מעבדי הדסקטופ החדשים של AMD

ביום ראשון, ה-7/7/2019, חברת AMD תשחרר רשמית את מעבדי הדסקטופ החדשים שלה במשפחת ה-Ryzen 3000. זה יהיה דור שלישי למשפחת ה-Zen (הראשון היה Zen, השני היה +Zen והשלישי Zen 2).

הדור החדש של מעבדי הדסקטופ מבית AMD מציג משהו שונה ומרענן: לראשונה, המעבדים של AMD נותנים ביצועים שאינם נופלים מהמעבדים של המתחרה המובילה, אינטל, לא רק באפליקציות המשתמשות ב-Multi Threaded (דבר ש-AMD ניצחה את אינטל עוד בדור השני בהשוואה למעבדים שאינטל הוציאה באותה תקופה) אלא גם לראשונה ב-Single Threaded, וגם הפעם מבחינת תמחור, AMD מציגה מחירים זולים בהרבה בהשוואה למה שאינטל מבקשים (מה שכמובן גורר כרגע הודעות בחדשות הטכנולוגיות שאינטל הולכת לחתוך את המחירים ב-עד 15%. אינטל כמובן לא מוכרת למשתמש הקצה כך שההנחה בסופו של דבר תגיע אולי ל-3-4%).

ישנם כמה דברים שאהבתי בהכרזה של המעבדים החדשים מבחינת תכונות, להלן חלק מהן:

  • תאימות אחורה: אינטל שוברת תאימות מבחינת תושבת מעבד – על ימין ועל שמאל. רוצה מעבד חדש? קנה בדרך גם לוח חדש. ב-AMD לעומת זאת עדיין עובדים עם תושבת ה-AM4 הידועה, ויש סיכוי גבוה שאם יש לך מערכת AMD עם תושבת AM4 ואתה מעוניין לשדרג למעבד עם 4-8 ליבות, תצטרך פשוט לשדרג BIOS, להחליף מעבד (ואת המאוורר – הוא כלול באריזה), להפעיל את המחשב ולהנות, גם אם המחשב שלך בן 3 שנים. ישנם מעבדים ל-AMD שממש לא מומלץ להריץ על לוחות ישנים (מעבדים עם 12 או 16 ליבות) עקב בעיות VRM, אבל רוב האנשים לא מחפשים לרכוש מעבדים כאלו.
  • מחשבה קדימה: AMD היא הראשונה לתמוך רשמית ב-PCIe 4.0 והלוחות אם החדשים שיצאו באותו תאריך כוללים את התמיכה הזו (ולפיכך מחירי לוחות האם יהיו יותר יקרים מבעבר). שוב, זה לא ממש רלוונטי לאלו שרוכשים מחשבים עבור הרצת משחקים, אבל אם צריך ביצועים יותר גבוהים מבחינת SSD NVME לדוגמא, היא שם. גם מבחינת חיבוריות חיצונית יש תמיכה לסטנדרט האחרון של USB (הכוונה ל-USB 3.1 Gen 2) ללא צורך בשבב נוסף על לוח האם.
  • חסכון בחשמל: ב-AMD עברו לתהליך יצור של 7 ננומטר, מה שמוריד את צריכת החשמל ואכן המעבדים החדשים צורכים פחות – במעבדים בקצה הנמוך, וכך מעבדים זהים מדור קודם של AMD שהצריכו 105 וואט מינימום – יורדים בדור החדש ל-65 וואט.

עם המעבדים החדשים נוצרות הזדמנויות חדשות ליצרני תכנים שמעוניינים בביצועים גבוהים מצד אחד, אך לא מעוניינים להוציא $1600 על מעבד 16 ליבות בקצה הכי גבוה (בהשוואה ל-AMD). מעבד כמו Ryzen 9 3950X יעלה לך .. 750$ (ואם יש לך לוח X470 קודם מהקצה הגבוה, לא תצטרך להחליף אותו, יספיק שדרוג BIOS, כל עוד אינך מבצע Overclocking). במבחנים ש-AMD פרסמה, כל תוכנות העריכה הפופולריות רצות יותר מהר על המעבדים של AMD בהשוואה למתחרים באותה כמות ליבות מבית אינטל.

לסיכום: משפחת ה-Ryzen 3000 עם ארכטיקטורת Zen 2 הם המעבדים הראשונים ש-AMD מוציאה אחרי 3 שנות עבודה על המעבדים הללו. החלק הבא יהיה קשור לשרתים, דור שני של משפחת מעבדי EPYC עם מעבדים הכוללים עד 64 ליבות במחיר זול בהרבה ממה שאינטל מבקשים ואחריו, לקראת סוף השנה, AMD תוציא את "המפלצות" – מעבדי Threadripper שמיועדים ליוצרי תכנים כבדים, תחנות עבודה וכו' ולפי השמועות – יצא גם מעבד Threadripper עם 64 ליבות (אם כי עם 4 ערוצי זכרון, בניגוד לאחיו הגדול EPYC שתומך ב-8 ערוצי זכרון).

פרילאנס: חשיבות הלבוש בראיונות

פרסמתי בפורום IT בפייסבוק שאלה פשוטה: מה קורה כאתם צריכים שרות כלשהו ואתם מחפשים פרילאנסר שיתן השרות ולאחר סינונים נשארים 2 מועמדים, ראובן ושמעון: ראובן מגיע בחולצה ומכנס מחוייטים, בלי נעלי ספורט ומגולח. שמעון לעומת זאת מגיע עם ג'ינס, טי שירט ולא מגולח. את מי תבחרו לעבודה? התשובות, כפי שניתן לראות, נוטות ל-2 הצדדים וחלקם בצדק נותנים תשובת "תלוי".

אם תשאלו כל אשת HR, כל יועצת בחברת השמה, כל מישהו בדרג מנהלי כלשהו – תשמעו בדרך כלל את אותה תשובה: גם אם אתה פרילאנסר ובא להתראיין לבצע פרויקט אחד וזהו, תתלבש בלבוש נאות (מחויט) ועדיף מגולח.  את התשובה הזו בעצם תקבלו כמעט מכל אחד. אחד הסרטים שהראה זאת לאיזה קצה זה הגיע, היה סרט הקאלט American Psycho משנות ה-80 בכיכובו של כריסטיאן בייל, בסצינת כרטיס העסקים. לא זוכרים? תרשו לי לרענן את זכרונכם:

כן, אלו היו הימים טרם הופעת אייפונים, ולמרות שזה נראה קיצוני – זה היה די אמיתי.

עכשיו ניקח זאת לצד השני הקיצוני: זוכרים את הסידרה House עם הד"ר גרגורי האוס? הבה נדמיין שד"ר האוס קיים בדיוק כמו בסידרה – אבל במציאות, כולל ההתנהגות המזעזעת והטי-שירטים ה.. מעניינים. דמיינו שחס ושלום מישהו קרוב לכם חלה והרופא המשפחתי לא יכול לעזור. האם תיקחו את קרוב המשפחה לד"ר האוס, גם במחיר שתחטפו "קטילות" על ימין ועל שמאל ממנו? אני מאמין שכן.

מכאן נעבור לדוגמא מומצאת: ביטוח לאומי מזמין את ראובן ושמעון לראיון להקים להם מערכת ניטור ענפה על כל התשתית שלהם. גם חברת הסטארט-אפ Time-Machine מזמינה אותם להקים מערכת ניטור למאות המכונות הוירטואליות שיש להם בענן של אמזון.

כשזה מגיע ל-Time-Machine, פאקטור הלבוש ברוב מוחלט של המקרים יהיה לא רלוונטי, פשוט תסתכלו על העובדים. כמה מתוכם לבושים מחויט? אולי ההנהלה. זה שתבוא בג'ינס מהוה וטי שירט, לא מגולח – פשוט לא ישנה. מה כן ישנה?

  • הכימיה בין הפרילאנסר למראיין ו/או המשתתפים בראיון/ות
  • הפגנת פתיחות, שבירת קרח
  • הפגנת התמצאות מקצועית באותו תחום בו נדרשת העבודה
  • הפגנת התעניינות: כל המתחרים מול אותו פרילאנסר יתנו תשובה חיובית שהם יכולים להקים פתרון במחיר X, בתוך Y שעות. מי שיפגין יותר התעניינות, יעלה הצעות אלטרנטיביות (גם אם הם יפסלו על הסף) – יקבל יותר "קרדיט" מבחינת סיכוי לקבל את העבודה, כי המראיינים מבינים שאתה גם חושב על הפרויקט ואתה לא עוד אחד שסתם בא לעשות הטמעת מוניטורינג, להוציא חשבונית וללכת.

כלומר אם ראובן מקיים את 3 הנקודות לעיל אך לא את הרביעית ואילו שמעון כן מקיים גם את הרביעית – הסיכוי שלו לקבל את הפרויקט במקרים רבים יותר גבוה.

והנה נקודה שרבים לא יסכימו אך אני אומר אותה מנסיון אישי: אחד הדברים שכמעט כולם מתעכבים בו – הוא עניין המחיר שעה. כמה לבקש? 100? 200? 500? 600? אחרי הכל, רוב הפרילאסרים (או כולם) לא יודעים מה המחיר שאותו גוף הקציב או יכול לשלם, וכולם חוששים לקבל סירוב בגלל מחיר שביקשו. ובכן, חברים, אם קיימתם את הנקודות לעיל והצלחתם להרשים, והמחיר שביקשתם גבוה מדי – יאמרו לכם זאת ואתם תוכלו להיכנס למו"מ על מחיר.

מכאן נעבור לביטוח לאומי (שוב, זו רק דוגמא לגוף גדול). שם בדרך כלל הראיון הראשוני מורכב מכמה וכמה משתתפים, וכאן יש משהו שלא הרבה מודעים אליו והוא קיים בלא מעט גופים: ה-Title של אותם אנשים לא רלוונטי.

עכשיו, לפני שאני חוטף ערימת עגבניות רקובות – אסביר: נניח שיש 8 אנשים משתתפים בישיבה כולל הפרילאנסר. חלק מהאנשים אינו רלוונטי להחלטה, חלק מהם "פוליטיקאים", יכול להיות שהבכיר בישיבה הוא בכלל איזה מינוי מקורב למנכ"ל והוא בעצם מקשיב לאיש ה-Devops הבכיר, כך שאיש ה-Devops הבכיר הוא שקובע מי יקבל את העבודה והוא מצהיר לבכיר "אני רוצה את שמעון" לדוגמא (בחלק מהחברות זה הולך הפוך, אגב) – גם אם שמעון מבקש כפול מהמתחרים ואותו אחד שבתכל'ס מחליט – שמעון יתקבל, בכפוף אולי למו"מ.

הטריק פה – הוא שהפרילאנסר צריך "לקרוא" את המשתתפים, להבין מאוד מהר מי רלוונטי ומה לאמר ובמקרים רבים תשובות של "יסמנים" לא תמיד יספקו את הסחורה. בקיצור – כל הנקודות לעיל + "קריאה" נכונה יכולים לגרום לך לזכות בפרויקט גם אם אתה שמעון.

הדבר היחיד שנשאר הוא אותו קוד לבוש שיכול לפסול את שמעון, נכון? לא נכון. אם שמעון קיים את הנקודות לעיל וכל הבעיה קשורה לביגוד כי נניח שמעון צריך להיות הנציג הטכני עם איש ה-Pre Sale אצל לקוחות פוטנציאליים, פשוט יאמרו לשמעון שבפגישות הבאות יש לבוא עם חולצה מכופתרת. לא יפסלו אותו (הייתי כמה פעמים בתפקיד הזה, וקיבלתי את ההערה הזו בחיי המקצועיים פעם או פעמיים… 🙂 ).

לסיכום: בתור אחד שדווקא לא מסתדר עם לבוש מחויט (עקב נסיבות שלא אפרט כאן) אני יכול לציין לחיוב גופים גדולים מאוד שקיבלו את עבדכם הנאמן לראיונות שבסופם זכיתי בפרויקטים – שלא הטי-שירט הוא שיפסול אותך (כל עוד כמובן הטי שירט סולידי, ג'ינס ללא קרעים ונעלי ספורט נקיות, מסורק. הגילוח לא הכי חשוב) – הכל תלוי במה שיוצא לך מהפה ובנקודות שציינתי לעיל. אם חשוב למקום לבוש מחויט והצלחת להרשים – יאמרו לך זאת, לא יפסלו אותך על הסף. רוצים אותך בשביל המקצועיות, לא בשביל דוגמנות דולצ'ה וגבאנה.

כמה מילים על WSL 2

מיקרוסופט, כמו כל חברה מסחרית, מעוניינת שהלקוחות שלה ישתמשו במוצריה ולא ינטשו את המוצרים לטובת מוצרים אחרים, בין אם מבוססי קוד פתוח או מוצרים סגורים אחרים, אך כדי שזה יקרה, מיקרוסופט צריכה לתת מענה לכל מיני דברים שמתפתחים בשוק שבגינם אנשים נוטשים את המערכת, בין אם לכיוון מחשבי מק או מערכת הפעלה מבוססות לינוקס כמו אובונטו ו-פדורה.

מיקרוסופט בשנים האחרונות ביצעה כמה שינויים על מנת לכלול תאימות למערכות אחרות. כך לדוגמא ה-command prompt הישן קיבל מתיחת פנים הן ב-Power Shell ומאוחר יותר גם בתאימות להצגת טרמינלים מרחוק (בחיבור SSH או Telnet). זה לא היה מושלם – אבל זה היה צעד חשוב, במיוחד כשמיקרוסופט החלו לשלב גם SSH Client בתוך Windows 10 לגרסאותיו השונות.

בכנס Build האחרון מיקרוסופט הציגה את ה-Windows Terminal שלה – שיפור משמעותי לעומת ה-CMD הישן והקונסולה של PowerShell. הפעם יש טאבים, תמיכה ב-Emoji, קאסטומיזציה ועוד ועוד. בקצרה זה נראה כך:

לאלו המעוניינים לראות הרצאה עם הדגמות והסברים – יש וידאו כאן (שימו לב, זה קצת ארוך. שעה).

מכאן נעבור לנושא הפוסט: WSL 2.

למי שאינו מכיר, WSL (ראשי תיבות Windows Subsystem for Linux) זו מערכת שמיקרוסופט פיתחה שמשתלבת עם ה-NT Kernel (כן, Windows 10 מבוסס על NT, כמו רוב גרסאות ה-Windows בשנות ה-2000). המערכת הזו משמשת כ"מתרגם" מה-API של ה-Linux Kernel (גירסה 4.4 של ה-Linux Kernel) ל-NT API. בנוסף, המערכת גם דאגה להרשאות מיוחדות של קבצים ותיקיות כך שלא היה צורך ליצור Partition של לינוקס מצד אחד, ומצד שני קבצים בינאריים של לינוקס לא יכלו לרוץ על Windows שלא מותקנת בה WSL. כל הקונסטרוקציה הזו נועדה לתת מספר דברים:

  • לאפשר לבנות הפצות לינוקס ידועות שירוצו ישירות עם ה-WSL ללא צורך במערכת לינוקס ב-VM
  • לאפשר להריץ אפליקציות לינוקס בהתאם להעדפות שלכם.
  • אין צורך בלשלב קוד GPL כמו ה-Kernel לתוך המערכת.

הדבר הזה עבד לא רע… אלא אם היית רוצה להתחיל להשתמש בזה ברצינות עם המערכת, כמו לקמפל קוד, להתקין NPM וכל דבר שהיה קשור לקבצים – שם ה-WSL היה גרוע. כמה גרוע? אם נניח פעולה של פתיחת קובץ דחוס היתה לוקחת דקה במערכת לינוקס טבעית, עם WSL זה היה תהליך איטי מאוד (אתם מוזמנים להסתכל במבחני השוואה כאן), כך שכל מי שרצה להשתמש ברצינות ב-WSL היה יורד מזה מהר מאוד לאחר שהיה חווה את הביצועים האיטיים. מי שחשב להשתמש בקונטיינרים עם WSL או עם דרייברים של לינוקס היה מגיע למסקנה המרה ש-WSL לא יכול להריץ דברים כאלו. מצד שני – זה היה אחלה דבר בשביל להריץ דברים מרחוק כמו Ansible, התחברות למערכות מרוחקות עם מפתחות וכו' וכו'.

מיקרוסופט היו בהחלט מודעים לעניין, והם הבינו שהטריקים של המרה ל-NT-API לא ממש יעזרו. דרוש פתרון אחר ועדיף פתרון "טבעי".

התוצאה: WSL 2.

השינוי המהותי עם WSL 2 שהפעם יש מעין "מיני VM" קטן שעושה Boot ומטעין גירסה מאוד מקוצרת של ה-Kernel, אך ללא ה-1001 דרייברים שמגיעים עם ה-Linux Kernel וכל הדרייברים הנחוצים שלינוקס צריך – הוא מקבל אותם דרך דרייברים Paravirtualized (קצת מזכיר את ה-VMWare Tools שמתקינים). כך, מצד אחד ה-Kernel רץ בצורה מבודדת כ-VM קטנטן, ומצד שני מיקרוסופט לא צריכה להסתבך עם ה-GPL: הם ישחררו את שינויי הקוד שהם צריכים לשחרר ואין נגיעה ישירה לקוד של Windows.

בשיטה הזו, ה-WSL 2 מקבל מספר דברים:

  • אפשרות להשתמש בגירסת Kernel מודרנית (אני מאמין שמיקרוסופט תוציא מסמך איך לקמפל קרנלים משלך לשימוש ב-WSL 2)
  • אפשר להשתמש בדברים כמו cgroups, להריץ קונטיינרים (docker, cri-o וכו')
  • כל גישת ה-File/Directory תעבור דרך דרייבר שמיקרוסופט תשחרר ש"ידבר" עם NTFS, ומיקרוסופט טוענים כי בדיקות שלהם מראות כי הביצועים משתפרים פי 20 בהשוואה ל-WSL 1.
  • יותר אפליקציות יוכלו לרוץ.

עדיין קיימות מספר שאלות מהותיות: האם נוכל להשתמש בציודי USB? מה לגבי שימוש בלינוקס וכרטיסים פיזיים במערכת (כמו שימוש ב-CUDA מתוך ה-WSL 2), שימוש בדסקטופ גרפי (Wayland) ועוד – אבל אני מניח שבחודשים הקרובים נקבל על כך תשובות.

לסיכום: מיקרוסופט עושה עוד צעד בכדי לנסות להשאיר את המשתמשים המתקדמים ב-Windows שלא ינטשו לכיוון מערכת אחרת. זה צעד מעניין ואני שמח שמיקרוסופט בוחרת להשקיע בפתרון במקום להתכחש לדברים שקורים בשטח.

אחסון: כמה שווה השקט שלכם?

כל חברה בארץ שרוכשת ציוד למחלקת ה-IT, דורשת אחריות ולעיתים היא מוכנה לשלם מעט יותר בשביל להרחיב אחריות. לא מעט חברות בארץ רוכשות לדוגמא שרתים שמגיעים כברירת מחדל עם 3 שנות אחריות ואותן חברות מעדיפות לשלם מעט יותר ולהרחיב את האחריות החל מהיום הראשון למשך 5 שנים, כי מצופה שהשרתים ירוצו לפחות ל-5 שנים. אחרי הכל, כמעט אף חברה פרטית או ציבורית לא רוכשת שרתים שירוצו למשך שנה שנתיים ומשם הם יעברו גריטה (טוב, חוץ ממשרד הבטחון, לא ניכנס לזה…)

אחד הדברים שגורם לשמיטת לסת אצל מנמר"ים, CTO, מנהלי IT וכו' – הוא מחיר הארכת אחריות פוסט רכישה – במיוחד בסטורג'. בשרתים זה לא ממש issue – נגמרה האחריות, מתחילים להזמין שרתים, מחברים אותם עם ה-HBA לסטורג', עושים מיגרציה ל-Cluster וקדימה, מתחילים לעבוד עם הברזלים החדשים.

אבל בסטורג', להגדיר את הדברים, להחליט מה החומר שיעבור, למפות את הדברים מחדש וכו' – זה פרויקט, בין אם מדובר ב-NAS מסכן קטן ובין אם מדובר בסטורג' שהוא Cluster אימתני במחיר של 7 ספרות בדולרים.

אז מה קורה שסטורג' מסיים את חייו מבחינת אחריות ורוצים לחדש? תקבלו הצעת מחיר נחמדה שמתחילה ב-10000 דולר ויכולה להגיע גם ל-20-50 אלף דולר לשנה אחת. כולם כמובן ימליצו לכם לשלם, אבל בואו נפרוט את זה לרגע. אתם הולכים לשלם סכום של 10-50 אלף דולר (תלוי בסטורג') על:

  • 2-3 שיחות טלפון לשאול שאלות תמיכה
  • 1-2 דיסקים תקולים להחליף.

וזהו.. (כל הדברים הם כמובן בממוצע).

מה עם הטיעון של "שקט" או "ניהול סיכונים"? פתאום כל מנמ"ר שרואה נייר ובו כתוב המחיר הזה לשנה – זורק את טיעון ה"שקט" מהחלון! הוא פשוט יבקש מהאנשים למצוא פתרונות אלטרנטיביים.

ואז מגיעה השאלה הקשה: לבלוע את הגלולה ולשלם על הארכת האחריות או להתחיל לחפש סטורג' אחר?

כעסק שנותן יעוץ בלתי תלוי שההגינות חשובה לו, אי אפשר לבוא לעסק ולאמר לו "תן לי $1000 בשביל לאמר לך ללכת לכאן או לכאן". מה אם יבוא יועץ אחר ויאמר הפוך? מי פה בעצם צודק?

אז כ-שרות לקוראים וללקוחות פוטנציאליים, הנה כמה נקודות שאני ממליץ עליהם אם אתם נמצאים במצב כזה (תרומות של שאוורמה וזירו או ציוד יד שניה יתקבלו בברכה 🙂 ):

  • הציוד שמתקלקל בדרך כלל בסטורג' הוא – דיסקים, בין אם מכניים או SSD, ולכן אני ממליץ לרכושחומרה-כמה-שווה-השקט-שלכם מהיצרן (או מחברות צד ג' כמו אולטרייד ואחרים) 2-3 דיסקים מכניים ו-SSD, מה שיש לכם בסטורג' – שישבו בארון. זו התקלה הכי שכיחה בסטורג' ובמקרה וילך לכם דיסק, יקח כמה דקות לטפל בתקלה בלי לשלם לאף אחד.
  • חפשו חברות צד ג' שנותנות שרות לסטורג' שלכם. אני חושב ש-We Ankor מספקת אבל אני לא בטוח לאיזה ציוד היא מספקת שרות ואם היא מספקת שרות כשלציוד תמה האחריות. אתם מוזמנים לשאול בפורומים בפייסבוק, חברים וכו' (לי אין קשר ישיר, אבל אם יש חברות שמוכרות שרותי תחזוקה/תמיכה לציודים כאלו – שלחו לי מייל, בהזדמנות אפרסם או אפנה אליכם אם יתקבלו פניות). מכיוון שאתם לא הולכים להשבית את הסטורג' שלכם מחר בבוקר, דברו עם צד ג' על אחריות לשנה פלוס.
  • תתחילו להוציא "קול קורא"/מכרז לרכישת סטורג' בין החברות השונות. הנה פוסט שכתבתי לפני זמן קצר על נקודות עקרוניות וכמובן אל תשכחו את עניין ה-IOPS.
  • סטורג' מבוסס מוצר קוד פתוח? בניגוד למה שהרבה חושבים, אין שום קשר בין אם החברה משתמשת במוצרי קוד פתוח לבין שימוש בסטורג' מבוסס קוד פתוח (אגב, כשאתם עושים קניות ומשלמים ב-PayPal לדוגמא – רוב התשתית שדרכה עוברים פרטיכם – היא בקוד פתוח). כשאני ממליץ על פתרון כזה, אני ממליץ על פתרון שיש לו "אבא ואמא" מצד החברה המוכרת ונותנת תמיכה כמו SuSE ישראל, כך שיש תמיכה מסביב לשעון אם יש בעיה, בדיוק כמו בסטורג' קנייני. ההבדלים הגדולים: מחיר הרבה יותר זול וחופש לבחור על איזה ציוד זה ירוץ. אני לא אתקין ללקוח לדוגמא מערכת Ceph שמשכתי מ-GitHub (למעט אם זה PoC וגם אז, בדרך כלל אני אתקין גירסת Trial מסחרית). אגב, בקרוב אעלה וידאו הדגמה של המוצר.
  • לא חשוב איזה סטורג' קנייני תרצו לרכוש – אם אתם רוצים IOPS גבוה, שרידות רצינית וכמות אחסון גבוהה (50 טרה ומעלה נטו) – המחיר הולך להיות גבוה, במקרים רבים יותר ממה שאתם חושבים בהתחלה. במקרים שאתם מקבלים הצעות מחיר והם מאוד רחוקים מהתקציב שחשבתם להשקיע – יהיה כדאי לחשוב על "Offload" של הדברים, כך שרק הדברים שחייבים מצב "פרודקשן" ישבו על הסטורג' החדש והשאר ירוץ על הסטורג' הישן או להקים סטורג' מבוסס קוד פתוח כסטורג' משני או שלישוני. כל סטורג' רציני שעולה עשרות אלפי דולרים ניתן להרחבה גם ל-100 טרה ומעלה בלי בעיה.
  • בקשו הצעות מחיר שכוללות 5 שנות אחריות או 7 שנים (כמדומני שכל הגדולים מציעים גם 7 שנים) מראש. כמו שציינתי, רכישת הארכת אחריות בנפרד היא דבר מאוד יקר ואת המחיר הזול אפשר להשיג בעת הרכישה, לא לאחר מכן.

לסיכום: קורים מצבים שעומדים בפני החלטה אם להאריך אחריות לסטורג' וכשמקבלים את הצעת המחיר, כמעט אף אחד לא אוהב את המספרים. לא צריך להיבהל, יש דברים שאפשר לעשות אבל חשוב גם באותה הזדמנות להתחיל להניע תהליכים של רכישת פתרון אחר ובמקביל חיפוש פתרון תמיכה גם מחברות צד ג' (אה, ותהיו בטוחים שתשמעו/תקראו מלא מעט אנשים שזה צעד לא מומלץ. אני הייתי ממליץ לא להקשיב לאותם אנשים).

למי מתאים OpenStack?

"היי חץ, אנחנו שוקלים מעבר מפלטפורמת VMWare למשהו אחר, עדיף יותר זול. האם OpenStack יכול להתאים לנו?"

עבדכם הנאמן מקבל אימיילים בנוסח כזה או אחר אחת לכמה זמן כשמגיעות ישיבות תקציב ל-IT (או שמגיע זמן חידוש רשיונות ואף אחד לא שם לב לכך בישיבות תקציב השנתיות. גם את זה ראיתי בעבר. לא כולם מסודרים). אני בהחלט יכול להבין את הרצון לעבור למשהו אחר בגלל חסכון (ברוב המקרים זו הסיבה היחידה, אגב. לא מצאתי הרבה אנשים שאינם מרוצים מהפתרונות של VMWare מבחינת ביצועים, קלות שימוש וכו').

אז כ-שרות לקוראי בלוג זה אתאר מספר נקודות פשוטות, ואת ההצעה שלי בסוף.

נניח ויש לכם מערכת VMWare ואתם צריכים לבצע את אחד (או יותר) מהדברים הבאים:

  • הקמת והגדרת Cluster
  • ביצוע Live Migration למספר מכונות VM בין Clusters
  • ביצוע Live Migration בין 2 Datastores
  • הגדרות Fault Tolerance

איך אתם תבצעו את הדברים?

  • דרך ה-Vcenter web client (הממשק הוובי) או ה-vcenter client שרץ על מכונת Windows
  • דרך PowerShell או דרך סקריפטים שכתבתם בפייתון או בשפה אחרת

התוצאות:

  • אם אתם משתמשים אך ורק בכלי ה-GUI/WEB ש-VMWare מספקת – תרדו מהמחשבה על מעבר ל-OpenStack.
  • אם אתם "פוחדים"/מתעצלים/לא מעוניינים להשתמש ב-API או לכתוב סקריפטים לאוטומציה או שימוש On Demand במקרה הצורך – רדו מ-OpenStack.

בקיצור – אם אתם הטיפוסים של "קליק קליק קליק" – OpenStack לחלוטין אינו מתאים לכם.

ברכותיי, חסכתם כמה מאות שקלים של דמי יעוץ 🙂

אחד הדברים שבגינם אני כותב את הפוסט הזה, זו המחשבה המוטעית ש-OpenStack הוא איזה פתרון CSN (כלומר Compute, Storage, Network) שמהווה תחליף ל-VMware. מבחינה טכנית "על הנייר" – הוא מסוגל בהחלט לתת שרותי CSN, אבל לא בשביל זה קונים ומטמיעים את OpenStack, כמו שלא מקימים מערכת Kubernetes בשביל להריץ 2-3 קונטיינרים.

הדברים שצריך להבין לגבי ה-OpenStack ומדוע הוא ה"דארלינג" של כל עסק HyperScale (כלומר עסק גדול שנותן שרותי ענן – כמו רוב חברות התקשורת הגדולות בחו"ל – AT&T, Verizon, SK-Telecom ועוד רבים אחרים) הם דברים מהותיים כמו:

  • OpenStack מאפשר לך להקים שרותים כמו Object ו-Block storage מצד אחד, אבל מצד שני, OpenStack יכול להתחבר בקלות לסטורג' שלך ולקבל את השרותים מהסטורג', וכל יצרני הסטורג' הגדולים (והיקרים) תומכים ב-OpenStack. שלח מייל ליצרן הסטורג' שרכשתם ותקבל בחזרה קובץ PDF או קישור איך לחבר ביניהם, כך ש-OpenStack לא מנסה להתחרות ביצרניות האחרות, אבל מצד שני אם אין לך את המשאבים/תקציב – הוא מאפשר לך להקים פתרון.
    אותו דבר מבחינת שרותי וירטואליזציה – אתה יכול להשתמש בשרותי ה-KVM של OpenStack או לחבר את ה-vSphere אל ה-OpenStack כך שמערכות ESXI יריצו את המכונות הוירטואליות. הנה התיעוד.
  • מבחינת רשתות (סיבה עיקרית שחברות הטלקום אוהבות אותו) ה-NFV (כלומר Network Functions Virtualized) של OpenStack מאפשר להתרחב למימדים מפלצתיים! גם כאן, אפשר או להקים או פשוט לפנות ליצרן ציוד התקשורת שלך שכבר תומך מספר שנים ב-OpenStack (כן, כל הגדולים תומכים).
  • שרותים, שרותים, שרותים: OpenStack התחילה את חייה כמערכת IAAS קלאסית, אבל כיום OpenStack מציעה מאות שרותים שאתה יכול לשלב ל-OpenStack ולתת/למכור את השרותים הללו ללקוחות. הלקוח רוצה שרותי ניהול DNS? אולי DB? להריץ קונטיינרים ב-Kubernetes או OpenShift? ניהול, הקמת והגדרות ברזלים (Provisioning)? שרותי Identity? שרותי Telemetry ועוד? יש, רק תגדיר במערכת ותתחיל להשתמש ולהציע ללקוחות – ולמנמר"ים שכמובן חושבים על תקציבים ותשלומים בראש ובראשונה – אני רוצה להכיר לכם את … CloudKitty.

מכאן נעבור למקום קלאסי שבו OpenStack מתאים כמו כפפה ליד (כן, חוץ מחברות טלקום שעדיין תקועות על VMware בלבד כ"פתרון ענן".. לא מזכיר שמות..) – בנקים.

אני חושב שכמעט בכל בנק בישראל על הלוח של פרויקטים עתידיים מופיעה המילה "OpenStack" למימוש אי-שם-בעתיד, והם אינם מודעים לכך ש-כן, דווקא מימוש OpenStack תוך חיבור המערכות הקיימות (כן, גם מערכות וירטואליזציה של אורקל ניתן לחבר, לתשומת לב בנק מסוים..) יאפשר מתן שרותים קיימים וחדשים תוך זמן קצר, כולל הטמעה של פתרונות קונטיינרים שרוב הבנקים מכניסים כיום. (הנה תיעוד להרצת OpenShift ב-OpenStack).

ה"חסרון" של OpenStack – הוא שמדובר במערכת שאינה "קליק קליק קליק". כן, יש ממשק Web אך הוא יחסית די בסיסי (במיוחד אם מנסים להשוות אותו לממשקים כמו של VMWare) ורוב העבודה נעשית מול API או binding עם שפות כמו Python. זו מערכת מסובכת, מורכבת, אבל לאחרונה (בגירסת Stein) קיימת תת-מערכת חדשה, AirShip שמאפשרת הקמה והגדרת דברים בצורה קצת יותר קלה – עם YAML (אגב, למי שרוצה לשחק עם Airship על מכונת לינוקס, אפשר להריץ את הפקודות כאן ולהתרשם בעצמכם).

לסיכום: מערכת OpenStack היא אינה מערכת "מתחרה" ב-VMWare והיא לא פתרון חלופי, במיוחד שההשקעה מבחינת הטמעה והגדרות ראשוניות – היא גבוהה. זו מערכת שנועדה להשלים ולתת שרותים רבים נוספים תוך שימוש בתשתיות הקיימות שלכם. היא פחות מתאימה למקומות בהם כמות הברזלים היא קטנה והיא מצריכה תחזוקה רצינית ע"י אנשים שמכירים טוב שפות כמו Python ומוכנים לצלול ולהכיר API על מנת להגדיר דברים. היא יעילה במיוחד בכל מה שקשור למתן שרותים שונים, שרותי רשת וכמובן Billing בין המחלקות או בין מוסד גדול ללקוחותיו וכו'. אם יש לכם את המשאבים ואתם רוצים להקים ענן גדול ורציני – תסתכלו על OpenStack (המסחרי, גירסת הקוד הפתוח משתנה תדיר).

קליפים על הקמה/שימוש ב-OpenStack – בקרוב.

אחסון Scale Out בקוד פתוח – פוסט עדכון

כתבתי בעבר לגבי Ceph ולגבי GlusterFS. בפוסט זה אנסה לענות לשאלה שחוזרת מדי פעם אצלי באימייל: במי מהם לבחור אם הולכים על Scale Out Storage?

בשביל לענות, נתחיל מההתחלה הפשוטה: רוב הארגונים רוכשים לעצמם סטורג' קנייני כלשהו שעובד בשיטת ה-Scale Up: רוצה יותר אחסון? תוסיף מדפי דיסקים, SSD, Cache וכו' וכו'. ברוב הארגונים לעומת זאת, כשחושבים לדוגמא על Cluster Storage במובן של 2-3 מכונות סטורג' נפרדות שמסונכרנות ביניהם – המחיר של הפתרון הקנייני מרתיע ואז מתחילים להישלח אימיילים ולחייג ליועצים שונים.

אותו סיפור קורה כשצריכים אחסון בכמויות של פטהבייטים. כמובן שכל נציג מכירות של סטורג' קנייני מציג דגם או דגמים שיתנו את הפתרון, אבל במקרים רבים, הצעות המחיר שמגישים הנציגים מריצים מהר מאוד את המנמר"ים לכיוון יעוץ לפתרונות אלטרנטיביים.

כיום, אני שמח לציין, שום ארגון רציני (כולל משרדי ממשלה, משרד הבטחון וכו') לא פוסל מלשמוע הצעות על SDS (כלומר Software Defined Storage) מבוסס קוד פתוח, במיוחד שיש לזה "אבא" בארץ כמו Red Hat או SuSE. בכל הארגונים שציינתי יש פתרונות של יצרני הפצות הלינוקס הנ"ל.

מבחינת תחרות, יש 2 פתרונות, וכל אחד מהם מיועד לשוק ולצרכים מסויימים. אף אחד מהם לא הולך "לסגור את הבאסטה" בקרוב. 2 הפתרונות הם Ceph מול GlusterFS. את Ceph אפשר לרכוש מ-Red Hat ו-SuSE, ואת Gluster מ-Red Hat (את שתיהם כמובן אפשר להוריד בחינם, אבל אני לא ממליץ במערכות פרודקשן קריטיות להריץ את הגרסאות קוד פתוח).

בשביל להבין מי מתאים לאלו צרכים, אני אתאר פה מספר סיטואציות דמיוניות כדוגמאות. אף גורם שאזכיר לא התעניין אצלי ולא שמעתי אצלו על פרויקט כזה.

  • משרד האוצר פונה אליי בבקשה להקים SDS בגודל 4 פטהבייט שיאכסן ארכיב של מידע ישן: הודעות לעיתונות, גיבויים, מסמכי הצעות שונות ותוכן נוסף שכולו מורכב מקבצי אופיס ופורמטים אחרים. הגישה אל האחסון למשתמשים תהיה דרך SMB/CIFS בלבד עם הרשאות AD. אין גישת Web או שום דבר אחר. אחסון קבצים קלאסי.
    ההצעה שלי אליהם: GlusterFS.
    מדוע? GlusterFS מיועד לתת גישה לקבצים בלבד, בין אם דרך NFS או SMB/CIFS. קל להרחיב אותו (מוסיפים עוד ברזלים עם דיסקים, מחברים לסוויצ', מתקינים מערכת הפעלה, מריצים כמה סקריטפים ותוך שעות ספורות יש עוד כמה מאות טרהבייט זמינים) והרבה יותר קל לנהל אותו בהשוואה ל-Ceph.
  • ערוץ "כאן" פונה בבקשה להקים SDS בגודל 20 פטהבייט. בסטורג' הזה יאוחסן כל הסרטים, הסדרות, החדשות וכל מה שצולם עוד מימי הערוץ הראשון והטלויזיה החינוכית – והכל יהיה זמין דרך פורטל VOD לגולשים בארץ דרך נגן HTML5 יעודי והוידאו יוגש בזרימה או להורדה לתצוגה ב-Offline.
    ההצעה שלי אליהם: Ceph.
    מדוע? במערכת Ceph כל דבר שמאוחסן – מאוחסן כאובייקטים שבתוכם יאוחסנו הנתונים בפורמט שאנחנו רוצים. במקרה של "כאן" לדוגמא – כל קבצי הוידאו יאוחסנו כ-Object Storage וכל קליפ מקבל זיהוי יעודי משלו, מה שעוזר מאוד בגישה מהירה לקליפ ולהתחלת השידור שלו. כך, אגב, רוב חברות המדיה מאחסנות באמזון את קבצי הוידאו שלהם (ב-S3 ולא תחת File system עם איזה סטורג' כלשהו). ל-Ceph יש יתרון של Seek מהיר מאוד, והעברת מידע מהירה.
  • משרד הבטחון מקים מרכז מיחשוב חדש לאחד מהחילות. במרכז יהיו 200 שרתים פיזיים שיריצו וירטואליזציה כלשהי (נניח OpenStack או VMware) ומערכת Kubernetes או OpenShift. במשרד מעוניינים ב-SDS בגודל 30 פטהבייט עם אופציה לגדילה מהירה.
    ההצעה שלי אליהם: Ceph
    מדוע? כי Ceph יכול לאפשר ליצור Block Devices וירטואליים וגישת קבצים קלאסית (File System – CephFS) עם שרידות גבוהה. אם לדוגמא הם ישתמשו ב-OpenStack, הם יכולים ליצור דרך Ceph דבר שנקרא RBD (כלומר Raw Block Devices) ואם הם משתמשים ב-VMware – הם יכולים לקבל iSCSI כמו שהם רגילים אליו, ואם הם מעוניינים ב-NFS – אפשר ליצור ולייצא את זה מ-Ceph דרך ה-CephFS ואפשרי לתת להם גם שרותי PV ל-Kubernetes לדוגמא.
  • חברת "שופרסל" מעוניינת ב-SDS  בגודל 5 פטהבייט שיאכסן גיבויים, קבצים וכו'. הם מעוניינים שבחוות שרתים אחרת ישב SDS זהה עם סינכרון מתמשך בין ה-2.
    ההצעה שלי: GlusterFS
    מדוע? מכיוון שגם כאן מדובר בקבצים בלבד בשיטה המסורתית ו-GlusterFS כולל  בתוכו פונקציות לסינכרון מתמשך בתנאי תקשורת שונים מבלי להעמיס על התקשורת או להאיט את שרותי ה-File Server.

כפי שציינתי לעיל – הכל דמיוני לחלוטין, אבל אם חברה מסויימת רוצה שרותים – אהלן וסהלן. 🙂

נסכם את היתרונות והחסרונות של כל מערכת SDS:

  • ל-Ceph יש יתרון גדול בכך שזו מערכת רצינית לתת לך כל סוג של פורמט נתונים שאתה רוצה, בין אם מדובר ב-File Server קלאסי, Block Device, Object Storage ועוד. למערכת יש שרידות מצוינת (כך שאם נופל שרת Ceph – המערכת ממשיכה לעבוד כרגיל). ב-Ceph יש תמיכה ל-tiering, דחיסה, Dedup וכל הדברים שמוצאים ב-Scale Up.
  • ל-GlusterFS יש יתרון בכך שהיא מיועדת בדיוק לדברים הקלאסים של File Server (דרך CIFS/NFS) ותו לא. אפשר להקים אותה על ברזלים ישנים, היא תומכת גם ב-RAID חומרה או RAID תוכנה, היא לא דורשת המון משאבים (מבחינת CPU/זכרון) וממש לא אכפת לה מה ה-File System מתחתיה. ל-GlusterFS יש Load Balancing מובנה, כך שאם יש צורך ב-File Server שישרת מאות משתמשים ובגדלים של עשרות או מאות טרהבייט ומעלה – GlusterFS היא בחירה טובה ויחסית קלה יותר ללימוד בהשוואה ל-Ceph.

לסיכום: כשמגיעים ל-SDS בקוד פתוח, יש 2 פתרונות לסקטורים ושימושים שונים. 2 הפתרונות נותנים שרידות גבוהה וביצועים גבוהים אבל חשוב לבחור את הפתרון המתאים מראש. אפשר להשתמש בגרסאות הקוד הפתוח אך הדבר אינו מומלץ במערכות פרודקשן או מערכות קריטיות.

כמה מילים על SR-IOV

אם נסתכל היום כמעט בכל חברה שמשתמשת בפתרונות וירטואליזציה (לא חשוב אם זה vSphere, Hyper-V, XenServer או אחרים) – בד"כ הפתרון רץ כך:

  • יש סטורג' שמאחסן את ה-Datastore (יכול להיות סטורג' חיצוני, יכול להיות דיסקים מקומיים עם RAID-חומרה בתצורה כלשהי)
  • חיבורי רשת – או חיבור של 10 ג'יגה או חיבור של מס' פורטים 1 ג'יגה (בנפרד, ב-Teaming/Bonding)
  • מעבד יחיד או זוג Xeon פר מכונה
  • זכרון

ברוב מוחץ של אותם מקרים, כל ה"ציוד" בכל מכונה וירטואלית – הוא ציוד Paravirtualized, כלומר זהו ציוד "מדומה" חלקית, כאשר מאחורי הקלעים יש ציוד אמיתי שעושה את העבודה. כך לדוגמא אם אתם משתמשים בכרטיס רשת ב-vSphere, סביר להניח שאתם משתמשים ב-VMXNET3, זהו ציוד Paravirtualized שבעצם מתממשק לחלק ה-Network של ESXI (ה-VMKERNEL) ומשם הוא מתחבר לציוד הפיזי ופאקטים יוצאים ונכנסים. אם נשתמש לעומת זאת ב-E1000 (או e1000e שקיים בפתרונות וירטואליזציה אחרים כמו RHV/KVM) – כאן מדובר באמולציה מלאה של כרטיס הרשת של אינטל והאמולציה מדמה את הכרטיס (כמעט) אחד לאחד ובסופו של דבר מעבירה את הנתונים מ/אל ה-STACK רשת של פתרון הוירטואליזציה. אותו דבר קורה עם דיסקים, תצוגה וכו' וכו'.

כל ההגדרות לעיל הם טובות עם ביצועים לא רעים בכלל. יחד עם זאת, יש בלא מעט מקומות דרישה לקבל יותר – ביצועים גבוהים יותר של רשת, או ב-VDI כשצריכים משהו שהוא יותר מאשר אמולציה בסיסית של תצוגה, וכאן מגיע מושג שנקרא SR-IOV.

SR-IOV (ר"ת של Single Root Input Output Virtualization) היא טכנולוגיה שפותחה ע"י הקבוצה שאחראית על פיתוח PCI, PCIe ועוד (PCI-SIG) ומטרת הטכנולוגיה הזו היא לפתח כרטיסים שמיועדים לשימוש בפתרונות וירטואליזציה.

כרטיס PCIe רגיל, בדרך כלל מיועד לפעילות אחת ולמערכת אחת. קחו לדוגמא כרטיס RAID או HBA, הוא מיועד לשבת ולתת שרותים למערכת אחת שרצה בשרת. אם לדוגמא אתם משתמשים בוירטואליזציה על אותו שרת, ה-OS (ה-ESXI לדוגמא) "יחטוף" את הכרטיס לשימושו האישי, ואתם לא תוכלו להשתמש בכרטיס ה-RAID ישירות במכונה וירטואלית. אנחנו כאן יכולים "לבדל" את כרטיס ה-RAID (כלומר Exclude) מה-ESXI אם לדוגמא נבצע Boot מ-USB או כרטיס SD ונגדיר ב-ESXI לעשות "Passthrough" לכרטיס ה-RAID לפי מספר ה-PCI ID שלו (כפי שניתן לראות כאן) ולאחר ביצוע Reboot לשרת, נוכל לבצע "מיפוי" של כרטיס ה-RAID למכונה וירטואלית אחת. למיפוי הזה יש מגבלות: אנחנו חייבים לתת מראש את כל משאבי הזכרון שאנחנו מגדירים ב-VM, לא ניתן לבצע Live Migration וכמובן – יש כרטיסים שלא ממש "מחבבים" את הרעיון של PCI Passthrough כמו כרטיסי GTX של nVidia (אם כי יש גם לכך פתרון).

עם SR-IOV הדברים שונים.

בכרטיסים המכילים פונקציונאליות SR-IOV (הכרטיסים האלו יכולים לתת את הפעילות הזו רק עם מעבדי Xeon E5 v3 ומעלה ומעבדי AMD EPYC), ישנם 2 חלקים חשובים: PF ו-VF.

ה-PF (כלומר Physical Function) מייצג פונקציונאליות פיזית שהכרטיס יכול לתת ואותה ניתן להגדיר. אם ניקח לדוגמא כרטיסים כמו GRID או Tesla של nVidia, אנחנו יכולים להגדיר כמה זכרון תצוגה יהיה לכל vGPU. מכיוון שיש לנו יכולת להכניס כמה כרטיסים בשרת אחד, יהיו לנו בעצם מספר PF, ואותם נוכל להגדיר כבודדים או כקבוצה עם הפרמטרים הרלוונטיים.

ה-VF הוא בעצם מעין "תת כרטיס PCIe" וירטואלי (Virtual Function) שאותו אי אפשר להגדיר (זהו בעצם "כרטיס טיפש") שאת הפונקציונאליות שלו מממש הכרטיס הפיזי. ברגע שהגדרנו את ה-PF בוירטואליזציה (לכל כרטיס יש כלים והגדרות אבל כולם משתמשים ב-PF, ו-VF), במערכת "יצוצו" כמות של כרטיסים וירטואליים חדשים שנראים כמו כרטיסי PCIe רגילים, ואותם אנחנו ממפים פר VM. ברגע שמיפינו והפעלנו את ה-VM, נצטרך להתקין את הדרייברים היעודיים לאותו כרטיס (במקרה של nVIdia ו-AMD – הדרייברים של ה-vGPU, לא לבלבל בין אלו לבין הדרייברים לוירטואליזציה) ואז נוכל להשתמש בפונקציונאליות החדשה.

בתחום ה-Network, כל יצרני כרטיסי הרשת (אינטל, Mellanox, Solarflare, ואחרים) נותנים פונקציונאליות SR-IOV בכרטיסים שלהם. אם לדוגמא אתם משתמשים בכרטיסי רשת של אינטל, אתם יכולים להסתכל ברשימה הזו ולראות אם יש תמיכת SR-IOV. חשוב לזכור: גם אם כתוב שיש תמיכת SR-IOV, במקרה של אינטל אין תמיכת SR-IOV בכרטיסים עם חיבורי 1 ג'יגהביט, או FCoE ו-SR-IOV.

עד כמה הביצועים שונים בין VNXNET3 ל-SR-IOV של כרטיס רשת? להלן גרף לדוגמא:

הגרף הוא מתוך מסמך  ש-VMWare שחררה בכתובת: http://delivery.acm.org/10.1145/2900000/2892256/p65-xu.pdf

עם כל הדברים הטובים שיש ל-SR-IOV להציע, יש גם כמה מגבלות:

  • נכון להרגע, ב-ESXI אין אפשרות לבצע Live Migration למכונה עם כרטיס וירטואלי ממופה (שזה קצת מוזר, בהתחשב בכך שבלינוקס עם KVM זה דווקא כן אפשרי).
  • אם אתם רוצים "לפוצץ" את המכונה בכרטיסים שיש להם יכולת SR-IOV, תוודאו שלמעבדים יש הרבה ליבות או שתרכשו שרתים עם EPYC, אחרת – תכירו את התקלה הזו. תזכרו שכל VF דורש Interrupt משל עצמו.
  • בחלק מהשרתים תצטרכו לעבור למצב Performance בשביל שפעילות SR-IOV תהיה פעילה (ניסיתי על Dell R740).
  • הגדרתם ל-VM כ-16 ג'יגהבייט זכרון וה-VM משתמש ב-2? הלכו ה-14 ג'יגהבייט זכרון הנוספים (יש להגדיר מראש במכונה להשתמש בכל הזכרון שמוגדר אחרת ה-VF מייצר תקלות), כך שיכול להיות ויהיה צורך לחשב מחדש את כמות מכונות ה-VM פר שרת. כמו כן, משחקי/הגדרות Balooning לא מומלצים על מכונות VM כאלו.

לסיכום: SR-IOV זו טכנולוגיה מעולה כשמעוניינים בביצועים גבוהים של פונקציונאליות מסויימת כמו רשת, GPU ועוד. אם יש לכם שרתים מה-4-5 שנים האחרונות (ויש בהם מעבדי Xeon V3 ומעלה) תצטרכו להפעיל ב-BIOS את ה-SR-IOV ותוכלו להנות מהפונקציונאליות המשופרת ומביצועים גבוהים. יחד עם זאת, ישנם מגבלות שחייבים לקחת מראש, כך שלא מומלץ מחר בבוקר להעביר את כל ל-SR-IOV.

בואו נדבר קצת על IOPS

IOPS, או Input Output operations Per Second – הוא אחד המושגים הכי ערמומיים שנכנסו לשוק הדיסקים והסטורג'. אם אינני טועה, מי שהתחיל עם העניין היתה חברת Sun עם ה-ZFS ששולב ב-Solaris 10. באותו זמן, החלו לצאת ה-SSD הראשונים (קטנים מבחינת כמות אחסון, ויקרים רצח).

עניין ה-IOPS בדיסקים SSD וגם בסטורג' המתהדרים ב-IOPS גבוה – זה שלא תמיד מקבלים מה שהובטח.

לשם כתיבת פוסט זה השתמשתי ב-SSD בתצורת M.2 NVME מסוג Samsung 960 EVO בגודל חצי טרהבייט על מנת לבדוק את הדברים בטרם אני כותב את הפוסט הזה ועל מנת להיות בטוח. הכלים שהשתמשתי במהלך הבדיקות לשם כתיבת פוסט זה: FIO ו-IOMeter.

להלן הנתונים הרלוונטיים מבחינת מפרט מהאתר של סמסונג העולמי (לחצו להגדלה):

על הנייר, ה-SSD הזה אמור לתת ביצועים מעולים! 330,000 IOPS בכתיבה בבלוגים של 4K כשיש 4 עבודות במקביל! נשמע פנטסטי, לא?

אז זהו. שלא. בעזרת שימוש בכלים כמו אלו שציינתי לעיל – אפשר להגיע למספר שציינתי לעיל (למען האמת, קצת יותר – 349,400 לפי הניסוי שלי). העניין הוא, שברגע שכשמייצרים Partition עם גודלי בלוקים שונים (ולא חשוב מה גודל הבלוקים, גם אם אתה מגדיר נכונה את הבלוקים ביחס לקבצים שאתה הולך לאחסן) ומפרמט ל-File system כלשהו ותנסה למדוד עם פרמטר direct=1 עם FIO לדוגמא, תגלה שמספר ה-IOPS צלל בערך במחצית! כלומר אם ננסה לגשת ישירות ולמדוד עם direct על ה-file system שב-SSD – המספרים יהיו הרבה יותר נמוכים. כמובן שאם נשתמש ב-SSD דרך מערכת ההפעלה ללא גישת Direct, המהירות תהיה גבוהה יותר, וזאת מכיוון שמערכת ההפעלה משתמשת בכל מיני דברים כמו Cache, Scheduling וכו' כדי להציג מהירות גבוהה (במיוחד שדברים נעשים ברקע ולא ישירות).

ה-IOPS עצמו נמדד בקטגוריות שונות כמו קריאה אקראית (Random Read), כתיבה אקראית (Random Write), קריאה טורית/רציפה (Sequential Read), כתיבה טורית/רציפה (Sequential Write). את מספר ה-IOPS מכפילים בגודל הנתונים שעוברים פר שניה והתוצאה היא כמה Bytes לשניה מקבלים (את זה נהוג בתוך כלל לחלק למגהבייט לשניה).

נחזור לטבלה של סמסונג המוצגת למעלה. אחד הנתונים שמופיעים שוב ושוב בסוגריים הוא QD, כלומר Queue Depth. בעקרון מדובר בעצם על מנגנון של "תורים", כאשר בכל תור נכנסים משימות לביצוע. ככל שיש יותר תורים לדיסק, כך ניתן לעשות יותר פעולות. בדיסק SSD בחיבור SATA למשל, ישנם 31 תורים. ב-SSD NVME לעומת זאת, עניין התורים הורחב משמעותית ושם יש 65,000 תורים ובכל תור יכולים להיכנס 65,000 עבודות! המספר הזה הוא כמובן רק תיאורתי, ולא מומלץ לנסות להגדיר את ה-Queue Depth מעבר ל-128 (אלא אם אתם ממש עשירים ואתם רוצים לרכוש SSD כמו Samsung 983 ZET, עניין של 2000$ לחצי טרה, ולמעט מקרים מיוחדים, הוא לא יתאים לרוב השימושים. כרטיס זה יודע לתת ביצועים טובים יותר ב-QD של 128 ומעלה).

עוד נקודה שמופיעה בטבלה היא Thread – ו-Thread בעצם מדבר על כמות עבודות במקביל לאותו SSD ולפי הטבלה של סמסונג, המספרים המוצגים הם כשרצים 4 עבודות, וזו אחת הנקודות שכדאי להתמקד עליה: SSD NVME – בין אם ביתי/מקצועי או ל-Enterprise יתן עבודה יותר מהירה כשיש מספר עבודות במקביל. יחד עם זאת, תריצו 100 עבודות כתיבה על הדיסק במקביל ותקבלו SSD זוחל, לא חשוב איזה דגם או מאיזה יצרן.

עוד נקודה שאמנם לא מופיעה בטבלה אך היא חשובה מאוד לביצועים – היא המתזמן במערכת ההפעלה (ה-Scheduler) לאותו ציוד. בלינוקס יש מספק Schedulers וכיום הפצת לינוקס עדכנית מזהה את הדיסק (מכני או SSD, חיבור SATA או NVME) ומתאימה אוטומטית את ה-Scheduler המתאים לדיסק (אפשר כמובן לשנות אם רוצים). ה-Scheduler חשוב מאוד ובחירה שגויה תפגע גם בביצועי ה-IOPS. חשוב לזכור: גם לבקר הדיסקים, ל-HBA וכו' יש הגדרות Queue Depth ואם אתם משתמשים ב-VMWare אתם יכולים לקרוא על כך בהרחבה כאן.

עניין ה-Block Size הוא גם דבר שיכול להשפיע על ה-IOPS, אבל בעקיפין. אם לדוגמא הגדרתי Dataset ב-ZFS בגודל 128 קילובייט ואני כותב קבצים בגודל 2-4 קילובייט, אז לא רק שאני מבזבז מקום, גם הביצועים ירדו. מצד שני, בחלק מהסטורג'ים זה לא כל כך ישפיע בגלל ה-Cache שיש בסטורג' עצמו, כך שזה נושא נתון לויכוח ובכל מקרה מומלץ לחשוב היטב לאיזה גודל בלוקים להגדיר את ה-Volume/Partition/Dataset ובמקרה של ZFS תמיד ניתן לשנות מבלי להרוס דברים.

מכאן נעבור לסטורג', החלק שרבים מתעניינים בו 🙂

כשיצרן סטורג' מוכר לכם פתרון כלשהו, הוא יציין בדרך כלל כמות IOPS מקסימלית. המספר הזה אינו מייצג IOPS של דיסק מסוים במדף או קבוצת דיסקים, אלא מספר שמורכב מהדיסקים, NVRAM (אם יש), זכרון RAM, דיסקים SSD (בחיבורים שונים, תלוי מה הסטורג'), דיסקים מכניים וכו' – כלומר המספר הוא מספר של הפתרון כולו ולא של חלק זה או אחר בפתרון.

במציאות היומיומית, יהיו בהחלט מצבים שיגרמו לכך שלא תקבלו את אותו מספר IOPS, כי זה תלוי בכל מיני גורמים. רק לשם הדוגמא, נניח רכשנו סטורג' כלשהו והיצרן מתחייב ל-50K IOPS והסטורג' הזה יהיה מחובר ל-vSphere שלכם. מה הדברים שישפיעו? יש כל מיני:

  • הגדרות לא נכונות של מערכת ההפעלה ב-VM עם כמות זכרון מופחתת, מה שיכריח את ה-OS להשתמש ב-Swap. ה-Swap יושב ב.. סטורג'.
  • הגדרות Scheduling ב-VM עצמו.
  • העתקה/מיגרציה של קבצים רבים מסטורג' אחר
  • רפליקציות LIVE מתמשכות
  • פעילות שנעשית דרך VAAI (ה-VAAI או VVOL אינם הוקוס פוקוס, להזכירכם).
  • גיבויים (כן, גם ל-CBT יש מחיר, תלוי כמה מכונות VM מגבים)
  • הגדרות בלוקים לא נכונות ב-Volume/Partition.
  • כתיבות של טרהבייטים
  • ועוד ועוד..

לכן, בין אם רוכשים SSD או שרוכשים פתרון סטורג' והיצרן מציין מספרים כלשהו, זה לא אומר שתמיד תקבלו את אותו מספר IOPS. יש דברים רבים שיכולים להאיט את הביצועים ובשביל זה בפתרונות סטורג' וב-vSphere לדוגמא, יש כלים המציינים מה לוקח כמה. יהיו מקרים כמובן שחיפוש הבעיה יזכיר חיפוש מחט בערימת שחט, אבל בשביל זה אתם זכאים לתמיכה.

ועוד נקודה: IOPS גבוה אינו נחלה של סטורג' ממותג זה או אחר בלבד. כל אחד יכול לבנות לעצמו פתרון סטורג' המורכב מדיסקים מכניים, SSD, זכרון וכו'. העניין הוא שצריך לחקור דברים בצורה רצינית לפני רכישת הציוד ולאחר מכן לבצע לא מעט הגדרות על מנת לקבל את הביצועים הגבוהים, כך שגם אם אין ברשותכם את התקציב הגדול לרכוש סטורג' מותג יוקרתי – אפשר למצוא פתרונות במחיר יותר נמוך.

לסיכום – IOPS כמושג עצמו הוא דבר די קבוע ויש מאמר מעולה עליו ב-Wikipedia למי שמעוניין לקרוא, אבל IOPS הוא דבר די חמקמק ולעיתים מאכזב כשצריכים ביצועים מאוד גבוהים מ-SSD כלשהו, היצרן מבטיח דברים אך במציאות המספרים הרבה יותר נמוכים, וכנ"ל גם בעולם הסטורג' – היצרן מבטיח מספר שהוא מקסימום IOPS (וצריך אגב לבדוק מה המספר או ליתר דיוק מה מספרי ה-IOPS בקריאה רציפה ואקראית, כתיבה רציפה ואקראית), אך יש לא מעט דברים שאתם כצרכן סופי מגדירים – שיכולים לגרום למספרים לרדת.

קצת על אחסון נתונים ונקודות חשובות לפני החלטה

הערה: בפוסט זה אני רוצה להתייחס לנקודות שלדעתי חשובות לפני שמחליטים לקנות או לבנות סטורג'. פוסט זה אינו בא להמליץ על יצרן מסוים, דיסקים מסויימים וכו'. הפוסט נכתב כחומר למחשבה בלבד.

כל עסק נתקל מתישהו בבעיה ידועה: צריכים סטורג'. בין אם כסטורג' נוסף או סטורג' יעודי ראשי לפרודקשן או שפשוט צריך להחליף סטורג' פרודקשן ישן לסטורג' חדש. המכנה המשותף לכולם? זה כאב ראש לא קטן.

אחד הדברים המעניינים שניתן לראות קשור לגודל החברה המעוניינת בפתרון: ככל שהחברה יותר גדולה והיא יותר "Enterprise" – היא יותר ויותר "נצמדת לפרוטוקול" – הם ירצו פתרון של יצרן ברזלים מסוים ופחות יסכימו לפתרון SDS (כלומר Software Defined Stroage) עצמאי – אלא אם יצרן הברזלים ימליץ על הפתרון. הם יעדיפו תמיכה במקום אחד (שרתים, סטורג'), מקסימום 2 (שרתים של יצרן אחד, סטורג' של יצרן מאוד ידוע) אבל לא מעבר לכך. ככל שהעסק יותר קטן – הדברים יהיו הפוכים (בכל זאת, צריך לחסוך). החריגה מהכללים אצל החברות הגדולות, אגב, מגיעה כשצריך אחסון של מעל 1 פטהבייט – פתאום הח"מ מקבל טלפונים בדיוק מאותם אנשים שהתנגדו לתוכן שכתבתי על סטורג' בבלוג זה.

לפני שאמשיך – הערה קטנה: תודות לחברות שונות (CRG, ווסטרן-דיגיטל, סופר-מיקרו ואחרות) השאלתי ציוד כדי להעביד אותו בפרך (Stress Testing) למשך חודש או חודשיים, 24/7 עם תעבורה רציפה מקסימלית (תקשורת/דיסקים, מעבדים, מאווררים, תלוי בטסטים המתבקשים) בהתאם לסטנדרטים של IEEE וארגונים אחרים על מנת לבדוק לחברות וארגונים שונים אם המפרט שהם מבקשים יכול לעמוד בעומסים שונים. כך שהדברים שיכתבו כאן – נוסו.

(בתמונה למעלה: לקוח שרצה לבדוק LACP של 12 פורטים עם תעבורת נתונים של 16 פטהבייט. המבחן עלה לו יותר מסוויצ' 10 ג'יגהביט Low End, אבל – הלקוח דורש ומשלם, אני לא אומר "לא".)

אז בין אם אתה עסק קטן של סטארט אפ של 2 וחצי אנשים שממש לא מעוניין להתקרב לעננים ובין אם אתם חברה גדולה – יהיו פה בפוסט כמה נקודות שאולי תכירו ואולי לא, נקודות שאולי תסכימו ואולי לא.

הבה נתחיל.

אם אתם כעסק או חברה רוצים פתרון אחסון, חשוב לרכז את הנקודות הבאות שהן הכי חשובות:

  • כמה אחסון נטו אתם צריכים? עזבו חישובים של RAID כזה או אחר, דחיסה, dedup ושאר ירקות. 2 האחרונים הם נחמדים, אך לא תמיד יתנו לכם את מה שאתם מבקשים (זה תלוי בתכנים).
  • כמה לקוחות (clients) הולכים להשתמש בזה? יש הבדל ענק בין אחסון שמשמש לכמה עשרות/מאות מכונות וירטואליות, כמה אלפי משתמשים פיזיים שמשתמשים באחסון כ-File Server או עשרות/מאות אלפי משתמשים דרך האינטרנט.
  • האם החיבור בין האחסון למכונות אחרות ישתמש בתקשורת מהירה? (FC במהירות 8/16 ג'יגהביט, תקשורת 10 ג'יגהביט קואקסיאלית, TwinAX, סיב, Infiniband וכו') והאם אתה צריך ציוד חדש לחבר את הכל ביחד (גם בצד של השרתים, גם מתגים, חיבור לסטורג' עצמו וכו')
  • אחריות, SLA ושאר נושאים פרוצדורליים.
  • והכי חשוב – יחס הקריאה/כתיבה וסוג התוכן.
  • דיסקים SSD שישמשו כ-Cache, שימוש ב-Cache כ-Tiering וכו'.
  • פתרונות של Synology או QNAP.
  • הרחבת אחסון, זכרון.

להלן הנקודות בפירוט:

  • אחסון נטו: נניח ואתה צריך 40 טרהבייט אחסון נטו. אם נשתמש במחשבון הזה תוכלו לראות ש-5 דיסקים של 10 טרהבייט יתנו לנו 40 טרהבייט אחסון נטו עם שרידות של דיסק אחד (כלומר RAID-5). מצד אחד זה יכול "לסגור פינות" שיש לנו כמות אחסון מספקת, וגם שרידות. הבעיה המרכזית: מהירות כתיבת נתונים ושליפתם. אין לנו שום האצה בכתיבת הנתונים, יש לנו האצה בקריאת הנתונים (שזה אידיאלי אולי לארכיבאות לדוגמא). בשביל לקבל האצה פי 4 בכתיבה ופי 8 (בהשוואה לקריאה/כתיבה מדיסק בודד) נצטרך 8 דיסקים של 10 טרהבייט ב-RAID-10. אם אנחנו רוצים מהירות קריאה/כתיבה יותר גבוהה בהרבה (X10 בכתיבה, X20 בקריאה) נצטרך לעבור מדיסקים של 10 טרה לדיסקים של 4 טרה בייט ולרכוש 20 כאלו (תגידו "היי" למארזי 4U). ככל שנבחר דיסקים יותר גדולים, כמות ההאצה שהמערכת תתן – היא יותר קטנה (לדוגמא: 10 דיסקים של 8 טרהבייט יתנו X5 בכתיבה, X10 בקריאה – הדוגמאות הם ב-RAID-10). טעות נפוצה, אגב, היא שימוש ב-RAID-5: הגדרות RAID-5 נותנת אפס האצה בכתיבה לאחסון.
  • לקוחות שהולכים להשתמש בסטורג'. אם מדובר על שרת קבצים לדוגמא, עניין המהירות הוא יחסית די שולי כי כולם משתמשים בתקשורת 1 ג'יגהביט שברוב הזמן מנוצלת חלקית, ואם מישהו יחכה עוד חצי שניה לשמירת קובץ האקסל שלו, השמיים לא יפלו.
    לעומת זאת – מכונות וירטואליות זה סיפור אחר לגמרי. פרוטקול כמו iSCSI הוא פרוטוקול "מפונק" ומערכת כמו VMWare לדוגמא דורשת אישור מהסטורג' על כל קבוצת נתונים שנרשמת, כך שאם אין איזה מנגנון ש"יאמר" ל-VMWare "קיבלתי, מאשר" בכל פעם ובאופן מהיר – המכונות הוירטואליות פשוט יזחלו בכל כתיבה. כיום ברוב פתרונות הסטורג' (סגורים ופתוחים) יש מנגנון שמטפל בכך, אבל אם תרימו מכונת לינוקס עם MDADM ל-RAID, זה לא יתן פתרון (אפשר לעקוף זאת על ידי ביטול ה-sync ב-ZFS לדוגמא, אבל זה מסוכן, במיוחד אם אין UPS למכונה).
    לכן, כשמדובר בסטורג' שיטפל בכל הקשור לאחסון מכונות וירטואליות, חשוב לבדוק שהסטורג' תומך ב-Sync On write, reclaim space, תמיכה ב-VAAI, VVOL ואחרים.
  • חיבור בין הסטורג' למכונות אחרת. הנה נקודה שרבים יתווכחו עליה מתוך איזה נסיון שיש להם, מתוך אמונות, מתוך שמועות, אך כמו שכתבתי למעלה – הנקודות נוסו על ידי הח"מ בתנאי Extreme.
    חיבורי ה-FC היו מעולים לזמנים שהתקשורת נחושת היתה במהירות 1 ג'יגהביט וחיבורי 10 ג'יגהביט היו יקרים מאוד. כיום, לעומת זאת, ישנם 5 אפשרויות פופולריות:

    • CAT6/CAT-6E – חיבורי נחושת של 10 ג'יגהביט, עובדים מעולה ואם רוצים, אפשר לעבוד עם LACP (או Bridge) בצוותים של 2 חיבורים לדוגמא לקבל מהירות יותר גבוהה. היתרון: עלות זולה יותר של כבלים וסוויצ'ים.
    • +SFP עם TwinAx (נקרא גם DAC) – עובד מעולה למרחקים קצרים (עד 5 מטר). חשוב לשים לב שהחיבורים יהיו מאותו מותג של הסוויצ' (בסוויצ'ים 10 ג'יגהביט בקצה הנמוך זה לא רלוונטי, הם מתעלמים מה-Branding Tag).
    • +SFP עם סיבים אופטיים – את זה כולם ימליצו. לא חוכמה 🙂
    • +QSFP – כמו ה-+SFP רק למהירות 40 ג'יגהביט. מדובר בחיבור פיזי גדול יותר כך שהוא אינו תואם אחורה. קיים גם כגירסת DAC/TwinAX וגם כחיבור עצמאי שאליו מחברים סיב אופטי.
  • אחריות, SLA וכו' – כל יצרניות השרתים מוכרות כיום פתרונות סטורג' (ברזלים יעודיים או תוכנה לשימוש בשרתים עצמם) משלהם, אך יחד עם זאת הן גם "מכשירות" (Certified) תוכנות אחרות, ובדרך כלל ביקור באתר יצרן תוכנת הסטורג' יראה את הלוגואים של היצרנים שנתנו "הכשרה" לתוכנת הסטורג', כלומר אם תפנו לתמיכת יצרן השרתים, אף אחד לא יעקם את האף מדוע אתם משתמשים בתוכנת סטורג' X. בחלק מהמקרים (תלוי בחוזה התמיכה) אולי יסייעו לכם עם תוכנת הסטורג' צד ג' או יפנו את בקשת התמיכה ליצרן התוכנה (במקרים בהם יצרן השרתים [כמו HPE] מכר לכם חוזה תמיכה על כל הציוד והתוכנות שברשותכם).
  • SSD, Caching: בכל סטורג' המשלב דיסקים מכניים ודיסקים SSD – המערכת תורכב מ"שכבות" (או במושג המקצועי: Tiering), כאשר השכבה המהירה מורכבת מהדיסקים SSD והשכבה האיטית יותר מדיסקים מכניים (SAS או SATA). ישנם כמובן סוגי סטורג' שונים שבהם יש עוד שכבות כמו מדף זכרון מגובה סוללות, NVRAM, או שכבות של דיסקים מכניים מהירים ובשכבה מתחת דיסקים SATA במהירות 7200 RPM.
    בכל המקרים הללו, ה-SSD נועד "להחביא" את הדברים הקשורים לכתיבה. הוא מקבל את ה-DATA ולאחר מכן ה-DATA מופץ לשכבות היותר איטיות, והוא גם מאחסן נתונים שנקראים תדיר (נניח יש לך 10 מכונות לינוקס, כולן רפליקציות מלאות או משורשרות – רוב הסיכויים שה-DATA יקרא מה-SSD). ה-DATA עצמו לא נכתב ישר אל הדיסקים המכניים, אבל הסטורג' מציג את הדברים כאלו שהנתונים כן נכתבו למכניים, והסטורג' ברקע עושה זאת.
    במערכות יקרות יותר (מילת קסם: AFA או All Flash Array) ישנם גם שכבות אם כי טיפה שונות: רוב הדיסקים הם Read Intense וחלק קטן מהם Write Intense או Mixed Intense ולפעמים יש שימוש ב-NVRAM או בזכרון מגובה סוללה (נדיר). במערכות הסופר-סופר-יקרות, מכניסים גם Optane, גם כרטיסי FPGA ודברים נוספים כדי להאיץ את הכל (ועוברים בדרך לפרוטוקול ה-RDMA הוותיק) – כמו במערכות NVMEoF לדוגמא.
  • פתרונות של Synology או QNAP: אלו פתרונות שאני יכול להמליץ עליהם בלב שלם כפתרונות לשמירה/קריאה של מידע, פחות למכונות וירטואליות (אם כי ל-LAB קטן הם בהחלט יכולים להספיק). כיום בכל QNAP או Synology ניתן להוסיף דיסק SSD לקבלת Cache בסיסי, אבל אל תנסו להכניס לשם SSD מסוג Optane  לדוגמא (כמו שינוי QD) – בשביל זה יש צורך לשנות כמה וכמה דברים בלינוקס ואין במכשירים הללו לא את הספריות ולא את האפשרויות לשנות פרמטרים.
  • הרחבת אחסון, זכרון: בכל מה שקשור לזכרון, רוב הסטורג'ים שמבוססים לינוקס/BSD/סולאריס ו/או ZFS ישתמשו בזכרון כ"מאיץ ראשי" לקבלת הנתונים ולשחרר את צוואר הבקבוק, כך שאם אתם יכולים להשקיע ברכישת RAM – מה טוב.
    לגבי הרחבת האחסון עצמו: בסטורג' סגור הפתרון תמיד יגיע עם "מדפים" לאחסון הדיסקים. בסטורג' פתוח לעומת זאת, חשוב לבדוק שיש חיבור מאחורה המאפשר לחבר JBOD אחד או יותר על מנת להוסיף קופסת JBOD או יותר עם דיסקים ומומלץ לבדוק שהחיבור הוא SAS-3 (נקרא גם HD MINI-SAS או בשמו המקצועי: SFF-8644). לפני שנתיים שוחרר סטנדרט שנקרא SAS-24G אך אני לא ממליץ לרכוש אותו הואיל ודיסקים קשיחים עתידיים (כמו אלו עם 2 מנועים שאמורים לצאת בשנה הקרובה/שנה הבאה) עוברים להשתמש בחיבור NVME. ה-24G פיספס את הרכבת.

לסיכום: אלו נקודות כלליות שלעניות דעתי כדאי לקחת אותן בחשבון לפני שרוכשים סטורג'. אתם יכולים להדפיס או להוריד כ-PDF את הפוסט הזה (לינקים בהתחלת הפוסט מצד שמאל). חשוב לשים לב לדברים ובמיוחד לא לרוץ על דברים שאין לכם צורך בהם (אך איש המכירות ישמח אם תרכשו). אין לכם מושג או ידע בנושא? קחו יעוץ עצמאי בלתי תלוי, והנקודה הכי חשובה – תחשבו גם על מחר, שנה הבאה ובעוד שלוש שנים אם הרכישה תספק פחות או יותר את הצרכים.

הטעות הנפוצה לגבי מהירות המעבד

אחת השאלות שאני קורא בפורומים שונים קשורה למהירות מעבדים של שרתים. לא מעט אנשים מגיעים עם ידע כלשהו לגבי מעבדים בדסקטופ ומצפים שמה שכתוב על המעבד – יתרחש במציאות. שאלה נפוצה: איך אני יכול לגרום למעבדי X שיש בשרתים שלי לרוץ במהירות המקסימלית הרשמית.

התשובה הפשוטה: אתה לא ממש יכול לעשות זאת, לפחות לא מה שאתה חושב שיצא.

ברשותכם, אסביר.

אינטל בעבר הרחוק היתה נוטה לפרסם את ביצועי מעבדי הדסקטופ במהירות מקסימלית ובמהירות שכל הליבות עמוסות. מהירות מקסימלית היא של ליבה אחת שרצה במהירות מקסימלית. במהלך השנים אינטל ירדה מפרסום מהירות כלל הליבות שהן עמוסות לחלוטין ועד היום היא מפרסמת מספר – ומספר זה הוא מהירות הטורבו.

ב-Xeon לעומת זאת, אינטל עדיין ממשיכה לפרסם את המהירות – ליבה אחת עמוסה 100% ומספרים נוספים לגבי 2 ליבות, 4 ליבות – שהם עמוסים, מה המהירות שלהם. להלן דוגמא מטבלת המהירות של מעבדי Xeon החדשים שיצאו החודש:

כפי שאתם יכולים לראות, מעבד שמציג מהירות מקסימלית של 4 ג'יגהרץ, המהירות הזו יכולה להתרחש רק כשליבה אחת עמוסה וכל שאר הליבות נמצאים בעומס בינוני ומטה. כשכל הליבות עמוסות – מגיעים למהירות יותר נמוכות, לפעמים גם ל-2.7 ג'יגהרץ במעבדים שמפורסמים שמגיעים ל-4 ג'יגהרץ.

במכונות דסקטופ/תחנות עבודה/שרתי Tower אפשר להשתמש בפתרונות צינון-מעגל-סגור (Closed Loop Cooler או CLC), ששם יש רדיאטור, 2 או 3 מאווררים חזקים, ותעבורת מים שעוברת בצינורות ומגיעה לחלק שנמצא ישירות על המעבד, בין החומר הטרמי על המעבד לחלק שסופג את החום ומצנן את המעבד. שום פתרון שמבוסס על קירור אוויר אינו יעיל כמו CLC או כל פתרון קירור נוזלי.

וכך, לא חשוב איזה שרת 1U או 2U יש לך, גם אם המאווררים פעילים ב-100% ולא חשוב כמה CFM הם יכולים לדחוף, גם האווררים עם 2 מדחפים – הקירור עצמו אינו יעיל מספיק לקרר מעבד כשכל הליבות עמוסות לחלוטין ולפיכך מהירות המעבד תרד. אגב – המספרים בטבלה למעלה שאינטל מפרסמים? יהיה אולי ניתן להגיע אליהם בשרת 3U ומעלה כשהמאווררים מוחלפים ב-CLC. מנסיון.

לכן, אם המעבדים שלך מתוייגים לעבוד עד מהירות מקסימלית של 4 ג'יגהרץ – תזכור שאתה לא תקבל 4 ג'יגהרץ, ולא חשוב מה תגדיר ב-BIOS (בין כה אי אפשר לעשות Overclocking – הכל חסום ב-BIOS ומעבדי Xeon נעולים ל-Overclocking). אם אתה מחפש ביצועים יותר גבוהים לאפליקציות מסוימות, עליך לבצע 2 דברים:

  • לוודא שהאפליקציה שלך רצה ותומכת ב-Multi Threading
  • להצמיד למכונה הוירטואלית שמריצה את האפליקציה – עוד ליבות, עדיף במתודת CPU Pinning
  • הגדרות Governance ב-CPU ל-Performance ועוד.

לסיכום: אל תאמינו למספר המופיע כמהירות מקסימלית על המעבד. המספר מתייחס אך ורק לליבה אחת ואם כל הליבות עמוסות, מהירות השעון תהיה הרבה יותר נמוכה מהמספר שמצוין על המעבד. אפשר להצמיד ליבות נוספות, אפשר להגדיר ולשנות הגדרות במערכת ההפעלה על מנת לתת ביצועים יותר טובים.