקרים – עדיף מכונות מקומיות.

מכיוון שהתחומים הללו מכסים תחומים כמו אודיו, וידאו, צ'אט בוטים ודברים רבים נוספים, לא ניכנס לדברים במובנים הטכניים לעומק אלא נדבר על הדברים בכלליות. באופן עקרוני, לא חשוב איזה AI או Deep Learning או Machine Learning מדובר, הכללים די ידועים:

  • אתה בונה את התוכנה (או משתמש בשילוב של Tensorflow, Caffe2 ושאר ספריות) ו"מסביר" לתוכנה מה אתה בעצם רוצה לעשות.
  • אתה מכניס את הנתונים שאתה רוצה לעבד.
  • אתה מכוון שוב ושוב ושוב ו"מאמן" את האלגוריתמים שהתוכנה תכיר את הנתונים ותתן תוצאות שאתה רוצה שתתן – עד לתוצאות שאתה רוצה.

בשלב השני, השלב שאתה מציע את התוכנה או שרות לקהל הרחב, בד"כ מתרחשים התהליכים הבאים:

  • השרתים והתוכנות שלך מקבלים מהלקוחות מידע שאותו צריך לעבד
  • השרתים והתוכנות שלך מעבדים את התמונה (או מה שזה לא יהיה) לפי האלגוריתמים שפיתחת ולפי כל ה"אימון" שהעברת במערכת שלך – זה נקרא "תהליך הערכה" (Evaluation process)
  • התוכנה מוציאה פלט בהתבסס על אותו Evaluation.

זה – במבט על מגבוה בערך מה שקורה.

הבעיה מתחילה כשמקימים את החלק הראשון בענן. כיום, ברוב המקרים מומלץ לעשות את הדברים על GPU הואיל והוא מכיל אמנם "ליבות טיפשות" שמסוגלות לעשות רק דברים פשוטים, אבל יש אלפי ליבות פר GPU ולכן העיבוד יהיה הרבה יותר זריז מאשר לבצע אותו על CPU. הבעיה מתחילה בכך שאינך מקבל מקבל GPU יעודי עבור המכונה/מכונות שלך אלא רק חלק ממנו. כמה? אף ספק לא אומר, אבל אני יכול להמר על 1/8 או יותר נמוך (1/16, תלוי כמה GPU יש במכונה, תלוי כמה VM רצים עליה ושאר פרמטרים).

בכל תהליך הלימוד, החלק הכי כבד הוא חלק ה"אימון" מכיוון שהוא צריך לעיתים לרוץ מאות או אלפי פעמים בצורה טורית או מקבילית (תלוי בסיטואציה ובנתונים ובהתאם לפרויקט) וזהו החלק שלוקח הכי הרבה זמן.

חברות גדולות שעוסקות בתחומים הללו כבר למדו שבכל מה שקשור לאימון, עדיף לעשות זאת In house ולא לסמוך על עננים, ומכיוון שהן חברות גדולות, הן יכולות להרשות לעצמן לרכוש מכונה כמו ה-DGX-1 של nVidia. כמה עולה המכונה הזו? 130,000 דולר, סכום שאין להרבה סטראטאפים או חברות קטנות או בינוניות. בשרת זה ישנם 8 כרטיסי Tesla מבוססי Volta (הארכיטקטורה החדשה של nVidia) שכוללים ליבות יעודיות ל-Tensor והרבה ליבות שמיועדות ל-CUDA. בנוסף, הכרטיסים מחוברים ביניהם עם NVLink שנותן מהירות מדהימה של 200 ג'יגהבייט לשניה פר כרטיס. בקיצור – מפלצת יעודית ל-AI/DL/ML. (אפשר ללחוץ על התמונה על מנת לקבל את הפרטים).

לאחרונה חברת nVidia הבינה שאותם חברות קטנות ובינוניות מעוניינות גם בפתרון. הם לא מחפשים לקנות DGX-1 והם מעדיפות פתרון יותר זול אך חזק. כרטיסים גרפיים כמו GTX 1080TI או אפילו Titan Xp הם טובים, אך המהירות עדיין אינה מספיקה.

לכן nVidia הוציאה בימים האחרונים את הכרטיס מימין. תכירו – זה ה-Titan V, ה"אח הקטן" של Tesla V100. מדובר על כרטיס עם אותו GPU כמו אחיו הגדול, אך יש לו 12 ג'יגהבייט זכרון (ב-Tesla יש 16), אין אפשרות לשרשר אותו עם Titan V אחרים (ואין SLI) ויש עוד מס' הבדלים – טבלת השוואה ניתן לראות כאן. אגב, אם אתם רוכשים כרטיס כזה, שדרגו ל-CUDA 9.1 שידע לתמוך בכל הפונקציות של הכרטיס.

מחיר הכרטיס (לא כולל מסים ומכס) – 3000$. יקר בהרבה מכל כרטיס אחר שמיועד ללקוחות פרטיים, אבל עדיין זול בהרבה בהשוואה ל-Tesla V100 (שאותו בין כה לא תוכלו להכניס לרוב השרתים). עם כרטיס כזה, אני יכול להבטיח לכם שהביצועים שלו יהיו גבוהים בהרבה מכל Instance עם GPU שתרימו בענן. (ניתן כמובן להרים מס' מכונות VM בשרתים מקומיים ולכל מכונה להצמיד GPU כזה בשיטת GPU Passthrough, כדאי לשאול את יצרן השרת לגבי התמיכה ב-Passthrough ולגבי IOMMU).

לכן, השלב הראשון, לעניות דעתי – עדיף לעשות אותו מקומית. הביצועים יהיו יותר גבוהים, והעלויות יותר נמוכות (לא צריך לשלם על תעבורה, אתם יכולים להשתמש בכמה ליבות שאתם רוצים מבלי לשלם מחיר יקר פר ליבה).

השלב השני לעומת זאת, עדיף לבצע אותו בענן, מכיוון שהתהליך ה-Evaluation של המידע שנכנס מהלקוח הוא הרבה יותר קצר ולכן גם חלק מ-GPU יכול להספיק לכך, מה עוד שבענן הרבה יותר קל לעשות Scale Out ולשרת בכך יותר ויותר לקוחות.

לסיכום: חברות הענן הציבורי יעשו הכל כדי שתשתמשו בשרותיהן ולשם כך הם עושים מאמצי שיווק אדירים. אישית, אינני חסיד של שרותי SAAS בנושאים שהועלו בפוסט זה ואני יותר מאמין בשיטות היותר קלאסיות של שרתים (לא ראיתי עדיין אף ענן ציבורי שמציע קונטיינרים עם GPU רציני. ניתן לעשות זאת מקומית אך זה עדיין לא דבר יציב) שמתווספים ל-Scale Out כדי לעמוד בעומס פניות מלקוחות ולכן השלב השני הרבה יותר מתאים לענן ואילו השלב הראשון – מתאים יותר להרצה מקומית.

עדכון 17/12/17: קיבלתי פניה לגבי מידע שגוי שאני מפרסם בפוסט זה ולכן אני רואה צורך להבהיר: אינני אומר ששום ענן ציבורי לא נותן תשתית מואצת GPU (במקרה של אמזון ומיקרוסופט – Tesla ובמקרה של גוגל – TPU). כולם נותנים שרות SAAS כזה או אחר ל-ML/DL מואצים, אבל זהו שרות SAAS. למי שמחפש פתרון VM או קונטיינרים נטו שבהם הוא יכול להשתמש בפשטות ב-tensorflow-gpu עם PIP ועם הקוד שלו – זה כרגע למיטב ידיעתי והבנתי – לא קיים.

תכירו את Kubevirt

הערה: פוסט זה כבר אינו רלוונטי. הוא שוכתב מחדש ונמצא בקישור הזה.

אתחיל ב"וידוי" קטן – אני מאוד אוהב (ומחפש – אם ידוע לכם) פרויקטים גדולים וארוכי טווח. בעקבות פוסטים שפרסמתי כאן בבלוג, החלו להיווצר מספר קשרים עם חברות המעוניינות להעביר מאות מכונות VM לקונטיינרים (וכן, כמעט תמיד עולה השאלה אם יש סקריפט אוטומטי לעשות דבר כזה. אין חיה כזו) ובמקרים רבים אותם מתעניינים רוצים להעביר הכל (במשך הזמן) לקונטיינרים.

כאן בדיוק מגיע החלק שאני לא אוהב לעשות רק שאין ברירה – להחזיר את הלקוח למציאות, אותה מציאות שאומרת שאי אפשר להעביר כל פיפס לקונטיינר. לעיתים צריכים "לפרק" VM אחד לכמה וכמה קונטיינרים, לעיתים זה כלל לא אפשרי (כשה-VMמחובר לחומרה כלשהי, כשהקונטיינר משתמש ב-Kernel modules), כשה-VM הוא בכלל Appliance סגור ובעוד מקרים רבים נוספים.

לכן תמיד חשוב לזכור. קונטיינרים זה טוב, אפילו מעולה, אבל מכונות וירטואליות ישארו איתנו תמיד.

אחת הבעיות שנוצרות מהכנסת קונטיינרים ומערכת ניהול/אורקסטרציה (כמו Kubernetes, OpenShift, Docker-swarm ואחרים) היא שמעתה צריך לנהל 2 מערכות שונות. האחת לניהול השרתים הוירטואליים שלכם (Hyper-V, vSphere) ואחד לניהול הקונטיינרים שלכם ולמרות שברמה העקרונית שתיהן מרימות דברים שהם מופרדים (קונטיינרים, VM), יש תהום של הבדלים ביניהם:

  • ב-Kubernetes הרשת מנוהלת בצורה אחרת לגמרי
  • כל עניין ה-Clustering הוא משהו שונה וחדש שלא קיים בשום פתרון וירטואליזציה
  • דיסקים בכלל מוגדרים בצורה שונה ואין אפשרות לנהל את ה"דיסקים" בפתרון כמו Kubernetes (להגדיל, להקטין דברים שקיימים)
  • שיטת העבודה עם Kubernetes (ו-OpenShift) היא בכלל שיטה "הצהרתית" (כלומר אתה מצהיר מה אתה רוצה שיקרה, המערכת עובדת על לקיים את רצונך. Genie כזו 🙂 ).

יחד עם זאת, לא היה נחמד יותר להשתמש ב-Kubernetes (או OpenShift או CAAS של SuSE)?

ובכן, יש פרויקט חדש של רד-האט שעובד בדיוק על הדברים הללו. הוא לא לפרודקשן והוא לא יפעיל לכם מכונות וירטואליות של Hypervisor מסחרי (בשלב זה, בהמשך יהיה אפשר לתחזק/להגדיר מכונות של vSphere מכיוון שהפרויקט משתמש בספריית libvirt). זה רק בשלבי תכנון וקידוד ראשוניים.

תכירו את Kubevirt.

הרעיון של Kubevirt הוא די פשוט: בתוך Kubernetes יש דבר שנקרא CRI (ר"ת Container Runtime Interface). פרויקט oVirt מרחיב את ה-CRI ואת Kubernetes עצמו כך שיוכל להפעיל גם מכונות וירטואליות כאילו מדובר בהפעלת קונטיינרים. בד"כ ע"מ ליצור POD עם קונטיינר, אנחנו יוצרים קובץ בפורמט YAML (או JSON, בהתאם להעדפות), וכאן הדברים יהיו דומים. הנה דוגמא לקובץ YAML כזה.

אם נשתמש ב-kubevirt עם קובץ ה-YAML הזה, תקום לנו מכונה וירטואלית קטנה (64 מגה זכרון) והדיסק שלה יהיה iSCSI. כך נוכל לערב בין קונטיינרים למכונות VM, לפי הצורך.

כפי שציינתי, פרויקט זה עדיין בחיתולים, יש צורך לפתור דברים רבים (כרטיסי רשת, דיסקים יותר "אמיתיים", Scale וכו') – אבל הוא בהחלט מעניין. אם אתם רוצים לראות הדגמה של הפרויקט ויש לכם מערכת לינוקס על מחשב דסקטופ או לאפטופ (לא VM), תוכלו להקים אותו (או לצפות בהדגמת וידאו) כאן.

לאלו שמעוניינים להבין מה קורה מאחורי הקלעים, הוידאו הפעם מכנס KVM פורום יוכל לסייע:

כמה מילים על VMWare on AWS

(תודה לניצן וייסברג שהעיר את תשומת ליבי לגבי השרות החדש)

בכנס Re:Invent האחרון של אמזון, חברת VMWare הכריזה על שרות חדש בשיתוף אמזון שנקרא VMWare on AWS – שרות שנותן לך להרים SDDC (כלומר Software Defined Data Center). עם שרות זה, הלקוח מקבל מינימום 4 שרתים פיזיים שמותקנים עליהם ESXI יחד עם VSAN ו-NSX וכמובן כל השרותים של vSphere שמגיעים ברשיון Enterprise Plus. הלכתי לקרוא בכמה מקומות על השרות ולהלן התרשמותי:

מבחינת המכונות – אין מה לאמר, מפלצות אחת אחת. בכל מכונה תקבל 36 ליבות (מהמעבדים האחרונים – Xeon-SP של אינטל), 512 ג'יגהבייט זכרון, ו-8 דיסקים SSD NVME (כל אחד בגודל של 2 טרה, כאשר 2 מתוכם משמשים כ-Cache, כך שמבחינת Storage בחישוב כולל, יש לך בערך 20 טרהבייט, לפי הדף באתר של אמזון) והרשת היא ברוחב פס רציני של 25 ג'יגהביט. אין מה לאמר – הלוואי על כולנו!

במסגרת השרות הזה, מי שמנהל את התשתית ואחראי עליה הוא לא אתה, אלא VMWare. הם מגדירים עבורך את החיבור בין התשתית המקומית שלך לתשתית שלהם (הממשק הוא דרך אמזון) ולאחר ההגדרות (כולל טבלאות ניתוב בין כל התשתית באמזון אליך) תוכל להשתמש בתשתית החדשה והמכונות שלך כאן ושם יוכלו לגשת גם ליותר מ-100 שרותים שאמזון מציעה.

איך נאמר בפרסומת: סבבה אגוזים!

התשתית הזו יכולה בהחלט לספק חברה גדולה שמעוניינת להתרחב מבחינת תשתית ה-VMWare שלה או להקים תשתית חדשה אם יש צורך בפרויקט מחקר חדש שדורש ברזלים חדשים. יש VSAN, אז לא צריך סטורג', וכל ההקמה לוקחת בפעם הראשונה שעות ספורות (רובן המתנה עד שאמזון/VMWare יקימו זאת עבורך). נשמע פתרון מצוין כשאין ברזלים מקומיים להקים את הפרויקט (ואם הפרויקט הוא גדול).

הכל טוב ויפה, עד שמגיעים … למחיר, וכפי שאתם יכולים להסתכל על מפרט הברזלים לעיל – זול זה לא הולך להיות!

המחיר מתחיל ב-8.3681 דולר לשעה פר ברזל ומכיוון שצריך מינימום 4 ברזלים (אי אפשר פחות), אז אנחנו מדברים על 33.47 דולר לשעה. נכפיל ב-720 שעות לחודש ונגיע ל-24,100 דולר לחודש, או 289,201 דולר לשנה. המחיר כמובן לא נגמר פה, על כך יש להוסיף מחיר תעבורה מהתשתית של אמזון החוצה (רוצים להתחבר ב-Remote? להוריד VM לארץ? להוריד DATA לארץ? סינכרוניזציה או רפליקציה בין VMים משם לכאן? אז תוסיפו בבקשה, 5 סנט פר ג'יגהבייט) וכרגע אם אתם רוצים Latency נמוך, אתם יכולים לשכוח מזה – בשלב זה השרות זמין בצפון אמריקה בלבד (אלא אם יש לכם קו יעודי לארה"ב, שזה סיפור אחר כמובן).

רוצים הנחה? בשמחה! תתחייבו לשנה מראש, ותשלמו פר הוסט סכום של 51,987 דולר, נכפיל ב-4 וכך נרד למחיר "מציאה" של 208,000 דולר לערך או 437,464 דולר בהתחייבות ל-3 שנים. אין שוטף+30 או 60, זה תשלום מיידי ואין אפשרות לצאת מהמחויבות באמצע התקופה.

אבל בואו נעזוב את המחיר. יש לא מעט חברות גדולות מאוד ששרפו מיליוני דולרים באגפי המחשוב בצעדים תמוהים (אל תאמינו לי, תראו מה קרה עם 600 מיליון שקל וביטוח לאומי) שבשבילם Money is not a object ואין להם בעיה להוציא מאות אלפי דולרים בשנה – האם להם זה שווה?

מבחינה טכנית גרידא, התשובה היא לא רבתי, מהסיבות הבאות:

  • השרידות היא אשלייתית. באמזון לדוגמא, אם תשתמש בשרות Aurura להקים שרות MySQL, אתה מגדיר שם Availability Zone, כלומר השרות שיוקם עבורך מבוזר על פני שרתים שנמצאים ב-Zones שונים שנמצאים באותו Region, כך שאם Zone נופל (הנה דוגמא) אז Zone אחר תופס פיקוד ואתה אפילו לא מרגיש נפילה. עם השרות החדש הזה – כל השרתים שלך נמצאים באותו Zone, ואם ה-Zone נופל, הכל נופל בתשתית המרוחקת. מעבר לכך, לא ניתן לפרוס את ה-Hosts על פני Regions שונים של אמזון (אם כי ניתן להקים SDDC שונים ב-Regions שונים, אך כרגע רק בצפון אמריקה).
  • גדילה של Storage היא בעייתית בהשוואה למחיר. זה שתוסיף עוד Host לא תקבל עוד 20 טרה אחסון, אלא סביר להניח שתקבל בערך 5 טרהבייט נטו (הסיבה לכך שעם VSAN, ה-DATA של מכונות ה-VM או DATA שאתה מייצא כ-iSCSI החוצה – מתרפלק בין המכונות כולן, כך שאם מכונה אחת נופלת, ה-Cluster ממשיך לעבוד כי ה-DATA נמצא. אפשר לעשות את החישובים כאן). הדבר המוזר בכל השרות הזה הוא שלא ניתן לחבר EBS מסוג io1 (או כל סוג EBS) כ-Datastore לתשתית.
  • חייבים 4 מכונות, למרות ש-VSAN יכול לעבוד גם בתצורות של 2 ו-3 מכונות פיזיות.

אבל שוב, אם יש לחברה את התקציבים, יש גם יתרונות:

  • הקמה של SDDC מלא עם מכונות מאוד חזקות בשעות ספורות במקום לבזבז מס' חודשים על בדיקת הצעות מחיר, ישיבות תקציב, הזמנות, הגעת ציוד, הגדרות והכנה לעבודה.
  • גדילה של התשתית הרחוקה תוך דקות ספורות. צריך עוד 2 ברזלים? זה יקח מס' דקות והברזלים יהיו מחוברים לתשתית ה-SDDC שלך. Host נפל? לא נורא, תוך דקות תקום מכונה אחרת ואתה יכול לגדול ל-עד 32 מכונות פיזיות (כרגע).
  • עבודה שקופה – מנהלי תשתית ה-vSphere שלך יכולים להקים מכונות פה או שם (או פה ושם) בצורה מהירה, מבלי להכיר לעומק איך לעבוד עם AWS (למעט החלק הראשוני של הקמת ה-SDDC).
  • גיבויים – הקץ ל"אין מקום לגבות". עובדים עם Veeam? מעכשיו תוכלו להשתמש באמולציית ה-VTL שלו ולגבות ל-S3 של אמזון. גם זול, גם שרידות סופר גבוהה, וזה תמיד זמין. (כעקרון אפשר לעבוד עם כל תוכנת גיבוי שיודעת לעבוד עם S3).
  • אחריות ושרות – אתה מקבל ניהול תשתית ומענה לכל בעיה ישירות מ-VMWare.
  • תשלום פר שימוש – אפשר לנסות את זה לכמה שעות או כמה ימים מבלי להתחייב על כלום ולשלם רק על השעות שניצלת.

לסיכום: אם בחברה שלכם יש תקציבים כמו מים זורמים, ואתם משתמשים בתשתית vSphere, אז בהחלט כדאי להסתכל בהצעה החדשה של אמזון/VMware. אם לעומת זאת כל שרת נרכש אצלכם בדם-ויזע, אז עדיף לוותר על השרות ומבחינה כספית – יהיה יותר זול לרכוש שרתים חזקים + רשיונות ולהכניס אותם ל-Data Center שלכם או באחת החוות של ספקי האינטרנט.

על תשתיות IT והקמת פרויקטים מבוססי לינוקס ב-Enterprise

נניח שאתם שוכרים את שרותי להקמת שרת אפליקציה לינוקסי כלשהו. לא חשוב מהי האפליקציה. סביר להניח שאקבל מכונת VM כלשהי עם הפצת לינוקס שאתם עובדים עליה. ברוב המקרים, סביר להניח שאני אצטרך חיבור אינטרנט כדי להוריד חבילות נוספות מעבר למה שקיים ב-ISO image של הפצת הלינוקס שבחרתם. לפעמים זה חבילה או 2 ולפעמים – מאות חבילות. לבקש שיורידו לי חבילה X זה לא פתרון כי לכל חבילה יש חבילות שכנות שנקראות "תלויות" (Dependencies), כך שלשם ביצוע המשימה, אני צריך את החיבור לאינטרנט, ולפעמים גם ביטול זמני של DLM ודברים כאלו שלא מאפשרים לחבילות בלינוקס לרדת.

בחברות של כמה עשרות או מאות עובדים, הסיפור די פשוט: יושבים עם מי שאחראי על האבטחה או ה-Firewall בחברה, מסבירים מה הצרכים (ואם צריך, מדגימים), החיבור נפתח, מורידים ומבצעים את ההתקנות ובסוף ההתקנה סוגרים בחזרה את הכל. לא ביג דיל.

אבל כשזה מגיע לחברות מאוד גדולות, כמו חברות בטחוניות, בנקים, ביטוח וכו' – הסיפור הרבה הרבה יותר מורכב, לפעמים צריך לקיים ישיבות, להעביר טפסים, להסביר שוב ושוב – עד שמקבלים את פתיחת ה-Firewall הזמנית כדי להוריד את החבילות ובמקרים רבים – אף אחד לא אוהב את זה. אחד התירוצים לסירוב פתיחת Firewall לאותה מכונה זה "תוריד מראש ותביא", רק שבמקרים רבים פתרון כזה אינו רלוונטי הואיל ובקונפיגורציות מסויימות יהיו מצבים שנצטרך עוד חבילות (כמו במקרים שבהם יש צורך במאגר חבילות [Repository] שאין אותו בחברה ואז חוזרים על הסיפור מחדש). אפשר להביא את הכל בדיסק נייד, נכון? אבל אז יש צורך לחבר ב-USB ואסור לחבר שום דבר ל-USB בלי ש"ילבינו" את זה קודם ולך "תלבין" דיסק קשיח שמפורמט בלינוקס..

בלינוקס, ולא חשוב איזו הפצת לינוקס, עניין החבילות שונה לחלוטין מ-Windows (אם כי ב-Windows השינויים בחבילות גם נכנסים לאט, כמו חבילות שמתקינים עם Powershell). מאגרי חבילות לדוגמא במקרים רבים לא יורדים מאיזה שרת ספציפי מסוים בחו"ל. במקרים רבים, פקודת ההורדה (yum ב-CentOS או Red Hat לדוגמא) דוגמת מהירת גישה ממספר שרתים שונים באינטרנט וגם במהלך ההורדה, אם לדוגמא חבילה מסויימת לא קיימת בשרת מסוים, ההתקנה אוטומטית "קופצת" לשרת אחר (בכתובת שונה) ומורידה את החבילות משם. אם תרצו לאחר יותר מיומיים שוב להוריד חבילות, מערכת ההתקנה שוב תדגום מהירות של מספר שרתים ויכול להיות שתבחר שרת mirror אחר כדי להוריד, כך שפתיחה ב-Firewall לכתובת URL אחת לא תסייע, מה עוד שבמקרים רבים כתובת ה-URL משתנה עם redirect ואז שוב ה-Firewall חוסם.

אז כן, הפצות לינוקס ו-Firewall בכל הקשור להתקנת חבילות – הם לא החברים הכי טובים.

מה ניתן לעשות?

ההמלצה שלי לחברות גדולות זה להקים שרת (אפשר גם שרת ישן וגם דסקטופ עם מעבד i3 יספיק עם 4 ג'יגהבייט זכרון, כל עוד מדובר על עשרות מכונות VM שיקבלו את החבילות) עם 2-3 דיסקים גדולים (SATA פשוטים של 4-8 טרהבייט, לא צריך Enterprise) ב-RAID 1 ועם 2 חיבורי רשת, רגל אחת תהיה מחוברת החוצה ורגל אחת פנימה. השרת שנקים יהיה בעצם שרת Mirror פנימי לחברה עצמה, ובשרת נריץ מספר סקריפטים שיתחברו אחת ליום לכל מיני מאגרי חבילות ויקבלו את כל החבילות של אותה הפצת לינוקס לגרסאותיה השונות. השרת מתעדכן מדי יום (לעיתים פעמיים ביום) בחבילות וכל החבילות של ההפצות יורדות ומסונכרנות עם שרת Mirror אחר או שרת Master.

אחרי שהקמנו את השרת הזה, נגדיר את השרתים הפנימיים שלנו לקבל עדכונים רק משרת ה-Mirror הפנימי שלנו (כמובן, אם יש בחברה אלפי שרתי לינוקס, PC פשוט לא יספיק ויכול להיות שיהיה צורך להקים זאת על מספר מכונות VM כאשר כל המכונות מקבלות את הקבצים משיתוף NFS ויהיה Load Balancer שיפנה את הדרישות למכונות השונות). כל החבילות חתומות כך שזה יכול לשמח את מחלקת אבטחת המידע.

כך, כשיש צורך להקים את אותו שרת אפליקציות, יש סיכוי גדול שלא נצטרך לצאת מחוץ ל-Firewall כדי להתקין את החבילות הנוספות (כמובן שיש מקרים חריגים, כמו שימוש ב-GIT כדי להוריד חבילות שמתארחות בחוץ) וניתן יהיה גם לעדכן את השרתים בחבילות עדכון החדשות מבלי להעמיס על החיבור לאינטרנט ע"י כל מכונות ה-VM.

לסיכום: הקמת Mirror מקומי יכולה לעזור המון – כשצריך להקים מכונה חדשה, כשצריך להתקין אפליקציות חדשות, וכשצריך לעדכן עדכוני אבטחה ובאגים שתוקנו בחבילות החדשות. גם כשעוברים גירסת הפצה, אם היא קיימת ב-Mirror המקומי, הרבה יותר מהיר יהיה להקים זאת מה-LAN במקום להוריד קבצי ISO מהאינטרנט.

וירטואליזציה והעתיד

עולם הוירטואליזציה ידע ב-30+ שנים האחרונות תהפוכות רבות. זה התחיל ב-IBM עם המיינפריים, המשך למערכות יוניקס השונות עם פתרונות מסוגים שונים (רובם מבוססי חומרה), המשיך בצעדים קטנים בעולם ה-PC (בדסקטופ, לא בשרתים), ובשרתים מודרניים זה התחיל עם "מעין וירטואליזציה" כמו chroot, jails ובסולאריס עם Zones.

עד שהגיעו VMWare שגם הם התחילו בהתחלה בדסקטופ (ה-Workstation, אחרי זה ה-GSX, אחרי זה ESX ולבסוף ESXI) והם "לקחו את הקופה" בכל הקשור להצעת וירטואליזציה מלאה. מה שהיית יכול (בד"כ) להריץ על שרת בודד, אתה יכול להריץ בשרת וירטואלי ללא שינויים. VMware נכנסה לשוק די ריק וכבשה אותו ורק לאחר מספר שנים נכנסה מיקרוסופט עם ה-Hyper-V ולאחריה נכנסו אחרים כמו אורקל עם ה-VM Server שלהם וגם רד האט עם RHEV (כיום זה נקרא RHV), ופתרונות אחרים כמו Proxmox ואחרים.

כיום, חברות שקמות ורוצות להכניס פתרון וירטואליזציה – יש להן מגוון רחב של פתרונות וירטואליזציה, החל פתרונות קוד פתוח שלא צריך לשלם שקל אחד ועד לפתרונות שעולים אלפי (ולפעמים עשרות אלפי) דולרים, הכל תלוי בצרכי החברה, בידע שיש בתוך החברה לתפעל ולתחזק (או מישהו חיצוני שעושה זאת עבור החברות), בצרכים ובגישות שהם בוחרים, כגון:

  • פתרון וירטואליזציה רגיל – ערימת שרתים שכל התוכן נשמר בדיסקים מקומיים.
  • פתרון וירטואליזציה רגיל – עם NAS או SAN כאשר ה-DATA נשמר על אותו פתרון אחסון.
  • פתרון וירטואליזציה hyperconvergence – שבו הכל יושב בארון אחד ובלוגיקה מאוחדת – ה-storage, הרשת (נהיית כמעט כולה וירטואלית – SDN ), וה-Compute – כמו פתרונות של Nutanix, או Simplivity או RHV (לשעבר RHEV, בגירסה החדשה 4.2 שתצא בקרוב).
  • פתרון וירטואליזציה משולב קונטיינרים – מכונות ה-VM משמשות כ-nodes והקונטיינרים רצים בתוך ה-Nodes.
  • פתרון של קונטיינרים בלבד – ה-Nodes יושבים על מכונות פיזיות (ללא וירטואליזציה) והקונטיינרים רצים על המכונות הפיזיות (פתרון לא מומלץ, הואיל וכך קשה לנטר ולטפל בשרתים).

קונטיינרים נכנסו בסערה לשוק ב-4 שנים האחרונות כאשר Docker הוביל בשוק שהיה עד כה עם פתרון Zones של Solaris ומספר פתרונות לא-ממש-משוייפים בלינוקס כמו LXC והפשוטים כמו chroot ו-jails (שקיים לגרסאות BSD). פתרון הקונטיינרים הראה לעולם מה שמנהלי Solaris ולינוקס ידעו ממזמן – אתה יכול להרים קונטיינר ב-2-3 שניות ולהריץ עליו אפליקציות. הפתרון היה מוגבל, אבל הוא בהחלט הצית את הדמיון ומספר אנשים החלו לעבוד על פתרון משלים בגוגל ולאחר זמן מה גוגל החליטו להוציא את הפתרון שלהם שמשתלב עם Docker ונקרא Kubernetes (או בקיצור: K8S ובתרגום השם מיוונית: טייס – pilot) ו-K8S נותן לך פתרון כמעט מלא לקונטיינרים – החל בשרידות, גדילה דינמית, בדיקת "בריאות" קונטיינרים, תקשורת ביניהם (באמצעות תוסף צד ג' – יש מספר פתרונות מובילים) ועוד ועוד.

חברות ענן ציבורי שנתנו שרותים המבוססים על VM קפצו על המציאה והחלו לתת פתרונות מבוססי קונטיינרים וכיום יותר ויותר חברות בתשתית הפנימית שלהם מתחילים להבין שבמקום הצורך שיהיו 100 מכונות וירטואליות, אפשר להסתדר עם 10 מכונות וירטואליות גדולות ו-500 קונטיינרים, החסכון במשאבים הוא די רציני, נוסיף לכך יתרונות נוספים של קונטיינרים וכך נוכל להבין מדוע חברות קטנות כגדולות מתחילים "לזוז" יותר ויותר לכיוון קונטיינרים.

זה המצב כרגע בשוק.

ומה העתיד צופה לנו?

מי שנמצא בתחום המחשבים עשרות שנים יכול בוודאי לראות שפתרונות ישנים תמיד עושים "סיבוב" נוסף וחוזרים כפתרונות מודרניים. קחו Mainframe מלפני 30+ שנה, דברים עתיקים כמו System/360 של IBM ונוכל לראות שם ש-IBM הריצו מערכות נפרדות כ… קונטיינרים, בשמות אחרים, במושגים שונים, אבל במבט על – אפשר להשוות זאת לקונטיינרים והנה כיום השוק חוזר ל.. קונטיינרים. אותו דבר בוירטואליזציה (גם שם ל-IBM יש הרבה קרדיט ו.. אלפי פטנטים. אם IBM היתה רוצה להתנהג כמו שמיקרוסופט התנהגה בשנות ה-90 – הייתם משלמים היום הרבה הרבה יותר על פתרונות וירוטאליזציה וקונטיינרים).

לעניות דעתי, הדבר הבא שיכנס – יהיו הקונטיינרים VC (לא, אני לא מדבר על vCenter שבין כה הולך למות לטובת VCSA לשמחתי). מה זה קונטיינרים VC? התשובה לכך היא Virtualized Containers ויש מספר חברות (הכי גדולה היא אינטל עם ה-Clear Containers) שיציעו זאת.

איפה זה נכנס? הבעיה כיום עם קונטיינרים היא שההפרדה בין קונטיינר לקונטיינר היא חלקית. אם נפעיל קונטיינר A ונכנס אליו, הוא לא יכול לדבר כברירת מחדל עם קונטיינרים אחרים או עם ה-host אלא אם נגדיר לו כך ספציפית (בצורה של Volume או בהגדרות רשת). יחד עם זאת, אם אני מצליח לקבל גישת root ל-host עצמו, אני לא רק שיכול לראות את כל התליכים שהקונטיינרים מריצים, אני יכול לשבש את כל המערכת. יש פתרונות לכך כמו SELinux ו-AppArmor אבל הרוב לא משתמשים בכך ובחברות גדולות כמו בנקים וכו' העניין די מעכב הכנסת פתרונות מבוססי קונטיינרים. (אצל חברות הענן כמו אמזון וגוגל, המצב שונה לחלוטין וגם אם תצליח לפרוץ את הקונטיינר – לא ממש תגיע ל-host, והם משתמשים בפתרונות חומרה כדי להגן על הדברים, פתרונות חומרה משלהם שהם אינם מוכרים. ככלל, שרתים אצל יצרני הענן שונים מאוד בתצורה הסופית מהשרתים שחברות קונות).

כאן נכנסים ה-VC. ה-Virtualized Containers הם בעצם מכונות וירטואליות לכל דבר ועניין שיריצו את האפליקציה שלכם, רק שהם בנוים בצורה אחרת. לדוגמא עניין ה-BIOS ותצורת ה-PC הקלאסית – הועפו החוצה ודברים רבים שונו כך שה-VC לא יצרכו משאבים כמו VM רגיל, אבל מצד שני תקבל את ההגנות של וירטואליזציה כך שגם אם יש לך root ל-host עצמו, זה לא אומר שתוכל לראות תהליכים רצים (תוכל לראות מכונות וירטואליות שרצות אבל די קל גם להגן עליהן עם פתרונות הצפנה, שימוש ב-HSM וכו' וכו').

אפשר לקבל מעט יותר פרטים על כך ב-Kata Containers , הגירסה הבאה של OpenStack כאן שתתמוך בפתרון VC, ואני משער ש-Kubernetes יתמכו בהמשך גם ב-VC של חברות אחרות ושל אינטל.

ומה עם הפתרונות של VMware?  ל-VMWare כיום יש את vSphere integrated containers אבל אני מאמין שב-vSphere 7 הפתרון יהיה שונה, וגם ב-VMWare יבינו שרעיון ה-VC הוא רעיון לא רע בכלל להטמעה ושימוש, ומכיוון שב-VMWare יש צוות ענק של אנשי לינוקס, הם יכינו פתרון כזה (הימור שלי: פתרון ה-VC שלהם יתאם ללינוקס, לא ממש ל-Windows, לפחות לא בגירסה הראשונה) כך שתוכל להרים לך קונטיינר או VM, וזה לא ישנה הרבה, והפתרון יכלול גם Scale Out דינמי. (אין לי NDA מול VMWare וידע פנימי רשמי מה שקורה שם ולכן אני מסייג את הדברים, אלו רק שמועות ששמעתי).

עוד תחום שלדעתי יקבל יותר ויותר מקום (אך הדבר יקח זמן עקב שמרנות של חברות) הם מעבדי ARM. חברות כמו Qualcomm, Cavium ואחרות מתחילות להוציא מעבדי ARM V8-A עם 16/32/64 ליבות, מיקרוסופט עובדת ותשחרר בקרוב Windows 2016 לשרתי ARM ויש שמועות שגם ב-VMware וחברות אחרות עובדים על כך (הפצות לינוקס לשרתי ARM כבר קיימים כיום (גירסת SuSE קיימת כאן, וכאן ההכרזה של רד-האט, וכאן של Ubuntu). הרעיון עצמו הוא פשוט: בשרתים כאלו יש לך עשרות ליבות ואתה לא צריך לשלם 10000$ על מעבד כזה, והליבות הללו יכולות להריץ דברים קטנים ביעילות מופלאה. קונטיינרים הם (יחסית) קטנים, אז למה שלא תריץ את הקונטיינרים שלך על מעבדי ARM? צריך ברזלים? HPE הכריזו על כמה דגמים, DELL ו-Lenovo ממלאים את פיהם מים כרגע, אבל בוודאות אני יכול לאמר לכם – הם בונים כאלו בימים אלו לקראת הכרזה בקרוב.

נקודה שלא התייחסתי אליה היא Serverless והסיבה שלא התייחסתי לדברים היא שכרגע מדובר על טכנולוגיות קנייניות של ספקי הענן. יכול להיות בהחלט שחברה כלשהי תקים איזה מוצר שיתן Serverless על תשתית ארגונית פנימית, אך למיטב ידיעתי כרגע – אינני מכיר שום חברה או מוצר כזה.

לסיכום: דברים שהיו בעבר יחזרו שוב בגרסאות יותר מתקדמות, עולם הקונטיינרים לא הולך להיעלם אך הוא הולך להשתפר ויש יותר ויותר שחקנים בשוק. יצאו קונטיינרים מסוג אחר (VC), וגם פלטפורמות חומרה חדשות יכנסו לשוק (והמאמצים הראשונים יהיו יצרני הענן שימכרו לכם מכונות וירטואליות וקונטיינרים מבוססי ARM במחיר מפתה).

יהיה בהחלט מעניין 🙂

כמה מילים על GlusterFS

קשה לדמיין היום חברות ללא פתרונות Storage. יש חברות שקונות את הפתרונות של היצרנים הגדולים כמו IBM/NetApp/EMC או פתרונות בינוניים של Dell ו-HPE וכמובן פתרונות אחרים כמו Kaminario ועוד.

אולם במקרים רבים יש גם צורך בפתרון סטורג' שאינו עולה 7 ספרות. לעיתים אנחנו מעוניינים להריץ פרויקטים לבחינת דברים מסויימים, לפעמים אנחנו מעוניינים לתת פתרון סטורג' לקבוצות פיתוח מסויימות ואיננו מעוניינים "לזרוק" באותם מקרים כמות סטורג' – במיוחד כשמדובר בפתרונות יקרים שעדיף שיהיו מנוצלים לטובת פרודקשן ופחות לטובת טסטים.

במקרים כאלו יש בד"כ יש סוגי פתרונות גנריים:

  • רכישת קופסת NAS מחברות כמו QNAP, Synology ואחרות. עם קופסאות כאלו, ההגדרות הן פשוטות, המערכת תשלח לך התראות אם יש בעיה, ולאחר שהגדרת את הדברים כל מה שנותר לעשות זה להגדיר למשתמשים חיבור לאותו NAS. החסרון בשיטה זו הוא שאם הקופסא קורסת מסיבה כלשהי (זכרון, רשת, לוח אם, ספק כח) – אותה קבוצת משתמשים תהיה מושבתת עד לתיקון הקופסא.
  • הסבת שרת ישן בכך שנכניס לו דיסקים ונחבר לבקר RAID מקומי, מכניסים זכרון, ומקימים שרות File Storage כלשהו בהתאם לפרוטוקולים שאנו רוצים (NFS, CIFS, iSCSI וכו'). זהו פתרון שמצריך ידע בלינוקס שעובד בד"כ לא רע. החסרון – אם אין לכם ידע בלינוקס, תצטרכו מישהו שמבין ולשלם לו בנפרד ובנוסף – גם כאן, אם יש בעיית חומרה (שאינה דיסק) – המערכת מושבתת עד שהיא תתוקן.

אז מה עושים שצריכים שרידות או שרוצים לגדול?

חברות כמו QNAP ו-Synology ישמחו למכור לכם קופסאות שרתים בגודל 2U (בד"כ) בצמד כך שתוכלו לעבוד במצב Cluster אקטיבי/פאסיבי או אקטיבי/אקטיבי תמורת אי אלו אלפי דולרים נוספים. בפתרון השני שתיארתי לעיל אפשר לעבוד עם פתרונות כמו DRBD ו-PaceMaker/Corosync על מנת לקבל את אותה תוצאה כמו הפתרון המסחרי, אבל הבעיה הגדולה ב-2 הפתרונות היא שלא ניתן לגדול מבחינת הוספת עוד שרתים, כלומר אפשר לעשות Scale Up (הוספת JBOD, דיסקים, זכרון, ואולי גם להוסיף כרטיס רשת או מעבד, תלוי במכונה), אך לא ניתן לבצע Scale Out – כלומר לגדול ממצב של 2 מכונות למצב של 3, 4 ומעלה כאשר כולן משתתפות באותה משימה.

כאן בדיוק GlusterFS נכנס, כאשר הוא נותן פתרון כפול: גם שרידות (החל מ-2 מכונות) וגם גדילה ל-3 מכונות ומעלה.

מערכת GlusterFS, בניגוד למערכות כמו CePH אינה מתערבת ב-File System שלך. רוצה לבנות שרת עם כרטיס RAID וכמות דיסקים ב-RAID-5/RAID-6/RAID-10/RAID-1 וכו'? אין שום בעיה. תגדיר, תפרמט, תבצע Mount וזהו. רוצה לעבוד עם ZFS? תכין Pool ו-DataSets שיהיה להם Mount Point וזהו. מערכת ה-GlusterFS רוצה את ה-Mount point כנקודת התחלה. מה קורה מתחת? לא מעניין אותה.

עם GlusterFS, החל מהרגע שיש לנו Mount Points, מאותו רגע ה-Mount Points בשבילה זה דיסק קשיח שב-GlusterFS נקרא "Brick" (לבנה), ועם ה"לבנים" הללו אנחנו בונים Volume, וכאן אנחנו צריכים להחליט איך אנו בונים Volume בהתאם לכמות המכונות. האם אנו רוצים רק רפליקציה בין 2 מכונות או שאנחנו רוצים משהו שיפיץ את הנתונים בשרתי הקבצים השונים (מעל 3)? יש 9 אפשרויות לכך וניתן לקרוא עליהם כאן.

אחרי שיצרנו את ה-Volume (תמיד ניתן להגדיל אותו ולהוסיף Bricks נוספים) אנחנו צריכים להחליט דרך איזה פרוטוקול אנו משתפים את הנתונים החוצה, כמו NFS, CIFS, iSCSI, S3 ועוד, ואנחנו משתמשים בכלים השונים שתומכים באותם פרוטוקולים כדי לשתף את ה-Volume. זהו אותו Volume ש-GlusterFS מנהל עבורנו כך שכל דבר שנכתוב או נקרא – קיים בכל השרתים לפי הגדרות ה-Volume שהגדרנו. מבחינת הכלים שמממשים את הפרוטוקולים, אין להם מושג ירוק מה זה GlusterFS.

ומה עם שרידות? אנחנו נשתמש ב-PaceMaker/Corosync שיתנו לנו את השרידות, נוכל להוסיף כתובת IP שנותנת לנו גישה לאחת המכונות ב-Round Robin וכשהשרת שפנינו אליו נופל, המשתמשים "יוזזו" למכונה אחרת. אנחנו גם נוכל להשתמש ב-Round Robin ב-DNS (או דרך Load Balancer אם יש לכם) כך שכל ה-Clients ימשיכו לקבל את אותו שרות, גם אם שרת כלשהו מהחבורה נופל.

יש ל-GlusterFS עוד תכונות רבות ומקומות רבים נוספים שאפשר להשתמש בו, כמו בקונטיינרים, Jenkins והמערכת כל הזמן מתפתחת, כך שמרוויחים ממנה דברים רבים נוספים.

בוידאו קליפ הבא אני מסביר בקצרה על GlusterFS וכן מדגים אותה על 2 שרתי לינוקס + מכונת לינוקס שמשמשת כ-Client.

https://www.youtube.com/watch?v=0yo2nJcF9N8

 

על נקודות חשובות בעת מעבר לענן

במסגרת בלוג זה כתבתי בעבר כל מיני מאמרים על מעבר לענן, כמו פוסט זה על מעבר לענן מבחינה כספית, נקודות חשובות, שאלות ותשובות, שרידות ועוד (אתם יכולים למיין מצד שמאל לפי הקטגוריות). הפעם הפוסט מיועד יותר לאחראים על צוות ה-IT או ראש צוות ה-IT ובקיצור – ברמה של יותר החלטות, פחות Hands on.

בפוסט זה אני אעלה מספר נקודות ואתייחסן אליהן.

שרותי SAAS כחלק ממעבר לענן
SAAS (כלומר Software As A service) זה דבר מעולה, בתנאים ובדברים מסוימים. צריך לשלוח עשרות אלפי מיילים? יש כמה ספקי SAAS וסביר להניח שספק הענן שתבחר (טוב, למעט Azure לפחות ממה שידוע לי) שישמחו להציע לך שרות כזה. אם תיקח עצמאי שיקים לך דבר כזה, זה יעלה לך לא מעט, ובנוסף יש צורך לתחזק זאת ברמה שבועית או פחות (RBL, Black List ושאר צרות שמגיעים עם זה), כלומר במקרה כמו המקרה הנ"ל – השימוש ב-SAAS הרבה יותר זול מבחינת עלות ראשונית (ואולי גם בהמשך, תלוי בכל מיני פרמטרים) והוא שרות מוצדק.

לעומת זאת, אם לדוגמא אתה צריך שרות כמו MySQL או PostgreSQL בתצורה כמו Master ו-2 Slaves שיהיו מותקנים באזורים זמינים (Availability Zones במושגים של AWS), יהיה לכם יותר זול להקים זאת בעצמכם עם MariaDB (ו-Galera) לדוגמא, מכיוון שאתה יכול לבחור איזה גודל מכונה שתרצה (ולא רק מה שיש מבחינת SAAS), וגם התחזוקה עצמה אינה מסובכת. הבעיות הנפוצות ביותר שקיימות עם SQL (ולא חשוב איזה SQL) הם בד"כ השאילתות שנכתבות ע"י צוות הפיתוח וחוסר אופטימיזציה, וכאן שרותי SAAS לא יעזרו הרבה כי בסופו של יום – יותר קל וזול לתקן שאילתות מאשר להוסיף 20 שרתי רפליקציה ל-SQL.

מה שמוביל לנקודה הבאה..

תלותיות בענן ספציפי
אם יש לכם חדר שרתים, אני מזמין אתכם לעשות בו סיבוב (אם יש לכם זכרון טוב, אז רק תיזכרו בו 🙂 ). סביר להניח שנמצא שם שרתים מחברות שונות, קופסאות Appliance שאינן בשימוש, מערכות מחשב שאינן בשימוש ודברים שהוחלפו גם כשהציוד הישן עדיין תקין.

מדוע יש דברים שונים? כי בחלק מהמקרים ה-CTO הוחלף והוא החליט לבחור בחברה אחרת, בחלק מהמקרים חוזה השרות לציוד היה יקר מדי או שחלקי החילוף היו יקרים מדי ובחלק מהמקרים הציוד הושבת כי היבואן פשוט רגל או שאין מי שיתחזק את המערכות הנ"ל והחברה נאלצה לעבור לפתרון אחר.

אותו דבר יקרה עם עננים ציבוריים. זה לא שאלה של אם, זו שאלה של מתי. נניח בחרתם לעבור לענן של אמזון, קיבלתם כמות קרדיטים יפה והתחלתם להעביר מכונות VM ו/או להשתמש בשרותי SAAS של ספק הענן. אחרי שנה או שנתיים, כשהקרדיטים אזלו (או פג תוקפם – אם לא השתמשתם בכל הקרדיטים והגיע זמן שפג תוקפם, כל הקרדיטים נעלמים) יגיע לדוגמא נציג של גוגל ויתן לחברה הצעה-שאי-אפשר-לסרב-לה, סביר להניח שההנהלה תקבל החלטה לעבור ענן.

מבחינת מעבר ענן, הדבר הכי קל להעביר זה מכונות VM. מקימים רשת וירטואלית אצל ספק הענן החדש, מייצאים את ה-VM מהספק הישן, מייבאים אצל הספק החדש ומתחילים לעבוד. מה עם שרותי ה-SAAS שהחברה משתמשת אצל ספק הענן הישן? כאן בד"כ נמצא הכאב ראש המרכזי להעביר את הדברים הללו וזה החלק שיקח הכי הרבה זמן (כדי לבצע שינויים בקוד הפנימי ובסקריפטים).

מה שמוביל לנקודה הבאה..

סקריפטים, קוד ואוטומציה
כשיש לנו תשתית פנימית שנמצאת בחדר השרתים, סביר להניח שצוות ה-IT יכתוב במהלך הזמן עשרות או מאות סקריפטים (ב-PowerShell, Bash, Python, Ruby וכו') על מנת להריץ דברים מסויימים כמו תהליכים מתוזמנים (Cron), ניקוי ומחיקת קבצים ועוד עשרות דברים שונים.

בענן הציבורי לעומת זאת, לרשותכם עשרות או מאות שרותי SAAS שונים וכל אחד מהם צריך הגדרות שונות על מנת שיפעל ויבצע מה שהשרות צריך לבצע, ובמקרים רבים הדבר שנעשה ע"י הצוות הוא כתיבת סקריפטים שיעשו את הדברים או שמכניסים את הקוד לאפליקציה שכותבים שרצה לדוגמא ב-Back end, וכאן בד"כ ישנם 2 בעיות:

  • במקרים רבים לאבטחת המידע לא ניתנת החשיבות המספיקה ובמקרים רבים הסקריפטים מכילים מפתחות של החברה, מה שעלול להוביל למצב שאם סקריפט דולף (או חמור מכך – המפתחות דלפו) – מישהו ישתמש במפתחות ליצור מכונות או שרותים שהחברה תשלם עליהם (וזה קרה בעבר לגוף גדול). בנוסף, שרותי SAAS שונים מצריכים הגדרות נוספות לשם אבטחת מידע, מה שלא תמיד מקבל מספיק יחס מבחינת הכותבים, מה שיוצר מצבים לא נעימים.
  • אחד הדברים הכי חשובים להכניס ולהטמיע בחברה הם כלי אוטומציה או כלים לעבוד עם הענן, כלים שהם ידועים במקום להמציא את הגלגל. כך לדוגמא, עבודה עם Terraform או כלי אוטומציה כמו Ansible, Puppet, Chef הם דרכים הרבה יותר טובות כדי לבצע מה שצריך, מכיוון שכלים אלו כוללים כבר תמיכה ב-API החדש של ספק הענן (בד"כ יש צורך בעדכון גירסת הכלי ושינויים קטנים בקוד שנכתב תוך שימוש בכלי על מנת לקבל את הפונקציונאליות החדשה), וכלים כאלו נותנים גם תמיכה יותר טובה בהצפנת מפתחות, קבלת פלט מסודר בהרצת הדברים ועוד. אלו דברים שהרבה יותר קשה לתחזק בקוד ללא אוטומציה שנכתב כולו בחברה.

היתרון הכי גדול של אוטומציה הוא מבחינת עובדים. אם לדוגמא קלטתם עובד חדש, אתם יכולים לבדוק בראיון שהוא מכיר את כלי האוטומציה שאתם עובדים איתו ואם כן, אז הזמן שהעובד החדש יצטרך להשקיע כדי לעבוד בצורה שוטפת עם הכלים והדברים שנכתבו עם אותו כלי – הוא קטן בהרבה בהשוואה לסקריפטים וקוד אחר שנכתב פנימית, כי אז הוא יצטרך להשקיע כמה שעות או ימים כדי לראות מה הקוד בכלל עושה.

מה שמוביל לנקודה הבאה…

אימוץ טכנולוגיות חדשות
הנה אחד הדברים שאני שומע: "אנחנו מעוניינים שתקים לנו את הדברים בקונטיינרים, אנחנו רוצים גם לעבוד ב-CI/CD עם Jenkins ושהכל יהיה עם Auto Scaling".

לי אישית, אין לי שום בעיה לתת את השרות הזה, בין אם בעבודה עם ECS, עם Kubernetes, עם Swarm או Kubernetes ואין לי גם בעיה לעבוד עם Jenkins. זו לא הבעיה. הבעיה בד"כ היא מה קורה עם הצוות שלך. כל הכלים שציינתי לעיל מורכבים מאוד (ועוד לא דיברנו על שרותי ה-SAAS השונים שספק הענן מציע והחברה רוצה להשתמש בהם).

לכן, בד"כ ההמלצה היא להכיר ולעבוד אחד אחד. רוצים ש-Jenkins יקים עבורכם קבצים (Build) שמגיע ממערכת GIT? קודם תכירו את זה, ואחרי שיש לצוות ידע, נמשיך לקונטיינרים, נכיר את המושגים השונים ונתחיל להעביר לאט את הדברים לשיטה החדשה. "לזרוק" על הצוות ערימת טכנולוגיות מבטיחה שדברים יזוזו לאט, עם המון באגים, ואבטחת מידע ברמה נמוכה. אלו דברים שלוקחים זמן ולעניות דעתי – שווה להשקיע את הזמן הזה. זה שאני (או עצמאי או חברה אחרת) יקים את הדברים וזה יעבוד – זה נחמד, אבל אם הצוות לא מכיר כלום, יהיו המון בעיות.

לסיכום: מעבר לענן הוא טוב, בתנאים מסויימים, אבל חשוב לשים לב לדברים שונים שלא רק יעכבו את המעבר, אלא גם לצורה ולדרך המעבר. לא עושים את הדברים תוך יום או יומיים, תמיד מומלץ שיהיה מישהו חיצוני שהצוות יוכל להתייעץ איתו ויתן לכם תמיכה (וחשוב שאותו  מישהו יכיר גם תשתית On Premise וגם ענן, הנקודה הזו קריטית כשעוברים, כמו במקרים רוצים להעביר מכונות VM עם DVSwitch לענן… סיפור מההפטרה).

כשצריכים VPN טוב ובחינם

אם תשאל היום כל אדם או גוף מקצועי שמבין באבטחת מידע כיצד לבצע חיבור למחשבים או משאבים מרוחקים בצורה מאובטחת, הדבר הראשון שימליצו לך זה על VPN. כיום כל מחשב בעל כתובת IP חיצונית חוטף סדרות של סריקות מ-1001 גורמים וכל פורט שמתגדלה כפתוח נעשים עליו נסיונות חיבור, לעיתים נסיונות בודדים ולפעמים עשרות (או יותר) בשניה. אם אתם רוצים לראות זאת "בשידור חי" הקימו באחד מספקי הענן הציבוריים מכונת לינוקס קטנה עם SSH פתוח ועקבו אחרי קבצי הלוג, תהיו בטוחים שתוך שעות ספורות יהיו כמה סקריפטים שינסו להתחבר אליכם.

לכן, חיבור VPN הוא חשוב ורוב העסקים והחברות רוכשים קופסאות Appliance (או VM) של VPN מיצרניות מוכרות כמו Cisco, Fortinet, Juniper, Check Point, Palo Alto ועוד רבים אחרים. לאלו שמעוניינים בחיבורים בודדים, יש את ה-OpenVPN שמאפשר עד 2 חיבורים סימולטנית ללא תשלום, וניתן כמובן לרכוש רשיונות נוספים. אפשרות נוספת בקוד פתוח היא StrongSwan שמאפשר חיבוריות בין שרת VPN לכל מכונת לינוקס/מק/Windows.

אפשרות פופולרית חדשה שקיימת נקראת Wir eGuard ולמרות ש-Wire Guard אינו מתאים להחליף VPN כ-Client/Server עדיין (אין עדיין Clients ל-Windows ומק אם כי הוא יכול לשמש כ-Client/Server בין מערכות לינוקס), הוא יכול לסייע במקום אחר שהוא מאוד חשוב.

נניח ויש לנו מספר שרתים בחוות שרתים ביפו, וישנה קבוצה של עובדים שיושבים בחיפה שצריכים להתחבר לאותם שרתים. חיבור בשיטת ה-Client/Server לכל מחשב שיושב בחיפה למחשבים שיושבים ביפו אינו פתרון יעיל מכיוון שעדיף חיבור שיוצר מעין "LAN" (או ליתר דיוק: WAN) שרץ בעצם על ה-VPN, ואז בעצם אנחנו מחברים בשיטה שנקראת Site to Site VPN. כך לדוגמא עובדות חברות שיווק רבות שיש ברשותן סניפים, כאשר בכל סניף יש מספר מחשבים מקומיים.

כל היצרנים המסחריים מציעים כמובן במסגרת חבילת ה-VPN גם שרות Site to Site (או בקיצור S2S, יש כאלו שמחליפים זאת ב-StS), אך במקרים רבים השרות הנ"ל כרוך בתשלום נוסף, וכאן ל-WireGuard יש יתרון גדול.

תוכנת ה-WireGuard נכתבה בצורה כזו שהיא מפיקה לקחים מפתרונות VPN ישנים יותר (ה-WireGuard זמין בצורה יציבה בערך שנה וחצי) והיא תומכת ב-cryptographic primitives ידועים כגון: Curve25519, HKDF, ChaCha20, Poly1305, BLAKE2s, SipHash24 (אפשר לראות מה כל אחד משמש כאן). בנוסף התוכנה כתובה בצורה יעילה וכל הקובץ הבינארי שוקל … 4 קילובייט כך שטווח התקיפה הוא מאוד קטן (נסו להשוות לכל תוכנת VPN אחרת), הוא רץ ברמת Kernel והביצועים שהוא נותן עוקפים פתרונות אחרים בקוד פתוח (כפי שאפשר לראות כאן), להלן גרפים לדוגמא:

מה לגבי התקנה? היא קלה מאוד ואפשר למצוא עשרות דוגמאות לכך שתוך דקות ספורות ניתן להקים את 2 הנקודות (או יותר) בין החיבורים. כאן לדוגמא חובבי אובונטו יכולים לראות כיצד ניתן להקים את ה-Wireguard.

אני מאמין ששום חברה מסחרית לא תזרוק את הפתרון המסחרי שלה לטובת WireGuard, אולם יש לא מעט עסקים קטנים ופרויקטים שמעוניינים בחיבוריות כזו. עם WireGuard אפשר להקים פתרון כזה תוך זמן קצר (בין אם מדובר בענן ציבורי או בתשתיות אחרות), ולכן אני ממליץ לקרוא את החומר על התוכנה. אגב, למי שלא מאמין כזה זה פשוט להקים את ה-WireGuard, הנה קליפ שמדגים זאת:

הצורך באיש DBA

מדי פעם פונים אליי לקוחות פוטנציאליים ומבקשים שרות בנק-שעות לתחזוקת שרתי הלינוקס שלהם (זה לא ממש משנה אם זה בענן או בחדר שרתים של חברת Hosting או בחדר של חברה כלשהי). אותם לקוחות רוצים את המערכות שיהיו מעודכנות, שיפעלו בצורה מיטבית ושאתן המלצות לגבי מה ניתן לעשות.

לגבי רוב הסעיפים אין לי שום בעיה לתת שרות, למעט שזה מגיע ל… שרותי SQL, בין אם מדובר ב-MySQL או PostgreSQL. באותם מקרים אין לי שום בעיה לתת שרות אם לדוגמא השרות SQL לא עולה או שצריך הגדרות ברמת System, אך למעט תקלות כאלו, בד"כ אני ממליץ ללקוחות על משהו אחר הקשור לאותם שרותי SQL.

לא חשוב מהו שרות ה-SQL המותקן בשרת, בד"כ הם עושים את העבודה Out of the box בצורה טובה יחסית, אבל במקרים רבים לקוחות מתלוננים על כך שהעבודה שהוא מבצע היא איטית, החשש שהטבלאות גדולות מדי, ומדוע דבר שרץ מקומית על המכונה של המפתח לוקח 0.1 שניות – על השרת לוקח 4 שניות לדוגמא..

כאן הבעיה מתחילה בחלק שלא קשור לסיסטם, אלא בחלק שקשור למפתחי האפליקציות. ישנם לא מעט מקרים שראיתי שבהם שאילתות נכתבות בצורה שתגרום לשרת SQL "להזיע" עם שאילתות באורך 6-10 שורות ובסופו של דבר לא קיימת אופטימיזציה של השאילתות, כך שהשרת SQL עצמו הוא בסדר גמור, אבל מה שהמפתח שולח – "חונק" את השרת, תכפילו את בקשת השאילתות פי 100 או 1000 (פר גולש) – וקיבלתם מערכת שיכולה להיתקע גם אם יש בשרת 32 ליבות!

איש DBA רציני הוא אדם שלמד הרבה יותר ממפתחים את ה-SQL והוא יודע לעשות אופטימיזציה לשאילתות. במקום 10 שורות אורך שאילתה, הוא יכול לכתוב את אותו דבר בשורה וחצי לדוגמא תוך ניצול הפונקציות הספציפיות של אותה אפליקציית SQL. אותו DBA יכול בעצם לשבת עם המפתחים שלכם ועם הקוד (ברוב המקרים הוא לא צריך לדעת את שפת התכנות שהמפתח משתמש הואיל ושליחת שאילתות נעשית פחות או יותר בצורה זהה בכל השפות) וללמד את המפתחים איך לכתוב שאילתות בצורה אופטימלית, כך שלאחר סשן של יום עבודה צמודה עם המפתחים לדוגמא, שרת ה-SQL יחזור לעבוד בצורה זריזה ואופטימלית ובחלק גדול מהמקרים לא תצטרכו להוסיף עוד שרתי SQL כי השרת היחיד לא עמד בעומס.

אישית אני מודע לכך שלכל שרת SQL יש הגדרות של Cache שעוזרות בהאצת עיבוד השאילתות וקריאה/עדכון/מחיקת נתונים מה-SQL, אבל בד"כ ממה שראיתי – אם כבר בהתחלה רצים לשנות את גודל ה-Cache, אותן בעיות יצוצו שוב בהמשך, כי הבעיה היא לא ב-Cache והגודל, אלא בצורת השאילתות.

לכן – אם אתם מוצאים ששרת (או שרות) ה-SQL "חנוק" – אני ממליץ לקחת איש DBA שיבדוק את השאילתות וילמד את צוותי הפיתוח איך לכתוב דברים בצורה אופטימלית, ובאותה הזדמנות כדאי גם להכיר את התכונות של אותו שרות SQL ולחשוב אם לדוגמא לעבור לשרות SQL אחר תואם (לדוגמא מ-MySQL ל-MariaDB שתואם 100% ל-MySQL אך יש לו פונקציות מתקדמות יותר).

בהזדמנות זו – אם ישנם אנשי DBA פרילאנסרים – אשמח אם תשלחו לי מייל ([email protected]) עם הפרטים שלכם כך שאם פונים אליי ומבקשים שרות זה – אפנה אותם אליכם.

תמיכת מוצר מול הסכם בנק שעות

כעסק שנותן שרותים למערכות לינוקס, וירטואליזציה ודברים אחרים שמבוססים קוד פתוח, והשרותים ניתנים ללקוחות במסגרת הסכמי שעות/פרויקטים – אני יכול לאמר שלפעמים מתקבלים פניות שקשורות לשרות, אך הפניות יותר מזכירות את עולם ה-Legacy בחלק מהמקרים ומוצרים סגורים במקרים אחרים.

אתן דוגמא: במקרים מסויימים מתקבלים פניות לגבי האם ניתן שרות ברמות 1-3. בד"כ כשמתקבל אימייל כזה, אני מרים גבה. אישית – אני לא מכיר מה זה רמות 1-3 מהסיבה הפשוטה שכשעסק או חברה פונים ל"חץ ביז" – הם מחפשים פתרון לבעיה XYZ. עדיין היום אף לקוח או לקוח פוטנציאלי לא שאל אותי על רמות 1-3. השאלה העיקרית שנשאלת היא האם אפשר לקבל פתרון מ"חץ ביז" או לא. אם מדובר בבעיה ש"חץ ביז" נותן לה פתרון – אז בשמחה, מסכמים מחיר, תנאי תשלום וכו' ומתחילים לעבוד יחד. אם לא – אז לא.

רמות 1-3 (ושאר רמות) הן דרך מצוינת "לחלוב" מעסקים כספים. ככל שהרמה עולה, אתה משלם יותר. בעולם הלינוקס לדוגמא, רמות לא קיימות. כשאתה קונה לדוגמא SLES או RHEL, אז אתה מקבל תמיכה על גירסת הלינוקס שרכשת (בהמשך אכנס ליתרונות ולחסרונות). אם התמיכה בחבילה שרכשת אינה מספקת לסיטואציה שלך, אז אתה יכול לרכוש שרותי Incident או Consulting (כל חברה והמושגים שלה) שבה אתה תשלם כמה מאות דולרים לשעה, ויצרן ההפצה יקדיש לך מישהו שישב על המערכת שלה למצוא מה התקלה ואיך לפתור אותה. היכן יש רמות בעולם הלינוקס? ברמת הדחיפות. אם ניקח לדוגמא את רמות התמיכה של Red Hat, נוכל לראות שיש רמות ב-SLA. רוצה שרות טלפוני? שלם 800$ פר עותק הפצה. רוצה שרות מהיר? המחיר קופץ ל-1500$ פר עותק (שוב, המחירים אינם כוללים מצבים שבהם מהנדס מוצמד לעסק שלך לפתור את הבעיה, שם התשלום ליצרן ההפצה הוא בנפרד ממה ששילמת על ההפצה).

שיטת תשלום זו ועבודה כך מתאימה לעסק קטן שרכש לדוגמא RHEL כחלק מחבילה שכוללת תוכנה יעודית שרצה על לינוקס. במקרים כאלו העסק יכול לפנות ליצרן התוכנה היעודית אם יש לו תקלות, והוא יכול לפנות גם לרד-האט אם יש לו תקלות הקשורות ללינוקס עצמו. אין ממש הגיון ברכישת בנק שעות לתמיכה מצד ג' אלא אם רוצים לעבוד על הלינוקס אם תוכנות נוספות שאינן מסופקות במסגרת החבילה.

כשזה מגיע לעסקים וחברות שמריצים עשרות/מאות/אלפי מכונות לינוקס לעומת זאת, אין יתרון ברכישת מנוי שנתי לתמיכה של יצרן ההפצה. בעסקים וחברות, ברוב המקרים התוכנות שמריצים על הלינוקס – הן יותר חדשות ממה שמגיעים עם ההפצה. לדוגמא, גירסת PHP שמגיעה בהפצת RHEL 7.4 היא גירסה 5.4.16 כאשר הגירסה היציבה היום לפי אתר PHP היא 7.1.10. אם תתקין את 7.1.10 על ה-RHEL ויהיו לך בעיות שה-PHP לא מצליח לרוץ, רד-האט לא תתן לך שרות הואיל והם נותנים אך ורק שרות לחבילות שהגיעו עם ההפצה עצמה, לא מ-REPO נוספים. דוגמא נוספת: רוצה להשתמש ב-NodeJS? הגירסה שקיימת היום ב-EPEL REPO היא אכן גירסת ה-LTS האחרונה, אבל שוב – מכיוון שזה REPO חיצוני, אין תמיכה רשמית מצד רד-האט.

לכן אני ממליץ לחברות לחשוב על כמה נקודות:

  • אם יש בחברתכם IT שנותן תמיכת לינוקס, ואתם חושבים במהלך השנה להכניס טכנולוגיה/פלטפורמה חדשה – קחו יעוץ חיצוני (גם אם זה לשעות בודדות) שמכיר את הטכנולוגיה החדשה. חבל שתשרפו עשרות שעות על תקלות שהיועץ החיצוני כבר מכיר.
  • אם בחברתכם יש חובה להשתמש בהפצה מקורית (RHEL או SLES) ואתם רוצים עדכונים, אז מומלץ לחשוב על רשיונות SuSE Linux Enterprise עם Expanded Support – זה יתן לכם עדכונים גם ל-RHEL וגם ל-SUSE וזה גם יותר זול מ-RHEL מבחינת רישוי שנתי.
  • כיום כמעט בכל פרויקט לינוקס, החבילות מגיעות מבחוץ (Github או REPO חיצוניים) אינן נתמכות ע"י יצרן ההפצה ולכן אם אין לכם צוות לינוקס בחברה שיכול לבצע אינטגרציה במסגרת הזמן שאתם רוצים – קחו יעוץ חיצוני (כדאי לסכם שיכתבו עבורכם תיעוד).
  • אם אתם משתמשים (או חושבים לעבור) לאובונטו, עדיף לרכוש בנק שעות חודשי ליעוץ מומחה.