Devops – עמוד 7 – הבלוג של חץ ביז

קונטיינרים ומכונות וירטואליות – השילוב הנחוץ

בפוסט הקודם שכתבתי על קונטיינרים ומכונות VM, דיברתי על עניין אבטחת מידע, וכיצד כלי כמו CRI-O יכול להחליף את Docker ובאותו זמן גם מאפשר לנו להריץ קונטיינרים שאיננו בוטחים בהם (Untrusted) בתוך QEMU – מכונה וירטואלית קטנה שמעלה לינוקס קטן ובתוך אותו VM "מולבש" הקונטיינר שלנו, וכך אנחנו נהנים מ-2 העולמות: לא צריכים לבנות את הקונטיינרים מחדש, ומצד שני האבטחה הרבה יותר רצינית.

הפעם נדבר על דבר הפוך וחדש.

סיפור קטן: לפני מס' חודשים ישבתי בישיבה אצל חברה פיננסית גדולה מאוד שכולם מכירים. מטרת הישיבה – שיחה על מעבר עתידי לתצורת עבודה של Devops, שימוש ב-CI/CD, קונטיינרים, מתודות וכו'. בדרך כלל בישיבה כזו אני מבקש לדעת מה הכלים שהם משתמשים כרגע, כמו שרתי אפליקציות, קומפיילרים, מערכות הפעלה וכלים אחרים, ולפי זה ניתן להעריך בהערכה גסה מה יהיה קל להעביר לקונטיינרים ול-Micro Services. במקרה של אותה חברה, מבלי לפרט דברים, היו כמה דברים שלהעביר אותם לקונטיינרים יהיה סיפור סופר-מורכב, ובחלק מהמקרים כנראה שלא אפשרי מכל מיני סיבות שלא אכנס אליהם כדי לא לחשוף פרטים. אלו הדברים שבדרך כלל אני רושם לעצמי בצד לבדוק מה ניתן לעשות עבור הלקוח.

אצל חברות רבות (במיוחד אצל הגדולות) יש אלפי מכונות וירטואליות שמריצים דברים שונים, שלא קל להעביר או שאין תקציב/כח אדם להעביר לקונטיינרים, או שלא ממש אפשרי: מה עושים שהאפליקציה רצה כמכונת Windows וירטואלית עם 1001 תלויות לדוגמא? מה אם מדובר ב-VM שאין לאף אחד קוד להעביר לקונטיינר? אלו אינן בעיות תיאורתיות, אלו בעיות אמיתיות שמקשות מאוד על מעבר לקונטיינרים. אחרי הכל, אף חברה גדולה לא הולכת לזרוק את תשתית הוירטואליזציה ועוברת לקונטיינרים.

כאן נכנס לתמונה כלי חדש של רד-האט שנקרא Kubevirt.

Kubevirt בעקרון עושה משהו הפוך ממה ש-CRI-O עם Kata containers עושה: עם CRI-O אנחנו מריצים קונטיינרים בתוך VM מינימלי, ואילו Kubevirt מריץ מכונה וירטואלית בתוך POD, וכן, אני מדבר על המכונה הוירטואלית המלאה – עם OS ואפליקציות משלה, שמתורגמת ישירות מ-VMWare או מ-OVA.

במילים אחרות – אנחנו נריץ VM כ-קונטיינר! (וכן, נקבל את האבטחה המלאה של ה-VM).

כך ניתן בעצם עם Kubevirt לקחת את אותן מכונות וירטואליות שלא ניתן להמיר לקונטיינרים ולהריץ אותן ישירות בתוך Kubernetes או OpenShift ובדרך להנות מדברים כמו Scaling ועוד תופינים שמערכת Kubernetes/OpenShift נותנת, מבלי שנהיה תקועים עם דברים שאי אפשר להמיר לקונטיינרים. כך לדוגמא אצל אותה חברה פיננסית גדולה, כל מה שאצטרך בעצם לעשות, זה להמיר את ה-VM (ליתר דיוק את הדיסק) ל-Persistent Volume ובקובץ ה-YAML להשתמש ב-PVC על מנת "לחבר" את ה"דיסק") לאותו VM.

יש גם מגבלות נכון לגירסה הנוכחית כמו:

אפשר להשתמש רק בדיסק קשיח יחיד
יש רק כרטיס רשת אחד, וגם איתו אי אפשר לשחק הרבה הואיל והמערכת מבצעת Proxy בין ה-VM לתקשורת של ה-POD.

רד-האט, מפתחת Kubevirt, פרסמה לאחרונה פוסט בנושא.

לפניכם וידאו (קצת ארוך) על הטכנולוגיה, מה קורה "מבפנים" והדגמה של הדברים.

למעוניינים, באתר Kubevirt יש מספר דוגמאות איך ניתן להשתמש בכלי הן עם Minikube, הן בתוך Cluster של Kubernetes, הן בתוך AWS, והן בתוך GCP.

לסיכום: Kubevirt נותן סוף סוף את האפשרות לחברות לקחת מכונות וירטואליות ולהעביר אותן לעבוד יחד עם Kubernetes או OpenShift. אינני מדבר על ההעברה של כל תשתית הוירטואליזציה ל-Kubernetes (אני לא מוצא יתרון בהעברת מכונת SAP), אלא לדברים שאנחנו צריכים כחלק מעבודות מתודת Devops, CI/CD וכו'. במקרים שקשה או לא ניתן להעביר מכונות וירטואליות לפורמט קונטיינרים, הרבה יותר קל להעביר מכונה וירטואלית מפורמט VMware לפורמט KVM ולהריץ את אותה מכונה וירטואלית כמו שהיא – כקונטיינר.

הערה: הכלי נמצא במצב Preview והוא עדיין בפיתוח.

קונטיינרים, אבטחת מידע, ושימוש בוירטואליזציה

אני רוצה לחזור לימים שמיקרוסופט שחררו את Windows 95. הנה מערכת הפעלה חדשה, טענה מיקרוסופט, שיכולה להריץ ריבוי משימות מבלי שאפליקציה אחת תגרום לקריסת שאר האפליקציות שרצות! כולנו כמובן יודעים את האמת הפשוטה שאפליקציות בהחלט גרמו למערכת ההפעלה לקרוס כמו כלום, אפליקציות "בלעו" זכרון וניהול הזכרון היה די כושל, בוודאי כשמשווים זאת למערכות היותר מתקדמות שמיקרוסופט הוציאו שנים לאחר מכן כמו ה-NT 4.0 וה-2000 וכו'. הסיבה המרכזית לכך היתה כמובן כל הסביבה "מתחת" – DOS, שלא היתה ממש בנויה טוב לדברים כאלו, וה-Protected Mode שאינטל הוסיפה החל במעבדי i386 לא ממש עזר הרבה (אם כי לא באשמת אינטל).

שנת 2018, חברות רבות עוברות להשתמש בקונטיינרים אבל ישנה אי נוחות מבחינת אבטחת מידע לגבי קונטיינרים. למי שלא מכיר – הסיבה שקונטיינרים רצים מהר היא בגלל שהקונטיינר אינו מכיל Kernel או דרייברים שמתממשקים ל-Kernel. קונטיינרים מקבלים שרותים מ-Kernel יחיד שרץ על אותה מכונה (פיזית או וירטואלית) וכך כל מה שיש בקונטיינרים הם ספריות ואפליקציה שצריכה לרוץ (ולצערי רבים עדיין בונים קונטיינרים שמכילים מספר אפלקציות/שרותים במקום להריץ רק אפליקציה אחת. זה "מתנקם" אחר כך באנשי Devops שעוברים להשתמש ב-Kubernetes).

מדוע אי נוחות מבחינת אבטחת מידע? כי הקונטיינר הוא לא יותר מאשר Process, שלא-כל-כך קשה "לצאת" ממנו אל ה-Host ומשם לחולל נזקים. רד-האט עם מערכת ה-OpenShift שלה לא מאפשרת (בברירת מחדל) לדוגמא לקונטיינרים לרוץ כ-root או להריץ בתוכה אפליקציות כ-root, וכל המערכת רצה עם SELinux מופעל (כ-Enforcing), כך שאם אתה מבטל SELinux, אין OpenShift. בפתרונות אחרים מבוססים Kubernetes חוסמים תקשורת בין ה-Pods, אבל זה לא תמיד יכול לסייע – במיוחד אם המערכת חשופה החוצה ומריצים מאות pods שמכילים Apache או NGINX לדוגמא.

לשם כך נצטרך קודם להיפטר מ-Docker.

לפני שזורקים עליי מטר עגבניות רקובות, אסביר: Docker עובד מעולה עם הפורמט שלו, אבל מבחינת אבטחה – הוא לא משהו. בנוסף, Docker כבר נהיה מנופח מבחינת משאבים ואין לו שום יתרון מבחינת אבטחת מידע על פתרונות אחרים, למיטב ידיעתי.

במקום Docker, תכירו את CRI-O. (מבטאים "קריאו")

CRI-O זו מערכת חלופית ל-Docker שיודעת לבצע מה ש-Docker מבצע (ולכן היא תואמת ל-Docker), רק שהיא צורכת פחות משאבים, ואחד הדברים המעולים שיש בה הוא שניתן בעצם להגדיר קונטיינרים שאנחנו בוטחים בהם (Trusted) וקונטיינרים שאיננו בוטחים בהם (Untrusted) ולהריץ את 2 הסוגים במקביל, כאשר קונטיינרים שאיננו בוטחים בהם, ירוצו דרך מערכת QEMU כמכונה וירטואלית (sandbox) עם kernel קטן וכל השרותים הנחוצים להרצת קונטיינר. במילים אחרות – בשינוי קובץ YAML נוכל בקלות להקים את הקונטיינרים בצורה מופרדת או בצורה רגילה.

CRI-O מתחבר ל-Kubernetes בצורה חלקה ואינו מצריך הטמעת טלאים, וכמו כן CRI-O משתמש בשיטה של אינטל (שנקראה בעבר Clear Containers וכיום Kata Containers) כדי להריץ קונטיינרים בצורה מבודדת, אך שעדיין מאפשרת להשתלב בתוך אותם Namespaces לדוגמא.

להלן הדגמת וידאו קטנה איך עם CRI-O בשילוב Kubernetes מאפשר להריץ קונטיינרים שאנחנו מגדירים כ-Trusted ואיך משלבים קונטיינרים שאנחנו מגדירים כ-Untrusted ורצים בתוך סשן VM (לחצו מצד ימין למטה על האייקון עם החצים כדי לצפות בכל הטרמינל, הנגן לא יודע לבצע Scale לוורדפרס):

כפי שאנחנו יכולים לראות, השילוב רץ יפה מאוד.

לאלו המעוניינים לנסות את הדברים הללו, חשוב לשים לב לנקודות הבאות:

כרגע, לא ניתן להריץ את הדברים בענן ציבורי בתוך Instance רגיל אלא אך ורק בתוך Bare Metal Instances. כמו כן לא ניתן להשתמש ב-CRI-O בתוך שרותים כמו ECS.
אם אתם רוצים להריץ זאת בתשתית מקומית שלכם, ואתם מריצים Kubernetes על מכונות VM, יש להגדיר את אותן מכונות VM עם Nested Virtualization על מנת להריץ קונטיינרים Untrusted.
אם אתם רוצים לנסות את הדברים על מכונת הדסקטופ שלכם עם Minikube, יש להפעיל את minikube עם ההוראות כאן.
אם אתם משתמשים במערכת OpenShift (גירסה 3.11 ומעלה), ניתן להוסיף תמיכת CRI-O בנוסף לתמיכת Docker למערכת. ההוראות – כאן.
אם אתם משתמשים ב-CAAS של SuSE, בגירסה 3 ומעלה ניתן לבחור בין Docker ל-CRI-O. עוד פרטים ניתן לקרוא כאן.

לסיכום: CRI-O מאפשר לנו להריץ בצורה קלה ומאובטחת קונטיינרים שלא אנחנו בנינו ושהורדנו ממקורות אחרים ובמקביל הוא מאפשר לנו להריץ קונטיינרים שאנו בוטחים בהם (ושאנחנו בנינו) כפי שהרצנו עד היום, רק מבלי להשתמש ב-Docker עצמו ובמשאבים הגדולים שהוא צורך.

וירטואליזציה: לחזור לברזלים?

בכל חברה בארץ שיש ברשותה שרתים, נעשתה כבר בעבר קונסולידציה של מכונות פיזיות והמרתן למכונות וירטואליות. היתרון ברור: יש צורך בפחות שרתים פיזיים, חוסכים בחשמל, בניהול השרתים, במשאבי תחזוקה ועוד.

אולם לאחרונה נתקלתי במשהו חדש: מספר חברות שדווקא לא מעוניינות להריץ את הפלטפורמות שהן משתמשות כמכונות וירטואליות אלא להריץ אותן על Bare Metal (כלומר "על הברזל"). בפוסט זה ארחיב מעט על הנושא.

נתחיל בשאלה הפשוטה: האם יש הבדל רציני בביצועים כשמריצים דברים על פתרון וירטואלי בהשוואה להרצה "על הברזל"? התשובה לכך היא: תלוי. במה? באלו משאבים הפלטפורמה שלך משתמשת.

אם לדוגמא האפליקציה שלך משתמשת רק בזכרון או רק בזכרון+מעבד ומדי פעם קוראת/כותבת מעט נתונים, אז ההבדל בין הרצה על "ברזל" לבין הרצה על פתרון וירטואליזציה אינו הבדל כה משמעותי. לעומת זאת, אם האפליקציה שלך צריכה להשתמש במשאבים חיצוניים כמו דיסקים ורשת (לדוגמא: קונטיינרים) – אז יש הבדל ניכר בין הרצה על "ברזל" לבין הרצה על פתרון וירטואליזציה מהסיבה הפשוטה שכל מידע שצריך לצאת או להיכנס צריך לעבור "תרגום" מכרטיס הרשת הוירטואלי או הדיסק קשיח וירטואלי – לציוד הפיזי. אפשר להתגבר על כך חלקית בכך שממפים כרטיסים פיזיים אל מכונה וירטואלית, אבל במקרים רבים מיפוי כזה גורם לכך שרק מכונה וירטואלית אחת תוכל להשתמש בכרטיס (למעט כמובן מקרים שכרטיסים תומכים ב-SR-IOV – ששם מקבלים עם דרייבר מסוים כרטיס וירטואלי חדש ותוכנה שתרוץ על הפתרון הוירטואלי שתאחד ותפצל את הנתונים, כמו שנתב מבצע).

אז נניח והעומסים שלכם מצריכים לרוץ על "ברזל", האם כדאי להתחיל תהליך V2P (מוירטואלי לפיזי)? כאן אני ממליץ לעצור ולחשוב על הנקודות הבאות:

עלויות מטפסות: אם נניח יש לנו כיום 10 שרתים שמריצים את כל הדברים בוירטואליזציה ועתה נוסיף 10 שרתים נוספים שיריצו דברים "על הברזל", הדברים מסביב יעלו יותר: קירור, חשמל, תחזוקת השרת (מבחינת תוכנה וחומרה). בהתחלה זה נשמע כאילו מדובר בעלות קטנה, אולם מכיוון שאנחנו צריכים לאמץ את השרתים (כי לשם כך אנחנו מבצעים V2P) – עלויות החשמל והקירור יעלו באופן רציני.
שדרוג חומרה: תעיפו מבט בחומרת השרתים. לעיתים השקעה של כמה מאות או אלפי דולרים חד פעמית בשדרוג מעבדים ו/או זכרון יכולה להאיץ את הביצועים של המכונות הוירטואליות ולחסוך מעבר מוירטואלי ל"ברזל".
להתראות לדברים הנחמדים: וירטואליזציה נותנת לנו פונקציואנליות שקצת קשה להשגה כשדברים רצים ישירות "על הברזל". קחו לדוגמא Snapshot – סביר להניח שאינכם משתמשים ב-ZFS על הברזל, כך שיצירת Snapshot של הברזל היא קצת בעייתית (במיוחד אם אין לכם LVM או שלא הגדרתם ווליום לוגי שיאחסן את ה-Snapshots בנפרד). רוצים HA? לא תוכלו להשתמש ב-HA שהוירטואליזציה מספקת, תצטרכו פתרון נפרד, ובהצלחה בבניית Fault tollerance על ברזלים, ואלו רק חלק קטן מהפונקציונאליות שוירטואליזציה נותנת וריצה "על הברזל" לא נותנת.
גיבוי ושחזור – הרבה יותר איטיים מאשר גיבוי ושחזור מכונות וירטואליות.

לסיכום: אני בהחלט מודע לכך שלוירטואליזציה יש חסרונות. קחו לדוגמא את VAAI – דבר מעולה אם אתם רוצים לבצע מיגרציה של מכונות בתוך Cluster או להעתיק/להעביר קבצים בתוך/בין ה-Datastores השונים, מכיוון ש-VAAI פשוט "זורק" את העבודה שהסטורג' יבצע ויפנה את השרתים לעשות עבודות אחרות. יחד עם זאת, עם כל הכבוד ל-VAAI וטריקים אחרים, אם יש לכם VM שעסוק כל הזמן בלכתוב ג'יגהבייט כל רגע, הכתיבה תהיה עדיין יותר איטית בהשוואה לכך שברזל יכתוב לסטורג', כי מלכתחילה כך נבנו סטורג'ים – לעבודה מול ברזלים, VAAI וטריקים אחרים הגיעו הרבה יותר מאוחר.
יחד עם זאת, כפי שציינתי לעיל – יש לא מעט דברים שניתן לעשות על מנת להאיץ את הביצועים ולהגיע לרמות שרוצים אם מוכנים להשקיע כמה מאות או אלפי דולרים חד פעמית בשדרוג השרתים עצמם.

סטטוס וירטואליזציה מבוססת קוד פתוח – סוף 2018

אנחנו נמצאים נכון לשעת כתיבת פוסט זה ימים ספורים לסיום שנת 2018 ותחילת שנת 2019 וחשבתי שזה יהיה זמן נכון לפרסם פוסט סטטוס לגבי פתרונות וירטואליזציה מבוססי קוד פתוח.

מי שהולך לכנסים והרצאות של חברות שונות ושל ספקי ענן שונים, שומע בוודאי איך חברה X או חברה Y עברו לענן, הם מרוצים עד השמיים והכל ורוד ומאושר. המציאות, לפחות משיחה עם חברים פרילאנסרים שמבצעים אינטגרציות או מעברים לפלטפורמות שונות – קצת שונה. כן, ישנן חברות שמעבירות חלק מהמכונות VM שלהן לענן, חלקן מעיפות מכונות VM ומשתמשות בשרתי ענן שונים (כ-PaaS), אבל לא יצא לי להכיר שום חברה עם כמה אלפי מכונות VM בארץ שבסופו של דבר השביתה את ה-DC שלה והעבירה הכל מהכל לענן. ככלל, הויכוחים על העלויות השונות בטווח הזמן הקצר והארוך (בתוספת כמה מילות Buzz) גורמים ללא מעט חברות להאט מעבר לענן, לבצע Hybrid מדוד מאוד, והיו כמובן לא מעט מקרים שפשוט "חזרו הביתה" (אם כי זה לא סופי. מי שחושב שאין בתחום ה-IT מקרים שמקבלים החלטה X ואחר כך מבטלים ואחר כך שוב חוזרים – מוזמן להתעורר).

אני מודה שעד לאחרונה כל עניין הוירטואליזציה בקוד פתוח לא ממש תפס אחוז גדול בתחום ההטמעות ב-Enterprise. כמעט כולם הולכים ל-VMware, חברות שכמעט כל התשתית שלהם מבוססת מיקרוסופט משתמשים ב-Hyper-V ואלו שרוצים Hyper Converged הולכים על Nutanix או Simplivity. אחרי הכל – למוצרים האלו יש תמיכה, יש בארץ אינטגרטורים, לא צריך לקנות מחו"ל רשיונות, יצרני החומרה מאשרים שהמוצרים עובדים עם הברזלים. בקיצור, סבבה אגוזים.

אבל בימים אחרונים קיבלתי 2 שיחות טלפון מ-2 חברות גדולות שהמנהלים הבכירים שלהם קוראים בלוג זה. אחד מהם בתפקיד בכיר בחברה בטחונית מאוד גדולה וידועה. הבקשה שלהם היתה זהה – הם מעוניינים לצמצם את ההוצאות על הרשיונות ומוכנים לשקול גם מעבר לפתרונות קוד פתוח או פתרון מסחרי מבוסס קוד פתוח. מטבע הדברים אני לא יכול לתת לאף אחד מענה טלפוני מבלי לפגוש את הלקוח, לראות מה התשתית, מה הם רוצים לבצע, לאן הם רוצים להגיע, מה הידע המקצועי שיש בחברה ועוד ועוד, ולכן בפוסט זה אתמקד יותר בפתרונות ה"חמים"/פופולריים בשוק ולמי הם מתאימים.

אחד הפתרונות שיורד לאט לאט מגדולתו הוא Xen Server. הסיבה לכך היא שהפתרונות המתחרים שאציג היום נותנים את מה ש-Xen נותן בחינם ואם רוצים לקנות מיצרן הפתרון תמיכה בתשלום, המחיר של המתחרים יותר זול, ולכן ההמלצה שלי למי שכן משתמש במערכת של Xen וחושב בהמשך לשדרג – זה לבדוק את הפתרונות המתחרים המבוססים בקוד פתוח.

בפוסט זה אציג, כמו בפוסטים קודמים – 3 מערכות (Proxmox, oVirt/RHV, OpenStack) ולמי הם מתאימים ומה השוני שלהם.

נתחיל במערכת שמתאימה יותר לחברה קטנה או ל-LAB מקומי: Proxmox.

תוכנת Proxmox מתאימה ליישומי וירטואליזציה הן על מערכות ישנות (כן, אותו שרת G7 של HP שיושב שם בצד) והן על מערכות חדשות. המערכת עצמה היא יחסית קלה ללימוד, ומי שעבד על ESXi עם vCenter בצורה לא מקצועית (כלומר לא עבר קורסים והכשרות של VMware) יוכל להקים תוך דקות ספורות מכונות וירטואליות על דיסקים מקומיים, לחבר NFS או iSCSI וגם להשתמש ב-HA ולבצע Live Migration (כל עוד יש אחסון משותף, זו לפחות הדרך המומלצת). בקיצור -אם אתם צריכים להקים מערכת וירטואליזציה על מספר קטן של שרתים, ללא הקמה של רשתות וירטואליות מורכבות או דברים הרבה יותר מורכבים (DVSwitch?) – אז Proxmox יכול להתאים למשימה.

המערכת הבאה יותר מתאימה לחברות שמריצות מערכות וירטואליזציה מורכבות עם רשתות וירטואליות שונות (המערכת משתמשת ב-Open Virtual Network ו-Open vSwitch, וכן רשתות SDN), סטורג'ים בפרוטוקולים שונים, חיבור ל-OpenStack, ודברים נוספים. המערכת היא oVirt. טכנית, oVirt נבנתה מגירסה 4 להריץ מערכות גדולות וכשאני מציין גדולות, אני מדבר על אלפי ועשרות אלפי מכונות וירטואליות. בשעה שפתרונות כמו ProxMox מתרכזים ב-Bridge Networking, מערכת oVirt תומכת במספר פתרונות רשתות וירטואליות, והיא בין המערכות היחידות שתומכות גם בפלטפורמות שאינן X86-64 כמו מערכות Power ו-S390 של IBM. מבחינת HA, היא בין המערכות המובילות בדיקות ברמת חומרה (דרך ILO/IMM/IDRAC) מה קורה לברזל והיא יודעת להעביר את ה-VM אם יש תקלה ולטפל בשרתים פיזיים בעייתיים – החל מהקמה של חדשים, שדרוג קיימים ועוד. מערכת oVirt מבוססת על מערכת KVM האחרונה (כן, אותה חברה שמפתחת את oVirt היא אותה חברה שמפתחת את KVM – זו רד-האט) כך שיש תמיכה בציודים וירטואליים חדשים, מערכות UEFI וירטואליות מודרניות ועוד), התממשקות ל-VCenter, המרה יעילה של מכונות וירטואליות ל-oVirt, תמיכה ב-AD/LDAP ועוד שורה ארוכה של פונקציות. בהשוואה ל-Proxmox, מערכת oVirt היא מפלצת ולכן היא פחות מתאימה לרוץ על שרתים עם מכונות וירטואליות שמאוחסנות על דיסקים מקומיים. oVirt, אגב, מגיעה מוכנה לשימוש הן כשרת שיתחבר לסטורג' והן כ-Hyper Converged.

oVirt מתאימה להטמעות גדולות הן כ-PoC והן כפרודקשן כל עוד יש בחברה ידע פנימי (או יועץ חיצוני) שיכול לתת תמיכה. מנהלים שמנוסים עם VMWare או Hyper-V ואינם מנוסים מספיק או בעלי ידע רציני בלינוקס יתקשו בניהול מערכת כזו ללא השקעה בלימוד הדברים, והסיבה לכך פשוטה: oVirt אינה מנסה להיות העתק של VMware והדגש של oVirt הוא יותר על פונקציונאליות מאשר חזותיות (אם כי חל שיפור ניכר בחלק הזה בגירסה 4.2 ובגירסה 4.3 שתצא במהלך 2019). חברות שמעוניינות במוצר ארוז ובתמיכה רשמית עם רשיונות – ניתן לרכוש את מוצר ה-RHV עם תמיכה.

ומכאן – למפלצת הגדולה: OpenStack.

אם oVirt היא מערכת גדולה, OpenStack היא גודזילה לכל דבר ועניין. ההבדל הגדול בין oVirt ל-OpenStack הוא ש-OpenStack מנסה לתת לך הכל מהכל. וירטואליזציה? יש. קונטיינרים? יש את Zun שמאפשר להריץ קונטיינרים כ-שרות. DB כ-שרות? יש. אחסון תואם S3? יש. אחסון Images ודברים אחרים? יש. צריך Load Balancer? תכיר את Octavia, ויש עוד עשרות חלקים. עם oVirt לעומת זאת – המיקוד הוא לכיוון מתן שרותי וירטואליזציה והשרותים מסביב, לא יותר מכך.

המטרה של OpenStack היא לתת לחברה להקים ענן פרטי, רק שבניגוד לדרכים ישנות יותר שבהם היינו מקימים מערכות VM מבוססות לינוקס ריקות ועליהן היינו מקימים כל מיני שרותים – כאן המערכת מוקמת על הברזלים עם השרותים שאתה צריך ואז אפשר להשתמש בשרותים כדי להקים מה שרוצים – מכונות וירטואליות, קונטיינרים, שרותים וכו'. חשוב לזכור: מערכת OpenStack היא מערכת מאוד מורכבת, ומחייבת שיהיה בחברה ידע פנימי רציני בלינוקס, SQL, פייתון, BASH וכו' (בלא מעט מקרים כדי לאבחן תקלה או כדי לטפל בתקלה, העבודה נעשית מול Shell ולאו דווקא מול ה-GUI) ומאוד מומלץ יועץ חיצוני צמוד ל-OpenStack.

שילוב מערכת OpenStack בחברות הוא מעט מורכב מהסיבה הפשוטה שזו אחת המערכות שלא מומלץ להוריד את הגירסה החופשית ולהתקין אותה, מכיוון שתוך חצי שנה משחרור הגירסה האחרונה יוצאת גירסה חדשה ולאחר כשנה כמעט ואין עדכונים ותיקונים לגירסה הקודמת, ולכן אם רוצים OpenStack עם תמיכה רשמית מלאה, מומלץ לרכוש זאת מיצרן הפצת לינוקס כמו SuSE, המחיר שלהם יותר זול מהגירסה של רד-האט ויש תמיכה לפחות ל-5 שנים למוצר בגירסה שרכשתם.

ומה העתיד?

פתרונות הוירטואליזציה ממשיכים להתקדם, גם הפתרונות המסחריים הסגורים אך גם הפתרונות מבוססי הקוד הפתוח. ב-VMWare הכריזו בכנס האחרון על ESXI ל-ARM, פלטפורמה שנכנסת יותר ויותר לספקי הענן הציבורי ו"זוחלת" לכיוון ה-Enterprise (תסתכלו על Ampere). פתרון הוירטואליזציה KVM ו-QEMU (שבהם כל מערכת בנייה כמו Yocto משתמשות) יש תמיכה בעשרות מעבדי ARM כבר 6 שנים ומעלה, מערכת OpenStack תומכת ב-ARM, ו-oVirt תתמוך כנראה בגירסה הבאה (אם לא תהיה גירסה כזו, אני כנראה בשנה הבאה ארכוש שרת ARM ואבצע BUILD לכך. מהנדסי רד-האט ישראל – תתכוננו להצקות ממני 🙂 ). עוד ארכיטקטורה שהולכת להיתמך היא מעבדים זולים מבוססי MIPS החדשים.

מבחינת תקשורת – רשתות 100, 200 ו-400 ג'יגה יהפכו לאט לאט לנורמה והמתגים עצמם יהיו מבוססים שבב מרכזי קנייני ושבב ARM שמריץ לינוקס, ומי שינהל את המתג – זו מערכת הוירטואליזציה (דרך הלינוקס שרץ על המתג).

מבחינת אחסון: ישנו תהליך יחסית די חדש שיכנס לאט דרך יצרני ה-SSD והוא "העפה" של מערכת הבקר מה-SSD כך שמערכת הוירטואליזציה תחליט איך לנהל את ה-SSD, איך לבצע Garbage Collection לפי העומסים במכונה, לפי המכונות הוירטואליות שירוצו ועוד. אינטל גם תוציא את ה-Optane DC Persistent Memory – מקלות אחסון שיושבים היכן שמקלות הזכרון יושבים, מכילים הרבה יותר אחסון ממקלות זכרון ECC רגילים ועם ביצועים קרובים לביצועי זכרון. תמיכה לכך ב-OpenStack תהיה קיימת בקרוב (להלן השקפים), רק שמחכים למעבדים ושרתים מבוססי Cannon Lake SP.
עוד תחום אחסון שיקבל Boost רציני בוירטואליזציה הוא NVMEoF שיתן Latency מאוד נמוך.

לסיכום: פתרונות וירטואליזציה מבוססים קוד פתוח לא הולכים להיעלם, הם מתפתחים יותר ויותר ויודעים גם לתת "Fight" לפתרונות הסגורים. יש פתרונות גם להטמעה קטנה, גם להטמעות גדולות וגם להקמת ענן עם עשרות שרותים בתוך החברה, רק שכאן אף אחד לא עומד לך עם טיימר של 30-60 יום ל-Trial ותוציא צ'ק שמן או שאין מערכת. כל הפתרונות שתיארתי הם פתרונות טובים ויציבים לא רק לטסטים אלא גם לפרודקשן.

אם יש לכם שאלות לגבי המוצרים, אתם מוזמנים ליצור קשר.

מעבר לענן – תכנונים, עדיפויות ומציאות

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על תקציבים, סוף שנה, שינויים שההנהלה מבקשת (להוריד את המחיר וכו'), אלטרנטיבות וכו'. הפעם אני אכתוב על החלק היותר "התחלתי" – כשחברה רוצה להקים ו/או להעביר חלק מהתשתית שלה לענן ציבורי.

כפי שציינתי בעבר, אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין סטארטאפים לבין חברות ותיקות, הוא שסטאראטאפים ברוב הזמן כלל לא משתמשים בשרתים מקומיים או סטורג' מקומי עבור השרתים. הסטארטאפים מקימים את הכל בענן והם מתחברים אליו דרך VPN, חיבור Direct כלשהו וכו'. בחברות ותיקות לעומת זאת, בדרך כלל יש תשתית וירטואליזציה מקומית, סטורג' מקומי, מתגים, שרתים פיזיים וכו'.

בדרך כלל שהנהלת החברה בוחרת ספק ענן, והיא מעוניינת להעביר תשתית מכונות VM ותוכן לענן (בין כמעבר או בין כחלק מתשתית Hybrid מול ספק ענן), אותה חברה תחליט לגבי לו"ז, מה יעבור וכו', אך בלא מעט מקרים שראיתי – אותו לו"ז לא כל כך יתאים אם מצפים שמה שירוץ על הענן ירוץ לפחות באותה מהירות כמו שהוא רץ מקומית אם לא יותר.

ניקח לדוגמא תשתית פשוטה: יש לנו 2 מכונות, אחת מריצה MySQL והשניה מריצה שרת Web NGINX ושרת שלישי שמריץ אפליקציות על Tomcat. התשתית הזו נגישה החוצה לציבור שמבצע אותנטיקציה עם שם משתמש/סיסמא והתשתית יושבת מאחורי Firewall (ואולי מערכות הגנה נוספות).

אם נסתכל על התשתית הזו בתצורה המקומית, סביר להניח שהמכונה שמריצה את ה-NGINX תהיה חשופה (מבחינת כתובת IP) לאינטרנט עם פורט 80 או 443 פתוח החוצה ב-Firewall עם כתובת IP אמיתית או שתהיה כתובת חיצונית ב-Firewall שתמופה אל כתובת IP פנימית. יהיו כאלו שיטמיעו את מכונת ה-NGINX ב-DMZ עם 2 רגליים – אחת ב-DMZ ואחת ב-LAN, כך שה-NGINX יוכל לדבר עם ה-Tomcat ברשת הפנימית (מכונת ה-Tomcat ומכונת ה-MySQL לא יהיו זמינות מבחוץ כלל).

ניקח את התשתית הזו לענן כמו AWS לדוגמא, ונניח שאנחנו רוצים להקים את המכונות הללו מחדש ולאחר מכן להעביר הגדרות ומידע לאותן מכונות בענן. יש כמה דברים שצריך לעשות, אני אתרכז בדברים בסיסיים (יש כמובן דרכים אחרות לעשות את העבודה, כולל העברה של המכונות הוירטואליות כמו שהן לענן):

אנחנו נצטרך להקים VPC שיכלול:
- חלוקה ל-Subnets ששם ישבו מכונות בהתאם לקטגוריות שאנחנו בונים: Prod, testing, stage, devel וכו'. רובם לא יקבלו כלל כתובות IP אמיתיות.
- Internet Gateway שיתן ל-Subnet שנבחר גישת אינטרנט החוצה
- Elastic IP – שיהיה מחובר ספציפית למכונת ה-NGINX
- NAT Gateway – שיאפשר למכונות הפנימיות לגשת לאינטרנט מבפנים החוצה (אך לא ההיפך)
- Network ACL – שישמש כ-Stateless Firewall על מנת להחליט מי יכול לצאת ודרך איזה פורטים
- Security Groups (שהולכים עם Network ACL) – שם נגדיר ספציפית מאלו כתובות ואלו פורטים יוכלו להיכנס לשרת(ים).
- ויש עוד כמה צעדים, וחברות רבות גם יוסיפו כאן אולי Appliance Firewall מסחרי בנוסף למה שאמזון נותנת ועוד ועוד…

את כל ההגדרות הללו אנחנו נבצע בפעם הראשונה (לא מומלץ להשתמש ב-VPC הראשוני שאמזון מקימה עבורנו, ותמיד מומלץ להקים חדש, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שאנחנו משתמשים בענן ברצינות.

לאחר מכן אנחנו נקים מכונות ב-EC2. נצטרך לבחור Template של מכונה מהקטלוג, בחירת ה-VPC, וכמובן – גודל Storage מקומי למכונה. כאן הדברים שונים מהסטורג' שנמצא אצל חברות – ב-AWS תוכל לבחור בין General Purpose SSD לבין Provisioned IOPS SSD שהוא הרבה יותר מהיר והאפשרות השלישית היא דיסקים מגנטיים (מבלי אפשרות לבחור IOPS). ההבדל (חוץ מביצועים) בין ה-General ל-Provisioned מתבטא לא רק בביצועים אלא גם במחיר (ב-Provisioned הוא הרבה יותר גבוה) וראיתי מספר מקרים שבחרו ב-Provisioned והתפלאו מדוע המחיר טס בכמה מאות דולרים פר מכונה. לאחר הגדרות הסטורג' נצטרך לבחור תגים (Tags) אם נרצה, את ה-Security Groups (אם לא הגדרנו קודם), מפתח PEM להתחברות ולבסוף נאשר את הכל ו-AWS יקים לנו את המכונה. לאחר מספר דקות נוכל להתחבר אליה אם הגדרנו שהיא תקבל כתובת IP אמיתית דינמית או ללא כתובת IP דינמית דרך מכונת Bastian או דרך חיבור Direct שיש לנו אל ה-VPC. משם נגדיר פנימית את המכונה, נקים עוד כמה מכונות וכו' וכו'.

בקיצור – העברת תשתית ממקומית לענן היא לא בדיוק מספר קליקים בעכבר (אני לא מדבר על שימוש בפתרונות כמו VMWare on AWS), ויש כל מיני Gotcha בדרך, ויכול להיות שגם הביצועים לא יהיו כה-מרשימים אם דברים לא הוגדרו נכון (אמזון לא דוחפים מכונות VM לשרתי ברזל כמו סרדינים, כמו כל מיני ספקי Hosting), כך שלפחות בפעמים הראשונות – מיגרציה תיקח יותר זמן ולכן חשוב לקחת זאת בחשבון (כמובן שאם מישהו חיצוני מקצועי עושה זאת יקח פחות זמן אך עדיין יהיו דברים שלא היו צפויים מראש שהחברה תרצה וגם זה לוקח זמן). בהמשך, סביר להניח, יוכנסו כלים שונים כדי לבצע אוטומציה של הדברים, בדיקת מהירויות, ניטור דרך הענן ועוד.

אחד הדברים שיותר ויותר חברות מעוניינות בו, הוא פתרון ה-Hybrid, וכאן הדברים קצת מסתבכים..

כפי שציינתי לעיל, יש פתרון כמו VMWare on AWS שמאפשר לך "להרחיב" את המערכת המקומית שלכם לענן אך ממשיך להשתמש במושגים ובטכנולוגיות של VMWare. אם ניקח לדוגמא את 3 המכונות מהדוגמא הקודמת, נוכל בקלות לבצע עבורם Migrate לתשתית ה-VMWare on AWS בענן וכל מה שנצטרך לשנות לפני המעבר זה החיבור ל-vSwitch/DVSwitch, לבחור לאן לאחסן את המכונות ועוד מספר פרמטרים – והמערכת תבצע את השאר בצורה עצמאית.

חברות רבות לעומת זאת מחפשות משהו יותר "מעונן" – הן מחפשות דברים כמו שרצים בענן, אך שירוצו מקומית עם אפשרות שימוש ב-Hybrid להעברת עומסים, מבלי להיות תלוים בפתרון של VMware (או שהם כלל לא משתמשים ב-VMware). מיקרוסופט לדוגמא מציעה את Azure Stack – מדובר בערימה של שרתים שמריצים תוכנות, סקריפטים ודברים נוספים על המכונות הללו והתשתית הזו יושבת ב-DC המקומי של הלקוח והוא מקבל גירסה מזערית של Azure מקומית עם אפשרות להתרחב ל-Azure הגלובאלי ובכך לעבוד או מקומית בלבד תוך שימוש בכלים הרגילים על Azure (מתאים לגופים בטחוניים לדוגמא) או שימוש כ-Hybrid כמקומי והעברה פנימה והחוצה לענן הציבורי. גם אמזון הכריזה על פתרון דומה שנקרא AWS Outposts וגוגל גם בונים פתרון כזה (אם כי עדיין לא ראיתי שום הכרזה קונקרטית על משהו מצד גוגל).

לפתרונות שהזכרתי לעיל יש יתרון גדול שיש לך תאימות מלאה, החל מ-API, סקריפטים וכלים שמשתמשים בענן הציבורי שבחרתם – בענן "מקומי" של אותו ספק ענן. החסרון הוא כמובן שזו "חתונה קתולית" שקשה מאוד לצאת ממנה.

אלו שרוצים משהו פחות מחייב ויותר מדבר על פתרון Hybrid שמתייחס לקונטיינרים ומכונות VM יכול להשתמש כמובן ב-Open Stack והוידאו הבא מסביר בהרחבה איך ניתן לחבר OpenStack מקומי לעננים הציבוריים השונים.

לסיכום: בין אם מתחילים להעביר תשתית ממקומית לענן ובין אם חושבים לעבור מתשתית מקומית בלבד/ענן בלבד ל-Hybrid – מומלץ להתאזר בסבלנות ולחקור את הפתרונות. תחום ה-Hybrid מקבל המון "באזז" לאחרונה וחלק מהפתרונות לא שווים אפילו PoC, אז לפני שקופצים למים – קראו על הנושא, קחו יעוץ ותראו מה הפתרונ/ות ששווים עבורכם.

על בנייה ואבטחת מערכות משובצות

תחום המחשבים אצלי אינו תחום שנמצא רק כדרך להתפרנס, אלא גם כתחביב, במיוחד החלקים הקשורים לחומרה. אני מתעניין במחשבים ישנים, איך להכניס למערכות ישנות חלקי מערכות הפעלה מודרניות תוך התמודדות עם מגבלות שונות (כמות זכרון שכיום נחשבת לבדיחה, תחשבו על 1-16 מגהבייט), דיסקים קטנים ועוד. אלו דברים שמאתגרים מצד אחד ועוזרים לבנות מערכות משובצות עם הדגשה על כך שהמערכת תהיה כמה שיותר קטנה, ושתעלה כמה יותר מהר בעת Boot.

עם כניסת ה-Raspberry Pi ושלל החיקויים שלו, יותר ויותר אנשים החלו לגלות את עולם ה-SBC (כלומר Single Board Computer – לוח אחד שעליו נמצא הכל, כולל מעבד, זכרון, אחסון ושלל חיבורים לעולם החיצון) ושוק המערכות המשובצות החל לקבל "ניעור" רציני. חברות המייצרות פתרונות הכוללות מערכות משובצות ראו שניתן לרכוש בכמה עשרות דולרים מערכות SBC ל-Embedded, מה שגרם למתחרים הותיקים להוריד מחירים. למי שאינו מכיר – הכרטיסון בתמונה הוא מחשב Raspberry Pi Zero שכולל כל מה שצריך (למעט חיבור רשת קווית שאפשר להוסיף במספר דרכים). העלות? 5 דולר, וזו סתם דוגמא ל-SBC זול שיכול לבצע פרויקטים שונים.

בניתי לא מעט מערכות משובצות, החל מדברים קטנים למערכות סופר מוגבלות, מערכות אנדרואיד משובצות ועד מערכות לינוקס מוקטנות שמצריכות חיבורים פיזיים רבים. כמעט כל המערכות נבנו עם לינוקס (אחת עם QNX) והחלטתי לשתף עם הקוראים כמה תובנות מנסיוני:

עצמאית או C/S? אחד הדברים הראשונים החשובים הוא להחליט איך המערכת תרוץ בעצם. האם מדובר במערכת עצמאית שאין לה תקשורת לשום שרת (עצמאית) או C/S (כלומר Client Server)? אם מדובר במערכת עצמאית, אז נצטרך להתקין עליה את כל האפליקציות (תיכף ארחיב על כך), ולדאוג לכך שהיא תפעל כמעט בכל מצב אפשרי, כולל מצב חרום שבו היא יכולה להציג למפעיל אם יש תקלה, מה התקלה ומה קוד התקלה כדי שיצרן הפתרון יוכל לטפל בכך.
אם מדובר ב-C/S לעומת זאת, אז יהיה כדאי לבנות מערכת כמה שיותר רזה (לא להתקין הפצת לינוקס על המערכת אלא להשתמש ב-Yocto לדוגמא) וכל אפליקציה נחוצה תרוץ על השרת וביניהם התקשורת תעבור ב-TCP/IP, שימוש ב-Web Sockets וכו'.
אם מדובר במערכת שיש לה תקשורת לשרת אך התקשורת אינה קבועה (אחת לשעה, אחת ליום וכו') אז כדאי יהיה לבנות אותה למצב אחסון זמני כך שברגע שהתקשורת מבוצעת, כל הנתונים מועברים לשרת, מתבצעת בדיקה שהנתונים נשמרו על השרת באופן תקני (אפשר להשתמש במגוון שיטות checksum) ולאחר מכן הנתונים ימחקו מהמערכת המשובצת. מבחינת אפליקציות להתקנה, נצטרך למצוא מה ניתן עדיין להריץ על השרת הרחוק ומה צריך לרוץ מקומית.
לא לדסקטופ: יש לא מעט מפתחי מערכות משובצות, שברגע שהם מקבלים מערכת משובצת עם 4 ליבות, 1-4 ג'יגהבייט זכרון ו-64 ג'יגה אחסון eMMC – בונים מערכת כאילו זה לינוקס דסקטופ. זה לא רעיון טוב הואיל וכל מעבד PC פשוט עוקף בסיבוב כל מעבד של מערכת משובצת. בנוסף, מערכות משובצות בקושי מקבלות עדכונים אם בכלל כך שיש סיכוי לא קטן שמערכת כזו בסופו של דבר תיפרץ ומכיוון שמערכות כאלו לא מעודכנות כמעט, הפורץ יכול להיכנס ולהשתמש ברשת הפנימית ובמערכת המשובצת כפי שירצה.
דיאטה: מערכת צריכה להיות כמה שיותר קטנה על מנת להקטין את וקטור התקיפה ולאפשר תחזוקה (אם צריך) קלה, ולכן לא מומלץ להתקין עליה מערכות אפליקציות שרת רגילות. צריכים לדוגמא SQL? תכירו את SQLite. צריכים שרת HTTP? יש מספר אפשרויות שמתאימות למערכות משובצות או httpd שמגיע כחלק מ-BusyBox או שימוש בשרת Web מובנה שקיים בפייתון/GO.
שפות כתיבת קוד: אם הפתרון הולך לרוץ כ-C/S, אז אתם יכולים לכתוב באיזו שפה שבא לכם ולהריץ את הקוד על השרת. אם זו מערכת עצמאית, אז אני ממליץ לכתוב בפייתון, Go או PERL (לוותיקים שביניכם) וסקריפטים ניתן ב-Bash או Python. יהיו כמובן חברות שירצו לכתוב קוד ב-JAVA או DOT NET (אפשר להריץ Dot Net Core על לינוקס), אבל חשוב לזכור שאם המערכת מבוססת על ARM ותרוץ עצמאית, אפליקציות כמו Wildfly או runtime של Dot Net Core לוקחות לא מעט משאבים ובלא מעט מקרים גורמות למערכת להגיב בצורה איטית.
חשוב: לא לכתוב קוד אסמבלר יעודי למעבד. נכון, קוד אסמבלר זה נחמד ונותן מהירות (היום זה פחות רלוונטי, GCC מוציא קוד אסמבלי מעולה!) אבל פעם הבאה שהחברה תחליט להחליף מעבד, מישהו יצטרך לשכתב המון קוד אסמבלר מחדש ולכן אני ממליץ לא להיכנס לביצה הזו.
רדו מ-Windows: אתם בוודאי נתקלתם בזה בעבר – כספומטים שמגיבים באיטיות, מערכות מידע שלא מגיבות או שפשוט תקועות, קופות רושמות שנתקעות באמצע העברת מוצרים אצל הקופאית ועוד ועוד. מדוע ישנם הרבה פתרונות מבוססי Windows? כי מיקרוסופט מספרת כמה ה-Windows (כולל גירסת ה-Embedded) "יציבה", חברות גדולות עד לפני מס' שנים כתבו קוד שרץ רק על Windows, בנו "פתרון" שמורכב על PC פשוט והרי לכם מערכת שגם עם מיטב המומחים עדיין מצליחה להיות בלתי יציבה ואיטית פתאום.
כיום ניתן לבנות מערכת משובצת מבוססת לינוקס שלא תתפוס יותר מ-80 מגהבייט אחסון (בערך) ותרוץ יפה על 1 ג'יגהבייט זכרון והמערכת תכלול דפדפן ותמיכה במסך מגע וכל המערכת תעלה מרגע החיבור לחשמל תוך 8-12 שניות עם הצגת לוגו לקוח בשניה הראשונה ולאחר 10-12 שניות הלקוח האנושי יכול להשתמש במערכת בתוך דפדפן סגור (כך שניתן להציג גרפיקה, OpenGL, אנימציה וכו' וגם לחבר את המערכת לציודים אחרים אם צריך).
מדוע לא עוברים למערכת כזו? בחלק מהמקרים יהיה צורך לכתוב קוד חדש (במקרים כמו קופות), בחלק מהמקרים מדובר בחששות לא מבוססים, ובחלק מהמקרים עקב אי ידיעה או אי הכרת הדברים. אני מקווה בקרוב לקבל כמה מערכות משובצות, לבנות כמה מערכות דמה ולהוציא קליפים להדגמה ביוטיוב..
אבטחת מידע: זוכרים שאמרתי שלא כדאי להתקין הפצת לינוקס על מערכת משובצת? זה אחד הדברים הראשונים שפורץ ינסה להשתמש לטובתו, ולכן מומלץ לעבוד עם Busy Box סופר מצומצם במכונה שיכלול אך ורק פקודות הכרחיות, לצמצם הרשאות, לא להריץ הכל כ-root, ואם אפשר – לעבוד עם מפתחות והצפנה, בשביל זה כמעט כל מערכת משובצת מכילה רכיב TPM (לחובבי Raspberry Pi – יש חלק שניתן לרכוש, להרכיב ולהשתמש מבלי להלחים חוטים). אם המכשיר הולך להיבנות בסין, קחו בחשבון שינסו לגנוב לכם את הקוד ולכן הצפנה היא מאוד חשובה.
פשוט זה חכם: תכירו את אחד החתולים הביתיים שלי – זהו נימי. מדוע אני מציג אותו? כי רמת המשכל של נימי שווה בערך לרמת המשכל של חלק מהאנשים בסין שיבנו ויקימו את המערכת ללקוח ובחלק מהמקרים – זו גם תהיה רמת המשכל של אלו שישתמשו במערכת (כבר ראיתי מישהו שמנסה להכניס בכח את כרטיס האשראי שלו לחור ממנו יוצאת הפתקית בכספומט!).
לכן – אם המערכת שלכם כוללת אחסון (eMMC, SSD, לא מומלץ דיסק קשיח מכני, SSD הרבה יותר אמין) ואתם צריכים להקים Installer שירוץ על PC ויתקין את המערכת שלכם על הלוח SBC, תשתמשו בכמה שיותר אוטומציה ותנסו לצפות ולפתור כל תקלה אפשרית. אם המערכת נמסרה וישנה תקלה במערכת, תעלו אותה מחדש אוטומטית כך שברגע שהמשתמש יכנס דרך הדפדפן, התקלה תוצג והלקוח יוכל לשלוח לכם צילום מסך שלה.
חשוב לנסות (אם התקציב מאפשר) לבנות מערכת Dual Boot (מערכת u-boot תומכת בכך) כך שניתן יהיה לשדרג מרחוק את המערכת עם Image תקין, ואפשר להשתמש בגירסת SystemD האחרונה כדי לעלות למערכת חרום אם המערכת הנוכחית לא עולה (אפשר לקרוא על כך כאן).
דלת אחורית/כניסה מרחוק: לא תמיד אתם יודעים היכן המערכת תרוץ ואתם לא יודעים מתי ומאיפה תקבלו בקשת תמיכה, ולכן חשוב לבנות זאת כחלק מהמערכת. אל תצפו ממשתמש קצה להקיש פקודות או שתקבלו בלא מעט מקרים – תוצאות מביכות.

לסיכום: מערכות משובצות שונות משרתים ומערכות מחשב רגילות. היצרן רוצה לחסוך במחיר, משתמשי הקצה בחלקם לא ממש חכמים ויגרמו לתקלות שלא חשבתם עליהם – ותכפילו את זה באלפים/עשרות אלפים/מאות אלפים/מיליונים של חתיכות שימכרו, ולכן הנקודות שציינתי יכולות לעזור בתכנון, בניה ואבטחה של מערכת כזו. חשוב לזכור לא רק את ה-BOM בשלב הפיילוט, אלא את העלויות הנוספות של תמיכה, שדרוג Image ולפעמים גם להוציא מישהו לשטח בארץ או בחו"ל.

על עננים ציבוריים ותקציבים

בשנים האחרונות חברות רבות עברו להשתמש בשרותי ענן ציבוריים, החל בשרותים של מיקרוסופט שהחליפו שרתי Exchange מקומיים (אופיס 365), העברת מכונות VM לענן, שימוש היברידי בתשתית מקומית ובעננים ציבוריים וכלה בשימוש בשרתים כפלטפורמות ושירותים (PAAS/SAAS). גם הבנקים, אחד הסקטורים הכי שמרניים שהשתמש בשרותי ענן יותר לצרכים שיווקיים – קיבל אישור מהרגולטור להשתמש ביותר שרותי ומשאבי ענן ציבורי.

כל חברה שעוברת להשתמש בעננים ציבוריים, סביר להניח שעשתה "סקר שוק" בין שלושת הגדולים (אמזון, גוגל, מיקרוסופט) ובחנה מה החברה נותנת מול מה שהחברה צריכה ורוב החברות גם קיבלו קרדיטים של כמה אלפי/עשרות אלפי דולרים שיספיקו לשנה הראשונה (בחלק מהמקרים לשנתיים), כך שבדרך כלל בצוותי IT ובפיתוח די "משתוללים" בהתחלה מבחינת השימוש בשרותי הענן הנבחר ואין ממש ריסון תקציבי. אחרי הכל, זה לא יוצא מהכיס של החברה, אז זה בסדר.

יש לעומת זאת לא מעט חברות שאינן זכאיות לקרדיטים באלפי/עשרות אלפי דולרים ויש כמובן את המצב שהקרדיטים נגמרו ויש צורך לשלם. במצבים כאלו, ספק הענן מוציא חשבונית חודשית שנגבית מיידית מכרטיס האשראי של החברה (מתגעגעים ל-ש+60?) והחשבונית עוברת למנמ"ר/מנהל צוות ה-IT. אצל לא מעט חברות, כמעט כל חשבונית כזו גורמת לכינוס ישיבה של צוות IT (ושאר גורמים) עם שלל ביקורות ופקודות: מדוע הרמתם שרות X שעולה הרבה? מדוע הורם שרות בלי לקבל אישור, וכמובן הוראות להעיף דברים החוצה ולחסוך. לגטימי לחלוטין.

בדרך כלל, לקראת סוף שנה, יש את הדיונים התקציביים, ובהתאם למצב החברה (הכנסות, רווחים, הפסדים, לחצים של בעלי מניות וכו') מתקיימים דיונים לגבי תקציב לכל מחלקה ובלא מעט מקרים מחלקת ה-"IT" חוטפת על הראש כי היא בין המחלקות היחידות שמוציאה כספים אך לא מכניסה כספים ישירות ולכן אם החברה בדיוק במצב קיצוצים (מכל מיני סיבות) – ההנהלה מחליטה על קיצוץ תקציב ה-IT בכך וכך אחוזים, ודחיית/ביטול פרויקטים (אם לא מוצאים להם הצדקה לביצוע בשנה הקרובה).

כאן קיים איזה ניתוק בחלק מהחברות בין ההנהלה הבכירה לצוותי IT/פיתוח, והניתוק נובע מהרגל לשימוש ב-On Prem. אסביר:

נניח ואני חברה בשם X ויש לי חדר שרתים נחמד עם 5 ארונות, ו-100 שרתים פיזיים, תקשורת, סטורג', מיזוג וכו'. השרתים מריצים כ-1500 מכונות VM. נניח ועכשיו יש צורך להוסיף עוד 500 מכונות VM ויש לי משאבים פנויים בשרתים ובסטורג', אז תוספת העלות לחברה תהיה יחסית זניחה (אני לא מדבר כרגע על רשיונות פר OS כמו ב-Windows): עלות החשמל תהיה קצת יותר גבוהה. אם אצטרך לרכוש ברזלים כדי להקים את אותן מכונות VM, אז העלות שלהם תהיה עלות חד פעמית ואני יכול להשתמש בציוד הזה במשך 3-5 שנים בלי בעיה, אך בשורה התחתונה – ההוצאות הכספיות לגבי תוספת אותן מכונות VM הן צפויות.

בעננים ציבוריים לעומת זאת, חוץ מהתקשורת מבחוץ פנימה ותקשורת פנימית ברוב התשתית הוירטואלית שלך – הכל עולה כסף, החל מהביט הראשון שיוצא ממכונה וירטואלית או מאחסון S3 לדוגמא, כך שבניגוד ל-On prem שלא היית צריך לשלם עוד כסף על כל VM כל חודש – פה אתה חייב לשלם והתשלום מיידי.

ההבדל בין On Prem לשימוש בענן בלא מעט מקרים גורם לכך שחברות, לאחר ישיבות תקציביות שנתיות – מתחילות להתעניין באחת מ-3 האפשרויות הבאות:

"לחזור הביתה" – לתשתיות On prem
להתחיל לשוחח עם נציגי ענן מתחרה על שרותים זהים כמו שמשתמשים עכשיו אך במחיר יותר נמוך
קיצוץ מאסיבי בשימוש שרותי הענן, ואם משתמשים ב-Hybrid (כלומר On Prem ועננים) – לקצץ את השימוש בענן לצרכים הכרחיים בלבד.

החלטתי לשאול חברים מקצועיים בפורום Operation Israel בפייסבוק את דעתם. מי שמעוניין לקרוא, להלן הלינק (לצערי לא ניתן לעשות Embed לפוסט ספציפי מקבוצה אל וורדפרס)

מי שהסתכל בלינק יכל לראות שישנן תשובות שונות. אני אפרסם כאן את התשובות שלי:

בנוגע למעבר ל-On Prem ("חזרה הביתה") – אם מדובר על מכונות VM, אז זה אפשרי כמובן, אם כי סביר להניח שתקבלו אולי ירידה כלשהי בביצועים הואיל וספקי הענן בד"כ משתמשים במעבדים מהדור האחרון או זה שלפניו, בהשוואה ל-2-3 דורות אחורה שחברות משתמשות. בנוסף, תלוי בסיטואציה, יכול להיות שתצטרכו לרכוש ציוד נוסף כדי לארח את המכונות שמוחזרות מהענן.
לעומת זאת – אם אתם משתמשים בשרותים שספקית הענן מציעה (RDS, S3, ELB ועוד שרותים רבים) – חלק מהם ניתן להקים מקומית בקלות (אם כי לא באותה שרידות – לדוגמא במקרה של S3) וחלקם מצריך משאבים ניכרים בכדי להקים משהו זהה רק ב-Scale קטן בהרבה (כמו Aurora), כך שבכל מקרה מדובר על הקצאת משאבים ניכרים שהולכים וגודלים ככל שהעברתם/הקמתם תשתיות וירטואליות בענן או שאתם משתמשים בשרותים המוצעים ע"י ספק הענן.
מעבר לענן מתחרה: "על הנייר" זה נשמע קל – מביאים את נציגי המתחרים, מבקשים מחיר נמוך וקרדיטים ואפשר לסגור חוזה. הבעיה בדרך כלל היא במימוש: אם אתם בנק ואתם משלמים מאות אלפי דולרים ומעלה פר חודש לספק הענן הנוכחי, אז ספק הענן המתחרה יקח על עצמו את כל ההקמה והעברת המכונות והנתונים אליו. אם אתם יותר קטנים – הספק המתחרה ישמח לתת לכם שרותי יעוץ (תרגום: אתם עושים את העבודה השחורה, הספק רק מייעץ תיאורתית ושולח לכם לינקים לתיעוד).
משהו שחשוב לזכור: אין הבדלים רציניים במחירים בין ספקי הענן. הוא יכול נניח לתת לכם מחיר יותר זול על הקמת VM, אבל הוא יקח יותר על ה"דיסק" הוירטואלי, על רשתות תקשורת וירטואליות או על דברים אחרים, כך שלדעתי הסיבות היחידות לעזוב ספק ענן זה שרות גרוע, בעיות Downtime או שאין שרותים שאתם צריכים.
קיצוץ בשימוש שירותי הענן: אני יכול להבין בהחלט את אלו שרוצים את האופציה הזו, אבל חשוב לזכור (וזה רלוונטי אצל רוב ספקי הענן!) – אפשר להוציא לדוגמא 1000$ לחודש על פרויקט שרץ על הענן ואפשר במקרים רבים לעשות את זה אצל אותו ספק ענן ב-500$. הכל תלוי בידע של אותו אדם לגבי השרותים המוצעים על ידי אותו ספק ענן.
סתם דוגמא מציאותית: התשתית שמציגה את הבלוג הזה (ובלוגים אחרים שלי ועוד כמה אפליקציות וניסויים שאני מריץ) לפני כשנה עלתה בסביבות ה-85$ לחודש. כיום אני משלם בחודש 26$. איך? צריך לדעת לבחור את השרותים, לראות מה השרותים החדשים שמוצעים, היכן ספק הענן הוריד מחירים, איך ניתן לבזר את הדברים, היכן כדאי לשלם מראש על משאבים מסויימים לתקופה ארוכה ולחסוך הרבה כסף, היכן ניתן להשתמש במשאבים זמניים כדי להריץ דברים שלא לוקחים זמן רב וזולים בהרבה ועוד ועוד. יש מספר חברות (כולל הח"מ) שמציעים שרות כזה, כך שלפני שמניפים את הגרזן – כדאי להתייעץ.

לסיכום: בלא מעט חברות שיש להם תשתיות בענן ציבורי מגיעים לפעמים סיטואציות שההנהלה דורשת חיתוך רציני בתקציב התשלומים לספק הענן. לא צריך להיכנס לפאניקה, תמיד אפשר למצוא פתרונות איך לקבל ביצועים נאותים תוך ביצוע שינויים שחוסכים מחיר ללא צורך ירידה לשימוש במשאבים בלתי מספקים (תמיד אזכור את אותו עסק שפנה אליי אחרי שקיבל חשבונית היסטרית על שרת SQL שהריץ באמזון ושבקושי נותן שרותים למישהו, אבל האינטגרטור הקודם החליט שזה רעיון מעולה להגדיר שה-SQL ירוץ על m5.4xlarge [כלומר 16 ליבות, 64 ג'יגהבייט זכרון!]).

תודה למשתתפי פורום Operation Israel על תשובותיהם.

כמה מילים על המרה מערכת לניהול גרסאות קוד

בשנה האחרונה ביצעתי מספר פרויקטים הקשורים להמרת מערכת לניהול גרסאות קוד, ממערכות שונות למערכות מבוססות GIT (כמו GitLab, או Bit Bucket ואחרים), ורציתי לשתף עם הקוראים כמה תובנות בנושא.

אם יש סוג מסויים של עסקים בהם אין עבודה כזו, אלו הם הסטארטאפים. אני לא מכיר ולא שמעתי אפילו על סטארטאפ אחד שלא משתמש בפתרון מבוסס GIT (בין בשימוש שרת GIT, שימוש בשרותי GIT של ספקי הענן וכו'). בדרך כלל עניין ההמרה מתרחש אצל חברות ותיקות, ושם אצל אותן חברות ותיקות יש כל מיני פתרונות לניהול קוד, בין אם מדובר ב-TFS (או VSS), ב-Subversion או Mercurial, וכן .. יש גם חברות שמשתמשות ב-CVS. כמעט בכל חברה, מעבר למערכת ניהול קוד אחרת זה תהליך לא קל (בירוקרטית וניהולית, טכנית ניתן להמיר את הדברים ביום או יומיים, תלוי בכל מיני פרמטרים).

ככל שעובר הזמן, עניין המעבר ל-GIT נהיה פחות "אופציה" ויותר "צורך". חברות שחושבות לעבור להשתמש במערכות מבוססות קונטיינרים (בין אם זה Kubernetes, OpenShift, CaaS, Rancher, Mesos ועוד) יצטרכו להבין עוד בהתחלה שמבחינה טכנית ניתן איכשהו לעבור עם מערכת ניהול קוד הנוכחית שיש להן, אבל אם מכניסים מערכת קונטיינרים ל-Enterprise, הצורך לעבור ל-GIT יהיה יותר דחוף.

בדרך כלל כשלקוחות יוצרים עימי קשר לפרויקט כזה, רשימת הדרישות, פחות או יותר, היא זהה:

המרת קוד ממערכת קיימת למערכת GIT חדשה (מקומית, מכונה בענן, שרות GIT של ספק הענן) כולל היסטוריה ורוויזיות.
התאמת הכלים המקומיים שלהם לעבוד מול מערכת ה-GIT.
ביצוע "פרישה" (Retire) של מערכת הקוד הנוכחית.
תמיכה שוטפת.

וכאן נמצאים בדיוק הנקודות שעבדכם הנאמן צריך לחזור עליהן לכל לקוח, וכאן המקום להעלות אותן:

אם אתם חברה גדולה ומסודרת, ואני אוריד את מערכת הקוד הנוכחית ואמחק אותה, והמחלקה המשפטית שלכם תשמע את זה, הם ירדפו אחריי עם נבוטים. קוד ישן ומערכות ישנות צריכות להיות זמינות במקרה שהחברה נתבעת על העתקת קוד או הפרת פטנטים. ישנה חשיבות קריטית לזמנים (תאריכים, כולל שעה מדוייקת) של הכנסת קוד והדברים האלו יוצגו בבית משפט/דיונים מול התובעת כדי להראות סתירות בתביעה. לכן, מה שעושים לגבי מערכות ניהול קוד קיימות (לאחר מעבר לעבודה עם GIT) – הוא שמירת גיבוי, כיבוי המכונה אך לא למחוק אותן.
העברת היסטוריה מלאה של קוד קיים ממערכות ניהול קוד אחרות ל-GIT: זה אפשרי בחלק מהמקרים (לדוגמא: mercurial או TFS) אך בעייתי במקרים כמו CVS או Subversion, ולכן בדרך כלל ההמלצה היא להעביר קוד נוכחי ולשמור קוד/Branches ישנים במערכת הקודמת. מיקרוסופט בעבר הבטיחו ללקוחות כי הם יעבירו בקלות קוד מ-SVN ל-GIT כולל היסטוריה מלאה, ורק אחרי שהם התחילו את הפרויקט, הם ראו כמה זה לא ממש ריאלי (במיוחד אם יש קוד ענק של מספר שנים) ומאז הם ירדו מכך.
האם להשתמש בשרותי Code Repository של ספק הענן שאיתו אתם עובדים או להרים VM עם אפליקציית שרת GIT (כמו GitLab, BitBucket, GitHub Enterprise)? זה תלוי בכם. אם חתמתם עם ספק הענן על חבילת תמיכה רצינית, אז אולי כדאי להשתמש בשרות (שימו לב, שתצטרכו לשלם תשלום חודשי על כך. באמזון AWS ה-5 משתמשים ראשונים הם בחינם). לעומת זאת, אפשר להקים Instance ולהקים מערכת GIT כמו אלו שציינתי במחירים נוחים:
- מערכת GitLab היא חינמית כל עוד אינכם צריכים תמיכה מסחרית מהחברה.
- מערכת BitBucket היא חינמית ל-5 משתמשים ראשונים, 2$ לאחר מכן (מינימום 10 משתמשים) ואתם מקבלים גם אינטגרציה עם Jira.
  שימו לב: ב-2 המקרים אתם מקבלים גם תמיכת Pipelines כדי לבצע אוטומציה לקימפולים, קונטיינרים וכו'.
עבודה עם מערכת ניהול קוד נוכחית יחד עם GIT: אם יש לכם מערכת ניהול קוד ישן מבוססת Subversion, ניתן להקים מערכת (היא בתשלום אם יש יותר מ-10 משתמשים) המאפשרת לעבוד מול ה-Subversion והמערכת המסחרית תמיר מיידית את הקוד למערכת ה-GIT שלכם ולהיפך, כך שניתן להמיר את המפתחים לעבודה ב-GIT ואת האוטומציה (Jenkins, Team City וכו') בהדרגה ולא במכה אחת.
תמיכה והדרכה – חשוב לסגור את העניין במסגרת חוזה הפרויקט. קל מאוד לעשות שטויות מצד אחד ובמקרים רבים גם לא מנצלים את היתרון של מערכות מבוססות GIT מצד שני – וחבל.

לסיכום: אם לא עברתם בחברה ל-GIT, סביר להניח שתעברו בהמשך לעבוד מול GIT ולכן כדאי להכיר מה זה GIT. אתם יכולים להקים מערכת נחמדה שאני מריץ ב-LAB שנקראת GOGS שהיא מערכת מיניאטורית עם ממשק וובי לניהול GIT (דרישות החומרה שלה מאוד קטנות, היא רצה על כל מערכת הפעלה באופן טבעי וגם כקונטיינר, אבל היא לא מיועדת לארח פרויקטי קוד גדולים, היא יותר לדברים קטנים או סתם להתנסות מה זה Git עם ממשק וובי נחמד). אם אתם מעוניינים בפרויקט המרה, קחו בחשבון את הנקודות שציינתי לעיל.

מערכות משובצות ומצבי "קיוסק"

בשנתיים האחרונות נתן עבדכם הנאמן יעוץ לגבי מערכות משובצות לכל מיני חברות, החל מחברות סטארט-אפ ועד לחברות גדולות. בזמן האחרון ישנה התעניינות גדולה יותר לגבי מערכות משובצות הכוללות מסך מגע ואינטרקציה כמעט אקסלוסיבית דרך מסך המגע. בפוסט זה אנסה לפרט דרכים שיטות בניית Image עם מערכות שונות.

אחת השיטות שהיתה נהוגה בעבר היתה להכניס PC קטנטן (עם מעבד Atom או Celeron) ועליו להריץ Windows ועליו את האפליקציות הדרושות, להקשיח את המערכות ולמכור אותה. הבעיות בדרך כלל הן:

עדכוני אבטחה – קשה להתקין עדכוני אבטחה ל-Windows כשאין לך תקשורת חיצונית, ומה לעשות ש-Windows דורש המון עדכוני אבטחה.
מחיר רשיון – 150-200$ לרשיון Windows Pro (מחיר שונה ל-Windows Embedded אבל כיום המוצר מאבד פופולריות במהירות לטובת פתרונות מבוססי Linux).
קבלת Latency נמוך – לא חשוב כמה תכוונן את Windows, תמיד יהיו "קפיצות" שישבשו את ה-Latency.

לכן הרוב עוברים למערכות מבוססות ARM.

לוחות מבוססי מעבדי ARM כדוגמת I.MX6/7/8 ומעבדים אחרים קיימים בשוק זמן רב ובשנים האחרונות המחירים צונחים (בעיקר עקב פופולריות של Raspberry Pi). מחשב קטן שרק לפני כמה שנים היה עולה מאות דולרים, צנח למחירים שכיום נמדדים בעשרות דולרים (כולל אחסון קבוע כמו eMMC). פאנלים ללוחות כאלו קל לחבר (דרך LVDS לדוגמא) והתוספת ל-Touch היא דולרים בודדים, ולכן יש רצון מצד חברות שונות לבנות פתרונות שאותם הם משלבים במוצריהם – הכוללים מעבדי ARM, עם צג מגע וחוויית משתמש טובה. יש אפילו חברה מסויימת שמייצרת Appliance בגודל 1U .. .עם מסך מגע נשלף. לאן הגענו….

לקוח כזה בסופו של דבר צריך לבנות Image שיוכנס ב-eMMC של הלוח. ה-Image אמור לכלול את כל חלקי התוכנה ויש מספר אפשרויות:

לינוקס "רגיל" – אפשרות אחת היא לקחת הפצת לינוקס רגילה (Debian, CentOS וכו') עם Kernel שמגיע מיצרן (או שהאינטגרטור מקמפל תוך שימוש ב-BSP, Cross compiler וכו') ופשוט מקימים לינוקס עם התקנת התוכנות הנדרשות (בשימוש yum/apt) וההגדרות הכרוכות בכך, ולבסוף מכינים Image. יש כלים כמו kickstart (ל-CentOS) או Preseed (ל-Debian) כדי להכין Image כזה.
הבעיה בשיטה זו היא שיש צורך בידע רציני להגדיר את הסביבה הגרפית (Xorg, Wayland, שימוש ב-OpenGL וכו') מכיוון שאין אוטומציה שניתן להשאיל מ-X86 ויש צורך להשקיע מאמצים מרובים להגדיר את הכל.
חסרון נוסף: אבטחה. במקרים רבים החבילות המגיעות עם תלויות שאין בהן צורך עבור אותה מערכת משובצת ולכן יש לקמפל את החבילות מחדש ללא אותן תלויות או במקרה היותר קשה – לבטל/להחליף תלויות באחרות. חבילות מיותרות ופונקציונאליות שאינה דרושה, גם אם אינן מופעלות יכולות פוטנציאלית לגרום לחורי אבטחה במערכת.
Yocto – אחד הכלים הכי פופולריים. עם Yocto אפשר ליצור Image מצומצם לדברים שאנו צריכים בלבד. מערכת Yocto בונה לנו את כל המערכת ולבסוף מכינה Image שניתן "לזרוק" על כרטיס מיקרו SD או על eMMC. המערכת מספיק חכמה בשביל לא לקמפל חבילות שכבר קומפלו ולא היה בהן שינויים, וכל יצרן לוחות ARM תומך בה.
החסרון עם Yocto: בלא מעט מקרים תצטרך לדעת איך לבנות Recipe כדי להוסיף את החבילה שאתה רוצה ועם אלו ספריות ו-Compile Flags לעיתים. בנוסף – תצטרך להוסיף את ההגדרות לכל חבילה שתרצה בתוך ה-Yocto. בכל הקשור לגרפיקה – גם כאן, תצטרך לשבור את הראש איך להגדיר את הדברים.
Boot2QT – זהו מוצר של חברת TrollTech שמשתמש ב-Yocto כדי לבנות מערכת גרפית מוכנה. לא תצטרך לשבור את הראש על Touch, על הגדרות Frame Buffer או Xorg ופרמטרים אחרים. מוצר הדגל של החברה (QT Creator) נותן לך לכתוב אפליקציות גרפיות ולנסות אותן על מחשבך או ישירות על המערכת המשובצת (מבלי להכין כל פעם Image מחדש כדי לנסות את הקוד שכתבת). המערכת קטנה ועולה תוך שניות ספורות. היא גם הופכת את החיים להרבה יותר קלים מבחינת שימוש ב-Yocto והיא מסתירה לא מעט חלקים מורכבים ומטפלת בקומפילציה.
החסרון: זו מערכת מסחרית. ישנה גירסה חופשית אך אם תשתמש בה, תצטרך לשחרר את כל הקוד שכתבת באפליקציה הגרפית.
Android – עוד פתרון שחברת "אגד" לדוגמא – שמחה לאמץ אותו לנהגים כמערכת קופה/כרטוס. כל יצרן מערכת ARM בדרך כלל משחרר גירסת אנדרואיד ולחברה שרוצה להשתמש בכך, ניתן לקחת את גירסת האנדרואיד ולהוריד חלקים שאין צורך בהם, ואם צריך לכתוב אפליקציות יעודיות, לא חסרים מפתחי אנדרואיד (וכן, יש גם מצב קיוסק באנדרואיד) כך שניתן לכתוב את האפליקציה ולשלב אותה ב-Android הפנימי שיווצר ל-Image שירוץ על המערכת. אם צריכים חבילות לינוקס, אפשר להרים מערכת כמו Linux Deploy שתרוץ ברקע, להקים הפצת לינוקס מינימלית שצריכים עם החבילות הדרושות ואז מהאפליקציה שלכם לתקשר דרך Socket או דרך TCP אל האפליקציה (אישית עשיתי זאת פעמיים וזה הציל פעם אחת פרויקט מביטול מאחר והאפשרויות האחרונות לא אפשרו התקנת חבילות מסויימות).
החסרון: אם מחפשים Boot של 3-5 שניות – תשכחו מזה. בנוסף, קימפול קרנל למערכת אנדרואיד אינו עניין פשוט הואיל ויש לא מעט חלקים שאנדרואיד כן צריך והפצות לינוקס רגילות לא צריכות.

כפי שניתן לראות – יש מספר אופציות לבניית מערכת מבוססת ARM. לכל דרך יש יתרונות וחסרונות וגם דרישות זכרון שונות. כך לדוגמא אם הוחלט שמערכת ה-ARM תהיה עם 512 מגהבייט זכרון בלבד, כדאי יהיה לוותר על מתודת האנדרואיד ואותו דבר אם הוחלט שלא יהיה touch. מצד שני, אם אתם צריכים להכניס 20 אפליקציות לינוקס פופולריות, אולי הדרך של בניית הפצת לינוקס תהיה עדיפה עבורכם.

לסיכום: מערכות ARM קיימות היום במחירים מאוד תחרותיים ובניית Image עם הדברים שאתם רוצים ניתנת לביצוע. כדאי לבדוק קודם כל מה אתם רוצים להריץ ורק אז לבדוק את האפשרויות לעיל. אם יש לכם צורך ביעוץ בנידון – אתם מוזמנים ליצור קשר.

כמה מילים על רד-האט 8 (BETA)

רד האט הכריזה לאחרונה על גירסה חדשה להפצת הלינוקס שהיא מפיצה, וזו הגירסה השמינית המיועדת לתחנות עבודה ולשרתים.

גירסת ה-Major האחרונה שרד-האט שחררה (גירסה 7.0) יצאה לשוק ב-9/6/2014 ולאחר מכן רד-האט שחררה עדכונים לגירסה זו וגרסאות קודמות, עדכונים שלא שברו תאימות בינארית כך שדברים לא השתנו, ובעולם האינטרנט – 4 שנים זה נצח.

כל חברה שחושבת לשדרג ל-רד-האט 8 (אנחנו כרגע רק בבטא, הגירסה הרשמית תשוחרר כנראה במחצית השניה של 2019), כדאי שתכין את עצמה לעבודה רצינית. גירסה 8 כלל אינה דומה לגירסה 7 וסביר להניח שאפליקציות רבות שרצו בצורה תקינה על גירסה 7 פשוט לא ירוצו על גירסה 8 מבלי לשנות הגדרות וקבצים שונים.

רד-האט 8 עושה קפיצת דרך בכל אספקט אפשרי. גירסת ה-Kernel עוברת מ-3.11 לגירסה 4.18 (אני מנחש שזה יעלה ל-4.19). הקומפיילר משתדרג מספר גירסאות קדימה, ולראשונה ניתן ב-RHEL להוסיף Repositories ולהחליף גירסאות של אותה אפליקציה מבלי לעשות פעמיים פליק פלאק לאחור. לחובבי פייתון – רד-האט נוטשת רשמית את גירסה 2.7 ועולה לגירסה 3.6 (התקנת ברירת המחדל, אגב, אינה כוללת שום גירסת פייתון ב-RHEL-8). תחום התקשורת בין קונטיינרים מקבל שיפור בדמות תמיכת IPVLANS והתווספו כלים נוספים חדשים לבניה וניהול קונטיינרים, ניהול שרתים בצורה מרוכזת עכשיו יותר קליל ומסודר עם Cockpit (אגב, אני לא ממליץ להשתמש בו ככלי ניטור). משתמשים בקבצי Image בענן או מקומית? רד-האט משתמשת בכלי ידוע – Composer לבניית אימג'ים.

רד-האט שינתה כמעט כל פונקציה ושדרגה את כל האפליקציות שקיימות בהפצה. רד-האט 8 היא בעצם Fedora 28 ש-רד-האט לקחו כבסיס ומשם הם החלו לשפר ולייצב את המערכת על מנת לעמוד בכל המבחנים שיצרני תוכנה וחומרה שונים עושים לפני שהם מאשרים את ההפצה כנתמכת וכיציבה.

מכיוון שזו גירסת בטא ראשונה ציבורית, גירסה זו, סביר להניח, לא תעבוד ולא תריץ כמעט אף פלטפורמה אחרת של רד האט, כולל OpenShift, RHV/oVirt, Cloud Formation, Foreman ואחרים. במהלך החודשים החודשים שאר הכלים והפלטפורמות (מחוץ ל-RHEL-8) יתעדכנו ויתמכו בהפצה החדשה בגירסת הבטא. אם אתם רוצים להתקין אותה ולנסות אותה, אל תשכחו להירשם לרד-האט ולבצע Subscription על ההתקנה כדי שתקבלו עדכונים (ויש כבר ערימה).

במהלך הזמן, רד-האט תשחרר גירסאות בטא נוספות ואני אשחרר וידאו קליפים מה ניתן לעשות עם ההפצה החדשה.

לסיכום: לקח לרד-האט הרבה זמן לעדכן את ההפצת לינוקס שלה, בזמן שיש מתחרים שעושים את הכל כדי לכבוש אחוזים מהשוק, אבל אני שמח שסוף סוף שוחררה בטא רשמית של ההפצה ורד-האט מתקנת דברים רבים בהפצה שהיו בעוכריה ושטופלו ממזמן בהפצות המתחרות.

ולמעוניינים לשרוף זמן או ללמוד מה השינויים ב-RHEL-8 – להלן קובץ ה-PDF.

Red_Hat_Enterprise_Linux-8-beta-8.0_Beta_release_notes-en-US