חישובים על מעברים לעננים ציבוריים מול ענן פנימי

הערה: אישית אני האחרון שהוא "אנטי עננים ציבוריים". אם יש לחברתכם צורך ביעוץ, ליווי והקמה של דברים על הענן הציבורי, אשמח אם תיצרו קשר. יחד עם זאת, אני חושב שחברות רבות בארץ יכולות להקים להן ענן שיתן להם את רוב הדברים שהם צריכים מענן ציבורי – מקומית, ועל כך הפוסט.

בחברות רבות בארץ נערכים מדי פעם חישובים האם לעבור לענן או לא והשאלה הכי חשובה שנשאלת היא: האם זה יוצא יותר זול מאשר לרכוש תשתית כאן בארץ (או היכן שהחברה נמצאת, ארצות שונות וכו').

אם נתייחס למצב בישראל, אז הדבר הכי אירוני שקורה פה בארץ, הוא עניין מחירי שרתי המותג (HP, Dell, Lenovo, Cisco, Fujitsu): המחירים כאן די "דוחפים" את הלקוחות לעבור לשרותי ענן עקב מחירם היקר (מאוד).

הבה נסתכל מהצד השני, אצל ספקי ענן, ולא חשוב אם מדובר בספק קטן יחסית (Linode, Digital Ocean) או על הגדולים (אמזון, גוגל, מיקרוסופט): אצל כל אותם ספקים יש התחמקות רצינית מכל ציוד מותג. אצל הגדולים לא תמצאו שום ציוד מותג של שרתים, לא תמצאו חומרה של Enterprise ממותג (למעט מעבדים), לא תמצאו מתגים של מותגים, אין שום NetApp או EMC שמשמש כ-Storage ל-VM, ועוד. אצל היותר קטנים יכול להיות שתמצאו שרתי מותג – אך הם נרכשים בתצורה הכי בסיסית וכל הציוד הפנימי הוא צד ג' – ללא גרסאות Enterprise. הגדולים בונים לעצמם את הכל ושרתים מיוחדים נרכשים משמות שאף אחד לא מכיר כמו Wywinn הסינית שמייצרת את הדגמים לפי שרטוטי לוחות שספקי הענן מעבירים). בקיצור: המטרה של כל אותם ספקי ענן היא להוציא כמה שפחות כספים על הציוד, ובגלל זה פרויקטים כמו OCP מאוד פופולריים אצל ספקי הענן וכולם משתתפים ותורמים שרטוטים, תכנונים וכו'.

במילים אחרות: כשחברה עוברת לענן, המכונות הוירטואליות לדוגמא שהם יקימו – יוקמו על ציודים שספק אם בחברות ירצו לרכוש אותם מקומית. זה שאתם עוברים לענן לא אומר שלא יהיו לכם מכונות VM תקועות ושאר תקלות. אתם פשוט תצטרכו לבצע Restart והתשתית ענן תקים את ה-VM במכונה אחרת, ומכיוון שתשתית ה-Storage שם שונה לחלוטין מכל NetApp או EMC שאתם מכירים, לא יהיה צורך בביצוע Migrate (ואגב, הדיסקים באותו פתרון Storage – המכניים הם SATA "ביתי" וה-SSD ברובם גם "ביתיים" למעט חלק קטן עבור Write Cache שהם OEM מיצרנים ידועים כמו Samsung).

לכן, כל נסיון לבצע חישובי ROI או TCO כאשר הפתרון המקומי "מנצח" נידון ברוב המקרים לכשלון מכיוון שמנסים להשוות בין תפוחים לתפוזים. ספק הענן הולך על הציוד הכי זול (ובכמויות) ואילו Enterprise הולכת מראש על ציוד יקר.

אז איך אפשר לקבל מחיר נמוך, יחד עם עמידה בכל מה ש-Enterprise דורש?

התשובה פשוטה אך לא קלה לעיכול לאנשי מנמ"ר: להחליף את הדיסקט.

נאמר מראש: לשום חברה בארץ לא יהיו את המשאבים שיש לכל ספק ענן ציבורי בינלאומי להקים תשתית כזו. אף אחד לא ילך לשכור צוות מתכנני לוחות אם, ASIC וכו' ואף אחד לא הולך להזמין כל חלק באלפי עותקים, ולכן כדאי לראות בעצם מה הציוד שהם כן קונים ומה כחברה אתם כן יכולים לרכוש מבלי להיצמד למותגי יצרני שרתים ומדבקות אלא ללכת על מפרטים וביצועים שתואמים לדרישות שלכם, תוכנות שמתאימות, ציודים משלימים וכו' ומעל כל זה לעגן את הדברים בחוזה SLA שמתאים לכם, כך שתהיה לכם תמיכה ושרות שאתם מעוניינים בהם.

להלן מספר נקודות כלליות שיש לתת עליהן את הדעת:

  • וירטואליזציה – 2 הדברים החשובים כשמקימים ענן פרטי זה יציבות ומחיר נמוך (כשאני מדבר על מחיר נמוך, אני מדבר על מחיר תלת ספרתי בדולרים פר ברזל בגירסה המסחרית, או גירסת קוד פתוח עם חוזה תמיכה מבחוץ). מי שמעוניין ב-OpenStack, כדאי שיצור קשר עם SuSE ישראל (המחיר זול בעשרות אחוזים מהמחיר של Red Hat). מי שמעוניין בפתרון שהוא וירטואליזציה נטו, כדאי שיסתכל על RHV של Red Hat.
  • שרתים – אתם יכולים להשתמש בשרתים קיימים או לרכוש שרתים מתור קודם (ברוב המקרים, ההבדל בביצועים בין הדור הקודם לנוכחי לא כזה גדול). אני ממליץ גם להסתכל על השרתים של SuperMicro ושל חברת Tyan. ספציפית ל-SuperMicro יש מבחר הרבה יותר גדול של שרתים לצרכים שונים ופתרונות חדשניים שעדיין לא קיימים אצל HP או DELL לדוגמא, ובמחיר שהוא זול בהרבה בהשוואה לחמשת היצרנים שציינתי לעיל. אגב, הנה משהו מעניין שכתבה חברת Barrons על Supermicro. שרתים שאני לא ממליץ – הם דווקא של HP ובסעיף הבא אסביר מדוע.
  • דיסקים – עולם הדיסקים משתנה כל הזמן. דיסק SATA טיפוסי שבעבר היה נותן מהירות קריאה של 110-150 מגהבייט לשניה נותן כיום 250 מגהבייט לשניה ובקרוב יצאו דיסקים מכניים שנותנים מהירות שמגיעה ל-420 מגהבייט בשניה ובחיבור NVME (כן, SAS/SAS-HD מגיע לסוף דרכו). המבחר די גדול וכפי שהוכיחה חברת BackBlaze בדו"ח אחרי דו"ח (הם מנפיקים דו"ח פר רבעון והם קונים אלפי דיסקים) – דיסקים ל-Enterprise לא נותנים מאומה הן מבחינת ביצועים והן מבחינת שרידות. גם מבחינת מחיר, בממוצע אתה יכול לרכוש 3 דיסקים במחיר שקונים לדוגמא דיסק קשיח מ-HP, כך שאתה יכול להגדיר 2 דיסקים ב-RAID-1 ועוד דיסק כ-Hot Spare, ואתה מסודר לתקופה ארוכה – פר שרת. אני לא ממליץ על שרתי HP מבחינת דיסקים מכיוון ש-HP נועלים אותך על דיסקים שלהם בלבד (שעולים פי 3 בלי הצדקה, במיוחד כשרוכשים פתרון כולל SLA ואז עניין כל החלפת הדיסקים הוא על מי שנותן לכם שרות).
  • דיסקים SSD – עולם ה-SSD מתעדכן כמעט כל חצי שנה במהירות ויש המון יצרנים וסוגי SSD שונים. המצב מול SSD ל-Enterprise הגיע למצב כזה מגוחך כשראיתי אצל לקוח דיסק SSD שעלה המון והביצועים שאותו SSD נותן הם פחות ממחצית מדיסק SSD שיושב לי פה במחשב הדסקטופ שלי, ואני שילמתי רבע מחיר ממה שהוא שילם. לכן, חשוב לבחור יצרן שרתים שמאפשר הכנסה של כל דיסק צד ג' ובכך להנות מהתחרות בשוק.
  • מעבדים – המלצתי בעבר על EPYC ואני עדיין ממשיך להמליץ על מעבדים אלו מהסיבה הפשוטה שמקבלים יותר ביצועים וליבות ומשלמים פחות. החשבון פשוט.
  • תקשורת – זמן רב שהמחירים לא זזו בצורה רצינית בתחום התקשורת אולם כיום יש ירידה במחירים ולכן מומלץ לצייד כל מכונה בכרטיס עם זוג כניסות בחיבור +SFP כתקשורת עיקרית ומתגים עם חיבורים של 10 ג'יגה ו-Up/DownLink של 40 או 50 ג'יגה. אגב, יש בהחלט גם מתגים שתומכים ב-RJ45 וחיבור 10 ג'יגה על CAT6 (למרחקים קצרים) או DAC (גם למרחקים קצרים) או סיבים אופטיים (למרחקים יותר ארוכים).
  • סטורג' – אף אחד מספקי העננים, גדולים כקטנים, לא משתמש בסטורג'. כיום הבון טון הוא שימוש בדיסקים מקומיים עם פתרון Scale Out לסטורג' בין כל המכונות הפיזיות. הפתרונות הפופולריים כיום הם CEPH ו-GlusterFS.

פתרון מבוסס על הדברים שציינתי יתן לכם:

  • אפשרות קלה לשדרוג והוספת מכונות
  • פתרון ענן ל-3-5 שנים כולל תמיכה שוטפת
  • הרצת מכונות וירטואליות, קונטיינרים ועוד.

לסיכום: אפשר להקים תשתית שיכולה בחישוב ROI/TCO להיות יותר נמוכה ממחירים של ענן ציבורי – אם "משתחררים" מהראש של ציוד Enterprise ממותג מהיצרנים שציינתי בתחילת הפוסט. הציוד שתיארתי יכול לעמוד בדרישות פרודקשן חמורות והוא כבר עומד – אצל ספקי עננים קטנים לדוגמא (אגב, כשאני מדבר על "קטנים" אני מדבר על ספק עם מינימום 5 DC ואלפי שרתים פיזיים). כל עוד הדרישות שלכם מסתכמות במכונות וירטואליות וקונטיינרים – זה עובד. יש כמובן דברים שעננים מקומיים לא כל כך נותנים כמו כל עניין ה-Serverless או API ענק כמו של אמזון ל-1001 שרותים שונים, ואם רוצים להשתמש באותם API, אין מנוס מאשר לחתום מול ספק ענן ציבורי.

על vSphere ועל החלפת שרתים

יוצא לי מדי פעם לקבל תגובות נלהבות לגבי וידאו קליפים שאני מוציא על תוכנות מסויימות, בין אם זה על וירטואליזציה, על קונטיינרים וכו'. בחלק מהמקרים, כשאני מקבל תגובות נלהבות מצד מנמ"ר או CTO ורצון להטמיע אצלם דבר כזה, אני נאלץ "לצנן" את התלהבותו בכך שאני מסביר שמה שאני מדגים זה יותר לצורך שיתוף ידע ופחות לצרכי קידום מכירות (מה לעשות, אני נותן שרותי יעוץ ואינטגרציה, לא שרותי מכירות) ובחלק מהמקרים התוכנות הללו פשוט לא מספיק בשלות לפרודקשן לחברות גדולות. אני לדוגמא הייתי מאוד שמח "לדחוף" את RHV/oVirt כפתרון תחליף ל-vSphere אבל יש כמה באגים מעצבנים ופונקציונאליות שחסרה שפניתי בגינם ועד שהם לא יתוקנו, אני לא יכול להמליץ על פתרון זה ל-Enterprise.

לכן, כיועץ, הדבר הראשון שחשוב לי במתן יעוץ לגבי פתרון תוכנה לדוגמא, זה שהתוכנה תהיה מספיק "בשלה", עם תמיכה מסחרית, ועם עדכונים ובמיוחד עדכוני אבטחה. אם מדובר במוצר מסחרי שאני עוקב אחריו ואני רואה שאין עדכוני אבטחה לדוגמא, אני לא אמליץ על המוצר.

חברות רבות בארץ משתמשות בפלטפורמת vSphere כמענה ראשי לצרכי וירטואליזציה, ויש גם לא מעט כאלו שלאחר שמיקרוסופט הטיסה את מחירי רשיונות ה-Windows Server 2016 לשמיים – שמתעניינים לעבור לפלטפורמה זו. מבחינה טכנית, הפתרון של vSphere הוא פתרון מעולה, יש להם גם תמיכה מעולה, הם מוכרים שורה של מוצרים שמשתלבים יפה עם הפלטפורמה. מבחינת אבטחה ועדכוני אבטחה – ל-VMware יש רקורד די מרשים מבחינת מהירות שחרור עדכונים כך שהמלצה על פלטפורמת vSphere היא המלצה קלה שרוב חבריי היועצים ימליצו המלצה זהה.

אבל אחד הדברים שעדיין מתרחשים בארץ זה חוסר עדכון גרסאות. לא מעט מהחברות עדיין משתמשות בגירסאות 5.5 (הן מבחינת ESXI והן מבחינת vCenter) למרות שנשארו שבועיים בלבד לחיי התוכנה. ב-19 לחודש זה, המוצר "ימות" רשמית ולא יצאו לו כל עדכונים, גם לא עדכוני אבטחה קלים או קריטיים, ולכן חשוב לשדרג גירסה כמה שיותר מהר.

כאן מתקיים איזה משהו מוזר: חברות רבות שכן משתמשות בגירסה 6, אינן משדרגות לגירסה האחרונה (6.7) למרות שאין עלות נוספת מבחינת רשיון (אם כי יש צורך לשנות מספר סידורי – המספר הסריאלי שונה בין 6, 6.5 ו-6.7 ומספר של 6.0 לדוגמא לא יאפשר הפעלה של Schedule DRS על גירסה 6.5 ומעלה). כיום גירסה 6.7 היא גירסה בהחלט יציבה עם פונקציות רבות ותמיכה מתקדמת בדברים כמו NVME 1.3 (המאפשרת לקבל הרבה יותר מידע והתראות על SSD NVME) ודברים רבים נוספים.

וכאן מגיע עניין שדרוג שרתים.

בגירסה 6.7 של ESXI החליטו ב-VMWare להתחיל לנופף את גרזן התאימות אחורה. יש לך שרתים של HP מדור 6 לדוגמא או שרתים אחרים עם Xeon 55XX, Xeon 56xx, ויש עוד רשימה ארוכה של מעבדים שבהם גירסה 6.7 לא תעבוד. מדוע? אין לי גישה לקוד או ל-VMware עצמם, אך אני יכול לנחש שבשביל לתמוך בפונקציונאליות של ה-VT, כתבו ב-VMware הרבה קוד "בעייתי" שהם מתים להעיף, גם במחיר הסרת תאימות למעבדים מסויימים.

מטבע הדברים, מי שקורא את הרשימה ויש לו מעבדים ישנים המוזכרים ברשימה, יעדיף להתקין גירסה יותר ישנה של ESXi כמו 6.0 או 6.5. שם עדיין כמובן נשמרת התאימות.

אך זו, לעניות דעתי, החלטה אינה טובה, מכיוון שגירסה 6.0 נתמכת רק עוד שנה וחצי, ויש עוד נושא אחד חשוב…

PPW – או Performance Per Watt.

בעקרון, מעבדי Xeon נחלקים לדגמים מסויימים בכל גירסה: גירסת L הינה גירסה שצורכת הרבה פחות חשמל (אבל יש לה ביצועים נמוכים), ויש את גירסה E והיא הכי פופולרית (זה מה שבד"כ יצרן השרתים ימכור לך). למעבדים הישנים היתה גם גירסת X ששם מהירות המעבד היתה גבוהה, אבל צריכת החשמל היתה גבוהה בהתאם, פר מעבד.

אם נשווה מעבד Xeon ישן מסידרה 55XX (בלי ה-V) או 56XX בדגמים L או E, למעבדי Xeon E5 V4 לדוגמא (או למשפחה החדשה של ברונזה, כסף, זהב, פלטינום במעבדי Xeon-SP) נראה שצריכת החשמל היא כמעט אותה צריכה, רק שרמת הביצועים שונה לחלוטין. מעבד V4 או SP יתן ביצועים שנעים בין פי 3 ל-פי 10 (תלוי בפלטפורמה, תוכנה וכו') בהשוואה למעבדים הישנים. פלטפורמות כמו vSphere גם יודעות לנצל את הפונקציונאליות החדשה במעבדים כדי לתת HA יותר טוב ודברים נוספים (PCI Pass-through משופר, תמיכה יותר טובה ב-SR-IOV ועוד).

יוצא מכך, שאם תשקיעו חד פעמית בהחלפת השרתים, תוכלו לקבל הרבה יותר (יותר מכונות VM פר ברזל, תמיכה של יותר זכרון, תמיכה בציודים מודרניים ועוד) , וצריכת החשמל שלכם תישאר פחות או יותר אותו דבר (סביר להניח שזה יהיה פחות, המעבדים כיום יותר חכמים ומתחשבים יותר בצריכת חשמל, במיוחד מעבדי EPYC של AMD בוירטואליזציה). נכון, תצטרכו להקים Clusters חדשים (אחרת אין HA), אבל זהו דבר שקל לעשות והעברת מכונות VM בין השרתים הישנים לחדשים מצריכה בסך הכל חיבור ל-Datastore השונים, כיבוי המכונה הוירטואלית והפעלתה מחדש ב-Cluster החדש (יכול להיות שתצטרכו לשנות אולי גם את ה-Network אם חיברתם ל-VLAN אחר).

אישית אני יכול לאמר שאני מפעיל LAB ואני זה שמשלם את החשמל על ה-LAB ומצאתי שהחזקת שרתים ישנים והרצת מכונות VM עליהם פשוט אינה כדאית, במיוחד אם אני משווה את הביצועים וצריכת החשמל למעבדים מודרניים. בשבילי עדיף לי לקנות 2 מכונות עם מעבדי EPYC במקום הפעלה של 4 שרתים ישנים עם מעבדי Xeon 56XX. כך אוכל גם להשתמש ב-NVME, גם אוכל להכניס כרטיסי PCIe 3.0, וכך אוכל להנות מ-יותר ליבות פר מעבד וכל זאת מבלי להפריש עוד כספים לחברת החשמל. אני חושב שהגיון כזה יכול לפעול גם אצל חברות.

לסיכום: לדעתי, חשוב להשתמש בתוכנות יציבות עם עדכוני תוכנה ואם זה לא עולה סכום נוסף, עדיף להשתמש בגירסה האחרונה. אם יש צורך בהחלפת השרתים, אז כדאי לרכוש שרתים חדשים מודרניים ולנצל את היתרונות שלהם ולמכור/לגרוט את הישנים.

חושבים להקים HPC?

עם כניסת העננים הציבוריים לחיינו ול"חיים" של חברות, תחום ה-HPC (כלומר High Performance Computing – כשמקימים פרויקט ובו תשתית עם כמות שרתים גדולה כדי להריץ דברים שונים כמו חישובים בצורה מרוכזת) ירד מעט מסולם הפופולריות. אחרי הכל, אם אני יכול לשכור 50 שרתים (פיזיים/וירטואליים) מאמזון בכמה קליקים, אז בשביל מה לרכוש ברזלים?

אבל מה לעשות שעננים זה דבר נחמד, אבל במקרים רבים חברות דווקא לא מעוניינות לקחת מכונות בענן אלא להקים להם בחוות שרתים המקומית את התשתית. הסיבות לכך מגוונות: חלקם עקב רגולוציה, חלקם בגלל אבטחת מידע, סיבות בטחוניות ויש כמובן את אלו שכבר עשו את החישובים שלהם ויצא להם שעדיף לרכוש מקומית ברזלים ולהשתמש איתם בחווה בחברה (הויכוח אם זה משתלם בענן או לא – לא יסתיים בקרוב).

החלטה להקמת HPC תשמח מאוד משווק Tier1 או Tier2 אבל סביר להניח שיש לכם מגבלת תקציב לפרויקט ולכן כל שרת חייב להיות זול על מנת לרכוש כמה שיותר שרתים ולכן אני מציע מספר נקודות שיכולות להוזיל את המחיר במקרים שונים.

למערכות HPC יש מגוון רחב מאוד של שימושים כמו סימולציות, AI ושאר דברים נוספים. מטבע הדברים כל מערכת HPC ענקית דורשת בדרך כלל קונפיגורציה משלה, אך בפוסט זה אכתוב כמה כללי אצבע שחשובים כמעט בכל מערכת HPC. אלו דברים חשובים במיוחד לחברות שמקימות מערכת HPC ראשונה בחברה (כן ירבו 🙂 ).

הדבר הראשון החשוב ביותר בכל מערכת ה-HPC הוא כח החישוב (בגלל זה צריך את השרתים) ולכן יש צורך בתצורה מסויימת. התצורה המומלצת היא שרתים עם 2 מעבדים או מעבד אחד מרובה ליבות. בד"כ זה יהיה שרת 1U או 2U.

מבחינת מעבדים – אני ממליץ על AMD EPYC ולא על Xeon מהסיבה הפשוטה שעל כל כמות X ליבות שאתם קונים במעבד Xeon, אתם מקבלים כפול עם EPYC וכבונוס אתם מקבלים גם יותר נתיבי PCIe (אם צריך להכניס יותר GPU או כרטיסים נוספים) ויותר L3 Cache במעבד ובנוסף חסכון של אלפי דולרים פר מכונה. אם הולכים על מעבדי EPYC, אז השרתים שאני ממליץ:

  • Dell – שרת 1U R6415 (עם מעבד 1 עד 32 ליבות) או שרת R7425 עם 2 מעבדים (עד 64 ליבות)
  • HPE (דור 10): שרת DL325 (מעבד 1, עד 32 ליבות), DL385 (כ-2 מעבדים, עד 64 ליבות). אם אתם חושבים על הקמת HPC בסוף השנה/התחלת שנה הבאה, אולי תתעניינו גם בשרת ה-CL3150 של HPE.

חברות כמו Cisco מציעות פתרונות מבוססי Nodes שבהם ניתן להכניס 4 שרתים בתצורת 2U. זה נראה כך:

זה נחמד, אבל לא כל כך מתאים ל-HPC בגלל המחיר היקר, מה גם שקשה מאוד להוסיף דברים למכונה כזו, ולכן אני לא ממליץ על תצורה של מכונה כזו או Blade.

מבחינת וירטואליזציה: סביר להניח שלא תריצו וירטואליזציה או שאולי תריצו וירטואליזציה לצרכי Storage שהוא Scale Out (לא ממש צריך וירטואליזציה בשביל זה, יש cgroups בלינוקס). אם אתם חייבים וירטואליזציה, חפשו פתרון זול ועדיף מבוסס קוד פתוח, אחרת כל פתרון מסחרי "ינפח" את המחיר הכללי בעשרות אחוזים.

מבחינת סטורג': ברוב המקומות שתראו HPC, לא תראו סטורג' מרכזי כמו NetApp או EMC. הפתרון לסטורג' בדרך כלל הוא פתרון Scale Out מבוסס קוד פתוח, כמו Ceph או Gluster, ואם אתם רוצים את הפתרון קוד פתוח בגירסה מסחרית, אתם יכולים לרכוש מ-SuSE ישראל או מ-Red Hat בארץ.

מכיוון שסטורג' Scale Out נסמך על דיסקים, תצטרכו דיסקים מקומיים על כל מכונה. כאן אני ממליץ להשקיע ב-SSD NVME בתצורת Mixed Intense. ישנם כאלו שמעדיפים להשתמש ב-SSD ובדיסקים מכניים, אבל כפי שניתן לקרוא בפתרונות Storage כמו Ceph – זה לא מומלץ.

הערה: בימים אלו אני מנסה לעבוד עם יצרן שרתים ידוע בחו"ל לגבי פתרון שיכול לחסוך במחירי דיסקים מיצרנים שונים במקום לחייב אתכם לרכוש דיסקים של יצרן השרתים שאתם רוכשים. פרטים – בקרוב.

תקשורת – 10/25/40/50 ג'יגה – זו צריכה להיות החלטה שלכם. יש מספר יצרנים שמוכרים סוויצ'ים – HPE, DELL, JUNIPER, CISCO – מה שחשוב הוא חיבור מהיר (לא 1 ג'יגה ולא 1 ג'יגה ב-Bond) ולפחות חיבור כפול ומתגים כפולים על מנת לקבל שרידות גבוהה. אפשר לחבר את השרתים למתגים בחיבור אופטי או DAC/TwinAx נחושת, החלטה שלכם, אין ממש הבדלים בין השתיים.

אוטומציה: קניתם עשרות שרתים לפרויקט HPC, אתם צריכים אוטומציה, אין דרך להתחמק מכך. בד"כ ההמלצה שלי היא על Ansible, אבל יש כמובן גם SALT, Puppet, Chef. צוות הלינוקס בחברה יכול לאמר מה העדפותיו.

הפצת לינוקס: נדיר מאוד שתמצאו HPC שמריץ Windows, כי כולם מריצים לינוקס, ולכן יש צורך בהפצת לינוקס שתהיה על כולם. בהתאם למדיניות בחברה זה יכול להיות RHEL של רד האט או CentOS 7 החינמי, או SLE של SuSE (ואם אתם מתעקשים על אובונטו, רק גירסת שרת LTS). כפי שציינתי לעיל – גם לרד-האט וגם ל-SuSE יש נציגות בארץ.

שימוש ב-GPU בכל שרת: כאן זה מאוד תלוי מה אתם הולכים להריץ. מכיוון שאין וירטואליזציה בשרתים, אפשר להשתמש בכל GPU (הערה: רשמית, nVidia אוסרת שימוש בכרטיסי GTX בשרתים, אחרת נו נו נו לכם), אך מצד שני, כרטיסי Tesla לאו דווקא יתנו ביצועים יותר גבוהים, אלא אם אתם צריכים הרבה יותר VRAM בכרטיס ה-GPU.

חלוקת עומסים ועבודות: למעט אם אתם מריצים קונטיינרים (ששם מערכות כמו OpenShift, CAASP או Kubernetes דואגות לאיזון עומסים בין השרתים), תצטרכו למצוא תוכנה שמנהלת את התורים והעומסים בהתאם למה שאתם הולכים להריץ. ישנם מגוון תוכנות לפלטפורמות שונות עם API לשימוש פנימי של החברה.

תאימות קדימה: במקום לזרוק את המכונות בעוד 3-4 שנים, אפשר לשדרג אותם מבחינת מעבדים, אבל חשוב לשים לב עם אלו מעבדים רוכשים: שרתים מבוססי EPYC של AMD – מובטחת תאימות קדימה לדור מעבד הבא ואחריו, כנ"ל לגבי מעבדי Xeon SP של אינטל אך זה לא קיים במעבדי Xeon V4, שם אתם יכולים אולי לשדרג למעבד מאותה משפחה, אבל סביר להניח שתצטרכו גם להחליף ספקי כח ולא תקבלו ביצועי RAM יותר גבוהים.

לסיכום: הקמת HPC זה דבר מאוד יקר, אבל ניתן לחסוך בכל מיני אספקטים. חשוב לשים לב לדברים שתיארתי וחשוב גם לחשוב קדימה אם רוצים להרחיב או לשדרג את ה-HPC בעתיד. לא כל הצעה שמקבלים משקללת את כל הדברים שאתם צריכים (ברובן יש "חורים") וצריך יעוץ חיצוני לדברים ומה שהכי חשוב – זה לדעת מה הולכים להריץ על ה-HPC בראש ובראשונה.

נקודות למחשבה כשרוצים לרכוש סטורג' חדש

יש לא מעט סיבות שחברות מעוניינות לעבור מפתרון סטורג' קיים לפתרון סטורג' אחר. יכול להיות שהאחריות תמה, יכול להיות שהם לא מרוצים מהשרות ו/או מהסטורג' עצמו, יכול להיות שהם רוצים לגדול והמחיר שהם מקבלים עבור גדילה חסר פרופורציות – בקיצור, בלא מעט מקרים הסיבות לרצות להחליף סטורג' לא קשורות לסיום המקום הפנוי בו.

לא מעט חברות בארץ משווקים (או Reseller) של מוצרי סטורג'. חלק מהמוצרים הם סטורג' "אמיתי" וחלק מהמוצרים הם לא יותר מאשר שרת סטנדרטי שהוכנסו לתוכו דיסקים, מערכת הפעלה קניינית הכוללת פתרון סטורג' בתוכנה – והרי לכם סטורג' מבוסס תוכנה. כמעט אף אחד, אגב, לא יאמר לכם שזה SDS (כלומר Software Defined Storage) למרות שרוב הסטורג'ים שמוכרים בקצה התחתון עד בינוני הם SDS לכל דבר ועניין, רק שאתם תשלמו מחיר הרבה יותר גבוה ממחיר שרת רגיל שיש בו דיסקים ואיזו תוכנה. מדוע? וולקאם טו איזראל!

אני רוצה להכיר לכם את Elsa, סטורג' שאני בניתי מחלקים שהשאלתי מ-2 יבואנים יקרים (תרתי משמע). Elsa מזמן כבר "מתה" והציוד הוחזר ליבואנים אולם בעתיד אני מתכוון לבנות את Elsa מחדש. מה יש בשרת Elsa?

  • 22 דיסקים של סמסונג מסוג PM883 בגודל 1 טרהבייט מסוג Mixed Intensive
  • 2 דיסקים של אינטל 900P (לצרכי Cache, ZIL, Logs) בגודל 280 ג'יגהבייט
  • 256 ג'יגהבייט זכרון DDR4 ECC במהירות 2666 מגהרץ
  • מעבד יחיד Xeon V4 עם 4 ליבות
  • מערכת הפעלה: Fedora 28 עם ZFS
  • חיבורי רשת של 25 ג'יגהביט

המערכת הזו עבדה במשך חודשיים תוך כדי שהיא מחוברת ל-15 שרתי ESXi ונתנה הן שרותי iSCSI והן שרותי NFS (נפרדים, ישירות ל-VM). מבחינת IOPS – זה נע בין חצי מיליון ל-מיליון.

מערכת כזו אינה בנויה כפי שניתן לראות ל-Enterprise. אין בה בקרי RAID כפולים והשרידות שלה היא לא משהו (אין שום שרת נוסף זהה לצרכי HA), אבל אני מראה כאן את Elsa כדי ללמוד משהו חשוב, על Tiering שמאוד חשוב בכל סטורג' שקונים.

בעקרון, ה-Tiering הוא בעצם "שכבות" בהם נמצא המידע שלנו. ככל שהמידע נדרש בתכיפות יותר גבוהה, הוא "יושב" ב-Tiering יותר גבוה (כאשר הוא תמיד גם נמצא ב-Tier הכי נמוך – בדיסקים הקשיחים). שכבות ה-Tiering ב-Elsa הם (מהכי מהירים להכי "איטיים", אין ב-Elsa דיסקים מכניים):

  • ה-256 ג'יגהבייט זכרון – זה ה-RAM של המערכת, זה הדבר הכי מהיר שיש
  • 2 הדיסקים 900P של אינטל – יש להם Latency יותר גבוה מ-RAM אבל יותר נמוך מכל דיסק אחר
  • דיסקים SSD

בסטורג' קנייני לעומת זאת (StorWiz של IBM, או VNX של EMC לדוגמא) ה-Tiering מעט שונה:

  • שכבת ה-RAM
  • שכבת NVRAM – זהו זכרון מסוג מיוחד שאינו נמחק ברגע שאין חשמל
  • שכבת ה-SSD
  • שכבת הדיסקים המכניים / SSD שליפים (במדפים)

בשרתי סטורג' שהם SDS אין שכבת NVRAM ובמקרים רבים גם אין בקרי RAID כפולים, כך שה-Tiering הוא כמו זכרון, SSD, ודיסקים. כאן, חשוב לדרוש שיהיו SSD שלא מותקנת עליהם מערכת ההפעלה, ה-Cache אמור לשבת ב-SSD נפרדים ושיהיו Mixed Intensive. ברוב ההצעות מחיר שתקבלו, ה-SSD יהיו Read Intensive ויש הבדל ניכר במחיר.

דבר נוסף שחשוב הוא עניין החיבוריות: כמעט כל מי שמוכר פתרון סטורג', מוכר אותו עם פתרון FC (כלומר Fiber Channel) במהירות 16 ג'יגהביט. זהו פתרון טוב לדיסקים בחיבור SAS ו-SAS2 או SATA למדפים/JBOD או בדיסקים שיושבים בשרת, אבל אם אתם חושבים על NVME – פתרון ה-FC יהווה צוואר בקבוק – חיבור 16 ג'יגהביט מאפשר ברוטו 2 ג'יגהבייט לשניה, ו-NVME מעביר בין 1.5 ל-2.5 ג'יגהבייט לשניה ואני מדבר על דיסק יחיד, ומכיוון שלעולם לא תכניסו SSD NVME יחיד, החיבור יחנק, ולכן אולי כדאי לחשוב על פתרונות Infiniband או Ethernet מהירים במהירות 25 ג'יגהביט ומעלה (ובקשר ל-Latency – ישנם מס' פתרונות עם Latency נמוך, כולל RDMA וחבריו).

אם כבר דיברנו על FC, לא מומלץ לסמוך על 4 חיבורי ה-FC שקיימים ותמיד מומלץ לקנות מתג לחיבור המהיר, במיוחד אם יש לכם רק 3 שרתים ואתם חושבים לגדול בהמשך. יש תחרות, נצלו אותה לשם מו"מ כדי להשיג מחירים טובים.

נקודה נוספת שחשוב לקחת בחשבון היא גיבוי הסטורג' עצמו. כן, יש Veeam שמגבה מכונות וירטואליות (והוא מגבה ל.. סטורג') אך תקלה רצינית בסטורג' (ותקלות תמיד קורות, תשאלו את מרפי) לא תאפשר לכם לא לשחזר מכונות VM או דברים אחרים, ולכן כדאי לגבות את הסטורג' לקלטות גיבוי או למכונת NAS זולה אחרת (במכונות שהן אינן G8/G9/G10 של HPE שהן אינן ביצור/פרודקשן אפשר גם להכניס SATA "ביתיים" גדולים זולים, רק חשוב להוסיף SSD לשם Cache). כאן, אגב, אני רוצה להזהיר בהזדמנות שדיסקים SSD של אינטל ש-HPE משווקת, במקרים רבים הקושחה כזו גרועה, שדיסקים נופלים גם בצוותים!

ודבר אחרון שיכול להיות חשוב: חוץ מ-iSCSI, תחשבו על פרוטוקולים אחרים שאתם צריכים בשרתים שניתן להוציא אותם באופן "טבעי" מהסטורג' ולא להסתמך על שרת VM שיוציא אותם (SMB/CIFS, NFS) מכיוון שסטורג' תמיד יוציא אותם עם ביצועים גבוהים יותר. ואם יש לכם צורך בכך, הכניסו את זה בתנאי הרכישה של הסטורג'.

ומה לגבי כל ההתלהבות לגבי HCI עם vSAN/Nutanix/Simplivity במקום סטורג' יעודי? הם טובים, אבל הבעיה האמיתית שלא תמיד שמים לב אליה היא עניין גדילת כמות הסטורג': במקרים כמו vSAN לדוגמא תצטרכו להוסיף 3 דיסקים (2 מכניים או SSD Read פלוס SSD מהיר) פר שרת שמשתתף ב-HCI, ומהירות IOPS גבוהה מקבלים רק כשכמות השרתים המשתתפים ב-HCI היא גדולה (ארון פלוס). נוסיף לכך שבניגוד לדיסקים ביתיים, דיסקים ל-Enterprise יקרים והמחירים בקושי יורדים (וחברה כמו HPE לוקחת עשרות אחוזים יותר בגלל … מדבקה ושינוי כמה ביטים בקושחה) – זה יכול להוות בעיה בטווח הארוך.

לסיכום: יש סטורג' אמיתי ויש סטורג' שהוא SDS. אני לא אומר שסטורג' SDS הוא רע (הוא לא) אבל חשוב לשים לב להבדלים. חשוב לשים לב לשורות הקטנות ולמפרט הטכני שבלא מעט מקרים כולל דברים שאולי לא יתאימו לכם, ולכן אני ממליץ לקחת יעוץ חיצוני (שאינו משווק סטורג'). אפשר לוותר על סטורג' אם מכניסים HCI אך יש לכך עלות שלא תמיד נלקחת בחשבון בזמן המו"מ לקניות.

על גריטת שרתים ישנים ומה ניתן לעשות

הערה: כשאני מדבר פה על שרתים, אני מדבר גם על תחנות עבודה עם מעבדי Xeon – למרות שהם אינם מוזכרים בפוסט עצמו.

כשאני מקבל פניות מחברות (לא מסוחרים שמוכרים יד שניה) שרוצות לגרוט/למכור את השרתים היותר ישנים שלהם, אני מקבל פניות שאני יכול להגדיר אותם ל-2 סוגים:

  • מחירים בשמיים – כשחברה רוצה מחירים מאוד גבוהים פר שרת (מעל 1000-1500 שקל נניח) על השרתים שלהם ומחירים בנפרד על ציודים. אלו בד"כ יצטרכו ללמוד על בשרם שאף סוחר/גורט לא יקנה מהם.
  • מחירים מתחת לרצפה – חברות שמקבלות הצעות לקבל "שווה ערך" על שרתים, למרות שבפועל הם מקבלים הרבה פחות ממה שהם שווים (בד"כ השווה ערך מגיע בצורת זיכוי על שעות טכנאי, הנחה ברכישת שרתים או שרותים. סוחרים יד שניה בד"כ ישלמו כסף אם הם לא מוכרים לאותו לקוח ציוד או שרותים).

כאחד שדווקא מכיר לעומק את תחום הברזלים, אני ממליץ לקחת יעוץ הואיל ועל סוגי שרתים שונים כדאי להתמקח ואילו על אחרים (כמו שרתי Blade מלאים) אני לא ממליץ להתמקח על המחיר ולהיפטר מהם (קיבלתי בעבר כמה הצעות לקחת בחינם. חשבון החשמל שלי מסר לי "ד'ש" אז ויתרתי), אבל אני רוצה בפוסט זה לתת כמה "נקודות אצבע" לדברים שאולי כדאי לחשוב עליהם טרום החלטה על מכירה/גריטה (טוב, למעט הצבא וחברות רפואיות שרוצות שמכבש יעבור על הציוד למרות שאין שום הגיון בכך. מי שכתב את הנהלים הללו מבין במחשבים כמו החתולים שלי!).

נתחיל בשרתים הפחות ותיקים, ואני מדבר על שרתים כמו:

  • HP G9 לסוגיו
  • DELL X30 (ה-X מוחלף ב-400, 600, 700 וכו'. האות שבשם לא ממש משנה)

הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא אלו מעבדים יש לכם (אפשר להסתכל ב-BIOS/UEFI). אם יש לכם Xeon V3 אז אתם יכולים לפנות ליצרן ולרכוש Kit שדרוג למעבדים, אפשר להכניס מעבדי Xeon V4 לשרת (יש צורך לעדכן את ה-BIOS/UEFI לפני כן, אם לא שדרגתם לאחרונה). הביצועים לא יהיו כמו שרת דור קדימה (G10, X50), אבל אתם תקבלו ביצועים שגבוהים בין 30-60% (ההפרש בביצועים הוא בגלל הזכרון, בשרתים כמו G10,X50 הזכרון הוא DDR4 במהירות יותר גבוהה ממה שיש לכם עם ה-DDR3).

הבעיה בעניין השדרוג קשורה לדרך שאתם רוצים לשדרג. אם אתם לדוגמא חושבים לפנות ליצרן, המחיר שיגבה מכם לא ממש זול. אם לדוגמא יש לכם שרתי X30 של DELL (שוב, ה-X מוחלף במספר 430,630,730 וכו'), תצטרכו לשלם בסביבות ה-800-6000 דולר (תלוי במעבד) כפי שאתם יכולים לראות כאן. אם לעומת זאת אתם קונים מסוחר יד שניה שמביא טכנאי שעושה לכם זאת, המחיר זול יותר. כך אתם מאריכים את חיי השרתים הללו בעוד כמה שנים.

מצד שני, חברות המוכרות שרתים חדשים מעוניינים כיום להיפטר מהמלאי עם מעבדי Xeon V4, אז יכול להיות מצב שרכישת שרת חדש תהיה זולה יותר (מה גם שהמדינה מכירה בשרתים החדשים כמלאי שיש לו פחת ל-3 שנים, כך שאתם מרוויחים בסופו של דבר יותר על רכישת שרת חדש).

שרתים ישנים יותר כמו:

  • HP G7 לסוגיו
  • IBM M3 לסוגיו
  • DELL X20 (שוב, תחליפו את ה-X ב-620,720,420 וכו', לא חשוב האות)

אלו שרתים שניתן ניתן לשדרג מעבדים אבל רק לאותה משפחה (כלומר Xeon V1, לרשימה הזו וגם אז, רק ה-E5-2XXX או E5-4XXX אם יש לכם שרתים עם 4 תושבות למעבדים), כך שאתם יכולים לדוגמא לעבור ממעבדים עם 4 ליבות, למעבדים עם 12 ליבות. השדרוג יוצא יותר זול מהדוגמאות לעיל, אבל הביצועים, למען האמת, לא יהיו כאלו גבוהים כי הם לא כוללים טכנולוגיות יותר מתקדמות שקיימות ב-Xeon V4 והזכרון מאוד איטי בהשוואה לשרתים הכוללים זכרון DDR4.

במקרים רבים, סביר להניח שהחברה כבר מיצתה את החשיבה מה לעשות עם השרתים לפני שהם מעיפים אותם, והם הגיעו למסקנות שאין להם צורך בהם. כאן דווקא אני יכול לתת המלצה שאולי יכולה לעזור לגבי שרת או 2 (כל עוד הם 2U):

שרת NAS מהיר.

נדמיין לנו סיטואציה: יש לנו מחלקת פיתוח ויש לנו 2 שרתי ESXI שמיועדים לדברים שאינם פרודקשן. עם אותו שרת ישן אנחנו יכולים לספק שרותי NAS ל-2 שרתי ה-ESXI במהירות 10 ג'יגה.

כיצד? די פשוט:

בשרת הישן אנחנו נתקין בקר RAID די מודרני (LSI/AVAGO) ונחליף את כל הדיסקים לדיסקים SATA או NL-SAS (אנחנו לא רוצים להשקיע יותר מדי כסף, נכון? זה לא פרודקשן) ואנחנו נוסיף דיסק SSD (יחיד או זוג, תלוי בכם) שישמש כ-Cache מהיר. את ה-Back Plane של השרת אנחנו ננתק מבקר ה-RAID הפנימי ונחבר לבקר ה-RAID החדש.
כרטיס נוסף שנצטרך הוא כרטיס רשת QSFP (יש גם +SFP) של 10 ג'יגהביט עם 2 פורטים (אפשר להתקין 2 כרטיסים כאלו עם כניסה יחידה בכל אחד מהם, מכיוון שבשרת יש לנו רק PCIe 2.0) ובשרתים נתקין גם כרטיס רשת כזה.
מה עם סוויצ'? לא צריך. אנחנו מחברים כבל DAC בין ה-NAS לבין כל שרת ESXI.

מבחינת מערכת הפעלה, זה כבר תלוי בכם: אתם יכולים להתקין לכם Windows עם Storage Spaces, לינוקס רגיל ולהגדיר דברים ידנית, FreeNAS ויש עוד מספר פתרונות. אחרי ההתקנה של הפתרון אנחנו יכולים לבחור מה אנחנו רוצים לייצא החוצה (לא לשכוח להגדיר את ה-SSD כ-Cache במערכת שהקמנו) – בין אם זה NFS או iSCSI או CIFS ו"לשדך" את זה למערכת ה-ESXi (ה-CIFS הוא למקרים אם אתם משתמשים ב-Hyper-V לדוגמא).

והרי לנו שרת NAS שיכול לתת לנו פתרון שעוקף פתרונות NAS הרבה יותר טובים מפתרונות NAS זולים סגורים.

חשוב לזכור: הפתרון הזה לא בא להחליף את הסטורג' היוקרתי שלכם, אין פה שרידות בפתרון, אבל מכיוון שמדובר פה בדברים שאינם פרודקשן, אפשר לחיות (לפי שיקולכם כמובן) במצב של אי-שרידות. אפשר כמובן ליצור שרידות עם תוכנות יקרות או אם מגדירים דברים ב-Linux (כולל סינכרון מתמשך עם שרת ישן אחר).

לסיכום (פרסום עצמי): חושבים למכור/לגרוט/להפוך את זה לעציצים? צרו קשר. אפשר לקחת שעה-שעתיים של יעוץ (לא צריך יותר מכך) בהם ניתן יהיה להציע לכם כמה פתרונות (יש הרבה יותר פתרונות ממה שכתוב בפוסט זה, וזאת בהתאם לתשתית שלכם). המטרה שלי בסופו של דבר שתרוויחו.

על פריצות "מבפנים" ועל דרכים להקשות זאת

כמעט אצל כל חברה שיש לה תשתית מחשבים רצינית עם שרתים (או בענן), בדרך כלל קיימות הפרדות בין חיבורי רשת לאינטרנט לבין חיבורי LAN. שרתים ומחשבים מקבלים כתובות IP פנימיות ולא כל מחשב או שרת מקבל גישה לאינטנט. מבחינת כניסה לא מורשית מבחוץ – בדרך כלל יהיה פתרון Firewall ובחברות שמשקיעות – יהיה כנראה גם פתרון IDS/IPS ואולי עוד כלים נוספים, הכל כדי למנוע פריצה של גורמים זדוניים מבחוץ.

כל הדברים שתיארתי לעיל הם א' ב' באבטחת מידע, ובגלל זה לדוגמא כל פרויקט חדש שמוקם בחברות רציניות, צריך לעבור גם אישורים של אבטחת מידע ומישהו שם צריך לבדוק לעומק מה הסיכונים, מה צריך בכל זאת לפתוח, ועל מה להתעקש לא להפעיל על מנת שלא יהיו חורים פוטנציאליים במערכות המחשוב.

כל הדברים הללו עוזרים ויכולים לעזור נגד הפורץ הרנדומלי או הבלתי מנוסה שמנסה להיכנס ואולי לגנוב ו/או לגרום נזק לתשתיות, אבל הדברים הללו אינם מסייעים הרבה מול פורצים ממומנים ע"י גופים גדולים או מדינות. אחרי הכל, זה לא סוד שרוסיה, אירן, סין ושלל מדינות וגורמים אחרים מנסים לחדור לכל דבר שיש. אותם פורצים מקצועיים לא מחפשים בשלב ראשון לשנות נתונים, אלא יותר למפות את הרשת (כמה שאפשר), לראות אלו חורי אבטחה קיימים ובמה ניתן להשתמש יותר מאוחר כדי לגרום נזק.

לשם פוסט זה, נסו לדמיין את האירנים שמנסים לפרוץ לחברת חשמל כך שבבוא פקודה, הם יוכלו להשבית כמה תחנות כח כנקמה בישראל.

בדרך כלל, לפני פריצה כזו, הם יבצעו תחקיר בסיוע כל דבר אפשרי (ריגול דרך האינטרנט ברשתות חברתיות, ריגול "קלאסי" תוך שימוש בסוכנים שנמצאים בארץ) כדי למצוא מי האנשים שאותם הם הולכים לתקוף במובן הסייבר. הם יחפשו אנשי IT ואם אפשר – אנשים שיש להם כמה שפחות ידע/נסיון בתחום ה-IT אך שיש להם גישה פנימית למערכות, אחד כזה שלמחשב שלו בעבודה יש חיבור לאינטרנט ול-LAN הפנימי, והוא לא ממש שם לב לשינוי בין URL כמו secure.iec.co.il ל-secure.iec.co.il.info (דוגמא פיקטיבית, אין לי מושג ירוק בתשתית של חברת חשמל). נניח שהראשון מפנה ל-ADFS או משהו חשוב אחר. ה-URL השני שנתתי הוא מזויף והפורצים הקימו אותו (כולל העתקה של גרפיקה עד לביט האחרון) כך שאותו איש IT לא יחוש בסכנה ויכניס את פרטיו האמיתיים להיכנס למערכת. (אגב, טריק ששמעתי שמשתמשים בו אחרי הכנסת שם משתמש וסיסמא הוא להציג הודעה של שם משתמש/סיסמא שגויים כדי "לשאוב" שמות משתמש וסיסמאות נוספות מאותו איש IT).

לאחר מכן יעשו נסיונות לגרום לאותו איש IT להוריד קובץ כלשהו להפעיל אותו. בד"כ אותם קבצים לא יזוהו ע"י מערכת האנטי וירוסים כקבצים מסוכנים (יש לפורצים ממומנים תקציב מספיק גדול כדי לקנות את כל האנטי וירוסים ולבדוק את הרוגלות/פורצות שלהן על אותן מערכות אנטי וירוס ולוודא שאף אחת מהן לא "תקפוץ"). במידה ואותו איש IT הוריד את הקובץ והפעיל אותו, המערכת כבר תחפש דרך לצאת לאינטרנט ולהקים Tunnel דינמי שיוכל לשלוח צילומי מסך, RAT, Key logger וכו'. במידה והם לא יצליחו, הם יחפשו דרך לבצע זאת פיזית (המוסד מומחה בזה, לפי מקורות זרים).

מהרגע שאותו קובץ פועל, לפורצים יש בעצם גישה. סביר להניח שהם יפתחו איזו מערכת C&C (ר"ת Command & Control) כדי לראות איך לגשת אל המערכת, ומכיוון שמשתמשי IT רבים משתמשים בתוכנות כמו SecureCRT ותוכנות אחרות המאפשרות גישה במקביל לשרתים, יש עכשיו לפורצים דרך להיכנס למערכות האחרות עם ההרשאות של אותו איש IT ומהמחשב שלו, כך שסביר להניח ששום מערכת מניעה לא ממש תזהה פעילות חריגה. תזכרו – בשלבים הראשונים, הפורצים לא משנים קבצים וקונפיגורציות, הם לומדים.

אז … מה ניתן לעשות כדי להקשות?

יהיו כאלו שיציעו להשתמש ב-Smart Card. רעיון לא טוב, מכיוון שבד"כ ה-Smart Card נמצא בתוך המחשב ולא מוציאים אותו ואת ה-PIN אפשר לתפוס עם key logger. אז הפתרון הזה עף החוצה.

פתרונות אחרים שיכולים לעזור, הם פתרונות שבעצם מבוססים על אימות כפול, תוך שימוש בטביעת אצבע עם ציוד בחיבור USB או באמצעות TOTP (ר"ת Time Based One Time Password) שמותקן על הטלפון הסלולרי. אפליקציה פופולרית לכך (שנמצאת ב-Repo של כל הפצת אינטרנט) היא Google Authenticator (האפליקציה לא מצריכה חיבור אינטרנט).

איך מיישמים זאת? בכמה צעדים, תלוי במערכת:

  • מערכות לינוקס רחוקות עם כניסת SSH: אם נחליט על TOTP עם שימוש באפליקציה כמו ה-Google Authenticator (יש אפליקציות אחרות ויש גם את המפתחות RSA המפורסמים, כולם עושים את אותה עבודה), נוכל לעקוב אחר ההוראות כאן כדי להתקין זאת. משהו שצריך לקחת בחשבון – תצטרכו להעיף מפתחות SSH מקובץ ה-authorized_keys על מנת שה-TOTP יפעל. כך שתנסו להיכנס לאפליקציה, המערכת תבקש ממכם קוד וידוא שיופיע לכם באפליקציה בטלפון (או במפתח RSA הפיזי).
  • מערכות לינוקס/Windows מרוחקות עם כרטיס Yubikey (גוגל בקרוב מוציאה מוצר מתחרה שנקרא Google Titan, גם הוא פתרון מבוסס FIDO2) – בדרך זו יש לחבר ל-USB מפתח ובכל פעם להעביר את האצבע כשיש צורך לבצע אותנטיקציה. השיטה הזו יותר מאובטחת משיטות שימוש בקורא טביעות אצבע שמובנה במחשב). גם כאן, תצטרכו לבצע תהליך התקנה, רק שכאן יש גם שימוש ב-OpenPGP. כל הפרטים נמצאים כאן.
  • מערכות Windows (תוך שימוש ב-RDP): פתרון חינמי אין למיטב ידיעתי, יש פתרון מסחרי שתומך גם ב-TOTP וגם ב-FIDO2, יש פתרון של חברת ROHOS כאן.

כל הפתרונות הנ"ל לא יכולים לחסום 100% נסיונות ריגול. גוגל הצליחו בשיטה של שימוש Yubikey למנוע 100% פריצות, אבל לכמה חברות יש את הידע והנסיון באבטחה שיש לגוגל? כמעט אפס. יחד עם זאת, בעזרת שימוש הכלים הללו אפשר להקשות מאוד על חיי הפורצים.

וירטואליזציה כקוד פתוח – כפתרון טוב

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על פתרונות אלטרנטיביים ל-vSphere של VMWare. הפעם אני רוצה לדבר על פתרונות קוד פתוח כפתרונות טובים לוירטואליזציה ומדוע RHV/oVirt הוא פתרון שעולה על רוב פתרונות הקוד הפתוח.

פתרונות וירטואליזציה בקוד פתוח מתחלקים בעצם ל-2: אלו שמעוניינים לנהל מספר קטן של שרתים פיזיים וצרכי הוירטואליזציה שלהם בסיסיים, ואלו שמעוניינים בפתרון וירטואליזציה מלא כולל הדברים המתקדמים, משהו כתחליף ל-Hyper-V (עם הניהול המרכזי) או תחליף ל-ESXI+vCenter.

כשמדובר בצרכים בסיסיים לוירטואליזציה ומדובר בכמות קטנה של שרתים (נניח 2-5), ומדובר, לשם השוואה, בדברים ש-ESXi עצמאי (ללא vCenter) יכול לתת – אז הפתרונות שהצעתי בפוסט הקודם יכולים לתת זאת ללא בעיה. יותר מכך, כל הפתרונות (למעט שימוש ב-KVM וב-libvirt עם סקריפטים) שהצעתי גם יכולים לתת לכם ניהול מרוכז של השרתים שלכם בממשק Web.

לעומת זאת, כשאנחנו מעוניינים בדברים יותר מתקדמים כמו:

  • שימוש ב-vSwitch (בגירסת הקוד הפתוח – Open vSwitch) כ-SDN
  • הקמה אוטומטית של מכונות VM
  • שימוש ב-Grafana לתצוגת מצבי מכונות, דיסקים, מעבדים וכו'
  • High Availability מלא
  • אופטימיזציה לשימוש ב-NVME SSD תוך הגדלת I/O Threads
  • תמיכה מובנית ב-DR
  • יצוא/יבוא OVA/OVF
  • תמיכה במעבדי Power של IBM
  • תמיכה בכל פרוטוקולי הסטורג' (NFS, iSCSI, Fiber) + דיסקים מקומיים ו-GlusterFS
  • תמיכה במעבדים חדשים (EPYC, Xeon SP – ברוב הפתרונות המוצעים זה לא יעבוד טוב, במיוחד כשמדובר ב-HA).
  • ניהול מרוכז של כמות שרתים גדולה (עד 400 מכונות פיזיות)
  • פרופילים (סוגי מכונות, גדלים ועוד) כולל High Performance VMs.
  • תמיכה מורחבת ל-Over Commit
  • יבוא/יצוא של Images מ-OpenStack Glance (לא חייבים OpenStack מותקן בחברה).
  • פורטל למשתמשים (לאלו שצריכים לגשת למספר מכונות VM, ולנהל את אותן מכונות VM)
  • תמיכה במספר סוגי LDAP (כולל AD)
  • התממשקות ל-vCenter ויבוא מכונות VM
  • אפשרות לעבוד במצב הרגיל או במצב HCI.
  • תמיכה מלאה ב-GPU וב-VDI.
  • ועוד הרבה פונקציות אחרות.

אז הפתרון הוא או oVirt (גירסת קוד פתוח) או RHV (גירסה מסחרית עם תמיכה). שאר הפתרונות בקוד פתוח מחווירים לעומת RHV/oVirt מבחינת יכולות, תמיכה, פונקציונאליות ועוד.

האם פתרון כמו RHV/oVirt יכול להיות תחליף מלא ל-vSphere? התשובה היא: עדיין לא. העניין קשור יותר ל-Kernel ולדברים מתקדמים אחרים שלא קיימים ב-RHEL-7/CentOS-7 (שעליהם oVirt/RHV רץ):

  • Fault Tolerance עדיין לא זמין בגירסה הנוכחית (4.2)
  • VAAI/VVol – יש תמיכה ב-Kernel 4.X כך שנצטרך להמתין ל-RHEL-8/CentOS-8.
  • תוספים כמו vRealize ואחרים (שהם בתשלום) – יש להם חלופות. חלקם בחינם, חלקם בתשלום.

בכל הקשור לפתרונות וירטואליזציה, הגענו לזמנים טובים, למען האמת. רק לפני 3 שנים אם חברה גדולה היתה שואלת אותי לגבי פתרונות אחרים ל-VMWare או Hyper-V, הייתי ממליץ להם לנהל מו"מ בינם לבין מיקרוסופט ו-VMWare כי הפתרונות לא היו מספיק לדעתי טובים לשום Enterprise. פתרונות כמו Proxmox או פתרונות מבוססי Xen היו קיימים, אך לדעתי הם אינם נותנים מענה מספק ל-Enterprise (אם כי הם היו בהחלט יכולים לתת מענה לעסקים קטנים). בשנים האחרונות, החברה שהשקיעה הכי הרבה בפיתוח פתרון וירטואליזציה טוב היתה דווקא רד-האט. המצב בשוק פשוט התהפך: מיקרוסופט ו-VMWare היו עסוקים בפתרונות וירטואליזציה ואילו רד-האט היו עסוקים בפיתוח פתרונות מבוססי קונטיינרים (OpenShift) וב-3 השנים האחרונות רד-האט משקיעה הרבה יותר בפיתוח פתרון וירטואליזציה וגם בשיפור OpenShift, בשעה שמיקרוסופט ו-VMWare בשנתיים האחרונות יותר מתעסקים בפתרונות קונטיינרים.

לסיכום: שום פתרון (פתוח או סגור) אינו Drop In Replacement. לכל פתרון יש יתרונות וחסרונות וכדאי לשקול את הדברים. בכל מקרה תהיה תקופת מעבר ויהיה צורך לפתור לא מעט בעיות. פתרונות בקוד פתוח לא מחייבים תשלום Up front (למעט במוצר מסחרי כמו RHV, אם כי יש Trial חינמי), אבל כן מחייבים יעוץ, אינטגרציה והדרכה – שזה כן עולה כסף.

במקרה חרום

ביממה האחרונה התבשרנו על כך שהתרחשו 3 רעידות אדמה מצפון הארץ עד גוש דן. אינני נביא ואף אחד אינו יכול לאמר בוודאות אם הלילה או מחר או בימים הקרובים יתרחשו שוב רעידות אדמה ומה תהיה עוצמתן, ולכן החלטתי "לחבוש" את כובע ה-IT ולהזכיר כמה דברים חשובים לדעתי שכדאי לקוראים ולחבריהם בתחומי המנמ"ר/IT לחשוב ואולי לעבור עליהם.

נתחיל בעניין ה-DR/DRP. כן, אני מודע לכך שהנושא היה "שוס" ב-3 השנים האחרונות, ערימות של מסמכים נכתבו על הנושא פנימית וחיצונית בחברות שונות בארץ ובעולם וכמובן שחברות רבות רכשו חבילות תוכנה/שרותים ורכשו ציוד שיושב באיזו שהיא חווה (או באחד מהעננים הציבוריים) והמערכת מסתנכרנת תדיר בין ישראל לבין המיקום השני. הפתרון הזה הוא פתרון מעולה כאשר חברה נותנת שרותים לקהל לקוחותיה שנמצאים מחוץ לחברה. במקרים כאלו, התשתית המרוחקת (לאחר שינוי DNS) תתן שרותים וכשהתשתית הישראלית תחזור לפעילות, הנתונים יסתנכרנו ארצה.

אבל בואו נחשוב על כך שיש לי חברה שעושה משהו (נניח לשם הדוגמא: יבואנית צעצועים) ויש לי בבנייני החברה 250 עובדים. התרחשה רעידת אדמה רצינית. תודה לאל, אף עובד לא נפגע, ומבחינת IT כל הציוד עדיין תקין ועובד, רק שיש בעיה אחת קריטית…

אין תקשורת. החוצה.

אם היינו בתקופה לפני 20 שנה בערך, אז זה לא היה כזה ביג דיל. אוקיי, לא היה דואר יוצא ונכנס מחוץ לחברה וגלישה (באקספלורר, זוכרים? יאכס) לא היתה פעילה. זה פוגע בחברה אבל בד"כ (אז) לא פוגע משמעותית, אבל אנחנו בשנת 2018, מיקרוסופט והמתחרים דוחפים שרותי ענן על ימין ועל שמאל, מלמעלה ומלמטה, קח ערימת קרדיטים ותעביר את המייל, אחסון מסמכים וכו' החוצה שישב בענן, כך תוכל לגשת לתכנים גם מחוץ לחברה.

אבל כמו שאמרתי – אין תקשורת. אז אין מייל, אין אפשרות לגשת לשרתים ב-DR בתקשורת פנימית (אולי בהתחברות סלולרית כדי לבדוק שהכל רץ) וכל מה שמאוחסן על הענן – בלתי נגיש לרוב העובדים. מצב כזה הוא מצב קטסטרופלי עבור לא מעט חברות. במצב של רעידת אדמה רצינית, לא תהיה תקשורת לכמה ימים לפחות!

ולכן אני מעוניין להמליץ על תוכנית כללית להקמת תשתית בחברה שתשמש למצבים כאלו, הנקודות בתוכנן הן:

  • שימוש ב-DNS פנימי, 2 שרתי DNS שמסונכרנים ביניהם תדיר עם AD ו-DHCP. (סביר להניח שזה מצב קיים אצל הרוב, אבל יש כאלו שהעבירו את זה לענן. תתפלאו).
  • שרת מייל פנימי – נכון, אין אפשרות לקבל/לשלוח מיילים מחוץ לחברה אך במקרים רבים המיילים/יומנים הם פנימיים ולכן שרת מייל פנימי יוכל לבצע זאת. (מכיוון שאינני מומחה Exchange, כדאי לשאול את מיקרוסופט איך מסנכרנים שרת כזה ל-365 אחרי שהתקשורת חוזרת).
  • שרתים (VM) שעברו לענן – כדאי להקים אותם פנימית בחברה עם DB ו-Snapshot שמתעדכן תדיר, עם כתובות FQDN זהות פנימית לשרתי DNS שציינתי בנקודה הראשונה, כך ששירותים חיוניים יופעלו מהתשתית המקומית בהיעדר תקשורת החוצה.
  • גיבוי – לוודא היטב שיש גיבוי מקומי והוא תקין (כן, מומלץ להריץ Verify על הקלטות). תזכרו – אין תקשורת, אין DR מרוחק.

אני בטוח שבכל חברה נוספת יהיו נקודות נוספות ולכן מומלץ שהמנמ"ר/מנהל צוות IT ישב על הנושא מחר.

לסיכום: נכון, מבחינת תקשורת בארץ אנחנו לא רפובליקת בננות, אבל מצד שני אף אחד מחוץ לחברות כמו בזק/סלקום/הוט/אורנג' לא יודע בדיוק איך התקשורת שלהן בנויה, שרידות, ניתובים וכו' (וכמו שאני אומר תמיד: אל תאמינו לאנשי שיווק שלהם) ורעידת אדמה יכולה לדפוק צמתים רבים ואף אחד לא יוכל לאמר לך בוודאות מתי התקשורת חוזרת (יש כמובן חברות שלא ממש יושפעו הרבה מכך, כמו הרכבת וחברת חשמל שלהן יש תשתיות עצמאיות. צה"ל, אגב, למיטב זכרוני – העביר את זה ל"בזק"). לא כל כך כדאי לבנות על תשתית הסלולר כי באותו זמן רבים יקפצו להשתמש בשרותי ה-DATA ובארץ אין השקעה רצינית ב-DATA בסלולר באף חברת סלולר.

אנשי שיווק מול אנשי מקצוע

סיפור מהתקופה האחרונה: גוף גדול ומכובד הזמין את הח"מ דרך חברה צד ג' לייעוץ בנושא הטמעת טכנולוגיות מסויימות. אותו גוף כבר הכיר את המוצרים ורצה לדעת אם ניתן יהיה לקבל את השירותים כדי להטמיע את הטכנולוגיות. מכיוון שמדובר בהטמעה טכנולוגית חדשה, יהיה צורך גם בפתרון וירטואליזציה ואותו גוף בחר את הטכנולוגיה, עכשיו נשארה רק הבירוקרטיה.

ואז שאלתי: איזה פתרון וירטואליזציה אתם הולכים להריץ? הם נקבו בשם מוצר. תשובתי: זה לא ירוץ.

זה כמובן שינה את מצב השיחה למטר שאלות: "מה פתאום שזה לא ירוץ?" "היו פה אנשי השיווק ואנשי מקצוע של אותו מוצר והתחייבו שזה ירוץ".

תשובתי: אם אדוני מעוניין, אשמח לחבר אותו ל-LAB אצלי, שם המוצר שבחרתם רץ, ואשמח להראות לאדוני שהמוצר שבחרו אינו עושה את אותם דברים עם הברזלים שיש לכם.

איך הגענו למצב הזה בעצם? התשובה לכך פשוטה וקשורה קודם כל – לשיווק.

אנשי שיווק, אנשי PreSale ואינגרטורים שמוכרים מוצרים שונים – מטרתם בראש ובראשונה היא למכור מוצרים ואת ה"מסביב" – PoC, בנק שעות/פרויקט הטמעה, תמיכה מסביב לשעון וכו'. לשם כך אותן חברות מקיימים כנסים, שולחנות עגולים ועוד. הדברים הללו כמובן, לחלוטין לגטימיים.

עוד דוגמא: חברה מסויימת פנתה אליי בקשר למוצר שהם משתמשים וכבדרך אגב אותו אדם שפנה אליי סיפר לי שגם להם יש שרתים כמו שרכשתי (X3550 M3 של IBM) והם בדיוק הולכים  לרכוש הרחבת זכרון ל-256 ג'יגהבייט. הסברתי לבחור משהו פשוט: אתה תרחיב זכרון, ותראה נחיתה של 40% בביצועים. הוא לא האמין, הנציג שמוכר לו את הזכרון לא סיפר לו כלום על כך, אז שלחתי לו מסמך של לנובו שמראה שבשרתים עם מעבדים המבוססים על פלטפורמה של Westmere או Sandy Bridge, ברגע שממלאים את הזכרון, מהירות הזכרון יורדת מ-1333 מגהרץ ל-800 מגהרץ. אז יהיה יותר RAM, אבל הגישה תהיה יותר איטית. עדיף להוסיף שרתים – וזה ההבדל בין מישהו מקצועי לאיש שיווק.

ועוד דוגמא (אחרונה): לפני שבוע הוזמנתי ליעוץ אצל חברה המתכננת לשווק שרות מסוים לקהל הרחב. הם הזמינו מס' יועצים וכולם הגיעו עם תוכניות איך להקים את השרות ותמורת כך וכך עשרות אלפי שקלים – הם יקימו בזמן קצר את הפתרון!
עבדכם הנאמן הגיע, שמע את מה שהוצע והמסקנות שאמרתי הן:

  1. הפתרון שלהם מתאים אולי לשנת 2000, לא לשנת 2018.
  2. אין שום גדילה אופקית בפתרונות שהציעו
  3. אין שום שרידות רצינית בפתרונות שהציעו
  4. אין שום עדכוני אבטחה בפתרונות שהציעו.
  5. ההשקעה הכספית הראשונית גבוהה.
  6. הפתרון שהצעתי לאותה חברה הוא פתרון מבוסס קונטיינרים בענן. לאותה חברה יש ספק ענן מועדף ובכל הקשור לתמחור – יש לפנות לאיש השיווק של אותו ספק ענן.

מדוע בעצם הוצע ללקוח פתרון ישן עם הבעיות שתיארתי ולא הסבירו ללקוח על פתרונות קונטיינרים לדוגמא? כי אותם אלו שיעצו, מכירים פתרון אחד אך אינם מכירים פתרונות אלטרנטיביים (או שלא יודעים לממש פתרונות אחרים).

וכאן בעצם טמונה הבעיה עבור הלקוח המתעניין בפתרון: הוא לא יקבל את התמונה המלאה מפריסייל או מאלו שעושים Resell עבור פתרון (או מאלו שמכירים פתרון ישן ולא רלוונטי). האם יש פתרון חלופי שהוא זול יותר ונותן את אותה פונקציונאליות? מהן האלטרנטיבות?

במוצרים גדולים או פלטפורמות, בדרך כלל יהיה מצויד איש השיווק במסמכים שיווקיים מיצרן התוכנה שמראה באופן די שלישי את המוצרים המתחרים, רק שבדרך כלל אלו דברים מוטים (זכור לי שיצרן DB מסויים הדגים איך המוצר שלהם "טס" במהירות 40% יותר מהר מהמתחרים, רק שבאותיות הסופר-קטנות כתוב שאת המוצר של המתחרים הם הריצו עם עשירית מכמות הזכרון שהם הקדישו למוצר שלהם, עם דיסקים איטיים).

לכן ההמלצה שלי היא פחות להקשיב לאנשי שיווק ויותר להקשיב לאנשים מקצועיים שמכירים לעומק כמה שיותר מוצרים/פתרונות מאותו התחום וכך יש סיכוי הרבה יותר גבוה שתקבלו תשובה אובייקטיבית מה המוצר שמתאים לחברתכם לאחר שהוא ישמע את המנהלים והאנשים הטכניים לגבי דרישות/בעיות/אתגרים ומה הם מתכננים.

מעבר ל-CI/CD בחברות גדולות

אחד ההבדלים הגדולים בין חברות שהן קטנות עד בינוניות (נניח מס' דו ספרתי של מפתחים) לבין חברות טכנולוגיה גדולות (מאות עד אלפי מפתחים) היא צורת העבודה והתקדמות לטכנולוגיות חדשות.

מנסיון אחר שלי עם חברה בינונית באותו נושא, דברים התקדמו בצורה מאוד יפה. בפגישה הראשונה הסברתי את נושא ה-CI/CD, בפגישה השניה דיברנו על טכנולוגיות שאתקין להם ועל מה שיש להם כרגע ואיך להעביר את הדברים, פגישה הבאה היתה תכנון ההתקנה ובמשך כמה ימים לאחר מכן ההתקנה בוצעה, לאחר מכן בוצעה המרה והטמעה של מס' טכנולוגיות שהם משתמשים ולאחר מכן היתה הדגמה של איך הדברים יעבדו. בפגישות הבאות היתה הדרכה כיצד לעבוד עם הכלים החדשים, כיצד הדברים רצים "מאחורי הקלעים" ומה ניתן לקבל מהכלים ולבסוף הדרכות כיצד כל מפתח יכול וצריך לעבוד מעתה. סה"כ זמן הפרויקט: חודשיים (2-3 פעמים בשבוע). טיפ לחבריי הפרילאנסרים – מומלץ לחשוב על מחיר שעה במקום מחיר פרויקט. זה היה הרבה יותר ממה שקבענו.

בחברות גדולות אין שום אפשרות לעשות דבר כזה. יותר מדי צוותים, יותר מדי פוליטיקות, יותר מדי אינטריגות או במקרים מסויימים כמו בחברה ממשלתית מסויימת, קיבלתי ביטול פרויקט כי "לא דיברו איתנו על תוספות שכר לזה…" (טוב שלא ראיתם את הפרצוף שלי, לקח לי זמן לצאת מההלם).

במקום זאת, בחברות גדולות, אני מציע לעשות מספר דברים.

  1. לבחור צוות שיעבור ל-CI/CD מתוך כל הצוותים שיש בחברה. כדאי שבצוות יהיו אנשים עם מוטביציה ועם ראש פתוח. בלי זה – המעבר יכשל, מבטיח לכם.
  2. להעדיף כלים מבוססי קוד פתוח או פתרונות מסחריים מבוססי קוד פתוח. כלים קנייניים הם מקור לצרות בעולם ה-CI/CD שמתפתח בקצב מהיר. לעומת זאת, כלים בקוד פתוח צריכים בד"כ הרצה של פקודת YUM או APT כדי לעדכן.
  3. האם בהזדמנות זו מכניסים פתרון קונטיינרים? (אפשר לבצע CI/CD ללא קונטיינרים) – אם כן, כדאי להחליט אם הולכים על פתרון מסחרי של Kubernetes (כמו CAAS של SuSE) או על OpenShift של רד-האט שהוא גם מבוסס Kubernetes אבל נותן הרבה הרבה יותר יכולות. (ישנם כמובן גם פתרונות אחרים אבל הם לא עונים לצרכים של Enterprise).
  4. פיתוח כ-Multi Platform – חשוב במיוחד לבנקים, חברות ביטוח וחברות פיננסיות. זה נחמד וטוב לפתח ל-Windows אבל אפשר בעזרת עבודה די קצרה לעבור ל-Multi Platform. עובדים ב-JAVA? מצוין, אפשר גם עם לינוקס, צריך בסה"כ לשנות מספר סקריפטים (אם כתבתם) כדי לעבוד בלינוקס. עובדים עם Dot Net? תכירו את Dot Net Core שמאפשר לכם עבודה עם Windows ולינוקס. היתרון של עבודה עם לינוקס הוא שמגוון רחב של כלים יהיה זמין לכם (במיוחד אם אתם עובדים עם קונטיינרים).
  5. טסטים טסטים טסטים … יש עדיין מקומות שמעסיקים אנשי QA. ברוב המקומות לעומת זאת, כבר אין חיה כזו מהסיבה הפשוטה שהיום פשוט כותבים טסטים שרצים במערכת כמו Jenkins המבצעים בדיקות Unit testing ועוד מספר סוגי טסטים על מנת לוודא שמה שמפותח – הוא יציב ועובד.

שימוש במערכות חדשות לוקח זמן, ויש להצטייד בסבלנות (וביועץ חיצוני שיסייע, כי יהיו תקלות ושאלות והרבה), אבל במקביל כדאי להתחיל לעניין את הצוותים האחרים מה קורה אצל אותו צוות ולתת להם לגלות את המערכות החדשות, כך לאט לאט השינוי יחלחל פנימה.

ועוד משהו אחד שרבים לא יאהבו שאני כותב זאת: החיה הזו בשם "איש Devops" זו המצאה שגויה של אנשים שלא מבינים מה זה Devops. הבה נסתכל על משהו פשוט בחברה גדולה: החברה מחליפה תוכנת גיבוי, תוכנת Code Repository, אולי כלי אוטומציה ועוד מספר דברים. האם אותה חברה צריכה פתאום שכיר נוסף? לא, כי צוות ה-IT אמור לדעת לתמוך בכלים. אפשר לקרוא למישהו מבחוץ שילמד ויתרגל את הצוות, אבל הצוות יכול בהחלט להמשיך ולתחזק את אותם כלים. אדרבא, הן אנשי ה-IT והן צוותי הפיתוח צריכים להכיר את הכלים (ברמות מסויימות כמובן, ה-IT ברמה של Sysadmin והשאר ברמה של Usage).

לסיכום: פרויקטים של CI/CD עם או בלי קונטיינרים לוקחים זמן להתממש ולהחליף מערכות קיימות. כדאי לשים את כל הדברים על השולחן כי תמיד דברים צצים שמחייבים עבודות נוספות מעבר להגירה על מנת להצליח בפרויקט. כדאי להתחיל עם צוות אחד עם אנשים בעלי ראש פתוח ומשם להמשיך.