קטגוריה: אבטחת מידע

קצת על גניבות קוד, קניין רוחני ועוד

בחודשים האחרונים אני עוקב אחרי הפרשה של אנתוני לוונדובסקי. אנתוני עבד בחטיבת הרכב העצמוני של גוגל ולאחר מספר שנים הקים אנטוני את הסטארט-אפ Otto (שבניגוד לרכב העצמוני של גוגל, Otto מיועד להיות מוטמע במשאיות). גוגל טענה שאנתוני גנב את הקוד מגוגל והעביר אותו ל-Otto ומשם ל-אובר, שרכשה את Otto.

פרשיות כאלו מתרחשות כל הזמן: עובד עוזב חברה ו"משאיל" קוד מהחברה שעבד בה, או שמתחרים משכנעים עובדים מסויימים לגנוב קוד או סודות מסחריים תמורת סכומים נאים. קחו כל חברת תוכנה בינלאומית ותיקה ותשאלו בהנהלה, והם יוכלו לספר לכם על נסיונות גניבת קוד/קניין רוחני (ובחלק לא קטן מהמקרים – אותן חברות שמחו לקבל עובדים מסויימים… שהחבילה כללה גם קוד מהמתחרים). כל הדבר הזה לא ממש מעניין, למעט המקרה של אנתוני. במקרה הזה, היתה תביעה של גוגל נגד אובר, תביעה אזרחית לחלוטין, אבל התובע המחוזי החליט לערב בתיק את ה-FBI. אנתוני הורשע וכנראה בקרוב הוא יהיה בכלא.

זה נדיר. בדרך כלל חברה שגנבו ממנה קוד תובעת תביעה אזרחית, ברוב המקרים יהיו 2 תביעות: נגד הגונב ונגד החברה שמקבלת את הגניבה. ברוב מוחלט של המקרים – עורכי הדין משתי הצדדים יסגרו הסכם וסכומים מחוץ לכותלי בית המשפט ולאחר מכן יודיעו על כך לשופט שברוב המקרים יקבל את ההסכם ויסגור את התיק. כפי שציינתי – נדיר מאוד שפונים למשטרה או ל-FBI.

וכאן יש נקודה שלא מעט מפתחים עלולים למצוא את עצמם חשודים בגניבה. ברשותכם, אסביר:

חברות רבות נותנות לעובדיהם מחשבים ניידים כדי שיוכלו לעבוד מרחוק (בד"כ דרך VPN) על קוד או על תשתית של החברה (אני אתרכז יותר במפתחים). עובדים שעובדים מהבית בד"כ או שעובדים בצורה גמישה (משרד/בית) משתמשים במחשב הנייד כדי לקבל גישה לקוד (נניח דרך GIT), להוריד שינויים, לבצע שינויים קוד ולבצע Commit ו-Push. עד פה לאף אחד אין בעיה עם זה.

הבעיה מתחילה עם זה שאם מפתח רוצה לקמפל את הדברים מקומית על מחשב הדסקטופ שיש לו בבית במקום על המחשב הנייד (שמטבע הדברים הרבה יותר איטי) ואותו מפתח מעביר את הקוד מהמחשב הנייד אל הדסקטופ הביתי שלו. ברוב החברות דבר כזה לא ממש מקובל, אבל יש חברות שמוכנות לקבל דבר כזה, כל עוד הקוד לא יוצא החוצה.

עכשיו, נניח ואותו עובד מקים סטארט-אפ שמוציא מוצר קרוב למה שהוא עבד בחברה הקודמת או שהוא עובר לעבוד בחברה מתחרה לחברה הקודמת שהוא עבד בה. ברוב המקרים החברה הקודמת תעקוב באדיקות אחרי המתחרים וכשהמתחרים יוציאו מוצר, אותה חברה קודמת תהיה בין הראשונים לרכוש את המוצר ולנתח אותו על מנת לבדוק אם המתחרים השתמשו בקוד או בקניין רוחני גנוב. במידה והם מוצאים חשדות לכך, אותו עובד שעבר למתחרים יצטרך למצוא לעצמו מהר מאוד עורך דין טוב, כי אותה חברה קודמת לא תהסס לתבוע אותו ואת המעסיקים שלו.

במסגרת אותה תביעה, תבקש החברה למנות מומחה שיבדוק את מחשבי הנתבע (אותו עובד שעבר למתחרים) ואם אותו עובד העביר קוד מהמחשב הנייד שלו למחשבים הביתיים שלו, יווצר חשד רציני שהעובד בעצם גנב את הקוד, גם אם העובד בעצם העביר את הקוד כדי לקמפל יותר מהר בלבד. במסגרת אותה תביעה יבקשו בד"כ עורכי הדין של החברה התובעת למנות מומחה שיסתכל בקוד של המתחרים (הנתבעים) ואם המומחה הבלתי תלוי ימצא קוד זהה שבעצם "עבר דירה" מהתובעים, אז הנתבע יורשע וצפוי שגם המתחרים עצמם יצטרכו להכניס יד לכיס.

בקיצור – גניבת קוד היא דבר שלא מומלץ ולא משתלם. לא חשוב מה המתחרים מציעים לך, ברגע שמגלים זאת, יש מצב שתהרוס לעצמך ולמשפחתך את החיים.

אבל יש גם צד שני למטבע – והוא עניין ה-Innovation. רוב הסטאראפים, לדוגמא, מוקמים כדי לתת פתרון למשהו שהוא לא קיים או קיים והוא מורכב מדי או שלא נותן מענה מספק, ובחלק לא קטן מהמקרים, אותם סטארטאפים מוקמים על ידי אותם אנשים שעובדים בחברות שמפתחות מוצר, אבל אותם אנשים רואים שאותו מוצר לא נותן מענה לצרכים מסויימים.

אתן דוגמא מומצאת לחלוטין: תארו לעצמכם שחברת XYZ ממציאה שרת אפליקציה מהיר מאוד, רק שהוא לא תומך ב-SSL, לא תומך ב-Ciphers וממה שהחברה מודיעה בתקשורת, אין לה כוונה להוסיף את התמיכה הזו. יכול להיות שעובד מאותה חברה לא יאהב זאת ויפרוש על מנת להקים סטארטאפ שישווק תוסף שיתן תמיכת SSL למוצר של אותה חברה או שאותו סטארטאפ יקים מוצר מתחרה לאותו שרת אפליקציה שיכלול גם SSL.

לגטימי? כן.

וכאן יש נקודות שכל סטארטאפ צריך לעשות:

  • קוד נקי – אל תשתמש בתשתית החברה או בקוד שלה. תתחיל מאפס, ותעבוד מהבית.
  • מצא לעצמך עורך דין טוב המתמחה בפטנטים ותגיד בקשות לפטנטים. זה תהליך יקר, אבל שווה את הכסף, במיוחד אם אתה רוצה כסף מכל מיני Venture Capitals – זה יהיה הדבר הראשון שישאלו (אם יש לך פטנטים), ואם אין לך פטנטים, אתה תקשה בגיוס כספים.
  • תשתמש בקוד פתוח שנמצא ב-GIT ציבורי (כדאי לבדוק את הרשיון אם הוא מתאים לצרכים ולמה שאתה כותב, במיוחד לגבי רשיון כמו GPL). קשה מאוד להוכיח בעלות על משהו שזמין לכל הציבור.
  • ועוד טיפ קטן: יד לפה. יש לך רעיון לסטארט אפ? עדיף לא לשתף אותו עם אחרים, במיוחד לא בחברה (רוב החברות ינסו לטעון שמכיוון שהרעיון עלה לך בעת העבודה בחברה, זה שייך לחברה. כמה יש לדבר הזה "שיניים"? אינני יודע).

אישית, כפרילאנסר, היו לי לא מעט מקרים שהיה לי קוד של חברות לקוחות אצלי ב-LAB. את הגישה לקוד קיבלתי מאותן חברות וברוב המקרים הקוד היה נמחק מהתשתית שלי לאחר הקמת הפרויקט, למעט מקרים שהקוד נשאר אצלי כדי לשנות ולשפר אותו בהמשך הדרך לפי הצרכים ובאישורו של הלקוח, ולכן אם יש לך קוד של אחרים או של מעסיק, כדאי לתעד הכל, כולל אישורי הרשאות בצורה מסודרת, כך שאם מחר צצות שאלות, אפשר להציג תיעוד להכל.

לסיכום: לא חשוב אלו הצעות מפתות אתה מקבל ממתחרים, אל תעביר קוד ששייך למעסיק הנוכחי שלך. זה לא משתלם ואתה עלול לשרוף את עצמך (בכל זאת, אנחנו מדינה קטנה עם המון רכילויות). יש לך רעיון שעלה לך למוצר מתחרה ומשופר? תעבוד נקי, בלי קוד מהמעסיק, ותוציא פטנטים על כך (אה, וכדאי שיהיו לך חסכונות, אם אתה פותח סטארטאפ. תתפלא כמה מהר נשרף הכסף). בכל מקרה, כדאי להתייעץ עם עורך דין שמבין בדברים לפני שמתחילים לעשות צעדים.

קצת על שדרוג מכונות תעשיתיות

בשנים האחרונות, בכל חברה שיש בה מחשבים, הגיע הצורך לשדרג מערכות הפעלה עקב הפסקת תמיכה מצד היצרן. המקרים הכי ידועים הם כמובן מערכות ההפעלה של מיקרוסופט, הן ה-Windows Server והן Windows לדסקטופ. ברוב המקרים השדרוג אינו מסובך – צריך לוודא שהאפליקציות הקיימות תואמות למערכת החדשה (או שיש גרסאות חדשות שירוצו ויתמכו במערכת החדשה), ושיש דרייברים לציוד שנמצא במכונה. אחרי שבדקנו ניתן להריץ את השדרוג ישירות מהמערכת הקיימת או להתקין את הדברים מחדש. כמעט כל איש IT מכיר את התרגול הזה.

אבל כשזה מגיע למכונות יצור, לא מומלץ ממש לבצע את הדברים לעיל.

בין אם מדובר במחשב שנמצא במפעל שמפעיל רובוט/ים, בין אם מדובר בכספומט ובין אם מדובר בכל מערכת סגורה ללקוח שרכש את המערכת – אותו מחשב לא נבנה עבור שדרוג. אני לא מכיר שום יצרן מכונות שיענה לך במייל "סבבה, שדרג ל-Windows 10, אין בעיה" וזאת מהסיבה הפשוטה שברוב מוחלט של המקרים, מותקנות במערכת ההפעלה שבמחשב מספר אפליקציות ומספר דרייברים (תלוי בציוד שאליו מחובר המחשב) שניבנו עבור אותה מערכת הפעלה ישנה ומה שהותקן כלל לא נוסה על מערכת הפעלה חדשה. יותר מכך, במקרים רבים הדרייברים של הציודים המחוברים במחשב לא יעבדו ב-Windows 10 (תצורת הדרייברים שונה מהותית בין Windows XP/7 לבין WIndows 8/10).

ליצרנים הסיטואציה הזו היא דווקא דבר מבורך, עוד דרך להרוויח מהלקוח. רוצה שהמחשב של מכונת היצור ירוץ עם Windows 10? בשמחה! שלם כך וכך עשרות אלפי שקלים ותקבל מחשב חדש עם ציוד/כרטיסים חדשים שמריץ Windows 10 ואת התוכנה הקניינית.

יש כל מיני אנשים שתמיד יציעו הצעות שונות על מנת להתגבר על המכשול ולא לשלם את הסכומים הגבוהים שהיצרן מבקש, זה בעייתי מכמה סיבות:

  • הרצה של המערכת הישנה כ-VM בתוך המחשב התעשייתי שיריץ Windows 10: רעיון נחמד אבל בעייתי במיוחד אם המחשב מחובר עם כרטיסים שונים לרובוטים. מה לעשות, Windows לא מאפשר מיפוי של כרטיסים אל מערכת הפעלה וירטואלית (תאשימו את מיקרוסופט, בלינוקס זה דווקא עובד) וגם אם תנסו להתקין לינוקס עם VM של מערכת ההפעלה החדשה, זה לא אומר שזה יעבוד כי מעבדים ישנים אינם כוללים תמיכה של VT-D, מה שאומר שברגע שתפעילו את ה-VM, המכונה הפיזית תאפס את עצמה (אין תקשורת DMA טובה).
  • התקנה של Windows 10 והרצה במצב Compatibility: גם זה רעיון נחמד, אבל לא בטוח שהציוד במחשב נתמך בכלל ב-Windows 10 (נסו את זה עם כרטיסי MOXA ישנים לדוגמא או עם כרטיסי FPGA מלפני 2005, ותקללו כל רגע שהחלטתם להכניס את הראש לצרה הזו), מה גם שבאותו רגע שתעשו זאת – יש מצב שאתם מבטלים את חוזה האחריות והתמיכה מצד היצרן.
  • העברת כרטיסים מהמחשב שהוא חלק ממכונת היצור לשרת והרצת VM תחת ESXI: גם זה רעיון נחמד, אבל ברגע שתפעילו את ה-VM, יש מצב שהשרת או יתקע או יתאפס לגמרי (הכרטיסים לא יודעים לתמוך ב-IOMMU ומכיוון ש-VM מנסה לאפס את הכרטיס ב-Boot, הכרטיס או יסרב ואז יכול להתבצע Reset או פשוט להתקע).

לכן בדרך כלל מומלץ לא לנסות להחליף מערכת הפעלה למערכות יצור/כספומטים או כל מחשב שנקנה כחלק ממערכת יצור. גם אם השדרוג יצליח, יכול להיות שאתם תחסלו את האחריות על הציוד. נסו לשדרג בתוך מערכת ההפעלה את הטלאים שיצרן מערכת ההפעלה שיחרר וכמובן לבודד את המערכות משאר הרשת (לא להסתפק בהגדרות VLAN אלא הפרדה פיזית, לא ממש מסובך להאקרים מקצועיים לפרוץ לנתבים ומתגים!)

על מנת להימנע מהבעיות לעתיד, חשוב לדרוש את אחד הדברים הבאים:

  • אם המערכת מגיעה רק עם Windows והיצרן לא מאפשר בחירת מערכת הפעלה אחרת (לינוקס) – תוודאו שזו גירסת Windows Embedded (רשימה נוכחית של גרסאות – כאן). גרסאות אלו מקבלות שדרוגים ותיקונים במשך זמן רב ובדרך כלל העדכונים והתיקונים מגיעים מיצרן המכונה, לא דרך מערכת WSUS או Windows Update.
  • אם אפשר – עדיף לינוקס. היתרון בלינוקס הוא בכך שניתן גם להחליף להפצה מודרנית אחרי כמה שנים ולשמור על תאימות בינארית גם עשור אחורה. יש כמובן מגבלות לשדרוגים כאלו אם מדובר לדוגמא בדרייבר 32 ביט או דרייבר שקומפל רק לגירסה מסויימת של קרנל ואין קוד מקור לו.

לסיכום: למרות שהמכונות הללו נראים כמו עוד מכונת דסקטופ עם ציוד יחודי שמחובר אליה כך שאין-שום-בעיה לשדרג ל-WIndows 10 – אני ממליץ להימנע מהרפתקאות מיותרות. מכונת יצור מושבתת אומר הפסד כספי ניכר והיצרנים מבטלים אחריות במהירות אם יש להם אפילו חשד קל שמישהו "שיחק" עם המערכת. עדכנו גירסה נוכחית, והפרידו רשתות ברמה הפיזית. הבוס מתעקש על Windows 10? היצרן ישמח לספר לכם על הגירסה החדשה של התוכנה שלהם שתוכלו לקבל יחד עם Windows 10 ומחשב חדש – במחיר "מפתיע".

כמה מילים בעניין חוק המחשבים

לפני מס' ימים קראתי את הפוסט של ידידי רן-בר זיק על המכתב שנשלח ע"י עו"ד מטעם חברת BTB. אתם יכולים לקרוא את הפוסט כאן. קל, מאוד קל יהיה להריץ דאחקות על החברה ועל ההחלטה לשלוח מכתב איום, אבל לא בשביל זה אני כותב את הפוסט הזה. חשבתי במשך מספר ימים איך לכתוב את הפוסט הזה ולהסביר לכל מיני אנשים כולל כל מיני קודקודים – בשיטה שאני אוהב לכתוב פוסטים: כל הקלפים על השולחן והאמת בפרצוף.

קצת רקע לגביי: אינני מבצע בדיקות באתרים חיצוניים כביזנס וברוב המקרים הדיווחים שלי ל-SoC של בנקים מגיעים לאחר שאני או חבריי מקבלים הודעת Phishing, אני מבקש להעביר את ההודעה אליי, אני מנתח את האתר, כתובות IP, ספק ועוד דברים – ומעביר במייל ממני אל ה-SoC את כל הפרטים ללא בקשת תמורה כלשהי. השרות המסחרי שהעסק שלי מציע לחברות בכל הקשור לאבטחת מידע קשור להקשחת שרתים, כחלק משרותים אחרים שהעסק שלי מציע.

אינני יודע מי כתב את חוק המחשבים ומי עזר לכתוב את החוק הזה, אולם החוק הזה הוא מצד אחד סופר כללי ומצד שני אין לו החרגות שצריכות להיות לדעתי – בכל הקשור לגילויי כשלי אבטחה ע"י אנשים מבחוץ. אם ניקח דוגמא מארה"ב, חוק ה-DMCA שאוסר העתקות ושכפול תכנים, מכיל החרגות המתעדכנות אחת לתקופה במקרים בהם המוצרים "מתים" ולא ניתן לשחזר את המידע, או אז החוק מתיר לדוגמא לבצע הינדוס לאחור (Reverse Engineering) של המוצרים הללו.

כשזה מגיע לאבטחת מידע, רוב החברות שבטוחות שהן מוגנות ב-95%+ הן טועות, מכיוון שברוב החברות רוכשים כל מיני פתרון כמו חומות אש, WAF, IPS/IDS וכו' ולפיכך הן סוברות שהן מוגנות. ההגנה שהציודים הללו נותנים היא חלקית בלבד. פורץ מתוחכם לא יחפש איך לתחמן את חומת האש או ה-WAF שלך, אלא יכנס לקוד שהדפדפן מוריד למחשב המקומי ולפרמטרים בשורת ה-URL. בחלקים הללו הוא ינסה למצוא את הכשלים והחורים. אחד הטיעונים המגוחכים ששמעתי ש"אין למשתמש שמריץ את ה-web service אפשרות shell". מדוע מגוכך? כי אפשר ליצור shell בכל שפה דרך הדפדפן. להלן דוגמא של shell ב-PHP שכל מה שהפורץ צריך לעשות זה למצוא מקום שההרשאות יותר מדי פתוחות כדי להעלות את הקובץ ומשם לחגוג (אם בשרת יש תמיכת PHP).

אבטחת מידע רצינית היא שרשרת של דברים שלא קשורה לאיש אחד שאחראי על אבטחת מידע או מחלקה של אבטחה מידע. השרשרת הזו צריכה לכלול לדוגמא את המפתחים ואת הפלטפורמה שהם עובדים עליה. רוב המפתחים לא מבינים בכתיבת קוד מאובטח ולכן יש צורך ב-Code Auditing (עדיף חיצוני), לא מומלץ "להיות אופטימיים" בכל הקשור להגנה על הפלטפורמה והשרתים אלא דווקא "להיות פאסימיים" ולחפש דרך איפה הפורץ יכנס (ובגלל זה אני טוען וממשיך לטעון שקורסי אבטחת מידע הם לא יותר הבסיס של הבסיס של ההתחלה לכניסה לעולם הזה).

מהרגע שהאתר שלכם עלה לאויר וזמין דרך IP חיצוני או דרך דומיין חיצוני – האתר שלכם נהיה "Fair Game": לא חשוב מה תכתבו באתר ואיזה חוקים תציינו שמגינים על התכנים והקוד (כולל חוק המחשבים) – זה לא רלוונטי לכל מי שאינו ישראלי ומחפש איך להפיל/לגנוב/להשתלט/לשבש או לעשות כל מעשה לא חוקי לשרת שלכם. אם האתר שלכם מסחרי – יהיו המון גורמים שינסו לעשות את הדוגמאות שציינתי לעיל. תשכחו מחוקים וממשטרה, כי הפורץ הסיני/רוסי/איראני/טורקי לא ממש יעצר ויובא ארצה.

וכאן נכנס החלק שלדעתי צריך החרגה בחוק: זה לא סוד שישראל נמצאת במקום די גבוה מבחינת יצור ומכירת מוצרי אבטחה נגד סייבר ושאר מזיקין וירטואליים. יש עשרות אלפי מפתחים שזה מה שהם עושים בחברות, אזרחיות ובטחוניות – למצוא את חורי האבטחה, לחסום אותם במוצרים המסחריים שהם מוכרים ובמקרה של חברות מסויימות – להשתמש בחורים האלו כדי לחדור למכשירים ומחשבים אחרים – במסגרת המוצר שהם מוכרים למשטרות ומדינות מסויימות.

אותם אנשים יושבים לפעמים בבית, ולפעמים הם גולשים לאתרים מסויימים. נניח שהם גולשים לאתר להזמנת פיצה ומוצאים משהו חשוד: נתונים עוברים ללא הצפנה, או שניתן לשנות נתונים דרך הפרמטרים ב-URL כדי לקבל מחיר יותר נמוך לדוגמא. בכל המקרים שמפתח כזה מעוניין לדווח, הוא לא מעוניין לגנוב או לשבש דברים במערכת, אלא הוא מעוניין להביא לידיעת בעלי/מפתחי האתר שיש כשלון אבטחה קל/בינוני/חמור באתר המסחרי שלהם. אם הוא היה מעוניין להרוויח מהפירצה, כל מה שהוא היה אמור לעשות זה לתעד את הפריצה בקובץ Text ולמכור אותו ב-Dark Web מבלי לדווח לבעל האתר. סביר להניח שהוא היה מקבל סכום נאה שם.

בשביל לדווח על פריצה, יש צורך ב-3 דברים:

  • הסבר של התקלה
  • Test Case – איך בעצם נגרמת התקלה, האם יש צורך בשינוי פרמטרים ומה השינויים. ללא ה-Test Case יהיה קשה מאוד למפתחים לראות בדיוק היכן התקלה
  • כתובת אימייל/אתר לאן לפנות.

עכשיו נניח שראובן המפתח מצא תקלה ודיווח לבעלי האתר. כאן מגיע החלק הקשור להנהלת האתר. האם הם ישסו עו"ד בראובן או שיקחו את הדברים בצורה יותר נאותה כמו לשוחח עם ראובן ולהודות לו (ואולי לתת לו איזה סכום כלשהו כ"תודה", תיכף נדבר על כך) ואולי לראות איך ראובן יכול לסייע לחברה מבחינת אבטחת מידע.

ב-99% מהמקרים שבהם משסים עו"ד בראובן, לדעתי מדובר באיזה "אגו שבור" של מישהו בהנהלה שעדיין לא מבין שברגע שהאתר זמין לציבור, כל אחד יכול לעשות כרצונו באתר, גם דברים שהמפתחים לא חשבו עליו. ראובן לא צריך מכתב מעו"ד, לא צריך פניה למשטרה ולמחלקת הסייבר. תתייחסו לכך כ"ברכה", לא כקללה.

אם נסתכל על כל חברה גדולה בחו"ל, החל מ-eBay, אמזון, PayPal, מיקרוסופט, רד-האט, IBM ואלפי חברות גדולות נוספות – כשהם מקבלים פניה בקשר לכך שראובן מצא חור באבטחת מידע, אף אחד מהם לא פונה ל-FBI. אדרבא, מתייחסים באדיבות לפונה ובמקרים רבים שולחים לו כתודה גם איזה צ'ק נחמד (בד"כ של 4-5 ספרות בדולרים) ובמקרים רבים גם בודקים אם אפשר לשכור את שרותיו של ראובן או שיעבוד עבורם.

אז מהי ההחרגה בחוק שכדאי לדעתי להוסיף? החרגה שמנקה את ראובן מכל אשמה, כל עוד הוא עומד בדברים הבאים:

  • הבודק (ראובן) לא ניסה לשבש את פעילות השרתים בהתקפות כמו DDoS, Brute Force ואחרים
  • לראובן לא היתה כוונה מסחרית להרוויח מהפריצה.
  • ראובן שלח את כל הפרטים כולל פרטיו אל בעל האתר ומוכן לשתף פעולה עם בעל האתר על מנת לסגור את הפירצה.
  • ראובן לא ביקש ביקש ולא ניסה לסחוט את החברה (מסירת פרטי פריצה תמורת סכום כסף)

לסיכום: פירצות אבטחה תמיד היו ותמיד יהיו מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לחשוב על כל סיטואציה של "חורים" בקוד כשכותבים קוד. חשוב לזכור שעל כל דיווח לבעלי האתר יהיו אלפים שאם ימצאו את אותה פריצה ינסו להשתמש בה לתועלתם מבלי לדווח מאומה, ולכן חשוב להתייחס לקבלת דיווח בצורה חיובית ולא בצורה מאיימת, ולוותר על מעבר למסלול של עו"ד/משטרה אם מדובר בדיווח על פריצה ויש שיתוף פעולה עם המדווח.

אשמח לשמוע את דעתכם.

עמדה: מחשבי מק ושימושיות בחברות

לפני מספר חודשים התחלתי עם חברה מסויימת ב"גישושים" לתת להם שרותי יעוץ בכל הקשור לחומרה הקשורה במחשבים, שרתים, וירטואליזציה, קונטיינרים ולינוקס ובדברים הקשורים בקטגוריות הנ"ל. אחד הדברים שחברות כאלו מאוד מחבבות הוא דבר שנקרא RFC ואותה חברה ביקשה ממני לסייע באותו RFC לגבי הטמעת מחשבי מק בחברה. מטבע הדברים, אני לא יכול לחשוף מסמכים שכתבתי עבור חברות, אך אני יכול לכתוב בכלליות דברים שאולי יכולים לעזור לחברות ועסקים בכל הקשור לנושא.

לחברת אפל, בניגוד לחברות מחשבים אחרות, אין נגזרת "Enterprise". המחשבים שנמכרים לעצמאים ועסקים הם אותם מחשבים שנמכרים לחברות, משפחת המקבוק פרו היא אותה משפחה שנמכרת לחברות ואין דגמים "לחברות", ומשכך מה שעצמאי יכול לקנות בחנות אפל, זה מה שחברה יכולה לרכוש. בחברות אחרות כמו לנובו/HP/DELL ואחרות – ישנה שורה שלמה של מחשבים שמיועדים לחברות ושם הטכנולוגיה היא יותר "קונסרבטיבית". במחשבים לעסקים של אותן חברות, ניתן לשדרג דברים כמו זכרון, להחליף דיסקים ובמקרים של חברות כמו לנובו לדוגמא, אין שום בעיה שטכנאי פנימי של החברה יחליף חלקים פנימיים במחשבי דסקטופ – והאחריות תישאר.

לכן, כשזה מגיע למחשבי לאפטופ של אפל, בד"כ חברות ירכשו את המחשבים הניידים עם אחריות מורחבת כולל הגעת טכנאי לטיפול בתקלה במשרדי החברה, אולם אחד הדברים החשובים שכדאי לזכור לגבי לאפטופים של אפל, הוא העניין שלא ניתן לנתק את אמצעי האחסון, ומכיוון שכך ישנו חשש שמידע שקיים על המחשב הנייד יצא החוצה. לא מומלץ לסמוך על כך שחברה שנותנת שרותים על מחשבי מק תגרוט את הלוח אם, ואם מדובר בחברה בטחונית, מומלץ להגיע להסדר כלשהו שהטכנאי משאיר את לוח האם והחברה עצמה תגרוט.

כשזה מגיע למחשבי דסקטופ, יש לאפל מחשב 2 מחשבים (ה-iMac ו-iMac Pro) שניתנים לשדרוג הן מבחינת זכרון, מעבד, ואחסון. במחשבים אלו האחסון שליף כך שבמקרה ומחשב צריך החלפה של לוח אם לדוגמא, אין שום בעיה להוציא את זוג ה-SSD הקנייני שבמחשב ולהחליף לוח אם, ומחשבים אלו לעניות דעתי מומלצים יותר לרכישה מאשר אחיהם הלאפטופים הואיל וניתן בכל זמן לשדרג אותם. לאפל יש גם את ה-Mac Mini אך למעט הזכרון לא ניתן לשדרג מאומה, כך שכמו אחיו הלאפטופים, אם ישנה בעיה באחסון, יש צורך בהחלפה של כל לוח האם כולל הבעיה של המידע שקיים במחשב. אפל בחורף תוציא את ה-Mac Pro שיהיה אחד המחשבים היחידים של אפל שבו ניתן יהיה לשדרג סוף סוף הכל, כולל הכנסת כרטיסי PCIe של חברות שונות.

אחת התהיות שעולות עקב "לחץ מלמטה" היא התהיה האם כדאי להחליף את שלל המחשבים הניידים בחברה למחשבי Macbook Air או Macbook Pro. מבחינת ניהול מרכזי, קיימים מספר כלים לנהל מחשבים אלו יחד עם מחשבי PC אחרים בצורה מרוכזת, ומבחינת מערכת הפעלה Mac OS היא מערכת הפעלה מעולה ויציבה (לא רק עבור גרפיקאים ואנשי מדיה אלא גם למפתחים), אולם חשוב לזכור כי הבעיה המרכזית היא שכל מחשב נייד ל-Enterprise שתעמיד למבחן מול כל מחשב נייד של אפל – המחשב הנייד שאינו מחברת אפל יוכל להיות משודרג הן מבחינת זכרון והן מבחינת אחסון, וזהו יתרון ענק כאשר מסתכלים לטווח של שנה שנתיים לאחר רכישה שבהן עולות דרישות של יותר זכרון ויותר שטח אחסון. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה לגרור את עצמו עם מחשב נייד ועם SSD חיצוני לכל מקום כי נגמר המקום בדיסק SSD הפנימי..

אסכם ברשותכם את הדברים כך: מבחינת תוכנות, Mac OS הגיע למצב שהוא נותן מענה כמעט לכל דבר ש-Windows נותן ומעבר לכך. הוא נותן יותר מכל מערכת דסקטופ גרפית מבוססת לינוקס – הן לאנשי מדיה, הן למפתחים ולשימושים אחרים, אך מבחינת מחשבים ניידים, אפל פשוט מתעלמת מרצונות לקוחותיה מבחינת שדרוגים, ולכן קשה לי להמליץ על רכישת המחשבים הניידים של אפל.

ההשמצות והלכלוך נגד Huawei

אתחיל את הפוסט בסיטואציה דמיונית: אתם מחפשים בחברה לאחד התחומים המקצועיים מישהו רציני שמבין לעומק בתחום עם נסיון עשיר. כמובן שתוך זמן קצר אתם תוצפו בקורות חיים (80% מהם לא רלווונטיים, 15% מהם עברו "שיפוץ" להתאים למשרה – אך קל להבחין בתחמנות). בסופו של דבר אתם קובעים עם כמה אנשים ראיונות ואת אחד הראיונות אתם קובעים עם גיל. גיל מצליח להרשים בידע הטכני והמקצועי שלו לתחום הרלוונטי ואתם מוכנים כבר לשלוף חוזה ולהחתים את הבחור, אבל מבחינה בירוקרטית, גיל היקר צריך לעבור צריך לעבור עוד כמה ראיונות עם אנשים אחרים בחברה – כח אדם אולי, מחלקת אבטחת מידע, אולי גם איש בטחון (תלוי בעסק שלכם) וכו'.

בסופו של דבר אתם (אתה, האחראית מכח אדם, אבטחת מידע, בטחון, אולי גם המנמ"ר וכו') מתכנסים לישיבה בה מועלים השמות של אלו שרואיינו. אחד אחד מועלים השמות של המרואיינים וכל נציג מחלקה מעלה את הסייגים או ההמלצות שלו/ה לגבי המרואיין/ת, ואז עולה השם של גיל. לאחראית כח האדם אין שום התנגדות, הוא דווקא בחור נחמד, לך יש רק מילים טובות לאמר על גיל מהתרשמות לגביו מבחינה מקצועית אבל לאיש הבטחון יש מה לאמר – הבחור לא מתאים. יש לו "רקע". הוא נחקר בעבר במשטרה. אוקיי, יש נגדו כתב אישום, שפטו אותו? קיבל כלא או משהו? או שסגרו את התיק אחרי שהתברר שאין כלום? לאיש הבטחון אין תשובות אבל הוא לא רוצה שגיל יעבוד בחברה. אז מחליטים – גיל לא יעבוד בחברה.

רצה הגורל, וחודש אחרי זה אתה משתתף בכנס בתחום המקצועי שלך, אתה מסתכל לבמה ורואה מרצה שמוכר לך מהיכן שהוא. הבחור מתחיל להרצות ולהדגים בדיוק על התחום שלך ובשקופית שמציגה את הבחור נופל לך האסימון: זה אותו גיל, שפסלתם. הוא נהיה אחראי בדיוק על התחום שלך – רק בבנק גדול וידוע בארץ. יכול להיות שאותו בנק השקיע 30 שניות יותר לבדוק את גיל והבין מה שהבין ובכך החליט בכל זאת לקבל אותו? סביר להניח.

נעבור מדוגמא מומצאת – למציאות. האמריקאים החליטו להיטפל לחברות תקשורת סיניות בהאשמות שונות ומשונות. זה התחיל בהאשמות נגד חברת ZTE שמכרה, שוד ושבר – טלפונים סלולריים (בסיסיים) לאיראן! ZTE שברה את האימברגו, הממשל החליט לשלול את האפשרות לחברה לרכוש רכיבים אמריקאיים כך שהחברה תקרוס. זה בסוף לא קרה כי בראש הממשל האמריקאי יושב אדם שחולה על ליטוף אגו, אז ZTE עבדה קשות על ליטוף האגו שלו ובסופו של דבר סוכם שה"חברה המסוכנת" ZTE תשלם סכום של מיליארד דולר ותחליף את כל ההנהלה. האישומים עפו דרך החלון החוצה. אגב, חברה קצת יותר ידועה, אולי שמעתם עליה – סמסונג – עשתה ועושה זאת עד היום (מוכרת ציוד סלולרי לאירן). האם הממשל האמריקאי "נכנס" בה? חס ושלום!

נעבור מכאן לחשודה העיקרית – Huawei שמואשמת ע"י האמריקאים בכך שהנהלתה קשורה לשלטון הסיני ומשכך אסור לרכוש ציוד תקשורת ממנה. לא עזרו ההסברים של Huawei שבקשות ריגול מצד הממשל הסיני פשוט ירסק אותה פיננסית, וגם הצעה מצד Huawei להעביר את הקוד מקור של הציודים לבדיקה של חברה חיצונית ניטרלית – נפלה על אוזניים אטומות. מבחינת האמריקאים הם אשמים והאמריקאים הוציאו החלטות לא רק לגופי ממשלה אלא גם לחברות מסחריות לא לרכוש ציוד תקשורת מסחרי של Huawei.

לאמריקאים זה לא הספיק. הם החלו לפנות לבריטניה, לגוש האירופאי ולשאר מקומות עם בקשות לא לרכוש ציוד תקשורת של Huawei בשיטת המקל והגזר: לא תקשיבו לנו? לא נשתף אתכם במידע מודיעי על פעילויות טרור פוטנציאליות ומידע רגיש אחר שמגיע מסוכנויות ביון אמריקאיות אחרות. אגב, לפחות ממה שידוע לי, האמריקאים מנסים לעשות זאת גם פה בארץ.

מדוע בעצם חברות מתעניינות בציוד של Huawei? הרי גם נוקיה, אריקסון וחברות אחרות מציעות ציוד להקמה ותחזוקה של רשתות 5G. התשובה לכך בדרך כלל קשורה לתנאי תשלום ולגמישות של Huawei.

לבינתיים, מדינה אחר מדינה מחזירות תשובות זהות לאמריקאים: תודה על האזהרה, אבל אנחנו נמשיך לעבוד עם Huawei. סוכנות הביון הבריטית ה-GHCQ לדוגמא, קיבלו את הקוד מקור מ-Huawei ולאחר בחינה של הקוד, הם לא מצאו שום דבר שקשור לזליגת תקשורת לסין, והם פרסמו את המידע לסוכנויות ביון אחרות ובאינטרנט. נוסיף על כך את התמונות שפירסם סנואדן שטכנאי ה-CIA "חוטפים" פיזית ציוד תקשורת שאמור ללקוח, פותחים אותו ומשתילים ציוד להאזנה – ואתם יכולים להבין מדוע האירופאים והאנגלים לא מאמינים בגרוש לאמריקאים.

עכשיו – חשוב לי לציין נקודה חשובה: Huawei היא אינה חברה "צדיקה". לפי מידע שפורסם באתרים שונים, הם גונבים קניין רוחני מכל מי שאפשר – החל מאפל וכלה בחברות טכנולוגיות אחרות, אבל חשוב לציין ש-Huawei הם לא היחידים שעושים זאת. זוכרים את התביעות של אפל נגד סמסונג על העתקות בוטות? איך שמכשירים של סמסונג בזמנו היו פשוט העתק של אייפונים? אז כן, הרבה מאוד חברות נמצאות ב"חגיגת הגניבות" הזו.

בסופו של יום, לא מדובר פה בעניין של אבטחת מידע. מדובר בסופו של יום בכך שלחברות יצרני ציוד תקשורת אמריקאיות יכולות "לשסות" את הקונגרס והסנאט במי שהן רוצות שלא ימכור בשוק האמריקאי ובשווקים האחרים – על ידי מימון לובי ב"תרומות". חבר סנאט יקר, נעביר לך בסיבוב 2 מיליון דולר, תכנס את הוועדה ותגרמו לכך שחברה X לא יוכלו למכור ציוד בארץ ובעולם. אפשר לראות דווקא דוגמא הפוכה אצל חברה אמריקאית: חברת SuperMicro (חברה אמריקאית שמייצרת את הציוד מחשבים שלה בסין) הואשמה ע"י סוכנות הידיעות בלומברג כי יש בציוד שהיא מוכרת ללקוחות הגדולים שלה מיקרו-שבב שמאפשר תקשורת לסין. מבחינה טכנית מדובר בשטות גמורה וחברה חיצונית (כמו גם ספקי הענן הגדולים שהם לקוחות של SuperMicro) בדקו את העניין לעומק ולא נמצא כלום – אבל היי, הכי קל להאשים, גם כשיש אפס הוכחות במציאות.

מדובר בסופו של דבר בצביעות: חברות כמו One Plus או שיאומי או Huawei מוכרות מאות מיליוני מכשירים סלולריים כל שנה ומאוד קל להכניס רוגלה במכשירים האלו עוד במפעלים. נו, האמריקאים התריעו על כך או עשו משהו בנידון? כלום.

אז כן, האמריקאים הצליחו לגרום לכך שמבחינת ציוד תקשורת – Huawei לא תצליח למכור כמעט כלום בארה"ב, אבל בשאר העולם – הם בהחלט מוכרים גם מוכרים.

(הערה: לכותב פוסט זה אין מאומה עם חברת Huawei. מעולם לא נתתי שרות לחברה ולא רכשתי ציוד מהחברה).

לסיכום: בין אם אתם בנק, מוסד פיננסי, ביטוחי, או כל חברה אחרת – הסינים (וגורמים אחרים) פוטנציאלית יכולים לפרוץ אליכם. אף אחד אינו מוגן הרמטית נגד הדברים הללו. הדרכים למנוע זאת הן אותן דרכים למנוע זליגת מידע מהחברות: הגדרות של ציוד תקשורת, חומת אש, IPS/IDS, אי כניסת תוכנות זרות לא מורשות ועוד ועוד. גם המכשיר הכי מתוכחם שנעשה בו שינוי על מנת ש"ישדר הביתה" לסין ניתן לחסום אותו דרך ציודים אחרים, כך שלהיכנס לפאניקה בכלל כל מיני פוליטיקאים – אינו דבר מומלץ.

קצת על Guacamole, כניסה מורשית ואבטחה

כמעט בכל עסק/חברה/מוסד יש לא מעט מקרים בהם יש צורך בעזרה מבחוץ כשיש תקלה טכנית בשרת כלשהו או בתוכנה כלשהי. באותם מקרים בדרך כלל יצרו קשר עם אותו יועץ/אינטגרטור/טכנאי חיצוני, יחברו אותו דרך תוכנה כמו Team Viewer/AnyDesk או תוכנות אחרות ואז אותו סיוע מבחוץ בעצם "משתלט" על התחנה המקומית ועושה את מה שהוא צריך לעשות כדי לטפל בבעיה/תקלה.

לשיטה הזו יש יתרון ברור: אתה רואה מה אותו אדם מבחוץ עושה, ואתה תמיד יכול לנתק אותו במידה ויש צורך בכך. החסרון לעומת זאת, די ברור: בזמן שהוא עובד, אתה לא יכול לעשות מאומה באותו מחשב. זה "נסלח" אם מדובר על משהו קצר כמו רבע שעה או חצי שעה, אבל אם טיפול בתקלה הולך לקחת כמה שעות, עניין השליטה מרחוק הופך לבעייתי. שימוש בלאפטופ עם תוכנת שליטה מרחוק זו אופציה לא רעה, כל עוד בלאפטופ אין מסך עם רזולוציית 4K – תוכנת השליטה לא ממש יודעת לטפל ברזולוציות כאלו. הן יודעות לבצע scale אבל במקרים רבים קשה לקרוא טקסט מרחוק כך.

שיטה נוספת שחלק משתמשתים בה – היא הגדרת משתמש וסיסמא ל-VPN של החברה, וכך מי שמסייע מבחוץ יתחבר עם הרשאות ה-VPN לרשת הפנימית ויטפל בתקלה. זה פתרון לא רע עם חסרון אחד גדול מבחינת אבטחת מידע: קשה לדעת מה המסייע מבחוץ עושה/יעשה ברשת. אפשר לבדוק בכלי אבטחת מידע (חומת אש וכו') איזו מכונה התחברה לאיזו מכונה אחרת ואפילו שם משתמש, אבל אי אפשר לדעת מה בדיוק נעשה. חוץ מזה, הרעיון שמישהו מבחוץ יהיה בתוך הרשת הפנימית של החברה יכול לגרום לאי נוחות אצל כמה אנשים הן במחלקת אבטחת מידע והן במחלקת ה-IT, גם אם זה מישהו מוכר לחברה.

הנה שיטה שאני משתמש בה ואולי היא יכולה להיות ישימה גם אצלכם.

קצת רקע: עבדכם הנאמן נותן שרותי יעוץ ואינטגרציה למגוון פלטפורמות. חלקן פופולריות ומוכרות (כמו vSphere) וחלקן קצת פחות – כמו oVirt, OpenShift, OpenStack, Ceph, Gluster, Kubernetes (ויש עוד לא מעט תוכנות) וכמובן מערכות לינוקס שונות. כל המערכות הללו רצות נון סטופ אצלי ב-LAB מסיבות שונות:

  • בחלק מהמקרים מדובר בהיכרות עם גרסאות חדשות והתנסות עליהן
  • בחלק מהמקרים אני מריץ מספר עותקים של הפלטפורמה כדי להכין PoC להדגמה מרחוק עבור לקוחות פוטנציאליים.
  • בחלק מהמקרים אני מריץ מערכת פגומה כדי לאפשר ליצרן התוכנה להתחבר ולראות את התקלה, במקום שהיצרן ינסה ליצור אותה (לא תמיד בהצלחה. כך לדוגמא ברגעים אלו יש לי כאן מערכת וירטואליזציה oVirt עם באג רציני ב-Nested Virtualization).
  • בחלק מהמקרים אני מתחבר מבחוץ כשאני בישיבה כשאני צריך להדגים מערכת, במקום להתחיל להתקין אותה על הלאפטופ שלי.

וכאן אולי אפתיע אתכם: אני לא משתמש ב-VPN או תוכנות שליטה מרחוק מבחוץ. זה לא בעיה של רשיונות או בעיה של התקנת VPN.

אני משתמש ב-Guacamole.

למי שלא מכיר, Guacamole היא אפליקציית Java שרצה תחת Appplication Server כמו Tomcat או Wildfly (או JBOSS) המאפשרת חיבור מכשירים, תחנות ושרתים לממשק Web מאוחד, הגדרת משתמשים והרשאות וכניסה דרך הדפדפן לתוך כל חיבור. יש כמובן מספר תוכנות כאלו שנמצאות בכל חברה המאפשרות להתחבר ב-SSH/Telnet/RDP/VNC, רק שאת Guacamole לא צריך להתקין על כל מכונה. מספיק שיש דפדפן סטנדרטי ומודרני.

כמובן שאחד הדברים החשובים הוא עניין ההגנה ואחריות. אחרי הכל, לתת לכל אחד גישה יהיה די נאיבי מצידי, ולכן אני נוקט בצעדים הבאים:

  • הראשון הוא עניין TOTP (כלומר Time-based One-time Password) – כך שמי שמתחבר מבחוץ יצטרך להשתמש ב-MFA בכל פעם שהוא מתחבר (בנוסף לשם משתמש וסיסמא)
  • הגישה שהוא מקבל – היא למכשיר/מכונה אחת או יותר שהוא צריך. אם הוא ינסה להיכנס למכונות אחרות – אני יוכל לראות זאת.
  • המכונה שהוא ניגש אליה – שמורה ב-snapshot ב-ZFS כך שאם הוא יגרום נזק, אפשר תוך שניות ספורות לחזור אחורה.
  • וכמובן הכל מוקלט – ל-Guacamole יש אפשרות "הקלטת session" שמקליט כל מקש שהמשתמש מבחוץ מקיש ומה הוא רואה על המסך, כך שאני יכול לראות בזמן אמת מה הוא מקיש ומאוחר יותר אני יכול להמיר את ההקלטה לקובץ MP4 כדי לראות בבירור מה בוצע במכונה.
  • מכונות קריטיות ב-LAB – אינן זמינות דרך ה-session.
  • הגישה מבחוץ זמינה רק לאחר שהפעלתי זאת. כברירת מחדל, אין גישה מבחוץ לשום דבר.

עניין ההקלטה חשוב לא רק לי, אלא גם לצד השני – זה שמשתמש או זה שמקבל את הטיפול/שרות, ולא רק אצלי אלא גם מקומות שאני ממליץ להם לשקול לעבוד בשיטה הזו מסיבה פשוטה: כשלקוח משלם פר שעה לדוגמא על טיפול בתקלה, הוא רוצה לדעת לא רק מה קרה, אלא איך התקלה טופלה. אני יכול להוציא מסמך המתאר צעדים שעשיתי, אולם צפיה בוידאו יכולה תמיד לתת יותר מידע "חי".

על מנת לממש את הדברים ב-LAN של חברה, מבצעים את הצעדים הבאים:

    • מקימים מכונת VM עם לינוקס ועליה מתקינים את Guacamole ומוסיפים את תוסף ה-TOTP (לחובבי אובונטו, יש בלינק הזה סקריפט מוכן להתקנת האפליקציה באופן אוטומטי)
    • מגדירים משתמשים (אפשר לחבר את זה ל-Active Directory לפי ההוראות בקובץ PDF זה. זה קצת מורכב) ומגדירים סשנים למכונות או ציוד שיש צורך בגישה אליהם. שימו לב – כל סשן למעט עם חיבור VNC מתנתק ברגע שסוגרים את ה-TAB, כך שאם רוצים להשאיר דברים רצים בלינוקס לדוגמא, אפשר להשתמש ב-nohup או להשתמש ב-screen או TMUX.
    • מגדירים אלו סשנים יהיו זמינים לאלו משתמשים
    • על מנת שסשן יוקלט, בכל הגדרת חיבור יש בסוף הדף הגדרות להקלטה. בד"כ יספיק path ושם כלשהו כדי להפעיל את ההקלטה (ההקלטה תישמר בתוך שרת ה-Guacamole, לא במכונה שמתחברים אליה דרך ה-Guacamole). חשוב לזכור, ההקלטה היא בפורמט דחוס שיש צורך בהמרה, ואותו כדאי לשמור בסטורג' או ב-NAS כך שמומלץ לחבר את שרת ה-Guacamole לאיזה NFS share על מנת לשמור הקלטות לעתיד לצרכי אבטחת מידע. כל הקלטה כזו ניתן מאוחר יותר להמיר לקובץ MP4 על מנת שלא לתפוס יותר מדי מקום באחסון.
    • ב-Firewall מגדירים Static NAT בין IP חיצוני ל-IP פנימי שמריץ את ה-Guacamole. את החוק הזה מכבים ומפעילים לפי צורך. (למתוחכמים – אפשר לכתוב סקריפט פשוט שמשתמש ב-CURL ומתחבר ל-API של ה-Firewall על מנת להפעיל/לכבות את החוק הספציפי).

לסיכום: Guacamole היא עוד אופציה לאפשר כניסה מרחוק לטיפול בבעיה מסויימת. היא לא השיטה שהכי תתאים לכל מצב (במיוחד אם לדוגמא המחשב פתוח ורואים את התקלה על המסך – שם Team Viewer מתאים מכיוון שעם Guacamole יש צורך בסשן חיבור חדש כל פעם למעט VNC – אבל אז צריך להתקין על כל מכונה VNC), אבל זו עוד אפשרות שנותנת משהו חשוב מבחינת אבטחת מידע: הקלטה של כל הפעילות שנעשית מרחוק.

קונטיינרים וגדילה, צרכים מול מציאות

עבדכם הנאמן ממשיך בביקורים בחברות גדולות במשק הישראלי בנסיון להסביר יותר לגבי קונטיינרים, מערכות אורקסטרציה לקונטיינרים (מה שמבוסס Kubernetes), תמיכה ב-CI/CD וכו', אך אחד הדברים שקשה להעביר להנהלות השונות, הוא עניין ה-Scaling הרוחבי, שהוא אחד ההבדלים המהותיים בין עבודה עם מכונות VM ו-Scale קבוע, לבין קונטיינרים עם Scale דינמי.

אני אתן דוגמא מהמציאות לכשל של עבודה "קלאסית" – של מכונות VM שאמורות לקבל מענה: זוכרים שהיו בחירות מקומיות? אז משרד הפנים הוציא מכרז להצגת תוצאות אמת, חברה מסויימת זכתה והקימה. בזמן אמת, כאשר מאות אלפי אזרחים ניסו להיכנס במקביל לאתר – האתר קרס. כמו תמיד בארץ, הוחלפו האשמות הדדיות, היו טענות על פריצות לאתר (לא היתה פריצה) אך בסופו של יום – האתר, לעניות דעתי, זכה בתוצאה "נכשל" – הוא לא סיפק את הסחורה בזמן אמת. מדוע? כי הוא לא תוכנן לעמוד בעומסים, לא בוצעה (כנראה) סימולציה של כניסת מאות אלפי גולשים סימולטנית וכו'.

אפשר לראות את התוצאות הללו גם אצל חברות אחרות, כאשר יש תנועה מאוד גדולה עקב מבצעים ("בלאק פריידיי" וכו') – אתם תמצאו לא מעט אתרים שמציגים הודעות שגיאה, לא מגיבים, קשה לסיים רכישה וכו'.

אם היינו לוקחים אתר מסחרי ו"ממירים" אותו לעבודה כקונטיינרים על ענן ציבורי כלשהו, רוב התקלות היו נמנעות, כי מערכת כמו Kubernetes/OpenShift יודעות לבצע Scaling אוטומטית אם פשוט מגדירים זאת, בין אם מדובר בגדילה או בהקטנה, בהתאם לעומסים. אתם עובדים עם אמזון וצריכים עכשיו להרים 500 קונטיינרים וכבר הגדרתם את הכל באותו ענן? תוך דקות ספורות הכל יהיה למעלה ואם תצטרכו יותר קונטיינרים עקב עומסים, יקח למערכת שניות ספורות להוסיף קונטיינרים, וזה אחד ההבדלים הגדולים בין קונטיינרים ל-VM (או EC2 Instance): ל-VM לוקח מספר דקות כדי להיווצר ולהיות מוגדר לעבודה יחד עם השאר. גרוע מכך: אם המערכת רצה On Premise, אז בעצם צריך לנחש כמה מכונות להקים ומערכות וירטואליה אינן טובות בהוספה אוטומטית של מכונות VM (וכמובן – בענן ציבורי יש הרבה יותר משאבים ממה שיש On Premise או בכל ספק Hosting מקומי).

קונטיינרים הם דברים חד פעמיים, שנהרסים בתום עבודה (או כשהם קורסים עקב שגיאה/באג), וכשמתחילים להשתמש בכלי CI/CD עם קונטיינרים, כמות הקונטיינרים שתרוץ במקביל מתחילה לטפס במהירות. אם לדוגמא נשתמש בכלי כמו Jenkins עם תמיכה בקונטיינרים ונגדיר את Jenkins לעקוב אחרי כל מיני Repositories של קוד שמפתחים כותבים, ברגע שמבצעים Commit, מערכת Jenkins תקים קונטיינר ותבנה בתוכו את הקוד. נניח שיש לנו מספר Repositories ומספר עבודות ב-Jenkins שזה מה שהן עושות, נראה שהמערכת מהר מאוד תקים מספר קונטיינרים, ואם נגדיר את המערכת להריץ טסטים על קונטיינרים שנבנו מ-Build אחרון, נקבל מספר כפול ותוך זמן קצר כולם יכולים לראות שמשאבים מנוצלים במהירות, הן מבחינת Compute וכמובן מבחינת אחסון (תסתכלו על הגרפים של ה-VM שמריצים את ה-Kubernetes/OpenShift). היתרון הגדול כמובן בקונטיינרים, זה שהכל נבנה מאפס, ואין יותר "אצלי זה עובד אז אם לך לא עובד, זו בעיה שלך".

אין שום בעיה להריץ מערכות כמו OpenShift או Kubernetes על מכונות וירטואליות ולהשתמש בסטורג' המרכזי – לצרכים הפנימיים, כאשר מדובר בכמה עשרות קונטיינרים שרצים סימולטנית. אפשר תמיד להגדיל את המכונות הוירטואליות מבחינת CPU, זכרון ודיסקים וירטואליים.

אבל הבעיה מתחילה שצריכים להריץ קונטיינרים ומערכת כמו OpenShift/Kubernetes – כדי לשרת את הקהל בחוץ. כמות הגולשים היא דינמית, והמערכת צריכה להיות בנויה בצורה שונה בהשוואה לעבודה מול מערכות VM או EC2 Instances. דוגמא פשוטה: אם אנחנו רוצים לכתוב תכנים החוצה מהקונטיינר (שוב, קונטיינר הוא דבר חד פעמי וכשהוא נהרס, המערכת מוחקת הכל אלא אם הקונטיינר נבנה עם הגדרות של כתיבה חיצונית בדרכים מסויימות), זה שלאותו VM יהיה גם 10 טרהבייט דיסק קשיח וירטואלי לא יעזור במאומה כי שיטת אחסון הנתונים היא שונה, יהיה צורך במקרים רבים וכשיש כמות גדולה של כתיבה ודרישה לשרידות רצינית – להשתמש ב-Object Storage שמבוצע ב-Scale Out שאינו בנוי על VM שמאוחסן על איזה Datastore ב-vSphere, וכאן כבר יש צורך או בסטורג' Scale Out קנייני שיודע לתמוך ב-Object Storage או להקים מערכת שתרוץ כ-VM על הברזלים וגם הקונטיינרים ירוצו על הברזלים עצמם ללא וירטואליזציה (למעט קונטיינרים מסויימים שאיננו סומכים עליהם ונוכל להריץ אותם עם וירטואליזציה קטנה כמו עם Kata Containers) ומעל זה יכול להיות שנצטרך להריץ איזה Load Balancer כלשהו (אם כי מערכות Kubernetes/OpenShift נותנות פתרון Load Balancing אבל לא בטוח שחברות ירצו להשתמש בו לצרכים של אתרים חשופים). פתרונות כאלו לא יתנו לנו גמישות מקסימלית כמו שרות הרצת קונטיינרים שספקי הענן מציעים (בגלל שלהם יש הרבה יותר משאבים).

אם יש משהו שלא קל לשכנע חברות גדולות לעשות, זה לרכוש סטורג' חדש (שתומך טבעית ב-Object Storage) או לרכוש תוכנה כמו Ceph שתתן זאת ושתותקן על הברזלים, ולהתחיל להריץ קונטיינרים על ברזלים כדי לקבל מקסימום ביצועים וגולשים. לכך, יש 4 פתרונות:

  • ענן פרטי עם OpenStack: הפתרון הזה יכול לתת לנו את הכל ביחד. אנחנו יכולים להשתמש בסטורג' קנייני כלשהו ולחבר אותו ל-OpenStack כדי לקבל שרותים כמו Object Storage, Block Storage וכו' או שאנחנו יכולים להקים VM בכל שרת ולהריץ עליו Ceph.
  • עבודה במצב Hybrid: יש לנו מקומית מערכת OpenShift או Kubernetes פנימית שעליה אנחנו מבצעים פיתוח וכו', ואת האתרים הציבוריים אנחנו נשתמש בשרותי הקונטיינרים שספק הענן שבחרנו מציע. אם לדוגמא החברה משתמשת ב-Azure, אז הם יכולים להשתמש בשרות AKS. באמזון יש את אותו שרות (בערך) שנקרא EKS (או Fargate ששם אמזון מנהלת את ה-Kubernetes ואתה מריץ את הקונטיינרים) ובענן של גוגל יש את GKE. ה-Hybrid מומלץ לחברות שהרגולטור אוסר עליהן להוציא הכל החוצה.
  • עבודה "באותו ענן" – במקומות בהן בחרו לעבוד לדוגמא עם Azure, ניתן לרכוש מיצרן השרתים המועדף עליכם את Azure Stack – זהו פתרון שרץ על הברזלים אצלכם מקומית עם חיבור ל-Azure, כך שאפשר להשתמש באותם שרותים, מקומית או בענן בחוץ. עם עננים אחרים, אתם משתמשים בשרותי ה-Kubernetes של ספק הענן כך שהשינויים להריץ דברים מקומית או בענן הם די מינוריים וניתן להפריד את ההגדרות לקבצים שונים. בהמשך השנה, גם אמזון וגם גוגל יציעו לכם ברזלים ותוכנה להריץ את השרותים שאתם מריצים בענן – מקומית ובענן, כמו ה-Azure Stack.
  • שימוש ב-OpenShift – מערכת OpenShift קיימת לשימוש מקומי בשרתים שלכם או ב-OpenShift בענן שקיים אצל כל ספקיות הענן.

לסיכום: רוב החברות שמריצות קונטיינרים מקומית, עושות זאת על מכונות וירטואליות. אין שום בעיה עם זה, אולם אם רוצים לגדול לכמות רצינית של קונטיינרים, כדאי לחשוב על פתרון אחר, "מחוץ לקופסא" שיתן מענה דינמי לכמות גולשים שמגיעה ולצרכים של החברה. אל תנסו לחשוב על Scale Up, תחשבו על Scale Out.

אם יש לכם שאלות, אתם מוזמנים לפנות אליי.

על בנייה ואבטחת מערכות משובצות

תחום המחשבים אצלי אינו תחום שנמצא רק כדרך להתפרנס, אלא גם כתחביב, במיוחד החלקים הקשורים לחומרה. אני מתעניין במחשבים ישנים, איך להכניס למערכות ישנות חלקי מערכות הפעלה מודרניות תוך התמודדות עם מגבלות שונות (כמות זכרון שכיום נחשבת לבדיחה, תחשבו על 1-16 מגהבייט), דיסקים קטנים ועוד. אלו דברים שמאתגרים מצד אחד ועוזרים לבנות מערכות משובצות עם הדגשה על כך שהמערכת תהיה כמה שיותר קטנה, ושתעלה כמה יותר מהר בעת Boot.

עם כניסת ה-Raspberry Pi ושלל החיקויים שלו, יותר ויותר אנשים החלו לגלות את עולם ה-SBC (כלומר Single Board Computer – לוח אחד שעליו נמצא הכל, כולל מעבד, זכרון, אחסון ושלל חיבורים לעולם החיצון) ושוק המערכות המשובצות החל לקבל "ניעור" רציני. חברות המייצרות פתרונות הכוללות מערכות משובצות ראו שניתן לרכוש בכמה עשרות דולרים מערכות SBC ל-Embedded, מה שגרם למתחרים הותיקים להוריד מחירים. למי שאינו מכיר – הכרטיסון בתמונה הוא מחשב Raspberry Pi Zero שכולל כל מה שצריך (למעט חיבור רשת קווית שאפשר להוסיף במספר דרכים). העלות? 5 דולר, וזו סתם דוגמא ל-SBC זול שיכול לבצע פרויקטים שונים.

בניתי לא מעט מערכות משובצות, החל מדברים קטנים למערכות סופר מוגבלות, מערכות אנדרואיד משובצות ועד מערכות לינוקס מוקטנות שמצריכות חיבורים פיזיים רבים. כמעט כל המערכות נבנו עם לינוקס (אחת עם QNX) והחלטתי לשתף עם הקוראים כמה תובנות מנסיוני:

  • עצמאית או C/S? אחד הדברים הראשונים החשובים הוא להחליט איך המערכת תרוץ בעצם. האם מדובר במערכת עצמאית שאין לה תקשורת לשום שרת (עצמאית) או C/S (כלומר Client Server)? אם מדובר במערכת עצמאית, אז נצטרך להתקין עליה את כל האפליקציות (תיכף ארחיב על כך), ולדאוג לכך שהיא תפעל כמעט בכל מצב אפשרי, כולל מצב חרום שבו היא יכולה להציג למפעיל אם יש תקלה, מה התקלה ומה קוד התקלה כדי שיצרן הפתרון יוכל לטפל בכך.
    אם מדובר ב-C/S לעומת זאת, אז יהיה כדאי לבנות מערכת כמה שיותר רזה (לא להתקין הפצת לינוקס על המערכת אלא להשתמש ב-Yocto לדוגמא) וכל אפליקציה נחוצה תרוץ על השרת וביניהם התקשורת תעבור ב-TCP/IP, שימוש ב-Web Sockets וכו'.
    אם מדובר במערכת שיש לה תקשורת לשרת אך התקשורת אינה קבועה (אחת לשעה, אחת ליום וכו') אז כדאי יהיה לבנות אותה למצב אחסון זמני כך שברגע שהתקשורת מבוצעת, כל הנתונים מועברים לשרת, מתבצעת בדיקה שהנתונים נשמרו על השרת באופן תקני (אפשר להשתמש במגוון שיטות checksum) ולאחר מכן הנתונים ימחקו מהמערכת המשובצת. מבחינת אפליקציות להתקנה, נצטרך למצוא מה ניתן עדיין להריץ על השרת הרחוק ומה צריך לרוץ מקומית.
  • לא לדסקטופ: יש לא מעט מפתחי מערכות משובצות, שברגע שהם מקבלים מערכת משובצת עם 4 ליבות, 1-4 ג'יגהבייט זכרון ו-64 ג'יגה אחסון eMMC – בונים מערכת כאילו זה לינוקס דסקטופ. זה לא רעיון טוב הואיל וכל מעבד PC פשוט עוקף בסיבוב כל מעבד של מערכת משובצת. בנוסף, מערכות משובצות בקושי מקבלות עדכונים אם בכלל כך שיש סיכוי לא קטן שמערכת כזו בסופו של דבר תיפרץ ומכיוון שמערכות כאלו לא מעודכנות כמעט, הפורץ יכול להיכנס ולהשתמש ברשת הפנימית ובמערכת המשובצת כפי שירצה.
  • דיאטה: מערכת צריכה להיות כמה שיותר קטנה על מנת להקטין את וקטור התקיפה ולאפשר תחזוקה (אם צריך) קלה, ולכן לא מומלץ להתקין עליה מערכות אפליקציות שרת רגילות. צריכים לדוגמא SQL? תכירו את SQLite. צריכים שרת HTTP? יש מספר אפשרויות שמתאימות למערכות משובצות או httpd שמגיע כחלק מ-BusyBox או שימוש בשרת Web מובנה שקיים בפייתון/GO.
  • שפות כתיבת קוד: אם הפתרון הולך לרוץ כ-C/S, אז אתם יכולים לכתוב באיזו שפה שבא לכם ולהריץ את הקוד על השרת. אם זו מערכת עצמאית, אז אני ממליץ לכתוב בפייתון, Go או PERL (לוותיקים שביניכם) וסקריפטים ניתן ב-Bash או Python. יהיו כמובן חברות שירצו לכתוב קוד ב-JAVA או DOT NET (אפשר להריץ Dot Net Core על לינוקס), אבל חשוב לזכור שאם המערכת מבוססת על ARM ותרוץ עצמאית, אפליקציות כמו Wildfly או runtime של Dot Net Core לוקחות לא מעט משאבים ובלא מעט מקרים גורמות למערכת להגיב בצורה איטית.
    חשוב: לא לכתוב קוד אסמבלר יעודי למעבד. נכון, קוד אסמבלר זה נחמד ונותן מהירות (היום זה פחות רלוונטי, GCC מוציא קוד אסמבלי מעולה!) אבל פעם הבאה שהחברה תחליט להחליף מעבד, מישהו יצטרך לשכתב המון קוד אסמבלר מחדש ולכן אני ממליץ לא להיכנס לביצה הזו.
  • רדו מ-Windows: אתם בוודאי נתקלתם בזה בעבר – כספומטים שמגיבים באיטיות, מערכות מידע שלא מגיבות או שפשוט תקועות, קופות רושמות שנתקעות באמצע העברת מוצרים אצל הקופאית ועוד ועוד. מדוע ישנם הרבה פתרונות מבוססי Windows? כי מיקרוסופט מספרת כמה ה-Windows (כולל גירסת ה-Embedded) "יציבה", חברות גדולות עד לפני מס' שנים כתבו קוד שרץ רק על Windows, בנו "פתרון" שמורכב על PC פשוט והרי לכם מערכת שגם עם מיטב המומחים עדיין מצליחה להיות בלתי יציבה ואיטית פתאום.
    כיום ניתן לבנות מערכת משובצת מבוססת לינוקס שלא תתפוס יותר מ-80 מגהבייט אחסון (בערך) ותרוץ יפה על 1 ג'יגהבייט זכרון והמערכת תכלול דפדפן ותמיכה במסך מגע וכל המערכת תעלה מרגע החיבור לחשמל תוך 8-12 שניות עם הצגת לוגו לקוח בשניה הראשונה ולאחר 10-12 שניות הלקוח האנושי יכול להשתמש במערכת בתוך דפדפן סגור (כך שניתן להציג גרפיקה, OpenGL, אנימציה וכו' וגם לחבר את המערכת לציודים אחרים אם צריך).
    מדוע לא עוברים למערכת כזו? בחלק מהמקרים יהיה צורך לכתוב קוד חדש (במקרים כמו קופות), בחלק מהמקרים מדובר בחששות לא מבוססים, ובחלק מהמקרים עקב אי ידיעה או אי הכרת הדברים. אני מקווה בקרוב לקבל כמה מערכות משובצות, לבנות כמה מערכות דמה ולהוציא קליפים להדגמה ביוטיוב..
  • אבטחת מידע: זוכרים שאמרתי שלא כדאי להתקין הפצת לינוקס על מערכת משובצת? זה אחד הדברים הראשונים שפורץ ינסה להשתמש לטובתו, ולכן מומלץ לעבוד עם Busy Box סופר מצומצם במכונה שיכלול אך ורק פקודות הכרחיות, לצמצם הרשאות, לא להריץ הכל כ-root, ואם אפשר – לעבוד עם מפתחות והצפנה, בשביל זה כמעט כל מערכת משובצת מכילה רכיב TPM (לחובבי Raspberry Pi – יש חלק שניתן לרכוש, להרכיב ולהשתמש מבלי להלחים חוטים). אם המכשיר הולך להיבנות בסין, קחו בחשבון שינסו לגנוב לכם את הקוד ולכן הצפנה היא מאוד חשובה.
  • פשוט זה חכם: תכירו את אחד החתולים הביתיים שלי – זהו נימי. מדוע אני מציג אותו? כי רמת המשכל של נימי שווה בערך לרמת המשכל של חלק מהאנשים בסין שיבנו ויקימו את המערכת ללקוח ובחלק מהמקרים – זו גם תהיה רמת המשכל של אלו שישתמשו במערכת (כבר ראיתי מישהו שמנסה להכניס בכח את כרטיס האשראי שלו לחור ממנו יוצאת הפתקית בכספומט!).
    לכן – אם המערכת שלכם כוללת אחסון (eMMC, SSD, לא מומלץ דיסק קשיח מכני, SSD הרבה יותר אמין) ואתם צריכים להקים Installer שירוץ על PC ויתקין את המערכת שלכם על הלוח SBC, תשתמשו בכמה שיותר אוטומציה ותנסו לצפות ולפתור כל תקלה אפשרית. אם המערכת נמסרה וישנה תקלה במערכת, תעלו אותה מחדש אוטומטית כך שברגע שהמשתמש יכנס דרך הדפדפן, התקלה תוצג והלקוח יוכל לשלוח לכם צילום מסך שלה.
    חשוב לנסות (אם התקציב מאפשר) לבנות מערכת Dual Boot (מערכת u-boot תומכת בכך) כך שניתן יהיה לשדרג מרחוק את המערכת עם Image תקין, ואפשר להשתמש בגירסת SystemD האחרונה כדי לעלות למערכת חרום אם המערכת הנוכחית לא עולה (אפשר לקרוא על כך כאן).
  • דלת אחורית/כניסה מרחוק: לא תמיד אתם יודעים היכן המערכת תרוץ ואתם לא יודעים מתי ומאיפה תקבלו בקשת תמיכה, ולכן חשוב לבנות זאת כחלק מהמערכת. אל תצפו ממשתמש קצה להקיש פקודות או שתקבלו בלא מעט מקרים – תוצאות מביכות.

לסיכום: מערכות משובצות שונות משרתים ומערכות מחשב רגילות. היצרן רוצה לחסוך במחיר, משתמשי הקצה בחלקם לא ממש חכמים ויגרמו לתקלות שלא חשבתם עליהם – ותכפילו את זה באלפים/עשרות אלפים/מאות אלפים/מיליונים של חתיכות שימכרו, ולכן הנקודות שציינתי יכולות לעזור בתכנון, בניה ואבטחה של מערכת כזו. חשוב לזכור לא רק את ה-BOM בשלב הפיילוט, אלא את העלויות הנוספות של תמיכה, שדרוג Image ולפעמים גם להוציא מישהו לשטח בארץ או בחו"ל.

דעה: כמה מילים על פרשת הריגול ו-Super Micro

עדכון בסוף הפוסט

היום התפרסמו מס' מאמרים על "פרשת ריגול חמורה" שקרתה אצל מספר ספקי ענן (אמזון, אפל) ואפילו ה-CIA. למעוניינים, הנה לינק לכלכליסט, דה-מרקר, והמקור – בלומברג.

לפני שאתייחס ל"פריצה" כביכול (ותיכף אסביר מדוע אני מתייחס לזה במרכאות) – קצת רקע לגבי שרתים.

כשאני מסתכל על עולם השרתים, אני מחלק אותם ל-2. רוב השרתים שנרכשים בישראל ובחברות Enterprise אמריקאיות רוכשים שרתים, הם רוכשים אותם מחברות כמו Dell, HPE, Cisco, Lenovo, Fujitsu ואצל האירופאים יש גם את Siemens, Huawai ועוד כמה. את כל אלו אני מכניס תחת קטגוריית "פתרון שרתים רגיל".

לעומת זאת, אצל חברות מחשוב ענן (גוגל, פייסבוק, אפל, אמזון, מיקרוסופט, אקמאי ועוד כמה) הכל שונה. בחברות רגילות ירכשו שרת בגודל 1U ובחברות ענן לא יהיה דבר כזה – יהיו לפחות 4 שרתים במארז 1U. אין ספק כח (או זוג ספקים) בכל שרת – הם פשוט יזרימו את המתח שצריך ישירות, פתרונות האוורור/קירור שונים, אין מתגים/סוויצ'ים של ג'וניפר, פורטיגייט, סיסקו ואחרים – אלא מתגים "תוצרת בית" מבוססי לינוקס שמשתמשים במעבד כמו של Avago בסוויצ' לעשות את העבודה + מעבד אינטל מהקצה הנמוך ללינוקס. אין סטורג' כמו NetApp או EMC ואין אחסון מקומי (למעט במכונות מסויימים ללקוח – אחסון שנמחק מיידית ברגע שהלקוח מסיים את העבודה עם המכונה) בשרתים. לא משתמשים בדיסקים ל-Enterprise בשום מצב (כי זה סתם מייקר את העלויות) ומה שהכי חשוב – בדרך כלל אצל ספק הענן מתכננים את כל הלוחות והדברים מוצאים החוצה לייצור (בכמויות של מינימום כמה אלפים, אחרת אין עיסקה). בד"כ מי שמייצר את הדברים הללו הם חברות כמו Super Micro, Compal, WyWinn ועוד מספר חברות סיניות או שהייצור שלהם בסין. רוב הטכנולוגיות והתוכניות ללוחות אם מופיעות תחת רשיון בקוד פתוח בפרויקט OCP שמשותף לכל ספק הענן. כמעט כל הטכנולוגיות הללו לא מופיעים אצל יצרני פתרונות שרתים רגילים מכל מיני סיבות (במיוחד רווח של היצרנים).

עכשיו נתייחס לפרשה ואני אנסה להסביר מדוע מדובר פה בכשל גם מצד ספקי הענן ומדוע גם "פריצת" הריגול הסיני לא ממש עבדה.

כפי שתיארתי לעיל, כמעט כל אותן חברות ענן מתכננות In House את הלוחות לשרתים ולשאר הציודים. הם מעבירים את התוכנית ליצרן, היצרן מעביר את הייצור לסין (כי בארה"ב ובשאר מקומות בעולם או שאין תשתית או שזה יקר מדי והלקוחות לא ממש רוצים לשלם פרמייה יקרה רק שזה ייוצר בארה"ב). בהתחלה מעבירים תוכנית לאב טיפוס (תהליך סופר יקר!) – חוזרים מס' לוחות בודדים עם הרכיבים ואותם לוחות עוברים בדיקות. במידה ויש בעיות, ייצרו שוב אב-טיפוס נוסף (וכמה אנשים יחטפו על הראש), הלוח המיוצר חוזר ללקוח, עובר בדיקות, ואם יש אישור QC מלא, מוציאים אישור הזמנה לכמה אלפי עותקים. כאן יכולה להיות בעיה שאף אחד מצד הלקוח לא בדק מה הרכיבים שיש והאם יש כל מיני דברים שנוספו (ואני בטוח שכבר 3 שנים החברות הללו הפיקו את הלקחים והם בודקים עם מיקרוסקופ).

עכשיו נעבור לצד של היצרן הסיני. לוח אם באופן עקרוני מורכב ממס' שכבות של כל מיני פסים מוליכים (ובאנגלית זה נקרא Traces). על יצור לוח האם עובדים כמה וכמה אנשים והלוח מורכב מאותם שכבות, יש את עניין הצביעה, הרכבת רכיבים וכו' (מי שרוצה לראות קליפ איך בונים לוח אם, יכול לראת זאת בקליפ הבא). היכן נכנסו המרגלים הסיניים? ב-2 שלבים: בשלב שינוי Traces באחד מהשכבות לוח אם ובשלב השני של הרכבת הרכיבים. חשוב לזכור: תנאי סף הקבלה לעבודות כאלו הם נמוכים מאוד (וכך גם השכר). אתה לא חייב להיות עם ידע על אלקטרוניקה אפילו, כך שסביר להניח שהממשל הסיני הצליח לשתול 2 (או יותר) אנשים משלו בלי שום בעיה (יש תחלופה גבוהה של עובדים, בגלל התנאים).

האם חברת Super Micro ידעה לגבי העניין? אני מוכן להמר שלא, ואני מאמין שגופים כמו ה-CIA ואחרים שמשתמשים בענן המאובטח של אמזון, ה-GOV Cloud) שמקבלים דיווח על נסיון חדירה כזה והיו מוצאים שהנהלת Super Micro (שהיא חברה אמריקאית) – ההנהלה היתה ממזמן מבלה כבר בכלא, כך שסביר להניח שגופי הבטחון האמריקאיים חקרו ומצאו שלהנהלה האמריקאית לא היה מושג ירוק לגבי העניין.

עכשיו לגבי ה-So called "פריצה".

מכיוון שאף אחד לא פירסם איך אותו מיקרו שבב חובר ללוח האם ולאיזה שבב או רכיבים – קשה לדעת מה בדיוק תפקיד השבב, אבל אם יש משהו אחד (במיוחד ב-GOV Cloud ובעננים כמו באמזון) שאין בשרתים – זה גישה חופשית לאינטרנט. כל מי שהקים אי פעם VPC (חוץ מברירת המחדל) באמזון יודע שברירת מחדל – אין לך גישה לאינטרנט, וכך גם בשרתים עצמם – אין גישה לאינטרנט. כשאתה מקים Instance ואתה מריץ אפילו פקודת ping 8.8.8.8, אותו ping עובר דרך כמה שרתים וכמה ניתובים עד שהוא יוצא החוצה, ולשרת שמריץ את אותו VM אין מושג ירוק מהיכן זה יוצא – הוא מעביר את הבקשה ל-hop הבא ומשם זה ממשיך ובחזרה.

נמשיך: אותו מיקרו שבב לא יכל לעשות הרבה מהסיבה הפשוטה שכל ספק מריץ מערכת אחרת, מודולים שונים, ה-TCP/IP לפעמים מבוצע בשרת ולפעמים מבוצע בכלל כ-Offload על שבב יעודי בכרטיס הרשת. בנוסף, כשמדובר בלינוקס או VMWare, המודולים חתומים כך שכל נסיון שינוי שלהם יגרום להם פשוט לא לעלות. נוסיף על כך שבמכונות האלו אין UEFI שדרכו ניתן להיכנס (יש Core Boot, כל הספקים מספיק חכמים לזרוק את ה-UEFI המעפן לפח!) וגם המודולים של Core Boot חתומים, שינית? אין Boot לשרת.

בקיצור, בניגוד למצב של הרבה חברות שכמעט לכל מכונה יש גישה דרך סוויצ' ב-Firewall החוצה, אצל ספקי ענן אין את הדברים הללו, כך שעם כל הכבוד לנסיון הסיני, אני מאמין שהטריק הנבזי הזה נכשל (במיוחד בענן GOV Cloud ששם אין אינטרנט בשום מצב). מי שאכל אותה מזה היתה חברת Super Micro שהפסידה חוזים ולקוחות, ואישית, כאחד שמדי פעם משוחח עם החברה – זו אחת החברות שהכי כיף לעבוד איתם ולמצוא אצלם פתרונות שאין אצל אף אחד אחר בשוק החופשי (ואפשר להתכתב באנגלית מבלי לקבל תשובות באנגלית ברמה של כיתה ה').

לסיכום: המיקרו שבב הזה הופיע אצל מספר חברות ללא ידיעתן. שתילת המיקרו שבב הזה לדעתי לא ממש עזרה לשלטון הסיני הואיל וכל אחד מספקי הענן משתמש בתשתיות שונות ודרכים שונות להפנות תקשורת, והמיקרו שבב הזה קטן מדי כדי להכיל לוגיקה מתוחכמת, שלא לדבר על קבלת מידע מבחוץ ולשנות אותו. לעניות דעתי ומבלי לדעת יותר פרטים – אני בספק אם הטריק הזה הצליח. מה שכן – השלטון הסיני הצליח לירות לעצמו ברגל ולגרום לכל ספקי הענן לבדוק שבעתיים כל דבר שמתקבל מסין.

עדכון: אמזון, אפל וסופר מיקרו הוציאו הכחשות מפורטות כפי שניתן לקרוא במאמר כאן. אפשר כמובן לא להאמין אבל Super Micro בפירוש מציינת שהיא לא נחקרה על אותה פרשה ע"י אף גוף  בטחוני, כך שכנראה או שהסיפור אינו אמת או שבלומברג לא קיבלו מידע נכון.

על פריצות "מבפנים" ועל דרכים להקשות זאת

כמעט אצל כל חברה שיש לה תשתית מחשבים רצינית עם שרתים (או בענן), בדרך כלל קיימות הפרדות בין חיבורי רשת לאינטרנט לבין חיבורי LAN. שרתים ומחשבים מקבלים כתובות IP פנימיות ולא כל מחשב או שרת מקבל גישה לאינטנט. מבחינת כניסה לא מורשית מבחוץ – בדרך כלל יהיה פתרון Firewall ובחברות שמשקיעות – יהיה כנראה גם פתרון IDS/IPS ואולי עוד כלים נוספים, הכל כדי למנוע פריצה של גורמים זדוניים מבחוץ.

כל הדברים שתיארתי לעיל הם א' ב' באבטחת מידע, ובגלל זה לדוגמא כל פרויקט חדש שמוקם בחברות רציניות, צריך לעבור גם אישורים של אבטחת מידע ומישהו שם צריך לבדוק לעומק מה הסיכונים, מה צריך בכל זאת לפתוח, ועל מה להתעקש לא להפעיל על מנת שלא יהיו חורים פוטנציאליים במערכות המחשוב.

כל הדברים הללו עוזרים ויכולים לעזור נגד הפורץ הרנדומלי או הבלתי מנוסה שמנסה להיכנס ואולי לגנוב ו/או לגרום נזק לתשתיות, אבל הדברים הללו אינם מסייעים הרבה מול פורצים ממומנים ע"י גופים גדולים או מדינות. אחרי הכל, זה לא סוד שרוסיה, אירן, סין ושלל מדינות וגורמים אחרים מנסים לחדור לכל דבר שיש. אותם פורצים מקצועיים לא מחפשים בשלב ראשון לשנות נתונים, אלא יותר למפות את הרשת (כמה שאפשר), לראות אלו חורי אבטחה קיימים ובמה ניתן להשתמש יותר מאוחר כדי לגרום נזק.

לשם פוסט זה, נסו לדמיין את האירנים שמנסים לפרוץ לחברת חשמל כך שבבוא פקודה, הם יוכלו להשבית כמה תחנות כח כנקמה בישראל.

בדרך כלל, לפני פריצה כזו, הם יבצעו תחקיר בסיוע כל דבר אפשרי (ריגול דרך האינטרנט ברשתות חברתיות, ריגול "קלאסי" תוך שימוש בסוכנים שנמצאים בארץ) כדי למצוא מי האנשים שאותם הם הולכים לתקוף במובן הסייבר. הם יחפשו אנשי IT ואם אפשר – אנשים שיש להם כמה שפחות ידע/נסיון בתחום ה-IT אך שיש להם גישה פנימית למערכות, אחד כזה שלמחשב שלו בעבודה יש חיבור לאינטרנט ול-LAN הפנימי, והוא לא ממש שם לב לשינוי בין URL כמו secure.iec.co.il ל-secure.iec.co.il.info (דוגמא פיקטיבית, אין לי מושג ירוק בתשתית של חברת חשמל). נניח שהראשון מפנה ל-ADFS או משהו חשוב אחר. ה-URL השני שנתתי הוא מזויף והפורצים הקימו אותו (כולל העתקה של גרפיקה עד לביט האחרון) כך שאותו איש IT לא יחוש בסכנה ויכניס את פרטיו האמיתיים להיכנס למערכת. (אגב, טריק ששמעתי שמשתמשים בו אחרי הכנסת שם משתמש וסיסמא הוא להציג הודעה של שם משתמש/סיסמא שגויים כדי "לשאוב" שמות משתמש וסיסמאות נוספות מאותו איש IT).

לאחר מכן יעשו נסיונות לגרום לאותו איש IT להוריד קובץ כלשהו להפעיל אותו. בד"כ אותם קבצים לא יזוהו ע"י מערכת האנטי וירוסים כקבצים מסוכנים (יש לפורצים ממומנים תקציב מספיק גדול כדי לקנות את כל האנטי וירוסים ולבדוק את הרוגלות/פורצות שלהן על אותן מערכות אנטי וירוס ולוודא שאף אחת מהן לא "תקפוץ"). במידה ואותו איש IT הוריד את הקובץ והפעיל אותו, המערכת כבר תחפש דרך לצאת לאינטרנט ולהקים Tunnel דינמי שיוכל לשלוח צילומי מסך, RAT, Key logger וכו'. במידה והם לא יצליחו, הם יחפשו דרך לבצע זאת פיזית (המוסד מומחה בזה, לפי מקורות זרים).

מהרגע שאותו קובץ פועל, לפורצים יש בעצם גישה. סביר להניח שהם יפתחו איזו מערכת C&C (ר"ת Command & Control) כדי לראות איך לגשת אל המערכת, ומכיוון שמשתמשי IT רבים משתמשים בתוכנות כמו SecureCRT ותוכנות אחרות המאפשרות גישה במקביל לשרתים, יש עכשיו לפורצים דרך להיכנס למערכות האחרות עם ההרשאות של אותו איש IT ומהמחשב שלו, כך שסביר להניח ששום מערכת מניעה לא ממש תזהה פעילות חריגה. תזכרו – בשלבים הראשונים, הפורצים לא משנים קבצים וקונפיגורציות, הם לומדים.

אז … מה ניתן לעשות כדי להקשות?

יהיו כאלו שיציעו להשתמש ב-Smart Card. רעיון לא טוב, מכיוון שבד"כ ה-Smart Card נמצא בתוך המחשב ולא מוציאים אותו ואת ה-PIN אפשר לתפוס עם key logger. אז הפתרון הזה עף החוצה.

פתרונות אחרים שיכולים לעזור, הם פתרונות שבעצם מבוססים על אימות כפול, תוך שימוש בטביעת אצבע עם ציוד בחיבור USB או באמצעות TOTP (ר"ת Time Based One Time Password) שמותקן על הטלפון הסלולרי. אפליקציה פופולרית לכך (שנמצאת ב-Repo של כל הפצת אינטרנט) היא Google Authenticator (האפליקציה לא מצריכה חיבור אינטרנט).

איך מיישמים זאת? בכמה צעדים, תלוי במערכת:

  • מערכות לינוקס רחוקות עם כניסת SSH: אם נחליט על TOTP עם שימוש באפליקציה כמו ה-Google Authenticator (יש אפליקציות אחרות ויש גם את המפתחות RSA המפורסמים, כולם עושים את אותה עבודה), נוכל לעקוב אחר ההוראות כאן כדי להתקין זאת. משהו שצריך לקחת בחשבון – תצטרכו להעיף מפתחות SSH מקובץ ה-authorized_keys על מנת שה-TOTP יפעל. כך שתנסו להיכנס לאפליקציה, המערכת תבקש ממכם קוד וידוא שיופיע לכם באפליקציה בטלפון (או במפתח RSA הפיזי).
  • מערכות לינוקס/Windows מרוחקות עם כרטיס Yubikey (גוגל בקרוב מוציאה מוצר מתחרה שנקרא Google Titan, גם הוא פתרון מבוסס FIDO2) – בדרך זו יש לחבר ל-USB מפתח ובכל פעם להעביר את האצבע כשיש צורך לבצע אותנטיקציה. השיטה הזו יותר מאובטחת משיטות שימוש בקורא טביעות אצבע שמובנה במחשב). גם כאן, תצטרכו לבצע תהליך התקנה, רק שכאן יש גם שימוש ב-OpenPGP. כל הפרטים נמצאים כאן.
  • מערכות Windows (תוך שימוש ב-RDP): פתרון חינמי אין למיטב ידיעתי, יש פתרון מסחרי שתומך גם ב-TOTP וגם ב-FIDO2, יש פתרון של חברת ROHOS כאן.

כל הפתרונות הנ"ל לא יכולים לחסום 100% נסיונות ריגול. גוגל הצליחו בשיטה של שימוש Yubikey למנוע 100% פריצות, אבל לכמה חברות יש את הידע והנסיון באבטחה שיש לגוגל? כמעט אפס. יחד עם זאת, בעזרת שימוש הכלים הללו אפשר להקשות מאוד על חיי הפורצים.