תגית: וירטואליזציה

השוואת Proxmox למתחרים

יוצא לי מדי פעם לקבל טלפונים מקוראי הבלוג ואחרים – שמבקשים לדעת האם פתרון Proxmox יכול להיות פתרון טוב ותחליף לפתרונות יקרים יותר (vSphere) או אם הוא יכול לעמוד בתחרות מול Xen Server, או Hyper-V ואחרים, ולפיכך החלטתי לכתוב את הפוסט הזה כדי להסביר את הדברים בצורה יותר קלה ומובנת.

קצת מידע על Proxmox – מדובר מערכת ותיקה שהחלה את חייה עוד לפני שלמעבדי X86 היו יכולות וירטואליות בחומרה כמו שיש להם כיום, ולפיכך המערכת תמכה בפתרון וירטואליזציה כמו OpenVZ – הרצת מערכת לינוקס (ומערכות אחרות, אך לא Windows) בקונטיינר (אם כי פורמט הקונטיינר שונה מפורמט כמו של Docker וכו'). מאוחר יותר, כש-KVM בלינוקס צבר עם QEMU פופולריות, הוא הוטמע בפתרונות רבים (כל ספקי הענן הציבורי משתמשים ב-KVM הלינוקסי, מיקרוסופט ב-Azure משתמשת ב-KVM ב-Instances המאפשרים Nested Virtualization) וגם ב-Proxmox וכיום כשמקימים מכונה וירטואלית ב-Proxmox, היא תרוץ עם KVM.

כשזה מגיע לוירטואליזציה, Proxmox עומד בכבוד מול המתחרים ויש לו כמעט את כל מה שיש בפתרונות Hypervisor מתחרים. אין בעיה להצמיד ב-VM חומרה מסוגים וחיבורים שונים, המערכת תקבל בשמחה כל דיסק עם כל File system כ-Storage, כולל ext3, ext4,btrfs, zfs,ceph, glusterfs, והמערכת גם כוללת תמיכה שיתופית באחסון: יש לך דיסקים במכונה אחת אך לא במכונה אחרת? אין בעיה! בהגדרת ה-Storage, בחר ב-All Nodes (ראו תמונה לעיל, לחצו להגדלה) והמערכת תייצר עבורך NBD מבלי שתצטרך להרים NFS או CIFS עם כל ההגדרות. גם כשזה מגיע לשרידות, יש ל-Proxmox מה להציע (כל עוד יש לך 3 מכונות פיזיות) – הגדר את המכונות הוירטואליות שאתה מעוניין שישרדו, והמערכת תבצע להן מיגרציית Live אם אחד השרתים יורד בצורה מסודרת, או שהיא תריץ את ה-VM מחדש במכונה אחרת (כל עוד האחסון מבוסס על NFS או CIFS. קצת בעייתי לבצע שרידות שכל הדיסקים יושבים על שרת אחד שבדיוק מכבים אותו)…

אפשר להמשיך עוד ועוד – אך אקצר ואומר: Proxmox זה בהחלט פתרון שיכול להתאים לחברות Hosting בהם אין לספק מושג מה הלקוח יבצע ל-VM (ולכן ניתן להגביל דברים רבים, כולל רוחב פס, לדוגמא) או למקומות בהם רוצים לבצע מעבר P2V בתקציב מאוד נמוך וכמות המכונות תהיה קטנה.

מה קורה אם ניקח את Proxmox ונשווה אותו לפתרונות יותר גדולים כמו oVirt/RHV או vSphere של VMware? התשובה פשוטה: אין ל-Proxmox סיכוי להתחרות, הואיל ו-Proxmox לא כולל חלקים רבים. קחו לדוגמא עניין כמו איזון עומסים של מכונות VM בשרתים (ב-VMWare זה נקרא DRS, ב-oVirt/RHV זה נקרא Scheduling Policies) – זה לא קיים ב-Proxmox. עוד דוגמא קשורה לניצול כל הדיסקים הקיימים בשרתים ליצירת מערך אחסון גדול ושורד. נכון, יש GlusterFS שנתמך ב-Proxmox, אולם ל-Proxmox אין מושג ירוק מה קורה עם ה-GlusteFS – אתה יכול לבצע Mount וזהו. ב-VMware לעומת זאת, פתרון vSAN ליצירת אחסון מדיסקים – נלקח הרבה יותר ברצינות (ב-oVirt/RHV היה פתרון Hyperconverged מבוסס GlusterFS אולם הוא היה פתרון חצי אפוי והוחלט בשקט לבעוט אותו החוצה). אם נבחן לדוגמא את עניין הרשתות ושימוש ברשתות וירטואליות, הממשק ב-Proxmox מאוד אנמי (אין לך אפשר להגדיר דברים כמו VLAN, Slaves ודברים רבים דרך הממשק, אין לך אפילו אפשרות לראות אם החיבור נפל או לא, ואם אתה מתעקש להגדיר, אתה צריך לעבוד בדרכים הישנות, כמו לפני ש-NetworkManager או Netplan היו קיימים) ואילו ב-vSphere או RHV הדברים נלקחים בצורה הרבה יותר רצינית (הנה דוגמא ב-oVirt), ועוד לא דיברנו על ההתעקשות של מפתחי Proxmox לא לשלב את libvirt – ה-API הגדול והמשמעותי ביותר לכל ענייני וירטואליזציה בלינוקס ובמערכות הפעלה אחרות.

לסיכום: Proxmox הוא פתרון מעולה, למצבים מסוימים – אם רוצים להעביר משרד קטן P2V לשימוש ב-Thin clients כשהכל רץ על שרת אחד או שניים, לסטארט אפ קטן שאין לו תקציבים כרגע להשקיע בתשתית והוא לא רוצה/לא יכול להתחיל לעבוד בענן ציבורי ועוד, אך מעבר לכך – ארגונים גדולים, חברות גדולות, מוסדות ועוד – מומלץ שימשיכו להשתמש בפתרונות של VMware (או Nutanix) ומומלץ גם להכיר מה הולך לקרות ב"גל" הבא – ועל כך אפרסם פוסט נפרד.

על אחסון, וירטואליזציה, ובעיות ביצועים

כמעט כל ארגון שמריץ פתרון וירטואליזציה (vSphere, Hyper-V, Xen, ואחרים) בדרך כלל משתמש בפתרון אחסון משותף לשרתים, בין אם מדובר בפתרון "הרכבה עצמית" (FreeNAS), פתרון קופסתי זול (Synology, Asustor, QNAP וכו') ובין אם מדובר במשהו קצת יותר גדול מצד חברות כמו HPE, IBM, Lenovo, Dell, NetApp, EMC וכו'. יש פתרון לכל תקציב.

עם כל הכוונות הטובות והגדרות שונות שיבוצעו, תקלות תמיד תתרחשנה (וחוק מרפי אומר: הן תתרחשנה בדיוק בזמן הכי לא מתאים), ולא חשוב כמה כסף השקעתם בפתרון האחסון או איזו רמת שרידות בניתם/הגדרתם את אותו אחסון.

אפשר לקטלג את סוגי התקלות ל-2 סוגים עיקריים. לסוג הראשון אני קורא "תקלות אבסולוטיות" ולסוג השני – "תקלות מעורפלות".

בסוג הראשון – התקלות עצמן קלות לצפיה: שרת לא מצליח להתחבר לאחסון, השרת מתחבר אבל לא רואים את ה-Datastore, השרת מחובר אבל משום מה התקשורת בין השרת לאחסון נפלה, אף שרת לא מצליח להתחבר לאחסון, וכו'. בדרך כלל הפתרונות לסוג תקלות כאלו לא יקח זמן רב (אלא אם אתם נופלים על תומך מטומטם מחו"ל שרוצה שתכבו ותפעילו מחדש כמעט את כל התשתית שלכם, וראיתי כבר הצעות כאלו לפתרון – או שיעבירו את התקלה שלכם בין תומכים, בשיטת ה"פינג פונג") וסביר להניח שתוך דקות או שעות ספורות תהיו בחזרה באויר והכל יפעל.

הסוג השני לעומת זאת – הרבה יותר ערמומי. יש תקשורת בין האחסון לשרתים, מכונות ה-VM פעילות וכלי הניטור לא מדווחים על תקלות מיוחדות, ובכל זאת – אתם רואים שהכל זוחל. אלו בדיוק התקלות שלא רק קשה לאבחן, קשה גם לתקן אותם מבלי שיש ידע רציני למי שמטפל בתקלה.

אני רוצה לתת דוגמא מה-LAB שלי. לפניכם צילום מסך מתוך מכונת VM ב-vSphere 6.7 שמריצה Windows 10 עם Crystal Diskmark 7. השרתים מחוברים לשרת ZFS עם 8 דיסקים מכניים ואין בו שום SSD, בחיבור 10 ג'יגהביט +SFP. על הנייר, כל מי שמבין באחסון, יאמר שהמספרים מעולים – 1.2 ג'יגהבייט קריאה/כתיבה על חיבור של 10 ג'יגהביט – זה המקסימום שאפשר לקבל.

הסיבה שהרצתי את אותה בדיקה בצילום מסך היתה קשורה לבעיה אחרת: כל מכונת VM שכיביתי או הפעלתי מחדש – עלתה בצורה מאוד איטית. זה לא היה קשור לשרתים כי לא היה עומס עליהם וגם כשביצעתי Migrate ל-VM לשרת אחרת והפעלתי מחדש, היתה אותה איטיות. בשרת ZFS לא היה שום עומס, וגם הסוויצ' לא דיווח של איטיות או הצפה כלשהי, ובכל זאת – אתם רואים את המספרים לעיל, לא רואים בעיה.

במקרה שלי – לקח לי בערך שעתיים וחצי למצוא אחרי חיפושים בשיטת "מחט בערימת שחת" שאחת המכונות הגדרתי אותה לשמש כנתב בין מספר חיבורים פיזיים ומספר הגדרות וניתובים לא היו מוגדרים בצורה נכונה ומשכך אותה מכונה פיזית (לא שרת שהריץ מכונות VM) התחיל "לשגע" את כל הרשת (זה הגיע למצב שגם רשתות ה-1 ג'יגהביט שלי החלו להיות איטיות בטירוף).

המקרים היותר מסובכים קשורים לכך שמריצים מכונות VM שונות שפותחות/יוצרות/קוראות אלפי קבצים בזמן קצר והאחסון לא ממש יודע לעמוד בכך (במיוחד כשמריצים RDS כ-VM עם אחסון מבוסס דיסקים מכניים) ואז כשמנסים להבין מדוע הדברים איטיים – כל גוף יפיל את זה על השני: ספק האחסון על ספק פתרון הוירטואליזציה, ספק פתרון הוירטואליזציה על מיקרוסופט ומיקרוסופט – על כולם. אז איך פותרים את זה?

לצערי, אין שום "פתרון קסם" לבצע תהליכים X,Y,Z והכל חוזר לעבוד בצורה תקינה. יש דברים אחרים שאפשר לבצע שתיכף אפרט, אבל מי שהכי יעזור לך – זה אותו אחד מקצועי שעושה לך את האינטגרציה בין החלקים השונים. אל תבנה יותר מדי על התמיכה של יצרן האחסון שלך – ככל שהתקלה שיש לך יותר מורכבת, הסיכוי שהם יעזרו לך – קטן יותר, ושוב – תתכונן בלא מעט מקרים לתהליך של "פינג פונג" (ד"ש חם ל-HPE).

במקום פתרון קסם, יש כמה דברים שאפשר לעשות, שיצריכו מעט "הפשלת שרוולים", וקצת הכרה של  לינוקס ואולי ידע בסקריפטים (במיוחד אם רוצים לשלב זאת כחלק מפתרון הניטור שיש):

  • הדבר הראשון שאני ממליץ, זה להשתמש בכלי בשם FIO. את הקוד של הכלי הזה אני ממליץ לקמפל באופן סטטי (בשימוש הפרמטר build-static– ), לפתוח תיקיה ב-Datastore כלשהו ולהעלות את הקובץ FIO הבינארי שקומפל לשם, ולוודא שיש לו הרשאות Executable. את הקובץ נריץ דרך SSH.
    הכלי (FIO) נותן לנו למדוד את מהירות הקריאה והכתיבה שיש לנו עם מדדים ופרמטרים שונים ובכך נוכל לדעת מהי מהירות הקריאה והכתיבה בין האחסון לשרת עצמו ישירות. כך נוכל לדעת אם הבעיה קשורה בתקשורת בין האחסון לשרת ולא בין האחסון למכונת VM כלשהי. חשוב: לבצע את הבדיקה עם כמה שפחות מכונות VM רצות על אותו שרת.
  • אנחנו יכולים להשתמש באותו כלי (ולחובבי Windows – יש את IOMeter שמבוסס על הקוד של FIO. את הכלי הזה, אגב, אפשר להריץ ישירות על Windows Server פיזי אם מדובר במכונה שנותנת שרותים דרך Hyper-V) כדי למדוד את אותם דברים שמדדנו קודם – אך הפעם אנחנו נמדוד בין מכונת ה-VM לאחסון, תוך שימוש ב-Datastore ובדיסק הקשיח הוירטואלי של אותו VM. שימו לב: התוצאות יכולות להיות שונות מהתוצאות שנקבל כתוצאה מבדיקה דרך הסעיף הקודם, הואיל והתרגום לדיסק הוירטואלי גובה מספר אחוזים בביצועים.
  • אם אתם מאלו שאוהבים כמה שיותר DATA כדי לאסוף כמה שיותר תובנות, בנו לעצמכם סקריפט שמשתמש ב-FIO כדי לבצע דגימות שונות ולאסוף את הנתונים לקובץ מסוים כדי לנתח אחר כך ולבדוק דגרגציה של פתרון האחסון ועוד.
  • אם הבעיה קיימת רק עם מכונות VM מסויימות, אז הבעיה אינה ממש קשורה לתקלות באחסון אלא יותר בכח של פתרון האחסון. הגיע הזמן להחליף למשהו יותר לכיוון ה-All Flash או לפחות עם פתרון Flash לכתיבה ו-Caching.
  • זה ישמע טריוואלי – אבל תפרידו תקשורת ברמה של פורטים ואם אפשר גם ברמה של סוויצ' – בין התקשורת מהאחסון לשרתים, לבין כל שאר הדברים. אני משער שחלק מהקוראים יאמרו "מה הבעיה עם VLAN?", אין בעיה – רק שבמקרים רבים אותם אלו שמגדירים נוטים לחתוך פינות ולפעמים ההגדרות לא יהיו נכונות ולא יסייעו. מצד שני – סוויצ' 10 ג'יגה כיום הוא דבר די זול.
  • דבר אחרון – כלים רגילים שמודדים ביצועים של דיסקים מכניים או SSD לא רלוונטיים במקרים של התקלות המדוברות בפוסט זה. זה נחמד להציג תמונות (או כדי למכור ללקוחות מצגת על פתרון) אבל התוצאות לא יהיו באמת נכונות (אתם באמת חושבים שמכונת ה-ZFS  הנ"ל בפועל יכולה לכתוב 1.2 ג'יגה בשניה בשעה שאין שום SSD? לא ממש, אבל ZFS יכול "לעבוד" על VMWare ובכך אפשר להציג את התוצאות הנ"ל, אם יש מספיק RAM בשרת, ובמקרה הזה – יש, 256 ג'יגה).

לסיכום: תקלות קרו, קורות ויקרו בהמשך. בחלק מהמקרים יקח כמה דקות לתקן ובחלק מהמקרים יהיה צורך לשרוף ימים כדי לגלות את התקלה. במקום לשרוף יותר מדי זמן, תתחילו להשתמש במתודות שונות – של דגימה ומעקב אחר תוצאות הדגימה כדי לדעת מה מקבלים בכל זמן ובכך להימנע מהפתעות בדרך.

בניית מכונות VM בצורה יותר טובה

תחום הקונטיינרים קיבל בשנים האחרונות דחיפה רצינית תודות לפתרונות כמו Docker, OpenShift, Kubernetes ומערכות רבות נוספות, ואחד הדברים הראשונים שכל מי שנכנס לעולם הקונטיינרים לומד הוא שקונטיינרים זה דבר זמני – אתה מפעיל, מכבה, וכל התוכן שבקונטיינר עצמו – נעלם, ולכן משתמשים בפונקציות כמו Volume (במערכות כמו Kubernetes יש לנו את PV/PVC) כדי למפות משאב חיצוני (כמו תיקייה במכונה) אל קונטיינר ושם יאוחסן המידע, כך שגם אם הקונטיינר נמחק, ה-DATA נשאר.

עם כל הכבוד לקונטיינרים, אף אחד לא הולך למחוק את כל מכונות ה-VM / instances שיש להם כדי לעבוד אקסלוסיבית עם קונטיינרים (יש כמובן כאלו, אבל לא ניכנס לזה בפוסט זה), אבל יש משהו חשוב שאפשר ללמוד מעולם הקונטיינרים וליישם במכונות VM.

הדבר שאני מדבר עליו – חלוקה.

נניח ואנחנו צריכים VM שיתן לנו שרות מסוים. נניח SQL, שרת Web, שרת GIT, ועוד ועוד, כל דבר שנותן לנו שרות. ברוב המקרים שאני ראיתי – מקימים VM, מתקינים עליו את מערכת ההפעלה הרצויה ואת האפליקציה שתתן לנו את השרות הרצוי. היכן יאוכסן ה-DATA שאותו אפליקציה תנגיש? בתוך ה-VM. אחרי הכל – תמיד אפשר להגדיל דיסקים וירטואליים, זכרון וכו'.

אבל הבעיה הכי גדולה במכונות VM כאלו שבונים – קשורה לשחזור נתונים. נניח שהקמנו שרת Gitlab או שרת MySQL או שרת SQL וכל הזמן זורמים אליו נתונים חדשים ועדכוני נתונים. לפתע מכונת ה-VM מפסיקה לפעול או שיש תקלה שיקח זמן לתקן אותה. מכיוון שזו מכונת VM, בדרך כלל אפשר פשוט לשחזר אותה מגיבוי (או אם בוצע snapshot לאחרונה).

הבעיה הגדולה משחזור גיבוי של מכונה כזו: אתם תאבדו נתונים שנכנסו מאז הגיבוי האחרון. נכון, במקרים של SQL או MySQL אפשר פשוט ליצור DUMP לפי הרצת שחזור ואז למחוק את הנתונים לאחר השחזור ולהעלות את ה-DUMP, אבל במקרים אחרים זה קצת יותר מסובך: מה אתם עושים עם שרת Gitlab לדוגמא שמאבד את הסנכרון? יש לכך כמובן פתרונות, אבל שוב – אפשר להימנע מכל הבעיות האלו.

איך נמנעים? די פשוט: מתחילים להשתמש בשרותי ה-Network File שקיימים, דוגמאות:

  • אם אנחנו מרימים MySQL או SQL של מיקרוסופט על לינוקס, אפשר למפות את התיקיות DATA שהשרות נזקק להן – למפות ל-NFS Share (אם אתם מריצים SQL של מיקרוסופט על לינוקס עם NFS, ודאו כי מדובר ב-NFS 4.2 וה-mount צריך לכלול את הפרמטר nolock)
  • אם אתם מרימים שרת אפליקציית GIT או שרת WEB – אפשר למפות ל-NFS את התיקיה שה-DATA עצמו (כמו קבצי php,html, גרפיקה וככו') יאוחסן. כל מה שצריך זה פשוט ליצור בסטורג' את ה-NFS Share ולבצע mount שיוגדר בקובץ fstab.
  • ב-Windows נשתמש באותן שיטות, רק עם SMB במקום NFS.

כך, עם שיטה זו, אם נשחזר את גיבוי המכונה, גם אם הגיבוי יהיה ישן – השחזור לא יגע ב-DATA עצמו ולאחר שחזור תהיה גישה לנתונים האחרונים, מבלי שנחזור להשתמש בכל מיני קבצי גיבוי זמניים כדי להעלות אותם מחדש לאחר שחזור.

אני מניח שיהיו לא מעט מתנגדים לשיטה (במיוחד מנהלי סטורג' שפתאום מגיעים אליהם עם דרישות ליצור עוד ועוד NFS/CIFS Share) אך זו השיטה שבין כה תצטרכו להשתמש בה עם קונטיינרים בעתיד, ובסופו של יום – שיטה זו חוסכת זמן רב אם מכונה שנותנת שרות למשתמשים רבים נופלת באמצע היום ואין הרבה זמן לבדוק ולטפל בבעיה (במיוחד אם אין ידע מספק בחברה על התקלה ואיך לטפל בה), וזו בדיוק הסיבה שאני ממליץ לחברות ועסקים "להמיר" מכונות VM לעבוד בשיטה כזו ולחסוך זמן התאוששות. אגב, אחד המקומות שבהם גם תוכלו להשתמש בשיטה כזו היא בעננים ציבוריים (באמזון זהו שרות EFS שמספק NFS לכל ה-Instances שלך לדוגמא).

לסיכום: מכונות VM לא צריכות להיות "מפלצות VM" עם דיסקים בגדלים של מאות ג'יגה עד טרהבייטים. בדרך כלל אין צורך ש-VM מבוסס לינוקס לדוגמא יהיה בגודל של יותר מ-10-20 ג'יגהבייט. אם ה-VM נותן שרותים, אני ממליץ פשוט לאחסן את הנתונים לשרותים דרך NFS/CIFS, כך גם תקבלו מהירות read/write יותר גבוהה (דיסקים וירטואליים עדיין יותר איטיים בהשוואה ל-NFS "טבעי", אגב), וגם כשתצטרכו לשחזר מ-snapshot או גיבוי, לא תצטרכו לדאוג לגבי עניין האם ה-DATA החשוב מעודכן.

כמה מילים על SR-IOV

אם נסתכל היום כמעט בכל חברה שמשתמשת בפתרונות וירטואליזציה (לא חשוב אם זה vSphere, Hyper-V, XenServer או אחרים) – בד"כ הפתרון רץ כך:

  • יש סטורג' שמאחסן את ה-Datastore (יכול להיות סטורג' חיצוני, יכול להיות דיסקים מקומיים עם RAID-חומרה בתצורה כלשהי)
  • חיבורי רשת – או חיבור של 10 ג'יגה או חיבור של מס' פורטים 1 ג'יגה (בנפרד, ב-Teaming/Bonding)
  • מעבד יחיד או זוג Xeon פר מכונה
  • זכרון

ברוב מוחץ של אותם מקרים, כל ה"ציוד" בכל מכונה וירטואלית – הוא ציוד Paravirtualized, כלומר זהו ציוד "מדומה" חלקית, כאשר מאחורי הקלעים יש ציוד אמיתי שעושה את העבודה. כך לדוגמא אם אתם משתמשים בכרטיס רשת ב-vSphere, סביר להניח שאתם משתמשים ב-VMXNET3, זהו ציוד Paravirtualized שבעצם מתממשק לחלק ה-Network של ESXI (ה-VMKERNEL) ומשם הוא מתחבר לציוד הפיזי ופאקטים יוצאים ונכנסים. אם נשתמש לעומת זאת ב-E1000 (או e1000e שקיים בפתרונות וירטואליזציה אחרים כמו RHV/KVM) – כאן מדובר באמולציה מלאה של כרטיס הרשת של אינטל והאמולציה מדמה את הכרטיס (כמעט) אחד לאחד ובסופו של דבר מעבירה את הנתונים מ/אל ה-STACK רשת של פתרון הוירטואליזציה. אותו דבר קורה עם דיסקים, תצוגה וכו' וכו'.

כל ההגדרות לעיל הם טובות עם ביצועים לא רעים בכלל. יחד עם זאת, יש בלא מעט מקומות דרישה לקבל יותר – ביצועים גבוהים יותר של רשת, או ב-VDI כשצריכים משהו שהוא יותר מאשר אמולציה בסיסית של תצוגה, וכאן מגיע מושג שנקרא SR-IOV.

SR-IOV (ר"ת של Single Root Input Output Virtualization) היא טכנולוגיה שפותחה ע"י הקבוצה שאחראית על פיתוח PCI, PCIe ועוד (PCI-SIG) ומטרת הטכנולוגיה הזו היא לפתח כרטיסים שמיועדים לשימוש בפתרונות וירטואליזציה.

כרטיס PCIe רגיל, בדרך כלל מיועד לפעילות אחת ולמערכת אחת. קחו לדוגמא כרטיס RAID או HBA, הוא מיועד לשבת ולתת שרותים למערכת אחת שרצה בשרת. אם לדוגמא אתם משתמשים בוירטואליזציה על אותו שרת, ה-OS (ה-ESXI לדוגמא) "יחטוף" את הכרטיס לשימושו האישי, ואתם לא תוכלו להשתמש בכרטיס ה-RAID ישירות במכונה וירטואלית. אנחנו כאן יכולים "לבדל" את כרטיס ה-RAID (כלומר Exclude) מה-ESXI אם לדוגמא נבצע Boot מ-USB או כרטיס SD ונגדיר ב-ESXI לעשות "Passthrough" לכרטיס ה-RAID לפי מספר ה-PCI ID שלו (כפי שניתן לראות כאן) ולאחר ביצוע Reboot לשרת, נוכל לבצע "מיפוי" של כרטיס ה-RAID למכונה וירטואלית אחת. למיפוי הזה יש מגבלות: אנחנו חייבים לתת מראש את כל משאבי הזכרון שאנחנו מגדירים ב-VM, לא ניתן לבצע Live Migration וכמובן – יש כרטיסים שלא ממש "מחבבים" את הרעיון של PCI Passthrough כמו כרטיסי GTX של nVidia (אם כי יש גם לכך פתרון).

עם SR-IOV הדברים שונים.

בכרטיסים המכילים פונקציונאליות SR-IOV (הכרטיסים האלו יכולים לתת את הפעילות הזו רק עם מעבדי Xeon E5 v3 ומעלה ומעבדי AMD EPYC), ישנם 2 חלקים חשובים: PF ו-VF.

ה-PF (כלומר Physical Function) מייצג פונקציונאליות פיזית שהכרטיס יכול לתת ואותה ניתן להגדיר. אם ניקח לדוגמא כרטיסים כמו GRID או Tesla של nVidia, אנחנו יכולים להגדיר כמה זכרון תצוגה יהיה לכל vGPU. מכיוון שיש לנו יכולת להכניס כמה כרטיסים בשרת אחד, יהיו לנו בעצם מספר PF, ואותם נוכל להגדיר כבודדים או כקבוצה עם הפרמטרים הרלוונטיים.

ה-VF הוא בעצם מעין "תת כרטיס PCIe" וירטואלי (Virtual Function) שאותו אי אפשר להגדיר (זהו בעצם "כרטיס טיפש") שאת הפונקציונאליות שלו מממש הכרטיס הפיזי. ברגע שהגדרנו את ה-PF בוירטואליזציה (לכל כרטיס יש כלים והגדרות אבל כולם משתמשים ב-PF, ו-VF), במערכת "יצוצו" כמות של כרטיסים וירטואליים חדשים שנראים כמו כרטיסי PCIe רגילים, ואותם אנחנו ממפים פר VM. ברגע שמיפינו והפעלנו את ה-VM, נצטרך להתקין את הדרייברים היעודיים לאותו כרטיס (במקרה של nVIdia ו-AMD – הדרייברים של ה-vGPU, לא לבלבל בין אלו לבין הדרייברים לוירטואליזציה) ואז נוכל להשתמש בפונקציונאליות החדשה.

בתחום ה-Network, כל יצרני כרטיסי הרשת (אינטל, Mellanox, Solarflare, ואחרים) נותנים פונקציונאליות SR-IOV בכרטיסים שלהם. אם לדוגמא אתם משתמשים בכרטיסי רשת של אינטל, אתם יכולים להסתכל ברשימה הזו ולראות אם יש תמיכת SR-IOV. חשוב לזכור: גם אם כתוב שיש תמיכת SR-IOV, במקרה של אינטל אין תמיכת SR-IOV בכרטיסים עם חיבורי 1 ג'יגהביט, או FCoE ו-SR-IOV.

עד כמה הביצועים שונים בין VNXNET3 ל-SR-IOV של כרטיס רשת? להלן גרף לדוגמא:

הגרף הוא מתוך מסמך  ש-VMWare שחררה בכתובת: http://delivery.acm.org/10.1145/2900000/2892256/p65-xu.pdf

עם כל הדברים הטובים שיש ל-SR-IOV להציע, יש גם כמה מגבלות:

  • נכון להרגע, ב-ESXI אין אפשרות לבצע Live Migration למכונה עם כרטיס וירטואלי ממופה (שזה קצת מוזר, בהתחשב בכך שבלינוקס עם KVM זה דווקא כן אפשרי).
  • אם אתם רוצים "לפוצץ" את המכונה בכרטיסים שיש להם יכולת SR-IOV, תוודאו שלמעבדים יש הרבה ליבות או שתרכשו שרתים עם EPYC, אחרת – תכירו את התקלה הזו. תזכרו שכל VF דורש Interrupt משל עצמו.
  • בחלק מהשרתים תצטרכו לעבור למצב Performance בשביל שפעילות SR-IOV תהיה פעילה (ניסיתי על Dell R740).
  • הגדרתם ל-VM כ-16 ג'יגהבייט זכרון וה-VM משתמש ב-2? הלכו ה-14 ג'יגהבייט זכרון הנוספים (יש להגדיר מראש במכונה להשתמש בכל הזכרון שמוגדר אחרת ה-VF מייצר תקלות), כך שיכול להיות ויהיה צורך לחשב מחדש את כמות מכונות ה-VM פר שרת. כמו כן, משחקי/הגדרות Balooning לא מומלצים על מכונות VM כאלו.

לסיכום: SR-IOV זו טכנולוגיה מעולה כשמעוניינים בביצועים גבוהים של פונקציונאליות מסויימת כמו רשת, GPU ועוד. אם יש לכם שרתים מה-4-5 שנים האחרונות (ויש בהם מעבדי Xeon V3 ומעלה) תצטרכו להפעיל ב-BIOS את ה-SR-IOV ותוכלו להנות מהפונקציונאליות המשופרת ומביצועים גבוהים. יחד עם זאת, ישנם מגבלות שחייבים לקחת מראש, כך שלא מומלץ מחר בבוקר להעביר את כל ל-SR-IOV.

סטטוס וירטואליזציה מבוססת קוד פתוח – סוף 2018

אנחנו נמצאים נכון לשעת כתיבת פוסט זה ימים ספורים לסיום שנת 2018 ותחילת שנת 2019 וחשבתי שזה יהיה זמן נכון לפרסם פוסט סטטוס לגבי פתרונות וירטואליזציה מבוססי קוד פתוח.

מי שהולך לכנסים והרצאות של חברות שונות ושל ספקי ענן שונים, שומע בוודאי איך חברה X או חברה Y עברו לענן, הם מרוצים עד השמיים והכל ורוד ומאושר. המציאות, לפחות משיחה עם חברים פרילאנסרים שמבצעים אינטגרציות או מעברים לפלטפורמות שונות – קצת שונה. כן, ישנן חברות שמעבירות חלק מהמכונות VM שלהן לענן, חלקן מעיפות מכונות VM ומשתמשות בשרתי ענן שונים (כ-PaaS), אבל לא יצא לי להכיר שום חברה עם כמה אלפי מכונות VM בארץ שבסופו של דבר השביתה את ה-DC שלה והעבירה הכל מהכל לענן. ככלל, הויכוחים על העלויות השונות בטווח הזמן הקצר והארוך (בתוספת כמה מילות Buzz) גורמים ללא מעט חברות להאט מעבר לענן, לבצע Hybrid מדוד מאוד, והיו כמובן לא מעט מקרים שפשוט "חזרו הביתה" (אם כי זה לא סופי. מי שחושב שאין בתחום ה-IT מקרים שמקבלים החלטה X ואחר כך מבטלים ואחר כך שוב חוזרים – מוזמן להתעורר).

אני מודה שעד לאחרונה כל עניין הוירטואליזציה בקוד פתוח לא ממש תפס אחוז גדול בתחום ההטמעות ב-Enterprise. כמעט כולם הולכים ל-VMware, חברות שכמעט כל התשתית שלהם מבוססת מיקרוסופט משתמשים ב-Hyper-V ואלו שרוצים Hyper Converged הולכים על Nutanix או Simplivity. אחרי הכל – למוצרים האלו יש תמיכה, יש בארץ אינטגרטורים, לא צריך לקנות מחו"ל רשיונות, יצרני החומרה מאשרים שהמוצרים עובדים עם הברזלים. בקיצור, סבבה אגוזים.

אבל בימים אחרונים קיבלתי 2 שיחות טלפון מ-2 חברות גדולות שהמנהלים הבכירים שלהם קוראים בלוג זה. אחד מהם בתפקיד בכיר בחברה בטחונית מאוד גדולה וידועה. הבקשה שלהם היתה זהה – הם מעוניינים לצמצם את ההוצאות על הרשיונות ומוכנים לשקול גם מעבר לפתרונות קוד פתוח או פתרון מסחרי מבוסס קוד פתוח. מטבע הדברים אני לא יכול לתת לאף אחד מענה טלפוני מבלי לפגוש את הלקוח, לראות מה התשתית, מה הם רוצים לבצע, לאן הם רוצים להגיע, מה הידע המקצועי שיש בחברה ועוד ועוד, ולכן בפוסט זה אתמקד יותר בפתרונות ה"חמים"/פופולריים בשוק ולמי הם מתאימים.

אחד הפתרונות שיורד לאט לאט מגדולתו הוא Xen Server. הסיבה לכך היא שהפתרונות המתחרים שאציג היום נותנים את מה ש-Xen נותן בחינם ואם רוצים לקנות מיצרן הפתרון תמיכה בתשלום, המחיר של המתחרים יותר זול, ולכן ההמלצה שלי למי שכן משתמש במערכת של Xen וחושב בהמשך לשדרג – זה לבדוק את הפתרונות המתחרים המבוססים בקוד פתוח.

בפוסט זה אציג, כמו בפוסטים קודמים – 3 מערכות (Proxmox, oVirt/RHV, OpenStack) ולמי הם מתאימים ומה השוני שלהם.

נתחיל במערכת שמתאימה יותר לחברה קטנה או ל-LAB מקומי: Proxmox.

תוכנת Proxmox מתאימה ליישומי וירטואליזציה הן על מערכות ישנות (כן, אותו שרת G7 של HP שיושב שם בצד) והן על מערכות חדשות. המערכת עצמה היא יחסית קלה ללימוד, ומי שעבד על ESXi עם vCenter בצורה לא מקצועית (כלומר לא עבר קורסים והכשרות של VMware) יוכל להקים תוך דקות ספורות מכונות וירטואליות על דיסקים מקומיים, לחבר NFS או iSCSI וגם להשתמש ב-HA ולבצע Live Migration (כל עוד יש אחסון משותף, זו לפחות הדרך המומלצת). בקיצור -אם אתם צריכים להקים מערכת וירטואליזציה על מספר קטן של שרתים, ללא הקמה של רשתות וירטואליות מורכבות או דברים הרבה יותר מורכבים (DVSwitch?) – אז Proxmox יכול להתאים למשימה.

המערכת הבאה יותר מתאימה לחברות שמריצות מערכות וירטואליזציה מורכבות עם רשתות וירטואליות שונות (המערכת משתמשת ב-Open Virtual Network ו-Open vSwitch, וכן רשתות SDN), סטורג'ים בפרוטוקולים שונים, חיבור ל-OpenStack, ודברים נוספים. המערכת היא oVirt. טכנית, oVirt נבנתה מגירסה 4 להריץ מערכות גדולות וכשאני מציין גדולות, אני מדבר על אלפי ועשרות אלפי מכונות וירטואליות. בשעה שפתרונות כמו ProxMox מתרכזים ב-Bridge Networking, מערכת oVirt תומכת במספר פתרונות רשתות וירטואליות, והיא בין המערכות היחידות שתומכות גם בפלטפורמות שאינן X86-64 כמו מערכות Power ו-S390 של IBM. מבחינת HA, היא בין המערכות המובילות בדיקות ברמת חומרה (דרך ILO/IMM/IDRAC) מה קורה לברזל והיא יודעת להעביר את ה-VM אם יש תקלה ולטפל בשרתים פיזיים בעייתיים – החל מהקמה של חדשים, שדרוג קיימים ועוד. מערכת oVirt מבוססת על מערכת KVM האחרונה (כן, אותה חברה שמפתחת את oVirt היא אותה חברה שמפתחת את KVM – זו רד-האט) כך שיש תמיכה בציודים וירטואליים חדשים, מערכות UEFI וירטואליות מודרניות ועוד), התממשקות ל-VCenter, המרה יעילה של מכונות וירטואליות ל-oVirt, תמיכה ב-AD/LDAP ועוד שורה ארוכה של פונקציות. בהשוואה ל-Proxmox, מערכת oVirt היא מפלצת ולכן היא פחות מתאימה לרוץ על שרתים עם מכונות וירטואליות שמאוחסנות על דיסקים מקומיים. oVirt, אגב, מגיעה מוכנה לשימוש הן כשרת שיתחבר לסטורג' והן כ-Hyper Converged.

oVirt מתאימה להטמעות גדולות הן כ-PoC והן כפרודקשן כל עוד יש בחברה ידע פנימי (או יועץ חיצוני) שיכול לתת תמיכה. מנהלים שמנוסים עם VMWare או Hyper-V ואינם מנוסים מספיק או בעלי ידע רציני בלינוקס יתקשו בניהול מערכת כזו ללא השקעה בלימוד הדברים, והסיבה לכך פשוטה: oVirt אינה מנסה להיות העתק של VMware והדגש של oVirt הוא יותר על פונקציונאליות מאשר חזותיות (אם כי חל שיפור ניכר בחלק הזה בגירסה 4.2 ובגירסה 4.3 שתצא במהלך 2019). חברות שמעוניינות במוצר ארוז ובתמיכה רשמית עם רשיונות – ניתן לרכוש את מוצר ה-RHV עם תמיכה.

ומכאן – למפלצת הגדולה: OpenStack.

אם oVirt היא מערכת גדולה, OpenStack היא גודזילה לכל דבר ועניין. ההבדל הגדול בין oVirt ל-OpenStack הוא ש-OpenStack מנסה לתת לך הכל מהכל. וירטואליזציה? יש. קונטיינרים? יש את Zun שמאפשר להריץ קונטיינרים כ-שרות. DB כ-שרות? יש. אחסון תואם S3? יש. אחסון Images ודברים אחרים? יש. צריך Load Balancer? תכיר את Octavia, ויש עוד עשרות חלקים. עם oVirt לעומת זאת – המיקוד הוא לכיוון מתן שרותי וירטואליזציה והשרותים מסביב, לא יותר מכך.

המטרה של OpenStack היא לתת לחברה להקים ענן פרטי, רק שבניגוד לדרכים ישנות יותר שבהם היינו מקימים מערכות VM מבוססות לינוקס ריקות ועליהן היינו מקימים כל מיני שרותים – כאן המערכת מוקמת על הברזלים עם השרותים שאתה צריך ואז אפשר להשתמש בשרותים כדי להקים מה שרוצים – מכונות וירטואליות, קונטיינרים, שרותים וכו'. חשוב לזכור: מערכת OpenStack היא מערכת מאוד מורכבת, ומחייבת שיהיה בחברה ידע פנימי רציני בלינוקס, SQL, פייתון, BASH וכו' (בלא מעט מקרים כדי לאבחן תקלה או כדי לטפל בתקלה,  העבודה נעשית מול Shell ולאו דווקא מול ה-GUI) ומאוד מומלץ יועץ חיצוני צמוד ל-OpenStack.

שילוב מערכת OpenStack בחברות הוא מעט מורכב מהסיבה הפשוטה שזו אחת המערכות שלא מומלץ להוריד את הגירסה החופשית ולהתקין אותה, מכיוון שתוך חצי שנה משחרור הגירסה האחרונה יוצאת גירסה חדשה ולאחר כשנה כמעט ואין עדכונים ותיקונים לגירסה הקודמת, ולכן אם רוצים OpenStack עם תמיכה רשמית מלאה, מומלץ לרכוש זאת מיצרן הפצת לינוקס כמו SuSE, המחיר שלהם יותר זול מהגירסה של רד-האט ויש תמיכה לפחות ל-5 שנים למוצר בגירסה שרכשתם.

ומה העתיד?

פתרונות הוירטואליזציה ממשיכים להתקדם, גם הפתרונות המסחריים הסגורים אך גם הפתרונות מבוססי הקוד הפתוח. ב-VMWare הכריזו בכנס האחרון על ESXI ל-ARM, פלטפורמה שנכנסת יותר ויותר לספקי הענן הציבורי ו"זוחלת" לכיוון ה-Enterprise (תסתכלו על Ampere). פתרון הוירטואליזציה KVM ו-QEMU (שבהם כל מערכת בנייה כמו Yocto משתמשות) יש תמיכה בעשרות מעבדי ARM כבר 6 שנים ומעלה, מערכת OpenStack תומכת ב-ARM, ו-oVirt תתמוך כנראה בגירסה הבאה (אם לא תהיה גירסה כזו, אני כנראה בשנה הבאה ארכוש שרת ARM ואבצע BUILD לכך. מהנדסי רד-האט ישראל – תתכוננו להצקות ממני 🙂 ). עוד ארכיטקטורה שהולכת להיתמך היא מעבדים זולים מבוססי MIPS החדשים.

מבחינת תקשורת – רשתות 100, 200 ו-400 ג'יגה יהפכו לאט לאט לנורמה והמתגים עצמם יהיו מבוססים שבב מרכזי קנייני ושבב ARM שמריץ לינוקס, ומי שינהל את המתג – זו מערכת הוירטואליזציה (דרך הלינוקס שרץ על המתג).

מבחינת אחסון: ישנו תהליך יחסית די חדש שיכנס לאט דרך יצרני ה-SSD והוא "העפה" של מערכת הבקר מה-SSD כך שמערכת הוירטואליזציה תחליט איך לנהל את ה-SSD, איך לבצע Garbage Collection לפי העומסים במכונה, לפי המכונות הוירטואליות שירוצו ועוד. אינטל גם תוציא את ה-Optane DC Persistent Memory – מקלות אחסון שיושבים היכן שמקלות הזכרון יושבים, מכילים הרבה יותר אחסון ממקלות זכרון ECC רגילים ועם ביצועים קרובים לביצועי זכרון. תמיכה לכך ב-OpenStack תהיה קיימת בקרוב (להלן השקפים), רק שמחכים למעבדים ושרתים מבוססי Cannon Lake SP.
עוד תחום אחסון שיקבל Boost רציני בוירטואליזציה הוא NVMEoF שיתן Latency מאוד נמוך.

לסיכום: פתרונות וירטואליזציה מבוססים קוד פתוח לא הולכים להיעלם, הם מתפתחים יותר ויותר ויודעים גם לתת "Fight" לפתרונות הסגורים. יש פתרונות גם להטמעה קטנה, גם להטמעות גדולות וגם להקמת ענן עם עשרות שרותים בתוך החברה, רק שכאן אף אחד לא עומד לך עם טיימר של 30-60 יום ל-Trial ותוציא צ'ק שמן או שאין מערכת. כל הפתרונות שתיארתי הם פתרונות טובים ויציבים לא רק לטסטים אלא גם לפרודקשן.

אם יש לכם שאלות לגבי המוצרים, אתם מוזמנים ליצור קשר.

וירטואליזציה ודיסקים מקומיים. כדאי?

במסגרת סידרת הקליפים שהכנתי על oVirt/RHV (ניתן לצפות בהם כאן) הזכרתי פה ושם את עניין השימוש בדיסקים מקומיים ומדוע זה לא תמיד רעיון טוב, ללא קשר לפתרון הוירטואליזציה שמשתמשים, ולכן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה ולהרחיב מעט על הנושא.

כשזה מגיע לוירטואליזציה, ישנן תצורות שונות שמצריכות הגדרות שונות. כך לדוגמא, אם לקוח צריך רק שרת פיזי אחד להריץ וירטואליזציה, פתרון NAS לדוגמא לא יסייע לו הרבה, הואיל ומהירות הדיסקים המקומיים תהיה יותר גבוהה מאשר שימוש ב-NAS וחיבור ג'יגהביט לדוגמא, ולכן שימוש בדיסקים מקומיים שם יכול לסייע.

אולם כשאנחנו מדברים על מעל כמות של שרת אחד שיריץ וירטואליזציה, שימוש בדיסקים מקומיים דווקא פוגע בדברים אחרים, כמו שרידות (HA). אחרי הכל, לא חשוב איזו וירטואליזציה יש לך, אם שרת אחד מתוך 2 שרתים כבוי עקב תקלה, לא תוכל להפעיל את מכונות ה-VM בשרת אחר.

ל-NAS יש יתרון אחד שדווקא לא קיים במרבית פתרונות הוירטואליזציה והוא קשור לאופטימיזציה. הדרייברים שנמצאים בתוכנת הוירטואליזציה הם דרייברים בסיסיים. הם מאפשרים עבודה רציפה עם הדיסקים ותו לא. כך לדוגמא אינך יכול להכניס לשרת וירטואליזציה 1-2 דיסקים SSD ולהגדיר אותם כ-Cache (ה-Read Cache במקרה של vSphere לדוגמא, מיועד להאצת עבודה חוזרת של מכונות VM, לא לשמש כ-Cache ל-Datastore). לעומת זאת, אם נרים NAS על שרת ישן (זה יכול להיות גם PC עם דיסקים במקרים שאין תקציב) ונכניס לו 1-2 דיסקים SSD, נוכל בעזרת התוכנה ב-NAS להגדיר אותם כ-Cache. בנוסף, אם אנחנו רוצים מהירות גישה רצינית אל/מאת ה-NAS ולא להיות "חנוקים" במהירות של 1 ג'יגהביט – אפשר לרכוש בזול כרטיסי רשת QSFP (או +SFP) שנותנים חיבור במהירות 10 ג'יגהביט עם פורטים כפולים וכבלי DAC ולחבר אותם בין ה-NAS ל-2 שרתים שמריצים מכונות וירטואליות. כך הדברים ירוצו הרבה יותר מהר ואין צורך לרכוש סוויצ' 10 ג'יגהביט יקר לשם כך (אגב, התוספת מחיר על כך מגיעה בד"כ בסביבות ה-300$).

מצד שני, יש בהחלט מקום בשימוש בדיסקים מקומיים כאשר אנחנו משתמשים בתצורת Hyper Converge. בקונפיגורציה כזו, המערכת צריכה לפחות SSD אחד על מספר קטן של דיסקים מכניים והיא משתמשת ב-SSD לשם כתיבה/קריאה מואצת וכמובן כ-Cache (רק שחשוב לשים לב איזה SSD Intense אתם רוכשים, אם רכשתם את הלא נכון, הביצועים יהיו מופחתים) אך גם כאן חשוב לשים לב לא רק לסוג ה-Intense אלא גם לסוג החיבור של ה-SSD. חיבור SATA לדוגמא "נחנק" במהירות 560 מגהבייט ואילו SSD בחיבור U.2/NVME יתן ביצועים ורוחב פס עד פי 4-5 בהשוואה ל-SATA.

לסיכום: הויכוח אם להשתמש בדיסקים מקומיים או בסטורג' מהיר הוא ויכוח עתיק יומין וכניסת טכנולוגיית NVME-OF די "מחסלת" את הטיעון להשתמש בדיסקים מקומיים (אבל זה מצריך השקעה כספית רצינית, לפחות עד שנה הבאה שיצאו פתרונות קוד פתוח מסחריים ובחינם ל-NVME-OF) מצד אחד, אבל פתרונות דיסקים מקומיים הם יותר זולים למימוש מצד שני, ולכן חשוב לשים לב מה הסיטואציה ומה המטרה שרוצים להגיע אליה.

וירטואליזציה כקוד פתוח – כפתרון טוב

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על פתרונות אלטרנטיביים ל-vSphere של VMWare. הפעם אני רוצה לדבר על פתרונות קוד פתוח כפתרונות טובים לוירטואליזציה ומדוע RHV/oVirt הוא פתרון שעולה על רוב פתרונות הקוד הפתוח.

פתרונות וירטואליזציה בקוד פתוח מתחלקים בעצם ל-2: אלו שמעוניינים לנהל מספר קטן של שרתים פיזיים וצרכי הוירטואליזציה שלהם בסיסיים, ואלו שמעוניינים בפתרון וירטואליזציה מלא כולל הדברים המתקדמים, משהו כתחליף ל-Hyper-V (עם הניהול המרכזי) או תחליף ל-ESXI+vCenter.

כשמדובר בצרכים בסיסיים לוירטואליזציה ומדובר בכמות קטנה של שרתים (נניח 2-5), ומדובר, לשם השוואה, בדברים ש-ESXi עצמאי (ללא vCenter) יכול לתת – אז הפתרונות שהצעתי בפוסט הקודם יכולים לתת זאת ללא בעיה. יותר מכך, כל הפתרונות (למעט שימוש ב-KVM וב-libvirt עם סקריפטים) שהצעתי גם יכולים לתת לכם ניהול מרוכז של השרתים שלכם בממשק Web.

לעומת זאת, כשאנחנו מעוניינים בדברים יותר מתקדמים כמו:

  • שימוש ב-vSwitch (בגירסת הקוד הפתוח – Open vSwitch) כ-SDN
  • הקמה אוטומטית של מכונות VM
  • שימוש ב-Grafana לתצוגת מצבי מכונות, דיסקים, מעבדים וכו'
  • High Availability מלא
  • אופטימיזציה לשימוש ב-NVME SSD תוך הגדלת I/O Threads
  • תמיכה מובנית ב-DR
  • יצוא/יבוא OVA/OVF
  • תמיכה במעבדי Power של IBM
  • תמיכה בכל פרוטוקולי הסטורג' (NFS, iSCSI, Fiber) + דיסקים מקומיים ו-GlusterFS
  • תמיכה במעבדים חדשים (EPYC, Xeon SP – ברוב הפתרונות המוצעים זה לא יעבוד טוב, במיוחד כשמדובר ב-HA).
  • ניהול מרוכז של כמות שרתים גדולה (עד 400 מכונות פיזיות)
  • פרופילים (סוגי מכונות, גדלים ועוד) כולל High Performance VMs.
  • תמיכה מורחבת ל-Over Commit
  • יבוא/יצוא של Images מ-OpenStack Glance (לא חייבים OpenStack מותקן בחברה).
  • פורטל למשתמשים (לאלו שצריכים לגשת למספר מכונות VM, ולנהל את אותן מכונות VM)
  • תמיכה במספר סוגי LDAP (כולל AD)
  • התממשקות ל-vCenter ויבוא מכונות VM
  • אפשרות לעבוד במצב הרגיל או במצב HCI.
  • תמיכה מלאה ב-GPU וב-VDI.
  • ועוד הרבה פונקציות אחרות.

אז הפתרון הוא או oVirt (גירסת קוד פתוח) או RHV (גירסה מסחרית עם תמיכה). שאר הפתרונות בקוד פתוח מחווירים לעומת RHV/oVirt מבחינת יכולות, תמיכה, פונקציונאליות ועוד.

האם פתרון כמו RHV/oVirt יכול להיות תחליף מלא ל-vSphere? התשובה היא: עדיין לא. העניין קשור יותר ל-Kernel ולדברים מתקדמים אחרים שלא קיימים ב-RHEL-7/CentOS-7 (שעליהם oVirt/RHV רץ):

  • Fault Tolerance עדיין לא זמין בגירסה הנוכחית (4.2)
  • VAAI/VVol – יש תמיכה ב-Kernel 4.X כך שנצטרך להמתין ל-RHEL-8/CentOS-8.
  • תוספים כמו vRealize ואחרים (שהם בתשלום) – יש להם חלופות. חלקם בחינם, חלקם בתשלום.

בכל הקשור לפתרונות וירטואליזציה, הגענו לזמנים טובים, למען האמת. רק לפני 3 שנים אם חברה גדולה היתה שואלת אותי לגבי פתרונות אחרים ל-VMWare או Hyper-V, הייתי ממליץ להם לנהל מו"מ בינם לבין מיקרוסופט ו-VMWare כי הפתרונות לא היו מספיק לדעתי טובים לשום Enterprise. פתרונות כמו Proxmox או פתרונות מבוססי Xen היו קיימים, אך לדעתי הם אינם נותנים מענה מספק ל-Enterprise (אם כי הם היו בהחלט יכולים לתת מענה לעסקים קטנים). בשנים האחרונות, החברה שהשקיעה הכי הרבה בפיתוח פתרון וירטואליזציה טוב היתה דווקא רד-האט. המצב בשוק פשוט התהפך: מיקרוסופט ו-VMWare היו עסוקים בפתרונות וירטואליזציה ואילו רד-האט היו עסוקים בפיתוח פתרונות מבוססי קונטיינרים (OpenShift) וב-3 השנים האחרונות רד-האט משקיעה הרבה יותר בפיתוח פתרון וירטואליזציה וגם בשיפור OpenShift, בשעה שמיקרוסופט ו-VMWare בשנתיים האחרונות יותר מתעסקים בפתרונות קונטיינרים.

לסיכום: שום פתרון (פתוח או סגור) אינו Drop In Replacement. לכל פתרון יש יתרונות וחסרונות וכדאי לשקול את הדברים. בכל מקרה תהיה תקופת מעבר ויהיה צורך לפתור לא מעט בעיות. פתרונות בקוד פתוח לא מחייבים תשלום Up front (למעט במוצר מסחרי כמו RHV, אם כי יש Trial חינמי), אבל כן מחייבים יעוץ, אינטגרציה והדרכה – שזה כן עולה כסף.

חושבים לעבור לפתרון וירטואליזציה אחר?

עדכון על Hyper-V מופיע לקראת סוף המאמר.

אנחנו נמצאים ב-2018 וחברות רבות עוברות לענן ומתחילות לקצץ בתקציב רשיונות הוירטואליזציה שלהן, מנויי תמיכה וכו'.

רואים את השורה למעלה? זה מה שלא מעט מנהלים חושבים שקורה. במציאות – התמונה מעט שונה. אכן, הרבה חברות החלו לעבור לענן (ואלו שאסור להן בגלל רגולציה, מעבירות דברים שיווקיים כמו מיני אתרים – לענן). יחד עם זאת, לא מעט מאותן חברות שוקלות מחדש את המעבר לענן לאחר שנוצלו הקרדיטים שספק הענן נתן, וחלק מהם גם עושים "אחורה פנה". קשה מאוד לתת מספרים, אבל משיחות עם חברים ואנשים אחרים, אני יכול להעריך הערכה גסה שעל כל 10 חברות שעברו לענן, בין 3-5 לחברות או שירדו מזה לגמרי או שישאירו רק דברים הכרחיים. בקיצור – לזרוק את תשתית הוירטואליזציה המקומית? לא כל כך מהר…

כיום אפשר לאמר שכל חברה בארץ עברה לוירטואליזציה, וברוב המקרים כבר נדיר למצוא שרת פיזי שמריץ אפליקציות (ללא שום וירטואליזציה/קונטיינרים), אבל כמו בכל דבר – דברים משתנים. גרסאות תוכנה מסיימות את חייהן, חברות לא מעוניינות שוב ושוב כל שנה לשלם אלפי דולרים פר שרת על רשיונות וירטואליזציה ומכיוון שרוב מוחץ של החברות כיום כבר משתמש בקוד פתוח, יש סקרנות לשמוע לגבי אלטרנטיבות. אף חברה כמובן לא מחפשת לעבור מפתרון וירטואליזציה שיש לה לאחר מהיום למחר, אבל אנשים סקרנים לשמוע לגבי ההיצע שיש ואם יהיה צורך – הם יזמינו יעוץ ואולי PoC ויכול להיות שזה גם יגיע להטמעה, ולכן פוסט זה נכתב כדי לתאר (בקצרה) את האלטרנטיבות.

הדבר הראשון שחייבים לזכור, הוא שלכל לקוח, עסק, חברה – יש דרישות שונות לחלוטין. להלן מס' דוגמאות:

  • לקוח רוצה להריץ מס' חד ספרתי של מכונות וירטואליות, אבל מצד שני הוא רוצה HA (כלומר High Availability) כך שאם נפל שרת אחד – השרת השני עושה pick up והמכונות ממשיכות לעבוד
  • לקוח אחר רוצה לתת שרותי Hosting ללקוחות שלו, יש לו אלפי מכונות וירטואליות אבל אין לו תקציב לרכוש מ-VMWare (אגב, רק לידיעה: VMWare דורשת 50$ פר מכונה וירטואלית מחברות Hosting, גם אם מריצים רק את ESXi החופשי).
  • לקוח אחר מעוניין בפתרון קוד פתוח ולא משהו קנייני להריץ כמה עשרות מכונות וירטואליות עבור העסק שלו.
  • לקוח אחר רוצה את הכל: תתחיל ב-FT, תכלול DR, תכלול HA, סוויצ'ים וירטואליים מורכבים, תמיכה ב-RDMA, NFS, iSCSI, templates ועוד ערימת דברים – אבל לא מוכן לשלם את המחיר ש-VMWare רוצים פר שרת פיזי.
  • לקוח אחר "להוט" מאוד על HCI – הוא רוצה המלצה אם ללכת על vSAN, Nutanix, Simplivity (אחד מהם).
  • ולקוח אחר מעוניין פה ועכשיו בהצעה על OpenStack כפתרון וירטואליזציה חלופי/משלים למה שיש לו כיום.

הבה נכיר את הפתרונות:

VMware
ה"מלכה" הבלתי מעורערת לפתרונות וירטואליזציה. בין אם יש לך בתשתית שרת אחד או 5000 שרתים פיזיים –  המערכת תומכת בצורה מעולה. יש אלפי פונקציות ואפשרויות להתרחב לכל דבר הקשור לוירטואליזציה.
הבעיה העיקרית: המחיר. גירסת ה-ESXi שמותקנת על השרת קיימת כגירסה חינמית, אך כמות הפונקציונאליות מוגבלת ולשם ההרחבה יש לרכוש את vCenter שקיימת במספר גרסאות, ואם יש לך עד 3 שרתים – תוכל לרכוש את רשיון ה-Essentials של vCenter ולנהל במרוכז את השרתים במחיר של 500$, אבל גם אז הפונקציונאליות די מוגבלת. רוצה יותר? תתחיל לשלם פר מעבד אלפי דולרים וגם לרשיון היותר מתקדם של vCenter תצטרך לשלשל עוד כמה אלפי דולרים, ועוד לא דיברנו על תמיכה שנתית – שגם היא עולה כמה אלפי דולרים. בקיצור – הסיבה שרבים מחפשים אלטרנטיבות היא לאו דווקא בגלל מגבלות טכניות, אלא בגלל מגבלות תקציביות.

OpenStack
דמיינו לכם את הדבר הבא: אתם נכנסים לסופרמרקט הקרוב ורוכשים לכם 3-4 קרטונים של חלב, אתם משלמים ויוצאים. מה יש לכם בשקית? 3-4 קרטונים של חלב וזהו. עם OpenStack, אתם מקבלים לא רק את הקרטונים של החלב, אלא גם את המחלבה, הרפת והפרות!

טכנית, OpenStack עושה המון דברים (תסתכלו כאן כדי לראות כמה פרויקטים יש בתוך OpenStack), וירטואליזציה זה רק אחד מהדברים, ואם אתה רוצה אחסון – אז יש לך 3 חלקים (Object, File, Block כל אחד מהם שונה). נכון, אפשר להתקין רק חלקים מסויימים (או להתקין הכל ולהשאיר לכל מה שצריכים ברירות מחדל), אך עקומת הלימוד בהשוואה לשימוש ב-Hyper-V או VMWare – מאוד גבוהה. יהיו כמובן חברות שיש להם את הצוותים שיכולים להתעסק בכך (ויש במה להתעסק, כיום OpenStack מורכב מיותר מ-1800 חבילות!), אבל אז מגיעות 2 נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת:

  1. גירסת OpenStack משתחררת כל חצי שנה עד שנה בערך. מכיוון שבחברות נהוג לעדכן כל 3 שנים, השדרוג לגירסה האחרונה יהיה קשה עד בלתי אפשרי כי בדרך כבר עברו כמה גרסאות (ואף אחד לא מבטיח תאימות).
  2. חברות מסחריות ירצו את ה-OpenStack המסחרי שהגירסה שמשוחררת ונתמכת ל-5 שנים, יצטרכו להתכונן למחיר ממש לא זול. גירסת רד-האט לדוגמא עולה כ-10,000$ לשרת עם 2 מעבדים (הממ, פתאום המחיר של VMWare לא נראה כזה יקר). חברות כמו SuSE וקנוניקל מוכרות במחירים יותר זולים, ואכן – אם חברה מחליטה ללכת לרכוש OpenStack אני ממליץ לה לרכוש זאת מ-SuSE (התמיכה של קנוניקל לא משהו, בלשון המעטה). במילים אחרות – אם אתה מחפש OpenStack שיחזיק כמה שנים טובות ובחינם – לא ממש תמצא זאת. זה לא CentOS.

Xen
טכנית, Xen הוא פתרון וירטואליזציה טוב כשמדובר על כמות שרתים פיזית קטנה. הוא נותן ביצועים טובים, יש ממשק Windows (למעוניינים, אפשר לעשות כמובן הכל בלינוקס ישירות). הבעיה המרכזית עם Xen הוא שהפרויקט עצמו בקושי "חי". Xen יוצא בגרסאות יותר חדשות (4.10.1 זו הגירסה האחרונה), אבל כשזה מגיע לחברות, הן רוצות תמיכה. Citrix מוכרת את Xen ונותנת שרות, אבל זול – הוא לא (3,000 דולר פר מכונה עם 2 מעבדים). הסיבה שאני לא ממליץ על Xen של Citrix היא שהחברה פיטרה מחצית מהעובדים שעבדו על Xen ונתנו לו שרות ולא נראה ש-Citrix תמשיך לקדם ולפתח את מוצר ה-Xen שלה. חברה אחרת שמוכרת את Xen תחת שם אחר היא חברת Oracle (היא לא מזכירה את השם "Xen" בשום מקום בתיעוד השיווקי) והמוצר נקרא Oracle VM Server.

Proxmox
תוכנת Proxmox היא אחת מהוותיקות בשוק שהלכה וגדלה עם השנים, הוסיפה תמיכה למכונות וירטואליות (מבוססות KVM, כמו רוב הפתרונות מבוססי קוד פתוח שמוזכרים כאן), תמיכה לקונטיינרים (לא Docker אלא LXC), תמיכה ל-ZFS, NFS, iSCSI, GlusterFS ועוד. זו תוכנה שמומלצת לאלו שרוצים לנטוש את Xen, לעסקים קטנים שיש להם שרות מאינטגרטור בארץ (השרות המקורי ניתן רק ב-tickets ואין אפשרות SLA, רק NBD מיצרנית התוכנה עצמה). התוכנה גם יכולה להתאים לעסקים קטנים והקהל שהכי "אוהב" את התוכנה אלו חברות ה-Hosting ששם דברים כמו Live Migration, HA וכו' אינם כה חשובים.

KVM/Libvirt/אוטומציה
פתרון שיכול להתאים לחברות שיש בהם מפתחי לינוקס (והמון זמן פנוי) הוא שימוש ב-KVM שמגיע עם כל הפצת לינוקס ושימוש בספריית Libvirt לבנות מערכת וירטואליזציה. הספריה מאפשרת את כל הדברים הבסיסיים ואת כל השאר ניתן לבצע עם אוטומציה בכלים כמו Ansible/Puppet/Chef וכו'. היתרון הגדול בשיטה זו הוא שהכל נמצא בתוך החברה ואם יש תקלה, היא מטופלת פנימית.

oVirt
תוכנת oVirt שנכתבת ע"י רד-האט היא אחת התוכנות שמכוונת ישירות להתחרות ב-vSphere. (שימו לב: גירסת הקוד החופשי נקראת oVirt, הגירסה המסחרית [שמבוססת על אותו קוד] נקראת RHV). ב-oVirt יש בעצם כמעט את כל מה שאתם מקבלים ב-ESXi עם vCenter, היא יכולה לעבוד גם בתצורות של מאות ואלפי שרתים פיזיים מצד אחד, אבל היא גם יודעת להתרחב לאזורים "קרובים" לוירטואליזציה (כמו הרצת Images מ-OpenStack ובגירסה הקרובה כנראה תהיה גם תמיכה לקונטיינרים). היא יודעת להתממשק לפרטוקולי הסטורג' הידועים (NFS, iSCSI וגם GlusterFS ו-Ceph [דרך Cinder]) וגם להתחבר ישירות אל שרתי ה-ESXi או אל ה-vCenter שלכם כדי להמיר מכונות ל-oVirt/RHV. בנוסף, oVirt/RHV היא התוכנה היחידה מתוכנות הקוד הפתוח שיכולה לעבוד גם במצב קלאסי (התקנה של התוכנה במכונה אחת, בשאר מתקינים גירסת Node) או במצב Hyper Converge. בנוסף, זו התוכנה היחידה שיש לה גם Client לאנדרואיד כדי לבדוק מה קורה ולטפל בתקלה מרחוק ללא צורך במחשב.

לחברות המעוניינות ב-RHV (כלומר בגירסה המסחרית), המחיר די זול (יחסית): 1000$ לשנה למכונה עם 2 מעבדים ותמיכה בשעות העסקים או 1500$ לתמיכה של רד-האט 24/7.

פתרונות HCI
מוצרים כמו Nutanix/Simplivity/VSAN/RHV מציעים בעצם שרתים עצמאיים שלא זקוקים ל-Storage חיצוני והם נותנים הכל בפתרון אחד. אלו יכולים להיות פתרונות מעולים, אולם חשוב לזכור שבמרבית המקרים תצטרכו להחליף שרתים (אם יש לכם שרתים ישנים) ובמקרה של vSAN אם תרצו תוצאות ממש גבוהות, תצטרכו דיסקים SSD NVME מסוג Mixed Intense (מה שאומר שתצטרכו לרכוש Backplane נוסף לשרת ל-4 כוננים, שרתים נמכרו בשנים האחרונות ללא Backplane ל-NVME וזה "אקסטרה") כחלק מכל קבוצת דיסקים. בפתרון של VMWare ניתן לעבוד "גם וגם" כך ששרתים ישנים שעובדים מול סטורג' יוכלו להמשיך לעבוד כרגיל. החסרון העיקרי של VMware vSAN הוא המחיר: תוספת של 5000$ פר שרת עם 2 מעבדים – וזה לפני המחיר של הציודים ובנוסף למחירי הרשיון האחרים ש-VMWare מבקשת.

פתרונות ל-VDI
גם מיקרוסופט, גם VMWare, גם Citrix וגם חברות אחרות מציעות פתרון VDI. את הפתרונות הללו אני מגדיר כלא יותר מ"בסדר". אלו פתרונות טובים לעובדי משרד, שמריצים דפדפן, אופיס, ואולי עוד כמה אפליקציות משרדיות, אבל כשזה מגיע לוידאו ותלת מימד – הפתרונות האלו כיום אינם משהו לרוץ לספר לחבר'ה. הסיבה לכך שמי שקובע את הדברים הם יצרניות ה-GPU והפתרונות שהם מציעים מתאימים לדברים שתיארתי לעיל ותו לא. מי שלדוגמא ישתמש ב-RemoteFX יגלה שמבחינת תמיכת OpenGL התמיכה היא חלקית ועל עריכת וידאו או דברים כאלו כבדים – תשכחו מזה. לאמזון יש פתרון שהוא יותר מתקדם ממה שהחברות שציינתי נותנות אבל גם הפתרון שלהם הוא לא בדיוק העלית שבעלית.

מבחינת קוד פתוח, ישנם כמה פרויקטים שמפותחים (והם ישולבו בעתיד במוצרים כמו ProxMox, oVirt ואולי Xen). אחד מהם לדוגמא הוא פרויקט VirGL שמרנדר על GPU בשרת ומעביר דרך הרשת את הפלט למסך. כרגע הוא תומך רק בלינוקס אולם מישהו אחר כרגע עובד על תמיכת Windows. עוד פרויקט (דווקא מחברת אינטל) הוא פרויקט GVT שמשתמש ב-GPU של המכונה כדי לרנדר עבור מכונות וירטואליות. בפרויקט עדיין חסר פלט רינדור לתצוגה רחוקה אבל אני מאמין שאינטל שומרת את החלק הזה ל-GPU שהם עובדים עליו כרגע.

מה עם Hyper-V?
מבחינה טכנית, Hyper-V נותן פתרון טוב לוירטואליזציה ששווה פחות או יותר לפתרון של VMWare (יש פונקציות שיש בפתרון אחד שאין בשני וההיפך). גם מיקרוסופט מציעה גירסה "חינמית" שמגיעה עם גירסת Windows Server (כ-Role) והפתרון הזה יכול להתאים למי שרוצה פונקציות ניהול (די מוגבלות) פר שרת, כך שכל שרת מנוהל בנפרד. ברגע שרוצים לנהל את הכל בצורה מסודרת, יש צורך ב-System Center ויש גם תשלום עבור Operating System Environment (או OSE) ורשיון ה-Windows Server צריך להיות רשיון Data Center. בגירסת Windows Server 2016 מיקרוסופט די החמירה את דרישות הרשיון ואם במקרה של VMWare למערכת לא ממש משנה כמה ליבות יש לך במעבד, במיקרוסופט רוצים תשלום פר ליבה ולא פר מעבד. חברת TAG Provision כתבה פוסט המשווה את המחירים בין המתחרים העיקריים וניתן לראות כל הנתונים כאן וכפי שניתן לראות, עם המחירים הללו, אין שום סיבה לעבור ל-Hyper-V, אלא אם מחפשים את הפתרון המינימלי ה"חינמי" ללא ניהול מרוכז. בנוסף, אם אתה מחפש פתרון HCI, ה-Hyper-V אינו מתאים לכך.

לסיכום: ישנן לא מעט אופציות של וירטואליזציה בקוד פתוח (ובקוד סגור). לא כל פתרון מתאים לכל אחד, ולא כל פתרון מתאים למסגרות שונות שקיימות בחברות. מעבד לפתרון וירטואליזציה זה או אחר צריך להתבצע לאט, קודם כל כפתרון נוסף שעליו רצים מספר מכונות ורק לאחר שהדברים נותנים תוצאות צפויות, ניתן להעביר עוד ועוד מכונות מהסביבה הישנה לחדשה, וכמו תמיד – אני ממליץ לקחת יעוץ, לבצע PoC ולא כל כך מהר "לבלוע" הבטחות של אנשי שיווק.

ההבדל העצום בין VPS אמיתי ל-VPS “כאילו”

היום ב-6 בבוקר קיבלתי צלצול מ-חבר שיש לו VPS אצל ספק ידוע בחו”ל. הבעיה? כל החומר שלו נעלם וגם כששיחזרו לו את החומר והוא לא מפעיל את האתר – מישהו מצליח להיכנס ולמחוק לו את התוכן. לאחר שבדקתי קצת את המערכת, הצלחתי להבין שהפריצה לא מגיעה מהחשבון של אותו בחור, אלא שמישהו מצליח להיכנס דרך חור ישן בשרת Apache והצליח ליצור יוזר, לעשות אסקלציית הרשאות ל-root ואותו פורץ יכול להיכנס לכל חשבון באותו שרת ולעשות כרצונו.

מכיוון שזה משהו מאוד חמור, עשינו שיחת ועידה עם אותו ספק ידוע, וניסיתי להסביר לתומך על הבעיה הרצינית הזו. תגובתו? אם הלקוח מעוניין, ניתן לשחזר את הגיבוי שלו. ניסיתי להסביר שוב לתומך שהבעיה היא לא בשחזור הגיבוי אלא החור אבטחה הרציני שיש להם במערכת. התומך, כצפוי, חזר על אותו משפט כמו תוכי: אם הלקוח רוצה, ניתן לשחזר את הגיבוי שלו.

בסופו של דבר נתתי לאותו חבר VPS מהשרתים הוירטואליים שלנו באירופה עד שיחליט מה הוא מעוניין לעשות, והסברתי לו את הדברים הבאים שאני רוצה להסביר כאן:

המושג VPS “נמתח” על ידי כל מיני ספקים לכאן ולכאן, וחלק מאותה “מתיחה” היא בעצם מתיחה, בלוף. כאשר ספק כמו Dreamhost מציע VPS, אותה הצעה היא לא יותר מאשר אחסון משותף עם Shell. אומרים לך שיש לך root access אבל אין לך באמת גישת root. נסה להתקין חבילות RPM או DEB על הפצת הלינוקס שם ותמצא מהר מאוד שהמערכת לא מאפשרת לך זאת. אותו root כביכול שיש לך מוגבל אך ורק לתיקיה שלך, אתה לא יכול להגיע לתיקיות בתוך var/ (שם מאוחסנים קבצי ה-RPM וה-DB של כל החבילות), וזה בדיוק המצב בחבילת אחסון משותפת, רק ששם לא עובדים עליך עם root מזויף.

שרת VPS אמיתי מאפשר לך לשנות את כל המערכת שלך, מה-Kernel ועד קבצי ההגדרות. הכל אתה יכול להגדיר, למחוק, לשנות ולעשות כרצונך. מערכת וירטואליזציה רצינית תגביל אותך במשאבים בלבד (זכרון, גודל דיסק, כמות כח עיבוד, רוחב פס) אך לא ב-File system או ב-Guest (כלומר במערכת הפעלה שלך).

חברות רבות מציעות בארה”ב ובאירופה VPS בזול, כי הם רוכשים Virtuozzo ואז מקבלים פאנל ללקוחות בחינם, אבל ה”זול” הזה הוא בדיוק הדבר שיכול לעלות לך ביוקר, במיוחד שיש צורך להתקין עדכוני מערכת דחופים וספקים לא עושים זאת כי יש צורך ב-Reboot של השרתים הפיזיים וזה הדבר האחרון שהם מחפשים לעשות, אז דוחים ואז מגיעים פורצים שמנסים לפרוץ עם אותם חורים – ואז יש “שמחה וששון” ובעברית – הבלאגן מתחיל.

לכן, כאשר מסתכלים על חבילות שרתי VPS, חשוב מאוד לבדוק מהי הוירטואליזציה שרצה שם. אם הנציג אומר SolusVM, OpenVZ, Virtuozzo או Proxmoxx (עם OpenVZ כוירטואליזציה) מומלץ לחפש ספק אחר. זו שיטת וירטואליזציה ישנה שגם לא תמיד תואמת אפליקציות, עם אבטחה גרועה, וחוסר אפשרות הפרדת ביצועים בין לקוח אחד למישנהו (ובעברית: כשלקוח אחד מנצל 100% מעבד, השאר סובלים).

אלו וירטואליזציות כן מומלצות? Xen, KVM, או VMWare. כל הוירטואליזציות הנ”ל בנויות עם לקחים מהוירטואליזציות הקודמות, והן הרבה יותר מתקדמות. איזו וירטואליזציה לא הזכרתי? Hyper-V של מיקרוסופט. הסיבה? הוירטואליזציה א-י-ט-י-ת בהשוואה לשלושת הפתרונות הנ”ל.

למידע נוסף על סוגי וירטואליזציות, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הקודם שכתבתי בנושא.