הבלוג של חץ ביז

בניית מכונות VM בצורה יותר טובה

תחום הקונטיינרים קיבל בשנים האחרונות דחיפה רצינית תודות לפתרונות כמו Docker, OpenShift, Kubernetes ומערכות רבות נוספות, ואחד הדברים הראשונים שכל מי שנכנס לעולם הקונטיינרים לומד הוא שקונטיינרים זה דבר זמני – אתה מפעיל, מכבה, וכל התוכן שבקונטיינר עצמו – נעלם, ולכן משתמשים בפונקציות כמו Volume (במערכות כמו Kubernetes יש לנו את PV/PVC) כדי למפות משאב חיצוני (כמו תיקייה במכונה) אל קונטיינר ושם יאוחסן המידע, כך שגם אם הקונטיינר נמחק, ה-DATA נשאר.

עם כל הכבוד לקונטיינרים, אף אחד לא הולך למחוק את כל מכונות ה-VM / instances שיש להם כדי לעבוד אקסלוסיבית עם קונטיינרים (יש כמובן כאלו, אבל לא ניכנס לזה בפוסט זה), אבל יש משהו חשוב שאפשר ללמוד מעולם הקונטיינרים וליישם במכונות VM.

הדבר שאני מדבר עליו – חלוקה.

נניח ואנחנו צריכים VM שיתן לנו שרות מסוים. נניח SQL, שרת Web, שרת GIT, ועוד ועוד, כל דבר שנותן לנו שרות. ברוב המקרים שאני ראיתי – מקימים VM, מתקינים עליו את מערכת ההפעלה הרצויה ואת האפליקציה שתתן לנו את השרות הרצוי. היכן יאוכסן ה-DATA שאותו אפליקציה תנגיש? בתוך ה-VM. אחרי הכל – תמיד אפשר להגדיל דיסקים וירטואליים, זכרון וכו'.

אבל הבעיה הכי גדולה במכונות VM כאלו שבונים – קשורה לשחזור נתונים. נניח שהקמנו שרת Gitlab או שרת MySQL או שרת SQL וכל הזמן זורמים אליו נתונים חדשים ועדכוני נתונים. לפתע מכונת ה-VM מפסיקה לפעול או שיש תקלה שיקח זמן לתקן אותה. מכיוון שזו מכונת VM, בדרך כלל אפשר פשוט לשחזר אותה מגיבוי (או אם בוצע snapshot לאחרונה).

הבעיה הגדולה משחזור גיבוי של מכונה כזו: אתם תאבדו נתונים שנכנסו מאז הגיבוי האחרון. נכון, במקרים של SQL או MySQL אפשר פשוט ליצור DUMP לפי הרצת שחזור ואז למחוק את הנתונים לאחר השחזור ולהעלות את ה-DUMP, אבל במקרים אחרים זה קצת יותר מסובך: מה אתם עושים עם שרת Gitlab לדוגמא שמאבד את הסנכרון? יש לכך כמובן פתרונות, אבל שוב – אפשר להימנע מכל הבעיות האלו.

איך נמנעים? די פשוט: מתחילים להשתמש בשרותי ה-Network File שקיימים, דוגמאות:

אם אנחנו מרימים MySQL או SQL של מיקרוסופט על לינוקס, אפשר למפות את התיקיות DATA שהשרות נזקק להן – למפות ל-NFS Share (אם אתם מריצים SQL של מיקרוסופט על לינוקס עם NFS, ודאו כי מדובר ב-NFS 4.2 וה-mount צריך לכלול את הפרמטר nolock)
אם אתם מרימים שרת אפליקציית GIT או שרת WEB – אפשר למפות ל-NFS את התיקיה שה-DATA עצמו (כמו קבצי php,html, גרפיקה וככו') יאוחסן. כל מה שצריך זה פשוט ליצור בסטורג' את ה-NFS Share ולבצע mount שיוגדר בקובץ fstab.
ב-Windows נשתמש באותן שיטות, רק עם SMB במקום NFS.

כך, עם שיטה זו, אם נשחזר את גיבוי המכונה, גם אם הגיבוי יהיה ישן – השחזור לא יגע ב-DATA עצמו ולאחר שחזור תהיה גישה לנתונים האחרונים, מבלי שנחזור להשתמש בכל מיני קבצי גיבוי זמניים כדי להעלות אותם מחדש לאחר שחזור.

אני מניח שיהיו לא מעט מתנגדים לשיטה (במיוחד מנהלי סטורג' שפתאום מגיעים אליהם עם דרישות ליצור עוד ועוד NFS/CIFS Share) אך זו השיטה שבין כה תצטרכו להשתמש בה עם קונטיינרים בעתיד, ובסופו של יום – שיטה זו חוסכת זמן רב אם מכונה שנותנת שרות למשתמשים רבים נופלת באמצע היום ואין הרבה זמן לבדוק ולטפל בבעיה (במיוחד אם אין ידע מספק בחברה על התקלה ואיך לטפל בה), וזו בדיוק הסיבה שאני ממליץ לחברות ועסקים "להמיר" מכונות VM לעבוד בשיטה כזו ולחסוך זמן התאוששות. אגב, אחד המקומות שבהם גם תוכלו להשתמש בשיטה כזו היא בעננים ציבוריים (באמזון זהו שרות EFS שמספק NFS לכל ה-Instances שלך לדוגמא).

לסיכום: מכונות VM לא צריכות להיות "מפלצות VM" עם דיסקים בגדלים של מאות ג'יגה עד טרהבייטים. בדרך כלל אין צורך ש-VM מבוסס לינוקס לדוגמא יהיה בגודל של יותר מ-10-20 ג'יגהבייט. אם ה-VM נותן שרותים, אני ממליץ פשוט לאחסן את הנתונים לשרותים דרך NFS/CIFS, כך גם תקבלו מהירות read/write יותר גבוהה (דיסקים וירטואליים עדיין יותר איטיים בהשוואה ל-NFS "טבעי", אגב), וגם כשתצטרכו לשחזר מ-snapshot או גיבוי, לא תצטרכו לדאוג לגבי עניין האם ה-DATA החשוב מעודכן.

האם תוכניות DR באחסון ישראלי שוות את הכסף?

הערה: פוסט זה, כמו פוסט קודם, אינו בא "ללכלך" או לפסול הצעות שרותים של ספקים ישראליים, אלא רק לתת חומר למחשבה. אחרי הכל, פתרונות DR זה דבר לא זול ומצריך מחשבה ותכנון ארוכים לפני שמחליטים ללכת לכאן או לכאן.

כשזה מגיע ל-DR בארץ, כל הגורמים המשתתפים בהקמה – בדרך כלל יכולים לחייך. אם חברה X רוצה להקים DR, הספקים והאינטגרטור מחייכים. מדוע? כי כשחברה צריכה DR, צריך לרכוש ציוד. זה מתחיל בסטורג' זהה למה שיש לחברה כיום (ברוב המקרים), שרתים, סוויצ'ים, אולי הרחבה של התקשורת היעודית בין החווה המקומית לחוות שרתים ששם תשכון תשתית ה-DR, אולי גם VPN, רשיונות מערכות הפעלה, רשיונות פלטפורמות, וירטואליזציה ובקיצור, מדובר על "לשפוך" כמות גדולה של כספים. תזכרו את הפיסקה הזו, נגיע אליה בהמשך.

אחד הדברים הראשונים שהכי חשובים לזכור לגבי DR ולא חשוב מה הפלטפורמה שמשתמשים קשור ל-איך זה יוקם ומה השימוש: ה-DR מטרתו לתת לנו המשכיות עבודה לזמן קצר (שעות, ימים) ואחת ההחלטות הראשונות שצריך להחליט היא בעצם איזה חלק מהתשתית יש צורך להקים כ"מראה" בצד של חוות השרתים החיצונית. על מנת לפשט את הדברים, נניח שיש חברה בשם "אבגד" שיש להם תשתית מקומית של 50 שרתים, 2 מכונות סטורג', ומספר מתגים. החברה בודקת אם להקים DR מול החווה של בזק נניח. האם החברה רוצה להקים בבזק 2 מכונות סטורג', 50 שרתים פיזיים ומתגים? או שהחברה רוצה לעשות DR שהתשתית בצד של בזק תהיה יותר מצומצמת כך שרק הדברים ההכרחיים ירוצו? בכל צד יש יתרונות וחסרונות וזהו שיקול חשוב שהחברה תצטרך לשקול.

מכיוון שיש ערימות של פלטפורמות ופתרונות DR שעובדות ומסנכרנות נתונים בדרכים שונות, אתאר את התהליך באופן כללי: אחרי שרכשנו את הציוד, ומתוך הנחה שהחברה משתמשת בוירטואליזציה, אנחנו נתקין את מערכת הוירטואליזציה הבסיסית (ESXI) בשרתים ולאחר שמכונות הסטורג' יסתנכרנו, נחבר דרך ה-vCenter את הסטורג' לשרתים, נגדיר את המתגים, כתובות IP ועוד ועוד. אחרי שמסיימים את הכל, התוכנה שמבצעת את עבודת הרפליקציה בין הסטורג' בחברה לחווה – ממשיכה לעבוד 24/7 וברוב הזמן היא מרפלקת לכיוון אחד (כי בצד של החווה אף אחד ברוב הזמן לא עובד על השרתים, עד למצב חרום או "תרגיל"). ברוב המקרים כשתהיה נפילה, פתרון תוכנת ה-DR ידע לשנות את הפרמטרים הנחוצים על מנת לאפשר עבודה מול החווה של בזק.

החסרון הגדול ב-DR בארץ הוא המחיר הראשוני לרכישה. אם החברה צריכה לרכוש את כל הברזלים, יהיה מדובר במחיר מאוד משמעותי. לאחר עלויות הרכישה, הקמה, רשיונות וכו' יהיה תשלום חודשי על תקשורת ודברים נוספים שנקבעים בין החברה לספק. אם לעומת זאת החברה שוכרת מהחווה את הציוד, העלות תהיה נמוכה משמעותית מרכישה, אולם אם יש תקלה לדוגמא בסטורג' או בתקשורת של החווה (החוצה/פנימה), כל התשתית DR של הלקוח תיפגע מכך.

ומה לגבי פתרונות בעננים ציבוריים? הנה משהו שהרבה מאוד אינטגרטורים יציעו שלא להשתמש כפתרון DR בגלל כל מיני סיבות: מחיר, Latency, ועוד…

מבחינת מחיר – אכן, עננים ציבוריים אינם דבר זול, אך בניגוד לתוכנות DR רבות, ב-AWS עם שימוש פלטפורמה כמו CloudEndure, אתה יכול לבחור אלו מכונות להעביר לענן בפקודה (או בקליק פשוט) וכל עוד יש בחברה ידע בשימוש AWS לדוגמא, כל תהליך ה-DR יקח מספר שעות (תלוי ברוחב הפס שיש לחברה). עלות השרות היא 99$ למכונה + עלות המכונה (Instance) עצמו כפי שניתן לראות כאן. וכאן ניתן לראות הדגמה של גיור מספר מערכות לענן של אמזון עם CloudEndure.

האם ניתן לקבל פתרונות יותר זולים? כן, אבל אז מדובר בעבודה "ידנית" של העלאת מכונות VM לתוך Region אצל ספק הענן, יש צורך בבניית רשת תקשורת לוגית, ואחרי שהכל הועבר בפעם הראשונה, אפשר להשתמש בשרות כמו Datasync לרפליקציה מתמשכת מחוות השרתים לענן הציבורי. מכיוון שמדובר ברפליקציה שברובה תתבצע בכיוון אחד, אין תשלום על התעבורה והתשלום לגבי נתוני הרפליקציה הוא ברובו על האחסון ו-4 סנט פר ג'יגהבייט על שרות Datasync.

אחד הדברים שהכי "מפחידים" חברות ועסקים – הם העלויות של התוכנות והשירותים של ספקי הענן. בהתחלה זה נראה קטן, אבל במשך הזמן זה גודל למחירים גבוהים. התשובה לכך היא שלא תמיד צריכים להשתמש באותם שרותים או שניתן להשתמש בשרותים האלו רק כ"גיבוי". אם לדוגמא אתם צריכים להריץ פלטפורמה יקרה שעולה המון פר שרת, ברוב המקרים תוכלו לייבא רשיונות שרכשתם או במקרים של DR בדרך כלל ספק התוכנה יתן מחיר מיוחד (ויותר זול מספקי הענן) שתוכלו להשתמש בו.

ומה לגבי עניין ה-Latency? ובכן, אחד היתרונות הגדולים של ספקי הענן, הוא שאין צורך לשלם מראש או לשלם סכום חודשי קבוע בכדי לנסות שרות, אפליקציה, פלטפורמה וכו'. אם לדוגמא אתם רוצים לדעת אם יש Latency רציני עם אפליקציות פרודקשן שאתם צריכים שירוצו ב-DR, כל מה שתצטרכו לעשות זה להיכנס ל-Market Place של אמזון לדוגמא, "לשכור" את התוכנה (המערכת תקים עבורכם את המכונות ותתן לכם כתובת IP עם פרטי התחברות). ברגע שזה רץ, מעלים נתונים ומגדירים את המערכת, ופשוט מנסים זאת. אצל ספק הענן תמיד ניתן יהיה לבחור מכונה יותר קטנה או גדולה מבלי לאבד נתונים וזה לוקח דקות ספורות.

אחרי שהקמתם ו"שיחקתם" עם המערכת, יהיו בידיכם נתונים ברורים האם ה-Latency משחק תפקיד, האם זה רץ יותר מהר או לאט ממה שיש לכם כיום (אפשר תמיד לבחור דיסק עם יותר IOPS והמכונות הן יותר חדשות ממה שיש לכם ויותר מהירות) – ואז תוכלו להחליט. עלות כל הבדיקה הזו – דולרים ספורים. לאחר שסיימתם, אל תשכחו למחוק את המכונה.

לסיכום: ענן ציבורי צריך לעניות דעתי להיחשב כאופציה נוספת לפני שמחליטים על תוכנית DR, איזה DRaaS וכו'. המחירים יקרים – כשמשלמים לפי שעה (אם לדוגמא משלמים מראש ל-3 שנים, יש עד 75% הנחה פר VM באמזון, לדוגמא). אין צורך לרכוש ציוד נוסף ותלוי בתהליך ה-DR שבחרתם, הוא יכול להתבצע תוך זמן קצר או כפרויקט. יכול להיות שההצעות מספקים מקומיים יהיו יותר זולים, אולי כדאי לחשב את הדברים מראש כתשלום ל-3 שנים ואז להשוות (שימו לב: כל ספקי הענן, ברוב המקרים, ישמחו לתת לכם אלפי עד עשרות אלפי דולר כקרדיטים לשנה הראשונה, כך שזה יכול בהחלט להשפיע על מחיר וההחלטה). אל תקשיבו לאלו שישר פוסלים הצעות של עננים ציבוריים, עדיף שיהיו בידכם המספרים המדוייקים והמעודכנים – ואז תוכלו להחליט.

(גילוי נאות: "חץ ביז" מציע את שרותי ה-DR לעננים ציבוריים)

כמה מילים על ענני צעצוע

כשפתחתי את "חץ ביז" לפני מס' שנים, התחום הראשון שנכנסתי אליו היה עסקי ה-Hosting עם טוויסט מסוים: יש לי נסיון עשיר באופטימיזציה, כך שהלקוחות מקבלים מכונות VM מהירות על שרתים שלא יהיו עמוסים. התחרות באותן שנים היתה רצינית מאוד, וספקי הענן הציבורי הציעו תצורות יקרות, ולא ממש קלות לשימוש ולהגדרה על ידי משתמש ממוצע שאין לו מושג ירוק מה זה AWS. אחרי כשנתיים, כשראיתי שההכנסות מהתחום לא ממש מכסות את ההוצאות (במיוחד לאחר שמחיר התשתית ששכרתי עלה ביום אחד ב-100%) – העברתי את הפעילות העסקית הזו לקבוצת OMC.

חלפו מספר שנים מאז אותה תקופה, והתחרות נהייתה הרבה יותר רצינית – מחו"ל. חברות כמו Linode, Digital Ocean ואחרות הציעו חבילות במחיר מפתה ולשוק הזה נכנסה בשנים האחרונות אמזון עם חבילות Lightsail שהוצעו במחירים המתחרים באותם ספקי Hosting. כאן בישראל לעומת זאת, נסגרו מספר ספקי Hosting ונכנסו ספקים גדולים – רוב ספקי התקשורת וה-Hosting הגדולים בארץ – שהחלו להציע "ענן" ללקוחות פרטיים ועסקים. במקביל, בשנתיים האחרונות ספקי CDN החלו "לגלות" את ישראל והם הקימו כאן נקודות Edge כך שלקוחות ישראלים יוכלו להנות ממהירות גלישה מקומית (לאתרים שמשתמשים באותן רשתות CDN).

בעסקים כמו בעסקים, אף חברה לא תציע שרותי ענן אם אין לה הכנסות כמו שהיא מצפה או שפתרון ענן לא נותן לה את מה שהיא מצפה (לדוגמא: "ענן" כ-Loss leader כשהכסף הרציני מגיע מהשכרת שרותים שהחברה מספקת לאותם לקוחות ענן). איך חברות עננים מקומיות מרוויחות מהשכרת מכונות VM? פשוט: חוסר ידע של לקוחות. מישהו מקצועי שמבין טוב בלינוקס לדוגמא שיודע להריץ מספר אפליקציות Benchmark, היה מסתכל על המספרים ומיד מבטל את העיסקה תוך שעה-שעתיים, אך מכיוון ש-99% מאותם לקוחות לא מבינים איך אפילו להריץ Benchmark, הם שוכרים תוך מחשבה שהם מקבלים יתרונות של ענן כמו משאבים חזקים, שרידות, גדילה וכו'.

כיום אין שום בעיה לכל אחד ולכל ספק תקשורת כלשהו לקחת פתרון וירטואליזציה כלשהו, כמה שרתים (עם דיסקים מקומיים), אולי לקנות סטורג' בינוני ומטה, כמה סוויצ'ים, לשכור כתובות IP ותקשורת – ותוך יום יש לנו "ספק ענן" או כפי שאני קורא לכך – ענן צעצוע. לפתרונות כאלו אין אפילו את הבסיס המינימלי שספק ענן ציבורי (אמזון/גוגל/מיקרוסופט) מציע, כמו:

שרידות – אם VM נופל ומריצים אותו מחדש, הוא ירוץ על מכונה אחרת. אצל ספק צעצוע: זה ירוץ מחדש על אותו שרת, כך שאם יש תקלה בשרת, יהיה מצב שמכונת ה-VM תיפול שוב ושוב.
אחסון – אצל ספק ענן ציבורי, ה"דיסק" של המכונה הוירטואלית יושב במערך ענק של דיסקים עם שרידות הרבה יותר גבוהה מ-Five Nines. אצל ספק ענן צעצוע? או שזה ישב בדיסקים מקומיים בשרת או על סטורג' כלשהו, והביצועים ירדו ככל שיש יותר ויותר מכונות VM.
HA – ברוב מוחלט של המקרים אין את זה לספקי ענני צעצוע. אצל ספק ענן ציבורי ניתן להגדיר זאת די בקלות, הנה דוגמא ב-AWS.
גדילה דינמית – קיים אצל ספק ענן ציבורי, לא קיים אצל ספק ענן צעצוע.
אחסון אובייקטים – כנ"ל.

אני יכול להמשיך את הרשימה לעוד כמה עמודים אבל אני חושב שהנקודה מובנת.

האמת הפשוטה היא שכיום – אם הרגולטור לא חוסם אותך מלארח או להקים תשתית אצל ספק ענן ציבורי בחו"ל,כמעט ואין סיבה להקים אצל ספקי ענני צעצוע בארץ. יש לך תקציב קטן? לך על Amazon Lightsail. צריך שהגולשים לאתרים שלך יקבלו את הדפים מהר? חבר את האתרים שלך ל-Cloudflare. אותם פתרונות מקומיים יכולים להתאים אם מישהו מחפש תמיכה בעברית או שהרגולטור אוסר על הלקוח להריץ תשתית בחו"ל.

חשוב לי להבהיר: אני לא רואה בספקים המקומיים שמציעים "עננים" כחברות שמתחמנות או משקרות ללקוחות. לכל חברה מותר להציע מה שהיא רוצה להשכרה. יחד עם זאת, ברוב המקרים מחלקות השיווק והמכירות של אותן חברות די "נסחפות" בסופרלטיבים ובתיאור המערכת (ובמקרים רבים – בהפרזות).

לסיכום: לעניות דעתי, כיום, ברוב מוחלט של המקרים, אני לא רואה שום סיבה להשכיר תשתיות וירטואליות/מכונות וירטואליות מספקים מקומיים, ואני ממליץ להסתכל על ההצעות של ספקי הענן הציבורי. הביצועים לא רק שיהיו גבוהים יותר במקרים רבים, גם התשתית עצמה תהיה הרבה יותר רצינית ועמידה לכל מיני בעיות וגם מבחינת מחיר יש מספיק הצעות שיכולות להתאים לכל כיס.

קצת על CDN וישראל

לא מעט אנשים שמבינים בבניית תשתית, שרתים, פלטפורמת Web, הפצת תכנים וכו' יוכל לאמר לך שכיום אין יתרון ממשי לארח אתרים בישראל. בעבר, רבים הקימו פה בארץ אתרים לקהל הישראלי עקב מחשבה על SEO (לא בגלל מחירים), אבל מי שקצת מבין באמת ב-SEO ולא הולך לפי אמונות תפלות (ולא חסרים כאלו) יכול להבין מהר מאוד שלגוגל ממש לא אכפת אם תאכסן את האתר/שרת וירטואלי שלך בקוטב הצפוני – כל עוד קהל המטרה המוגדר (נניח ישראל) מקבל את הדפים והאתר במהירות, ובשביל זה יש CDN ולגוגל ממש אין בעיה עם CDN (אדרבא, הם מציעים שרות כזה במסגרת שרותי הענן הציבורי שלהם).

הדוגמא הכי פשוטה שאני יכול לתת היא בלוג זה שאתם גולשים בו כרגע. הוא מתארח ב-AWS בוירג'יניה, אך הוא נעזר בשרותי CDN של Cloudflare וכ-600-1500 איש גולשים בו ביום, הם מקבלים את הדפים במהירות, והעלות הכוללת היא מזערית (20$ + מע"מ לחודש). בלי שרותי CDN, המכונה הקטנה הזו (2 ליבות, 4 ג'יגה זכרון) לא היתה מחזיקה מעמד עם אותה כמות של גולשים ובלוגים שאני כותב.

יש כמובן הבדל ענק בין פתרון שאני משתמש כדי לתת לגולשים לקרוא מהבלוגים שלי לבין אתר רציני שמוכר מוצרים, וחברה שנותנת שרותי פלטפורמה או שרותים אחרים או תכנים דרך ה-Web. את ה"תשתית" שלי תיארתי לעיל אבל במקרים האחרים שציינתי יש צורך בתשתית הרבה יותר רצינית וגדולה שתכלול:

שרתים וירטואליים (או פיזיים) שמפוזרים ביבשות ובמדינות מפתח שונות הכוללים שרתי Web, שרתי אפליקציה, שרת (או שרותי) בסיסי נתונים, שרות DNS ועוד ועוד. לחלופין במקום שרתים, אפשר להשתמש (ומומלץ) בקונטיינרים עם שרותי קונטיינריזציה שספקי ענן ציבורי מציעים (או להקים משלכם, אם כי בעננים ציבוריים זה קצת פחות מומלץ והרבה יותר מסובך).
תשתית שמאפשרת לבצע Scaling דינמי
תשתית אחסון
תשתית ניטור
הגנה – חומת אש, WAF…
CDN
ועוד ועוד..

שרות ה-CDN בעקרון נותן לגולש שמגיע את התכנים הסטטיים שמרכיבים את דף הבית. ברגע שהמשתמש מבצע Login ומתחיל להשתמש במערכת, הוא יקבל גם תכנים סטטיים (נניח גרפיקה) וגם תכנים המותאמים לו אישית (כותרת עם שמו, הפרטים שלו וכו') דרך ה-CDN. ה-CDN אינו מבצע קסמים והוא יודע להנגיש את התכנים הסטטיים, אולם כל דבר שצריך עיבוד, מגיע אל שרתי האפליקציה שלך וכאן חשוב המיקום הגיאוגרפי של השרתים, ויש לא מעט פלטפורמות שיודעות להפנות את הגולש שלך לשרתים הקרובים אליו גיאוגרפית.

ישנם לא מעט חברות המציעות שרותי CDN. כל ספקי הענן הציבורי מציעים זאת, וכמובן חברות כמו Cloudflare, Akamai, Brightcove, Incapsula ועוד ועוד. ספציפית לגבי ישראל, לכל ספקי ה-CDN היעודיים יש בארץ נקודות שמזרימות תכנים אל גולשים ישראליים ומבחינת ספקי ענן – כרגע רק אמזון מציעה נקודה כזו (שנקראת POP) בישראל.

אחרי שאנחנו מבינים את הצורך ב-CDN, נשאלת השאלה – איזה CDN כדאי להשתמש?

שרותים כמו Incapsula ו-Cloudflare מציעים פתרון שמאוד מזכיר דבר כמו Reverse Proxy. אתה צריך להעביר את ניהול ה-DNS שלך לספק כזה ומאותו רגע, כל התעבורה אל ומהאתר שלך עוברת דרך אותו ספק ענן (אפשר כמובן להחריג בכך שבוחרים רשומות A records מסויימים שלא יעברו דרך הענן). בשיטה זו יש יתרון גדול בכך שאותו ספק CDN יכול לאפשר לך דברים כמו:

חסימת כתובות IP מסויימים או חסימת גלישה ממדינות שונות
שרותי הגנה נגד התקפות שונות
SSL חינמי
שרות DNS מאובטח
אופטימיזציה של התכנים מבחינת תעבורה
טעינה זריזה של דפים
שמירת Cache מקומית
ועוד

כך שמבחינת החברה שמשתמשת בשרות כזה, כמות העבודה שצריך לעשות על מנת להשתמש בשרות CDN כזה היא קטנה וניתן תוך זמן קצר לחבר אתר, קטן כגדול, ל-CDN ולהתחיל להנות מהיתרונות.

ה-CDN של ספקי הענן הציבורי – שונה והוא יותר ה-CDN ה"קלאסי" המוכר. אתה ממשיך להשתמש בשרותי ה-DNS שלך (או בשרותי ה-DNS של ספק הענן, גם אם זה ספק ענן אחר ממה שאתם משתמשים לארח את התשתית האחרת שלכם) ואתה צריך לפתוח A record נוסף שישמש לשרותי ה-CDN וכמו כן עליך לבצע שינויים באתרים שלך על מנת שתוכלו להשתמש בשרותי ה-CDN (במקרה של אמזון יש ספר שנגיש דרך אפליקציית Kindle במחיר של 0$ כאן איך להשתמש בשרותי ה-CDN שלהם).

יש מספר יתרונות של ה-CDN של ספקי ענן כמו אמזון מול שרותי CDN כמו Cloudflare:

אין צורך בשרתים ובאחסון להנגיש תכנים סטטיים. פשוט מאחסנים אותם ב-Object Storage כמו S3 ומגדירים את ה-CDN להנגיש אותם לפי הצורך.
ניתן להנגיש דרך ה-CDN תכנים מוגנים כמו וידאו, מוסיקה, וקבצים מיוחדים שמיועדים ללקוחות משלמים בין כהורדה ובין כהזרמה (Stream).
ניתן לקבל Raw Access Log (ב-Cloudflare זה בתשלום, ב-Cloudfront זה ללא תשלום נוסף) שניתן להכניס למערכת עיבוד לוגים (Elastic Stack וכו')
ניתן להשתמש ב-Wildcard SSL
ניתן "לדחוף" תכנים

(מצאתי כאן טבלה שמשווה בין Cloudflare ו-Cloudfront אך היא אינה מעודכנת לגמרי).

אחת הנקודות החשובות ביותר קשורה למחיר: ספק כמו Cloudflare לא גובה אפילו סנט אחד על תעבורה, בין אם תעביר בחודש 10 ג'יגהבייט או 10 טרהבייט, אולם אתה תצטרך לשלם על פונקציות נוספות. אצל ספקי ענן ציבורי תוכל לקבל עד 50 ג'יגהבייט תעבורה החוצה בחינם ולאחר מכן תצטרך לשלם על השרות.

מכיוון שאמזון פתחו POP בישראל בימים האחרונות, לקוחות ישראלים המעוניינים לבצע PoC של אמזון Cloudfront יכולים לקבל קרדיט של $300 להתנסות.

לסיכום: אפשר להרחיב את ההשוואות ולכתוב פוסט הרבה יותר ארוך, אך העדפתי לכתוב משהו על קצה המזלג. יש כאלו שיתאימו להם הפתרונות מהסוג ש-Cloudfront שאמזון מציעה, ויש כאלו שדווקא פתרונות כמו ש-Clareflare מציעה יתאימו להם יותר. קחו את הזמן לבדוק את שתיהם.

בהזדמנות זו, תרשו לי לפרסם מעין "חנות" קטנה שפתחתי באמזון המציגה ספרים שמצאתי אותם כמעניינים בקטגוריות שונות. אם תרכשו מהספרים האלו, אני אקבל עמלה של .. 1.5 שקל 🙂 (הדף מציג 4 מוצרים בכל קטגוריה, לחצו על הקטגוריות השונות כדי לקבל את הרשימה המלאה באותה קטגוריה. אני אוסיף עוד בהמשך).

פרויקט נימבוס – מחשוב הענן הממשלתי

במשרד האוצר הגיעו מזה זמן מה למסקנה כי מדינת ישראל צריכה מחשוב ענן רציני לצרכי הממשלה וליחידות הסמך. זהו צעד בהחלט מבורך. המשרד עדיין לא פרסם מכרז מקיף לפרויקט (שנקרא "נימבוס"), אך הוא פירסם מסמך מקדים שהוא מסמך התייחסות לפניות הציבור בנושא. להלן המסמך:

anan

המסמך עצמו, לאחר שקראתי אותו, הפתיע אותי במספר נקודות, ויש גם כמה נקודות שלדעתי מצריכות התייחסות ומחשבה מצד משרד האוצר. הרשו לי לשתף אותם אתכם:

אחד הדברים הבולטים לטובה במסמך הוא התייחסות למחשוב ענן כמו שספקי הענן הציבורי מציגים ומוכרים ולא כל מיני "ענני צעצוע" שכל מיני חברות בארץ מציעות/מוכרות. התנאים עצמם ישר פוסלים את אותם "ענני צעצוע" בכך שיש דרישות שלספקים בארץ אין אותם, הן מבחינת הכנסות והן מבחינת Availability Zones (שמשום מה במסמך הם נקראים "Domains"), מיקומים גיאוגרפים וכו' ואף אחד מהספקים בארץ גם לא מציע 500+ שרותים שונים באותו ענן.
אני שמח לראות שבמשרד האוצר מחפשים שהזוכה יקים בעצם Region אחד ובתוכו Availability Zones אולם לעניות דעתי, חשוב שבמשרד יתעקשו על כך שה-AZ יהיו במרחק רב אחד מהשני.
נקודה שלדעתי חסרה במסמך וחשוב שתצוין (ושהמשרד יעמוד על כך) – שה-AZ יהיה מחובר בחיבורי תקשורת מספקי אינטרנט שונים ולא מספק יחיד. רק לפני חודשים ספורים אלפי אתרים נותקו מהאינטרנט עקב "תקלת תקשורת" של ספק אינטרנט מרכזי. האם משרד האוצר רוצה לחוות חוויה כזו?
אם המתמודדים הם בעצם ספקי הענן הציבורי, מומלץ לבקש לדעתי במסמכי המכרז כי הספק הזוכה ייבא וישתמש בציוד שלהם ולא בציוד COTS. הציוד של ספקי הענן שונה לחלוטין מציוד שחברות רוכשות החל ברמת המעבדים, זכרונות, לוחות, אחסון, תשתיות תקשורת וכו' ויש סיבה טובה לכך – ביצועים הרבה יותר גבוהים.
בבקשה, בבקשה – בלי Azure Stack. כתבתי כאן מדוע לא.
נקודה נוספת שאולי כדאי שמשרד האוצר יחשוב לגביה – שה-AZ יהיו מחוץ ל-Data Centers של ספקי האינטרנט שונים במיקומים כמו הגליל ובאר שבע לדוגמא. בחירה במקומות כאלו יכולה לייצר באופן ישיר מספר מקומות עבודה ובאופן עקיף לאורך זמן – יותר ויותר חברות שיעבדו במקומות אלו.

מבחינת תחרות, אין ספק שכל ספקי הענן הציבורי ישמחו להתחרות: מיקרוסופט, אמזון, גוגל, אורקל ו-IBM. המכרז כמובן יהיה פתוח למתמודדים שיעמדו בתנאים שהמשרד יקבע, אולם כבר מעתה אני יכול להמר על המיקומים, מהספק עם הסיכוי הגדול ביותר עד לספק שלא יקבל פירור:

מיקרוסופט – Azure
אמזון – AWS
גוגל – GCP
אורקל – Oracle Cloud
IBM Cloud

הסיבה? אם נלמד מההיסטוריה, בכל צומת אפשרית משרד האוצר בחר בפתרונות של מיקרוסופט, גם כשלא היה מדובר ב-Client. נכון, משרד האוצר גם בחר בפתרונות של רד-האט (ו-SuSE?) אולם במקרה הזה אני בספק אם מיקרוסופט לא תזכה. אחרי הכל, בשביל "לקוח" אסטרטגי כזה שהוא ממשלתי – מיקרוסופט תסכים לעשות כל פליק פלאק אפשרי. אם אמזון או גוגל יזכו – אהיה בהחלט מופתע.

יש משהו אחד שקצת לא מסתדר לי עם המכרז והפרויקט עצמו. כן, זה בהחלט דבר טוב שמשרד האוצר עושה צעדים להקים פה Region, אבל הבעיה הגדולה ביותר קשורה לשיטות העבודה והפיתוח במשרדי הממשלה השונים ושוחחתי בעבר עם לא מעט עובדים במשרדים הממשלתיים על כך: צריך לשנות מקצה לקצה את כל מתודות העבודה. להתחיל לעבוד מול GIT, לשלב CI/CD, אוטומציה, להוריד כמה שיותר את העבודה עם מכונות וירטואליות ולהתחיל לעבוד מול קונטיינרים ומול שרות/פלטפורמה כמו Kubernetes/OpenShift, לעבוד במתודה של Scale Out, להשתמש ב-Object Storage, להתחיל לעבוד במתודות Serverless אולי, ועוד ועוד – וכל אלו הם דברים שונים ממה שהמשרדים משתמשים כיום. אם משרד האוצר הולך לשלם על Region עם מספר AZ ושיטות העבודה ישארו השיטות הישנות, אז ניצול ה-Region יהיה אחוזים בודדים בלבד, ובכך יווצר בזבוז כספים משווע (ומה לעשות, לא מדובר פה בתשלום חד פעמי אלא חודשי), ולכן אני תוהה אם משרד האוצר מוכן כבר עכשיו לתכנן מהלך הדרגתי לעבור למתודות העבודה החדשות.

לסיכום: לעניות דעתי, הקמת Region בארץ זהו צעד מבורך, אולם כדאי לשים לב לדברים שונים כדי שהפרויקט יצליח, ובמיוחד כדאי כבר מעכשיו לחשוב איך להעביר את כל הצוותים במשרדי הממשלה וביחידות הסמך לעבוד לעבור במתודות מודרניות.

מעבדי EPYC דור שני – סקירה

אני רוצה לפתוח את הפוסט עם סיפור קצר "מאחורי הקלעים".

תכננתי זמן רב לכתוב את הפוסט הזה ולשחרר אותו היום (לאחר שהסתיים האמברגו אתמול) על המעבדים החדשים של AMD לשרתים, מעבדי EPYC דור שני (סידרה 7002) ולהשוות אותם למעבדים הנוכחיים של אינטל שמגיעים עם עד 56 ליבות במעבד. מהנדסי אינטל עשו עבודה מצויינת והמעבדים עם 40 או 56 ליבות יכולים לתת "פייט" מצוין למעבדי EPYC דור שני של AMD, אבל קרה מה שקורה לפעמים בחברות גדולות – בהנהלה באינטל "נפתח התאבון" והם החליטו שמעבדים בסידרה 92XX יהיו שונים פיזית ממעבדי Xeon Scalable האחרים. אם תיקחו מעבד כזה ותהפכו אותו, לא תמצאו פינים או ריבועי זהב קטנטנים. אתם תמצאו כדורים או מה שנקרא בשפה המקצועית BGA (כלומר Ball Grid Array), ובמילים אחרות – המעבדים הללו חייבים להיות מולחמים ללוח אם. בנוסף, אינטל החליטו שיצרן המעוניין לרכוש מעבדים כאלו ומעוניין לשלב אותם בשרתים – יצטרך גם לרכוש מאינטל עוד כמה שבבים והם מחוייבים להיות מוטמעים בשרתים ומה לעשות – אותם שבבים מתחרים בדיוק במה שהיצרנים מוכרים מבחינת ניהול – iDrac, iLO וכו'.

כך שכיום – גם אם יש לכם כסף, מערכות X86 הכוללים מעבדים עם יותר מ-28 ליבות – לא תוכלו לרכוש כי אף יצרן לא מוכן לתנאים הללו. באינטל הבינו את השגיאה הפטאלית רק לפני מס' חודשים והיא תתוקן ב-2020 עם המשפחה החדשה Ice Lake AP.

בקיצור – AMD צריכים לשלוח פרחים ואולי עוגה עם שלט גדול של "תודה" לאינטל.

המעבדים החדשים של AMD – סידרה 7002 הם מעבדים שרבים מאוד בתעשיות השונות חיכו להם. מעבדי EPYC דור ראשון (סידרה 7001) היוו כניסה מחדש של AMD לתחום השרתים לאחר ש-AMD שחררה לפני יותר מעשור את מעבדי ה-Opteron שהיו מאכזבים בכל תחום למעט המחיר ואינטל לא היו צריכים להתאמץ יותר מדי בכדי לכבוש 99% מהשוק מאז 2006. ל-AMD לא היו שום פתרונות עם שהם פיתחו את ארכיטקטורת ZEN וגם כש-AMD הוציאו את ה-EPYC דור ראשון, לאותם מעבדים היה יתרון בהרצת מכונות וירטואליות, פתרונות VDI וקונטיינרים, אבל כשזה מגיע להרצת אפליקציות גדולות ופלטפורמות פיתוח על כל המעבדים בשרת (ללא וירטואליזציה) – אינטל ניצחה מבחינת ביצועים כמעט בכל קטגוריה.

בדור שני של ארכיטקטורת ZEN, ה-ZEN-2, הפיקו ב-AMD לקחים רבים ובאותה הזדמנות החליטו לשנות הכל. ה-EPYC סידרה 7002 זו ארכיטקטורה שונה לחלוטין מהדור הראשון, לא רק בתוספות ש-AMD הוסיפו, אלא גם בתכנון עצמו. בדור הראשון של EPYC היו בעצם 4 מעבדים שיצרו תצורת NUMA שהצריכו הגדרות וכיוונונים שונים על מנת לקבל ביצועים טובים וגם אז – היה Latency לא קטן עקב התצורה. בדור השני לעומת זאת, ישנו Chiplet מרכזי גדול (כפי שאתם יכולים לראות בתמונה לעיל) שאחראי לכל ה-I/O וכל שבבי הליבות "מדברים" דרכו בלבד, מה שחוסך בצורה ניכרת את ה-Latency. ככלל, תצורת המעבדים הללו (כמו גם מעבדי ה-Ryzen ש-AMD שחררו ומעבדי ה-Threadripper שישוחררו כנראה בחודש הבא) היא תצורה חדשה ושונה לחלוטין ממה שאינטל מתכננים ומייצרים מעבדים – וזה גם הכיוון שאינטל יעברו אליו במהלך השנה שנתיים הקרובות. חברה קטנה כמו AMD מקדימה את אינטל הענקית. כמה מרענן לראות זאת.

כפי שכתבתי, יצרניות רבות של שרתים, ספקי הענן הציבורי, יצרנים תעשייתיים של ציוד לשרתים וכו' חיכו ל-EPYC החדש מהסיבה הפשוטה שסוף סוף אפשר להתחיל מאפס עם טכנולוגיות יותר מתקדמות ממה שאינטל מציעה. עם 128 נתיבי PCIe אפשר לבנות דברים מדהימים ללא צורך ברכיבי מיתוג סופר-יקרים ליצרן (שמגלגל זאת כמובן ללקוח הסופי), אפשר להשתמש בזכרון יותר מהיר (3200 מגהרץ), אפשר לקבל תקשורת יותר מהירה כי כמעט כל תושבות ה-PCIe הם PCIe 4.0 עם רוחב פס של 16 ג'יגהבייט לשניה (כפול מ-PCIe 3.0), אפשר להכניס הרבה יותר דיסקים SSD NVME (לנובו בהחלט "משתוללים" בקטע הזה עם השרתים מבוססי EPYC שהם מציעים החל משבוע הבא. צפו בוידאו הזה), יש מעבדים עם עד 64 ליבות, יש זכרון מסמון בגודל 256 מגהבייט, ועוד ועוד. מי שרוצה את "רשימת המכולת" מוזמן לעיין בפוסט הארוך ש-STH שחררו כאן.

להלן טבלה שמראה את ההבדלים בין הדור השני של Xeon Scalable מבית אינטל ל-EPYC דור שני מבית AMD:

אחת השאלות שכמובן מיד עולה היא: איך הביצועים? וכאן AMD מפתיעה. ברוב מוחלט של המבחנים מעבדי ה-EPYC פשוט עוקפים את המעבדים בקצה הגבוה (28 ליבות) של אינטל עם 50-90% ביצועים יותר מהירים, גם כשלאינטל יש יתרון כמו AVX512 – מעבדי EPYC עוקפים זאת (ע"י שימוש ברוחב פס כפול לתעבורת פקודות) ובמילים אחרים – לא חשוב מה ה-Work Load שאתה צריך להריץ, אם אתה חושב לרכוש ברזלים חדשים או לקחת Instances אצל ספק ענן ציבורי – כדאי מאוד להסתכל על מכונות המכילות את מעבדי EPYC החדשים. אגב, מיקרוסופט וגוגל הכריזו כי ניתן כבר מהיום לשכור Instances מבוססי EPYC דור שני. באמזון אם הבנתי נכון, זה יוצע בחודש הבא.

ומה בנוגע למחיר?

ובכן, בקצה הגבוה של מעבדי אינטל מהסידרה 9200 (כן, אלו שאי אפשר לרכוש כרגע מהיצרנים הפופולריים) אינטל דורשת לבלב, ריאה או משכנתא קטנה. מעבד בקצה הכי גבוה – Xeon 9282 עם 56 ליבות, מתחיל במחיר של $25000 (המחיר כמובן הוא לא מחיר ללקוח סופי, אלא ליצרן שרתים, אז המספר יעלה). לעומת זאת, המעבד בקצה הכי גבוה של AMD, ה-EPYC 7742 עם 64 ליבות עולה פחות משליש – ב-AMD מסתפקים ב-$6950.

ככלל, המשוואה ש-AMD מציעה היא פשוטה: תחליט כמה ליבות פר מעבד אתה צריך במעבדים של המתחרים. יש לך מספר? יפה. תוסיף בערך 100-150$ ותקבל כמות ליבות כפולה ובאותה הזדמנות יש מצב שלא תצטרך שרת עם 2 מעבדים אם אתה רוכש מעבד מבוסס EPYC דור שני.

יתרון גדול נוסף ללקוח הסופי הוא מבחינת רישוי. AMD מציעה לך מעבדים עם עד 64 ליבות ואם אתה משתמש בוירטואליזציה של VMWare, אז אתה חוסך 50% פר שרת במחיר הרישוי.

מבחינת זמינות שרתים לרכישה, אלו השרתים הזמינים כיום ובקרוב. חשוב לשים לב אלו מעבדים אתם בוחרים, המעבדים החדשים מתחילים במספר 77 ומסתיימים ב-2. לדוגמא: 7742.

HPE – מציעים את ה-DL325, DL385 ו-Apollo 35. את השרתים הללו ניתן לרכוש כבר כיום עם מעבדי EPYC דור ראשון או שני (יש תאימות אחורה). HPE הכריזו כי במהלך 2019-2020 הם יוציאו עוד 9 דגמים של שרתים מבוססי EPYC דור שני. השרתים המוצעים כיום הם עם PCIe 3.0 ולא עם PCIe 4.0.
DELL מציעים את שרתי R7425, R7415, R6415. את כל השרתים הללו ניתן לרכוש עם מעבדים דור קודם או נוכחי. בחודש ספטמבר DELL יציגו שרתים חדשים ובמהלך השנה הבאה יוצגו עוד 6 שרתים מבוססי EPYC דור שני.
LENOVO מציעים את SR635 ו-SR655. לנובו הם היחידים שמציעים החל משבוע הבא שרתים עם לוח אם שתוכנן מאפס למעבדי דור EPYC דור שני. גם לנובו יציעו החל מתחילת הבאה עוד מספר דגמי שרתים מבוססי EPYC דור שני.
Supermicro – החברה מציעה כרגע 4 שרתים דור 12 (H12) שניתן לראות כאן (נכון לכתיבת שורות אלו יש להם כמה בעיות באתר) כאשר Supermicro דוחפת יותר לכיוון ה-Twin (כלומר 2 שרתים במארז 2U).
Gigabyte – החברה החליטה להוציא לא פחות מ-13 שרתים מבוססי EPYC דור שני (די מדהים, בהתחשב שבדור הקודם של EPYC היו לחברה .. רק 2 שרתים להציע). אתם יכולים לראות את הרשימה כולה כאן.
TYAN (יש להם נציג בארץ?) – מציגים 6 שרתים ו-2 לוחות אם (לבנייה ואינטגרציה). הרשימה – כאן.
ASUS – בעת כתיבת שורות אלו, החברה הכריזה על שרתים חדשים (E10) ולוחות אם מבוססי EPYC דור שני. האתר עצמו עדיין לא מכיל את רשימת השרתים, סביר להניח שזה יעודכן היום או מחר.

לסיכום: אם אתם הולכים לרכוש שרתים בקרוב, סביר להניח שתיתקלו בשם "EPYC" מכאן ועד הודעה חדשה מצד כל יצרן שרתים. מבחינת ביצועים – מדובר בשיפור מאוד שנותן ביצועים יותר גבוהים בהשוואה למה שאינטל נותנת ומבחינת המחיר, מדובר בהנחה משמעותית מאוד בהשוואה לכל ה-SKU של אינטל. לאינטל יש מענה למעבדים הללו, אבל המענה (Ice Lake לשרתים) יצא רק בשנה הבאה – בערך באותו זמן ש-AMD תוציא את EPYC דור שלישי (Milan).

עכשיו אחרי ש-AMD הוציאו את EPYC, החברה הולכת לשחרר כנראה בחודש הבא את Threadripper דור שלישי שיהיה שונה משמעותית מהדורות הקודמים והוא מיועד לתחנות עבודה ועל כך אכתוב בפוסט אחר.

למעוניינים, להלן כמה קטעי וידאו שיכולים לעניין אתכם מבחינת ביצועים:

הראשון – מבחן ביצועים VMMark של VMWare:

השני – קונטיינרים (מבוססי Docker):

קצת על שדרוג מכונות תעשיתיות

בשנים האחרונות, בכל חברה שיש בה מחשבים, הגיע הצורך לשדרג מערכות הפעלה עקב הפסקת תמיכה מצד היצרן. המקרים הכי ידועים הם כמובן מערכות ההפעלה של מיקרוסופט, הן ה-Windows Server והן Windows לדסקטופ. ברוב המקרים השדרוג אינו מסובך – צריך לוודא שהאפליקציות הקיימות תואמות למערכת החדשה (או שיש גרסאות חדשות שירוצו ויתמכו במערכת החדשה), ושיש דרייברים לציוד שנמצא במכונה. אחרי שבדקנו ניתן להריץ את השדרוג ישירות מהמערכת הקיימת או להתקין את הדברים מחדש. כמעט כל איש IT מכיר את התרגול הזה.

אבל כשזה מגיע למכונות יצור, לא מומלץ ממש לבצע את הדברים לעיל.

בין אם מדובר במחשב שנמצא במפעל שמפעיל רובוט/ים, בין אם מדובר בכספומט ובין אם מדובר בכל מערכת סגורה ללקוח שרכש את המערכת – אותו מחשב לא נבנה עבור שדרוג. אני לא מכיר שום יצרן מכונות שיענה לך במייל "סבבה, שדרג ל-Windows 10, אין בעיה" וזאת מהסיבה הפשוטה שברוב מוחלט של המקרים, מותקנות במערכת ההפעלה שבמחשב מספר אפליקציות ומספר דרייברים (תלוי בציוד שאליו מחובר המחשב) שניבנו עבור אותה מערכת הפעלה ישנה ומה שהותקן כלל לא נוסה על מערכת הפעלה חדשה. יותר מכך, במקרים רבים הדרייברים של הציודים המחוברים במחשב לא יעבדו ב-Windows 10 (תצורת הדרייברים שונה מהותית בין Windows XP/7 לבין WIndows 8/10).

ליצרנים הסיטואציה הזו היא דווקא דבר מבורך, עוד דרך להרוויח מהלקוח. רוצה שהמחשב של מכונת היצור ירוץ עם Windows 10? בשמחה! שלם כך וכך עשרות אלפי שקלים ותקבל מחשב חדש עם ציוד/כרטיסים חדשים שמריץ Windows 10 ואת התוכנה הקניינית.

יש כל מיני אנשים שתמיד יציעו הצעות שונות על מנת להתגבר על המכשול ולא לשלם את הסכומים הגבוהים שהיצרן מבקש, זה בעייתי מכמה סיבות:

הרצה של המערכת הישנה כ-VM בתוך המחשב התעשייתי שיריץ Windows 10: רעיון נחמד אבל בעייתי במיוחד אם המחשב מחובר עם כרטיסים שונים לרובוטים. מה לעשות, Windows לא מאפשר מיפוי של כרטיסים אל מערכת הפעלה וירטואלית (תאשימו את מיקרוסופט, בלינוקס זה דווקא עובד) וגם אם תנסו להתקין לינוקס עם VM של מערכת ההפעלה החדשה, זה לא אומר שזה יעבוד כי מעבדים ישנים אינם כוללים תמיכה של VT-D, מה שאומר שברגע שתפעילו את ה-VM, המכונה הפיזית תאפס את עצמה (אין תקשורת DMA טובה).
התקנה של Windows 10 והרצה במצב Compatibility: גם זה רעיון נחמד, אבל לא בטוח שהציוד במחשב נתמך בכלל ב-Windows 10 (נסו את זה עם כרטיסי MOXA ישנים לדוגמא או עם כרטיסי FPGA מלפני 2005, ותקללו כל רגע שהחלטתם להכניס את הראש לצרה הזו), מה גם שבאותו רגע שתעשו זאת – יש מצב שאתם מבטלים את חוזה האחריות והתמיכה מצד היצרן.
העברת כרטיסים מהמחשב שהוא חלק ממכונת היצור לשרת והרצת VM תחת ESXI: גם זה רעיון נחמד, אבל ברגע שתפעילו את ה-VM, יש מצב שהשרת או יתקע או יתאפס לגמרי (הכרטיסים לא יודעים לתמוך ב-IOMMU ומכיוון ש-VM מנסה לאפס את הכרטיס ב-Boot, הכרטיס או יסרב ואז יכול להתבצע Reset או פשוט להתקע).

לכן בדרך כלל מומלץ לא לנסות להחליף מערכת הפעלה למערכות יצור/כספומטים או כל מחשב שנקנה כחלק ממערכת יצור. גם אם השדרוג יצליח, יכול להיות שאתם תחסלו את האחריות על הציוד. נסו לשדרג בתוך מערכת ההפעלה את הטלאים שיצרן מערכת ההפעלה שיחרר וכמובן לבודד את המערכות משאר הרשת (לא להסתפק בהגדרות VLAN אלא הפרדה פיזית, לא ממש מסובך להאקרים מקצועיים לפרוץ לנתבים ומתגים!)

על מנת להימנע מהבעיות לעתיד, חשוב לדרוש את אחד הדברים הבאים:

אם המערכת מגיעה רק עם Windows והיצרן לא מאפשר בחירת מערכת הפעלה אחרת (לינוקס) – תוודאו שזו גירסת Windows Embedded (רשימה נוכחית של גרסאות – כאן). גרסאות אלו מקבלות שדרוגים ותיקונים במשך זמן רב ובדרך כלל העדכונים והתיקונים מגיעים מיצרן המכונה, לא דרך מערכת WSUS או Windows Update.
אם אפשר – עדיף לינוקס. היתרון בלינוקס הוא בכך שניתן גם להחליף להפצה מודרנית אחרי כמה שנים ולשמור על תאימות בינארית גם עשור אחורה. יש כמובן מגבלות לשדרוגים כאלו אם מדובר לדוגמא בדרייבר 32 ביט או דרייבר שקומפל רק לגירסה מסויימת של קרנל ואין קוד מקור לו.

לסיכום: למרות שהמכונות הללו נראים כמו עוד מכונת דסקטופ עם ציוד יחודי שמחובר אליה כך שאין-שום-בעיה לשדרג ל-WIndows 10 – אני ממליץ להימנע מהרפתקאות מיותרות. מכונת יצור מושבתת אומר הפסד כספי ניכר והיצרנים מבטלים אחריות במהירות אם יש להם אפילו חשד קל שמישהו "שיחק" עם המערכת. עדכנו גירסה נוכחית, והפרידו רשתות ברמה הפיזית. הבוס מתעקש על Windows 10? היצרן ישמח לספר לכם על הגירסה החדשה של התוכנה שלהם שתוכלו לקבל יחד עם Windows 10 ומחשב חדש – במחיר "מפתיע".

תנו להם הזדמנות?

for hire אתחיל את הפוסט זה בסיפור על רמי (שם בדוי). רמי, בחור בן +30, שירת בצבא ב-8200, ועבד לפרנסתו כמפתח בחברות שונות עד שהחל להיות פרילאנסר. מבחינה מקצועית, רמי הוא עילוי נדיר, אדם שמכיר שפות תכנות ופלטפורמות רבות בצורה כזו עמוקה שזה פשוט מדהים.

לפני כשנה פנתה אליי חברה בטחונית מסוימת שחיפשה מפתח לכלי שהיא מפתחת ורוצה לשווק. התנאי כמובן הוא דירוג סודי גבוה (אני לא מומחה בדרגות סיווג). מכיוון שלרמי יש את הדרגות סודיות, החלטתי "לשדך" בין אותה חברה לרמי, העברתי ביניהם מידע אחד כלפי השני ורמי זומן לראיון.

מספר ימים לאחר הראיון החלטתי לבדוק מה קורה. רמי טען שהם לא חזרו אליו. הרמתי טלפון לאותה אחת שיצרה איתי קשר וביקשתי לדעת מדוע לא חוזרים לרמי. תשובתה (אחרי מספר נסיונות התחמקות): הוא לא הרשים אותם מספיק מבחינה אישיותית. לא ממש הבנתי איזה רושם היא רוצה: הוא פרילאנסר, ומבחינה מקצועית אני בטוח שהוא מכיר את החומר בצורה מעולה. אחרי הכל, הבחור כתב קומפיילרים והצליח לבצע דברים טכניים שהייתי בהלם כשראיתי שהצליח לעשות זאת (נסו לתקן דרייבר GPU בלי שום קוד).

כפרילאנסר, לא קל למצוא עבודה. לא חשוב כמה אתה טוב, הכל תלוי כמה אתה ידוע ומפורסם בתחומך. שיטה כמו Ad words בגוגל לדוגמא היא מתכון בטוח לשריפת כספים. יש כאלו שממליצים ללכת לכל מיני Meetup אבל לפחות מ-2-3 מפגשים כאלו שהלכתי – למדתי שזה מקום שיותר מתאים לשכירים שמחפשים "לרחרח" לגבי מקום עבודה חדש ואולי קצת mingling כדי שיכירו אותך, שזה פוטנציאלית יכול אולי, אולי, לעזור בעתיד.

איך אתה מתפרסם? זו שאלה מצוינת. חלק מהאנשים עושים מה שעבדכם הנאמן עושה – מפרסמים בלוג, או מאמרים במקומות שונים. יש לי 2 ערוצי יוטיוב (זה בעברית וזה באנגלית) ויש את הבלוג הזה כמובן ולאלו שמתעניינים ורוצים לדעת למי נתתי שרות או יעוץ – יש את דף רשימת הלקוחות. את כל הדברים האלו כל פרילאנסר יכול לעשות, ולהתפרסם באינטרנט – ואלו דברים שאני ממליץ לכל פרילאנסר לעשות. אחרי הכל, 5$ לחודש ב-Amazon Lightsail, וורדפרס – ויש לך נוכחות באינטרנט.

רק שכאן יש את העניין שבגינו הזכרתי את רמי. איך אתה "מוכר" את עצמך.

הנה סיפור אמיתי: במסגרת שת"פ עם חברה צד ג', הגעתי לתת יעוץ לחברות ויזה כא"ל, וה-טוטו. כמו תמיד, בהתחלה כולם יושבים, כל אחד מספר מיהו. ממש שולחן עגול. מגיע תורי ואני מספר ב-2-3 משפטים על עצמי. את המבט שקיבלתי בכל המקרים אפשר לתאר כאילו ריבה מרוחה על פרצופי. מסתבר כי המשתתפים רוצים לדעת הרבה יותר עליי ולשמחתי הבחור מחברה צד ג' שמח לשתף עוד פרטים עליי (ולגרום לי להסמיק כמובן) – וזהו כמובן חלק לא קטן שקובע אם תהיה לך דריסת רגל ועבודה באותה חברה מכובדת או לא. בשבילי זה היה שיעור חשוב.

אבל מה עם אחרים? אלו שהם מאוד מקצועיים, כמו אותו רמי שהרבה יותר נח להם לשבת שעות מול מחשב, אבל כמה שפחות אינטרקציה "חברתית" עם בני אדם, כי הם ביישנים או מופנמים? אחרי הכל, זה לא שאפשר לאמר למישהו כזה "תיפתח קצת" והוקוס פוקוס אותו אדם יהיה הרבה יותר מקסים עם ערימות כריזמה. יש כאלו שיש להם את זה ויש כאלו שאין.

וכאן מגיע החלק שאני קורא למעסיקים לתת הזדמנות לאלו המופנמים/ביישנים אך מקצועיים – זה דבר אחד לראיין מישהו למשרה קבועה, זה דבר אחר לראיין פרילאנסר לפרויקט. תבחנו אותו ותאתגרו אותו מקצועית. יש לו את הידע המתאים? תעברו שלב לעניינים הכספיים, לו"ז וכו'. לא מתאים? תאמרו לו את זה ואל תשאירו אותו באויר (HR ברוב המקרים עושים זאת, אל תעתיקו אותם).

לסיכום: ערוצי השיווק שקיימים לפרילאנסרים אינם כה רבים וצריך לדעת איך לנצל ולהשתמש בהם כדי להתפרסם ולקבל עבודות, וללמוד מאחרים איך לשפר דברים (אני רוצה בהזדמנות זו להודות לדוראל ישי, מנכ"ל Any App על הטיפים), איך להתנהל מול לקוחות, מתי להקשיב לתחושות בטן וכיצד "למכור" את עצמך בראיונות, אבל יש כאלו שאין להם את הידע השיווקי או הכריזמה לשווק את עצמם אך יש להם את הידע מקצועי. לו רק המעסיק ידלג קמעא מהחלק השיווקי ויגש ישר לחלק המקצועי, אולי הוא ימצא פרילאנסר מאוד מקצועי שיוכל לעזור לו בפרויקט כזה ובפרויקטים אחרים.

אז אכפת לכם לתת להם הזדמנות?

מיקרוסופט SQL ללינוקס – ההמשך

לפני כשנה כתבתי את הפוסט הזה לגבי Microsoft SQL 2017 גירסת לינוקס שמיקרוסופט הוציאה. מיקרוסופט הסבה את המוצר ללינוקס מכמה סיבות:

לכבוש נתח שוק מאורקל
לנסות לחדור לכל מיני שווקים שמשתמשים רק בלינוקס

מבחינת המרה, העבודה שמיקרוסופט עשתה יחסית לדור ראשון של מוצר היתה בהחלט מרשימה. היו לי מספר שיחות עם מנהלי IT בקשר להטמעה של המוצר ואחד הדברים שהייתי צריך לחדד לאותם אנשים שה-Core של SQL Server בלינוקס הוא בדיוק אותו Core ב-Windows, מיקרוסופט השתמשו בכלי שממיר קבצים בינאריים מ-Windows ללינוקס ועשו עבודה גדולה נוספת כדי שזה יעבוד בצורה טובה על לינוקס כאילו זה היה מוצר לינוקס "טבעי". יחד עם זאת, Windows ולינוקס הן סביבות שונות לחלוטין ולכן יש דברים ב-SQL Server בגירסת לינוקס שאינם נתמכים ויש גם באגים ידועים. כל הפרטים על כך נמצאים כאן.

במהלך השנה האחרונה התקנתי את המוצר בצורה רשמית לסטארט אפ ולחברה אחרת בצורה "לא רשמית" (כלומר – לא משהו לפרודקשן). בשני המקרים הלקוחות מרוצים הן מהצורה שזה רץ על לינוקס (בשני המקרים המערכת הותקנה על CentOS 7) אבל היו לא מעט מקרים שחברות גדולות חששו להתקין את המוצר כי הם לא היו בטוחים שמיקרוסופט מספיק רצינית לשחרר עדכונים וגרסאות חדשות ללינוקס.

מיקרוסופט הוכיחה לאחרונה שאין צורך לחשוש. הם בהחלט ממשיכים עם גירסת לינוקס ל-SQL עם Microsoft SQL 2019.

בגירסה החדשה ללינוקס, מיקרוסופט הוסיפה חלקים שלא היו קיימים ב-SQL 2017 ולראשונה יש תמיכה לא רק להרצה בתוך Docker אלא בתוך Kubernetes (אפשר לראות מה חדש כאן) וסוף סוף יש גם רפליקציה טבעית, תמיכה ל-PV/PVC (כלומר Persistent Volumes). הדוגמאות שמיקרוסופט נותנת בתיעוד קשורות אמנם ל-Azure אבל אני מאמין שזה ירוץ גם על Kubernetes מקומי ובשרותים של ספקי ענן ציבוריים מתחרים.

הבעיה היחידה שאני רואה קשורה יותר לתמחור. SQL בסביבה רגילה במצב שרידותי עובד ב-2 שרתים, הן Active/Passive או Active/Active וזה עובד יפה, אך ב-Kubernetes הדברים שונים לחלוטין, אין Active/Passive ודברים כאלו, יש רפליקציות של Pods וקונטיינרים לפי הגדרות שמחליטים, לדוגמא: אם משאבי זכרון/מעבד מגיעים ל-90% – תרים Pod נוסף עם הקונטיינרים הרלוונטיים, בצע Load Balance (תלוי בשכבת הרשת שהוגדרה ל-Kubernetes) בין ה-Pods שמריצים את ה-SQL. מה המחיר שמיקרוסופט תגבה על כל SQL כזה? אי אפשר לגבות מחיר בשיטה הישנה של Cluster.

לסיכום: לא מעט גופים מתחילים/התחילו לעבור לקונטיינרים ורצו או רוצים להשתמש ב-SQL של מיקרוסופט כי מדובר במוצר חזק ויציב והם מאוד שמחים שמיקרוסופט משחררת גירסה ללינוקס כך שאין צורך "לערבב" בין שרתי Windows ללינוקס (במיוחד בסביבות שזה מאוד בעייתי – כמו בעננים ציבוריים). המוצר עצמו יותר "בוגר" בהשוואה ל-SQL 2017 (אני חייב לציין שמיקרוסופט עשתה עבודה ממש מעולה הן בשחרור המוצר והן בתמיכה להפצות לינוקס שונות) – הדבר שיקבע אם הם ישתמשו בכך או לא – יהיה המחיר.

על שני פרויקטים מוצלחים – ולקחים

במהלך החודשים האחרונים הקמתי שני פרויקטים גדולים שעלותם מאות אלפי דולרים (פר פרויקט). שני הפרויקטים הוכתרו בהצלחה ואלמלא מסמכי NDA שחתמתי עם אותן חברות, הייתי שמח לפרסם פרטים עליהם. יחד עם זאת, אני כן אפרסם פרטים כלליים ואתמקד יותר בחלקים שיכולים לחסוך כסף ללקוח ולתת תפוקה יותר טובה מהמערכת. אדגיש: לא מדובר בביקורת, אלא רק רעיונות איך לשפר דברים לקראת פרויקטים עתידיים.

באותם פרויקטים שהקמתי, היו מספר רב של שרתים שהריצו מערכת DB שהיא Scale Out ובחלק מהשרתים רצות אפליקציות שונות שמשתמשות ב-DB כדי להעביר פנימה והחוצה נתונים לשם ניתוח. בנוסף רצו מכונות VM שונות לתשתית שנתנו שרותים שונים על מערכות הפעלה שונות.

להלן כמה נקודות שכדאי לחשוב עליהן לקראת פרויקטים עתידיים, ולא רק פרויקטים שקשורים ל-DB זה או אחר.

מיישם הפרויקט – צריך להשתתף בפרויקט עוד בשלבים המוקדמים: במקרים רבים מתבצעת התקשרות עם איש מקצוע להקמת תשתית/פתרון אחרי שנבחרה חומרה שתריץ את הדברים. ההחלטות לגבי החומרה מתקבלות ע"י האיש המקצועי בחברה או שמוגשות המלצות ע"י אנשי השיווק של יצרן החומרה ואז אחד הקודקודים בחברה מחליט אם לרכוש או לא ומה לשנות (פקטור של מחיר וכו'). אני מבין את התהליך, אולם לעיתים יש דברים שניתן לשנות מבלי להרים את תקרת המחיר – שנותנים ביצועים יותר גבוהים או שרידות גבוהה, ולכן כדאי לשכור את האיש מקצוע לפני קבלת ההחלטות לגבי הברזלים.
תוכנות בקוד פתוח מסחרי או רגיל: אחת הנקודות שחשוב לתת עליה את הדעת עוד בשלב החישובים הכספיים, היא ההחלטה אם במערכת החדשה יוטמע פתרון מבוסס קוד פתוח חינמי שמורידים מהאינטרנט, או שרוכשים פתרון קוד פתוח עם תמיכה מסחרית מיצרן התוכנה. דוגמאות לכך לא חסר: OpenStack, Ceph, GlusterFS, RHV ועוד ועוד. אפשר כמובן להוריד מהאינטרנט ולהתקין בלי לשלם שקל, אולם מה קורה כאשר המערכת הזו תהיה פרודקשן ויש תקלה באפליקציה המרכזית? במקרים כמו OpenStack או Ceph לדוגמא, כמות האנשים בארץ שיכולים "לחטט" בקוד ולתקן באגים מאוד קטנה וללא תמיכה מסחרית רשמית – מערכת פרודקשן כזו יכולה להיות מושבתת למשך ימים, ולכן אם מדובר במערכת פרודקשן שתיצור הכנסות – מומלץ לבחור בדרך המסחרית. זה יותר יקר מבחינה כספית – אבל זה נותן שקט ומענה לבעיות בטווח הארוך.
כמה שפחות תלויות: לא משנה מי הפרילאנסר או החברה שמקימה עבורכם את הפתרון, חשוב לכלול כמות שעות מסויימת שתוקדש לתיעוד והדרכה של הצוות בחברה, ובמיוחד Troubleshooting. אם לדוגמא המערכת מנותקת מהאינטרנט ויש תקלה, הצוות בחברה (בהינתן הידע) יכול לטפל בתקלה הרבה יותר מהר מאשר פתיחת טיקט, המתנה, ולאחר מכן עבודה בשיטה של copy/paste מהטיקט למכונות.
חיבור אינטרנט למערכת: לא מעט לקוחות מבקשים להקים מערכת שבמצב פרודקשן תהיה מנותקת לחלוטין מהאינטרנט. זהו דבר מובן ומקובל, אבל עדיין חשוב לבנות חיבור אינטרנט (ישיר או עקיף, ע"י הקמת Proxy או VPN לדוגמא) לעדכונים ותיקונים חשובים. ראיתי לא מעט מקרים בהם אנשים הורידו קבצי RPM וחשבו שהם יוכלו להתקין אותם ישירות בפרודקשן מדיסק און קי, ואז הם ראו דרישה מהמערכת לערימת קבצי RPM נוספים כתלויות. על מנת לאבטח את המערכת, חיבור כזה צריך להיות מופעל ידנית כמובן כך שלא ניתן להיכנס אוטומטית מרחוק.
דאגו ל-Gateway: נניח שיש לי 50 שרתים, כולם תחת אותו Class של כתובות (נניח 24/). מטבע הדברים יספיק שרת DNS פנימי פשוט כדי שהמכונות יכולות לשוחח בינן לבין עצמן ואין צורך בשום Gateway, אבל הבעיה מתחילה בכך שאם נניח מכונות 3,8,10,14,30 צריכות עכשיו להתחבר לאינטרנט להוריד דברים מסוימים (ואין Proxy), בלי Gateway זה יהיה בעייתי, ולכן מומלץ שאפילו ה-Switch המקומי ישמש כ-Gateway מקומי.
לוח זמנים – בחיים ניתן לשלוט על דברים רבים, אך יש דברים שאין עליהם שליטה. פרויקט אמור להימסר ללקוח בעוד חודשיים אך עדין לא מצאו איש מקצוע בתחום מסוים. יש צורך בהחלפת רכיב מסוים בכל השרתים. יש צורך בשינוי דחוף בארכיטקטורה. הלקוח לא מרוצה מהביצועים – קחו טווח זמן יותר ארוך ממה שאתם חושבים שתצטרכו.

יש מישהו אחד שלימד אותי על אופטימיות ו"תהיה אופטימי" – יוחאי אזולאי, מנכ"ל קבוצת OMC ואת השיעור הזה אני מנסה ליישם כל יום. אישית, אני אבצע את הפרויקט גם אם מדובר בשרת עתיק (וביצעתי בשנה שעברה לדוגמא פרויקט על שרתי Xeon הראשונים שיצאו לפני עשור), ואני אעשה הכל על מנת שהכל ירוץ בצורה חלקה ומהירה ואני יכול לאמר שרוב מוחלט של הפרויקטים שביצעתי – הלקוחות היו מרוצים, אבל כשיש מגבלות חומרה או מגבלת זמן סופר קצרה, קשה לעקוף זאת ואין זה משנה מי יבצע את הפרויקט, ולכן על מנת שהלקוח יהיה מרוצה, כדאי לעניות דעתי לקחת לתשומת הלב את הדברים שכתבתי לעיל.