כפרילאנסר, אני מציע שרות של הקשחת שרתים שכתבתי עליו בעבר מספר פוסטים וגם פרסמתי לינקים לספרים המפרטים (CIS Benchmark) איך לבצע הקשחות. במהלך החודשים לאחר שפרסמתי את המאמר האחרון על ההקשחה, קיבלתי מיילים מלקוחות פוטנציאליים וחברים לגבי הנושא והייתי רוצה להתייחס לדברים בצורה קצת יותר עמוקה.
הדבר הראשון שצריך להבין לגבי ההקשחות זה שתלויות חיצוניות לא תמיד עוזרות או לא עוזרות הרבה. ה-Firewall שיש בחברה לדוגמא כמעט ולא רלוונטי לנושא. כן, הוא יכול לזהות שכתובת IP מסויימת מנסה להיכנס, דרך פורט מסוים, אבל ה-Firewall לא יודע ולא יכול לדעת אם הפורץ הצליח להיכנס, ואם הצליח, באיזה קבצים הוא נגע. בלינוקס יש דבר שנקרא access time לדוגמא שיכול לאמר איזה משתמש נגע באיזה קובץ ומתי, אבל אם הפורץ כבר יצא והמשתמש הלגטימי (עם אותו username) נכנס ועבר על הקבצים, אז הרבה פעולות פורנזיות לא יעזרו הרבה לדעת מי נכנס ובמה הוא נגע (מה עוד שבימינו פורצים רציניים משתמשים ב-VPN ושלל טריקים נוספים להחביא את זהותם כך שמאוד קשה לדעת מי בדיוק נכנס). ישנם כלים אחרים שעובדים עם חתימות שונות כדי לזהות כניסות דרך שיטות ידועות וזה עוזר, אבל שוב – לא תמיד זה יעזור ותיכף ארחיב על כך.
אם לקוח רוצה הקשחת שרת לינוקס, תהיה טעות מצידו לחשוב שמעבר על CIS Benchmark וכתיבת כמה חוקים ב-iptables יספקו. את זה כל אחד יכול לעשות, אבל ההסתכלות צריכה להיות פנימה והחוצה. איך אני מגן על השרת לא רק מתוקפים חיצוניים, אלא גם ממשתמשים פנימיים שאינם אנשים שאמורים להתעסק בקרביים של השרת.
אחת העבודות היותר מורכבות לפני שמגיעים למימוש CIS Benchmark היא עניין החבילות תוכנה שמותקנות על השרת. התקנת גירסת CentOS 7 לדוגמא בתצורה מינימלית מתקינה בסביבות 300+ חבילות. זה שאני יכול לבטל שרותים זה נחמד, אבל פורץ רציני יכול להפעיל את השרותים מחדש ברגע שהוא נכנס, ולכן העבודה הראשונית היא "כיסוח" של החבילות המותקנות שאין צורך בהן ובמקרים מסויימים קימפול מחדש של חבילות מסויימות ויצירת חבילות חדשות יותר מצומצמות על מנת להקטין כמה שיותר את וקטור התקיפה, ביטול גישת אינטרנט להתקנת חבילות ועוד ועוד. רק לאחר מכן אפשר לעבור לשלב מימוש ה-CIS Benchmark.
עוד נקודה שרבים שוכחים היא פורטים 80 ו/או 443. בד"כ הם פתוחים לעולם, וכאן גם מתרכזת בעיה רצינית: קיימים לא מעט סקריפטים שיתנו מעין shell גם אם ל-user שמריץ את שרת ה-web אין בכלל גישת shell מכיוון שלמודולים שרצים תחת אותו שרת web יש אפשרות לבצע דברים שונים הקשורים ל-shell. דוגמא נפוצה עם PHP היא p0wny@shell ומשם אפשר לבצע נזקים רבים, ולכן צריך לקחת בחשבון מה רץ בשרת ה-web ומה רץ "מאחורה", והכי חשוב – בדיקת ההזנה של המידע המגיע מהאינטרנט אל שרת האפליקציות לדוגמא (זהו החלק שקשור לצוות הפיתוח או מי שמריץ pen-testing).
עוד נקודה חשובה היא היכולת לזהות פורנזית אם מישהו פרץ – במה הוא נוגע. נכון, סביר להניח שחברה רצינית תכניס פתרון IPS/IDS כלשהו, אבל פתרון כזה אינו מסייע אם הפורץ הצליח להיכנס ולפתרון ה-IDS/IPS אין מושג ירוק מה הפורץ עושה בשרת עצמו. אפשר כמובן לגלות עם ה-IPS/IDS אם הוא מעלה/מוריד קבצים לשרת שהוא פרץ, אבל מה אם הפורץ מחליט למחוק קבצים? לשם כך יש צורך בפתרון שהוא בעצם Host IDS (כלומר: HIDS) שיודע לזהות את הדברים ולרשום במה הוא נגע, איזה process הוא הפעיל ועוד ועוד. שילוב פתרון כזה אפשרי אבל מצד שני יכול גם להאיט את ביצועי השרת ולכן אם הלקוח רוצה בפתרון כזה, יש להיערך לכך מבחינת שרתים שנותנים שרות, היכן יאוחסן המידע מהניטור ועוד ועוד.
והדבר הכי חשוב: לא חשוב מי עושה הקשחה לשרת שלכם, לא מדובר בעבודה של "אי בודד" (כלומר האינטגרטור מקבל IMAGE ועושה עבודה משלו, מגיש את ה-IMAGE המעודכן ותיעוד, מקבל כסף ולהתראות), אלא מדובר ב"פינג פונג" בין האינטגרטור למחלקות שונות בחברה. אני יכול להקשיח שרת לעילא ולעילא אבל אם הקוד שרץ על השרת הוא קוד שאינו בודק מה הוא מקבל בצורה רצינית – אז הפורץ יכול להיכנס למערכת די בקלות. אם אין שום Penetration testing, אז שוב – הפורץ יכול להיכנס בקלות. יש גם צורך בלעבוד עם ה-IMAGE כדי לראות האם יש צורך לשנות על מנת לקבל ביצועים יותר גבוהים, כמות clients יותר גבוהה, ועוד ועוד, כך שזהו תהליך שיכול לקחת ימים או שבועות, לא יום או יומיים וזה שונה מחברה לחברה.
לסיכום: בכל הקשור ללינוקס, אפשר להקשיח שרת בצורה מעולה, אבל זה מצריך עבודה ולא איזה סקריפט שישנה דברים פה ושם. אצל כל לקוח הדברים שונים, ויש דגשים שונים בין הצרכים. חשוב לזכור ששרת אינו עובד כדבר עצמאי ולכן יש לדאוג לחלקים נוספים, בין אם השרת רץ כשרת פיזי או VM אצלכם בחברה או רץ כקונטיינר(ים). אם אתם עובדים בענן, אז אחד הדברים בנוסף להקשחות שצריך לדאוג לגביהם – זה Firewall וכלי שנותן גם IPS/IDS כי ספק הענן לא מגן על שום דבר שיש לכם בענן – ומה שהכי חשוב – זה שיתוף פעולה בין מי שמקשיח לבין הצוותים השונים, על זה דברים יפלו או יקומו.
לא מעט אנשים שמתחילים סטארטאפים חושבים להם שאם יקימו את התשתית שלהם בענן, ספק הענן יגן עליהם בצורות כלשהן וזו כמובן טעות ענקית. לא חשוב מי ספק הענן, כמות ההגנה המסופקת ללקוח היא ברמה אפסית (אינני מדבר על הגנות בתוספת תשלום כמו נגד DDoS). אתה יכול להפעיל Multi Factor Authentication כדי למנוע כניסת אנשים לא מורשים לחשבון בענן, אבל זה לא אומר כלום לגבי ה-Instances שאתה משתמש. מהרגע שיש לך Instance חי ויש לו כתובת IP ציבורית, עשרות אלפי סקריפטים ינסו לחדור לשרת שלך בכל דרך. כל שרות שתפעיל באותו Instance ושאינו סגור לכתובת הציבורית (כמו שרבים נוטים להשאיר פורטים פתוחים לשרותי SQL/NOSQL, GUI, או SSH עם סיסמא (ללא מפתחות) – הסקריפטים ינסו להיכנס, ואם הם יצליחו, חלקם יעבירו את המידע חזרה מבלי לנגוע במידע בשרת וחלק אחר של סקריפטים פשוט "יגייסו" את המכונה להריץ BOT או תולעים או 1001 דברים מזיקים אחרים ויש כמובן גם סקריפטים שישמחו פשוט למחוק את המכונה.
עד לאחרונה Ansible היה זמין בגירסת קוד פתוח לשימוש חופשי אך תוכנת הניהול הוובית היתה זמינה כקוד סגור בלבד (מה שכמובן לא מונע מאף אחד להשתמש במערכת ללא הממשק הוובי). מכיוון שרד-האט לא אוהבים להשאיר מערכות שהם קונים כסגורות, רד-האט החליטה לפתוח את הקוד של Ansible Tower (הממשק הוובי) תחת שם: 
חברות גדולות החלו לטבול בוהן בתחום הקונטיינרים. מכיוון שאלו חברות גדולות, הכל נעשה לאט עם ישיבות רבות, משווקי פתרונות, אינטגרטורים חיצוניים, הרבה יועצים ובקיצור – המון מידע מגיע, ובתוך ים המידע לפעמים לא מגיע מידע שיכול דווקא לעזור בהחלטות תקציביות והוצאות על המערכת, ולשם כך פוסט זה בא לסייע.