בחודש שעבר פורסם כאן פוסט לגבי בניית שרת NAS במחיר זול מאוד (2416 שקל כולל הדיסקים). הפוסט הנוכחי ידבר על קוניפיגורציה מומלצת לשרת שאמור לשרת מספר שרתים, ושאמור לתת Throughput רציני. הפוסט לא ידבר על איך להגדיר אלא מה מומלץ שתשיג.
נתחיל במעבד: ל-ZFS אין צורך במעבדים ממש חזקים, כך שעד גבול מסויים אתה יכול להשתמש במעבד Xeon נמוך מאוד או מעבד Atom שמיועד לשרתים (סידרה C25XX או C27XX). מה הגבול? הגבול קשור לדברים שאתה רוצה ממערכת ZFS. אם לדוגמא אתה צריך Deduplication או הצפנה, תצטרך בהחלט משאבי מעבד טובים כמו Xeon E3 / E5.
שמתם לב שלא הזכרתי לעיל מעבדים כמו כל סידרת ה-i5/i7? הסיבה לכך פשוטה: שרת ZFS ב-Enterprise צריך זכרון ECC, ומעבדי i3/i5/i7 (או מעבדי AMD מסידרה 8XXX/6XXX ומטה) אינם תומכים בזכרון זה. כשמדובר בשרת ביתי, חשיבות הדיוק של קריאת הנתונים מהדיסקים אינה כה קריטית ורוב הזמן לא תהיה בעיה, אבל ב-Enterprise, במיוחד שאתה מחבר שרתים לשרת ZFS, כל ביט חשוב שיעבור בדיקה ויגיע ליעדו בצורה תקינה (זה היתרון של ZFS – הוא לא בודק checksum של כל מה שהוא כותב לדיסקים, אלא גם הפוך, כשהוא קורא ושולח אותו, דבר שלא מבוצע במערכות מתחרות שמשתמשות במצבי RAID חומרה, וכך יכולים לקרות גם מצבים לא נעימים של bit-flip) ולכן זכרון ECC הוא חשוב מאוד.
אם דיברנו על זכרון: כמות הזכרון שצריך לשרת ZFS מאוד תלויה בשרותים שתריצו על שרת זה החוצה (SMB, NFS, iSCSI וכו'). שרותים כאלו צריכים זכרון. גם ZFS בעצמו צריך לא מעט זכרון, ושוב, במיוחד אם אתה רוצה להשתמש ב-Deduplication – תצטרך ערימה של מקלות זכרון (עם ECC).
בברירת מחדל, ZFS ישתמש בערך במחצית ה-RAM שיש במכונה שלך לצרכי ARC (סוג מסויים של Cache שיושב על ה-RAM) אבל המכונה תצטרך גם כונני SSD (תיכף אגיע לכך) לצרכי Cache. במקומות רבים התיעוד של ZFS הולך עם "כלל אצבע" שיש צורך ב-1 ג'יגהבייט זכרון על כל טרה דיסק שאתה מכניס (מדובר על טרהבייט "ברוטו" לפני RAIDZ) אבל אם אינך משתמש ב-deduplication, כלל זה אינו נכון. מנסיוני, אני ממליץ על הדברים הבאים:
- 16 ג'יגהבייט זכרון על מערכת בינונית שכוללת בין 4-8 דיסקים של 1-3 טרהבייט
- 32 ג'יגהבייט זכרון על מערכת שמורכבת מ-8-16 דיסקים של 2 טרהבייט
- 64 ג'יגהבייט זכרון על מערכת שמורכבת מ-12-24 דיסקים של 2-4 טרהבייט
חשוב לציין: את הגדרות ה-Cache של ARC ניתן כמובן להגדיר מבחינתם מינימום/מקסימום, ולכן אלו רק המלצות ולא "כללי ברזל", אך ככל שהשרת ZFS מגיש/מקבל יותר ויותר קבצים והעומס גודל – יש צורך ב-ARC גדול יותר, כך שהמערכת תגיש קבצים בצורה מהירה יותר.
דיסקים קשיחים: את נושא הדיסקים אחלק ל-3:
- מערכת הפעלה – מכיוון ש-ZFS עצמו לא משנה הרבה דברים במערכת, כל דיסק קשיח קטן יכול להספיק. את קבצי ההגדרות של ZFS ניתן בקלות לגבות לתוך מערכת ה-ZFS (או החוצה), כך שגם אם הדיסק הזה הולך, אפשר להקים על דיסק חדש לינוקס מינימלי, להתקין את ה-ZFS, לבצע import של ה-pool ואולי להעתיק קובץ הגדרות יחיד, לבצע reboot (לשם בדיקה) ולחזור להשתמש. למחמירים, אפשר להכניס את מערכת ההפעלה על 2 דיסקים קטנים ב-RAID-1 (שאינו ZFS), אבל זה מיותר ברוב המקרים (הח"מ עובד בתקופה הנוכחית על סקריפט להתקנת כל המערכת הפעלה עבור ה-ZFS ישירות לתוך ה-ZFS עצמו כך שכמעט ולא יהיה צורך במחיצות נפרדות על ext3/4/xfs, והצורך היחידי יהיה מחיצות עבור UEFI ו-boot/ שאותן אפשר להכניס על כרטיס SD כי הן לא משתנות.
- דיסקים ל-Cache ול-Logs (נקרא ZIL – ZFS Intent Log) – כאן מומלץ על דיסקים SSD, מומלץ לפחות 2-4 דיסקים. ל-logs עצמם יש צורך ב-Partition קטן מאוד (אין צורך יותר מ-5 ג'יגהבייט), וכל שאר המקום ב-SSD יחובר יחדיו (כמו RAID-0) לשמש כ-Cache גם לכתיבה וגם לקריאה. הנתונים עליו אינם חשובים והם בין כה מתאפסים בזמן reboot, אבל עצם קיומם נותן ל-ZFS אפשרות לתת ביצועים ממש מעולים. אין צורך לקנות כונני SSD ממש גדולים (1 טרה ומעלה), אפשר להסתפק ב-2-3 כוננים של 256 ג'יגהבייט – בהתאם לעומס המתוכנן שאתם רוצים להעמיס על אותו שרת ZFS.
לגבי סוג של SSD – אנחנו ב-2015, כיום כונני ה-SSD מחברות רציניות (כמו סמסונג, סאנדסיק, אינטל, וכו') כוללות בקר בכונן SSD שיודע מתי לכתוב את הנתונים בצורה שהכי פחות תשחק את הכונן, ומבחינת TRIM – מערכות לינוקס (ZFS על לינוקס) יודעות לתמוך ב-Trim על מנת להאריך את חיי הכונן. - דיסקים קשיחים – ידוע לי כי ב-Enterprise מאוד אוהבים דיסקים מבוססי SAS ו-ZFS מאוד שמח לעבוד עם דיסקים כאלו, אולם ניתן לעבוד גם עם דיסקים מבוססי SATA, ולפני שגבות יורמו לאחר קריאת השורה לעיל – הדיסקים שיצאו בשנת 2014 לפחות הם אמינים לא פחות מדיסקים מבוססי SAS ולראיה – הרחבת האחריות שיצרני הדיסקים ביצעו לאחרונה. כך לדוגמא עם דיסקים Red Pro של Western Digital (כן, עם חיבור SATA) האחריות הורחבה מ-3 ל-5 שנים.
אני מניח שרבים יטענו כי דיסקים SAS נותנים ביצועי כתיבה/קריאה הרבה יותר מהירים, אבל בעולם ה-ZFS הדברים שונים: הכל נכנס ויוצא דרך 2 שכבות ה-Cache (ה-ARC ו-L2ARC) שאחת מהן יושבת על ה-RAM והשניה יושבת על SSD. יש כמובן דיסקים SAS עם בקרים שכותבים/קוראים במהירות מדהימה של 12 ג'יגהביט לשניה, אבל המחירים שלהם מאוד גבוהים. אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה לגבי SAS מול SATA בהתייחסות ל-ZFS.
מבחינת ברזל שיארח את הדיסקים, אפשר כמובן ללכת בשיטה הקלאסית של להכניס את הכל על שרת 2U או 3U בהתאם לכמות הדיסקים שאתם מכניסים, וזה עובד מצוין.
אישית ההמלצה שלי היא להפריד בין הדברים. להשתמש (לדוגמא) בשרת 1U שבו ישב הדיסק עם מערכת ההפעלה, וכונני ה-SSD (ב-1U אפשר להכניס בקלות 6 כונני SSD) כשכל הדיסקים הם 2.5". שאר הדיסקים המכניים יכולים לשבת בתוך מארז JBOD שמתחבר ב-SAS חיצוני לשרת 1U.
הסיבה להמלצה? כמה סיבות:
* במארזי JBOD אין הרבה אלקטרוניקה שיכולה להתקלקל (אין זכרונות, אין לוח אם)
* קל לשרשר JBOD נוספים אם רוצים להתרחב.
* ב-JBOD יש לוגיקה פשוטה – backplane ובקר.
* אפשר להעביר את ה-JBOD למערכות אחרות במידה ויהיה לכך צורך.
חיבורי רשת – מכיוון ש-ZFS רץ על לינוקס מערכת הפעלה, מי שמטפל בכל עניין התקשורת פנימה החוצה זו מערכת ההפעלה, לא ה-ZFS, כך שאפשר להשתמש בכל סוג חיבור שמעוניינים, החל מחיבור Ethernet של 1 ג'יגהביט ועד Infiniband בחיבור EDR ומעלה או בכלל להשתמש בסיבים אופטיים. הכל תלוי בתשתית שיש לכם ובהשקעה שאתם רוצים להשקיע.
ההמלצה שלי לכל הפחות היא להשתמש ב-4 חיבורי רשת שקיימים בכל שרת מכובד, ולהפריד בין iSCSI, SMB, NFS וכמובן ניהול. אם אתם משתמשים בפרוטוקול יחיד כלשהו (iSCSI לדוגמא) אז אפשר כמובן לצרף חיבורים וגם להגדיר את החיבורים בשיטות שונות.
אלו בעקרון ההמלצות. אין שום בעיה לקחת PC, לדחוף כמה דיסקים ולהרים מערכת ZFS, אבל התוצאות יהיו בהתאם. מערכות ZFS אינן "קסם" והן דורשות משאבים (במיוחד תהליך ה"קרצוף" שמומלץ שירוץ אחת לשבוע אם מדובר בדיסקים SATA או אחת לחודש אם מדובר בדיסקים SAS).
[stextbox id="info" caption="גילוי נאות"]כותב שורות אלו מוכר שרותי יעוץ/הקמה/הגדרות למערכות יוניקס/לינוקס עם ZFS[/stextbox]