תגית: Platform

קונטיינרים: ה"קרב" בין OpenShift ל-Docker DataCenter

בפוסט הקודם שכתבתי כאן על קונטיינרים וחברות מסחריות, ניסיתי להסביר מעט על קונטיינרים ועל המוצרים שנמכרים בארץ כאשר התרכזתי ב-2 מוצרים: ה-Docker DataCenter ומולו ה-OpenShift (גירסה מסחרית או גירסת Origin שהינה קוד פתוח) – עבור שוק ה-Enterprise. בפוסט זה אשווה קצת יותר (בצורה כללית) בין המוצרים ואנסה להסביר היכן כדאי להוציא הזמנת רכישה והיכן כדאי "לדלג".

לפני כן, קצת פרטים עליי: במסגרת העסק שלי תוכנת ה-OpenShift נמכרת, אך במקביל הח"מ נותן שרותים לחברות כמו מטריקס בכל הנוגע ליעוץ ואינטגרציה של מוצרים כמו Docker DataCenter (וגם OpenShift המסחרי או הפתוח). מטריקס גם מוכרת (אם תבקשו) את ה-OpenShift Container Platform של רד-האט, כך שלא מדובר בתחרות מול מוצר שאני מייצג "בלעדית". מעבר לכך, לראשונה אני אביא בפוסט זה מחירים אמיתיים מתוך אתרים שונים שמוכרים את המוצרים הנ"ל בחו"ל כך שתוכלו להשוות ולהחליט, במידה והחלטתם להתחיל להשתמש בקונטיינרים.

בימים האחרונים השתמשתי בגירסת ה-Trial ל-Docker DataCenter (ובקיצור: DDC), למדתי אותה, הקמתי אותה אצלי ב-LAB הקטן שלי. השתמשתי ב-Swarm שבתוכו (שזה בעצם ה-Scheduler ועוד) ובשאר הכלים שגירסת ה-Enterprise כוללת. הייתי צריך להקים כ-5 מכונות וירטואליות (Nodes) כדי שהדברים יעבדו, עוד לפני שיכלתי להקים קונטיינר אחד. בסופו של דבר, המערכת עבדה בצורה טובה, יחסית. (אם כי נתקלתי באיזה באג או 2 שמצאתי להם "עיקוף").

מבחינת מחיר: DDC אינו זול. מחיר גירסת ה-Enterprise פר Node הוא 1500$ לשנה (כפי שניתן לראות כאן, גללו לאמצע הדף). על מנת להרים מערכת Enterprise, תצטרכו לרכוש לפחות 5 רשיונות: manager, registry, cache – אלו הם חלקים שרצים כ-VM נפרדים ב-DDC, עוד Node ל-Worker (שעליו בתכל'ס רצים הקונטיינרים) ותצטרכו מינימום עוד אחד אם אתם רוצים שרידות ועמידה בעומסים. (אפשר כמובן להריץ את החלקים השונים כקונטיינרים, אבל Docker ממליצים להרים את החלקי ניהול כמכונות VM נפרדות), כלומר אנחנו מתחילים במחיר של 7500$ לשנה. כל Node נוסף – עוד $1500.

הבעיות עם DDC פחות קשורות לבאגים או תכונות, אלא בעיה כללית שיש לחברת Docker בכל מה שקשור ל-Enterprise. הבעיה הראשית שלהם מאוד מזכירה את ההתנהגות של חברת רד-האט בצעירותה: רד-האט היתה משחררת גירסת לינוקס חדשה כל שנה ושוברת את התאימות הבינארית בין גירסה לגירסה. גירסה 5 לא תאמה לגירסה 4, גירסה 6 לא תאמה ל-5, גירסה 7 היתה עולם אחר לגמרי שלא תאם לגרסאות קודמות מבחינה בינארית. כלי ניהול הגיעו ונעלמו כלעומת שבאו, ויצרני תוכנה וחומרה התעצבנו מכל המהלכים הללו והן הביעו את דעתן בשיחות מול רד-האט ובעיתונות הטכנולוגית. לקח לרד-האט במשך שנתיים להבין שהדרך הזו אינה מקובלת לא על יצרני תוכנה וחומרה, ולא על Enterprise וכך נולדה משפחת ה-RHEL (כאשר כל הפיתוחים ושבירת התאימות עברו לגירסת Fedora), וכיום RHEL ניתנת עם תמיכה ועדכונים ל-10 שנים. ב-Docker לעומת זאת, שבירת התאימות היא עניין שבשגרה לגבי מוצרי הקוד פתוח, ומה לגבי הגירסה המסחרית שחברות משלמות? אה, לזה הם מוכנים לתת עדכונים ותיקונים למשך .. שנה אחת. מי בדיוק ה-Enterprise שמוכן לקנות מוצר שיהיה לו תמיכה ותיקונים לשנה אחת בלבד ובשנה אחר כך ב-DDC תישבר התאימות? שאלה מעולה!

ב-רד האט, למודי הנסיון, הדברים שונים לחלוטין.

ברד-האט יודעים שחברות לא ששות כל כך מהר לשלם עבור מוצרים שמיועדים לסביבות פיתוח, טסטים, QA, סביבות אוטומציה וכל דבר שאינו פרודקשן, ולכן רד האט אומרת: קחו את מוצר ה-OpenShift Container Platform (ובקיצור: OSCP) בחינם או את גירסת OpenShift Origin היציבה (נכון להרגע זו גירסה 1.4, כל עוד אתה מארח את הכל על התשתית שלך או תשתית הענן שלך), רק תזכור – זה לא מקבל תמיכה! כלומר את OSCP אפשר להרים על הלאפטופ (מספיק מכונת VM אחת או על הפצת הלינוקס במכונה ללא VM) או בשרתים הפנימיים לפיתוח וכו'. מעוניין בגירסה מסחרית עם תמיכה? הנה המחירון של Grey Matter. כפי שאתם יכולים לראות, על כל Node המחיר הוא 2724 ליש"ט ואם ה-Node הוא שרת פיזי, המחיר הוא 6810 ליש"ט (זה לפני מו"מ כמובן) עם תמיכה לשנה, ויש גם מחיר ל-3 שנים תמיכה, סטנדרט או פרימיום.

כלומר אם נניח יש לך 4 מכונות VM בפרודקשן שיריצו את ה-OpenShift והקונטיינרים, ושאר המכונות הם פיתוח, טסטים וכו' ואתה רוצה שרות תמיכה מרד-האט למכונות הפרודקשן, אתה יכול לרכוש 4 רשיונות. זה בדיוק כמו שאצל חברות רבות שרתי הפרודקשן מריצים RHEL עם רשיונות ואילו שאר המכונות של העובדים, פיתוח, טסטים וכו' – מריצים CentOS.

בסופו של יום, 2 המוצרים מציעים טכנולוגיות שונות. האחת (DDC) משתמשת ב-Swarm כדי לנהל את ה-Scheduling, Load Balancing, FT וכו' ואילו השניה משתמשת ב-Kubernetes. רוצה לדעת מי יותר פופולרי? תשאל את המפתחים ואנשי ה-Devops בחברתכם מי מכיר מה, אתה תקבל תשובה מהר מאוד מדוע Kubernetes כה פופולרית (כי היא קלה להתקנה וניהול בהשוואה ל-Swarm). ה-OpenShift של רד-האט תומך בגדילה של עד 1000 Nodes, ועד 120,000 pods. במילים אחרות, עם מערכת OpenShift אחת אתה יכול תיאורתית לארח את האתרים ואפליקציות בגדלים ענקיים!

לסיכום: DDC הוא מוצר טוב, ואתה תצטרך אותו אם אתה רוצה להריץ קונטיינרים על Windows (ורק על Windows). אם לעומת זאת הכל אצלכם בלינוקס, אני ממליץ להסתכל על המוצר השני שמשתמש בתקנים סטנדרטיים, במערכת Scheduling מאוד פופולרית ושיודעת להשתלב עוד מהרגע הראשון במערכת הקיימת שלכם.

Google App Engine – הדור הבא

google-app-engineבפוסט הקודם שלי כתבתי על פלטפורמת ה-Google Cloud וספציפית על Google App Engine (בקיצור: GAE) והיתרונות הגדולים שלו לבעלי אתרים שהולכים וגדלים.

העניין הוא שמאז ש-GAE יצא לעולם מ-Beta ב-2011, קמו מתחרים רבים לו. לאמזון יש את BeanStalk, ל-רד-האט יש את OpenShift ויש עוד המון חברות שמציעות משהו דומה שנקרא PaaS (ר"ת Platform As a Service) עם אותו עקרון: כתוב את האפליקציה שלך עם הפלטפורמה שלנו, ואנחנו נארח אותה ונדאג לכל עניין הגדילה, אבטחה, משאבים וכו'.

הבעיה המרכזית עם ספקי שרות ה-PaaS היא כשאתה צריך דברים "חריגים" או חיצוניים. אתן דוגמא: נניח שאני בונה אתר "גלשן נולד" ובו הגולשים יכולים להעלות וידאו של עצמם שהם גולשים בים ומצלמים עם מצלמה את עצמם או חבר מצלם אותם. נשמע נחמד?

הבעיה – שום שרות PaaS לא יכול להתאים לאתר כזה. כן, אני יכול להרים כמה סשנים בשרות PaaS שיתנו Front-End – כלומר שיציגו את האתר, ינגנו את הוידאו, יתנו לשאר הגולשים להגיב/לדרג, לפתוח פורום, לשלוח מיילים אפילו – אבל כל מה שקשור לוידאו עצמו, אני לא יכול לעשות כלום ב-PaaS איתו. אני צריך אפליקציה/ספריה כמו FFMPEG שתדע לקבל את הוידאו, לקודד אותו בפורמט קבוע שאני קובע, להוציא ממנו תמונות כדי שיופיעו ב"אלבום" או כתמונת כותרת לוידאו ועוד.

עד היום הפתרון לדבר כזה היה לקחת שרת נוסף, שיעודי רק לכך. השרת הזה היה שונה לחלוטין מכל מה ש-PaaS נותן לי. זהו שרת שהייתי צריך להקים מ-אפס, להתקין עליו FFMPEG, לבנות תקשורת בינו לשרותי ה-PaaS, לתחזק אותו מבחינה אבטחה, עדכוני אבטחה ושאר דברים שהיו גוזלים את זמני. את השרת הייתי יכול לקחת משרות EC2 של אמזון או Cloud Compute של גוגל או אחרים. בקיצור – עכשיו עבודת התחזוקה של המערכת היתה יותר גדולה ואני גם אצטרך לשבור את הראש איך לעשות Scale אם הרבה גולשים ניצלו את היום שמש בחוץ וצילמו 500 קליפים וכולם מנסים להעלות אותם במקביל.

כפרילאנסר – זה אומר בשבילי עוד עבודה, אבל לחברה זה לא כיף, זה אומר אם יש תקלה, החיפוש אחריה יהיה הרבה יותר מורכב (תלוי כמובן בתקלה).

גוגל החליטו ליצור בתגובה משהו חדש: יש לנו מצד אחד את PaaS שמאפשר לגדול ולתת שרות מהיר ללקוחות, אבל הוא מוגבל מבחינת אפשרויות שימוש באפליקציות צד ג' או אפליקציות Native שכתובות בשפות כמו C או ++C. מצד שני יש לנו IaaS שזה בעצם ה-EC2 או Cloud Compute ואחרים שמאפשרים לנו להקים VM ולעשות את כל עבודת ההקמה/הגדרות/תחזוקה עליו ואנחנו צריכים לשבור את הראש כמעט על כל פיפס.

הפתרון של גוגל? מדוע שלא נשלב את שתי העולמות יחד? גוגל קוראים לזה: Managed VMs. (בשביל הפוסט אני אקרא לזה בקצרה MVMS)

מה ש-MVMS עושה הוא בעצם הרחבה ל-GAE. עד היום על מנת להקים סשן, היית צריך לבנות קובץ YAML. קובץ YAML אומר למערכת דברים די פשוטים: מהי השפה שבה האפליקציה שלך תרוץ, מה לעשות כשיש URL מסויים, סוגי קבצים שנכנסים ומי בעצם רץ כשמשתמש מגיע למקום מסוים או משתמש בסוג קובץ מסוים.

ב-MVMS ה-YAML הורחב. מעתה תוכל להגדיר ב-YAML שהסשן יהיה בעצם VM, תוכל לאמר אם אתה מעוניין שהגדילה תהיה ידנית או אוטומטית, תוכל להגדיר איזה סוג Image אתה רוצה ל-VM ומה שהכי חשוב: אתה יכול להוסיף בסוף ה-YAML שורות שאומרות למערכת אלו חבילות להתקין (ואת ההגדרות) בזמן שהיא מקימה עבורך את ה-VMs. ב-GAE יש לך 5 סוגי instances שעליהם רצה האפליקציה. ברגע שאתה מגדיר את הסשן כ-VM, האפשרויות שלך גודלות בהרבה לכל סוג VM שגוגל מציעה. צריך מכונה עם הרבה זכרון? הרבה ליבות? פשוט תציין את סוג המכונה ב-YAML.

ומה עם שאר הדברים כמו Load Balancing וכו'? מה עם SSH למכונה? אין צורך לדאוג, הכל אוטומטי. בזמן ההקמה הוא יחבר את המכונה ל-Load Balancer ותוכל להשתמש בשרות כמו memcache השיתופי (או אחד יעודי עבורך שעולה 6 סנט לשעה) ושאר שרותי GAE כאילו מדובר בסשן GAE רגיל.

היתרונות של שיטת MVMS ברורים:

  1. אין צורך ברכישת מכונות רזרביות. בין אם אתה צריך מכונה אחת נוספת או 10,000, תוכל לבצע זאת מיידית.
  2. לא צריך שרות נוסף של Load Balancing שעולה כסף.
  3. אין צורך "לחמם" מכונות VM כדי שיהיו מוכנות להתחבר ל-Load Balancer.
  4. אין צורך בלהקים שרתי Apache או nginx עם כל ההגדרות שישמשו Front End, אתה פשוט יכול להקים סשן GAE בשפה שאתה רוצה (PHP לדוגמא) ולהרים בו את אתר ה-Front End שלך.
  5. לא צריך לשבור את הראש לגבי כתובות IP
  6. אתה יכול להקים אצלך בעבודה את ה-IMAGE שלך עם הלינוקס שאתה אוהב, עם כל ההגדרות שאתה צריך ואתה יכול להעלות את ה-IMAGE ולהשתמש בו.
  7. אתה יכול לבצע SSH ישירות לתוך כל מכונה מבלי להוסיף לה כתובת IP חיצונית ומבלי לזכור את כתובת ה-IP הזמנית שהמערכת מצמידה לה.
  8. אתה תמיד יכול לשנות את ה-VM, לבצע Snapshot ואז להגדיר ב-YAML שכשהמערכת מקימה מכונה חדשה, היא תשתמש ב-IMAGE (שנוצר מה-snapshot).
  9. אין יותר "ביצועים רנדומאליים". מכירים את זה שאתם מתחילים לעבוד על VM שרץ על ענן ופעם אותו VM רץ כמו שד ופעם אחרת זז כמו צב? פה אין את זה. גוגל מגדירים את השרתים לתת ביצועים באופן ליניארי, כך ש-VM אחד לא "חונק" VM שני.
  10. כן – אפשר גם להשתמש במכונת Windows (כרגע 2008, עוד חודשיים בערך – גם 2012).

שימוש ב-MVMS נותן לך סוף סוף את החופש להשתמש באיזו אפליקציה שתרצה, עם הגדרות שתרצה, והמערכות של גוגל ידאגו לרוב הדברים. אתה לא צריך, בניגוד למצב שקיים כיום, להתחיל להגדיר את הכל מאפס, את שרתי ה-Web, את שרות ה-EMAIL, וכו'. אתה אפילו יכול לחבר בקלות מערכות ניהול תצורה כמו Puppet או CHEF בקלות לסשנים שלך, כך שבסוף היום העסק שלך יכול להתרכז יותר בפיתוח האתר/שרות מאשר לסבול מבעיות תחזוקה, הגדרות חוזרות, "רדיפה" אחרי שרת סורר וכו'.

שרות ה-Managed VMs עדיין לא זמין לציבור (אפשר להירשם בלינק לעיל) והוא יהיה זמין במהלך השבועות הקרובים.

(גילוי נאות: הח"מ נותן שרותי פרילאנס לשרותי הענן של גוגל).