לפני מספר חודשים פרסמתי בכמה מקומות סקירה מקוצרת על פרויקט של Red Hat שנקרא oVirt. הפרויקט הזה הוא בעצם ה"תשובה" של Red Hat לכל אלו שמחפשים מוצר וירטואליזציה כ-Hyper Converge. המערכת כוללת בפנים פתרון סטורג', רשת וכמובן Compute ויש בה עוד חלקים שלמוצרים מתחרים יש תשובות חלקיות.
כעבור מספר ימים פנה אליי אחד מקוראי הבלוג, הוא בכיר באחד ממוסדות הבריאות הגדולים בארץ והוא ביקש אם לא אכפת לי לתת להם הדגמה מרחוק של מערכת oVirt עובדת, לא סתם Demo. מכיוון שהרמתי אצלי בבית ב-LAB פתרון כזה עם מכונות VM שאני משתמש בהם – הדגמתי לו ולחבריו את המערכת. בסוף ההדגמה הוא אמר לי משהו פשוט: "חץ, זה מעולה שאתה מכיר את המערכת, אבל אני לא יכול להקים כאן מערכות כזו כתחליף כשרק חץ בן חמו יכול לתמוך לי בה."
המשפט שהוא אמר די מסכם את הטעויות ש"מושרשות" אצל חלקי ממנהלי ה-IT/מנמרי"ם בארץ, וכשאני אומר "טעויות", אני מתכוון ליותר מאחת.
נתחיל במשהו פשוט: יש הבדל ענק בין פרויקט בקוד פתוח שנמצא ב-GitHub לבין מוצר מסחרי בקוד פתוח שרוכשים. מהו ההבדל? בגירסה שקיימת ב-GitHub, כמות הבדיקות והתיקונים לייצוב המוצר מאוד קטנה. אם יש תיקונים, אז הם יגיעו ב-Minor version או בגירסה הלא יציבה הבאה. לעומת זאת, בגירסה המסחרית יצרן המוצר מריץ אלפי טסטים כדי לבדוק יציבות ותקינות והוא מעביר חלקי קוד מגירסאות שונות על מנת ליצור מוצר שהוא יציב ומוכן לפרודקשן שהוא יכול למכור ולתת תמיכה עליו ובנוסף המוצר מגיע עם תיעוד מאוד רציני.
לכן, דבר כמו oVirt מתאים לי פה לבית שלי, מתאים לסביבות טסטים בחברות, כך שאם משהו נופל, זה לא קריטי. מי שרוצה מוצר מסחרי שמבוסס על oVirt, יכול לבדוק בחינם את גירסת הבטא בלינק הזה של RHV (המוצר הסופי יצא במהלך השנה).
הנקודה השניה החשובה היא כמאמר הפתגם "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". כל יצרני השרתים מוכרים את המוצרים המסחריים מבוססי הקוד הפתוח כולל תמיכה מלאה 24/7, כלומר אם מחר תרצה לרכוש שרתים מ-HPE או DELL או LENOVO ותרצה לרכוש פתרון אחסון SDS, פתרון קונטיינרים כמו OpenShift המסחרי, פתרון סטורג' Scale Out כמו Ceph או Gluster או מוצר ענק כמו SAP HANA – הם ימכרו ויתמכו בך כולל SLA מלא ואז אינך תלוי באם חץ בן חמו זמין או אם יש מישהו אחר שיתן לך תמיכה. אתה מקבל תמיכה מלאה בדיוק כמו שאתה מקבל תמיכה לברזלים שלך. ליצרן יש תמיכת "גב אל גב" עם יצרן התוכנה. דוגמא פשוטה לחובבי מיקרוסופט ו-Azure – אם יש לך הפצת לינוקס מותקנת על VM ב-Azure ויש לך בעיה, אתה פונה לתמיכת Azure והם מנסים לפתור. לא מצליחים? יש להם קו ישיר ליצרן ההפצה שיעזור להם ולך לפתור את הבעיה.
לסיכום: כמו שאתה קונה מתגי תקשורת של Cisco, כמו שאתה קונה מערכת מורכבת כמו JIRA, כך גם עם מוצרים מסחריים מבוססי קוד פתוח. החברה שמוכרת לך את זה, בין אם יצרן התוכנה או יצרן הברזלים – אתה מקבל שרות מלא הכולל התקנה, הטמעה, תמיכה וכו' לפי SLA שנקבע בין הצדדים. זה ש-HP מעדיפים למכור סטורג' 3PAR שלהם או DELL מוכרים סטורג' כמו UNITY, לא אומר שזה הדבר היחיד שהם מוכרים. יש להם עוד מוצרים, אתה פשוט צריך לבקש את זה במסגרת ההזמנה ואין שום הבדל בתמיכה/התקנה/הטמעה בין אם קנית לדוגמא סטורג' קנייני או פתרון סטורג' SDS, בין אם קנית פתרון מבוסס קוד פתוח או פתרון סגור לחלוטין. יש כמובן את הפרויקטים בקוד פתוח שהם אינם מוצר מסחרי ואתה חוסך את הקניה איתם, אבל שם המסלול הוא שונה והוא יותר קשור בחברות ועצמאים פה בארץ שיכולים לתת לך שרות על כך, ולכן כדאי להבדיל בין הדברים.
עיריות, משרדי ממשלה, מועצות ורשויות מקומיות ואזוריות וכמובן חברות – כולן מוציאות אחת לזמן מה מכרזים שונים לשרותים שונים. אני אתייחס בפוסט זה למכרזים שמשווקים גדולים ניגשים אליהם – למכירת שרתים וציוד ל-Data center למוציא המכרז. אישית אני אוהב לעקוב אחרי מכרזים כאלו באתרים שונים (כמו אתר Jobiz וכו'). אני לא מחפש לגשת למכרזים כאלו (כי אני לא בעניין שיווק ברזלים), אבל זה בהחלט עוזר לראות מה החברות מחפשות ורוצות לרכוש ולהשתמש.
יצא לי להסתכל על לא מעט מכרזים כאלו ואני יכול לאמר שבמקרים רבים רואים שבוצעה השקעה רצינית בכתיבת המכרז והמפרט הטכני, אך בלא מעט מקרים נראה כי אולי עדיף שעוד זוג עיניים יעברו על המפרט ואולי ישפרו אותו. אינני מנסה לאמר שמי שכותב/ים את המפרט אינם מבינים בתחום, אבל במקרים רבים עם חוו"ד נוספת ניתן יהיה לשפר משמעותית את המפרט בצורות שונות.
בכדי להדגים את העניין, אני מצרף פה צילום מפרט ממכרז של מוסד כלשהו. המכרז הסתיים לפני מס' חודשים ואינני מציין מי הגורם שהוציא את המכרז, אלא רק להדגים בו מספר נקודות. להלן צילום המפרט מתוך המכרז (לחצו להגדלה):
נעבור חלק חלק, נתחיל בסטורג':
במכרז מבקשים הצעת מחיר ל-Unity של Dell/EMC, עם שילוב של דיסקים מכניים (16), דיסקים SSD בגודל 400 ג'יגה (10), ו-3 דיסקים (Fast Cache) ושאר הציודים שצריך. זה טוב ויפה אולם יש כאן לעניות דעתי מספר נקודות שכדאי לחשוב עליהן:
פתרון כזה אינו עונה לצרכי מכונות VM שמייצרים כתיבה מרובה. נכון, הסטורג' "יחביא" את האיטיות בעזרת ה-Fast Cache (פלוס עוד כמה טריקים) אבל בשלב מסוים האיטיות תחל לצוץ.
הדיסקים SSD הם איטיים (ולא חשוב אם בפנים הם MLC או eMLC) ובמקרים של Enterprise, דווקא ה-SATA SSD מבצעים עבודה הרבה יותר טובה (תסתכלו בהצעות של כל היצרני SSD, תראו שבד"כ מציעים SATA או U.2/PCIe/NVME, בקושי SAS) ולכן חשוב לזכור – זה לא משנה אם הדיסקים נמצאים בתוך סטורג' קנייני או בשרת: SSD קטנים יותר איטיים מהגדולים ולפעמים בפערים מאוד משמעותיים. לדוגמא: אם רוצים לרכוש 4 דיסקים של 400 ג'יגה, עדיף 2 דיסקים של 800 ג'יגה.
במקום להיצמד למותג קנייני, מוציא המכרז יכול לבקש פתרון חומרה ותוכנה שהם Software Defined Storage עם כל הפונקציות שהוא מצפה לקבל בסטורג' קנייני וגם להכתיב כמות מינימום ומקסימום IOPS שפתרון ה-SDS יצטרך לעמוד בו. חשוב לזכור: אם לשם הדוגמא אתה מוציא מכרז ואני זה שצריך לעמוד בו, ואני הסכמתי למפרט שלך, אני צריך לעמוד בביצועים במפרט, ואם זה עולה לי יותר, אותך זה לא מעניין, אני צריך לתת את מה שמובטח וזהו, ולכן במכרזים כאלו כדאי לנצל את הסיטואציה ולקחת SDS, מה עוד שתמיד ניתן להשתמש ב-SDS בעתיד לצרכי פתרונות אחרים בתחום הסטורג', כך שההשקעה משתלמת יותר מאשר סטורג' קנייני (אם לדוגמא עברתם לסטורג' אחר, אתה לא יכול להעביר את הדיסקים הישנים יותר).
מכאן נמשיך לשרתים:
מוציא המכרז מבקש 2 שרתי Dell R730:
ראשית, כדאי לבקש את דגם ה-XD, ההבדל במחיר הוא קטן (100-200 דולר, תלוי אצל מי קונים), ודגם ה-XD ניתן בהמשך להרחבות שונות שלא כל כך קיימים ב-R730 הרגיל.
לא מומלץ לקחת 32 ג'יגהבייט זכרון במקלות של 2 ג'יגהבייט (כלומר 16 מקלות) הואיל וכל נסיון הרחבת זכרון בעתיד מחייבת החלפת כל מקלות הזכרון ובמקרים רבים הזכרונות הללו ישארו "מיותמים", לכן מומלץ לרכוש את הזכרון עם מקלות של 4 או 8 ג'יגהבייט, בהתאם לגודל הסופי שרוצים.
2 דיסקים של 300 ג'יגהבייט – חבל אפילו לרכוש אותם. אם (כפי שבמקרה זה) רוצים להריץ VMWare, עדיף לרכוש 2 מיקרו SD עם ה-Image מוטמע בהם ולהכניסם לתוך השרת, הואיל ו-ESXI כותב אליהם מעט מאוד והמודול מיקרו SD כולל שרידות (RAID-1). במקום ה-300 ג'יגה, אפשר לרכוש 2 דיסקים SSD בגודל של 500 ג'יגהבייט (מספיק Read Intense רגיל, לא צריך Mixed Intense) ואז להשתמש בהם כ-Read Cache בתוך vSphere, כך תוכנות רבות שרצות שוב ושוב ישתמשו ב-SSD המקומי כ-Cache לקריאה והדברים ירוצו החל מהפעם השניה יותר מהר מבלי להשקיע תקציב רציני.
כרטיסי רשתות: במקום לרכוש כרטיס Qlogic 57800 שנותן 2 כניסות 10 ג'יגהביט ו-2 כניסות 1 ג'יגהביט, כדאי לרכוש כרטיס אחד נוסף Intel X710 Quad Port – יוצא יותר זול עם אותה כמות פורטים (4 של 10, 4 של 1).
כך, לאחר השינויים המוצעים, אותם שרתים יתנו ביצועים יותר טובים, וההפרש הוא אפסי. כשמדובר על הפתרון אחסון, פתרון SDS יצא יותר זול, קל יותר לשדרוג (מבחינת תוכנה וחומרה) ונותן ביצועים יותר גבוהים מבלי להוסיף כמעט כלום לתקציב הרכישה.
לסיכום: חברה גדולה או קטנה, רשות מקומית או אזורית או עיריה או משרד ממשלתי – כולם צריכים בסופו של דבר לעמוד במסגרת תקציב ואף חברה לא רוצה להרגיש פראיירית ולשלם יותר ממה שמקובל בשוק ובגלל זה כולם מוציאים מכרזים, על מנת לקבל את ההצעה הטובה ביותר. יחד עם זאת, אפשר לנצל את כל עניין המכרז כדי לקבל יותר מבלי לפרוץ מסגרות תקציב פנימיות. אחרי הכל – אתם לא קונים ברזלים ומחפשים אחר כך מי יתמוך בכם, אתם רוצים חבילה שכוללת הכל עם 24/7 ועם 4 שעות SLA, ואתם מקבלים זאת גם אם מדובר בטכנולוגיות חדשות שנותנות לכם יותר מסתם עוד הצעה שהיא Copy/Paste ממקום אחר.
אם נסתכל היום בכל חברה בינונית וגדולה שיש לה כמה עשרות שרתים פיזיים ומעלה – בד"כ נמצא סטורג' קנייני כלשהו, בין אם זה NetApp, HPE, Dell/EMC, IBM. Hitachi ואחרים. הסיבה לכך היא די פשוטה: הפתרונות הללו נותנים ביצועים גבוהים וגם נותנים פתרונות לצרכים השונים, החל ב-LUN ש"מפורמט" ל-iSCSI (כשצריך),iSCSI, NFS, CIFS, Snapshots ועוד ועוד. הפתרונות הללו במקרים רבים היו יותר טובים מפתרונות Software defined storage בעבר בגלל מה שהיה מבחינת חומרה בתוך הסטורג' הקנייני, בין אם זה שימוש ב-NVRAM, בכרטיסי האצה, ב-SSD (שלא חושבו כחלק מכמות המקום הפנויה בסטורג', מה שנקרא גם Vault) – ובקיצור, שורת טכנולוגיות שמובנים בתוך הסטורג' שנותנים ביצועים נאותים שמתאימים לאותן חברות.
בשנים האחרונות ישנם פתרונות אחרים המבוססים על Software Defined Storage (בקיצור: SDS) המוטמעים כחלק מפתרון וירטואליזציה, פתרונות כמו VSAN של VMware, או Nutanix או Simplivity ואחרים. בפתרונות כאלו בכל שרת יש דיסקים שמשמשים לאותן מכונות VM שרצים בשרת והדיסקים גם משמשים לאחסון ושרידות של VM אחרים, כך שאם שרת פיזי נופל, ה-VM יופעל מחדש במכונה פיזית אחרת (מה שנקרא: HA) או שה-VM ממשיך לפעול מהעתק רצוף שרץ על מכונה אחרת (מה שנקרא Fault Tolerance או FT בקיצור). במקרים כמו של VSAN ניתן כמובן להגדיל את האחסון בכך שמוסיפים עוד שלישיית דיסקים (2 איטיים ואחד SSD מהיר) בכל פעם שמגדילים את האחסון, אם כי ההמלצה "בין השורות" היא שעדיף להוסיף שרת פיזי נוסף ולפזר את המכונות VM ביניהם כדי לקבל יותר IOPS. השיטה הזו טובה (וב-VMware ישראל נותנים לדוגמא את ערוץ 10 שעבר לעבוד כך), אך החסרון המשמעותי של השיטה הזו היא שזה לא תמיד עובד טוב. כך לדוגמא, אם מכונות VM צריכים SSD שהוא Mixed Intense, ה-VSAN לא תמיד ידע להעביר אותו למכונה אחרת שגם שם יש SSD שהוא Mixed Intense ובכך אנחנו עלולים לקבל ביצועים מופחתים, רק בגלל שה-DRS החליט להעביר את ה-VM בגלל עומסים (אני מכיר את זה אישית מה-LAB שלי).
כיום פתרונות ה-SDS תופסים יותר ויותר מקום של כבוד (לפחות בחו"ל), כאשר הלקוח בעצם צריך לרכוש את התוכנת SDS והוא מריץ את התוכנה על הברזלים שיש לו, כאשר אותם ברזלים הם שרתים מהיצרנים המובילים (Dell, Lenovo, HPE, SuperMicro, Cisco) ואותו הלקוח מקבל בעצם בחבילה את כל הפונקציות שהוא רגיל לקבל מיצרן סטורג' קנייני, כולל כל החיבורים שהוא צריך (FC, FCOE, Ethernet, Infiniband) ויש ל-SDS תמיכה והתממשקות לכל הפלטפורמות המובילות וגם לתוכנות גיבוי המובילות.
גם בפתרונות SDS וגם בפתרונות קנייניים, בד"כ הפתרונות מבוססים על דיסקים SSD בחיבורי SAS/SAS2/SATA או על דיסקים מכניים או שילוב שלהם (כאשר פתרון האחסון יודע להעביר נתונים שאינם נקראים תדיר לדיסקים המכניים ונתונים שנקראים/נכתבים תדיר ל-SSD, או במקרים אחרים שהמערכת מאפשרת ללקוח לבנות LUN או Share מ-SSD או מכני לפי צרכי הלקוח). אלו פתרונות טובים כאשר יש לנו עשרות שרתים עד מאות בודדות של שרתים פיזיים, כשהדרישה מבחינת ביצועי דיסק/סטורג' אינה כה גבוהה (כלומר שאפשר להסתדר עם IOPS של 5 ספרות נניח).
אבל מה קורה אם יש לנו מאות (ואולי יותר) של שרתים ואנחנו רוצים ביצועי דיסק מאוד גבוהים, בדיוק כמו ביצועים של דיסקים מקומיים? נסו לחשוב על בנקים ומוסדות פיננסיים גדולים שבשבילם כל מילישניה זה רווח או הפסד כספי? כאן נצטרך דברים הרבה יותר חזקים. יש כמובן פתרונות AFA (שזה All Flash Array) אבל הפתרונות האלו ו-Scale Out הם לצערי .. לא משהו.
בואו ננסה לדמיין משהו. דמיינו שצריך להקים פתרון מבוסס Flash בגודל 1 פטהבייט. סביר להניח שאתם מדמיינים ארון מלא בדיסקים, עם סוויצ' רציני מלמעלה (TOR או Top Of Rack).
מהדמיון נעבור למציאות, הביטו בתמונה הבאה (לחצו להגדלה):
תכירו, זהו שרת של SuperMicro שיצא בשנה הבאה (לא לדאוג, שאר היצרנים יוציאו שרתים זהים גם בשנה הבאה, פשוט היצרנים כמו אינטל וסמסונג מעדיפים לעבוד במצבי פיתוח וטסטים עם SuperMicro). רואים את המלבן על השרת? כל מלבן נחמד כזה יכול להכיל מקל בפורמט M.3 בגודל 8 או 16 טרהביייט. המקל עצמו מבפנים נראה כך:
בשרת ה-1U יש 36 מקומות למלבנים הללו, כך שבשרת 1U צנוע ניתן להכניס 576 טרהבייט, ובשרת 2U – כ-1152 טרהבייט, כלומר יותר מפטהבייט על שרת פיזי אחד!. הפתרון הזה שאתם רואים לעיל הוא הפתרון של סמסונג, לאינטל יש פתרון דומה (אם כי הקוביות קצת יותר מוארכות והם נקראים "סרגלים" – בתמונה משמאל ואינטל קוראת להם NGSFF). בפתרונות הללו אין שום בקרי RAID כלשהם (הכל מחובר דרך PCIe ומתגי PLX ישירות למעבד, כך שהביצועים מאוד גבוהים, בסביבות ה-3-4 ג'יגהבייט קריאה וכמעט 2 ג'יגהבייט כתיבה לשניה פר מקל).
וכאן אנחנו מתחילים להכיר את פתרון עם השם המפוצץ NVMEoF (ר"ת של NVME over Fiber, אם כי לא מדובר על Fiber Channel רגיל).
בוא נחשוב על חיבורים לשרת כזה. חיבור של 1 ג'יגהביט לא בא בחשבון וחיבור 10 ג'יגהביט "יחנק" עוד בפעילות של מקל יחיד! אנחנו צריכים פעילות של מס' מקלות NVME כדי לתת ביצועים סופר חזקים וסופר מהירים כדי שהמכונות שיחוברו לשרת כזה ירגישו כאילו הדיסק שהם מקבלים – הוא ממש מקומי, כלומר אנחנו צריכים חיבורים של 25,50,56 או 100 ג'יגהביט, כלומר או Ethernet או Infiniband.
מבחינת תעבורה מהירה, אנחנו צריכים לוותר על TCP/IP במהלך העברה של הנתונים (אך לא בזמן ה-Handshake הראשוני, בשביל זה עדיין אנחנו צריכים IPv4 או IPv6 ב-TCP/IP) ואז אנחנו עוברים לשימוש בטכנולוגיה שרבים מאיתנו מכירים… RDMA, זוכרים? היתרון הגדול עם RDMA הוא שהמעבד באותו שרת "מקור" לא צריך כמעט לעשות כלום, ומכיוון שאנחנו מעבירים בעצם "בלוקים", אז אנחנו מוותרים בדרך גם על שכבת ה-File System. מישהו שהסברתי לו על הנושא אמר לי "אה, זה בעצם מעין iSCSI על סטרואידים".. אפשר לאמר 🙂
ל-NVMEoF יש מספר יתרונות גדולים:
אפשר להכניס איזה גדלים שרוצים וכמה שרוצים. אפשר להתחיל ב-2 מלבנים של 8 טרה ואחר כך להוסיף עוד 4 של 16 ואחר כך עוד 4 של 8 טרהבייט. למערכת זה לא ישנה כלום. מבחינתה – יש עוד מקום לאחסן.
אין צורך לבנות מערכי RAID (כי .. אין RAID). במערכת שתרוץ על השרת נוכל לקבוע איך הנתונים ישמרו, מה הדחיסה שתהיה והיכן ישמר עותק נוסף של הנתונים.
ההשקעה למוסדות גדולים אינה כה גבוהה (לא ניכנס לחישובי ה-ROI, אפשר לכתוב ספר שלם על זה!). כן, יהיה צורך בהחלפת מתגים וכרטיסים בשרתים, והמוסדות יצטרכו להחליט עם מה הם עובדים – Infiniband או Ethernet (כבלי CAT 7 עם תיוג Class F יכולים להעביר 100 ג'יגה עד 15 מטר אורך, CAT 8 יתן עד 100 מטר 100 ג'יגהביט אך הוא עדיין לא אושר רשמית. כאן יש עוד פרטים לגבי 100 ג'יגה)
ישנן תוכנות שונות שנותנות את שרות ה-NVMEoF, חלקן כחול לבן כמו Kaminario, E8, Pure וכו'. כמו שכתבתי לעיל, אני ממליץ לרכוש תוכנה ולא פתרון חומרתי סגור מכיוון שעם תוכנה אפשר לעבור לפתרונות מתקדמים יותר בעתיד תוך שימור ההשקעה בברזלים, לא צריך לרכוש פתרון חומרתי סגור אחר ולהיפתר מהקודם.
מבחינת תמיכת חומרה – גם כאן, החבר'ה מיוקנעם ישמחו לסייע לכם (Mellanox), סמסונג, אינטל, Chelsio, Qlogic ואחרים, וכל יצרני המתגים המוכרים כבר תומכים בפתרונות NVMEoF.
מה עם פתרונות קוד פתוח? גירסת RHEL 8 שתצא (כנראה, כנראה..) עד סוף השנה תתן פתרון NVMEoF עד סוף השנה, וכל מערכות ההפעלה והוירטואליזציה יתמכו בפתרון.
כל הפתרונות (שאני מכיר) תומכים ב-Scale Out.
לסיכום: NVMEoF הוא בהחלט פתרון מעולה לעתיד. לפני שבועיים הרצתי אותו בבית (כפתרון וירטואלי, אין לי ממש כספים לדיסקים NVME ל-Enterprise) על Fedora 27. ובהחלט ה-Latency נמוך מאוד והביצועים מרשימים. אני תיארתי את הפתרון לעסקים גדולים כמו בנקים וכו' אולם כל חברה בינונית ומעלה יכולה להתחיל ב-PoC על מנת לבדוק בהמשך מימוש פרודקשן של פתרון כזה. לא צריך השקעה של מאות אלפי שקלים – מספיק 2-4 דיסקים NVME, כמה כרטיסי רשת במהירות של 25 ג'יגה ומעלה (ללא סוויצ') ושרת שיכול לקבל דיסקים כאלו, מערכת לינוקס עדכנית ואפשר לנסות ולשחק עם זה.
אפשר לאמר שאנחנו "חוזרים לאחור" הן מבחינת שיטת העברת הנתונים (RDMA) והן מבחינת מקום אחסון הנתונים (מחוץ לשרתי הוירטואליזציה/קונטיינרים) ובכך יש מעין "מלחמה" בין השיטות, רק שהפעם השיטה ה"ישנה" קיבלה זריקת חיזוק רצינית בכך ש-NVMEoF נותנת לנו ביצועים הרבה יותר גבוהים מבחינת דיסק בהשוואה לכל פתרון Hyper Converge.
למעוניינים, להלן וידאו של רד-האט יחד עם סמסונג ומלאנוקס שמסביר יותר על הדברים:
(לתוהים מה קרה שהחלטתי לכתוב על Windows – אמנם "חץ ביז" אינו נותן תמיכה רשמית ל-WIndows [בגלל שהשוק מוצף והמחיר נמוך], אבל הם מוציאים טכנולוגיות ואינני "אנטי מיקרוסופט")
מיקרוסופט הכריזה רשמית היום על גירסת Preview ל-Windows Server 2019. הגירסה זמינה להורדה (המפתחות כבר בתוך ה-ISO או VHDX) אבל כדאי לשים לב: זוהי גירסת CLI, תצטרכו להתקין כלים כדי להיכנס עם ממשק גרפי.
מה חדש בגירסה זו? יש כל מיני דברים. לא אפרט (אם אתם רוצים פירוט, זה זמין כאן), אבל ישנם כמה דברים מעניינים שאתייחס אליהם:
Cluster Set: כפי הנראה גם מיקרוסופט מבינה ש-Hyper Converge זה העתיד ומעתה ניתן להגדיל קלאסטרים וליצור Cluster ל-Compute, ל-Storage (הכוונה ל-Cluster של Storage Spaces Direct, כן, גם במיקרוסופט מבינים ש- Software Define Storage יותר עדיף מברזלים קנייניים), ומכונות ה-VM שלכם יכולים "לשוט" להם בתוך ה-Cluster Set לפי ביצועים או שרידות שתגדירו. נחמד.
Windows Defender מקבל חיזוק משמעותי בדמות ATP (כלומר Advanced Thread Protection) עם ערימת חיישנים וירטואליים לניטור זכרון, פסיקות (Interrupts) וכו'. אני ממליץ להיכנס ללינק שפרסמתי לעיל לקרוא את הדברים (ויש לא מעט). קצת מזכיר מעולם הסולאריס את DTrace רק שזה לשם הגנת המערכת.
מערכת WSL – מיקרוסופט מעתה משלבת את Windows System for Linux בתוך Windows Server 2019 כך שתוכלו להריץ את הפצת הלינוקס החביבה עליכם בתוך שרת Windows 2019. בנוסף מיקרוסופט מחזירה לחיים חלק ממה שהיה בעבר SFU (כלומר Services for Unix) עם SSH, TAR, CURL כך שיהיה אפשר לשלב את הדברים בתוך סקריפטים שלכם.
קונטיינרים – כן, מיקרוסופט עושה מאמצים כדי לשלב קונטיינרים ברמה הרבה יותר "טבעית", כך לדוגמא כל IMAGE לא ישקול 5 ג'יגהבייט והוא יקבל "דיאטה" ל-2 ג'יגה (הלו מיקרוסופט, בלינוקס זה בד"כ בין 100-200 מגה בשכבה הראשונה, דרושה עוד דיאטה), כך שתוכלו להריץ גם קונטיינרים של לינוקס ישירות בשרת Windows Server 2019. אוסיף כאן הערה אישית: כרגע ה-WSL נותן ביצועים מחרידים בכל הקשור ל-I/O של קבצים גם ב-2016 וגם ב-Windows 10, כך שבשלב זה הייתי ממליץ לאלו שרוצים להריץ קונטיינרים מבוססי לינוקס – תריצו את זה על מכונת לינוקס.
עוד על קונטיינרים – מיקרוסופט "מיישרת קו" עם השוק והיא תשלב את Kubernetes בתוך ה-Windows Server 2019 (כך שאם הלכתם על משהו שאינו תואם ל-Kubernetes – מומלץ לחשוב על "אחורה פנה")
פרויקט "הונולולו" – הממשק הגרפי החדש של מיקרוסופט ל-2019 שנותן לכם לא רק לנהל את השרת החדש, אלא גם להתממשק ל-Azure וליצור Hybrid Cloud.
עתה, הרשו לי לשתף אתכם במחשבותיי לגבי המערכת החדשה.
הקמתי את המערכת הזו ושיחקתי איתה פה אצלי ב-LAB הביתי שלי ואני חייב לציין שהתחושה שלי ש-Windows 2019 החדש יותר מזכיר משהו כמו WIndows Server 2016.1. יש שיפורים – אך הם אינם כאלו גדולים. מיקרוסופט כמובן תתנגד למה שציינתי ולראייה המחיר – Windows Server 2019 יהיה יותר יקר (במובן של CAL) מ-WIndows Server 2016 והסיבה לכך פשוטה: מיקרוסופט רוצים שפחות תתקינו את זה על הברזלים אצלכם ויותר תשתמשו בשרותי ה-Azure שלכם.
וכאן בגירסה זו של Windows Server, שרותי ה-Azure מודבקים על ימין ועל שמאל. רוצה DR? עם אז'ור. קלאסטרים, מיגרציה וכו'? עם Azure. זו כמובן זכותה של מיקרוסופט אבל זה די מאכזב לראות שמיקרוסופט שוב נוקטת בשיטות הישנות של כריכת שרות בשרות. אולי כדאי להזכיר למחלקה המשפטית של מיקרוסופט את השם "נילי קרוס"? (מי שהיתה נציבת ההגבלים העסקיים באיחוד האירופאי וקנסה את מיקרוסופט במיליארדי דולרים!). מן הראוי היה שמיקרוסופט תפתח איזה API לאפשר לשאר יצרני העננים הציבוריים (גוגל, אמזון) להתממשק ולאפשר לתחרות לעבוד.
לסיכום: Windows Server 2019 הוא בהחלט מוצר שמראה שמיקרוסופט דוחפת בכל הכח גם לעבודה של Multi Platform (לינוקס, Windows, קונטיינרים "טבעיים" וכו'), את עניין ה-Hyper Converge ואני מאמין שגם תהיה התממשקות מאוד הדוקה ל-Azure Stack לטובת חברות שמעוניינות להריץ את הכל פנימית על הברזלים המקומיים (עקב מגבלות חוקיות ורגולטריות). אלו בהחלט דברים מעולים, אך לעניות דעתי חוסר הפתיחות כלפי ספקי עננים מתחרים קצת פוגם בדברים.
גירסת ה-ISO זמינה במסגרת תוכנית Windows Insider וה-ISO יפעל עד חודש יולי. למנויים ל-LTSC תהיה גירסה של Windows Server 2019 בעוד מס' שבועות.
הפוסט הזה הוא מעין פוסט "חדשות" לגבי דברים שפורסמו בעת האחרונה ושלדעתי יכולים לעניין את קוראי הבלוג בתחומים השונים.
נתחיל בתחום האירוח אתרים. עד היום חברות שונות בארץ ששוכרות מקומית מכונות וירטואליות/שרתים לשם אירוח האתרים מהסיבה הפשוטה של Latency ו-SEO (לנקודת ה-SEO לדעתי אין שום אחיזה בכל מה שנוגע ל-Latency ואני יכול להעיד שיש לי כמה מילות מפתח במקום ראשון בגוגל והשרת הוירטואלי שלי נמצא בכלל ב-Amazon Lightsail בוירג'יניה!). עד היום היה ניתן לארח את האתר שלכם בחו"ל ולהשתמש בשרות CDN כמו של Incapsula שלהם יש שרתי EDGE פה בישראל. החל מעתה, גם למתחרה הגדול שלהם (Cloudflare) יש נקודת EDGE פה בישראל כך שאפשר בהחלט להשיג Latency מאוד נמוך גם מבלי לשכור מכונות בארץ ובכך ניתן לחסוך בעלויות השכרה.
מכאן נעבור לעננים ציבוריים ולחברות בינוניות עד גדולות (במובן האמריקאי/אירופאי, פחות במובן הישראלי). בשנים האחרונות, עם כניסת העננים הציבוריים יותר ויותר לקידמת הבמה, חברות בסדר הגודל שהזכרתי לעיל "השתעשעו" (במובן של PoC, העברת מספר מכונות לענן ציבורי כלשהו לצרכי טסטים ו"טבילת אצבעות" וכו'). חברות רבות קיבלו קרדיטים מספקי הענן הציבורי (בסכומים הנעים מעשרות עד מאות אלפי דולרים). חברות רבות השתמשו באותם קרדיטים כדי להעביר תשתיות כלשהן לענן ובאותו זמן לפי כל החברות המודדות מכירות שרתים, מתגים, סטורג' וכו' (חברות כמו IDC, מורגן סטנלי, גרטנר ואחרים) הוציאו דוחות שכמות הציודים ל-DC/שרתים שנמכרת מאותם יצרנים הולכת וקטנה והטרנד הזה נמשך כבר יותר מ-5 שנים, אולם לקראת סוף 2016 האחוזים עלו במעט ואילו ב-2017 האחוזים עלו בצורה יפה (7% בהשוואה ל-2016) לפי הדו"ח של חברת Canalys שהופיע ב-The Register כאשר Cisco מכרה יותר מאשר Dell/EMC (ו-Dell/EMC מכרה יותר מ-HPE). דו"ח של חברת Morgan Stanley ציין פחות או יותר את אותם דברים בחודש שעבר.
אבל (וזה "אבל" גדול) – יש כאן גם טוויסט…
חברת ששמעו, התעניינו או הקימו PoC (או אולי עברו) לפתרונות HC (כלומר Hyperconverge) ראו שפתאום הם לא חייבים לרכוש את הסטורג'ים היקרים (מאוד) או סוויצ'ים סופר יקרים שעושים המון דברים. פתרונות Hyperconverge כמו ה-VSAN של VMWare, או Nutanix או SimpliVity או OpenStack (או RHV של רד-האט) נותנים גם ביצועים יפה וגם שרידות מרשימה – והכל רץ על שרתים סטנדרטיים כשהכל בעצם רץ כ-(Software defined (storage/network. ולפי 2 הדוחות, חברות מגלות יותר ויותר עניין בפתרונות כאלו מאשר הפתרונות הקאלסיים של ברזלים קניינים ויעודיים.
משהו נוסף שמוזכר בדוחות אחרים (לצערי אין לי כאן קישורים כי רובם בתשלום) זו מצד אחד הפתיחות שהיום הרבה יותר גדולה כלפי PAAS ו-SAAS, אך מצד שני, יש נסיגה כלשהי מ-IAAS. אני מכיר חברות שפרסמו מאמרים כמה IAAS יהיה יותר זול אצל ספקי ענן ציבורי אבל בסופו של יום אם נסתכל על הטרנד של השנתיים האחרונות, יותר ויותר חברות מעדיפות את ה-Infrastructure להשאיר אצלם למעט דברים מסויימים שעדיף שיהיו בענן (אתרי אינטרנט, שרותים מסויימים שעדיף לתת דרך הענן וכו') אבל השאר (שאינו SAAS/PAAS צד ג') – מקומית ב-DC שלהם.
[stextbox id='info' caption='הערה לקוראים']למי שרק החל לעקוב אחרי בלוג זה, בעבר כתבתי כמה וכמה פוסטים על ZFS וניתן למצוא אותם כאן[/stextbox]
אנחנו בשנת 2018 ורציתי לתת סטטוס עדכונים לגבי ZFS על לינוקס, ומה קורה עם ZFS כשזה מגיע לחומרה חדשה כמו NVME SSD ועוד.
בחודש יולי שנה שעברה שוחררה גירסת 0.7.0 עם ערימות של תיקונים ופונקציונאליות חדשה שתוכלו לקרוא עליה כאן. חלק מהפונקציות ישמעו טריוויאליות לחלוטין אך צריך לזכור שכש-SUN שחררה את ZFS לפני 13 שנה, לקוד לא היה שום קשר ללינוקס, הכל היה בנוי ל-Solaris בלבד ובכל הקשור לתמיכה בחומרה, היתה תמיכה במה שסולאריס תמך, או בקיצור – למעט הפצות סולאריס פתוחות, הקוד לא רץ בצורה אופטימלית עם תמיכה טובה לאף מערכת לינוקס או BSD וכך כל צוות של מערכת הפעלה היה צריך לממש פונקציונאליות של ZFS עם תמיכת חומרה של אותה מערכת הפעלה. בלינוקס זה לקח זמן וסוף סוף בגירסה 0.7.0 יש תמיכת "ברזלים" טובה. כך לדוגמא, אם יש לך מערך של 6 דיסקים, הגדרת 5 דיסקים ל-RAIDZ כלשהו והגדרת דיסק כ-hot-spare והתקלקל דיסק, המערכת אוטומטית משתמשת בדיסק הנוסף שהוגדר hot-spare מבלי שאף אחד ירגיש במשהו.
פונקציונאליות נוספות מעניינות:
הקץ לשרשור פקודות בשליחת/קבלת snapshots! שימוש בפרמטר c- וה-snapshot יהיה דחוס בשליחה ובקבלה.
תמיכה מלאה בפונקציות SSE2 ואחרים של המעבדים, כך ששימוש בדחיסה יעשה עם הפונקציות הללו במקום הפונקציות הרגילות כך שהפעילות תהיה הרבה יותר מהירה.
Compressed ARC – זה אחת הפונקציות שממש אהבתי! אם לדוגמא ניקח מכונה ממוצעת שנריץ עליה ZFS, אז בברירת המחדל ZFS ישתמש לשם Cache (כ-ARC) במחצית הזכרון (זה כמובן ניתן לשנות), כך שאם במכונה יש לדוגמא 32 ג'יגהבייט זכרון, ה-ARC ישתמש ב-16 ג'יגהבייט. עם Compressed ARC, ה-ZFS כביכול "מכפיל" את ה-ARC להיות 32 ג'יגהבייט בכך שהוא דוחס את ה-ARC ופורס דינמית תוך כדי שהוא משתמש בליבות המכונה והמהירות היא מדהימה – הדחיסה/פריסה עובדים במהירות של 1-2 ג'יגהבייט לשניה פר ליבה (תלוי כמה ליבות יש). פתאום הביצועים יותר טובים 🙂
המשכיות send/recieve. שלחת snapshot ועצרת באמצע או שהיתה לך תקלת תקשורת. מעתה אפשר להמשיך את הסשן במקום להתחיל מחדש. מעולה למצב שהתקשורת בין DC ל-DC היא לא משהו עקב … חברת תקשורת מסויימת.
הקפאת "קרצוף" (scrub). סיטואציה שאישית אני סבלתי ממנה: אני מכין ללקוח הדגמת PoC אצלי בבית, רק שבדיוק ה-scrub נזכר "שבת היום" – והוא מתחיל לבצע "קרצוף" והביצועים נוחתים ב-80%. מעתה ניתן להקפיא את ה"קרצוף" ובסיום העבודה לחדש אותו.
קריפטוגרפיה יותר רצינית. עכשיו יש תמיכה ב-SHA-512, Skein, Edon-R כ-Checksum על כל בלוק וכו' (קחו בחשבון שדבר כזה מומלץ להפעלה אם יש לכם מעבדי Xeon V3 ומעלה)
"אני המחליט" – כחלק מתהליך ה"ריפוי עצמי" של ZFS, מעתה ZFS יכול להחליט אוטומטית מתי דיסק גרוע, להשבית אותו ולבצע rebuild לדיסק אחר. (בשלב הבא הבא הוא יצווה עליך להוציא שליח שיביא דיסק חדש 🙂 )
הסוף לשימוש ב-sudoers עבור דברים טריוויאליים – פקודות zpool, zfs וכו' שאינן משנות דברים ניתן מעתה לעשות ע"י משתמש רגיל ובכך להדק יותר את האבטחה.
ויש עוד פונקציות חדשות, כנסו ללינק לעיל.
מאז גירסה 0.7.0 תוקנה המון וכיום יש 0.7.5. גירסה 0.7.6 תצא בקרוב עם שיפור מהירות ה-ARC ועוד מספר תיקונים (ניתן לראות כאן) ומבחינת יציבות – המערכת הרבה יותר יציבה ממה שהיתה בגירסאות 0.6, כך שאני ממליץ לאלו שיש להם מערכת ZFS – לשדרג (או לחכות ל-0.7.6 ולקבל מהירות יותר גבוהה אחרי תיקוני ה-ARC miss).
עתה אני רוצה להתייחס לציוד המודרני שקיים כיום במחשבים ובלוחות אם. כיום בעזרת השקעה בינונית אפשר לקנות SSD NVME בחיבור M.2 כמו הסמסונג 960 EVO או PRO ולקבל ביצועי קריאה של 2.5 ג'יגהבייט וכתיבה של 1.5 ג'יגהבייט לשניה. האם כדאי עם מערכות כאלו לפרמט ולהתקין אותן ישירות עם ZFS עוד מה-Boot? (כאן לדוגמא הוראות מאוד מפורטות לאובונטו 17.10).
התשובה שלי לכך היא פשוטה: זה תלוי במשתמש. ZFS היא לא עוד מערכת של File System, היא הרבה הרבה יותר מזה. נכון, משתמש רגיל לא ישתמש ב-90% מהאפשרויות ש-ZFS נותן (ומה לעשות, בשביל להכיר טוב ZFS צריך להשקיע זמן), אבל דברים כמו snapshots לפני שדרוג, ביצוע snapshot אוטומטי כל רבע שעה או דברים כאלו (זה לא ממש עולה לך, snapshot ריק תופס 0 מקום), וכל העניין של "לחיות את ZFS" מצריך שינוי מחשבה מסוים ואם בעל המכונה/שרת מוכן לכך, אז בהחלט – כדאי ללכת על ZFS.
יחד עם זאת, אם המשתמש רוצה רק ביצועים ולא מחפש ללמוד דברים חדשים, אז אין שום רע בלהשתמש במערכת כמו XFS, EXT4 או BTRFS. במערכות הללו יש כבר תמיכה לציודי אחסון חדישים ולא צריך לשחק יותר מדי עם המערכת כדי לקבל אותם.
לסיכום: ZFS ממזמן נמצא במצב פרודקשן כשזה מגיע למערכות של אורקל, FreeBSD (לגבי FreeBSD ו-ZFS.. מומלץ לא לנסות להריץ על מעבדי Xeon-SP החדשים.. אלא אם בא לכם לתלוש שערות כשהמכונה בעומס. רק אומר..). עכשיו גם גירסת הלינוקס של ZFS יכולה לתת פתרונות מעולים הן כ-iSCSI, CIFS, NFS. יחד עם זאת, חשוב לזכור: בשביל ש-ZFS יתן ביצועים מעולים, הוא גם צריך חומרה מעולה, עם PCIe 3.0, עם UEFI טוב, עם SSD של Enterprise עם גיבוי קבל (לפחות אחד כזה) או Optane של אינטל, ועם המון RAM (שמשמש ב-ZFS כ-Cache ראשי). עוד משהו חשוב: להקים ZFS לוקח חצי-שעה עד שעה הקמה ראשונית. להגדיר ZFS עבור עבודות שונות כולל בחינות ביצועים – יכול לקחת ימים. אין כאן הוקוס פוקוס וכדאי לקחת זאת בחשבון.
בחלק הראשון של הפוסט דיברתי בכלליות על סוגי פתרונות שקיימים, גדילה (Scale Up או Scale Out) והתייחסות לצוות שיווק (Pre Sales).
בעסק קטן עם נניח 1-2 שרתים ועוד כמה Share ל-Windows, המחשבות וההתלבטויות לגבי קניית פתרון אחסון הם אינן גדולות. קונים NAS טוב, דיסקים, מגדירים את הכל ומתחילים לעבוד. בד"כ הפרמטרים הכי חשובים שם זה מהירות מספקת לצרכי עבודה ומחיר טוב. בד"כ פתרון NAS טוב נותן את הדברים שהעסק שצריך החל מ-CIFS, iSCSI, שרידות מינימלית וזהו.
בחברה לעומת זאת, הדברים שונים לחלוטין. מנהל צוות ה-IT והאיש שמתחזק את הסטורג' יכולים לאמר את המלצתם, אך הדברים נקבעים ברמה של המנכ"ל, CTO, ראש צוות ה-IT, סמנכ"ל כספים, אבטחת מידע ואני מניח שעוד כמה גורמים יהיו מעורבים.
נתחיל ברמה הכללית בכמה נקודות (ותודה לעומר שציין מס' נקודות בפייסבוק):
מה המפת דרכים של יצרן הסטורג'? כשקונים פתרון סטורג', קונים אותו לטווח הקרוב והרחוק, ולכן חשוב לדעת איך היצרן הולך לתמוך באותו פתרון (או פתרונות). האם ניתן יהיה להרחיבו מעבר להוספה של מגש דיסקים? האם היצרן הולך לתמוך בציוד חדש כמו דיסקים SSD NVME לדוגמא? מה ה-Scaling של הפתרון? פרטים כאלו הם מאוד חשובים ומהווים שיקול רציני בהכרעה.
נקודה חשובה נוספת היא עננים ציבוריים: יותר ויותר חברות נכנסות ומשתמשות בשרותי ענן ציבורי כמו של אמזון, גוגל ומיקרוסופט. האם בפתרון שהיצרן רוצה למכור לנו יש יכולות התממשקות לענן, גיבוי, סינכרון וכו'? כמו בסעיף הקודם, גם כאן גילוי מפת הדרכים של היצרן תסייע בהחלטה.
מכאן נעבור לפונקציונאליות שחשובה לחברות. חשוב לזכור – פונקציונאליות כזו לוקחת חלק ממשאבי ה"ראש" ולכן צריך לא רק לדעת אם בפתרון המוצע יש את הפונקציואנליות, אלא גם אם היא פוגעת בביצועים ומה ה"מחיר" של הפונקציונאליות מבחינת ביצועים מבחינתת זכרון שקיים ב"ראש" וביצועי מעבדים.
DeDuplication (או DeDup בקיצור): כשאנחנו משתמשים בוירטואליזציה, אנחנו מקימים מכונות VM רבים שיש בהם את אותה מערכת הפעלה ואותם קבצים. פונקציונאליות ה-DeDup מזהה חלקים זהים והיא "רושמת לעצמה" היכן נמצאים החלקים הזהים (ברמת Block או קבצים) אך היא שומרת עותק יחיד (במקרים מסויימים 2 עותקים) של אותם אזורים זהים, ובכך המערכת חוסכת מקום בסטורג'. ככל שיש יותר חלקים זהים, המערכת חוסכת יותר מקום.
Compression (דחיסה): פונקציואנליות נוספת "שכנה" של DeDup היא הדחיסה. יצרניות סטורג' שונות מאפשרות להקים Policy (שוב, ברמת בלוק או קבצים) המאפשרת דחיסה של נתונים שונים ופריסתם ברגע שצריך את הנתונים (הדחיסה והפריסה הם "שקופים").
Thin Provisioning: כשיש צורך בהקמת LUN (או משאב אחר הקשור בהקצאת שטח אחסון לטובת פרוייקט כלשהו) יש באפשרותנו להקצות חלק משטח האחסון ב-2 שיטות עיקריות: Thick Provisioning ו-Thin Provisioning. ב-Thick כל השטח המתבקש מוקצה מיידית לטובת אותו LUN לדוגמא ואילו ב-Thin יש רק "הכרזה" במערכת כי LUN X יקבל כך וכך שטח אך במציאות הוא מקבל מעט מקום ובכל פעם שיש צורך בעוד מקום, אותו LUN יקבל את מבוקשו עד גובה ההכרזה הראשונית. היתרון ב-Thin Provisioning הוא שאין צורך מיד "לכסח" חלק גדול ממקום האחסון אך החסרון הוא שכל בקשה לוקחת מעט יותר זמן (דבר שיכול להיות קריטי למערכות כבדות כמו שרת SQL וכו'). היתרון ב-Thick הוא בכך שיש את השטח לאפליקציה זמין כל הזמן והגישה היא יותר מהירה.
Snapshots: כל חברה נורמלית דואגת לגיבוי יומי של כל הנתונים בשרתים ובסטורג', אך הבעיה עם גיבוי ושחזור – זה ששחזור לוקח זמן. לעומת זאת, Snapshot מייצר "צילום" עכשוי של אחסון ספציפי (LUN או משאבים אחרים לדוגמא) וכך אם לדוגמא אנחנו משדרגים מערכת שמשתמשת ישירות בסטורג' ואיננו מרוצים מהתוצאה, אנחנו יכולים "לקפוץ אחורה" אל ה-Snapshot במקום לשחזר מהגיבוי, ופעולת החזרה אל ה-Snapshot היא מאוד מהירה.
Disaster Recovery: נשרף הראש, קרתה תקלה באחד הבקרים – מהי הדרך לשחזר, האם קיימת כזו, מה הזמן שלוקח לשחזר?
Tiering – עם Tiering פתרון האחסון עובד ב"שכבות" והוא מעביר קבצים לפי השימוש שלהם, כלומר אם יש לנו קבצים שיש בהם צורך מדי יום, הוא יאחסן אותם בדיסקים הכי מהירים שיש במערכת ואילו קובץ שקוראים אותו אולי פעם בכמה חודשים – עובר להישמר באחסון הכי איטי שיש (דיסקים SATA), ובכך המערכת מגיבה הרבה יותר מהר כי הקבצים שיש בהם צורך תכוף נמצאים בדיסקים הכי מהירים שיש.
IOPS – המושג שמשתמשים בו הכי הרבה בתחום הזה. כמה IOPS הסטורג' נותן בכתיבה ובקריאה? אל תתפתו להאמין לנתוני שיווק! דרשו מסמך התחייבות לכמה IOPS הפתרון נותן ומתי.
נקודות חשובות נוספות שכדאי לבדוק:
כמות תושבות PCIe: לפעמים יש צורך להכניס עוד כרטיסים לסטורג', כמו להוסיף כרטיסי תקשורת וכו'. כמה מקומות יש, אם בכלל?
כמות דיסקים וסוג: כל סטורג' יכול להכיל כמות מסויימת של דיסקים ולא מעבר לכך, ולכן חשוב לדעת מהי המגבלה, וכמו כן אלו דיסקים מתקבלים: SAS, NL-SAS, NVME, FC, SATA…
מעבדים מסייעים: בכל סטורג' היום נמצא מעבד Xeon כלשהו, והשאלה החשובה היא האם קיימים מעבדים מסייעים לעבודות שונות, כמו Block Storage Processor שלוקח עליו את העבודה בכל הקשור ל-Block Storage. קיומם של מעבדים כאלו במערכת מסייע מאוד בעבודה מהירה.
עדכונים ועדכוני אבטחה: בכל סטורג' חדש תקבלו עדכונים בשנתיים שלוש הראשונות כולל עדכוני אבטחה. השאלה החשובה היא מה קורה לאחר התקופה הזו. האם היצרן מתחייב לפרסם עדכוני אבטחה גם לאחר שלוש שנים? אם כן, לכמה זמן?
המשכיות: קניתם פתרון סטורג' מהיצרן ולאחר 3-4 שנים החלטתם לשדרג לדגם אחר – האם אפשר להשתמש בציודים הקיימים (מדפים ודיסקים) בציוד העתידי או שצריך הכל מחדש?
הדרכה/שרות/SLA: האם יש הדרכה רשמית שמדריך מגיע לחברה ומלמד את צוות ה-IT או שזורקים עליכם כמה קבצי PDF ותסתדרו? וכשזה מגיע לשרות – מה ה-SLA? זיכרו: במקרים רבים, כש-SLA לא מצוין, מדובר על יום העסקים הבא (NBD), וזה קורה במיוחד כשמוכרים לעסקים קטנים, קחו את זה בחשבון.
אלו לדעתי נקודות חשובות מאוד שכדאי לקחת בחשבון. חשוב לשים לב לאותיות הקטנות ואם אפשר – עדיף לראות הדגמה של הדברים לפני הרכישה.
בפוסטים קודמים דיברתי על יתרונות ופונקציואנליות של סטורג' מבוסס קוד פתוח. סטורג' פתוח ברוב המקרים יתקבל בזרועות פתוחות במקרים בו:
מדובר במוסד אקדמי ששם יש אנשים טכניים רבים במחלקת ה-IT שיוכלו להיכנס "לקרביים" של הסטורג' ולהגדיר דברים רבים גם ללא התמיכה הטכנית של יצרן תוכנת הסטורג'
בחברות המאמצות קוד פתוח כעקרון כך שאין להם בעיה להשתמש במוצר מבוסס קוד פתוח ויש להם את הכ"א לטפל בבעיה או בהגדרות.
סטארטאפים
פתרונות סגורים לעומת זאת – הם הרוב המוחץ כרגע בישראל, החל מפתרונות NAS פשוטים לעסק הקטן, המשך בפתרונות SAN עם חיבורי FC (כלומר Fiber Channel) וכלה בפתרונות המכילים לא רק את שכבת הדיסקים/LUN וכו' אלא גם פתרונות לפרוטוקולים כמו NFS/CIFS ולאחרונה פה ושם ישנם פתרונות שמציעים בנוסף גם Object Storage. מכיוון שכל יצרן נותן לזה שם מפוצץ אחר, נקרא להם בפוסט זה "פתרון משולב".
להלן כמה נקודות שאולי כדאי לחשוב עליהם לפני שרוכשים סטורג' חדש או מחליפים ישן או מרחיבים:
צריך NFS/CIFS?
אם נקנה מחר פתרון SAN שכל מה שהוא נותן לנו זה iSCSI, אנחנו לא נקבל שרותים כמו CIFS/NFS. זה נראה חסרון קריטי במבט ראשון, אך מצד שני לא חסרים Appliance וירטואליים (שרצים כמכונות VM) שיתנו את אותן פונקציונאליות, בין בפתרון מבוסס קוד פתוח, או פתרון סגור לחלוטין. אותם Appliance עולים כסף (למעט אם הקמת מכונת לינוקס ובחברה יגדירו את הדברים) אך במקרים רבים אותם Appliances יעלו פחות מרשיון CIFS או NFS ופחות מפתרון משולב וישנם גם Appliances שעובדים כצוותא בצורה מעולה כ-Cluster (אקטיבי/אקטיבי או אקטיבי/פאסיבי). אפשר כמובן גם להשתמש ב-Windows עצמו כשרת קבצים לדוגמא (אם כי אינני בטוח שזהו פתרון טוב לאלפי חיבורים סימולטנית). חשוב לזכור: לא חשוב כמה הסטורג' יהיה יקר, מימוש דברים כמו NFS/CIFS מבוצע בתוכנה בלבד והכל עניין של מימוש. יש מימושים טובים יותר ויש מימושים טובים פחות הן ב-Appliances והן בסטורג'.
פתרון Cluster?
פתרון Cluster הוא פתרון מעולה לשרידות, הכל נכתב כפול ואם אחד נופל, השני ממשיך לתת שרות וכשאותו אחד שנפל הוקם, יש סינכרון ביניהם מבחינת קבצים. הבעיה בד"כ? המחיר. אם נניח פתרון סטורג' יחיד עולה 40,000$ (סתם זורק מספר), פתרון Cluster יעלה הרבה יותר מ-80,000$ בגלל הרשיון. על זה אפשר להתגבר כמובן, אך הבעיה המרכזית שבגינה חברות מחליטות לעבור לפתרון סטורג' אחר – הינם מחירי ההרחבות. אם נרצה להוסיף מגש, נצטרך כפול (וכמובן כפול דיסקים). מגש האצה? אותו דבר. אם תסתכלו באינטרנט על מחירי דיסקים ל-Enterprise (ולא משנה אם מדובר בדיסק מכני או SSD) – אתם תוכלו למצוא בכל מיני אתרים גרפים שמראים על ירידות מחירים, בשעה שאצל יצרני סטורג' אין כמעט דבר כזה. דיסק עולה 700$ היום והוא יעלה 700$ (אם לא יותר) גם עוד חודש. בלא מעט מקרים, כשלסטורג' יש כבר מעל שנתיים או שלוש "ותק" – תראו יותר ויותר חברות שכבר מוכנים לקחת סיכון ולקנות דיסקים ממקור חיצוני אחר ולא ספציפית מהיצרן (חשוב לשים לב שפורמט הסקטורים יכול להיות שונה, כמו במקרים של NetApp אם כי יש כלים בלינוקס שיכולים לשנות את פורמט הסקטורים למה שתרצו ובכך להשמיש דיסק "זר" לסטורג').
מעבר לפתרון Scale Out
מדי פעם אני נשאל "מתי לדעתך כדאי לחשוב על מעבר לפתרון Scale Out?" ותשובתי היא פשוטה: כמה טרהבייט של מידע יש לך? ככל שכמות המידע שלך גודלת ועוברת נפחים של עשרות טרהבייטים (נניח 80-100) – יהיה כדאי לחשוב על פתרון Scale Out.
בפתרונות Scale Out דברים רבים "נזרקים" החוצה בהשוואה לעולם הסטורג' עם ראש אחד או כפול. כך לדוגמא, כל האחסון מבוצע על שרתים (אם כי תמיד אפשר לחבר להם JBOD). ליצרן התוכנה לא משנה ממש איזה שרתים יש לך (כל עוד הם עומדים בפרמטרים מסויימים) וגם את הדיסקים אתה יכול לרכוש בעצמך מאיזה גורם שתרצה. ב-Scale Out עובדים יותר דרך Ethernet (או Infiniband – תלוי בכם) בחיבור Copper או סיבי (החלטה שלכם) כאשר הרשת בין השרתים צריכה להיות מינימום 10 ג'יגהביט (מומלץ יותר 40 או 50 ג'יגהביט). לא חייבים שהכל יהיה Flash אבל צריך כמה וכמה דיסקים SSD ומה שהכי חשוב – הכל מבוסס תוכנה וכאן מגיע שלב מעניין: רוב מוחלט של המשתמשים ב-Scale Out אינו פוסל פתרון מבוסס קוד פתוח (כמו CEPH) ומבחינת פונקציונאליות – מה יש לקוד הסגור, יש גם לקוד הפתוח. כמובן שאינני ממליץ להוריד מהאינטרנט ולהתקין אלא לרכוש את התוכנה (תצטרכו תמיכה, האמינו לי) כך שבסופו של דבר השיקול העיקרי כאן הוא המחיר רשיון ופחות מחיר שרתים (אין שום בעיה להשתמש בשרתים מדור קודם או לפניו).
עוד נקודה שחשוב לזכור בכל הנוגע ל-Scale Out: אם צריך יותר ביצועים, לא מרחיבים יותר זכרונות / מחליפים למעבדים מהירים יותר – אלא מוסיפים כל פעם שרתים נוספים שיריצו את התוכנה, וכך גם כמות המקום הפנויה גודלת והביצועים גדלים.
זהירות עם מנהלי שיווק/מכירות
לא פעם ולא פעמיים ישבתי בישיבות הקשורות למכירת פתרונות סטורג' ושמעתי את אנשי השיווק של יבואני פתרונות סטורג', ולא פעם מצאתי את עצמי מתאמץ שלא לאמר לנציג השיווק "די כבר עם השטויות שאתה מדבר". ניפוח, הגזמה, הסתרת פרטים ולפעמים גם הטעיה – הם חלק מהכלים שמשתמשים נציגי שיווק שונים בכדי למכור ללקוח פתרונות, ולכן אני ממליץ לקחת יעוץ בלתי תלוי בכדי לקבל החלטה ובשביל לסנן את את ההצעות ולשלות את המוקשים מההצעות על מנת שתוכלו לקבל תמונה אמיתית מה מומלץ ומה עדיף לוותר.
שוק הסטורג' בישראל נשלט חזק ע"י יצרניות הסטורג' הקנייניות כמו Netapp או Dell/EMC. לכו לכל חברה גדולה וחוץ מערימות השרתים, אתם תראו איזה פתרון סטורג' קנייני אחד או יותר (כולל את אותו אחד לרוצים להפריש לגמלאות אבל עדיין יש איזו מחלקה עקשנית שמעדיפה להשתמש בו). אם תשאלו את המנמ"ר לגבי סטורג' מבוסס קוד פתוח – סביר להניח שתקבלו תשובות של "אולי בעתיד", "זה לא בשל מספיק" וכו'.
ישנן לא מעט מערכות סטורג' בקוד פתוח שהן בהחלט יציבות אבל חברות מהססות או מסרבות להכניס כי "מי יתן לי תמיכת חרום ב-2 בלילה אם זה קרס?". כשזה קורה במערכות קנייניות אז התשובה די פשוטה: חברת האינטגרציה שהקימה לך את המערכת נותנת לך שרות על כך תמורת כך וכך אלפי (או עשרות אלפי, תלוי בסטורג' וכו') שקלים לשנה, כך שאם חיים האינטגרטור האהוב עליכם נמצא אי שם בטיפוס בהרי ההימליה, מישהו אחר יבצע את העבודה במקומו ואתם תקבלו שרות מאותה חברת אינטגרציה.
מכאן נעבור לצד הטכני: האם מערכות סטורג' בקוד פתוח יכולות להוות תחרות מול סטורג' קנייני מבחינה טכנולוגית? התשובה: כן. האם הן יכולות לתת את 3 השרותים העיקריים שחברות מחפשות (CIFS/SMB, NFS, iSCSI)? בחלק המקרים. האם הן יכולות לגדול (Scale Out)? גם – בחלק מהמקרים. על מנת לפשט דברים, יצרתי טבלה פשוטה עם 3 המתמודדים הידועים בקוד פתוח, מה הם מסוגלים לתת ומה לא.
סוג מערכת
NFS
iSCSI
CIFS/SMB
Scale Out
Scale Up
ZFS
2✔
1✔
✔
3✔
GlusterFS
✔
✔
4✔
Ceph
✔
✔
✔
✔
1 תמיכת iSCSI ב-ZFS על לינוקס עבור VMWare כולל תמיכת VAAI מחייבת Kernel 4.4 ומעלה. 2 תמיכת NFS ב-ZFS על לינוקס תלויה בגירסת הפצת הלינוקס 3 ניתן לעבוד עם ZFS בלינוקס כ-Cluster בשימוש כלים כמו Sanoid או PaceMaker. 4 למרות שניתן לעבוד עם GlusterFS ב-2 שרתים – הדבר אינו מומלץ מעבר לרמת POC.
אלו המערכות העיקריות. לכל מערכת יש מספר גרסאות מסחריות (למעט GlusterFS). מערכת כמו ZFS ניתן לרכוש מערכת עם "ברזלים" ישירות מ-Oracle או ניתן להתקין FreeNAS, או להקים על שרת לינוקס עם הפצת Debian לדוגמא. תוכנת Ceph ניתנת לרכישה מ-רד-האט או מ-SuSE.
כשזה מגיע לתמיכה/תחזוקה – הדברים שונים בהתאם לגודל העסק/חברה:
לעסק קטן שמחפש סטורג' ואולי סטורג' עם שרת ב-Standby (כלומר Active/Passive – כ-Scale Up) הייתי ממליץ לבחור פתרון מבוסס ZFS. אם הלקוח מחפש פתרון Scale Out של כמה טרהבייט, אז אמליץ על GlusterFS וחוזה תמיכה עם אינטגרטור.
לעסקים בינוניים וגדולים, אם העסק מחפש פתרון מבוסס קוד פתוח ב-Scale Up, הייתי ממליץ על ZFS ופתרון Scale Out מבוסס Gluster. אם החברה מחפשת פתרון Scale Out בגדלים של Petabyte, אני ממליץ על Ceph. במקרים של GlusterFS ו-Ceph אני ממליץ לחברה לרכוש את התוכנה מהיצרן כולל תמיכה, כך שהאינטגרטור יתן תמיכה ואם יש עדיין בעיה – ניתן לפנות ליצרן התוכנה כך שבכל מקרה החברה מכוסה מבחינת תקלות תוכנה.
לחברות גדולות המחפשות פתרון סטורג' גדול מבחינת כמות DATA (שוב, פטהבייטים ומעלה) – אני ממליץ על ישיבה ויעוץ לגבי הפתרון מכיוון שבכל מקרה הפתרון הוא יקר ויש צורך לשמוע את 2 הצדדים (פתרון קנייני ופתרון מבוסס קוד פתוח).
בכל אחד מהסוגי לקוחות, הפתרונות המוצעים כוללים פתרון שרידות כך שלמעט תקלות חומרה או הפסקת חשמל, המערכת אמורה לשרוד נפילה אם יש תקלת תוכנה בסטורג' עצמו. אגב, בהזדמנות זו אני רוצה להדגיש: כאשר אתם קונים פתרון סטורג' שהוא Scale Up מ-NetApp או Dell/EMC, פתרון השרידות שלו הוא חלקי: זה שיש בקר RAID כפול, 2 מעבדים – תקלות כמו בעיית זכרון (ECC יכול לתקן תקלות עד גבול מסויים), או בעיה בלוח האם ב"ראש" – הסטורג' יפול, וכדאי לקחת זאת בחשבון כשרוכשים פתרון.
לסיכום: לכל מטבע יש 2 צדדים וכך גם לפתרונות סטורג'. היתרון בסטורג' פתוח הוא זה שאתה יכול לבחור לך את החומרה משלך ואפשר לקבל ביצועים יותר טובים מסטורג' קנייני. החסרון הוא שיש צורך בידע טכני רב כדי לנהל זאת. היתרון בסטורג' סגור הוא שמה שקנית ניתן לך עם שרות ואחריות של היצרן (אם כי במחיר תחזוקה שנתית גבוה). כשזה מגיע לעומת זאת לסטורג' Scale Out לאחסון פטהבייטים ומעלה , לסטורג' מבוסס קוד פתוח יש יתרונות בכך שיש גופים רבים המעורבים בכתיבת הקוד ונסיונו (כולל יצרני דיסקים וכו') ומדובר על פתרון חזק ויציב עם גב יצרן התוכנה ושיהיה הרבה יותר זול מכל פתרון Scale Out סגור. זו הסיבה לדוגמא שגופים מדעיים רבים בחו"ל משתמשים בפתרונות אלו.
הערה: הפוסט הבא נכתב כטור דעה אישית בלבד ואינו בא "לתקוף מתחרים"
כולנו שמענו על הצרות עם Meltdown ו-Spectre. בחברות מסויימות מיהרו להטמיע עדכוני BIOS/UEFI רק כדי לראות מערכות שבאופן רנדומלי מבצעות Cold Reboot ללא השארת עקבות והצהרות מצד היצרנים לא להתקין את העדכונים האחרונים ואם הם הותקנו – יש לבצע Rollback.
אבל חברות יצרניות Storage לעומת זאת, מעדיפות בכל מה שקשור לפתרון אכסון חומרתי (קופסאות פיזיות כמו FAS ואחרים מיצרנים שונים) להכריז כי "אצלנו הפירצה הזו לא רלוונטית ואין מה לתקן/לעדכן". קחו לדוגמא את דף הסטטוס של NetApp. יש לך Storage חומרה? אתה מוגן. יש לך פתרון Storage שרץ על פתרון ויורטואליזציה? לך ליצרן פתרון וירטואליזציה. אותם תשובות פחות או יותר תמצאו אצל כל יצרני ה-Storage, מבוססי חומרה או תוכנה.
תסלחו לי, אבל מדובר לדעתי האישית בחתיכת בולש*ט!
אני רוצה להפנות את תשומת לבכם למכשיר שאולי אתם מחזיקים כרגע ביד, או שנמצא על שולחנכם או בכיסכם: הסמארטפון שלכם. לא חשוב אם יש לכם אייפון או מכשיר מבוסס אנדרואיד של יצרן גדול וידוע. המכשיר שלכם יודע לבצע Boot והרצת דברים חתומים ומאושרים בלבד. במכשירי אנדרואיד של יצרנים כמו סמסונג, גוגל, LG, מוטורולה לדוגמא, אם תרצה לפרוץ את המכשיר ולשים לו ROM אחר, לא תוכל לעשות זאת אלא רק אם תבצע unlock למכשיר וברגע שתבצע – כל הנתונים האישיים שלך ימחקו מהמכשיר כולל שירים ווידאו שרכשת. באייפון אין בכלל אפשרות כזו. במידה ותנסה להתקין באנדרואיד תוכנה חיצונית שהורדת כקובץ APK, המכשיר לא יתן לך לעשות זאת אלא אם תלך להגדרות ותאפשר לו התקנה ממקורות חיצוניים (ואז תקבל חלונית אזהרה). באייפון זה יותר הדוק בכך שאינך יכול להתקין תוכנות חיצוניות שלא מהחנות ותצטרך לבצע jailbreak ולהתקין מס' תוכנות נוספות כדי לפרוץ את המכשיר. אך כמו שכולנו יודעים, גם לאנדרואיד וגם לאייפון היו (ויש) נוזקות, פריצות ועוד דברים אחרים, לא חשוב כמה המכשיר סגור, עדיין ניתן לפרוץ אותו כולל במערכות הפעלה החדשות וגם לאחר עדכונים, תמיד מישהו ימצא דרך לפרוץ.
עכשיו נחזור לעולם ה-Storage. גם כאן, לא חשוב מה החברות יעשו בכדי לא לאפשר להריץ קוד חיצוני, תמיד תהיה דרך לפרוץ אל קופסת האחסון. זה יכול להיות דרך ממשק ה-WEB לדוגמא ואם הפורץ מספיק מתוחכם, הוא יעלה קובץ מקומפל סטטי (כלומר שלא תלוי בספריות הבינאריות שנמצאות בקופסת האחסון) שנותן לו shell לדוגמא.
כיום, מה שבד"כ רואים בפריצות למערכות, זה שמנסים לפרוץ אל השרתים ומכיוון שלשרתים אין גישה לכל מה שנמצא על ה-Storage, אפשר לגשת דרך השרת רק לחלק מהמידע. עכשיו תנסו לחשוב על פורצים מתוחכמים וממומנים. תחשבו על חברות מתחרות שיש ברשותן מאות מילונים/מיליארדי דולרים, תחשבו על מדינות כמו סין ורוסיה שמחזיקות צבא של פורצים ושהן מעוניינות במידע שלך. גם באותם גופים קוראים חדשות והם קוראים שיצרניות ה-Storage מתחמקות והן לא הולכות לבצע עדכוני Meltdown/Spectre. עכשיו אותם פורצים פשוט צריכים לשנות אסטרטגיה: עכשיו הם צריכים בעצם לפרוץ לתחנת עבודה שמריצה Windows או מק או לינוקס ומשם לפרוץ לממשק ווב או לקונסולה (CLI) של ה-Storage, להעלות משהו כמו busybox ואז להשתמש ב-חורים Spectre/Meltdown כדי לקבל מידע סודי/פנימי/חסוי. (הנה משהו שאולי יכול לעזור לכם: בדקו אם יש לכם ACL שנותן גישה לממשק רק למכונות מסויימות בחברה).
מדוע החברות Storage עושות זאת? אני יכול רק לנחש: אם הם יתקינו את הטלאים נגד Spectre/Meltdown – תהיה ללקוחות הנחתה רצינית מאוד בביצועים. כמה? אני יכול להמר בסביבות ה-5-40% תלוי כמובן כמה ה-Storage חדש או ישן. את הלקוחות לא יעניין שהחור קשור למעבדים של אינטל, הם יפנו אצבע מאשימה ליצרני ה-Storage ויצרניות ה-Storage יצטרכו להחליף לוח עם כמעט כל החומרה (למעט כרטיסים וספקי כח..) והמחיר לדבר כזה הוא אסטרונומי מבחינתם.
לסיכום: האם הטיעון של יצרני ה-Storage יחזיק משהו? אני בספק. לחברה הראשונה שיפרצו ותהיה הוכחה שהפורצים חדרו דרך הממשקים והשתמשו ב-Spectre/Meltdown, תהיה לדעתי גל תביעות נגד היצרנים. תזכרו: כלקוחות, ממש לא מעניין אתכם איזה מעבדים ואיזה ציוד נמצא על לוח האם של ה-Storage, אתם רוצים ביצועים נטו, וגם אם יהיה שם מעבדים של ARM זה לא ממש יעניין אתכם.
בחודש יולי שנה שעברה שוחררה גירסת 0.7.0 עם ערימות של תיקונים ופונקציונאליות חדשה שתוכלו לקרוא עליה