הסברים על SSD למשתמשים ביתיים ובחברות

הערה: המאמר הבא מדבר על SSD הן עבור משתמשים ביתיים אך גם לתחנות עבודה, דסקטופים ולאפטופים. הדברים שנכתבים כאן אינם מכוונים עבור SSD לשרתים ששם מדובר על דברים מעט שונים.

כל מי שמשתמש במחשבים בצורה רצינית ומבין בנושא בוודאי מכיר ושמע על SSD, הכוננים האלקטרוניים ששומרים את המידע על שבבי NAND (כלומר: Flash). היתרון העצום שלהם על כוננים מכניים הוא כמובן מהירות הגישה: פי 2-20 בהשוואה לכל כונן דיסקים מכניים.

הבעיה מגיעה לכך שכמעוניינים לקנות כונן SSD, ההיצע בשוק ענק, הטקסט השיווקי מטעה בלא מעט מקרים, ואפשר להוסיף על כך כל מיני הצהרות של אנשים טכניים שהיו נכונים לפני 6-9 שנים אך לחלוטין לא נכונים כיום (כן, קרה לי כבר פעם שמישהו מאוד בכיר טען בישיבה כי כונני ה-SSD לא יחזיקו מעמד 5 שנים. יש לי 4 כונני SSD בשרת ZFS שמחזיקים כבר 6 שנים של SanDisk בלי שגיאה אחת והם דווקא מהסוג הכי פשוט שיש!).

בקיצור, לאלו הגולשים המעוניינים להכיר דברים, כדאי לשים את הדעות והדברים ששמעתם בעבר בצד, ולקרוא את המאמר. כל הדברים שאציין כאן הם עובדות, לא דעות ולא ספקולציות.

ניקח כונן SSD, ונפתח אותו. כך הוא נראה בצידו העליון:

כך נראה הכונן. בחלקו השמאלי יושבים מספר שבבי NAND שעליהם יאוחסן המידע. השבב עם ה-M (של חברת Marvell) הוא בעצם ה"מוח" של כונן ה-SSD. הוא הבקר שמצד אחד "מדבר" עם המחשב (החיבורים מימין) ומצד שני הוא האחראי לפריסת הנתונים על שבבי ה-NAND, תחזוקת הנתונים, טיפול בשגיאות, קריאה, כתיבה וכו'. במקרים רבים יש עוד שבב או יותר שמשמשים כזכרון חוצץ (Buffer) אשר מקבלים את הנתונים מבחוץ (אם לדוגמא אנחנו מעתיקים קובץ מבחוץ אל תוך ה-SSD) והבקר כבר דואג לקבל את הנתונים מהזכרון החוצץ ולפרוס אותם אל שבבי ה-NAND. יש עוד פעולות כמו Garbage Collection ו-TRIM שלא ניכנס אליהם אבל הם דברים מאוד חשובים לאורך חיי ה-SSD.

נעבור מכאן לשבבי ה-NAND. אלו השבבים שבהם מאוחסנים הנתונים שלנו. בתוך כל שבב כזה נמצאים מיליוני תאים שמאחסנים את הנתונים והגישה אליהם נעשית דרך הפינים מתחת לשבב. ישנם מספר סוגי תאים (SLC, MLC, TLC, QLC) פרי פיתוח של השנים האחרונות וההבדל ביניהם הוא בעצם כמות הנתונים שאפשר לאכסן פר תא. SLC לדוגמא זה Single Level Cell, כלומר בכל תא אפשר לאחסן נתון אחד וה-SSD הראשונים היו בנויים מ-SLC, כך שהם היו מהירים מצד אחד, אך כמות המידע שהיה אפשר לאחסן – היתה קטנה. MLC הגיע לאחר מכן ולמרות ש-M זה Multi, כמות הנתונים שהיה אפשרי לאחסן היתה בעצם 2 נתונים בתא. (מדוע לא קראו לזה פשוט DLC ש-D הוא Dual, אין לי מושג ירוק). אחרי MLC הגיע TLC (שנמצא ברוב כונני ה-SSD בשוק היום לסקטורים שאינם שרתים) ששם אפשר לאחסן 3 תאים והאחרון (QLC) יכול לאחסן כמות נכבדה של 4 נתונים בתא אחד.

אחת הבעיות הכי מאתגרות בתחום ה-SSD ו-NAND היתה בעצם האפשרות לאחסן כמות גדולה (אני מדבר על תקופת ה-SLC ו-MLC). יש גבול לגודל שבב שאפשר לייצר (ככל שהשבב יותר גדול, הסיכוי לתקלות בו יותר גבוה, בגלל זה מעבדים ו-GPU הם יקרים), ולכן סמסונג (ולאחר מכן חברות אחרות) החלו לעבוד על טכנולוגיה חדשה – במקום ליצור תאים יותר ויותר קטנים על מנת להכניס נתונים רבים – לבנות לגובה, וזה מה שנקרא 3D. בהתחלה סמסונג יצאה עם שבב שיש בו בעצם 32 "שכבות" ולאחר מכן 64 שכבות וכרגע הם מתחילים לייצר 96 שכבות ועובדים על 128 שכבות, כאשר בין כל השכבות יש מעין "מוטות" ותקשורת בין השכבות והבקר כמובן יכול לגשת לכל השבבים ולכל השכבות.

עכשיו שיש כמות רצינית של תאים פר שבב, ניתן לעשות מאות ג'יגהבייט וטרהבייטים, אבל ישנה בעיה אחרת: זוכרים את ה-SLC/MLC/TLC/QLC? הזמן שלוקח לכתוב לאותם תאים הוא יותר ארוך ככל שמתקדמים מ-SLC ל-MLC, מ-MLC ל-TLC, ומ-TLC ל-QLC (כאשר QLC יהיה די איטי אך יותר מהיר מכונן מכני), ולכן ה-Buffer יכול לסייע ובעצם "להחביא" את האיטיות כאשר הכתיבה בפועל תיעשה בתוך ה-SSD ברקע (בעקרון, כונן SSD הוא הרבה יותר חכם מאשר כונן דיסקים מכני. כונן SSD הוא מחשב שלם בפני עצמו הכולל מעבד, זכרון וכו').

עכשיו שאנחנו מבינים באופן עקרוני מהו SSD ומה הם התאים שבתוכו, נכיר את סוגי ה-SSD. יש מס' סוגים, אך נתרכז ב-2 סוגים, ה"קופסא" וה"מקל".

נתחיל ב"קופסא" – אלו בד"כ כונני ה-SSD שאנחנו מכירים ללאפטופים ושיכולים כמובן להיות מחוברים לתחנות עבודה, דסקטופים וכו'. כל כונני ה-SSD הם בגודל אחיד של 2.5" (יש גם 3.5" אך הם מיועדים לסקטור השרתים והם עולים עשרות אלפי דולרים) והחיבור שלהם הוא חיבור SATA רגיל בדיוק כמו חיבור דיסק קשיח מכני (לאלו שיש להם מחשב ישן דסקטופ, ניתן לרכוש כמובן בזול מתאם בין 3.5" ל-2.5" ב-eBay ובאתרים אחרים, ובחלק מהמוצרים היצרן מוסיף מתכת להתאמה, כמו חברת Kingston). אין צורך בדרייברים על מנת לקבל פעילות של כונן ה-SSD (אך יכול להיות שתצטרכו תוכנה מסויימת, עליה אדבר בהמשך). דיסק SSD כזה הוא דבר מעולה לאלו שיש להם מחשבים ניידים עם דיסקים מכניים והם מעוניינים להשביח את המחשב הנייד שלהם. ישנן מספר תוכנות חינמיות שיכולות להעביר את הנתונים מהדיסק המכני לדיסק SSD (לשם כך תצטרכו לרכוש מתאם USB ל-SATA על מנת לחבר את כונן ה-SSD בחוץ ולהשתמש בתוכנה להעביר את הנתונים ורק לאחר מכן להעביר את ה-SSD לתוך המחשב הנייד).

חוץ מגירסת ה"קופסא" יש לנו את גירסת ה"מקל" – אלו בעצם כונני SSD בתצורה שמתברגת על לוח האם של המחשב (ושל מחשבים ניידים חדשים, בחלק מהמקרים). מדובר ב"מקל" ברוחב 22 מ"מ ובאורך 80 מ"מ (יש גם גירסה של 110 מ"מ) שאותו אנחנו מחברים לחיבור מיוחד ומבריגים. החיבור נראה כך:

כפי שאתם יכולים לראות: ישנם "חורים" היכן שנמצאים הפינים של ה"מקל" והם מאוד חשובים. בכרטיסים עם 2 חורים, ה"מקל" הוא בעצם SSD בחיבור SATA, כלומר המהירות שלו תהיה בדיוק כמו קופסת SSD בחיבור SATA והיתרון היחיד שלו הוא בעצם שהוא לא תופס מקום פיזי במחשב מקדימה. לעומת זאת, אם יש חור אחד, אז מדובר במקל NVME SSD שהוא מהיר פי 4-6 מכונן SSD SATA (ולפיכך הוא גם עולה יותר).

עוד סוג חיבור שיש הוא חיבור ה-U.2, הוא מופיע בריבוע הכחול בתמונה:

חיבור זה הוא חיבור PCIe, כלומר הוא בדיוק כמו חיבור NVME SSD רק שהוא יותר מיועד לכונני SSD שיושבים במחשב דסקטופ מקדימה. החיבור הזה קיים רק בחלק מהלוחות אם החדשים והיקרים והוא מצריך כונן SSD "קופסא" עם חיבור PCIe (בד"כ בקופסת ה-SSD יהיה כבל מתאם מיוחד).

עכשיו שאנחנו מכירים גם את החיבורים וסוגי ה-SSD, נשאלת השאלה: איזה לרכוש? והתשובה, כצפוי, קצת מפותלת..

אם אתם משתמשים שכל מה שאתם עושים זה גלישה באינטנרט, הפעלת אפליקציות Web, קצת אופיס, ודברים שלא ממש גורמים למחשב שלכם "להזיע" – אז כיום כמעט כל כונן SSD יכול לתת לכם מענה. ככלל, אם קונים, אני ממליץ ללכת על גודל של 500 ג'יגהבייט ומעלה (אם התקציב מאפשר זאת).

לאלו שיותר מפתחים אפליקציות, או עובדים עם אפליקציות גרפיות כבדות (פוטושופ, עריכת וידאו, אפקטים, תלת מימד וכו') ולאלו שמעוניינים לקנות את ה-SSD הטובים בשוק, אני אציין מספר דגמים:

  • סמסונג – המלכה בשוק. דגמים של ה-960 וה-970, ה-PRO או EVO (ה-PRO יותר מהיר)
  • אינטל – ה-900P או ה-905P בסידרת ה-Optane. שימו לב שהם יקרים מאוד אך ה-905P הוא ה-SSD הכי מהיר שיש כיום בשוק נכון לשעת כתיבת שורות אלו. שימו לב – הפתרונות של אינטל יעבדו רק אם יש לכם מעבדי AMD Ryzen או i7/i5/i3 מהדור השביעי (Kaby Lake) או דור שמיני (Coffee Lake).
  • Western Digital – סידרת ה-Blue או Black בגירסת M.2 NVME.

אלו שלא מומלצים – אני בד"כ לא פוסל SSD כי כמעט תמיד יש סקטורים שזה יכול להתאים להם גם אם הם לא מהירים כל כך, אך במקרה של אינטל, סידרת ה-Optane Memory Series – בגדלים 16,32,64 ג'יגהבייט אני ממליץ לא לרכוש. הם מבחינה טכנית פשוט זבל וכל דיסק SSD מכל יצרן יתן ביצועים הרבה יותר גבוהים עם הפרשי מחירים זעומים.

אז בחרנו SSD ואנחנו מכניסים אותו למחשב. לפרמט ולהשתמש? כמעט. כלל חשוב הוא לא לפרמט את הדיסק לניצול 100% ממנו אלא רק 90%. הסיבה לכך פשוטה: במסגרת התהליכים שבקר ה-SSD מבצע, הוא בודק תאים לבדוק שהנתונים תקינים וכשהוא נתקל בנתונים שיש סיכוי שתהיה בעיה איתם בקריאה/כתיבה, הוא מעבר אוטומטית את הנתונים לחלק שלא פירמטנו והוא מסמן את המקום שממנו הוא העתיק כמקום לא שמיש, כך שאנחנו אולי מפסידים חלק מהמקום בדיסק, אך מצד שני אנחנו מאריכים את אורך חיי הדיסק, וזה שווה את המחיר.

האם כדאי לוותר על הדיסק המכני? התשובה שלי: לא. דיסק מכני הוא מצד אחד זול ומצד שני יכול להכיל הרבה יותר מידע מאשר SSD (סתם לידיעה, סמסונג 850 EVO בגודל 4 טרהבייט יעלה לכם בחו"ל 1500-1700 דולר). בד"כ יצרן ה-SSD יציע תוכנה יחד עם ה-SSD שתעביר את ה-Windows ל-SSD וידע לנטר את הדיסקים כך שנתונים שהקריאה שלהם שכיחה יועברו ל-SSD והנתונים שבקושי קוראים אותם ישארו בדיסק המכני. לאינטל יש תוכנה כמו RST שעושה זאת ול-AMD יש הסכם עם חברת Enmotus למכור תוכנה ב-20$ שנקראת FuzeDrive (היא אמנם מצריכה התקנה של Windows על ה-SSD מחדש, אבל היא עושה עבודה הרבה יותר רצינית מה-RST של אינטל), ויש כמובן תוכנות צד ג' בשוק ל-Windows (חלקן חינמיות). למשתמשי Linux – אם אתם משתמשים ב-LVM במחשב שלכם, אז ה-LVM יכול לקבל כונן או ווליום או Partition כ-Cache ואפשר כמובן להשתמש בדברים כמו bcache כדי לקבל את אותה תוצאה.

דברים נוספים שכדאי לדעת:

  • מעתיקים קבצים של כמה ג'יגהבייט כל אחד? אל תצפו לכתיבה מהירה לאורך כל ההעתקה ברוב כונני ה-SSD (למעט ה-900P/905P וה-970 PRO). הסיבה? הזכרון החוצץ (Buffer) מתמלא ומתחיל לכתוב את הנתונים לשבבי ה-NAND וברגע שאין זכרון פנוי, הכתיבה נהיית איטית.
  • עובדים בפוטושופ ופתחתם קובץ עם מאות שכבות? אם זה לא SSD מהמהירים – יכול להיות שזה יהיה איטי במעט. זיכרו: דיסקים SSD זולים הם טובים בהעברת נתונים רציפה כאשר מדובר בהעברת קובץ גדול, אולם כשיש לו עוד 200 קבצים נוספים, הוא יהיה איטי.
  • מחירים: מחירי ה-SSD יורדים אבל לאט. אם מחירי הדגמים שציינתי לעיל יקרים, אתם מוזמנים להתסכל דור אחד אחורה או לקרוא כל מיני אתרים שמציינים מיקומים שונים לכונני SSD ומחירים.
  • אחריות – כיום כמעט כל יצרני ה-SSD נותנים מינימום 3 שנות אחריות, אינטל וסמסונג בד"כ נותנים 5 שנות אחריות ולדגמים מסויימים אפילו 10 שנות אחריות. חשוב לכל ה-Corporate.
  • משתמשי לינוקס ובחירת File System – אין ממש הבדל. כיום גם XFS, EXT4, BTRFS תומכים בפרמטר mount או עם פקודת fstrim. מערכת ZFS לעומת זאת תתמוך בגירסה 0.8 בפונקציונאליות הזו (אם כי קיימים טלאים שאפשר להשתמש בהם).
  • קונים גירסה M.2 והולכים לגרום למחשב "להזיע"? חפשו ברשת קירור טרמי ל-M.2. אחד החסרונות של M.2 (בחלק מהמקרים) הוא כשה"מקל" חם מאוד – הביצועים יורדים על מנת לשמור עליו. הפתרון הזה לדוגמא, הוא פתרון טוב.

ומה העתיד? אינטל דוחפת חזק את פתרון ה-XPoint שלה שהוא כרגע המהיר ביותר בשוק (אבל גם היקר ביותר – ה-905P שלהם בגירסת ה-600 ג'יגהבייט עולה 1220$ והוא יותר מהיר מגירסת ה-Enterprise שלהם!) אבל סמסונג לא נמצאת מרחוק עם ה-Z-SSD שלהם שמציע ביצועי קריאה יותר מהירים מכל דבר אחר בשוק (ביצועי כתיבה, לא משהו בדור הנוכחי).
סביר להניח שבשנה הבאה נראה SSD מבוסס QLC (שזה 4 נתונים נכתבים/נקראים בכל תא). החסרון הענק שלו הוא מהירות הכתיבה שתהיה די "זוחלת" (בהשוואה ל-SSD אחרים), אבל מצד שני נוכל לרכוש SSD כאלו בגדלים של 4 ו-8 טרהבייט במחיר שלא מגיע לאלפי דולרים ובכך נוכל להחליף כוננים מכניים ב-SSD.

לסיכום: כונני SSD נותנים ביצועים הרבה יותר מהירים מכונני דיסקים מכניים, אבל הם גם "חיות" שונות וכדאי לשים לב להבדלים. השוק מוצף ב-SSD שונים ולכן כדאי לבצע מחקר קטן לפני ששולפים את כרטיסי האשראי. כדאי לשים לב להוראות יצרן לדברים כמו לא לפרמט SSD ל-100% ואם מדובר ב"מקל" M.2 לגבי עניין החום.

חושבים לשדרג ציוד? תתכוננו לעליית מחירים

בבלוג זה אני לא מכניס עניינים הקשורים לפוליטיקה מכיוון שלכל אחד יש דעה משלו ואני ממש לא מעוניין לערבב טכנולוגיה עם פוליטיקה.. עד שמגיע דונאלד טראמפ.

הסיפור די פשוט: דונאלד טראמפ צודק בטענה שלו (שאותה העלו גם נשיאים ושרים קודמים בממשלים הקודמים) על כך שסין פשוט מכריחה כל חברה שמעוניינת לעבוד עם סין, לעבוד עם "שותף מקומי" ובדרך להעביר את כל הקניין הרוחני (ה-IP בשפה המקצועית) ל"שותף המקומי". מכאן עד העתקה מוחלטת של כל הקניין הרוחני ויצירת "תואמים" וחיקויים זולים – המרחק קצר. בממשלים קודמים בארה"ב ניסו פה ושם למצוא הסכמות או פשרות כלשהם עם הסינים, הסינים מצידם פה ושם עשו קולות שהם מוכנים להתחשב ואולי קצת להעניש כל מיני מעתיקים. כמובן שכל זה נעשה טיפין טיפין ולא בצורה רצינית. בממשל הנוכחי (טראמפ) – הנשיא החליט לאחר שהוא החמיא מכאן ועד הודעה חדשה לנשיא סין – להיכנס למלחמת תעריפים עם סין, רק שהמלחמה הזו לא הגיעה עם מחשבה ארוכה, אלא פשוט ב"שלוף" לתשובות של עיתונאי סקרן בסיום איזו ישיבה שנערכה בבית הלבן. לאחר מכן הוחלט לשנות את כמות המיליארדים והתחומים/מוצרים שיהיה עליהם מסי יבוא. בהתחלה זה היה רק ברזל ואלומיניום, עכשיו נוספו לרשימה יותר מ-1300 מוצרים ותתי מוצרים. הסינים בתגובה גם פרסמו רשימות משלהם מה המוצרים מייבוא אמריקאי שעליהם ישולם מכס בגובה 20-25%.

בקיצור – כל כלכלן שפוי אומר שהמלחמה הזו היא אסונית ועדיף היה ללכת דרך בית המשפט של ה-WTO ואולי לחשוב ברצינות על צעדים אחרים שנעשים כרגע ב"שלוף".

ונחזור לטכנולוגיה.

כיום כל שרת, סוויצ', סטורג' מורכב (וחלקית מיוצר) בסין. בכל ציוד כזה יש עשרות, מאות ולפעמים אלפי רכיבים שנוצרים במדינות אחרות שאינן סין, אך אותם שבבים, לוחות, קבלים וכו' וכו' מגיעים אל סין אל אחת מהיצרניות המחשבים/שרתים/חומרה הגדולות (כמו Quanta, Pegasus, FoxConn, Lotes ואחרים) ושם הדברים מורכבים ברמות שונות (רוב ה-PCB באותם ציודים לדוגמא מודפס בסין ועליו מורכבים השבבים וכו'), נארז ונשלח לארה"ב או למדינות אחרות בהתאם לבקשת הלקוח.

עכשיו נחבר את הדברים: משרד המסחר האמריקאי הוציא מסמך (שהוא אינו סופי ונתון לשינויים במהלך ה-40 יום הקרובים) וניתן לקרוא את המסמך כאן. אלו שיציצו במסמך מוזמנים להיעזר במעט סבלנות – המסמך לא ממש מציין "שרתים", "סטורג'", "סוויצ'ים" וכו' – אלא מדבר על חלקים שונים, כמו לוחות אם או לוחות PCB, דיסקים קשיחים, קבלים ועוד אלפי פריטים – שעליהם יחול 25% מס יבוא.

אני משער שעתה יאמר קורא הבלוג "חץ, ציוד שקונים פה בארץ לא מגיע ישירות מארה"ב אלא מגיע מאירופה, בריטניה ולפעמים ישירות מסין כך שהמסים האלו לא ממש חלים על רכישת ציודים לישראל", וזה נכון .. חלקית. אני אתן דוגמא מהעבר: לפני מס' שנים הייתי צריך לרכוש עבור לקוח כמה מאות דיסקים קשיחים לטובת הקמת ארכיב. באותם ימים התרחש צונאמי גדול בטיוואן ואחד מהמפעלים של יצרן דיסקים קשיחים הושבת, מה שאוטומטית העלה את המחיר ב-35-50% (ואלו היו דיסקים SAS Enterprise, ממש לא זולים) וגם היבואן בארץ העלה את המחיר צ'יק צ'יק ב-46% לאותו סוג דיסקים ספציפי, רק שבמקרה זה הגיע לי מידע ממישהי אצל אותו יבואן שהדיסקים שהזמנתי – נמצאים בחיפה, ובקיצור מנסים לעשות עליי "שיטת מצליח". אחרי סידרת צעקות היבואן החליט לרדת מהתרגיל.

וזה מה שלדעתי יכול להיות שיהיה כאן. יבואנים ויצרנים מחפשים כל דרך (ואני לא מדבר ספציפית על ישראל) להעלות מחירים. ציוד שעולה בארה"ב 100$ באירופה הוא מטפס ומעוגל ל-100 יורו (גם כשהמסים, אם יש מסים עליו – כלל לא גורמים למחיר להיות 100 יורו), כך שגם עניין המכסים והמלחמת מסחר בין ארה"ב לסין עלולה "לזחול" ולתרום לעליית מחירי החומרה (ותמחקו את ה"עלולה" אם אתם קונים ציוד לאתר DR בארה"ב).

לכן, אם אתם חושבים לרכוש חומרה בקרוב, אולי בחודשים הבאים, נסו להתעניין לגבי המחירים הנוכחיים כך שיהיה לכם Reference לעתיד, נסו לדבר עם הנציגים לראות אם יש השפעה של מלחמת הסחר על המחירי ציוד ואם אתם רואים שאתם מקבלים הצעות מחיר שכוללים כל מיני תוספות, תזכרו שרוב היבואנים המקומיים לדוגמא – מקבלים את הציוד מאירופה ולא מסין ולא מארה"ב.

חג שמח 🙂

המלצות לגבי שרת ZFS ל-Enterprise

בחודש שעבר פורסם כאן פוסט לגבי בניית שרת NAS במחיר זול מאוד (2416 שקל כולל הדיסקים). הפוסט הנוכחי ידבר על קוניפיגורציה מומלצת לשרת שאמור לשרת מספר שרתים, ושאמור לתת Throughput רציני. הפוסט לא ידבר על איך להגדיר אלא מה מומלץ שתשיג.

נתחיל במעבד: ל-ZFS אין צורך במעבדים ממש חזקים, כך שעד גבול מסויים אתה יכול להשתמש במעבד Xeon נמוך מאוד או מעבד Atom שמיועד לשרתים (סידרה C25XX או C27XX). מה הגבול? הגבול קשור לדברים שאתה רוצה ממערכת ZFS. אם לדוגמא אתה צריך Deduplication או הצפנה, תצטרך בהחלט משאבי מעבד טובים כמו Xeon E3 / E5.

שמתם לב שלא הזכרתי לעיל מעבדים כמו כל סידרת ה-i5/i7? הסיבה לכך פשוטה: שרת ZFS ב-Enterprise צריך זכרון ECC, ומעבדי i3/i5/i7 (או מעבדי AMD מסידרה 8XXX/6XXX ומטה) אינם תומכים בזכרון זה. כשמדובר בשרת ביתי, חשיבות הדיוק של קריאת הנתונים מהדיסקים אינה כה קריטית ורוב הזמן לא תהיה בעיה, אבל ב-Enterprise, במיוחד שאתה מחבר שרתים לשרת ZFS, כל ביט חשוב שיעבור בדיקה ויגיע ליעדו בצורה תקינה (זה היתרון של ZFS – הוא לא בודק checksum של כל מה שהוא כותב לדיסקים, אלא גם הפוך, כשהוא קורא ושולח אותו, דבר שלא מבוצע במערכות מתחרות שמשתמשות במצבי RAID חומרה, וכך יכולים לקרות גם מצבים לא נעימים של bit-flip) ולכן זכרון ECC הוא חשוב מאוד.

אם דיברנו על זכרון: כמות הזכרון שצריך לשרת ZFS מאוד תלויה בשרותים שתריצו על שרת זה החוצה (SMB, NFS, iSCSI וכו'). שרותים כאלו צריכים זכרון. גם ZFS בעצמו צריך לא מעט זכרון, ושוב, במיוחד אם אתה רוצה להשתמש ב-Deduplication – תצטרך ערימה של מקלות זכרון (עם ECC).

בברירת מחדל, ZFS ישתמש בערך במחצית ה-RAM שיש במכונה שלך לצרכי ARC (סוג מסויים של Cache שיושב על ה-RAM) אבל המכונה תצטרך גם כונני SSD (תיכף אגיע לכך) לצרכי Cache. במקומות רבים התיעוד של ZFS הולך עם "כלל אצבע" שיש צורך ב-1 ג'יגהבייט זכרון על כל טרה דיסק שאתה מכניס (מדובר על טרהבייט "ברוטו" לפני RAIDZ) אבל אם אינך משתמש ב-deduplication, כלל זה אינו נכון. מנסיוני, אני ממליץ על הדברים הבאים:

  • 16 ג'יגהבייט זכרון על מערכת בינונית שכוללת בין 4-8 דיסקים של 1-3 טרהבייט
  • 32 ג'יגהבייט זכרון על מערכת שמורכבת מ-8-16 דיסקים של 2 טרהבייט
  • 64 ג'יגהבייט זכרון על מערכת שמורכבת מ-12-24 דיסקים של 2-4 טרהבייט

חשוב לציין: את הגדרות ה-Cache של ARC ניתן כמובן להגדיר מבחינתם מינימום/מקסימום, ולכן אלו רק המלצות ולא "כללי ברזל", אך ככל שהשרת ZFS מגיש/מקבל יותר ויותר קבצים והעומס גודל – יש צורך ב-ARC גדול יותר, כך שהמערכת תגיש קבצים בצורה מהירה יותר.

דיסקים קשיחים: את נושא הדיסקים אחלק ל-3:

  1. מערכת הפעלה – מכיוון ש-ZFS עצמו לא משנה הרבה דברים במערכת, כל דיסק קשיח קטן יכול להספיק. את קבצי ההגדרות של ZFS ניתן בקלות לגבות לתוך מערכת ה-ZFS (או החוצה), כך שגם אם הדיסק הזה הולך, אפשר להקים על דיסק חדש לינוקס מינימלי, להתקין את ה-ZFS, לבצע import של ה-pool ואולי להעתיק קובץ הגדרות יחיד, לבצע reboot (לשם בדיקה) ולחזור להשתמש. למחמירים, אפשר להכניס את מערכת ההפעלה על 2 דיסקים קטנים ב-RAID-1 (שאינו ZFS), אבל זה מיותר ברוב המקרים (הח"מ עובד בתקופה הנוכחית על סקריפט להתקנת כל המערכת הפעלה עבור ה-ZFS ישירות לתוך ה-ZFS עצמו כך שכמעט ולא יהיה צורך במחיצות נפרדות על ext3/4/xfs, והצורך היחידי יהיה מחיצות עבור UEFI ו-boot/ שאותן אפשר להכניס על כרטיס SD כי הן לא משתנות.
  2. דיסקים ל-Cache ול-Logs (נקרא ZIL – ZFS Intent Log) – כאן מומלץ על דיסקים SSD, מומלץ לפחות 2-4 דיסקים. ל-logs עצמם יש צורך ב-Partition קטן מאוד (אין צורך יותר מ-5 ג'יגהבייט), וכל שאר המקום ב-SSD יחובר יחדיו (כמו RAID-0) לשמש כ-Cache גם לכתיבה וגם לקריאה. הנתונים עליו אינם חשובים והם בין כה מתאפסים בזמן reboot, אבל עצם קיומם נותן ל-ZFS אפשרות לתת ביצועים ממש מעולים. אין צורך לקנות כונני SSD ממש גדולים (1 טרה ומעלה), אפשר להסתפק ב-2-3 כוננים של 256 ג'יגהבייט – בהתאם לעומס המתוכנן שאתם רוצים להעמיס על אותו שרת ZFS.
    לגבי סוג של SSD – אנחנו ב-2015, כיום כונני ה-SSD מחברות רציניות (כמו סמסונג, סאנדסיק, אינטל, וכו') כוללות בקר בכונן SSD שיודע מתי לכתוב את הנתונים בצורה שהכי פחות תשחק את הכונן, ומבחינת TRIM – מערכות לינוקס (ZFS על לינוקס) יודעות לתמוך ב-Trim על מנת להאריך את חיי הכונן.
  3. דיסקים קשיחים – ידוע לי כי ב-Enterprise מאוד אוהבים דיסקים מבוססי SAS ו-ZFS מאוד שמח לעבוד עם דיסקים כאלו, אולם ניתן לעבוד גם עם דיסקים מבוססי SATA, ולפני שגבות יורמו לאחר קריאת השורה לעיל – הדיסקים שיצאו בשנת 2014 לפחות הם אמינים לא פחות מדיסקים מבוססי SAS ולראיה – הרחבת האחריות שיצרני הדיסקים ביצעו לאחרונה. כך לדוגמא עם דיסקים Red Pro של Western Digital (כן, עם חיבור SATA) האחריות הורחבה מ-3 ל-5 שנים.
    אני מניח שרבים יטענו כי דיסקים SAS נותנים ביצועי כתיבה/קריאה הרבה יותר מהירים, אבל בעולם ה-ZFS הדברים שונים: הכל נכנס ויוצא דרך 2 שכבות ה-Cache (ה-ARC ו-L2ARC) שאחת מהן יושבת על ה-RAM והשניה יושבת על SSD. יש כמובן דיסקים SAS עם בקרים שכותבים/קוראים במהירות מדהימה של 12 ג'יגהביט לשניה, אבל המחירים שלהם מאוד גבוהים. אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה לגבי SAS מול SATA בהתייחסות ל-ZFS.

מבחינת ברזל שיארח את הדיסקים, אפשר כמובן ללכת בשיטה הקלאסית של להכניס את הכל על שרת 2U או 3U בהתאם לכמות הדיסקים שאתם מכניסים, וזה עובד מצוין.
אישית ההמלצה שלי היא להפריד בין הדברים. להשתמש (לדוגמא) בשרת 1U שבו ישב הדיסק עם מערכת ההפעלה, וכונני ה-SSD (ב-1U אפשר להכניס בקלות 6 כונני SSD) כשכל הדיסקים הם 2.5". שאר הדיסקים המכניים יכולים לשבת בתוך מארז JBOD שמתחבר ב-SAS חיצוני לשרת 1U.
הסיבה להמלצה? כמה סיבות:
* במארזי JBOD אין הרבה אלקטרוניקה שיכולה להתקלקל (אין זכרונות, אין לוח אם)
* קל לשרשר JBOD נוספים אם רוצים להתרחב.
* ב-JBOD יש לוגיקה פשוטה – backplane ובקר.
* אפשר להעביר את ה-JBOD למערכות אחרות במידה ויהיה לכך צורך.

חיבורי רשת – מכיוון ש-ZFS רץ על לינוקס מערכת הפעלה, מי שמטפל בכל עניין התקשורת פנימה החוצה זו מערכת ההפעלה, לא ה-ZFS, כך שאפשר להשתמש בכל סוג חיבור שמעוניינים, החל מחיבור Ethernet של 1 ג'יגהביט ועד Infiniband בחיבור EDR ומעלה או בכלל להשתמש בסיבים אופטיים. הכל תלוי בתשתית שיש לכם ובהשקעה שאתם רוצים להשקיע.
ההמלצה שלי לכל הפחות היא להשתמש ב-4 חיבורי רשת שקיימים בכל שרת מכובד, ולהפריד בין iSCSI, SMB, NFS וכמובן ניהול. אם אתם משתמשים בפרוטוקול יחיד כלשהו (iSCSI לדוגמא) אז אפשר כמובן לצרף חיבורים וגם להגדיר את החיבורים בשיטות שונות.

אלו בעקרון ההמלצות. אין שום בעיה לקחת PC, לדחוף כמה דיסקים ולהרים מערכת ZFS, אבל התוצאות יהיו בהתאם. מערכות ZFS אינן "קסם" והן דורשות משאבים (במיוחד תהליך ה"קרצוף" שמומלץ שירוץ אחת לשבוע אם מדובר בדיסקים SATA או אחת לחודש אם מדובר בדיסקים SAS).

גילוי נאות
כותב שורות אלו מוכר שרותי יעוץ/הקמה/הגדרות למערכות יוניקס/לינוקס עם ZFS