אבטחת מידע: קצת על Cloud Hopper

בעשור האחרון בעולם חל גידול מאסיבי בשימוש בעננים. יש כמובן את שלושת האמיגוס (אמזון,גוגל,מיקרוסופט) אבל ישנן חברות רבות, כולל יצרני שרתים, ספקי Hosting שונים ברחבי העולם שהציעו שרותים שונים, החל מ-Hybrid Cloud, תשתית "רק בענן" או שימוש בשרותים שונים כ-SAAS. האמת היא שברוב החברות בארץ ובעולם, יש לפחות שימוש בשרות SAAS אחד או יותר (זוכרים שפעם שרת המייל היה יושב בארגון, לדוגמא?)

הוול-סטריט ג'ורנל פירסם לאחרונה מאמר גדול וארוך על "פרויקט" בשם Cloud Hopper ומנויי WSJ יכולים לקרוא אותו כאן. מכיוון שרוב הגולשים כאן אינם מנויים על WSJ, הנה לינק למאמר סיכום של Fox Business על הנושא, ואני רוצה להרחיב בנידון בפוסט זה..

לפני מספר חודשים קראתי איזה מאמר (שלצערי אין לי את הלינק אליו) שדירג את המדינות המממנות פריצות לממשלות ולחברות ציבוריות ופרטיות. את המקום הראשון קטף המשרד לבטחון הפנים הסיני ששופך מיליארדי דולרים כל שנה על הפעילות הזו. רוסיה נמצאת במקום השני, איראן כמדומני היתה רביעית ואנחנו אם אני זוכר נכון – היינו במקום שביעי. צר לי אם אני טועה במיקומים, אם אמצא את הכתבה, אקשר אליה ואעדכן פוסט זה.

אחד הדברים המייחדים את הסינים בכל הקשור לריגול, גניבות, פריצות וכו' – זה הסדר שהם עובדים. אין "קפריזות". יש צוותים (שמוזכרים בקצרה בפוסט של Fox Business) וכל צוות אחראי על משהו אחר: צוות שאחראי על בדיקת הפריצות, על שמות משתמשים וסיסמאות שלא שונו, צוות שאחראי על מיפוי חוזר ונשנה של תשתיות החברות הנפרצות, צוות (גדול) שאחראי על התמודדויות מול אנטי-וירוסים, IPS/IDS, צוות שאחראי על כתיבת סקריפטים וכלים שונים כמו C&C, צוות שבודק פריצות חדשות שלא ידועות ציבורית, צוות שאחראי על קבלת Payload, רישומי דומיינים – ויש בוודאי עוד כמה צוותים.

הסינים לא באים לפרוץ ולגנוב. הם יריצו כלים שונים כדי למצוא פריצה, ולאחר שמצאו – הם יעבירו את הממצאים לצוות אחר. הם רוצים לפרוץ ולא מצליחים? הם לא יתקיפו ב-DDoS, הם יפנו את המטרה לצוות אחרת שיפתח ב-ריגול למצוא דרך מי הם כן יכולים לפרוץ: קבלני משנה שנותנים לאותה חברה שרותים, חברות שנותנות שרותים לאותה מטרה, חברות שנותנות שרותי Cloud לאותה מטרה וכו'. התהליך שלהם אולי איטי אבל יסודי.

פרויקט Cloud Hopper הוא פרויקט של הפורצים שמימן המשרד לבטחון הפנים הסיני. הקבוצה העיקרית שהיתה אחראית על הפרויקט נקראת APT10 וזו קבוצה סופר מתוחכמת שלא רק מכירה למי הם פורצים, הם בדרך כלל מכירים גם את רמת הידע של חברות שמנסות להגן על הלקוחות נגד פריצות וה-APT10 לא ממש ביישנים: הם יודעים מי מנסה "לצוד" אותם והם משאירים strings בכלים המותקנים על המכונות הפרוצות עם כל מיני הקנטות, כולל רמזים ללמוד איך עובד אנטי וירוס והמעקפים בכך שהם הפנו את ה-C&C לדומיין: gostudyantivirus.com ועוד (הטריק הזה אקסלוסיבי לא רק לסינים כמובן, גם החבר'ה ב-8200 ואחרים משתמשים בו)

קבוצת APT10 במסגרת Cloud Hopper החליטה למצוא לה אי שם ב-2014 מטרה חדשה: ספקי Cloud (או CSP כפי שזה מוכר יותר בשוק), לחדור אל תשתיות ה-CSP, להשיג הרשאות לתשתיות הוירטואליות של הלקוחות ופשוט להיכנס, לגנוב מידע, ולקפוץ (Hopping) מלקוח ללקוח באותה תשתית, כאשר לא מדובר בגניבה חד פעמית אלא מתמשכת.

ומי היו ה-CSP? אולי שמעתם את השמות, הכי מפורסמים הם HPE ו-IBM והיו עוד כמה עשרות CSP יותר קטנים. מי הלקוחות שנפרצו? גם כאן, אולי שמעתם עליהם: חברת Ericsson (כן, חברת התקשורת), פיליפס, חברת TATA ההודית, פוג'יטסו, ועוד רבים אחרים. המצב ב-HPE היה כל כך גרוע, שהפורצים פשוט "דרסו" כל נסיון חסימה מצד מנהלי אבטחת המידע של HPE והם נכנסו שוב ושוב לתשתית. אגב, ללקוחות ה-CSP לא הודיעו מאומה מחשש לתביעות (ואולי מחשש שהלקוח ינסה תוך שעות ספורות לעבור מיידית לספק אחר).

מה הנזק? כמה הצליחו הסינים לגנוב? קשה לאמר, הן בגלל שהחברות שנפרצו מכחישות הכל (כמובן) והן מכיוון שהדברים לא פורסמו. יחד עם זאת, אני מתקשה להאמין שהסינים פרצו רק בשביל לבדוק ולהתרשם מאיכות הקוד שכתבו מהנדסים באותן חברות.

על ה-Cloud Hopper תוכלו לקרוא באתרים שונים, אבל אם יש משהו אחד שלא תמצאו שם – זה פריצה לשלושת האמיגוס. אין ספק שתוכלו למצוא מאמרים על פריצות לכל מיני מאגרים שהיו שמורים בתוך S3 Buckets שטיפשים לא הגדירו להם אבטחה מספקת, לתשתיות וירטואליות של לקוחות שהגדרות האבטחה בהן היו בדיחה – אבל לא תמצאו מאמרים על פריצות לתשתיות הפיזיות של AWS, GCP או Azure או לחלקים המאפשרים כניסה לתשתיות וירטואליות של לקוחות, מכיוון שאותה שלישיה בונה את הדברים בצורה שונה לחלוטין, משקיעה הרבה יותר מכל CSP שהחליט שזה אחלה רעיון לקרוא לעצמו "ענן", כולל השקעה בצוותים שאשכרה מנסים לפרוץ בכל דרך מבחוץ פנימה נון סטופ ומיישמים מיידית את הלקחים, במקום לסמוך על כל מיני חומות אש, IPS/IDS ו-MFA (להלן החדשות: רוב שיטות ה-MFA כבר נפרצו עוד לפני שנתיים!).

אז מה חברות יכולות ללמוד מאותו פרויקט פריצה מאסיבי? כמה דברים, לעניות דעתי:

  • Firewall, IPS/IDS, Antivirus, Malware protection, עדכוני אבטחה – כל הדברים הללו נחמדים, אבל פורצים מקצועיים יודעים לעקוף את אותם כלים. אף אחד לא ינסה להיכנס ל-Firewall שלך ולשנות פורטים כי אין צורך בכך, וכל כלי שפורצים כותבים עובר בדיקה מול כל אנטיוירוס מסחרי אם הכלי מתגלה או לא (ואם כן אז משנים את הקוד), ולגבי IPS/IDS – ארמוז בעדינות שיש מספר דרכים לנצל חולשות שלו בתוך ה-LAN, ומדובר על רוב המוצרים המסחריים המצויים בשוק. לא קשה כל כך לזייף ב-Stream פיסות Headers.
  • כמו שמחליפים גירסת לינוקס או Windows, כדאי אחת לתקופה להחליף חלקים גדולים ממערך האבטחה – כלים, מתודות וכו'. תתחילו בשני דברים פשוטים: Zero Trust (זה מה שהשלישיה משתמשים), ו-U2F.
  • אתם מרימים תשתית וירטואלית בענן מקומי? (גם אם זה DR) – אל תתנו לאף אחד גישה ועדיף שזה יהיה על ברזלים ותשתית נפרדת שלכם, ואם צריך קו יעודי לכך שלא מחובר לתשתית של הספק בתוך ה-DC. לחשוב ש-VLAN מגן על משהו – זו בדיחה במקרה הטוב, לא מסובך לפורץ מקצועי להיכנס למתג. רק קחו בחשבון שספקים מקומיים ינתקו לכם את התקשורת אם אתם מותקפים ב-DDoS.
  • אם אתם מקימים תשתית וירטואלית אצל אחד משלישיית האמיגוס, תשתמשו בכלי אבטחה שלהם ולא בכלים צד ג'. הכלים של אותם ספקי ענן ציבורי הרבה יותר רציניים, מעודכנים תדיר (לא רק כשמגלים חור אבטחה וסוגרים אותו כמה ימים אחרי זה כמו אצל רוב הכלים המסחריים!), יכולים לבצע Scaling רציני ומנוסים שוב ושוב על ידי מאות אלפי לקוחות. להגדיר Security Groups ולחשוב שאתם מאובטחים – אתם ממש לא.
  • "התקמצנות" במפתחות פרטים/ציבוריים. רוצים לבצע Passwordless SSH? תשאירו את זה בצורה סופר מצומצמת לצרכי אוטומציה. בשאר המקרים – תקנו Yubikey ותשתמשו בו או מפתח Titan מ-גוגל. אפשר גם 2FA אבל תיזהרו לא ליפול לטריקים כאלו. זיכרו: העצלנות היא הגורם מספר אחד לפריצות קלות.
  • בעננים ציבוריים במיוחד – אף ספק ענן ציבורי לא נותן לך אבטחה כברירת מחדל ולכן תצטרך להשתמש בשרותים שלהם לצרכים אלו, ב-AWS יש רשימה שלמה, תעברו עליה, תבחרו ותגדירו את מה שאתם צריכים (הנה גם ל-Azure, אל תאכלו לי את הראש)
  • אני ממליץ לחשוב מחדש (לכיוון ויתור) על שירותי ניהול מרוחקים. אתם יכולים להגן על התשתית שלכם כמה שתרצו אבל אם עובד משרותי הניהול הוא סופר אהבל ופורצים למחשב הנייד/נייח שלו – ההגנות שלכם לא שוות כלום ומכיוון שיש לו הרשאות admin ברוב המקרים (כי הם מנהלים את התשתית) – יהיו לפורץ את אותן ההרשאות.
  • בדיקות Pen testing זה נחמד, אבל זה עובד מול שורת פריצות ופרמטרים ידועים מראש בתוך הכלי. רוצים להיות יותר בטוחים שאתם מוגנים? תשכרו מישהו שאשכרה ינסה לפרוץ בצורות קצת יותר .. מקוריות.

לסיכום: אבטחת מידע היא אינה דבר סטטי. היא חייבת להשתנות כל הזמן, חייבים להתעדכן בטכנולוגיות החדשות ולפעמים גם להקריב נוחות לשם אבטחה (כמו .. לא לשמור סיסמאות RDP בתוך קבצי RDP?). ככל שאתם חברה גדולה יותר, החברה שלכם צפויה להיות מטרה עבור הסינים ומדינות אחרות שאינן בוחלות בפריצה וגניבת מידע. זה לא שאלה של "אם" אלא "מתי", והכל תלוי בכמה תשקיעו ובכמה תקשו על הפורצים.

כמה מילים בעניין חוק המחשבים

לפני מס' ימים קראתי את הפוסט של ידידי רן-בר זיק על המכתב שנשלח ע"י עו"ד מטעם חברת BTB. אתם יכולים לקרוא את הפוסט כאן. קל, מאוד קל יהיה להריץ דאחקות על החברה ועל ההחלטה לשלוח מכתב איום, אבל לא בשביל זה אני כותב את הפוסט הזה. חשבתי במשך מספר ימים איך לכתוב את הפוסט הזה ולהסביר לכל מיני אנשים כולל כל מיני קודקודים – בשיטה שאני אוהב לכתוב פוסטים: כל הקלפים על השולחן והאמת בפרצוף.

קצת רקע לגביי: אינני מבצע בדיקות באתרים חיצוניים כביזנס וברוב המקרים הדיווחים שלי ל-SoC של בנקים מגיעים לאחר שאני או חבריי מקבלים הודעת Phishing, אני מבקש להעביר את ההודעה אליי, אני מנתח את האתר, כתובות IP, ספק ועוד דברים – ומעביר במייל ממני אל ה-SoC את כל הפרטים ללא בקשת תמורה כלשהי. השרות המסחרי שהעסק שלי מציע לחברות בכל הקשור לאבטחת מידע קשור להקשחת שרתים, כחלק משרותים אחרים שהעסק שלי מציע.

אינני יודע מי כתב את חוק המחשבים ומי עזר לכתוב את החוק הזה, אולם החוק הזה הוא מצד אחד סופר כללי ומצד שני אין לו החרגות שצריכות להיות לדעתי – בכל הקשור לגילויי כשלי אבטחה ע"י אנשים מבחוץ. אם ניקח דוגמא מארה"ב, חוק ה-DMCA שאוסר העתקות ושכפול תכנים, מכיל החרגות המתעדכנות אחת לתקופה במקרים בהם המוצרים "מתים" ולא ניתן לשחזר את המידע, או אז החוק מתיר לדוגמא לבצע הינדוס לאחור (Reverse Engineering) של המוצרים הללו.

כשזה מגיע לאבטחת מידע, רוב החברות שבטוחות שהן מוגנות ב-95%+ הן טועות, מכיוון שברוב החברות רוכשים כל מיני פתרון כמו חומות אש, WAF, IPS/IDS וכו' ולפיכך הן סוברות שהן מוגנות. ההגנה שהציודים הללו נותנים היא חלקית בלבד. פורץ מתוחכם לא יחפש איך לתחמן את חומת האש או ה-WAF שלך, אלא יכנס לקוד שהדפדפן מוריד למחשב המקומי ולפרמטרים בשורת ה-URL. בחלקים הללו הוא ינסה למצוא את הכשלים והחורים. אחד הטיעונים המגוחכים ששמעתי ש"אין למשתמש שמריץ את ה-web service אפשרות shell". מדוע מגוכך? כי אפשר ליצור shell בכל שפה דרך הדפדפן. להלן דוגמא של shell ב-PHP שכל מה שהפורץ צריך לעשות זה למצוא מקום שההרשאות יותר מדי פתוחות כדי להעלות את הקובץ ומשם לחגוג (אם בשרת יש תמיכת PHP).

אבטחת מידע רצינית היא שרשרת של דברים שלא קשורה לאיש אחד שאחראי על אבטחת מידע או מחלקה של אבטחה מידע. השרשרת הזו צריכה לכלול לדוגמא את המפתחים ואת הפלטפורמה שהם עובדים עליה. רוב המפתחים לא מבינים בכתיבת קוד מאובטח ולכן יש צורך ב-Code Auditing (עדיף חיצוני), לא מומלץ "להיות אופטימיים" בכל הקשור להגנה על הפלטפורמה והשרתים אלא דווקא "להיות פאסימיים" ולחפש דרך איפה הפורץ יכנס (ובגלל זה אני טוען וממשיך לטעון שקורסי אבטחת מידע הם לא יותר הבסיס של הבסיס של ההתחלה לכניסה לעולם הזה).

מהרגע שהאתר שלכם עלה לאויר וזמין דרך IP חיצוני או דרך דומיין חיצוני – האתר שלכם נהיה "Fair Game": לא חשוב מה תכתבו באתר ואיזה חוקים תציינו שמגינים על התכנים והקוד (כולל חוק המחשבים) – זה לא רלוונטי לכל מי שאינו ישראלי ומחפש איך להפיל/לגנוב/להשתלט/לשבש או לעשות כל מעשה לא חוקי לשרת שלכם. אם האתר שלכם מסחרי – יהיו המון גורמים שינסו לעשות את הדוגמאות שציינתי לעיל. תשכחו מחוקים וממשטרה, כי הפורץ הסיני/רוסי/איראני/טורקי לא ממש יעצר ויובא ארצה.

וכאן נכנס החלק שלדעתי צריך החרגה בחוק: זה לא סוד שישראל נמצאת במקום די גבוה מבחינת יצור ומכירת מוצרי אבטחה נגד סייבר ושאר מזיקין וירטואליים. יש עשרות אלפי מפתחים שזה מה שהם עושים בחברות, אזרחיות ובטחוניות – למצוא את חורי האבטחה, לחסום אותם במוצרים המסחריים שהם מוכרים ובמקרה של חברות מסויימות – להשתמש בחורים האלו כדי לחדור למכשירים ומחשבים אחרים – במסגרת המוצר שהם מוכרים למשטרות ומדינות מסויימות.

אותם אנשים יושבים לפעמים בבית, ולפעמים הם גולשים לאתרים מסויימים. נניח שהם גולשים לאתר להזמנת פיצה ומוצאים משהו חשוד: נתונים עוברים ללא הצפנה, או שניתן לשנות נתונים דרך הפרמטרים ב-URL כדי לקבל מחיר יותר נמוך לדוגמא. בכל המקרים שמפתח כזה מעוניין לדווח, הוא לא מעוניין לגנוב או לשבש דברים במערכת, אלא הוא מעוניין להביא לידיעת בעלי/מפתחי האתר שיש כשלון אבטחה קל/בינוני/חמור באתר המסחרי שלהם. אם הוא היה מעוניין להרוויח מהפירצה, כל מה שהוא היה אמור לעשות זה לתעד את הפריצה בקובץ Text ולמכור אותו ב-Dark Web מבלי לדווח לבעל האתר. סביר להניח שהוא היה מקבל סכום נאה שם.

בשביל לדווח על פריצה, יש צורך ב-3 דברים:

  • הסבר של התקלה
  • Test Case – איך בעצם נגרמת התקלה, האם יש צורך בשינוי פרמטרים ומה השינויים. ללא ה-Test Case יהיה קשה מאוד למפתחים לראות בדיוק היכן התקלה
  • כתובת אימייל/אתר לאן לפנות.

עכשיו נניח שראובן המפתח מצא תקלה ודיווח לבעלי האתר. כאן מגיע החלק הקשור להנהלת האתר. האם הם ישסו עו"ד בראובן או שיקחו את הדברים בצורה יותר נאותה כמו לשוחח עם ראובן ולהודות לו (ואולי לתת לו איזה סכום כלשהו כ"תודה", תיכף נדבר על כך) ואולי לראות איך ראובן יכול לסייע לחברה מבחינת אבטחת מידע.

ב-99% מהמקרים שבהם משסים עו"ד בראובן, לדעתי מדובר באיזה "אגו שבור" של מישהו בהנהלה שעדיין לא מבין שברגע שהאתר זמין לציבור, כל אחד יכול לעשות כרצונו באתר, גם דברים שהמפתחים לא חשבו עליו. ראובן לא צריך מכתב מעו"ד, לא צריך פניה למשטרה ולמחלקת הסייבר. תתייחסו לכך כ"ברכה", לא כקללה.

אם נסתכל על כל חברה גדולה בחו"ל, החל מ-eBay, אמזון, PayPal, מיקרוסופט, רד-האט, IBM ואלפי חברות גדולות נוספות – כשהם מקבלים פניה בקשר לכך שראובן מצא חור באבטחת מידע, אף אחד מהם לא פונה ל-FBI. אדרבא, מתייחסים באדיבות לפונה ובמקרים רבים שולחים לו כתודה גם איזה צ'ק נחמד (בד"כ של 4-5 ספרות בדולרים) ובמקרים רבים גם בודקים אם אפשר לשכור את שרותיו של ראובן או שיעבוד עבורם.

אז מהי ההחרגה בחוק שכדאי לדעתי להוסיף? החרגה שמנקה את ראובן מכל אשמה, כל עוד הוא עומד בדברים הבאים:

  • הבודק (ראובן) לא ניסה לשבש את פעילות השרתים בהתקפות כמו DDoS, Brute Force ואחרים
  • לראובן לא היתה כוונה מסחרית להרוויח מהפריצה.
  • ראובן שלח את כל הפרטים כולל פרטיו אל בעל האתר ומוכן לשתף פעולה עם בעל האתר על מנת לסגור את הפירצה.
  • ראובן לא ביקש ביקש ולא ניסה לסחוט את החברה (מסירת פרטי פריצה תמורת סכום כסף)

לסיכום: פירצות אבטחה תמיד היו ותמיד יהיו מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לחשוב על כל סיטואציה של "חורים" בקוד כשכותבים קוד. חשוב לזכור שעל כל דיווח לבעלי האתר יהיו אלפים שאם ימצאו את אותה פריצה ינסו להשתמש בה לתועלתם מבלי לדווח מאומה, ולכן חשוב להתייחס לקבלת דיווח בצורה חיובית ולא בצורה מאיימת, ולוותר על מעבר למסלול של עו"ד/משטרה אם מדובר בדיווח על פריצה ויש שיתוף פעולה עם המדווח.

אשמח לשמוע את דעתכם.

על פריצות "מבפנים" ועל דרכים להקשות זאת

כמעט אצל כל חברה שיש לה תשתית מחשבים רצינית עם שרתים (או בענן), בדרך כלל קיימות הפרדות בין חיבורי רשת לאינטרנט לבין חיבורי LAN. שרתים ומחשבים מקבלים כתובות IP פנימיות ולא כל מחשב או שרת מקבל גישה לאינטנט. מבחינת כניסה לא מורשית מבחוץ – בדרך כלל יהיה פתרון Firewall ובחברות שמשקיעות – יהיה כנראה גם פתרון IDS/IPS ואולי עוד כלים נוספים, הכל כדי למנוע פריצה של גורמים זדוניים מבחוץ.

כל הדברים שתיארתי לעיל הם א' ב' באבטחת מידע, ובגלל זה לדוגמא כל פרויקט חדש שמוקם בחברות רציניות, צריך לעבור גם אישורים של אבטחת מידע ומישהו שם צריך לבדוק לעומק מה הסיכונים, מה צריך בכל זאת לפתוח, ועל מה להתעקש לא להפעיל על מנת שלא יהיו חורים פוטנציאליים במערכות המחשוב.

כל הדברים הללו עוזרים ויכולים לעזור נגד הפורץ הרנדומלי או הבלתי מנוסה שמנסה להיכנס ואולי לגנוב ו/או לגרום נזק לתשתיות, אבל הדברים הללו אינם מסייעים הרבה מול פורצים ממומנים ע"י גופים גדולים או מדינות. אחרי הכל, זה לא סוד שרוסיה, אירן, סין ושלל מדינות וגורמים אחרים מנסים לחדור לכל דבר שיש. אותם פורצים מקצועיים לא מחפשים בשלב ראשון לשנות נתונים, אלא יותר למפות את הרשת (כמה שאפשר), לראות אלו חורי אבטחה קיימים ובמה ניתן להשתמש יותר מאוחר כדי לגרום נזק.

לשם פוסט זה, נסו לדמיין את האירנים שמנסים לפרוץ לחברת חשמל כך שבבוא פקודה, הם יוכלו להשבית כמה תחנות כח כנקמה בישראל.

בדרך כלל, לפני פריצה כזו, הם יבצעו תחקיר בסיוע כל דבר אפשרי (ריגול דרך האינטרנט ברשתות חברתיות, ריגול "קלאסי" תוך שימוש בסוכנים שנמצאים בארץ) כדי למצוא מי האנשים שאותם הם הולכים לתקוף במובן הסייבר. הם יחפשו אנשי IT ואם אפשר – אנשים שיש להם כמה שפחות ידע/נסיון בתחום ה-IT אך שיש להם גישה פנימית למערכות, אחד כזה שלמחשב שלו בעבודה יש חיבור לאינטרנט ול-LAN הפנימי, והוא לא ממש שם לב לשינוי בין URL כמו secure.iec.co.il ל-secure.iec.co.il.info (דוגמא פיקטיבית, אין לי מושג ירוק בתשתית של חברת חשמל). נניח שהראשון מפנה ל-ADFS או משהו חשוב אחר. ה-URL השני שנתתי הוא מזויף והפורצים הקימו אותו (כולל העתקה של גרפיקה עד לביט האחרון) כך שאותו איש IT לא יחוש בסכנה ויכניס את פרטיו האמיתיים להיכנס למערכת. (אגב, טריק ששמעתי שמשתמשים בו אחרי הכנסת שם משתמש וסיסמא הוא להציג הודעה של שם משתמש/סיסמא שגויים כדי "לשאוב" שמות משתמש וסיסמאות נוספות מאותו איש IT).

לאחר מכן יעשו נסיונות לגרום לאותו איש IT להוריד קובץ כלשהו להפעיל אותו. בד"כ אותם קבצים לא יזוהו ע"י מערכת האנטי וירוסים כקבצים מסוכנים (יש לפורצים ממומנים תקציב מספיק גדול כדי לקנות את כל האנטי וירוסים ולבדוק את הרוגלות/פורצות שלהן על אותן מערכות אנטי וירוס ולוודא שאף אחת מהן לא "תקפוץ"). במידה ואותו איש IT הוריד את הקובץ והפעיל אותו, המערכת כבר תחפש דרך לצאת לאינטרנט ולהקים Tunnel דינמי שיוכל לשלוח צילומי מסך, RAT, Key logger וכו'. במידה והם לא יצליחו, הם יחפשו דרך לבצע זאת פיזית (המוסד מומחה בזה, לפי מקורות זרים).

מהרגע שאותו קובץ פועל, לפורצים יש בעצם גישה. סביר להניח שהם יפתחו איזו מערכת C&C (ר"ת Command & Control) כדי לראות איך לגשת אל המערכת, ומכיוון שמשתמשי IT רבים משתמשים בתוכנות כמו SecureCRT ותוכנות אחרות המאפשרות גישה במקביל לשרתים, יש עכשיו לפורצים דרך להיכנס למערכות האחרות עם ההרשאות של אותו איש IT ומהמחשב שלו, כך שסביר להניח ששום מערכת מניעה לא ממש תזהה פעילות חריגה. תזכרו – בשלבים הראשונים, הפורצים לא משנים קבצים וקונפיגורציות, הם לומדים.

אז … מה ניתן לעשות כדי להקשות?

יהיו כאלו שיציעו להשתמש ב-Smart Card. רעיון לא טוב, מכיוון שבד"כ ה-Smart Card נמצא בתוך המחשב ולא מוציאים אותו ואת ה-PIN אפשר לתפוס עם key logger. אז הפתרון הזה עף החוצה.

פתרונות אחרים שיכולים לעזור, הם פתרונות שבעצם מבוססים על אימות כפול, תוך שימוש בטביעת אצבע עם ציוד בחיבור USB או באמצעות TOTP (ר"ת Time Based One Time Password) שמותקן על הטלפון הסלולרי. אפליקציה פופולרית לכך (שנמצאת ב-Repo של כל הפצת אינטרנט) היא Google Authenticator (האפליקציה לא מצריכה חיבור אינטרנט).

איך מיישמים זאת? בכמה צעדים, תלוי במערכת:

  • מערכות לינוקס רחוקות עם כניסת SSH: אם נחליט על TOTP עם שימוש באפליקציה כמו ה-Google Authenticator (יש אפליקציות אחרות ויש גם את המפתחות RSA המפורסמים, כולם עושים את אותה עבודה), נוכל לעקוב אחר ההוראות כאן כדי להתקין זאת. משהו שצריך לקחת בחשבון – תצטרכו להעיף מפתחות SSH מקובץ ה-authorized_keys על מנת שה-TOTP יפעל. כך שתנסו להיכנס לאפליקציה, המערכת תבקש ממכם קוד וידוא שיופיע לכם באפליקציה בטלפון (או במפתח RSA הפיזי).
  • מערכות לינוקס/Windows מרוחקות עם כרטיס Yubikey (גוגל בקרוב מוציאה מוצר מתחרה שנקרא Google Titan, גם הוא פתרון מבוסס FIDO2) – בדרך זו יש לחבר ל-USB מפתח ובכל פעם להעביר את האצבע כשיש צורך לבצע אותנטיקציה. השיטה הזו יותר מאובטחת משיטות שימוש בקורא טביעות אצבע שמובנה במחשב). גם כאן, תצטרכו לבצע תהליך התקנה, רק שכאן יש גם שימוש ב-OpenPGP. כל הפרטים נמצאים כאן.
  • מערכות Windows (תוך שימוש ב-RDP): פתרון חינמי אין למיטב ידיעתי, יש פתרון מסחרי שתומך גם ב-TOTP וגם ב-FIDO2, יש פתרון של חברת ROHOS כאן.

כל הפתרונות הנ"ל לא יכולים לחסום 100% נסיונות ריגול. גוגל הצליחו בשיטה של שימוש Yubikey למנוע 100% פריצות, אבל לכמה חברות יש את הידע והנסיון באבטחה שיש לגוגל? כמעט אפס. יחד עם זאת, בעזרת שימוש הכלים הללו אפשר להקשות מאוד על חיי הפורצים.