סטורג' לחברות גדולות

הערת עריכה: בעקבות מספר תגובות והערות שקיבלתי, פוסט זה נערך מחדש.

הערה 2: למעוניינים, כתבתי פוסט נוסף לגבי הסברים בין Scale Out ל-Scale Up והוא נמצא כאן (אתם יכולים ללחוץ על הלינק והוא יפתח ב-TAB חדש).

חברות גדולות, בארץ ובעולם, מתנהגות בצורה מעט שונה מחברות בינוניות וקטנות. אחת למספר שנים החברות הגדולות (בין אם מדובר במוסדות כמו אוניברסיטאות, גופים ממשלתיים, גופים בטחוניים, חברות ביטוח, בנקים ועוד) מוציאות מכרז לפתרונות אחסון. בחלק מהמקרים יהיה מדובר ברכישת סטורג' גדול, בחלק אחר מהמקרים – מספר סטורג'ים לתתי גופים, מחלקות רחוקות ועוד.

מחיפושים שהרצתי לאחרונה בגוגל ומשיחות שערכתי עם מספר אנשים, ישנם מספר גופים שפרסמו RFI או מכרזים לסטורג'ים או שהולכים להוציא מכרז במהלך השנה. אלו תהליכים איטיים ורציתי לנצל את ההזדמנות ולדבר על סוג סטורג' מעט שונה, ה-Scale Out Software Defined Storage.

נתחיל בצריכה של הסטורג'. אם יש משהו אחד שאותן חברות צריכות להבין, הוא שהשימוש שלהן בסטורג' רק הולך לגדול – והרבה. יותר ויותר גופים גדולים מתחילים להתעניין במה שסטארטאפים וחברות שמריצות דברים בענן משתמשות, כמו:

  • קונטיינרים / Kubernetes – הקונטיינרים הנחמדים האלו תופסים מקום, ואם מבצעים Scale Out גדול כך שמריצים לדוגמא מאות קונטיינרים – יש צורך בכמות אחסון גדולה, לא רק לקונטיינר אלא גם ל-Volume שמוצמד לקונטיינר, וברוב המקרים יש לפחות Volume אחד פר קונטיינר שאותו אנחנו רוצים לשמור גם לאחר שהקונטיינר מת.
  • לוגים ותובנות – ככל שיש לנו יותר מכונות וירטואליות, יותר מערכות Orchestration כמו Kubernetes או OpenShift יהיו לנו המון לוגים. אנחנו צריכים את הלוגים שלהם ואנחנו צריכים מערכת ניתוח רצינית (כמו כל המערכות שמבוססות Elastic) והדבר הזה תופס טרהבייטים כמו כלום.
  • מערכות Big Data שונות – יותר ויותר גופים מתעניינים, ומערכות אלו אוכלות אחסון כאילו אין מחר.

אצל חברות מסוימות ניתן להעיף מהסעיפים לעיל אם משתמשים בעננים ציבוריים, אבל בגופים שאני מדבר עליהם – רק בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בענן (כלומר Hybrid) ובחלק כלל לא ניתן – לחבר את המערכות לאינטרנט, כך שצריך סטורג' – והרבה מזה.

פתרונות סטורג' מלפני 4 שנים ומעלה התאפיינו בכך שהם פתרונות Scale Up סגורים, אלו אותם פתרונות שעליהם נמצא לוגו היצרן על כל מכונה ועל כל קופסא. אלו פתרונות שיכולים לגדול מבחינת כמות אחסון ואולי לתת יותר IOPS, אבל המחירים שלהם מאוד יקרים. כמה המחיר משפיע? נאמר שראיתי גופים שרכשו סטורג' X שעובד טוב, אבל המקום הפנוי מתרוקן במהירות ולפעמים אחרי שנתיים כבר מחפשים איזה סטורג' "ביניים" להעביר אליו דברים על מנת להשאיר כמה שיותר מקום פנוי בסטורג' היקר. הסיבה לכך פשוטה: כל שדרוג סטורג' כזה הוא יקר מאוד ובלא מעט מקרים התוכן שרוצים לאחסן – שווה את מחיר השדרוג.

ולכן אני מעוניין להציע הצעה מעט שונה ממה שחברות מקבלות מכל מיני ספקים. מה דעתכם לא לרכוש סטורג' כזה? אסביר..

יש כמה דברים שכל גוף גדול שרוצה לרכוש סטורג' צריך:

  • תמיכה בפרוטוקולים ידועים (CIFS/NFS, iSCSI)
  • תמיכה בהאצת וירטואליזציה (VASA/VAAI)
  • תמיכה ב-Snapshots
  • מערכת ניהול מרוכזת
  • שרידות גבוהה
  • חלוקת עומסים בין החלקים השונים של המערכת
  • Tiering (מידע שמועבר מדיסקים SSD מהירים לדיסקים מכניים איטיים יותר וההיפך לפי הצורך)

עכשיו אוסיף עוד כמה דברים:

  • תמיכה ב-Kubernetes וב-Persistent Volumes
  • תמיכה ב-Object Storage (כמו S3)
  • תמיכה ב-Cinder (אחסון block)

עתה נעבור לפתרון סטורג' Scale Out שמבוסס על תוכנה (Software Defined)

בפתרון כזה אנחנו לא רוכשים ברזלים קנייניים של יצרן סטורג' כלשהו. במקום זה, אנחנו רוכשים (אחרי תהליך מכרז בו אנו מפרטים כמות סטורג' רצויה, כמות IOPS וכו' וכו') תוכנת סטורג' ומי שזכה מציין איזו חומרה צריך. כל יצרני התוכנה מבצעים Certify מול כל יצרני השרתים הפופולריים כך שלא תצטרכו לרכוש שרתים וציוד ממקור אחר שאין לו חוזה עמכם. החומרה עצמה מורכבת משרתים (לא צריך חזקים), דיסקים SSD ומכניים, כרטיסי רשת 50/100 ג'יגה, וסוויצ'. כל הציוד עצמו אנחנו רוכשים בדיוק מאותו ספק שזכה במכרז למכור שרתים לחברה, וממנו גם נקנה את הדיסקים, כרטיסי רשת ומהזוכה שמוכר לנו את הסוויצ'ים נרכוש 2 סוויצ'ים. לאחר הרכישה, ספק תוכנת הסטורג' יקים את התוכנה, יגדיר את מה שצריך להגדיר וכמובן יתן שרות במסגרת SLA וכל מה שיוגדר במכרז.

הערה: כל יצרני השרתים מוכרים גם פתרונות סטורג' Scale Out משלהם, רובם מצריכים רכישת הברזלים והמערכת מהם.

מדוע פתרון זה עדיף מפתרון סטורג' Scale Up כמו מה שיש ברוב החברות? מכמה סיבות:

  • תמיכה – יש לכם תמיכה מלאה מספק התוכנת סטורג', 24/7, כפי שהגדרתם בהסכם. בנוסף, אם ישנה תקלת חומרה, אתם פונים לאותו ספק שרתים שאתם רוכשים ממנו כל הזמן.
  • מחיר יותר זול – שדרוג דיסקים וזכרון בשרת הוא הרבה יותר זול משדרוג דיסקים בסטורג' קנייני.
  • גדילה יותר זולה – מחירי שרתים יורדים כל מספר חודשים, מה שקשה לאמר על מחירי סטורג' אם רוצים להוסיף מדפים, Flash Cache וכו', כך ניתן להוסיף שרתים, להגדיל את כמות ה-IOPS והמקום הפנוי בצורה יותר זולה.
  • שדרוג לפונקציונאליות נוספת – רוב יצרני ה-Software defined storage מוסיפים פונקציות בגרסאות מתקדמות, והספק יכול לדאוג לשדרוג מערכת קיימת. נסו לקבל פונקציונאליות נוספת משמעותית אחרי שקניתם סטורג' קנייני.
  • טכנולוגיות SSD יותר מתקדמות – סמסונג, אינטל, טושיבה, מיקרון, כולם עובדים על פיתוחים לדיסקים SSD יותר גדולים, מתקדמים, מהירים. כל יצרני השרתים ישמחו למכור לכם את הדיסקים הללו עם תמיכה ושרות מהיצרן שרתים שלכם ישירות. זה לא ממש קיים בסטורג' קנייני – מה שקניתם, זה מה יש (למעט דיסקים בגדלים שונים, אך לא טכנולוגיה שונה).
  • שרידות הרבה יותר גבוהה – כל תוכנת סטורג' מבוססת תוכנה יודעת לתת שרידות ברמת דיסקים או Nodes, כך שגם אם שרת נופל, המערכת ממשיכה לעבוד כרגיל ויש גם תוכנות שניתן איתן להגדיר שגם אם 2 שרתים נופלים – המערכת ממשיכה לעבוד.

אסכם את הדברים בצורה הבאה: מה שהיה בעבר זה משהו אחד, מה שהולך להיות מבחינת ניצול סטורג' – הוא משהו אחר. קונטיינרים וטכנולוגיות אחרות דורשים הרבה מקום ומשאבים בפתרון האחסון וכיום פתרון Software Defined Storage יכול לתת לנו הרבה יותר כשמשווים אותו מול פתרון סטורג' קלאסי קנייני. אנחנו יכולים לגדול מתי שנרצה, מבלי לשלם הון עתק על כל שדרוג קטנטן, אנחנו יכולים לקבל תמיכה לפרוטוקלים וטכנולוגיות עדכניות, ואנחנו יכולים לקבל שרידות הרבה יותר גבוהה מבעבר.

מוקדש כחומר למחשבה. אם יש לכם שאלות, אתם תמיד מוזמנים ליצור קשר.

התקציב השנתי ורכישת ציוד

יש חברות שכבר הספיקו לתכנן את תקציב ה-IT לשנה הקרובה, יש כאלו שעדיין יושבים על המספרים. כמובן שאצל כל חברה הדברים שונים, יהיו כאלו שירצו בשנה הקרובה להחליף שרתים, להחליף סטורג', אולי לרכוש PC חדשים, לשדרג ל-SSD, לעבור לתקשורת פנימית יותר מהירה (10/40/50/100 ג'יגהביט), וכמובן שיש את כל עניין הפלטפורמות: לעבור לקונטיינרים, הטמעת CI/CD, להתחיל לעבוד בתצורת AGILE, לשכור אנשים/חברות ללמד את העובדים טכנולוגיות חדשות וכו'.

במהלך הפוסט הזה, וזה שאחריו – אנסה לתת המלצות על כמה דברים כנקודות למחשבה על ציוד שונה. יהיו אלו סוויצ'ים, סטורג', שרתים – אף אחד לא קונה ציוד מהיום למחר ולכן תוכן זה הוא תוכן שמוגש כחומר למחשבה, מבלי להיכנס לשמות מותגים, דגמים וכו'.

נתחיל בסטורג' SDS.

את עולם הסטורג' לקצה התחתון עד הבינוני ניתן לחלק ל-2: סטורג' קנייני (כזה שמגיע עם "ראש", מדפים), וסטורג' מבוסס תוכנה (SDS – כלומר Software Defined Storage). אם תשאלו את אנשי השיווק של הסטורג' הקנייני, תקבלו הילולים מכאן עד הודעה חדשה כמה הוא יציב, וכמה "לא כדאי" לרכוש SDS. המצב במציאות – די הפוך. בואו נאמר שאתם הולכים להוציא $50,000 על פתרון סטורג' ואתם מבקשים מכל העולם והחתול שלו הצעות מחיר לסטורג'. רוב ההצעות שתקבלו – הם SDS, גם אם הם לא יקראו כך בכותרת.

באופן עקרוני, סטורג' SDS מבוסס בעצם על חלקים COTS (כלומר Common Off The Shelf), כלומר שרת SDS אינו שונה מהותית מכל שרת שיש לכם בחדר/חוות שרתים שלכם. יש בו זכרון, מעבדים, בקר דיסקים, דיסקים קשיחים, וכרטיסי רשת. 2 הדברים ששונים בין סטורג' SDS לשרת רגיל הם בקר דיסקים (בחלק מהמקרים יש SAS Expander ו/או בקר RAID יותר יוקרתי הכולל תמיכה ל-SSD Caching) וכרטיסי רשת לחיבור מהיר (10/40/50 ג'יגה). הדבר העיקרי שהופך את השרת ל-סטורג', זו בעצם התוכנה שרצה עליו.

אחת השאלות הראשונות שאני נשאל לגבי פתרונות כאלו זה "האם יש תמיכה מהיצרן שרתים"? והתשובה בדרך כלל היא "כן", כלומר אם תבקשו מ-HP או DELL או LENOVO פתרון תוכנה של סטורג', הם ישמחו למכור לכם את התוכנה, עם או בלי שרת שלהם. היתרון הגדול בשיטה זו הוא שאם ציוד כלשהו בשרת נדפק, אתה נמצא תחת אחריות מלאה וטכנאי יגיע אליך תוך 4 שעות או ביום העסקים הבא (בהתאם לחוזה שרות שחתמת), ואם יש לך שאלות או תקלות עם תוכנת הסטורג', תוכל לקבל תמיכה מהיצרן שרתים או מיצרן התוכנה, כך שאתה מכוסה מכל צד. אפשר להשוות זאת לרכישת ברזלים + רשיונות של vSphere – אני לא מכיר מקרים שלקוח נשאר ללא מענה לתקלות אם הוא תחת אחריות של יצרן השרת והתוכנה.

מבחינת ביצועים – אחת השאלות שאני תמיד מקבל מצד כל מיני חברות שמתעניינות בסטורג' זה משהו בסגנון "אני צריך פתרון סטורג' עם X טרהבייט ועם כמות Y של IOPS רציפים". עם SDS אין בכלל את העניין הזה. רוצה X טרהבייט? תכניס כך וכך דיסקים ואם נגמר המקום, חבר JBOD בחיבור SAS-HD2. רוצה IOPS? תגדיל כמות זכרון ותוודא שיש לך SSD מהירים כמו P4800X או 905P של אינטל או Z-SSD של סמסונג (זה במקרה הקיצוני שצריכים IOPS גבוה בכל מחיר) או כל SSD שהוא Mixed והוא נמכר לך ע"י יצרן השרתים שלך. סמסונג, אינטל, מיקרון, טושיבה – כולם מייצרים כאלו.

שרידות – אחת הבעיות הקשורות במחיר – היא שרידות High Availability בסטורג' קנייני, כלומר כשצריכים "2 ראשים" לקבל שרידות. המחיר של ראש שני – יקר מאוד! לעומת זאת, בסטורג' SDS, מדובר בעצם על עוד שרת, רכישת JBOD לדיסקים וחיבור ה-JBOD ל-2 השרתים והפעלת פונקציית HA בתוכנת הסטורג'.

מה עם ביצועי רשת ב-SDS? שרת חזק יחיד עם כרטיסי רשת במהירות גבוהה, יתן ביצועים גבוהים ומענה לחיבור כל התשתית שצריך. מנסיון אישי על שרתים שהקמתי, הגעתי ל-250 ג'יגהביט תוך חיבור 150 שרתים, חלקם ב-NFS, חלקם ב-iSCSI וחלקם ב-CIFS (הייתי יכול להגיע ליותר אם היתה לי מכונה יותר חזקה ויותר כרטיסי רשת), כך שפתרון SDS יכול לעמוד בעומסים בלי שום בעיה.

מחירים ו"חופש": כשרוכשים סטורג' קנייני, אתה בעצם רוכש ברזל עם כמות X של דיסקים וכמות Y של פונקציונאליות. רוצה עוד פונקציונאליות? תשלם. רוצה להכניס דיסקים אחרים? ברוב המקרים יאמרו לך ש"אי אפשר". ב-SDS לעומת זאת, אתה יכול להתחיל היום עם דיסקים של 4 טרהבייט (נניח) ולעבור מחר ל-10 טרהבייט, ובד"כ הרשיון של התוכנה כולל את כל האפשרויות במחיר, רק שהמחיר משתנה לפי כמות האחסון בפתרון (אם כי יש תוכנות שכמות האחסון לא משנה את מחיר הרשיון), כך שעם SDS יש לך יותר חופש להחליט איך להשתדרג ומה לשדרג – אתה מזמין מיצרן השרתים את החומרה שאתה צריך, מרכיבים את החומרה, מפעילים את המכונה וממשיכים לעבוד.

לסיכום: פתרון סטורג' SDS נותן לך הרבה יותר ואתה עדיין מקבל תמיכה מיצרן החומרה שאתה רוכש ממנו את הברזלים – אם זו נקודה קריטית עבורך. אפשר כמובן להקים מערכות כמו FreeNAS או ZFS על לינוקס (או על אחת מגרסאות הקוד פתוח של Solaris) אם אתה לא מעוניין לשלם על התוכנה ואתה מעדיף לסגור עם אינטגרטור חיצוני שיעשה את העבודה ויתן לך את התמיכה הרצויה. סטורג' קנייני בדרך כלל יעלה לך הרבה יותר בהשוואה לרכישת שרת כלשהו שיארח את פתרון האחסון ואתה תמיד יכול לגדול עם פתרון הסטורג' בהתאם לצרכים שלך מבלי לשלם סכומי עתק על כל שדרוג בהשוואה לסטורג' קנייני.

עוד על SDS כתבתי כאן וכאן.

פוסט עדכני על קורסים בחברות

כתבתי בעבר פוסטים על קורסי לינוקס, רק שכתבתי את הפוסט יותר לקהל הרחב, לאלו שרוצים ללמוד בבית, אלו שמשתחררים מהצבא ורוצים לנצל את המענק שחרור כדי ללמוד דברים שיעזרו להם בעבודה הקרובה ועוד. פוסט זה יתרכז בהדרכה בתוך החברות.

אתחיל בסיפור קצר: חברה מסויימת רצתה שאתן שרות למוצר שהיא מתכוונת למכור לחברות גדולות. הסכמתי לבדוק את העניין ואותה חברה גם הסכימה לממן קורס על אותו מוצר. בדקתי את התיעוד על המוצר ולאכזבתי ראיתי שהתיעוד לוקה בחסר (בלשון המעטה), אז נרשמתי לקורס. כבר אחרי שעתיים בקורס עלתה לי שאלה: המדריך מסביר איך להגדיר את הדבר הזה או דבר אחר, אבל איך לכל הרוחות מתקינים את המוצר? שאלה מצוינת: זה מלמדים רק בקורס המתקדם שיהיה אי שם בעתיד…

טכנית, אין לי שום בעיה להעביר קורס על לינוקס, על כלים שמשתמשים במתודות Devops (כמו GIT, Jenkins, קונטיינרים, וירטואליזציה, SDS ועוד), אבל להעביר קורס במשך יום יומיים לדוגמא על הכרת לינוקס (ויש לא מעט סוגי קורסים כאלו) – אני יכול להבטיח לכם שההשקעה (שהיא לא ממש קטנה במחיר) תרד לטמיון. מדוע? מכמה סיבות:

  • קורסים מסויימים מלמדים על כמה הפצות לינוקס במהלך הקורס. זו, לעניות דעתי, טעות. לי, אישית, כשאני לומד עדכון של הפצה שאני כבר מכיר, לוקח לי כמה שעות במשך כמה ימים ואילו הפצה חדשה לוקח לי יותר זמן ללמוד (מה לעשות, צריך גם להתפרנס, לא? 🙂 ). לעומת זאת, מישהו שהוא חדש בתחום  הלינוקס, יקח לו הרבה יותר זמן ללמוד, ולימוד הפצות שונות באמצע די מבטיח בלבול רציני. כבר ראיתי מישהו שדי חדש בלינוקס מתעקש במשך שעה לנסות להתקין חבילות תוכנה עם פקודת zypper (שקיימת להפצת SuSE) בשעה שהוא היה צריך להשתמש בפקודת yum (שקיימת בהפצות Red Hat ו-CentOS) ולכן קורס טוב לדעתי צריך להתמקד בהפצה עיקרית אחת.
  • שיטת לימוד של "נזמין את המדריך ליומיים שלוש" להדרכה, היא שיטה די בטוחה שהכסף שיושקע ילך לטמיון. לינוקס זה לא לימוד MCITP ורוב מוחלט של החומר הנלמד הם פקודות טקסטואליות שצריך לשנן, ולנסות. קורס יומיים? תהיה בטוח ש-90% מהחומר ישכח ע"י רוב התלמידים, ועל כך יכול להעיד המייל אצלי. יש צורך לפרוס את זה ליום או יומיים בשבוע לשעות ספורות.
  • רלוונטיות: מכיוון שהשוק פתוח וכל אחד יכול להציע קורסים כאוות נפשו, מגיעים אליי כל מיני שאלות אם אני יכול להעביר קורס על טכנולוגיה זו או אחרת. טכנית, אין לי בעיה להעביר, אבל התועלת לחברה חשובה לי לא פחות מכך וצריך לבדוק (כן, תחת NDA) היכן זה משתלב. כך לדוגמא פנו אליי בעבר להעביר קורס מעמיק ב-Docker. זה, לדוגמא, קורס שהתוכן שרלוונטי הוא אולי 10% כי בסופו של יום אם מתחילים לבנות בחברה קונטיינרים, משתמשים במערכת ניהול והרצת קונטיינרים כמו OpenShift או Kubernetes – כך שללמד איך לבנות קונטיינרים – כן, איך להריץ ואת החלקים הפנימיים ב-Docker – לא ממש, תשאירו את זה להדרכות על כלי הניהול.

לכן, אם חברה רוצה קורס בתחומים שציינתי לעיל לדוגמא, הדבר הראשון שאני ממליץ – זה הזמנה ליעוץ, לשבת עם הלומדים, לראות מה הידע שלהם, לראות מה מפת הדרכים של החברה והיכן חלקים כאלו מתאימים וחלקים אחרים יכולים אולי להילמד בעתיד או לא להילמד.

לסיכום: קורסים הם די "עיוורים" שלא ממש מתחשבים במה הידע של הלומדים. חברות רבות המפרסמות הדרכות תפסו "טריק" שבו הן מחלקות את החומר ל"פרוסות" וכל "פרוסה" זה קורס בפני עצמו ולפעמים הם יוצרים בכח "תלויות" מאוד בעייתיות. מדריך טוב צריך לקחת את התכנים ולשלב תוך התחשבות במה שהחברה צריכה, כי לא תמיד בחברה יודעים מה הם באמת צריכים, והדבר הכי חשוב שצריך לשקול: האם מחפשים את זה בשביל התעודות או בשביל שהעובדים ישכילו? כי שם יש בלא מעט מקרים התנגשויות (ואגב, לתלמידים – תעודות על קורסי לינוקס לא ממש עוזרים בראיון, המראיין הטכני רוצה לבדוק את את הידע המקצועי, לא את התעודה).

כמה מילים על פתרון סטורג' (קוד פתוח) משולב

לא מעט חברות מחזיקות ברעיון שפתרון אחסון (Storage) צריך להיות פתרון קנייני בצורת כמה חלקים (כולל "ראש") ומדפים של דיסקים. בשנים האחרונות יותר ויותר חברות מאמצות גם את רעיון ה-Hyper Converge – ערימה של שרתים שנותנים אחד לשני (והחוצה) את כל השרותים ביחד – רשת, דיסק, מחשוב, ובמקרים של Open Stack – שרותים נוספים.

הבעיה בד"כ היא במחשבה או בתכנון מעבר. אם לדוגמא יש לכם פתרון וירטואליזציה של VMWare ותרצו ליישם את VSAN, ההשקעה תהיה גבוהה. על כל שרת ממוצע תצטרכו לשלם 5000$ וזה עוד לפני הדיסקים והתצורה היחודית שיש צורך ב-VSAN (על כל 2 דיסקים מכניים או SSD בינוניים, דיסק SSD מהיר או Mixed Intense או ביחד). במקרים אחרים יש פתרונות HyperConverged כמו Nutanix, Simplivity וכו' שבסופו של דבר מחייבות אותך לרכוש כמעט הכל מחדש (אם כי כמובן אפשר במקרים מסויימים להשמיש שרתים שונים, תלוי מה ה"גיל" שלהם).

אך מה אם אנחנו רוצים פתרון סטורג' מבוזר מבלי לשפוך כמה מאות אלפי שקלים? ישנם כמובן פתרונות SDS שהם Scale Out שהם פתרונות קנייניים שהם טובים, אבל הפעם נתרכז בפתרונות מבוססים קוד פתוח.

גם במקרים של פתרון קוד סגור או קוד פתוח, נצטרך דבר ראשון להעיף מבט על השרתים שיש לנו. רוב השרתים שמריצים פתרון וירטואליזציה כלשהי, אנחנו נראה שרוב התושבות בשרתים – פנויים (וכמובן שיצרני השרתים מנצלים זאת על מנת לתת פתרון Backplane חלקי, כך שגם אם תרצה למלא 24 דיסקים 2.5" בשרת, לא תוכל אלא אם תרכוש עוד 2 backplanes עם החיבורים. בד"כ ה-backplane שאתה מקבל בשרת יכול לחבר מקסימום 8 דיסקים), כלומר שמבחינת השקעה בברזלים אם נרצה פתרון סטורג' מבוזר, נצטרך לרכוש פתרונות backplane לשרתים, וכמובן דיסקים מכניים, SSD (מסוגים שונים – read intense או mixed Intese – תלוי בתקציב ובמה שאתם רוצים לעשות). נקודה נוספת שנצטרך לקחת בחשבון זו הרחבת זכרון. אין צורך "להשתולל", בד"כ לפתרון SDS נצטרך 16 או 32 ג'יגהבייט זכרון. הנקודה האחרונה שיכולה להיות קצת יקרה היא רשת – אנחנו נצטרך בכל מכונה חיבור של 10 ג'יגהביט לתקשורת פנימית בין ה-VM שמריצים את פתרון ה-SDS.

את פתרון ה-SDS נריץ כ-VM בתוך כל מכונה, אולם אנחנו צריכים קודם כל להחליט איפה בעצם לאכסן את הנתונים, באלו דיסקים. דיסקים בגודל 2.5" לדוגמא יהיו קצת בעייתיים כי כמות ה-DATA שאפשר לאכסן בהם היא לא גדולה אך המחיר הוא די גבוה. אם לדוגמא נדמיין שאנחנו מכניסים 20 דיסקים של 1 טרה בגודל 2.5", ועוד 2 דיסקים SSD שישמשו כ-Cache, אז נקבל "ברוטו" 20 ג'יגהבייט. אולם אם נחליף את הפאנל הקדמי (כולל הלוח המוצמד) לגירסת LFF (כלומר Large Form Factor), אז נוכל להכניס 12 דיסקים של 4 טרהבייט, אז נקבל "ברוטו" 48 טרהבייט ומחירי הדיסקים הללו יהיו יותר זולים מ-20 דיסקים של 2.5" (בד"כ נוכל להכניס 2 דיסקים SSD ל-Cache מאחורי השרת). מבחינת הוירטואליזיציה, אין לנו צורך להתקין אותה (בגירסת vSphere) על הדיסקים המקומיים, 2 כרטיסוני מיקרו SD יוכלו לעשות את העבודה. (בין כה כמות הכתיבה אליהן מאוד קטנה ואם כרטיס נופל, כרטיס שני "לוקח פיקוד") כך שאנחנו יכולים בסופו של דבר להצמיד את כרטיס ה-RAID ל-VM עצמו ולקבל מקסימום ביצועים.

מבחינת תוכנות SDS בקוד פתוח, ישנו Ceph וישנו GlusterFS. התוכנות הנ"ל זמינות הן כקוד פתוח והן כמוצר מסחרי עם תמיכה מסביב לשעון. במקרים כמו שאני מתאר, אני ממליץ דווקא ללכת על GlusterFS. הסיבה לכך היא פשוטה: Ceph היא מערכת SDS מעולה, אבל היא פשוט לא בנויה לעבוד עם משאבים מצומצמים שאותם נקדיש ל-SDS ב-VM. כעקרון, Ceph דורשת שרתים יעודיים שיריצו רק את Ceph ולכן היא לא מתאימה למשימה.

כעת, כל מה שנותן לעשות זה לחבר את הדברים. בכל מכונה נקים VM עם הפצת לינוקס כלשהי (GlusterFS קיים לכל הפצת לינוקס שתרצו), להגדיר אם אנחנו מעוניינים בשכפול והפצת קבצים (אפשר לראות את האפשרויות כאן, פוסט מורחב על הנושא יהיה בקרוב) ומאותו פתרון SDS נוכל להגדיר שיתופים איך שנרצה: CIFS, NFS, iSCSI ועוד. כך נוכל להנות גם מפתרון SDS יציב, שיכול לעמוד במצב ששרת או 2 נופלים (תלוי איך הוגדר GlusterFS, בד"כ הגדרות ברירת מחדל יתנו HA כך שאם מכונה נופלת, השניה לוקחת פיקוד), גם נוכל להרחיב את הפתרון בהמשך (הוספת דיסקים, JBOD, מכונות נוספות) והכי חשוב – נוכל להנות מפתרון שנותן גם ביצועים מהירים וגם התחזוקה עצמה תהיה די מינימלית.

לסיכום: סטורג' קנייני זה טוב ויפה, אבל אפשר לבנות בנוסף בעלות לא גדולה פתרון סטורג' מבוסס קוד פתוח שיכול לתת לנו ביצועים מעולים ושרידות גבוהה ובכך לחסוך לנו שדרוגים לסטורג' הקנייני.