הבלוג של חץ ביז

כמה מילים על מעבדי Power

כשזה מגיע לשרתים, רוב החברות בארץ משתמשים בשרתים מבוססי מעבדי Xeon של אינטל. יש גם את EPYC של AMD שלאט לאט מתחיל לתפוס בשוק (גם בארץ) – ובדרך כלל תמצאו שרתים מבוססים אחד מהמעבדים הללו בחברות, ואם תשאל – רוב האנשים מכירים רק את האופציות הללו.

אבל יש עוד אופציה שחלק קטן מהאנשים מכירים – אלו מעבדי ה-Power של IBM, ספציפית מעבדי Power8 ו-Power9.

קצת היסטוריה: אפל, IBM ומוטורולה החליטו אי שם בשנות ה-90 להתחרות באינטל ולהוציא מעבדים משל עצמם תחת השם PowerPC. מוטורולה הוציאה את המעבדים, אפל השתמשה בהם בשמחה ו-IBM גם השתמשו בהם בחלק מהשרתים והיה אפילו מחשב ThinkPad יחיד שיצא עם מעבד PowerPC שהריץ OS/2 (וזמן קצת לאחר מכן שיווקו הופסק כי לא היתה לו דרישה).

עם הזמן אפל נטשה את ה-PowerPC, ומוטורולה המשיכו ליצור למשך זמן מה מעבדים כאלו לשווקים נישתיים כמו Embedded. ב-IBM הבינו שאם הם רוצים להתחרות באינטל, הם צריכים לעבוד ולפתח את המעבדים בעצמם וכך IBM שחררה במשך השנים מספר מעבדי Power שונים. בהתחלה המעבדים הללו היו עמוסים בתקנים קנייניים שלא תמכו טוב בסטנדרטים כמו זכרון ECC רגיל, אך החל מ-2015 ב-IBM הבינו שכדאי לרדת מהעניין ולהשתמש בחומרה סטנדרטית, וכך מעבדי ה-Power8 ו-Power9 החלו לתמוך בזכרון רגיל לשרתים, תקן PCIe לכרטיסים (ב-Power9 התקן הוא PCIe 4.0 שכרגע לא נמצא באף שרת מבוסס מעבדי אינטל, זה רק יחל להופיע בשנה שנתיים הבאות, אם כי רוב הסיכויים שהחברות יקפצו ישר ל-PCIe 5.0) ועוד.

מבחינת ארכיטקטורת מעבד, הארכיטקטורה של Power9 היא מורכבת ולא אכנס לפרטי פרטים בפוסט זה (למעוניינים, דף ה-WIKI הזה מסביר יותר), אך נאמר כך: במעבדים כמו EPYC או Xeon, אנחנו רגילים למצוא Cores ו-Threads, כאשר הכלל הקבוע הוא שכל 2 Threads תופסים בעצם ליבה אחת. ב-Power9 זה שונה: ה-Threads נקראים Slices ועל כל Core ניתן לפנות ל-שמונה Slices. ישנם 2 סוגי מעבדי Power9, ה-SMT4 ו-SMT8 כאשר SMT4 מכיל 12 slices ו-SMT8 מכיל 24 slices. מבחינת ליבות, המעבד קיים במספר גרסאות, החל מ-4 ליבות ועד 22 ליבות.

המעבדים הללו יכולים להיות ב-2 תצורות: אחת בשיטה הידועה והפופולרית של Scale Up (נקראת: SU) והשניה היא Scale OUT (נקראת: SO). מערכות שמשתמשות ב-Power9 SU לדוגמא הינן מערכות עם 4 מעבדים ואילו מערכות SO הינן מערכות עם 2 מעבדים. מערכות SU כוללות תמיכה בזכרון ישיר למעבד (Directly Attached) מסוג DDR4 ואילו מערכות SO משתמשות בזכרון כזכרון חוצץ. מהירות הגישה לזכרון ב-SO היא עד 120 ג'יגהבייט לשניה ואילו ב-SU היא 230 ג'יגהבייט לשניה (הרבה יותר מכל מעבד מבוסס X86-64).

אחד היתרונות הגדולים של מעבדי Power9 היא קישוריות מאוד גבוהה לציודים הסובבים למעבד. במידה ומשתמשים ב-GPU של nVidia או ציודים אחרים, ב-IBM משתמשים בדבר שנקרא Bluelink ובעברית פשוטה: כל התקשורת בתוך המכונה עצמה היא הרבה יותר מהירה מהמעבדים המתחרים.

IBM משווקים מספר מכונות, כאשר חלק מהמכונות מגיעות עם מערכת קניינית של IBM ומתוכה בעזרת תוכנת PowerVM אפשר לבנות מכונות VM שמריצות לינוקס ויש ל-IBM גם מכונות שמריצות ישר לינוקס עוד מה-Boot (כמו L922, S914,AC922 ועוד). למעוניינים (יש כאלו?) אפשר להריץ על המערכות הללו גם .. AIX. מבחינת מערכות לינוקס הקיימות ל-Power9, המבחר הוא: SLE של SuSE ו-RHEL של רד-האט. ניתן להריץ גם גירסת Debian על Power9 אבל רק מה"עץ" של ה-Unstable עם מינימום Kernel 4.15 ומעלה.
אה, ואי אפשר להקים מכונות VM עם Windows על מכונות כאלו. אין תאימות ל-X86-64..

אז למי מיועדות המערכות הללו?

הקהל הראשון שירצה לשמוע על המערכות הללו הן חברות שמעוניינות לפתח AI או Deep Learning. בכל מכונה כזו ניתן להכניס 4-6 כרטיסי GPU מסוג Tesla של nVidia, ואם נבדוק את הביצועים של GPU כזה על מערכות Xeon בהשוואה למערכות Power9, נקבל שהביצועים של Power9 מבחינת קישוריות הם פי 7-10 יותר גבוהים. אם נתרגם זאת לתוכנות המקובלות, אז TensorFlow רץ פי 2.3 יותר מהר, Caffe פי 3.7 יותר מהר, ו-Chainer פי 3.8 יותר מהר על מערכות Power9 בהשוואה למעבדי Xeon החדשים ביותר.

הקהל האחר שגם יעניין אותו המכונות הללו הם חברות שרוצות להריץ קונטיינרים והרבה. כאשר כל מעבד תומך בעד 2 טרהבייט זכרון ויש לך 96 Threads/Slices, אתה יכול להריץ המון קונטיינרים, גדולים כקטנים – על מכונה אחת (ואין שום בעיה לעבוד עם מס' מכונות). IBM מציעים את תוכנת ה-Cloud Private שמיועדת לניהול קונטיינרים והיא רצה על בסיס שכולם מכירים – Kubernetes. אם כבר מדברים על קונטיינרים – כלים ומתודות של CI/CD עובדים יפה מאוד על מערכות Power9.

קהל נוסף שדווקא כן מכיר את ה-Power9 הם אלו שרוצים להקים HPC גדול. ל-IBM כבר יש פרויקטים של HPC שרצים כבר עם Scale גדול כמו Summit, Sierra, MareNostrum 4.

כמו תמיד, יהיו מי שירצו לדעת מי משתמש במערכות כאלו – הרבה מאוד חברות בחו"ל, וחברה שאולי שמעתם עליה.. Google.

וכמובן, חברות רבות מעוניינות לדעת מה לגבי מחיר. כשאתה רוצה ביצועים יותר גבוהים מאשר מה שאתה מקבל בשרתי אינטל, המחיר יותר גבוה. בעבר המחיר היה יותר גבוה פי כמה וכמה כשמשווים מכונה של HPE או DELL בהשוואה למכונה של IBM אבל היום יש הפרש אך הוא לא כה גבוה (יחסית, יחסית..).

לסיכום: מערכות Power9 הן מפלצות עבודה לכל דבר ועניין והן נותנות תפוקה הרבה יותר גבוהה בהשוואה למערכות מבוססות Xeon/EPYC. הארכיטקטורה שונה, המאיצים שונים, המעבדים שונים, אבל אם אתם מחפשים את המהירות והביצועים הגבוהים – כדאי לדבר עם IBM ולקבל הדגמות ואולי כדאי שתשקלו לרכוש מכונות כאלו.

חושבים להקים HPC?

עם כניסת העננים הציבוריים לחיינו ול"חיים" של חברות, תחום ה-HPC (כלומר High Performance Computing – כשמקימים פרויקט ובו תשתית עם כמות שרתים גדולה כדי להריץ דברים שונים כמו חישובים בצורה מרוכזת) ירד מעט מסולם הפופולריות. אחרי הכל, אם אני יכול לשכור 50 שרתים (פיזיים/וירטואליים) מאמזון בכמה קליקים, אז בשביל מה לרכוש ברזלים?

אבל מה לעשות שעננים זה דבר נחמד, אבל במקרים רבים חברות דווקא לא מעוניינות לקחת מכונות בענן אלא להקים להם בחוות שרתים המקומית את התשתית. הסיבות לכך מגוונות: חלקם עקב רגולוציה, חלקם בגלל אבטחת מידע, סיבות בטחוניות ויש כמובן את אלו שכבר עשו את החישובים שלהם ויצא להם שעדיף לרכוש מקומית ברזלים ולהשתמש איתם בחווה בחברה (הויכוח אם זה משתלם בענן או לא – לא יסתיים בקרוב).

החלטה להקמת HPC תשמח מאוד משווק Tier1 או Tier2 אבל סביר להניח שיש לכם מגבלת תקציב לפרויקט ולכן כל שרת חייב להיות זול על מנת לרכוש כמה שיותר שרתים ולכן אני מציע מספר נקודות שיכולות להוזיל את המחיר במקרים שונים.

למערכות HPC יש מגוון רחב מאוד של שימושים כמו סימולציות, AI ושאר דברים נוספים. מטבע הדברים כל מערכת HPC ענקית דורשת בדרך כלל קונפיגורציה משלה, אך בפוסט זה אכתוב כמה כללי אצבע שחשובים כמעט בכל מערכת HPC. אלו דברים חשובים במיוחד לחברות שמקימות מערכת HPC ראשונה בחברה (כן ירבו 🙂 ).

הדבר הראשון החשוב ביותר בכל מערכת ה-HPC הוא כח החישוב (בגלל זה צריך את השרתים) ולכן יש צורך בתצורה מסויימת. התצורה המומלצת היא שרתים עם 2 מעבדים או מעבד אחד מרובה ליבות. בד"כ זה יהיה שרת 1U או 2U.

מבחינת מעבדים – אני ממליץ על AMD EPYC ולא על Xeon מהסיבה הפשוטה שעל כל כמות X ליבות שאתם קונים במעבד Xeon, אתם מקבלים כפול עם EPYC וכבונוס אתם מקבלים גם יותר נתיבי PCIe (אם צריך להכניס יותר GPU או כרטיסים נוספים) ויותר L3 Cache במעבד ובנוסף חסכון של אלפי דולרים פר מכונה. אם הולכים על מעבדי EPYC, אז השרתים שאני ממליץ:

Dell – שרת 1U R6415 (עם מעבד 1 עד 32 ליבות) או שרת R7425 עם 2 מעבדים (עד 64 ליבות)
HPE (דור 10): שרת DL325 (מעבד 1, עד 32 ליבות), DL385 (כ-2 מעבדים, עד 64 ליבות). אם אתם חושבים על הקמת HPC בסוף השנה/התחלת שנה הבאה, אולי תתעניינו גם בשרת ה-CL3150 של HPE.

חברות כמו Cisco מציעות פתרונות מבוססי Nodes שבהם ניתן להכניס 4 שרתים בתצורת 2U. זה נראה כך:

זה נחמד, אבל לא כל כך מתאים ל-HPC בגלל המחיר היקר, מה גם שקשה מאוד להוסיף דברים למכונה כזו, ולכן אני לא ממליץ על תצורה של מכונה כזו או Blade.

מבחינת וירטואליזציה: סביר להניח שלא תריצו וירטואליזציה או שאולי תריצו וירטואליזציה לצרכי Storage שהוא Scale Out (לא ממש צריך וירטואליזציה בשביל זה, יש cgroups בלינוקס). אם אתם חייבים וירטואליזציה, חפשו פתרון זול ועדיף מבוסס קוד פתוח, אחרת כל פתרון מסחרי "ינפח" את המחיר הכללי בעשרות אחוזים.

מבחינת סטורג': ברוב המקומות שתראו HPC, לא תראו סטורג' מרכזי כמו NetApp או EMC. הפתרון לסטורג' בדרך כלל הוא פתרון Scale Out מבוסס קוד פתוח, כמו Ceph או Gluster, ואם אתם רוצים את הפתרון קוד פתוח בגירסה מסחרית, אתם יכולים לרכוש מ-SuSE ישראל או מ-Red Hat בארץ.

מכיוון שסטורג' Scale Out נסמך על דיסקים, תצטרכו דיסקים מקומיים על כל מכונה. כאן אני ממליץ להשקיע ב-SSD NVME בתצורת Mixed Intense. ישנם כאלו שמעדיפים להשתמש ב-SSD ובדיסקים מכניים, אבל כפי שניתן לקרוא בפתרונות Storage כמו Ceph – זה לא מומלץ.

הערה: בימים אלו אני מנסה לעבוד עם יצרן שרתים ידוע בחו"ל לגבי פתרון שיכול לחסוך במחירי דיסקים מיצרנים שונים במקום לחייב אתכם לרכוש דיסקים של יצרן השרתים שאתם רוכשים. פרטים – בקרוב.

תקשורת – 10/25/40/50 ג'יגה – זו צריכה להיות החלטה שלכם. יש מספר יצרנים שמוכרים סוויצ'ים – HPE, DELL, JUNIPER, CISCO – מה שחשוב הוא חיבור מהיר (לא 1 ג'יגה ולא 1 ג'יגה ב-Bond) ולפחות חיבור כפול ומתגים כפולים על מנת לקבל שרידות גבוהה. אפשר לחבר את השרתים למתגים בחיבור אופטי או DAC/TwinAx נחושת, החלטה שלכם, אין ממש הבדלים בין השתיים.

אוטומציה: קניתם עשרות שרתים לפרויקט HPC, אתם צריכים אוטומציה, אין דרך להתחמק מכך. בד"כ ההמלצה שלי היא על Ansible, אבל יש כמובן גם SALT, Puppet, Chef. צוות הלינוקס בחברה יכול לאמר מה העדפותיו.

הפצת לינוקס: נדיר מאוד שתמצאו HPC שמריץ Windows, כי כולם מריצים לינוקס, ולכן יש צורך בהפצת לינוקס שתהיה על כולם. בהתאם למדיניות בחברה זה יכול להיות RHEL של רד האט או CentOS 7 החינמי, או SLE של SuSE (ואם אתם מתעקשים על אובונטו, רק גירסת שרת LTS). כפי שציינתי לעיל – גם לרד-האט וגם ל-SuSE יש נציגות בארץ.

שימוש ב-GPU בכל שרת: כאן זה מאוד תלוי מה אתם הולכים להריץ. מכיוון שאין וירטואליזציה בשרתים, אפשר להשתמש בכל GPU (הערה: רשמית, nVidia אוסרת שימוש בכרטיסי GTX בשרתים, אחרת נו נו נו לכם), אך מצד שני, כרטיסי Tesla לאו דווקא יתנו ביצועים יותר גבוהים, אלא אם אתם צריכים הרבה יותר VRAM בכרטיס ה-GPU.

חלוקת עומסים ועבודות: למעט אם אתם מריצים קונטיינרים (ששם מערכות כמו OpenShift, CAASP או Kubernetes דואגות לאיזון עומסים בין השרתים), תצטרכו למצוא תוכנה שמנהלת את התורים והעומסים בהתאם למה שאתם הולכים להריץ. ישנם מגוון תוכנות לפלטפורמות שונות עם API לשימוש פנימי של החברה.

תאימות קדימה: במקום לזרוק את המכונות בעוד 3-4 שנים, אפשר לשדרג אותם מבחינת מעבדים, אבל חשוב לשים לב עם אלו מעבדים רוכשים: שרתים מבוססי EPYC של AMD – מובטחת תאימות קדימה לדור מעבד הבא ואחריו, כנ"ל לגבי מעבדי Xeon SP של אינטל אך זה לא קיים במעבדי Xeon V4, שם אתם יכולים אולי לשדרג למעבד מאותה משפחה, אבל סביר להניח שתצטרכו גם להחליף ספקי כח ולא תקבלו ביצועי RAM יותר גבוהים.

לסיכום: הקמת HPC זה דבר מאוד יקר, אבל ניתן לחסוך בכל מיני אספקטים. חשוב לשים לב לדברים שתיארתי וחשוב גם לחשוב קדימה אם רוצים להרחיב או לשדרג את ה-HPC בעתיד. לא כל הצעה שמקבלים משקללת את כל הדברים שאתם צריכים (ברובן יש "חורים") וצריך יעוץ חיצוני לדברים ומה שהכי חשוב – זה לדעת מה הולכים להריץ על ה-HPC בראש ובראשונה.

הדברים המסוכנים בבחירת פתרונות VDI מסוימים

תחום ה-VDI נדחף חזק מאוד ע"י חברות רבות מאוד, החל מיצרני שרתים, יצרני GPU, חברות כמו מיקרוסופט, VMWare, Red Hat, Citrix וחברות רבות נוספות. הסיבה לכך היא שמדובר בסכומים מאוד רציניים שחברות ישלמו פר העברת מחשבי משתמשים ל-VDI, ולכן חברות רבות שמחות להציע את מרוכלתן בתחום ה-VDI, והאמת היא שחלק מהפתרונות מסוכנים מבחינת אבטחת מידע.

כלל נתון הוא, שבכל חברה יש לא מעט אנשים שההבנה שלהם במחשבים היא זעומה, במקרה הטוב. הם יודעים ללחוץ על אייקונים מסויימים והם יעשו זאת שוב ושוב. הם מקבלים מייל עם לינקים? תהיו בטוחים שהם ילחצו על כל לינק, ואם יוריד לאחר לחיצת הלינק איזה קובץ, הם יפעילו אותו בלי לחשוב פעמיים. חלק מהאנשים לא רק שלא מבינים, הם גם עקשנים ואם מופיעה הודעה מהאנטי וירוס שלא ניתן להריץ קובץ זה כי הוא מסוכן – הם יבטלו את האנטי וירוס ובלבד שהם יוכלו להריץ את הקובץ – כדי לראות מה זה עושה. את התוצאות, אתם יכולים לנחש.

2 הצעות VDI הן מסוכנות חלקית להטמעה: של מיקרוסופט ושל Citrix. ב-2 המקרים ישנה אפשרות שלא מעט מעדיפים – שכל משתמש יקבל בעצם סשן דסקטופ "טבעי" ולא VM. היתרון הגדול בכך שניתן לחסוך במשאבי מחשוב, צריך פחות שרתים, אך מכיוון ש-2 ההצעות מבוססות על ה-Windows עצמו – הסיכון העצום הוא בנתינת סשן שהוא מעין "דסקטופ" מלא – כלומר המשתמש מקבל סשן עם הכל – דפדפן, אופיס, אאוטלוק, ואפליקציות נוספות, רק שזה לא רץ במכונה וירטואלית נפרדת.

מה הסיכון? הסיכון כרוך בבעיה מושרשת שקיימת ב-RDS ובפתרון הדומה שיש ל-Citrix וב-RDSH של VMware: ל-Windows יש יכולת גרועה לנטר ולהגביל תהליכים (Process). אם Process כלשהו יפעיל את עצמו 100 פעם, למכונת ה-Windows לא תהיה שום בעיה עם זה. אם ה-Process בולע זכרון כאילו אין מחר – גם עם זה ל-Windows אין בעיה. תוסיפו לזה את העובדה שמעתה יש עשרות סשנים כאלו פתוחים ע"י משתמשים שלא ממש מבינים במחשבים, ומספיק שאחד מהם הוריד משהו מסוכן שמתחיל לעשות Spawn ל-Process שהוא מקים ו"לשתות" זכרון, ותוך כמה דקות כולם סובלים. אם לעומת זאת הסשן דסקטופ היה מגיע ממכונה וירטואלית מיועדת, אז רק אותו משתמש היה סובל (טוב, למעט אם מדובר בנוזקה שיודעת להשתמש ברשת וחולשות אבטחה של Windows שלא עודכנו באותה חברה). זה די עצוב שבשנת 2018 לפתרונות שמבוססים על סשנים ולא על VM אין מספיק מגבלות על הדברים הללו. אפילו קונטיינרים מכילים את ההגנות הנ"ל.

סשנים כמו RDS ופתרונות דומים של אחרים הם מעולים לדבר אחד: Published Application, כלומר כשהמשתמש לוחץ על אייקון מסויים, נפתח לו סשן שמראה רק את האפליקציה, בלי Start ובלי שום דבר אחר. זהו פתרון שגם נוח מאוד למשתמשים שלא רואים דברים מיותרים ורגילים כבר לאותה אפליקציה.

לכן, ההמלצה שלי כשמקימים VDI, ולא משנה על איזו טכנולוגיה היא עובדת, היא VM פר משתמש, כלומר אם יש לנו 50 משתמשים, יהיה לנו Pool של מינימום 50 מכונות וירטואליות שינוהלו ע"י אותו פתרון שנבחר, עם Portal וכו' פר משתמש ואם צריך – גם Published App/Xen App או ThinApp וכו' של אפליקציות שמוצגות עצמאית.

פוסטים קודמים שכתבתי בנושא:

השורה התחתונה בעניין הטמעת VDI

כשרוצים להטמיע VDI, בין אם מדובר על כמות של כמה עשרות מכונות VDI בלבד או אלפים, יש צורך במעבר כמה שלבים.

השלב הראשון, עוד לפני שבכלל חושבים על תקציב וטכנולוגיה, היא עניין הכדאיות ואצל רבים אחרים זה לשכנע שלא מדובר באיזה "טרנד" חולף (זוכרים את טרנד ה-Diskless עם PXE בעבר הרחוק? כן, זה היה טרנד שנדחף ע"י Sun וכיום יש בו שימוש פה ושם. אישית אני משתמש בו ב-LAB בשרתי ESXi כשאני לא מעוניין להכניס דיסקים או דיסק-און-קי כדי לבצע Boot מהם).

ל-VDI יש יתרונות גדולים: כל העמדות מגובות, אפשר לבצע snapshots, וזמני התגובה יותר מהירים מהתחנות עבודה הרגילות שפזורות ברחבי המשרד, לא צריך לעבוד עם Image כמה שעות פר מכונה כדי להקים לעובד חדש (בקרוב וידאו על כך), ואם נוזקה נכנסת, קל לחזור אחורה מגיבוי – והכל מנוהל בצורה אחת מרוכזת תוך חסכון פוטנציאלי בריצות ברחבי החברה לעזור לרונית מדוע ה-Outlook נתקע לה…

החסרון: המחיר. צריך Storage יותר מהיר ממה שיש אצל רוב החברות (בעברית פשוטה: בלי דיסקים מכניים, עם SSD שהוא Mixed Intense) כי כשיום העבודה מתחיל והעובד יושב ליד המחשב אחרי שהכין לעצמו שתיה והוא מפעיל את ההתחברות ל-VM שלו, הוא רוצה זמן תגובה מהיר, ול-Windows יש Profile וזה צריך לעלות, מה שיוצר עומס עצום על ה-Storage (או מה שנקרא "סופה"/Storm) ועל השרתים שמריצים את מכונות ה-VM. בנוסף יש צורך במספר כרטיסי GPU כשעולים כל אחד כמה אלפי דולרים ושרתים מודרניים מהשנתיים שלוש האחרונים בשביל להריץ את כל העסק. בקיצור: ההוצאה הראשונית היא הוצאה גדולה (ועוד לא דיברנו על רשיונות תוכנה, להיכן לגבות, אם לרכוש Thin Clients או להשתמש ב-PC הקיימים עם לינוקס וכו').

אז נניח וחברתכם לקחה את עבדכם הנאמן ליעוץ חיצוני לגבי VDI. אף אחד עדיין לא מתחייב, רק שומעים. גם כאן וגם בפגישה אני לא יכול לציין מחירי ברזלים לשדרג/להוסיף כי אצל כל אחד יש תצורה אחרת, יש דברים שצריך להתחשב, יש תקציבים שאותם אסור לעבור וכו', אז בפוסט זה לא אזכיר (כמעט) מחירים.

אז אחרי שנחתום NDA (לא לספר לאף אחד שאתם רוצים לעבור ל-VDI, לא לספר על התשתית שלכם וכו'), אצטרך לדעת מה יש מבחינת תשתית. או שתספרו או שנעשה "טיול" לחווה. הבה נתחיל בציודים:

סטורג'

לא חשוב איזה סטורג' יש לכם, כל עוד יש בו דיסקים מכניים עם 2-4 SSD לצרכי Cache – הוא לא יספק בשביל להריץ מערכת VDI רצינית. מערכות Windows לדסקטופ "טוחנות" דיסקים עם הפרופילים, ודיסקים מכניים פשוט איטיים לזה וה-Cache קטן מדי. יכול להיות שתצטרכו או להוסיף מדף של SSD Mixed או סטורג' שהוא נטו SSD Mixed. אני מדגיש את Mixed כי Windows דסקטופ אוהב "להשתולל" עם הקריאה וכתיבה. זה לא Windows Server.

פתרונות וירטואליזציה מבוססי HCI

ב-HCI אפשר להוסיף כמובן דיסקים, אבל רוב הסיכויים שתצטרכו לרכוש עוד כמה שרתים בשביל VDI חוץ ממה שיש לכם כרגע. ב-HCI, מהירות ה-IOPS הכה חשובה מגיעה מריבוי שרתים ופחות מריבוי קבוצות דיסקים.

שרתים

כאן העניין די פשוט: תצטרכו שרתים מדור קודם או דור נוכחי, בהתאם לדגמים המועדפים עליכם. אפשר שרתים של 1U אבל עדיף 2U שאפשר לדחוף לתוכם יותר מ-GPU יחיד.

חיבור לסטורג'

כיום כל יצרן סטורג' מתפאר בחיבור סיבים במהירות 16 ג'יגהביט. זה יכול להספיק לפתרון VDI של כמה עשרות מכונות, לא מאות ובוודאי לא אלפים. יש צורך או במספר חיבורים ל-FC מוצמדים (Bond) או בחיבור יותר מהיר.

סוויצ'ים

כאן ברוב המקרים נצטרך לשדרג: 10 ג'יגה כפול 2 פר שרת, ו-40 ג'יגה בין הסוויצ'ים (ומעלה אם מדובר באלפי מכונות VM ל-VDI). חיבור 4 כבלים של 1 ג'יגה ב-Bond זה ממש לא פתרון להטמעה גדולה.

רשיונות לוירטואליזציה

מיקרוסופט: כדאי לדלג. עוד ילמדו יום אחד בבתי הספר לעסקים על השגיאה הגדולה שמיקרוסופט עשתה בכך שתמחרה את מחירי ה-Windows Server 2016 מחוץ לשוק (ב-VMWare מודים למיקרוסופט, תוצאות הרבעון האחרון והקודמים מראים על הגירה מהפתרון של מיקרוסופט ל-VMware). אתם תצטרכו לשלם פר ליבה ומכיוון שפתרון VDI מצריך מכונות מרובות ליבות (יותר מ-4 פר מעבד), המחיר שתשלמו יהיה גבוה בהרבה מכל פתרון אחר, אלא אם יש לכם הסדר מיוחד עם מיקרוסופט. חושבים להשתמש ב-Windows Server 2012R2? תצטרכו רשיון Data Center וגם אז התמיכה ב-VDI (למעט RDS) היא די חלקית, השיפורים הרציניים קיימים רק ב-Windows Server 2016.

VMWare: לא זול. תצטרכו את Enterprise Plus ואת Horizon 7.

Citrix: רוצים פורטל מסודר? נתחיל ב-3000$ על Xen Server (רשיון Enterprise ל-2 מעבדים פר שרת) ועל כך נוסיף את Xen App ואת Net Scaler (כתשלום נוסף כמובן). לא בטוח שהפתרון הזה זול ממש בהשוואה ל-VMWare.

Oracle VM Server: כבר עדיף ללכת על הפתרון של Citrix.

RHV של רד-האט: 900$ פר שרת (לתמיכה בשעות עסקיות+ או 1500$ לתמיכה 24/7). לפתרון של רד-האט יש חסרון כלשהו בכך שה-GUI אינו הכי "משופשף", כך שזה יותר מתאים לצוות הוירטואליזציה לנהל בשיתוף צוות לינוקס.

"תצורת ערימה"

יש כאלו שלא ירצו פתרון VDI עם פורטל אלא סתם פשוט "ערימה" של מכונות VM לדסקטופ. כאן גם פתרונות HCI יכולים להתאים (vSAN, Nutanix, Simplivity) אבל חשוב לזכור שכל פתרון HCI יחייב רכישת עוד שרתים בהטמעה גדולה על מנת לקבל תצורת IOPS מאסיבית. אפשר כמובן גם להרים זאת בתצורה הזו (ללא פורטל) בכל פתרון וירטואליזציה רגיל עם דיסקים מקומיים (לא HCI), אבל תצטרכו SSD Mixed וכרטיסי GPU לשרתים.

רשיונות Windows

למיטב ידיעתי (ואני לא מומחה לרשיונות Windows) חלק מהרשיונות מאפשר P2V וחלק לא. כאן נציג המכירות של מיקרוסופט יוכל לסייע לכם ותדעו אם אתם צריכים לרכוש רשיונות נוספים או לא.

חסכון

בדרך כלל כשמדובר בפתרון למאות או אלפי מכונות Windows בתצורת VDI וכשרואים הצעת מחיר, כולם מרימים גבות, והשאלות מתחילות לצוץ – איך ניתן לחסוך במחיר. עם או בלי פורטל.

אם הולכים ב"תצורת ערימה" ורוצים להשתמש בדיסקים מקומיים, ההצעה הראשונה שלי היא להשתמש במה שנקרא JBOF (כמו JBOD, רק Flash). כרגע היצרן היחידי שמציע זאת זו חברת SuperMicro, והפתרון הוא בעצם קופסא שאליה מכניסים את ה-SSD ומאחורה יש לה יציאות PCIe מיוחדות. מחברים את היציאות האלו (אחת פר שרת) לכרטיס HBA עם כבל יעודי ומנהלים את הדיסקים מה"שרת" של SuperMicro. כך אתם מקבלים ביצועי SSD גבוהים מאוד ומבלי המגבלה של רכישת דיסקים ספציפיים של יצרן השרתים שלכם. בכל קופסא כזו אפשר להכניס כמות "צנועה" של עד 1 פטהבייט של אחסון. ההצעה הזו יכולה לחסוך המון הואיל ואינכם תלויים בדיסקים שיצרן השרתים מוכר (בעשרות אחוזים מעל מחיר השוק, גם אם מדובר באותו דגם אחד לאחד שהיצרן שרתים מוכר. אף אחד מיצרני השרתים לא מייצר דיסקים).

אפשרות נוספת היא לבדוק פתרון מבוסס קוד פתוח (כמו oVirt) עם חוזה שרות לפי SLA שתקבעו.

ישנן עוד אפשרויות שעבדכם הנאמן שוקד על נסיון איתן אך הן עדיין לא בשלות ל-Enterprise.

לסיכום: ל-VDI יש יתרונות וחסרונות כפי שתיארתי לעיל. זה לא משהו שמקימים מהיום למחר, וסביר להניח שתקבלו הצעות למספר פתרונות. מכיוון שזהו שוק יוקרתי (ורווחי עבורן, מאוד! ליצרני ה-GPU זה רשיון להדפיס כסף), החברות יעשו אקסטרא מאמץ כדי למכור לכם את פתרונותיהן. לא כל פתרון יכול להתאים ולא כל חברה נותנת הצעות מתאימות. תשקלו את הדברים, קחו יעוץ ותסתכלו גם על האותיות הקטנות.

על VDI ועל GPU בשרתים

כשאנחנו מקימים פתרון וירטואליזציה, ברוב המקרים אנחנו מקימים מערכות VM עם מערכת הפעלה לשרתים, כמו הפצות לינוקס למיניהן, גרסאות Windows Server, אולי FreeBSD וגם Appliances וירטואליים למיניהן. המכנה המשותף לכל אלו – אנחנו לא צריכים כרטיס גרפי יעודי בשרת בשביל להשתמש באותן מכונות וירטואליות.

אנחנו כמובן יכולים גם להקים מכונות וירטואליות לדסקטופ. אם נרים כמה מכונות Windows 10 לדוגמא, אנחנו נוכל להשתמש בהן לדברים בסיסיים כמו אופיס, גלישה בסיסית וכו'. הבעיה הרצינית היא שבכל המערכת אין שום כרטיס גרפי (GPU) וכל העבודה הגרפית נעשית על המעבדים שבשרת, כך שהמעבדים יכולים לסבול כמות של כמה מכונות דסקטופ וירטואליות, אבל מעבר לזה אנחנו "חונקים" את המערכת.

לכן, כשאנחנו רוצים להקים מערכת VDI רצינית ל-50+ מכונות וירטואליות, אנחנו נצטרך כרטיסים גרפיים בשרת.

אז נתחיל במשהו פשוט: מה בעצם תפקיד ה-GPU בסביבה הוירטואלית?

התפקיד המרכזי של GPU בפתרון וירטואליזציה (וזה לא משנה איזו וירטואליזציה) הוא בעצם לקחת את כל העניין של "ציור" המסך הוירטואלי ולהזרים אותו אל ה-Client שרץ על המכונה הקטנה שנמצאת אצל המשתמש הסופי. לשם כך, כשאנחנו מתקינים GPU המיועד לשרתים, אנחנו מתקינים על כל VM תוספת שנקרא vGPU או Virtual GPU. במערכת זה יופיע כמעין "כרטיס" נוסף ב-Device Manager ואנחנו נצטרך Client יעודי (למעט במקרים של מיקרוסופט ששם RDP עדכני נותן את הפתרון עם תמיכה ל-RemoteFX. שימו לב ש-RemoteFX עובד טוב עם תוכנות תלת מימד רק ב-Windows Server 2016 ומעלה) להתחבר אליו ומשם נקבל את ההאצה.

מהי בעצם אותה האצה? ה-GPU בשרת הוירטואליזציה יוצר בעצם מסך (כמו המסך שמולכם) כרגע ועליו הוא "מצייר" את החלונות, הגרפיקה ואלמנטים ויזואליים נוספים. ברגע שהוא מסיים ליצור Frame של המסך, הוא משדר זאת בזרימת (Stream) וידאו אל ה-Client, כאשר ה-Client יכול להיות PC פשוט, מק, מכונת לינוקס מקומית, iPAD, iPhone או טלפון/טאבלט עם אנדרואיד. לא חשוב מה היכולות הגרפיות של מכשיר הקצה.

כשה-Client מקבל את זרימת הוידאו, הוא מוצג למשתמש, והמשתמש לוחץ על המסך או מקליד או או משתמש בעכבר. כל הדברים האלו מועברים בחזרה אל ה-VM ול-GPU ונקלטים כאילו מדובר במחשב רגיל. המערכת מעבדת את הנתונים, ה-GPU יוצר עוד פריימים וכך הלאה וכך הלאה. כל העניין רץ מאוד מהר (בסביבות ה-30-60 פריימים לשניה) וכך בעצם המשתמש הסופי מקבל חוויה כאילו ה-Client שלו הוא PC חזק, למרות שמדובר במערכות קצה חלשות.

דסקטופ הוא כמובן דבר דינמי. יש הבדל גדול בין משתמשת כמו רויטל שמשתמש באופיס + דפדפן וזהו לבין גלית שצריכה להשתמש בתוכנות תלת מימד. אם נשתמש בכרטיס GPU לשרתים מהקצה הנמוך, מכונה כמו של גלית תתקשה להריץ דברים באופן חלק.

וכאן מגיעים כרטיסי GPU שונים.

בניגוד לפתרונות וירטואליזציה ששם אפשר "לדחוף" כמה שיותר מכונות וירטואליות, כל עוד יש מספיק משאבי זכרון ומעבד פנויים, ב-GPU הדברים מוגבלים. כמה מוגבלים? בד"כ GPU לשרתים יכול לשרת מקסימום בין 16 ל-32 משתמשים על אותו GPU. לכל מכונה וירטואלית אנחנו מגדירים כמות זכרון מה-GPU (בין חצי ג'יגה לדסקטופ בסיסי ועד 4 או 8 ג'יגה לדסקטופ וירטואלי שמריץ מערכות גרפיקה כבדות) ואין אפשרות ל-Over Provision, כלומר אם נרצה להרים 60 מכונות וירטואליות כ-VDI למשתמשי קצה, נצטרך בעצם 2 כרטיסי GPU יקרים שאת הזכרון שלהם בין המכונות הוירטואליות.

וכאן יש תסבוכת נוספת: אם אנחנו רוצים ביצועים טובים לגלית בגלל תוכנות התלת מימד שלה, אנחנו נצטרך כרטיס GPU לשרת מהקצה העליון כדי שהוא ואחרים שמשתמשים בתוכנות תלת מימד כבדות יקבל ביצועים טובים.

אז מה יש לשוק להציע מבחינת GPU?

אם נסתכל בפתרונות של nVidia המוצעים לשוק, יש את כרטיסי ה-GRID K1 ו-K2. אלו כרטיסים שיכולים להעביר סשנים של דסקטופ בסיסי (שוב – אופיס, דפדפן) בצורה לא רעה, אך אלו כרטיסים ישנים. כיום ל-nVidia יש כרטיסי TESLA, כאשר סידרה M מתאימה לדסקטופ בסיסי וסידרה P יותר מתאימה למשתמשים כבדים ואילו סידרה V מתאימה למשתמשים ממש כבדים (עריכת וידאו, פוטושופ בצורה מסחרית וכו').

מהצד של AMD יש את משפחת ה-Radeon Pro ודגמי S7150 (שמתאים עד ל-16 משתמשים) ו-S7150 X2 שמתאים עד ל-32 משתמשים כולל עבודות תלת מימד. כרטיס נוסף ש-AMD מוציאה בקרוב הוא ה-Radeon Pro V340 שמתאים למשתמשים כבדים (עד 32 משתמשים). היתרון של AMD מול nVidia הם מחירים נמוכים (לעיתים חצי מהמחיר ש-nVidia מבקשת) בלי להתפשר על ביצועים.

מי ממערכות הוירטואליזציה הקיימות צריך GPU למכונות VM דסקטופ? התשובה פשוטה: כולם.

ומה בדבר הכנסת כרטיסים "ביתיים" פשוטים לשרת כמו Geforce GTX 1080TI או VEGA 56/64 כפתרון זול? את זה לא תוכלו לעשות מכיוון שהדרייברים מזהים את הכרטיסים ומסרבים לעבוד איתם. פתרון של כרטיסים ביתיים בוירטואליזציה מתאים רק כשממפים (PCI Passthrough) את הכרטיס למכונת VM יחידה (רק מי בדיוק ירצה לעבוד מול שרת רועש?). פתרון של כרטיס ביתי יכול להתאים אם מריצים פתרון וירטואליזציה מקומי כמו KVM על לינוקס בתחנת עבודה כאשר מכונת VM של Windows משתמשת ב-KVM עם מיפוי לכרטיס ה-GPU. העניין קצת מורכב (ולא קיים בפתרונות כמו VMWare workstation, VirtualBox).

ישנן חברות רבות שחושבות על VDI אבל לא בטוחות אם זה שווה, אם זה רץ וכו', ולשם כך ב-nVidia מציעים לכם להירשם ולקבל יומיים נסיון על מכונה וירטואלית שרצה בענן כדי שתתנסו ותתרשמו. אני ממליץ להתרשם ולהתנסות בכך.

בפוסט הבא נדבר על השורה התחתונה, הכסף.

לסיכום: לא חשוב איזה פתרון וירטואליזציה ל-VDI אתם רוצים, אתם תצטרכו כרטיסי GPU להכניס לשרתים (ולא לשרתים ישנים בני 5 שנים ומעלה מכיוון שגירסת ה-PCIe נמוכה מדי וגם קיימת בעיית איוורור לכרטיסי ה-GPU. אז עוד לא חשבו להכניס GPU לשרתים). יש מספר דגמים ו-2 יצרנים וצריך יעוץ כדי לבדוק איזה כרטיסים מתאימים ולאלו עומסים.

על VDI: מה הפתרון שיכול להתאים?

בשבוע שעבר כתבתי את הפוסט הזה לגבי VDI, וירטואליזציה ומה המעבדים שקיימים בשוק זה ומה מומלץ. הפעם אני רוצה לדבר על הרגע שכבר יש את הברזלים בחוות שרתים שלנו והשאלה היא כמובן איזה פתרון יכול להתאים.

מבחינת מתחרים, יש כמה ש"תפורים" ל-VDI (בצורה מלאה):

מיקרוסופט RDS
חבילת המוצרים של Citrix
VMWare Horizon
RHV/oVirt * (כמעט מלאה)

יהיו כמובן אלו שיציצו ברשימה הקטנה ויטענו שחסרים המון פתרונות אחרים, החל מ-Hyper-V ובוודאי יש עוד כמה. התשובה לכך היא שכשאני מדבר על "צורה מלאה" הכוונה מוצר שכבר יש בו פורטל עבור משתמש הקצה להריץ אפליקציות או להיכנס לתוך VM דסקטופי ולהתחיל לעבוד. על oVirt/RHV שמתי כוכבית כי לפתרון חסר מספר "תפירות" בשביל לתת פתרון מלא. כמו כן לא ציינתי מוצרים לדסקטופ כמו VirtualBox, VMWare workstation, Fusion, KVM מכיוון שאלו פתרונות שרצים על דסקטופ, לא על שרתים.

מבחינה טכנית, אין פתרון אחד שיכול להתאים לכולם, וברשותכם אדגים על משרד עו"ד קטן, 10 מחשבים (כולל פקידות ועו"ד). אם מחר משרד כזה היה פונה אליי ומבקש יעוץ לגבי VDI, השאלה הראשונה שהייתי שואל אותו היא פשוטה: מה יותר חשוב לך? מחיר נמוך או שרידות גבוהה? אם מדובר בלקוח ש-2 שרתים, NAS וסוויטצ' ורשיון Essentials של VMWare יקר לו, אז השרידות יורדת מהפרק ובמקרים כאלו שרת ESXI חופשי עם דיסקים מקומיים (נניח RAID-1 ועוד RAID-1 לצרכי גיבוי) יכול להיות פתרון VDI בשבילו (זיכרו, אין לו כסף מעבר לברזל יחיד), כאשר כל המכונות המקומיות עוברות P2V ולאחר העבודה כל העובדים מתחברים ב-RDP. מחיר הרשיונות? אפס (ה-Windows עובר מכונה, לא נשאר מקומית) ויכול להיות שהדבר היחיד שיצטרך לשלם (מעבר לעבודה ולברזל) הוא על תוכנת גיבוי. נכון, בפתרון כזה אין שום פורטל, אבל מצד שני הלקוח לא מוכן להוציא כסף. פתרון Xen או Hyper-V יכולים גם להתאים אך ברוב המקרים פתרון של ESXI יהיה הכי מהיר להקמה (ברוב המקרים אפשר להוריד את ה-ISO מהיצרן שרת, להירשם ל-VMWare לקבל מפתח חינמי ולהתחיל בעבודה).

מ-10 משתמשים נעבור למספר דו ספרתי גדול או לתלת ספרתי, לחברה. כאן כמובן פתרון ESXI חינמי לא ממש יעזור. אנחנו צריכים ניהול מרוכז של השרתים והמכונות הוירטואליות, וכאן שלושת הפתרונות שהזכרתי נכנסים לתמונה.

ב-RDS ובמקרה של Citrix (לא XEN Server) הפתרון בגדול הוא כמעט אותו דבר (למען האמת Citrix בנו את הפתרון עוד ב-Windows NT ומיקרוסופט סיכמו עיסקה עם Citrix להשתמש בבסיס לצרכי RDS אך עם פרוטקולים שונים וכו' וכו'): אתה מרים שרתים (ב-RDS לדוגמא זה Windows 2012/2016 Data Center), מגדיר את הדברים (במקרה של Citrix מתקין עוד כמה תוכנות) ואז כל משתמש מקבל בעצם Session, ה-Session יכול להיות דסקטופ מלא או אפליקציה ספציפית. ב-Citrix יש יתרון שיש לך Portal קל להבנה והוא יכול להכיל גם אפליקציות עצמאיות וגם Session של דסקטופ (קופ"ח מכבי משתמשת בכך לדוגמא, הרופאים שביקרתי אצלם והשתמשו בזה לא ממש מתפעלים).

וכאן גם נעוצה הבעיה המרכזית גם בפתרון של Citrix וגם בפתרון RDS: ניהול משאבי החומרה. ב-VM אני מגדיר כמות ליבות, כמות זכרון, כמות דיסק, חיבור רשת וכו', ואם המשתמש לדוגמא גולש לאיזה אתר והאתר נפרץ ומישהו הזריק לשם Coinhive, אותו משתמש ספציפי יתלונן שה-VM שלו איטי (טוב, הוא לא יאמר "VM" 🙂 ) אבל הדברים לא ישפיעו על מכונות VM אחרון (למעט בנוזקה שיודעת להשתמש ברשת). בפתרונות שאינם מבוססי VM, סביר להניח שגם אחרים יושפעו, כי אין הפרדה מוחלטת של משאבי CPU וכו'. יהיו כמובן אלו שיאמרו שהם משתמשים בסביבה סגורה ללא אינטרנט, ושם יכולים להיות באגים של תוכנות שונות שיש בהן Memory Leak – בהצלחה למצוא זאת. יחד עם זאת, ל-RDS ולפתרון של Citrix יש יתרון נוסף בכך שמבחינת חומרה, אין צורך להשקיע בסטורג' סופר יוקרתי (בניגוד לפתרון VDI מבוסס על מכונות VM).

ומה עם Horizon? ל-Horizon יש יתרון של גם וגם וגם. הוא תומך בפתרונות RDS, הוא תומך באפליקציות כ-Session (מה שנקרא ThinApp) וגם במכונות VM מלאות והכל נגיש למשתמש בפורטל נחמד. החסרון? בניגוד ל-RDS "רגיל" או הפתרון של CItrix שיכולים לרוץ על סטורג' די פשוט (שבנוי מדיסקים מכניים) – פתרון של Horizon עם מאות או אלפי מכונות יצריך סטורג' מבוסס SSD.

מה עם פתרון מבוסס קוד פתוח? עם oVirt יש פורטל (אך לא ניתן להשתמש באפליקציות כ-Session), ואפשר לעבוד איתו כפתרון VDI (הוא גם תומך בכרטיסי Tesla כמאיצים). העבודה עם RHV/oVirt מצריכה הכרת מושגים מעט שונים. RHV הוא הפתרון המסחרי.

ומה עם עננים ציבוריים? כאן כדאי לזכור שאנחנו חיים בישראל, וה-Latency מחו"ל לארץ (למעט אם רכשת חיבור יעודי ב-7500$ ומעלה!) מתחיל ב-100 מילישניות וזה די יגרום למשתמשים סבל, במיוחד כאשר יש משתמשים רבים.

לסיכום: VDI ניתן להקים בכל מיני תצורות. חשוב לזכור שתצורות מסויימות יכולים להתאים לעסק אחד אך לחלוטין לא לעסק אחר. לכל פתרון VDI יש יתרונות וחסרונות כפי שפירטתי, והשיקולים צריכים להיות לא רק כמה עולה, אלא במה אני יכול להשתמש בקיים. יש פתרונות שבעבר היו רלוונטיים (Hyper-V) אך כיום עקב שינוי התמחור כבר אינם שווים את המחיר כשמדובר בפתרון לעשות, מאות ומעלה של משתמשים, ולכן שיטת "העתקת שבלונה" מחברות אחרות אינה מומלצת. כדאי להתייעץ עם יועץ חיצוני על מנת לבדוק מה קיים, מה התקציב, מה המגבלות והכי חשוב – מה התוצאה הסופית שרוצים להגיע אליה.

חומרה ל-VDI: מציאות מול חומר שיווקי

כשלקוחות צריכים או רוצים לרכוש ציוד חדש, בין אם מדובר בסטורג', סוויצ'ים, שרתים, או דיסקים וכו', יש צורך לקחת בספקנות מרובה את תצהירי החברה המוכרת ו/או היצרן. מטבע הדברים, היצרן מנסה "להאיר" את המוצר בצורה הטובה ביותר וסביר להניח שבדרך הוא רוצה גם "לנגח" את המתחרים כדי לזכות בכמה שיותר מכירות. זו טקטיקה מוכרת שכל יצרן משתמש בה והוא שמח להעביר העתקים של גרפים מרשימים (ב-PDF) לידי לקוחות פוטנציאליים.

כאן צריך לקחת בחשבון 2 נקודות מאוד חשובות:

במקרים רבים היצרן מטעה את הלקוח בגרפים (ואולי כתוב על כך משהו באותיות הקטנות)
במקרים רבים הקונפיגורציה המתוארת בגרף אינה כלל הסיטואציה אצל הלקוח.

בואו ניקח דוגמא מתחום הוירטואליזציה: אינטל רוצה לדחוף את משפחת מעבדי ה-Xeon-SP שלה (תחת שם קוד: Purley) ומוציאה דו"ח איך המעבדים שלה מנצחים בנוק-אאוט את המתחרים, מעבדי ה-EPYC של AMD. כך הם מציגים גרף שבו מעבד ה-Xeon 8160 שלהם מהיר ב-37% מהמעבד 7601 EPYC של AMD.

נשמע מרשים, לא? שליש יותר! רק שבאותיות הקטנות רואים את הבדיקה המוטעה: אינטל הקימה 58 מכונות וירטואליות על ה-Xeon 8160 ועל ה-EPYC 7601 הם הקימו .. 42 מכונות וירטואליות. חשוב לזכור: בניגוד למצב שבו יש לנו שרת ללא וירטואליזציה ואנחנו מריצים אפליקציית Multi Threaded – לאפליקציה זמינים כל משאבי השרת, ואילו במכונה וירטואלית, המשאבים הזמינים לאפליקציה הם רק המשאבים שהגדרנו ל-VM. במילים אחרות: מעבד ה-EPYC במדידה ישב עם 16 ליבות פיזיות בלתי משומשות במבחן (מתוך הנחה שהם הגדירו 2 ליבות וירטואליות פר VM כאשר המכונה שהם משתמשים לבחינה מכילה 2 מעבדי EPYC 7601), כך שאם הם היו מקימים עוד מכונות וירטואליות על אותה מכונה, התוצאה היתה מתהפכת!

וכך בעצם מטעים לקוחות.

מכאן נעבור לתחום די פופולרי שמקבל תאוצה בזמן הזה: תחום ה-VDI. יש 3 מתחרים גדולים (VMWare, Microsoft, Xen – ויש עוד מוצר מסחרי שדווקא די מלהיב מחברה אחרת, אני אכתוב עליו פוסט בזמן הקרוב, לאחר קבלת אישור מהיצרן).

בשביל להקים תשתית VDI, אנחנו צריכים להחליט מה תהיה תצורת ה-VM. סביר להניח שנגדיר 2 ליבות, 4-8 ג'יגהבייט זכרון, ו-50-100 ג'יגהבייט דיסק. המכונה עצמה תהיה Linked Clone למכונת Master VM (אני לא מדבר כרגע על הפתרון RDS של מיקרוסופט, אלא מכונות VM).

מבחינת סטורג', סביר להניח שהחברה תשדרג לאחד מההצעות שיגישו לה מגוון חברות. יש כמובן גם כאן המון "מוקשים" שלא רבים שמים לב אליהם, אבל התייחסתי לכך בעבר ולא ניכנס לכך בפוסט זה.

ועל מה ירוצו כל מכונות ה-VM הללו? כמובן, על שרתים פיזיים. כאן בעצם חברות מתחלקות ל-3:

יש חברות שיקימו את ה-VDI על שרתים שקיימים בחברה תוך הסבתם לסביבת VDI חדשה.
יש חברות שיבחרו לרכוש שרתים חדשים ולהקים זאת כ-Hyper Converged (או HCI)
יש חברות שיקנו שרתים חדשים מבוססי מעבדי אינטל, סטורג', סוויצ'ים ויקימו עליה את תשתית ה-VDI.

חברות יעוץ רבות וגדולות (שכל מנמ"ר מכיר) ייעצו לבחור באחת מ-3 האפשרויות הנזכרות לעיל, וכאן הבעיה: בחירה בכל אחת מהאופציות הנ"ל לתשתית VDI היא טעות (והאמינו לי, בדקתי את המספרים). מדוע? הבה נראה:

שימוש בתשתית קיימת: למעבדי Xeon מהראשונים עד V4 (לא כולל) כמות ה-Cache היא קטנה והביצועים הם לא רעים – אם בונים VDI לכמות משתמשים של עשרות בודדות. צריכים כמה אלפי מכונות VM ל-VDI? המעבדים הללו יהיו חלשים מדי. (כמות Cache רצינית נמצאת במעבדים כמו Xeon E5 v4 2998/2999 אבל אינטל די מתחמנת עם המספרים ומכלילה אותם כ-"Smart Cache" מבלי לפרט רמות L1, L2, L3 – והמעבדים הללו סופר יקרים – 4000$ לחתיכה וזה במחיר של אמזון. בארץ – זה הרבה יותר גבוה).
שימוש ב-HCI: על פניו הרעיון הוא טוב, אולם בניגוד ל-VM אחרים, VDI מחייב IOPS גבוה, ובשביל להשיג IOPS גבוה, אתה צריך לרכוש המון (תחשבו במושג של ארונות) שרתים, כך שזה לא ממש משתלם, במיוחד במחירים בארץ שגבוהים מאוד בהשוואה לארה"ב לדוגמא.

שרתים חדשים מבוססי אינטל Xeon SP: המחירים של אינטל גבוהים (במיוחד כאן בארץ, ולא חשוב מי היצרן/ספק), ואם לדוגמא אתה רוכש מכונה עם 2 מעבדים בעלי 8 ליבות (כלומר 16 ליבות במכונה), אתה יכול לרכוש מכונה עם 2 מעבדי EPYC בעלי 16 ליבות באותו מחיר ולקבל בעצם 16 ליבות בחינם. במקרים של מעבדים עם יותר ליבות, המחיר של מכונה עם אותו מפרט אך עם מעבדי EPYC יהיה זול בהרבה וזה מגיע למצב של מעבדי הפלטינום של אינטל ששם אתה יכול לחסוך מינימום 6000$ פר מעבד ולקבל במקום 28 ליבות בקצה הכי גבוה של אינטל – 32 ליבות במערכת מבוססת EPYC.

ניקח דוגמא של מכונה "מפלצת" עם דברים מינימליים:

זכרון 512 ליבות
המעבדים עם כמות הליבות הכי גבוהה שאפשר.
ללא דיסקים, ספק כח יחיד, שום אקסטרא מעבר למה שהיצרן מציע.

התוצאה (המחירים הם של Dell ארה"ב אחרי הנחה של 250$, המחיר בארץ יהיה גבוה בהרבה, לא חשוב איזה יצרן):

שרת DELL R7425 עם 2 מעבדי EPYC 7601 (כל מעבד עם 32 ליבות) ו-512 ג'יגהבייט זכרון: מחיר של 24,079 דולר.
שרת DELL R740 עם 2 מעבדי Xeon 8180 (כל מעבד מכיל 28 ליבות) ו-512 ג'יגהבייט זכרון: המחיר הוא: 37,834 דולר

במילים אחרות: אתה תשלם 13,755 דולר על פחות ליבות (8 פחות), פחות Cache (באינטל תקבל 38.5 מגה למעבד, ב-AMD תקבל 64 מגה למעבד), פחות ערוצי זכרון ישירים (אינטל: 6, מול AMD: 8) ופחות נתיבי PCIe (אינטל: 48, ואצל AMD: 128), ועוד לא דיברנו על כך שמבחינת Performance Per Dollar ומבחינת Performance Per Watt ההצעה של אינטל לא משתלמת בהשוואה להצעה של AMD.

זו ההצעה של הקצה העליון, ברמות היותר נמוכות ההפרש יורד אולם עדיין ההצעות של AMD יהיו יותר זולות מההצעות של אינטל Xeon SP. אפילו מנכ"ל אינטל לשעבר (בריאן קרזניץ) מודה בראיון שהמעבד של AMD הולך לכבוש חלקים רציניים בשוק ואינטל תנסה לעצור את זה ב-20% מהשוק.

מבחינת תצורת VDI, יש 2 דרכים לממש זאת: בתצורת "מפלצות" ואז כמות השרתים קטנה, או בתצורה של שרתים יותר קטנים. אישית הייתי ממליץ לקחת את שיטת ה"מפלצות" מכיוון שכמות השרתים במחיר הגבוה היא קטנה וניתן לדחוס אליה מאות מכונות VDI (תלוי כמובן בכמות הזכרון). כך לדוגמא: אם יש צורך ב-500 מכונות VM ל-VDI, אפשר בקלות להכניס אותם ל-2 מכונות (או 3 בשביל שרידות והתרחבות עתידית). אגב, אם תלכו לפי המחירים של VMWare ומעבדי EPYC, תשלמו פחות פר מכונה (ב-VMWare אין חשיבות לכמות ליבות פר מעבד, במיקרוסופט בהחלט יש!).

בכל מה שקשור ל-GPU, רבים אצים רצים לרכוש את הכרטיסים של nVIDIA כדי להכניס לפתרונות VDI, אולם כרטיס כמו AMD FirePro S7150 X2 שנותן ביצועים לא פחות מ-Tesla בכל הקשור ל-vGPU רק בפחות ממחצית המחיר. אפשר לרכוש אותו ישירות מיצרן השרתים או מיבואן AMD בארץ.

כל מה שהזכרתי הם דברים טכניים, אבל בסופו של דבר יושב מנהל ומחליט אם לכאן או לכאן ויש לו שאלות. ננסה לענות עליהן:

האם הפלטפורמה יציבה? בהחלט.
האם היצרנים כבר מכרו כאלו פה בארץ לחברות גדולות? בהחלט (בדקתי)
האם ציודים קיימים (כרטיסים שונים, דיסקים, GPU וכו') נתמכים? בהחלט.
האם בארץ ליצרנים יש שרתים כאלו שאפשר לבדוק במשרדיהם? ל-Dell ו-HPE כן. לנובו – לא. לחברת Cisco יש שרתים עם מעבדי EPYC (שרתי Cisco UCS C4200 ו-Cisco UCS C125 M5 Rack Server Node שניתן להכניס 8 כאלו בשרת 2U) אך לא ידוע לי אם יש להם שרת כזה בארץ לבדיקות/הדגמה. במידה ואתם מעדיפים שרתים מיצרנים אחרים (Asus, ASRock Rack, SuperMicro, TYAN) – לכולם יש משפחות שרתים עם EPYC.
האם יש תמיכה במערכות הפעלה? כולן עובדות ללא צורך בטלאים מיוחדים, כולל RHEL, VMware 6.5U3, Windows Server 2012R2/2016, CentOS 7.5.
האם מעבדים עתידיים יתאמו לשרתים הנוכחיים? כן. תושבת ה-SP3 של AMD תומכת במעבד הנוכחי ובדור שיצא אחריו לפחות (שיכלול עד 48 ליבות) כך שאם תרצו לשדרג את השרת למעבד עתידי, כל מה שתצטרכו לעשות זה לעדכן BIOS/UEFI ולרכוש את ה-Kit מהיצרן שרתים. AMD בדרך כלל שומרת תאימות ל-5 שנים קדימה מהופעת התושבת לראשונה.

לסיכום: יצרנים עושים הכל כדי לבדל ולשבח את מוצריהם, אך במקרים רבים ההשוואות כלל אינן מצביעות על תשתית שקיימת אצל הלקוח. בתחום ה-VDI אפשר לעשות דברים רבים ואפשר לחסוך לא מעט כספים. כפי שהדגמתי לעיל – לא כל גרף הוא אמיתי ומראה תוצאות אמיתיות ואובייקטיביות וחשוב גם לקחת בחשבון את הדברים שיש לשלם אחר כך (צריכת חשמל של שרתים?) וגם דברים כמו מחיר ליבה פר דולר.

סקירה כללית: מעבד AMD Threadripper 2990WX

הנה ממצא שכמעט כל יועץ חומרה יכול לאמר לכם על רוב החברות בארץ: כשזה מגיע לשרתי פרודקשן או תחנות עבודה רציניות שגורמות לרווחים בחברה – חברות "שופכות" כסף. כשזה מגיע לעומת זאת לפיתוח, לדוגמא – הארנק נסגר מהר מאוד ומחפשים פתרונות אלטרנטיביים. הסיבה לכך די פשוטה: עד שמוצר לא נמכר והוא בפיתוח, כסף יוצא אבל לא נכנס למחלקות ה-IT, פיתוח וכו'.

ככה זה. (יש כמובן יוצאים מן הכלל).

ל-AMD יש היסטוריה שאינה כל כך "זוהרת". תמיד הם הציעו מעבדים, אבל ההצעות שלהם בד"כ הגיעו עם יתרון אחד: מחיר נמוך יותר. ביצועים כמו של אינטל? אפילו לא קרוב. כל זה השתנה עם ארכיקטורת ZEN. בהתחלה עם מעבדי ה-Ryzen 1XXX ועם מעבדי ה-Threadripper (המעבד הראשון בעולם שהציע 16 ליבות במחיר שלא קורע את הארנק והכיס) וכעת עם ארכיקטורת +ZEN שמשפרת מספר דברים הן במשפחת מעבדי ה-Ryzen 2XXX והן ב-Threadripper 2XXX ושוב – מחיר נמוך יותר מהמעבדים של אינטל ועם ביצועים שלפעמים עוקפים את המעבדים של אינטל ולפעמים לא.

ואז יש לנו את מעבד ה-Threadripper 2990WX. בפעם הראשונה מוצע לצרכנים הכבדים שמחפשים תחנות עבודה רציניות (או שרתים ל-LAB) מעבד עם 32 ליבות, 64 נימים, תמיכת זכרון 128 ג'יגהבייט (או עד 1 טרהבייט ECC) במחיר של $1800!

למי המעבד הזה מיועד? הוא מיועד למספר סקטורים:

ה-Pixel Pushers – אלו שעובדים בתוכנות תלת מימד, החל מ-Blender, Maya ועוד כלים שיודעים לנצל כמה שיותר ליבות.

ה-Multi Taskers – אותם אלו שעובדים בתלת מימד אבל גם עובדים עם עריכת וידאו במקביל. אחד החסרונות במעבדים של אינטל (עם 10 ליבות לדוגמא) זה כשאתה מרנדר דברים מקומית (אפטר, פרמייר, דה וינצ'י) – קשה להמשיך לעבוד עם אפליקציות כבדות אחרות במקביל. ה-2990WX לא מגיע לביצועי קידוד וידאו של המעבדים מרובי ליבות (10 ומעלה) של אינטל, הוא נותן בערך אותה תוצאה אבל מכיון שרוב תוכנות העריכה/אפקטים בקושי משתמשים בכמות של 4-8 ליבות, יש לך מספיק ליבות פנויות לעבוד על דברים אחרים מבלי שהביצועים יהיו גרועים.

לינוקס – מכיוון שתוכנות רבות ללינוקס לא בנויות עם מגבלת ליבות ויכולות לנצל כמה שתתן להן, ה-2990WX פשוט "בועט" בכל מעבד אחר. כאן תוכלו לראות סקירה ארוכה עם Benchmark לגבי כמעט כל דבר שמשתמשים בלינוקס ולראות איך ה-2990WX משאיר אבק לאינטל.
במילים אחרים: צריכים לבנות מערכת Build רצינית שמקמפלת קרנל שלם (ללא שימוש ב-ccache) ב-30 שניות? צריכים מערכת Jenkins שתבנה המון חבילות במקביל? זה המעבד עבורכם.
וירטואליזציה – ה-2990WX מציע בעצם לראשונה מערכת חזקה לצרכי וירטואליזציה למחלקות הפיתוח מבלי לקרוע את הכיס, כל פתרונות הוירטואליזציה נתמכים.

אם נחזור לאותן חברות שלא ממש מוכנות (במידה מסויימת של צדק) לרכוש ציוד חדש למחלקות הפיתוח, אז ה-2990WX יכול לראשונה להציע פתרון מאוד חזק, אך יחסית זול (בהשוואה לתחנת עבודה של חברות כמו HP, DELL,Lenovo) שיכול להתאים הן כתחנת עבודה והן כשרת לא-פרודקשן.

מה תהיה התשובה של אינטל? סביר להניח שנשמע עליה בחודשים הקרובים, אבל אם אינטל תוציא מעבד 32 ליבות, תהיו בטוחים שהוא יעלה הרבה הרבה יותר מ-1800$.

לסיכום: ב-Anandtech, ב-Toms Hardware, ב-OC3D, ובאתרים אחרים יש סקירות על ה-2990WX וכולם מסכימים עם אותם דברים: אם אתה צריך להריץ דברים כבדים ב-Multi task, אם אתה מריץ אפליקציות שיודעות לנצל כל ליבה – המעבד הזה יכול להתאים לך. אני מוסיף שכאן בחברות, ה-2990WX יכול לעזור היכן שצריך ביצועים אבל אין תקציב לשרתים רציניים.

נקודות למחשבה כשרוצים לרכוש סטורג' חדש

יש לא מעט סיבות שחברות מעוניינות לעבור מפתרון סטורג' קיים לפתרון סטורג' אחר. יכול להיות שהאחריות תמה, יכול להיות שהם לא מרוצים מהשרות ו/או מהסטורג' עצמו, יכול להיות שהם רוצים לגדול והמחיר שהם מקבלים עבור גדילה חסר פרופורציות – בקיצור, בלא מעט מקרים הסיבות לרצות להחליף סטורג' לא קשורות לסיום המקום הפנוי בו.

לא מעט חברות בארץ משווקים (או Reseller) של מוצרי סטורג'. חלק מהמוצרים הם סטורג' "אמיתי" וחלק מהמוצרים הם לא יותר מאשר שרת סטנדרטי שהוכנסו לתוכו דיסקים, מערכת הפעלה קניינית הכוללת פתרון סטורג' בתוכנה – והרי לכם סטורג' מבוסס תוכנה. כמעט אף אחד, אגב, לא יאמר לכם שזה SDS (כלומר Software Defined Storage) למרות שרוב הסטורג'ים שמוכרים בקצה התחתון עד בינוני הם SDS לכל דבר ועניין, רק שאתם תשלמו מחיר הרבה יותר גבוה ממחיר שרת רגיל שיש בו דיסקים ואיזו תוכנה. מדוע? וולקאם טו איזראל!

אני רוצה להכיר לכם את Elsa, סטורג' שאני בניתי מחלקים שהשאלתי מ-2 יבואנים יקרים (תרתי משמע). Elsa מזמן כבר "מתה" והציוד הוחזר ליבואנים אולם בעתיד אני מתכוון לבנות את Elsa מחדש. מה יש בשרת Elsa?

22 דיסקים של סמסונג מסוג PM883 בגודל 1 טרהבייט מסוג Mixed Intensive
2 דיסקים של אינטל 900P (לצרכי Cache, ZIL, Logs) בגודל 280 ג'יגהבייט
256 ג'יגהבייט זכרון DDR4 ECC במהירות 2666 מגהרץ
מעבד יחיד Xeon V4 עם 4 ליבות
מערכת הפעלה: Fedora 28 עם ZFS
חיבורי רשת של 25 ג'יגהביט

המערכת הזו עבדה במשך חודשיים תוך כדי שהיא מחוברת ל-15 שרתי ESXi ונתנה הן שרותי iSCSI והן שרותי NFS (נפרדים, ישירות ל-VM). מבחינת IOPS – זה נע בין חצי מיליון ל-מיליון.

מערכת כזו אינה בנויה כפי שניתן לראות ל-Enterprise. אין בה בקרי RAID כפולים והשרידות שלה היא לא משהו (אין שום שרת נוסף זהה לצרכי HA), אבל אני מראה כאן את Elsa כדי ללמוד משהו חשוב, על Tiering שמאוד חשוב בכל סטורג' שקונים.

בעקרון, ה-Tiering הוא בעצם "שכבות" בהם נמצא המידע שלנו. ככל שהמידע נדרש בתכיפות יותר גבוהה, הוא "יושב" ב-Tiering יותר גבוה (כאשר הוא תמיד גם נמצא ב-Tier הכי נמוך – בדיסקים הקשיחים). שכבות ה-Tiering ב-Elsa הם (מהכי מהירים להכי "איטיים", אין ב-Elsa דיסקים מכניים):

ה-256 ג'יגהבייט זכרון – זה ה-RAM של המערכת, זה הדבר הכי מהיר שיש
2 הדיסקים 900P של אינטל – יש להם Latency יותר גבוה מ-RAM אבל יותר נמוך מכל דיסק אחר
דיסקים SSD

בסטורג' קנייני לעומת זאת (StorWiz של IBM, או VNX של EMC לדוגמא) ה-Tiering מעט שונה:

שכבת ה-RAM
שכבת NVRAM – זהו זכרון מסוג מיוחד שאינו נמחק ברגע שאין חשמל
שכבת ה-SSD
שכבת הדיסקים המכניים / SSD שליפים (במדפים)

בשרתי סטורג' שהם SDS אין שכבת NVRAM ובמקרים רבים גם אין בקרי RAID כפולים, כך שה-Tiering הוא כמו זכרון, SSD, ודיסקים. כאן, חשוב לדרוש שיהיו SSD שלא מותקנת עליהם מערכת ההפעלה, ה-Cache אמור לשבת ב-SSD נפרדים ושיהיו Mixed Intensive. ברוב ההצעות מחיר שתקבלו, ה-SSD יהיו Read Intensive ויש הבדל ניכר במחיר.

דבר נוסף שחשוב הוא עניין החיבוריות: כמעט כל מי שמוכר פתרון סטורג', מוכר אותו עם פתרון FC (כלומר Fiber Channel) במהירות 16 ג'יגהביט. זהו פתרון טוב לדיסקים בחיבור SAS ו-SAS2 או SATA למדפים/JBOD או בדיסקים שיושבים בשרת, אבל אם אתם חושבים על NVME – פתרון ה-FC יהווה צוואר בקבוק – חיבור 16 ג'יגהביט מאפשר ברוטו 2 ג'יגהבייט לשניה, ו-NVME מעביר בין 1.5 ל-2.5 ג'יגהבייט לשניה ואני מדבר על דיסק יחיד, ומכיוון שלעולם לא תכניסו SSD NVME יחיד, החיבור יחנק, ולכן אולי כדאי לחשוב על פתרונות Infiniband או Ethernet מהירים במהירות 25 ג'יגהביט ומעלה (ובקשר ל-Latency – ישנם מס' פתרונות עם Latency נמוך, כולל RDMA וחבריו).

אם כבר דיברנו על FC, לא מומלץ לסמוך על 4 חיבורי ה-FC שקיימים ותמיד מומלץ לקנות מתג לחיבור המהיר, במיוחד אם יש לכם רק 3 שרתים ואתם חושבים לגדול בהמשך. יש תחרות, נצלו אותה לשם מו"מ כדי להשיג מחירים טובים.

נקודה נוספת שחשוב לקחת בחשבון היא גיבוי הסטורג' עצמו. כן, יש Veeam שמגבה מכונות וירטואליות (והוא מגבה ל.. סטורג') אך תקלה רצינית בסטורג' (ותקלות תמיד קורות, תשאלו את מרפי) לא תאפשר לכם לא לשחזר מכונות VM או דברים אחרים, ולכן כדאי לגבות את הסטורג' לקלטות גיבוי או למכונת NAS זולה אחרת (במכונות שהן אינן G8/G9/G10 של HPE שהן אינן ביצור/פרודקשן אפשר גם להכניס SATA "ביתיים" גדולים זולים, רק חשוב להוסיף SSD לשם Cache). כאן, אגב, אני רוצה להזהיר בהזדמנות שדיסקים SSD של אינטל ש-HPE משווקת, במקרים רבים הקושחה כזו גרועה, שדיסקים נופלים גם בצוותים!

ודבר אחרון שיכול להיות חשוב: חוץ מ-iSCSI, תחשבו על פרוטוקולים אחרים שאתם צריכים בשרתים שניתן להוציא אותם באופן "טבעי" מהסטורג' ולא להסתמך על שרת VM שיוציא אותם (SMB/CIFS, NFS) מכיוון שסטורג' תמיד יוציא אותם עם ביצועים גבוהים יותר. ואם יש לכם צורך בכך, הכניסו את זה בתנאי הרכישה של הסטורג'.

ומה לגבי כל ההתלהבות לגבי HCI עם vSAN/Nutanix/Simplivity במקום סטורג' יעודי? הם טובים, אבל הבעיה האמיתית שלא תמיד שמים לב אליה היא עניין גדילת כמות הסטורג': במקרים כמו vSAN לדוגמא תצטרכו להוסיף 3 דיסקים (2 מכניים או SSD Read פלוס SSD מהיר) פר שרת שמשתתף ב-HCI, ומהירות IOPS גבוהה מקבלים רק כשכמות השרתים המשתתפים ב-HCI היא גדולה (ארון פלוס). נוסיף לכך שבניגוד לדיסקים ביתיים, דיסקים ל-Enterprise יקרים והמחירים בקושי יורדים (וחברה כמו HPE לוקחת עשרות אחוזים יותר בגלל … מדבקה ושינוי כמה ביטים בקושחה) – זה יכול להוות בעיה בטווח הארוך.

לסיכום: יש סטורג' אמיתי ויש סטורג' שהוא SDS. אני לא אומר שסטורג' SDS הוא רע (הוא לא) אבל חשוב לשים לב להבדלים. חשוב לשים לב לשורות הקטנות ולמפרט הטכני שבלא מעט מקרים כולל דברים שאולי לא יתאימו לכם, ולכן אני ממליץ לקחת יעוץ חיצוני (שאינו משווק סטורג'). אפשר לוותר על סטורג' אם מכניסים HCI אך יש לכך עלות שלא תמיד נלקחת בחשבון בזמן המו"מ לקניות.

פוסט עדכני על קורסים בחברות

כתבתי בעבר פוסטים על קורסי לינוקס, רק שכתבתי את הפוסט יותר לקהל הרחב, לאלו שרוצים ללמוד בבית, אלו שמשתחררים מהצבא ורוצים לנצל את המענק שחרור כדי ללמוד דברים שיעזרו להם בעבודה הקרובה ועוד. פוסט זה יתרכז בהדרכה בתוך החברות.

אתחיל בסיפור קצר: חברה מסויימת רצתה שאתן שרות למוצר שהיא מתכוונת למכור לחברות גדולות. הסכמתי לבדוק את העניין ואותה חברה גם הסכימה לממן קורס על אותו מוצר. בדקתי את התיעוד על המוצר ולאכזבתי ראיתי שהתיעוד לוקה בחסר (בלשון המעטה), אז נרשמתי לקורס. כבר אחרי שעתיים בקורס עלתה לי שאלה: המדריך מסביר איך להגדיר את הדבר הזה או דבר אחר, אבל איך לכל הרוחות מתקינים את המוצר? שאלה מצוינת: זה מלמדים רק בקורס המתקדם שיהיה אי שם בעתיד…

טכנית, אין לי שום בעיה להעביר קורס על לינוקס, על כלים שמשתמשים במתודות Devops (כמו GIT, Jenkins, קונטיינרים, וירטואליזציה, SDS ועוד), אבל להעביר קורס במשך יום יומיים לדוגמא על הכרת לינוקס (ויש לא מעט סוגי קורסים כאלו) – אני יכול להבטיח לכם שההשקעה (שהיא לא ממש קטנה במחיר) תרד לטמיון. מדוע? מכמה סיבות:

קורסים מסויימים מלמדים על כמה הפצות לינוקס במהלך הקורס. זו, לעניות דעתי, טעות. לי, אישית, כשאני לומד עדכון של הפצה שאני כבר מכיר, לוקח לי כמה שעות במשך כמה ימים ואילו הפצה חדשה לוקח לי יותר זמן ללמוד (מה לעשות, צריך גם להתפרנס, לא? 🙂 ). לעומת זאת, מישהו שהוא חדש בתחום הלינוקס, יקח לו הרבה יותר זמן ללמוד, ולימוד הפצות שונות באמצע די מבטיח בלבול רציני. כבר ראיתי מישהו שדי חדש בלינוקס מתעקש במשך שעה לנסות להתקין חבילות תוכנה עם פקודת zypper (שקיימת להפצת SuSE) בשעה שהוא היה צריך להשתמש בפקודת yum (שקיימת בהפצות Red Hat ו-CentOS) ולכן קורס טוב לדעתי צריך להתמקד בהפצה עיקרית אחת.
שיטת לימוד של "נזמין את המדריך ליומיים שלוש" להדרכה, היא שיטה די בטוחה שהכסף שיושקע ילך לטמיון. לינוקס זה לא לימוד MCITP ורוב מוחלט של החומר הנלמד הם פקודות טקסטואליות שצריך לשנן, ולנסות. קורס יומיים? תהיה בטוח ש-90% מהחומר ישכח ע"י רוב התלמידים, ועל כך יכול להעיד המייל אצלי. יש צורך לפרוס את זה ליום או יומיים בשבוע לשעות ספורות.
רלוונטיות: מכיוון שהשוק פתוח וכל אחד יכול להציע קורסים כאוות נפשו, מגיעים אליי כל מיני שאלות אם אני יכול להעביר קורס על טכנולוגיה זו או אחרת. טכנית, אין לי בעיה להעביר, אבל התועלת לחברה חשובה לי לא פחות מכך וצריך לבדוק (כן, תחת NDA) היכן זה משתלב. כך לדוגמא פנו אליי בעבר להעביר קורס מעמיק ב-Docker. זה, לדוגמא, קורס שהתוכן שרלוונטי הוא אולי 10% כי בסופו של יום אם מתחילים לבנות בחברה קונטיינרים, משתמשים במערכת ניהול והרצת קונטיינרים כמו OpenShift או Kubernetes – כך שללמד איך לבנות קונטיינרים – כן, איך להריץ ואת החלקים הפנימיים ב-Docker – לא ממש, תשאירו את זה להדרכות על כלי הניהול.

לכן, אם חברה רוצה קורס בתחומים שציינתי לעיל לדוגמא, הדבר הראשון שאני ממליץ – זה הזמנה ליעוץ, לשבת עם הלומדים, לראות מה הידע שלהם, לראות מה מפת הדרכים של החברה והיכן חלקים כאלו מתאימים וחלקים אחרים יכולים אולי להילמד בעתיד או לא להילמד.

לסיכום: קורסים הם די "עיוורים" שלא ממש מתחשבים במה הידע של הלומדים. חברות רבות המפרסמות הדרכות תפסו "טריק" שבו הן מחלקות את החומר ל"פרוסות" וכל "פרוסה" זה קורס בפני עצמו ולפעמים הם יוצרים בכח "תלויות" מאוד בעייתיות. מדריך טוב צריך לקחת את התכנים ולשלב תוך התחשבות במה שהחברה צריכה, כי לא תמיד בחברה יודעים מה הם באמת צריכים, והדבר הכי חשוב שצריך לשקול: האם מחפשים את זה בשביל התעודות או בשביל שהעובדים ישכילו? כי שם יש בלא מעט מקרים התנגשויות (ואגב, לתלמידים – תעודות על קורסי לינוקס לא ממש עוזרים בראיון, המראיין הטכני רוצה לבדוק את את הידע המקצועי, לא את התעודה).