קוד פתוח מול קוד סגור ו"נעילת" לקוחות

כיועץ לארגונים בכל מה שקשור לתוכנות הקשורות לאוטומציה, עננים, קונטיינרים וכו' – אני נזהר מלהיהפך לאיש מכירות קלאסי. כוונתי היא שכשאני מגיע לחברה ואני צריך להציג רעיונות לפתרון או טכנולוגיה – אני מציג שמות (ו/או הדגמות) של מוצרים שיכולים לפתור את הבעיה או ביצוע הפרויקט, אבל אני גם מציג גרסאות מתחרות שהם גם בקוד פתוח.

אישית – הדבר האחרון שאני רוצה להתקין אצל לקוח זה מוצר ש"נועל" את הלקוח עם אפליקציה או פלטפורמה כלשהי.

ניקח דוגמא: חברות גדולות שונות רכשו בעבר רשיונות רד-האט לינוקס לשרתים אבל יש להם גם מכונות שמריצות את אותו לינוקס בגירסת CentOS. אחרי זמן מה החברה רואה שהאנשים שעובדים עם ה-CentOS מקבלים עדכונים כמו גירסאות RHEL והחברה לא ממש משתמשת בשרותי התמיכה של רד-האט והם רוצים להעביר את מכונות הרד-האט הרשמיות ל-CentOS. רד-האט כמובן מתנגדת לרעיון ולעיתים היא יכולה לאיים שזה "לא חוקי" כי יש קניין רוחני בהפצה הרשמית, אבל מבחינה טכנית אין שום בעיה בעזרת מספר פקודות להעביר מכונה כזו ל-CentOS תוך הסרת הקניין הרוחני/גרפיקה/דברים נוספים של רד-האט. (אגב, אפשר גם לעשות את ההיפך). רד-האט יפסידו או ירוויחו מזה? לא ממש מעניין אותי ואינני רואה שום בעיה חוקית לבצע זאת. אני מציע מוצרים ואלטרנטיבות, ואינני מרוויח שקל ממכירת מוצרים. אני עושה את כספי משרותים שצריך לעשות עם המוצר הרשמי או בגרסאות הקוד הפתוח ובלבד שהעבודה שאני מבצע תהיה מלאה והלקוח יהיה מרוצה. זו, אגב, הסיבה שאני "דוחף" פה בבלוג את כל העניין של קונטיינרים – החיים למפתחים, ולמתחזקי התשתית כל-כך-קלים לאחר מכן!

אחד הדברים שאני מעוניין לשמוע מלקוחות פוטנציאליים או מתעניינים לגבי פתרון זה או אחר – הוא שימוש בקוד פתוח בחברה. באיזה כלים או פלטרפורמה הם משתמשים? האם הם מעוניינים להשתמש בקוד הפתוח ובמוצרי קוד פתוח בשאר מוצרים ובתשתית החברה? או שמבחינתם אין בעיה "להינעל" עם פתרון כלשהו שפעיל רק בזמן שמשלמים דמי מנוי חודשיים/שנתיים/דו-שנתיים/תלת-שנתיים וכו'?

הנה דוגמא: לא מעט חברות שנכנסות יותר ויותר בשימוש עננים ציבוריים "מגלים" כשהם משתמשים בלינוקס ומערכות CI/CD את האוטומציה, ותתפלאו – חברות רבות לדוגמא עד היום לא הכניסו שום אוטומציה. יש פלטפורמות אוטומציה רבות ללינוקס כמו Chef, Puppet, SALT ובוודאי עוד כמה – אולם אני ממליץ ספציפית על Ansible מכמה סיבות:

  • הקוד של "המנוע" – פתוח לחלוטין וכתוב ב-Python.
  • אין צורך ב-"שרת" Ansible. כל הפעילות היא Serverless לחלוטין.
  • הכתיבה של ה"תסריטים" (או Playbooks איך שזה נקרא ב-Ansible) היא פשוטה ולוגית. המשתמש יכול תוך שעה שעתיים אחרי שהוא קרא את התיעוד לכתוב דברים בסיסיים שיכולים לרוץ על המכונה שלו ומכונות אחרות, כך שעקומת הלימוד – היא די קטנה.
  • יש לכם שרתי Windows? אולי הגיע הזמן גם ששם תהיה אוטומציה? אז ל-Ansible יש גם מודולים ל-Windows, בין אם מדובר להתקין קבצי MSI, להגדיר IIS, להעתיק קבצים, פעולות דוט NET, ניהול משתמשים וקבוצות ודברים נוספים. העלות לחברה? יקרה מאוד .. אפס שקלים.
  • מחפשים ממשק Web? אתם יכולים לרכוש את Ansible Tower (וביחד עם זאת לקבל תמיכה רשמית מ-רד-האט) או שאתם יכולים להשתמש בממשק וובי אחר (ויותר בסיסי) בקוד פתוח שנקרא Ansible Semaphore.
  • חושבים לעבור לאוטומציה אחרת מסיבה כלשהי? לרוב המתחרים יש כלים אוטומטיים להעביר את ה-Playbooks שכתבתם אל המערכת החדשה (אם כי עדיין לא נתקלתי בחברה שעברה מ-Ansible למערכת אחרת).

כך, בעזרת פתרון כמו Ansible אין אפשרות "לכלוא" את הלקוח, וזאת בניגוד לכלים מתחרים סגורים/סמי סגורים (שימו לב שכלי אוטומציה מסויימים מציגים את עצמם כ"קוד פתוח" למרות שה"מנוע" שלהם הוא קוד סגור לחלוטין וקנייני ואי הארכת חוזה תיצור בעיות בקבלת תמיכה ובהמשך עבודה עם הכלי!) והלקוח יכול לעשות בכלי כרצונו.

אותו הדבר גם בכלים לניהול סביבת חיים (Life Cycle) של קונטיינרים וסביבות המורכבות מעננים פרטיים וציבוריים. ניקח לדוגמא את קטגוריית ה-CMP (כלומר Cloud Management Platform). בתחום זה יש מתחרים רבים, החל מ-VMWare עם ה-vRealize לגרסאותיו, RightScale, ועוד. האם פלטפורמות אלו מבצעות את מה שהן מבטיחות? בהחלט! אולם אם תפסיק לשלם את התשלום החודשי או השנתי, תיתקלו באחת מהסיטואציות הבאות:

  • במקרים כמו של RIghtScale – אתה "בן ערובה", כל עוד שתשלם – הכל עובד. הפסקת לשלם, תתחיל לבנות מחדש את כל מה שבנית – על מוצר אחר.
  • במקרים כמו vRealize אם אתה מפסיק לשלם, המערכת לא תתעדכן לשרותים והגדרות חדשות של עננים ציבוריים, OpenStack ואחרים, אין תמיכה ואין עדכונים לגרסאות חדשות.

לעומת זאת, במוצר כמו CloudForms שנותן לך לבצע CMP (כולל כמובן עמידה ברגולציות וכו'), אם לא בא לך לשלם יותר, אתה יכול לייצא ולייבא את ההגדרות, הקבצים והתכנים לגירסת הקוד הפתוח (ManageIQ) בדיוק כמו שאתה יכול לעבור מ-RHEL ל-CentOS מבלי לאבד פונקציונאליות או תאימות. כשזה מגיע לקונטיינרים, אתה יכול לעבור מגירסת OpenShift מסחרית ל-OpenShift Origin שמבוססת על Kubernetes כך שבעצם למעט שרותי תמיכה (שאותם תוכל לקבל מצד ג' בין כה), אינך מפסיד דבר. להיפך: אתה שומר על כל העבודה שהצוות ביצע ואפשר לאחר המרה לגירסת קוד פתוח – להמשיך לעבוד כרגיל.

לסיכום: לא חשוב אם החברה היא סטארט-אפ שממומנת בחסכונות של המייסד או אם מדובר בחטיבות מחשוב של בנק גדול ועתיר תקציבים: ה-ROI, ה-TCO והשימוש החוזר (re-usability) בפלטפורמה ובכלים הם לדעתי הדברים החשובים. ראיתי מספיק מקרים בהם הוצע ללקוחות כלי כלשהו בקוד סגור בעלות נמוכה (כי מדובר בחברה גדולה ומוכרת שרבים מקשיבים לפתרונות שהיא מקימה) ועתה כשצריך לעבור לעננים וקונטיינרים – החברה צריכה להשקיע תקציבים גדולים כדי לעבור לפלטפורמות קוד פתוח. לכן – חשוב מאוד לבדוק גם כלים בקוד פתוח או כלים מבוססי קוד פתוח וגם להשקיע במחשבה איך לא למצוא את עצמכם "נעולים" באותו כלי או באותה פלטפורמה.

שבוע טוב 🙂

אז אתם רוצים ללמוד על קונטיינרים

אני רוצה להתחיל את הפוסט במשהו שאמרתי למפתחים בחברה גדולה (שאינה חברת תוכנה): יכול להיות שאינכם משתמשים כיום בקונטיינרים, אבל מחר, מחרתיים, אולי עוד שנה ואולי מעט יותר – אתם תעברו להשתמש בקונטיינרים וה-Push לעבור לקונטיינרים יגיע מכל מיני כיוונים, אם זה מצד יצרני מערכות הפעלה (מיקרוסופט, רד-האט, SuSE, סאן/אורקל), אם זה מהמנמ"ר או מנהל ה-IT הראשי שיבינו שעל אותה תשתית שמריצה כיום את האפליקציות אפשר להריץ יותר אפליקציות ומכל מיני כיוונים אחרים – זה יגיע בסוף. קונטיינרים זה לא משהו שקשור לטרנד (זה קיים בתצורות שונות כבר 30 שנה, תשאלו את IBM, ואת Sun לשעבר) – זה קשור לניצול תשתית בצורה טובה יותר, לחסכון בעלויות (כשאתם משתמשים בתשתיות של ספקי ענן/פלטפורמה ציבורית) ובקיצור – זה לא משהו שאולי תעברו אליו, זו שאלה של מתי תעברו לזה. קונטיינרים אינם מחליפים תשתית וירטואליזציה, הם משתמשים באותה תשתית וירטואליזציה קיימת כך שאין צורך להחליף תשתיות.

אבל לימוד לגבי קונטיינרים שונה באופן די משמעותי מדברים אחרים.

הבה ניקח שפה כמו Python. נניח שאתם רוצים ללמוד את השפה. אתם לוקחים ספר, אולי קורס וידאו אונליין ואתם מתחילים לאט לאט ללמוד איך לבנות מערכים, מחרוזות, איך להדפיס למסך, איך לקרוא ולכתוב קבצים ועוד דברים רבים. בשביל לנסות את הדברים ולכתוב בעצמכם, אתם תתקינו Python על מערכת ההפעלה החביבה עליכם (בלינוקס ובמק זה מובנה) ואתם תתחילו לעבוד עם כל עורך טקסטים כדי לבנות את קבצי ה-Python ולאחר מכן להריץ אותם בעזרת פקודת python פשוטה. מאוחר יותר שתרצו לבנות פרויקטים ב-Python (ובעצם כמעט בכל שפה אחרת) אתם תשתמשו ב-IDE כלשהו שיעשה לכם את החיים יותר קלים. אם אתם עובדים בצוות, אז סביר להניח שתשתמשו ב-GIT כדי לאחסן את הקוד (ובוודאי ה-IDE יתמוך ב-GIT כדי להקל על העבודה). בקיצור – אם אתה מכיר Python, את עניין העבודה בצוות ושימוש בכלים שונים או ב-API שונים תוכל ללמוד תוך זמן קצר. אף אחד לא יסרב לשכור אותך אם אינך מכיר API זה או אחר או כלי IDE זה או אחר.

עם קונטיינרים לעומת זאת .. הדברים שונים. (בפוסט זה אני אתייחס לקונטיינרים וכו' כשהם רצים על תשתית שלכם מקומית או על מכונות EC2, ולא ECS של אמזון או GKE של גוגל). עם קונטיינרים יש לנו 2 (או 3) "שכבות שונות".

הדבר הראשון שאתם צריכים להכיר, זה: מה זה קונטיינר? את העניין שקונטיינר הוא בשום פנים ואופן לא מכונה וירטואלית (VM), את העניין של מה זה DockerFile (או docker compose – כל אחד והעדפותיו… לא שופט), מהו Image, איך הוא נוצר, מהם 2 מצבי הרשת שיש לקונטיינרים, איך קונטיינרים מתקשרים בינם לבין עצמם ובינם ל-Host, מהם "שכבות" ה-File-system בקונטיינרים, שימוש ב-Container Registry, אבטחת קונטיינרים ויש עוד כמה וכמה נושאים שצריך ללמוד בכדי להכיר טוב קונטיינרים. כמו שאתם יכולים להבין, לא מדובר במשהו שיושבים אחה"צ או באיזה ערב אחד בבית ולומדים במכה אחת. תצטרכו לזה כמה ימים כדי להכיר זאת – והכרת הקונטיינרים היא חובה לכל איש Devops או לכל מי שיבנה קונטיינרים בחברה.

אחרי שלמדנו את הבסיס על קונטיינרים, אנחנו נגלה שהמערכת (כמו Docker) שמריצה את הקונטיינרים היא מערכת די "טיפשה". היא לא יודעת לצוות כמה קונטיינרים ביחד, היא לא יודעת לעשות Load Balancing, היא לא יודעת לעשות Scaling, היא לא יודעת להפעיל שרידות אם קונטיינר נפל והיא לא יודעת לעשות דברים רבים – מהסיבה הפשוטה שמערכת כמו Docker לא בנויה לזה. בשביל זה אנחנו צריכים את השלב השני.

השלב השני הוא מה שנקרא מערכת ניהול Scheduling – זו בעצם תהיה המערכת שתעשה מה שתיארתי לעיל והרבה יותר, וזו מערכת שמשתשמת ב-Docker כדי לבצע את הדברים אך היא מוסיפה דברים רבים (שוב, כפי שתיארתי לעיל וזהו תיאור מאוד מתומצת). ישנן מערכות ניהול רבות אבל בד"כ אתם תשתמעו על Kubernetes, Docker-Swarm, ו-Apache Mesos (ויש כמובן עוד אחרות).

איזו מהמערכות כדאי ללמוד? (חשוב לשים לב – כמות הלימוד בשלב זה היא גדולה בהרבה מאשר לימוד על קונטיינרים שבשלב הראשון) זה מאוד תלוי: אם אתם לומדים זאת כחלק מהעבודה, אז כמובן שמומלץ ללמוד על המערכת שאתם משתמשים/הולכים להשתמש. אם לעומת זאת אתם לומדים בבית כחלק מתגבור הידע שלכם, אז מומלץ ללמוד על Kubernetes. ה-Kubernetes היא מערכת בקוד פתוח שמפותחת ע"י גוגל ורד-האט וכיום היא הכי פופולרית בשוק (ברגע שתפסתם ולמדתם טוב את Kuberenetes, המעבר למערכות כמו Docker Swarm הוא די קל, אם כי הוא לא כזה קל כשצריכים לעבוד עם Mesos).

הלימוד על Kubernetes הוא יותר מורכב מלימוד על קונטיינרים, אתם תצטרכו ללמוד על מושגים רבים וגם לא מעט על לינוקס, על Nodes, Pods ועוד כל מיני דברים – אבל מנסיון אני יכול לאמר – זה שווה. ברגע שמכירים את המערכת, יכולים ליצור דברים מופלאים.

השלב הבא הרבה יותר קצר והוא מצריך שתהיה לכם גישה למערכת וירטואליזציה כלשהו (גם VirtualBox יספיק לשם כך). בשלב זה כדאי ללמוד על מערכות הפעלה רזות. בלינוקס זה מערכת כמו Atomic. ה-Atomic זו מערכת הפלה מאוד רזה שנועדה להתקנה על שרתים או מכונות VM שיריצו את הקונטיינרים, את Kubernetes ועוד. זו אינה מערכת שמבוססת על DEB או RPM אלא מערכת של קובץ אחד (כך שאין אפשרות לעדכן חלק אחד בה. עדכון שלה הוא עדכון של כל המערכת והיא אינה שומרת מאומה למעט דברים מסויימים בתיקיה מסויימת). יתרונה הגדול על פני מערכות לינוקס מסורתיות הוא שמבחינת משאבים – המערכת מנצלת מעט מאוד. אם אתם משתמשים ב-Windows, אז כדאי שתכירו את ה-Nano Server שעליו ירוצו הקונטיינרים ומערכת ה-Scheduling.

סיימנו? כמעט 🙂

אחרי שתלמדו את Kubernetes, אתם תלמדו שלמערכת יש יתרונות רבים אבל יש לה גם חסרונות כמו אבטחה, עבודה בצוותים, שילוב ב-CI/CD, יצירת חיים יותר קלים למפתחים (שלא יצטרכו שוב ושוב לכתוב Dockerfile ודברים נוספים) וגם יהיה צורך להתגבר על הרעיון ש-Kubernetes בברירת מחדל לא מאפשר גלישה/גישה לקונטיינרים מבלי לשבור את הראש ולהשקיע בכל מיני פתרונות חצי אפויים (בניגוד לעבודה בענן, שם Kubernetes יכול עם פקודה אחת לתת גישה מבחוץ לקונטיינרים ולאפליקציות לקונטיינרים).

וכאן אני ממליץ על OpenShift – גירסת הקוד הפתוח (Origin) או הגירסה המסחרית. OpenShift בעצם מרחיב את היכולות של Kubernetes בכך שהמערכת עצמה מוסיפה דברים שתיארתי לעיל כמו projects, HAProxy, אבטחה עם SELinux, עבודה באופן מסודר עם Storage (תוך הפרדה של יצירת Volume ע"י מנהל המערכת ושימוש ב-Volume ע"י משתמש רגיל. משתמש רגיל אינו יכול ליצור Volume ב-OpenShift אבל מכיוון ש-Kubernetes לא ממש מכיר אבטחה, הוא מאפשר לכל משתמש גם ליצור Volume, לחרדת מנהל הסטורג' בחברה). עם OpenShift אנחנו יכולים לבנות את השרותים, קונטיינרים וכל הדברים דרך ממשק ה-WEB או דרך קבצי YAML או JSON (שוב, כל אחד והעדפותיו…), תוך שימוש במשאבים נוספים הקיימים כמו קטלוג שרותים שהוקם לחברה פנימית (דבר שלא קיים ב-Kubernetes). יתרון נוסף שיחשף בקרוב (לגבי Kubernetes ו-OpenShift) זה שבגירסה הבאה תוכלו להריץ קונטיינרים גם על Windows וגם על לינוקס על מערכת Kubernetes/OpenShift אחת.

אני מניח שאחת השאלות שישלחו אליי לאחר פוסט זה תהיה לגבי תיעוד, וכאן ההמלצה שלי היא לקחת תיעוד נפרד לכל דבר. גם על Kuberentes וגם על Docker יש תיעוד מעולה של חברת Oreilly. אם אתם רוצים ללמוד על OpenShift – התיעוד הרשמי הוא די טוב – רק אם למדתם טוב את 2 הדברים שציינתי, אחרת התיעוד שקיים לא יעזור לכם הרבה (מנסיון! מה לעשות שכשזה מגיע לתיעוד טוב, תמצאו 2 חברות שעושות טוב את העבודה: IBM ו-מיקרוסופט).

לסיכום: אם אתה רוצה להיות איש Devops, אז אתה צריך ללמוד את הדברים הללו אתמול. אם אתה לומד שפת תכנות כלשהי, הכרת קונטיינרים רק תעלה את ההערכה אליך בעת הראיון (אם תזכיר כמובן את הידע הזה בקורות החיים או בראיון..). אם אתה איש תשתיות IT, הכרה לפחות בסיסית של קונטיינרים יכולה לעזור לך בהסברה הפנימית בחברה אם לקחת/להטמיע/לרכוש תשתית קונטיינרים זו או אחרת.

חג שבועות שמח לכולם 🙂

על קונטיינרים ו-Appliance

בעשור האחרון סייעתי לא פעם ולא פעמיים בהקמת Appliance לחברות פיתוח, כתיבת החלקים של גיבוי, עדכונים, וגם Installer כשהיה צריך. בד"כ החלק שלי היה יותר קשור לרמת ה-OS, דיסקים, הגדרות מערכת וכו' ופחות כתיבת קוד לאפליקציה עצמה.

אם יש משהו שאני יכול לאמר על Appliances זה שהחיים איתם מבחינת הכנה – אינם קלים. תמיד אפשר כמובן לכתוב איזה updater לדוגמא שיתחבר לכל מיני מאגרי חבילות (REPO) ויוריד את חבילות מערכת ההפעלה ועדכוני התוכנה וחתימות (אם צריך, נניח), אבל מה אתה עושה אם לקוח לא מוכן לחבר את ה-Appliance עקב הוראות בטחוניות באותה חברה/מוסד/ארגון? אתה צריך ליצור מעין "Delta" של החבילות סיסטם + עדכונים ולשלוח לו את זה כדי שהוא יוריד לדיסק און קי, "ילבין" ויתקין את זה.

נחשוב על סיטואציה שמתרחשת אצל כל חברה שמייצרת Appliance (בין כ-VM ובין כקופסא פיזית) – החברה החליטה שבמסגרת הגירסה הבאה של התוכנה, היא מחליפה בדרך גם את הפצת הלינוקס שלה, ולא חשוב אם מדובר בשדרוג לגירסה אחרת מאותה הפצה או במעבר מ-Ubuntu ל-CentOS. המימוש לתהליך הזה די מורכב הואיל ומדובר על דריסה של מערכת קיימת ואם זה נשבר באמצע, ללקוח יהיה Appliance במצב לא שמיש (נקרא גם Brick). מעבר לכך זה גם מאוד תלוי אם המערכת הוקמה עם Volume Management (תתפלאו כמה Appliances אין להם את זה) ושההגדרות והנתונים יושבים על Logical Volume אחד, ה-DB יושב על Logical Volume אחר וכו' וכו'. בלי זה – כתיבת השדרוג הולכת להיות מורכבת ומסובכת (מנסיון…)

וכאן בדיוק קונטיינרים יכולים מאוד לעזור בשילוב LVM (ר"צ של Logical Volume Manager). את ה-Appliance אפשר לבנות בתצורה הבאה לדוגמא (בניכוי כל הדברים הקשורים ל-Volume Groups וכו'):

  • מחיצת boot/ בגודל 1 ג'יגהבייט (זה הסטנדרט המומלץ בסנטוס 7, אגב) ללא LVM
  • LV לוגי שמכיל את ה-OS עצמו בלבד.
  • LV שמכיל את ספריות ה-DB וקבצי קונפיגורציה
  • LV שמכיל קונטיינרים
  • LV לגיבויים
  • LV שמיועד לקבצים זמניים, Cache וכו'
  • LV ספייר (ריק, לשימושים שונים במהלך חיי ה-Appliances כמו פריסת Plugins זמניים, קבצי התקנה זמניים ועוד ועוד)

מבחינת ה-OS הוא יהיה המינימום שבמינימום. צריך להיות מותקן בתוכו Docker ואולי עוד כמה דברים קטנים (כדאי להכליל את curl ואולי גם סקריפטים לדיאגנוזות שונות)

מבחינת קונטיינרים, יהיו במערכת מינימום 2 קונטיינרים (או 3, תלוי בחברה, מה המוצר, מורכבות ועוד):

  • בקונטיינר הראשון תרוץ אפליקציית Web שמטרתה העיקרית היא ניהול ה-appliance עצמו ברמת סיסטם: עדכוני תוכנה, יצירת גיבוי ושחזור, הרצת בדיקות תקשורת, התחברות ל-AD (אם צריך) ו/או למערכות אחרות. לאותו קונטיינר אנחנו נמפה הן את ה-DB והן את תיקיית קבצי הקונפיגורציה כך ששינויים ישמרו, גם אם לקונטיינר יקרה נזק/יפול/ימחק. לקונטיינר הזה המשתמש יגש דרך כתובת ה-IP של ה-appliance אך דרך פורט אחר שאינו 80/443 ומומלץ שיהיו לו יוזרים שונים מהיוזרים שמשתמשים ב-appliance עצמו.
  • בקונטיינר השני תרוץ האפליקציה העיקרית שלנו וגם בקונטיינר זה אנו נמפה את התיקיות קונפיגורציה ואת תיקיית ה-DB. לכאן המשתמש יגיע דרך HTTP או דרך HTTPS לפי העדפותיכם כמובן (אגב, טיפ קטן לחברות שבונות appliances – תנו דרך קלה להכניס תעודות SSL).
  • אופציונאלי: קונטיינר שלישי יריץ את ה-DB וגם אליו נמפה את תיקיית ה-DB. הסיבה שאני ממליץ להפריד את ה-DB לקונטיינר אחר היא שבמקרים רבים ללקוח יש הרבה פעילות וה-Appliance מגיב באיטיות כשהוא בעומס, ולכן כדאי לחשוב על מתן אפשרות הקמת Appliance רק עם ה-DB.

היתרונות בעבודה בדרך זו:

  • יצרן ה-Appliance יכול להשתמש בכל גירסה באיזו הפצת לינוקס שירצה, מבחינת המערכת – זה בסך הכל Image שקונטיינר מריץ. האפליקציה בקונטיינר מתממשקת לתיקיה של ההגדרות וה-DB ויכולה לזהות אם ההגדרות ישנות (או הנתונים ב-DB ישנים) ולשדרגם בהתאם.
  • כשיש עדכון חרום או עדכון רגיל שאיננו החלפת גירסת Major, העדכון שירד יהיה די קטן והוא ירד בצורה מאובטחת מ-repository של היצרן דרך התשתית של docker, המערכת תעדכן את קבצי ה-image, תבנה קונטיינר חדש ותחליף את הקיים בצורה שקופה.
  • כשיש שדרוג לגירסת Major חדשה, קונטיינר אחר נותן חוויית שימוש הרבה יותר אינפורמטיבית ללקוח, הוא יכול לראות מה קורה מבחינת אחוזי הורדה, מה המערכת עושה.
  • עדכוני מערכת ההפעלה הראשית (שאינה נמצאת בקונטיינר) הם בטוחים וגם אם יש תקלה, המקסימום שיהיה צורך זה לעדכן את ה-OS המינימלי. זה לא נוגע בקונטיינרי (ההגדרות יושבות ב-LV אחר).
  • אם הלקוח גודל מחר וצריך DB עם רפליקציות וכו' – השינויים שיש צורך לבצע הם מינוריים.
  • הזמן שלוקח מגילוי תקלה בתוכנה ועד שחרור ללקוחות (לאחר בדיקה) – מתקצר משמעותית. מהרגע שהחברה שחררה עדכון, הלקוח יכול להיכנס לקונטיינר הניהול, ללחוץ על Update מבלי להוריד קבצים.
  • זמן הירידה והעליה של ה-Appliance לאחר שדרוג מתקצר משמעותית.
  • אפשר לפתוח לטובת הלקוחות ערוצים נוספים כמו testing, beta, stable והלקוח יוכל לבחור לעבור, מדובר בסופו של דבר רק בהחלפת קונטיינר (חשוב לזכור: האפליקציה של הלקוח תצטרך להתמודד עם קבצי הקונפיגורציה וה-DB מבחינת שינוי ושדרוגם)
  • הלקוח יוכל לבצע (או שהמערכת תבצע עבורה) גיבוי של הקונפיגורציה וה-DB במהירות (מדובר ב-LV snapshot שהוא חלק בסיסי בלינוקס) ו-rollback במקרה הצורך.

במקרים כמו עבודה של Offline עקב דרישות של ארגונים בטחוניים או אגף אבטחת המידע של החברה, יהיה צורך בשינויים- אבל את זה אני משאיר מחוץ למאמר זה 🙂

לסיכום: כשבונים Appliance, עבודה עם קונטיינרים הופכת את הציוד להרבה יותר מודולרי עם עדכונים שקל לשנות ולשדרג, עם צרכי תחזוקה יותר נמוכה והורדת כמות התקלות והטיקטים שצריכים לטפל עקב שדרוג כושל וכו'.

המעבר מ-VM לקונטיינרים

בשנתיים האחרונות ישנה התעוררות רצינית בכל הקשור לקונטיינרים בסביבות שונות. בהתחלה בסביבות הפיתוח ולאחר מכן בסביבות פרודקשן. דיברתי בעבר כאן בבלוג על תשתיות ניהול קונטיינרים, על HA, על Load Balancing בין קונטיינרים..

אולם משיחות שערכתי עם כל מיני לקוחות פוטנציאליים, נראה כי רבים חושבים שקונטיינרים זה עוד סוג וירטואליזציה, וספציפית – זה עוד סוג של VM.

זהו, שזה לא.
הבה נתחיל עם עם VM: נניח ואני מעוניין להקים שרת Web די בסיסי שיציג נניח את היום ואת השעה. לא משהו מורכב. מה אני בעצם צריך לעשות? אני צריך להתקין מערכת הפעלה, צריך לעדכן אותה, צריך להתקין את תוכנת שרת ה-Web ואולי גם להתקין שפה כלשהי שהפלט שלה יצא לשרת Web ויוצג בדפדפן הלקוח – כמו PHP לדוגמא.

אם אני מעוניין להציג דברים אחרים, אולי אתר מלא, אני אכנס לתיקיה שמוגדרת בשרת Web כ-DocumentRoot ואעביר לשם את הקבצים ואולי גם אתקין שם MySQL קטן כי האתר שלי מצריך Database. אני אוודא כי כניסות 80 ו-443 פתוחים לעולם. עכשיו הכל עובד, ואני אכנס אחת לתקופה כלשהי כדי לעדכן את התוכנה, ואת מערכת ההפעלה. אם תהיה לי הפסקת חשמל, ברגע שהחשמל יחזור אני אבצע Boot לפתרון הוירטואליזציה ואפעיל מחדש את ה-VM כדי שאנשים יוכלו לגלוש לאתר שלי.

רבים מניחים שבערך באותה שיטה אפשר להקים קונטיינר ולהפעיל את האפליקציית שרת Web, את ה-MySQL ואת ה-PHP על אותו קונטיינר יחד עם כל התוכן, אבל זהו פספוס מוחלט של רעיון הקונטיינרים, או כמו שחבר טוב אמר פעם: אתה יכול לנסוע ברכב לאיקאה, אבל אתה יכול גם לנסוע עם סוס ועגלה. שתיהם יגיעו, תנחש מה יותר מומלץ 🙂

רואים את הפחית משמאל? תחשבו על קונטיינרים בדיוק כמו על הפחית בתמונה. מה אנחנו עושים עם הפחית אחרי שרכשנו? מקררים אותה וכשנהיה צמאים נפתח אותה, נשתה אותה ולאחר השימוש נזרק אותה לפח המחזור. אנחנו עם הפחית הזו – גמרנו.

כך בדיוק עולם הקונטיינרים בנוי.

קונטיינרים מכילים דברים מאוד מינימליים. הם מכילים "שכבות" של File-system ובהן שלד מאוד-בסיסי של הפצת הלינוקס שתהיה בקונטיינר, ועל זה אנחנו בעצם מתקינים את האפליקציה שאנחנו מעוניינים (אפליקציה, לא אפליקציות), ספריות הכרחיות – וזהו. אם לדוגמא אנחנו מקימים קונטיינר עם MySQL, התיקיות במערכת הקבצים שמחזיקות כל קבצי ה-DB לא יהיו בתוך הקונטיינר אלא ישבו על השרת הפיזי או על אחסון שיתופי כמו NFS, OCFS2 ואחרים ויהיו ממופים לקונטיינר. אותו דבר לגבי שרת Web – כל קבצי האתר יהיו מחוץ לקונטיינר וימופו אל הקונטיינר עצמו כך כשהקונטיינר מת, כבה או נמחק – הקבצים הרלוונטיים ישארו מחוצה לו ללא נזק.

כך שאם נחזור לדוגמא לעיל עם האתר, אנחנו בעצם נקים 2 קונטיינרים עם מיפוי לשרת הפיזי או ל-NFS/OCFS עם המידע הרלוונטי. זיכרו: בקונטיינרים – כל דבר שהולך להשתנות, מומלץ שיכתב/יקרא ממערכת מחוץ לקונטיינר, ודברים שהם קבועים – אנחנו נכלול אותם בעת בניית הקונטיינר בכתיבת קובץ DockerFile (שמהווה בעצם "סקריפט" לבניית הקונטיינר שלנו). יותר מכך – כשעובדים עם מספר קונטיינרים לא קטן, מאוד מומלץ להתחיל לעבוד עם מערכות כמו OpenShift, Kubernetes, Rancher ואחרים – ששם כבר ניתן "להזריק" לקונטיינר דברים רגישים כמו סיסמאות, מפתחות SSL – בעת הרצת הקונטיינר.

לכן, העברה של מערכת מ-VM לקונטיינרים בצורה של "1:1" לא רק שלא שווה, היא גם תעשה צרות (במיוחד שמריצים docker run והמערכת מקימה כל פעם מחדש קונטיינר חדש ולאיש צוות שלא מבין בקונטיינרים יש כאב ראש מדוע הקבצים לא נשמרים ומדוע כשהוא מתחבר לקונטיינר והוא מתנתק, הקונטיינר כבה). צריך לבדוק כל VM מה בעצם הוא עושה, מה האפליקציות שצריך ואז לבנות את הקונטיינרים השונים כדי שהדברים ירוצו, יחד עם מציאת פתרון NFS/OCFS2 ואחרים כדי למפות תיקיות לקונטיינר, דאגה ל-Scheduling ועוד.

קונטיינרים הם כלי מצוין במיוחד ל-2 פעולות:

  • בדיקות – מאוד קל להקים קונטיינרים במהלך תהליך CI/CD שיכלול את האפליקציות והספריות. כך אנחנו בעצם נחסוך יצירת קבצי הרצה שאותם נתקין על VM כדי לנסות. ברגע שהמערכת מסיימת לבצע בדיקות Unit testing לדוגמא או תהליכים אחרים – אפשר לקבוע שבסוף היא תקים קונטיינר המבוסס עם קובץ DockerFile (או שתשתמשו ב-Docker Compose שמבוסס פייתון אבל לא מחייב ידע בפייתון), וכך המערכת תקים קונטיינר עם הכל מוכן לשימוש ע"י צוות הפיתוח או צוותים אחרים.
  • שיווק – כמעט כל חברה שבונה היום מוצרים מבוססי Web ללקוח, בין אם זה שרת מייל, ניטור, אבטחה או 1001 דברים – החברות משתמשות ב-IMAGE כדי לשדרג, רק ש-IMG זה לא תמיד פתרון טוב או קליל, במיוחד אם צריכים לשלוח ללקוח שאין לו ל-Appliance חיבור אינטרנט וצריך לעדכן חבילה מסויימת ספציפית (נניח … openssl) ואז צריך לבנות לוגיקה שלמה שהמערכת תבין כל קובץ מהו ולאן הוא הולך ושלא ישבור כלום באמצע.
    עם קונטיינרים לעומת זאת – החיים הרבה יותר קלים. ה-Appliance יכול להכיל מערכת לינוקס מאוד מינימלית (כמו Atomic של רד-האט/סנטוס), והאפליקציה עצמה יכולה לשבת בקונטיינר כאשר כל קבצי ההגדרות וקבצים חשובים יושבים מחוץ לקונטיינר וממופים לקונטיינר. כך, במקרה של שדרוג, הלקוח יוריד קובץ חתום, המערכת תקבל את הקובץ החתום, תבדוק חתימה, ותפרוס אותו ל-file-system המקומי ואז בהרצה של מספר פקודות ניתן לכבות ולהפעיל את הקונטיינר החדש תוך מיפוי התיקיות החשובות – ועכשיו יש ללקוח Appliance מעודכן עם הגירסה החדשה של התוכנה (ובקשר לעדכון ה-VM עצמו או המכונה הפיזית שמריצה את הקונטיינר – אפשר להשתמש ב-ostree)

לסיכום: נגעתי כאן בקצה קצהו של עולם הקונטיינרים. קונטיינר אינו VM וכל קונטיינר רץ כאילו הוא אפליקציה בשרת, ולא מומלץ לנסות לעשות העברה "1:1" של VM ← קונטיינר. קונטיירים מעולים לטסטים ולסביבות פיתוח וגם לפרודקשן, וכמו שחברות רבות כמו מיקרוסופט, VMWare, RedHat ואחרות למדו – זה גם אחלה פתרון לתת ללקוח להתקנה ושדרוג פשוטים.

גילוי נאות
"חץ ביז" מעניק שרותי הקמה, תמיכה ואינטגרציה לקונטיינרים על לינוקס.