קונטיינרים: ה"קרב" בין OpenShift ל-Docker DataCenter

בפוסט הקודם שכתבתי כאן על קונטיינרים וחברות מסחריות, ניסיתי להסביר מעט על קונטיינרים ועל המוצרים שנמכרים בארץ כאשר התרכזתי ב-2 מוצרים: ה-Docker DataCenter ומולו ה-OpenShift (גירסה מסחרית או גירסת Origin שהינה קוד פתוח) – עבור שוק ה-Enterprise. בפוסט זה אשווה קצת יותר (בצורה כללית) בין המוצרים ואנסה להסביר היכן כדאי להוציא הזמנת רכישה והיכן כדאי "לדלג".

לפני כן, קצת פרטים עליי: במסגרת העסק שלי תוכנת ה-OpenShift נמכרת, אך במקביל הח"מ נותן שרותים לחברות כמו מטריקס בכל הנוגע ליעוץ ואינטגרציה של מוצרים כמו Docker DataCenter (וגם OpenShift המסחרי או הפתוח). מטריקס גם מוכרת (אם תבקשו) את ה-OpenShift Container Platform של רד-האט, כך שלא מדובר בתחרות מול מוצר שאני מייצג "בלעדית". מעבר לכך, לראשונה אני אביא בפוסט זה מחירים אמיתיים מתוך אתרים שונים שמוכרים את המוצרים הנ"ל בחו"ל כך שתוכלו להשוות ולהחליט, במידה והחלטתם להתחיל להשתמש בקונטיינרים.

בימים האחרונים השתמשתי בגירסת ה-Trial ל-Docker DataCenter (ובקיצור: DDC), למדתי אותה, הקמתי אותה אצלי ב-LAB הקטן שלי. השתמשתי ב-Swarm שבתוכו (שזה בעצם ה-Scheduler ועוד) ובשאר הכלים שגירסת ה-Enterprise כוללת. הייתי צריך להקים כ-5 מכונות וירטואליות (Nodes) כדי שהדברים יעבדו, עוד לפני שיכלתי להקים קונטיינר אחד. בסופו של דבר, המערכת עבדה בצורה טובה, יחסית. (אם כי נתקלתי באיזה באג או 2 שמצאתי להם "עיקוף").

מבחינת מחיר: DDC אינו זול. מחיר גירסת ה-Enterprise פר Node הוא 1500$ לשנה (כפי שניתן לראות כאן, גללו לאמצע הדף). על מנת להרים מערכת Enterprise, תצטרכו לרכוש לפחות 5 רשיונות: manager, registry, cache – אלו הם חלקים שרצים כ-VM נפרדים ב-DDC, עוד Node ל-Worker (שעליו בתכל'ס רצים הקונטיינרים) ותצטרכו מינימום עוד אחד אם אתם רוצים שרידות ועמידה בעומסים. (אפשר כמובן להריץ את החלקים השונים כקונטיינרים, אבל Docker ממליצים להרים את החלקי ניהול כמכונות VM נפרדות), כלומר אנחנו מתחילים במחיר של 7500$ לשנה. כל Node נוסף – עוד $1500.

הבעיות עם DDC פחות קשורות לבאגים או תכונות, אלא בעיה כללית שיש לחברת Docker בכל מה שקשור ל-Enterprise. הבעיה הראשית שלהם מאוד מזכירה את ההתנהגות של חברת רד-האט בצעירותה: רד-האט היתה משחררת גירסת לינוקס חדשה כל שנה ושוברת את התאימות הבינארית בין גירסה לגירסה. גירסה 5 לא תאמה לגירסה 4, גירסה 6 לא תאמה ל-5, גירסה 7 היתה עולם אחר לגמרי שלא תאם לגרסאות קודמות מבחינה בינארית. כלי ניהול הגיעו ונעלמו כלעומת שבאו, ויצרני תוכנה וחומרה התעצבנו מכל המהלכים הללו והן הביעו את דעתן בשיחות מול רד-האט ובעיתונות הטכנולוגית. לקח לרד-האט במשך שנתיים להבין שהדרך הזו אינה מקובלת לא על יצרני תוכנה וחומרה, ולא על Enterprise וכך נולדה משפחת ה-RHEL (כאשר כל הפיתוחים ושבירת התאימות עברו לגירסת Fedora), וכיום RHEL ניתנת עם תמיכה ועדכונים ל-10 שנים. ב-Docker לעומת זאת, שבירת התאימות היא עניין שבשגרה לגבי מוצרי הקוד פתוח, ומה לגבי הגירסה המסחרית שחברות משלמות? אה, לזה הם מוכנים לתת עדכונים ותיקונים למשך .. שנה אחת. מי בדיוק ה-Enterprise שמוכן לקנות מוצר שיהיה לו תמיכה ותיקונים לשנה אחת בלבד ובשנה אחר כך ב-DDC תישבר התאימות? שאלה מעולה!

ב-רד האט, למודי הנסיון, הדברים שונים לחלוטין.

ברד-האט יודעים שחברות לא ששות כל כך מהר לשלם עבור מוצרים שמיועדים לסביבות פיתוח, טסטים, QA, סביבות אוטומציה וכל דבר שאינו פרודקשן, ולכן רד האט אומרת: קחו את מוצר ה-OpenShift Container Platform (ובקיצור: OSCP) בחינם או את גירסת OpenShift Origin היציבה (נכון להרגע זו גירסה 1.4, כל עוד אתה מארח את הכל על התשתית שלך או תשתית הענן שלך), רק תזכור – זה לא מקבל תמיכה! כלומר את OSCP אפשר להרים על הלאפטופ (מספיק מכונת VM אחת או על הפצת הלינוקס במכונה ללא VM) או בשרתים הפנימיים לפיתוח וכו'. מעוניין בגירסה מסחרית עם תמיכה? הנה המחירון של Grey Matter. כפי שאתם יכולים לראות, על כל Node המחיר הוא 2724 ליש"ט ואם ה-Node הוא שרת פיזי, המחיר הוא 6810 ליש"ט (זה לפני מו"מ כמובן) עם תמיכה לשנה, ויש גם מחיר ל-3 שנים תמיכה, סטנדרט או פרימיום.

כלומר אם נניח יש לך 4 מכונות VM בפרודקשן שיריצו את ה-OpenShift והקונטיינרים, ושאר המכונות הם פיתוח, טסטים וכו' ואתה רוצה שרות תמיכה מרד-האט למכונות הפרודקשן, אתה יכול לרכוש 4 רשיונות. זה בדיוק כמו שאצל חברות רבות שרתי הפרודקשן מריצים RHEL עם רשיונות ואילו שאר המכונות של העובדים, פיתוח, טסטים וכו' – מריצים CentOS.

בסופו של יום, 2 המוצרים מציעים טכנולוגיות שונות. האחת (DDC) משתמשת ב-Swarm כדי לנהל את ה-Scheduling, Load Balancing, FT וכו' ואילו השניה משתמשת ב-Kubernetes. רוצה לדעת מי יותר פופולרי? תשאל את המפתחים ואנשי ה-Devops בחברתכם מי מכיר מה, אתה תקבל תשובה מהר מאוד מדוע Kubernetes כה פופולרית (כי היא קלה להתקנה וניהול בהשוואה ל-Swarm). ה-OpenShift של רד-האט תומך בגדילה של עד 1000 Nodes, ועד 120,000 pods. במילים אחרות, עם מערכת OpenShift אחת אתה יכול תיאורתית לארח את האתרים ואפליקציות בגדלים ענקיים!

לסיכום: DDC הוא מוצר טוב, ואתה תצטרך אותו אם אתה רוצה להריץ קונטיינרים על Windows (ורק על Windows). אם לעומת זאת הכל אצלכם בלינוקס, אני ממליץ להסתכל על המוצר השני שמשתמש בתקנים סטנדרטיים, במערכת Scheduling מאוד פופולרית ושיודעת להשתלב עוד מהרגע הראשון במערכת הקיימת שלכם.

על תשתית קונטיינרים לחברות מסחריות

[stextbox id="info" caption="גילוי נאות"]"חץ ביז" הינו עסק שמוכר שרותי אינטגרציה ויעוץ למספר מוצרים לתשתית קונטיינרים[/stextbox]

מערכות קונטיינרים בפלטפורמות שונות (קרדיט: Wikibon)

יותר ויותר חברות שומעות כיום את המושג "קונטיינרים" ואותם עסקים וחברות גדולות, בין אם הם בנקים, תעשיה פיננסית, בטחונית, רפואית ועוד – מעוניינות לשלב את טכנולוגיות הקונטיינרים, אבל כל מי שבתחום יכול לאמר לכם שהתחרות גדולה ויש מספר חברות שמציעות פתרונות שונים כולל רד-האט, סוזה, Docker (החברה), ועוד, והאמת – גם לאנשים מקצועיים די קשה להחליט מה לקחת, ומשווקים שונים מנסים לדחוף הצעות שונות לחברות. איך אמר לי היום מישהו בכיר בחברה גדולה: "חץ, השקענו מיליונים ב-ESXI, אין מצב שניפטר מזה!"

אז אולי נתחיל בדבר הכי בסיסי: תשתית הוירטואליזציה אינה מתייתרת בגלל הכנסת קונטיינרים, אלא להיפך – תשתית הקונטיינרים משתמשת בפתרונות וירטואליזציה (ולא חשוב איזה פתרון וירטואליזציה יש לך!) כדי להריץ קונטיינרים. אפשר כמובן להתקין מערכת הפעלה על הברזל עצמו כמו Red Hat Atomic (או הגירסה החינמית מבוססת CentOS) ולהתקין עליה קונטיינרים, אבל אז בעצם .. איך תנהל את השרתים? מערכת Atomic לא מאפשרת להתקין תוכנות נוספות על הברזל עצמו אלא אך ורק להריץ קונטיינרים, לכן בד"כ הדבר המומלץ הוא להשתמש במערכת לניהול וירטואליזציה, ויצירת מכונות VM שעליהן ירוץ פתרון הקונטיינרים.

בנוסף, פתרון של קונטיינרים עוזר לנצל בצורה טובה יותר את התשתיות שלכם. עשו נסיון פשוט: הקימו VM לינוקס עם 2 או 4 ליבות וכמות זכרון מספקת והתקינו עליו אפליקציה חשובה לכם. הריצו את ה-VM והאפליקציה ומדדו את ניצול הליבות. אם אתם רואים שניצול הליבות אינו מלא, אז אפליקציה כזו יכולה להיות מועמדת מעולה להרצה בקונטיינר, שם תוכלו להריץ אותה מספר פעמים עם אותם משאבים (כאשר אתם מקבלים "על הדרך" Load Balancing, High Availability מפלטפורמת הקונטיינרים) . אפשר גם להריץ אותה עם משאבים נמוכים יותר אם אינכם רוצים שרידות.

(מכיוון שבלוג זה פונה לקהל מאוד רחב, החל במתחילים ועד המקצוענים, אני ממליץ לקרוא את הקובץ PDF הזה כדי להבין מה התחרות שיש מבחינת פלטפורמות, ההבדלים, איך הם רצים וכו'. ב-Wikibon כתבו מסמך מאוד רציני ומובן).

עתה נחלק ל-2 את החברות בארץ: יש כאלו שקוד פתוח זה "בעורקים" שלהם – יש להם צוותים שמכירים לינוקס מאוד לעומק, נסיון עשיר ב-Python ו-Go והם יכולים לקמפל לינוקס קרנל בין פיהוק למשנהו ואם יש בעיה בתוכנת קוד פתוח – מישהו בצוות יכול לחטט ולתקן. לאותן חברות שמחפשות פתרון קונטיינרים מקיף אני פשוט ממליץ ללכת על OpenShift Origin על תשתית וירטואליזציה ולהתחיל להשתמש. כל מה שאתם צריכים בשביל להריץ קונטיינרים, להקים, לבנות, Load balancing, HA וכו' וכו' – הכל כבר שם. תורידו מה-GIT ותתקינו ואין לכם צורך לשלם על כלום.

ב-95% מהמקרים האחרים – חברות בד"כ יעדיפו מוצר מסחרי עם תמיכה מלאה של היצרן, עדכונים מהיצרן וכו' וכאן בישראל נמכרים 2 מוצרים: Docker Datacenter שנמכר ע"י מטריקס ו-OpenShift שנמכר ע"י העסק שלי (אם כי, לשם הגילוי נאות וה"פרסומת", העסק שלי אינו היחיד שמוכר אותו, רק שכאן תקבלו משהו .. טיפה יותר מקצועי. הדגמות וידאו על Open Shift, אגב, בקרוב יופיעו בערוץ יוטיוב של חץ ביז).

מכיוון שאינני מרוויח רווחים גדולים ממכירות מוצרים, אין לי בעיה להיות הגון ולהמליץ אלו מהמוצרים לסיטואציות שונות:

  • אם אתם חושבים להקים מכמות של כמה מכונות בודדות (VM או פיזי) ועד כמה עשרות כאלו (הם נקראים Nodes) – אז מבחינת תמחור, ה-Docker Datacenter זול בהרבה מהפתרון עם OpenShift. בנוסף, אם מערכת ההפעלה העיקרית שלכם היא Windows והקונטיינרים שלכם יריצו קוד שרץ על מערכות מיקרוסופט – Docker Datacenter הוא הפתרון היחידי כרגע המתאים לפלטפורמות מיקרוסופט.
  • אם לעומת זאת אתם מתכננים על מאות Nodes ומעלה – הפתרון של OpenShift שווה יותר (וזול יותר)
  • אם אתם מעוניינים להקים תשתית חדשה לגמרי שתהיה נפרדת מתשתית הוירטואליזציה הנוכחית שלכם ושאותה תשתית חדשה תריץ קונטיינרים – אז אני ממליץ לרכוש את ה-OpenStack החדש (שם קוד: Magnum) שדואגת גם לתשתית כולה (Compute, Network, Storage, Authentication, Images וכו') וגם להרצת קונטיינרים, בניה, LB, HA וכו'. גם רד-האט וגם SuSE ישראל מוכרים את OpenStack Magnum. אינני יכול לפרסם מחירים של אף מוצר אבל מה שאני כן יכול לרמוז – זה שכדאי להתעניין אצל 2 הספקים במחירים. התחרות רצחנית!

כדאי לזכור משהו חשוב: אין מעבר קל בין Docker Datacenter ל-OpenShift. שתיהן אמנם משתמשות ב-Dockerfile כדי להרים קונטיינרים מבוססי Docker, אולם כל המערכות "מסביב" הינן שונות לחלוטין. ב-Docker Datacenter משתמשים ב-Docker Swarm ואילו ב-OpenShift משתמשים ב-Kubernetes. אפשר לייצא ולייבא קונטיינרים דרך סקריפטים אבל מנסיון – זה לא כיף גדול וזה די מורכב.

לסיכום: למעט מכונות VM שמצריכות חיבור לציוד פיזי יעודי (כרטיסים מסויימים וכו'), אפשר להעביר את רוב הדברים שרצים על VM לרוץ על קונטיינרים (כשמדובר על VM שמריץ לינוקס), קל מאוד לשכפל קונטיינרים ובתוך אותן פלטפורמות השרידות, עמידה בדרישות ובחיבוריות מצד גולשים – כבר כלולה. גם מבחינת אורך חיים של הקונטיינרים החיים קלים. אין עדכונים, יש בניה מחדש של קונטיינרים והרצתם עם העדכונים שכבר מותקנים. בישראל יש 2 מוצרים גדולים וידועים שנמכרים ומקבלים תמיכה פה בארץ וכדאי לשקול את היתרונות והחסרונות של כל אחד לפני רכישה.

תכירו את Open Shift

יותר ויותר חברות כיום משתמשות בקונטיינרים להרצת אפליקציות במקום להרים שרתים וירטואלים – כדי להריץ את אותן אפליקציות. הסיבות לכך די ברורות: קונטיינר אינו זקוק למערכת הפעלה מלאה, קונטיינרים לא חייבים להיות בגדלים של VM ויכולים להיות הרבה יותר קטנים (מבחינת דיסק, זכרון וצרכי מעבד), וכשזה מגיע לחישובי ליבות – עם קונטיינרים אפשר לרדת גם לגדלים של עשירית ליבה לדוגמא אם האפליקציה שרצה על הקונטיינרים לא מריצה משהו כבד או שמדובר בטסט קטן.

אם נסתכל במצב כיום ב-Corporate, ישנם דרישות ל-VM נוספים כל הזמן. מתכנתים רוצים לנסות דברים, להריץ מספר גרסאות במקביל, לקבל פידבק ממשתמשים, או שצריכים להוסיף VM כדי לעמוד בעומסים. ב-Corporate, בניגוד לחברות קטנות וסטארט-אפים, תהליך הקמת ה-VM הוא תהליך לא קצר. המשתמש מגיש את דרישותיו לגבי ה-VM, ה-IT לא מוכן תמיד לאשר, צוות הנטוורקינג אולי לא אוהב את ההגדרות (במיוחד אם הדורש מבקש … סוויץ' וירטואלי חדש במערכת הוירטואליזציה.. מנסיון). גם למחלקת אבטחת מידע יש מה לאמר פר VM, כך שתהליך שטכנית אמור לקחת דקות ספורות – לוקח ימים, ולפעמים שבועות ומעלה.

אם נסתכל בתשתית ה-Corporate במחלקות הפיתוח לדוגמא, נמצא במקרים שרת SCM כמו GIT (או SVN, מרקיוריאל ואפילו רחמנא ליצלן .. CVS וכו'), אלו שהחלו להיכנס לעולם ה-CI/CD הקימו בוודאי שרת Jenkins ואולי כמה Slaves, אם החברה מפתחת ב-JAVA אז יש בוודאי איזה שרת Nexus, בנוסף ישנם מספר שרתים שמריצים אפליקציות Web, שרת Apache או NGINX (או IIS). הכל רץ טוב ויפה (כשזה רץ…), אבל כשצריך להגדיל את התשתית, מישהו יצטרך לחפש כדורים נגד כאבי ראש עם כל הבירוקרטיה שיש ב-Corporate.

עם Open Shift הדברים שונים. Open Shift (שאגב, היא מערכת PAAS לכל דבר ועניין!) משתמשת בקונטיינרים כדי להריץ את מה שאתה צריך כשכל דבר רץ בקונטיינר נפרד. יש לך אפליקציה ב-PHP שצריכה לכתוב ל-MySQL? כמה קליקים ויש לך 2 קונטיינרים, תוסיף Route ושתיהם מדברים אחד עם השני, שתיהם לא צריכים לשם טסטים לדוגמא להיות עם יותר מ-1 ג'יגה זכרון (סה"כ ל-2 הקונטיינרים) ושתיהם יחד לא יצטרכו יותר מליבה אחת של המעבד בשרת וזה ירוץ מעולה תחת POD יחיד (POD זו ההגדרה של מספר קונטיינרים שרצים בקבוצה). רוצים לגדול עם האפליקציית PHP? שתי קליקים עם העכבר בממשק ה-WEB ותוך שניות ספורות יש עוד קונטיינרים שמוכנים לקבל גולשים, ולא – אתה לא צריך לשבור את הראש על Routing, על Load Balancing וכו' – בתוך Open Shift יש את Kubernetes שעושה את העבודה לבד ברקע. כך גם אם קונטיינר מסוים יפול, המערכת תרים מיידית קונטיינר נוסף תוך שניות ספורות (במקום לחכות כמה דקות עד שיקום VM עם כל התהליכים שהוא צריך לאתחל) והמערכת יכולה להמשיך לתת שרות.

מערכת Open Shift באה בעצם להקל על צוותי ה-IT, אבטחת המידע, נטוורקינג וכו'. עם Open Shift מגדירים יוזרים למערכת שנכנסים לפורטל כלשהו, וכל יוזר מקבל "קיצבה" מסויימת של משאבים ובאותם משאבים הוא יכול להרים קונטיינרים עם הדברים שהוא צריך. הוא לא יכול להרים כל דבר שהוא רוצה, יש קטלוג מסודר של אפליקציות או Frameworks שהוא יכול להשתמש בהם (ואם צריך להרחיב – זו אחריותו של מנהל ה-Open Shift).

אז איך בעצם זה עובד? הנה תהליך עבודה פשוט לדוגמא:

מפתח כותב קוד ובודק אותו מקומית. לאחר שהוא מרוצה מהקוד, הוא "דוחף" אותו ל-SCM של החברה ואז מערכת ה-CI/CD נכנסת לפעולה (אם זה פרויקט קיים), מקמפלת את הקוד, מריצה בדיקות או מה שמוגדר ב-Pipeline ולסיום היא פונה ל-Open Shift. ה-Open Shift לוקח את הקבצים הבינאריים (Artifacts לדוגמא) ובונה מהם יחד עם הדברים שצריך (סביבת ריצה וכו') קונטיינר והמערכת מפעילה את הקונטיינר. המפתח יכול לקבל הודעה במייל שהכל מוכן וכשהוא נכנס לפורטל של Open Shift, יש URL שלחיצה עליו תעביר את המפתח לאתר שהקונטיינר מריץ. עכשיו המפתח יכול להוסיף תכונות, לתקן וכו' – והכל חוזר מחדש. מפתחים בד"כ לא עובדים לבד – והמערכת תומכת בקבוצות כך שמפתחים יכולים לעבוד יחדיו על אותו פרויקט.

צריך להריץ Deployment בשיטות כמו Blue-Green או AB? שתי השיטות נתמכות.

אחרי שהקוד מוכן, נרצה להריץ אותו בפרודקשן. מה אז?

כאן מגיע יתרון גדול של Open Shift. לא משנה איזו תשתית וירטואליזציה יש לך, תהיה הפופולרית ביותר או אזוטרית ביותר, בין אם זה מקומית או בענן פרטי או ציבורי – Open Shift תרוץ. כל מה שאתה צריך זה מספר מכונות VM (או ברזלים פיזיים) ו-Subnet כתובות פרטי וציבורי. מה שנשאר לך לעשות זה להקים Open Shift במכונה אחת (או כאשכול), "לשדך" את שאר מכונות ה-VM שיריצו מערכת Atomic Host (זו גירסת לינוקס מאוד מצומצמת שנועדה להריץ קונטיינרים) ומשם לקמפל את הגירסה היציבה ולהריץ אותה עם רפליקציה. מערכת ה-Kubernetes הפנימית תדע להפיץ את הקונטיינרים בין מכונות ה-VM (וכן, יש גם Auto Scaling ו-HA) ואם אתם מריצים את זה בענן, שרות ה-Load Balancer ידע להעביר את התעבורה ל-IP חיצוני (לא צריך ציוד יעודי יותר בתוך החברה שיעשה LB). קונטיינר נופל? VM נופל? המערכת תדע להתאושש לבד.

ומה עם אבטחת מידע? כאן דווקא החיים יותר קלים. עם VM כשיש אבטחת מידע, אתה צריך לעבור מכונה מכונה ולהתקין את עדכוני האבטחה. תארו לכם שיש לכם מאות (או אלפי) VM ואתם יכולים לדמיין לבד את הכאב ראש הכרוך בכך. עם קונטיינרים לעומת זאת, בין אם יש חור אבטחה בקוד שלכם או באחת מהחבילות שהקונטיינר משתמש, כל מה שתצטרכו לעשות זה Rebuild לקונטיינר ואם יש לכם רפליקציה של הקונטיינר, המערכת תוריד כל פעם קונטיינר ותשאיר את השאר רצים (תוך עדכון ה-Load Balancer) כך שמבחינת הגולשים המערכת תהיה זמינה וכך כל הקונטיינרים יוחלפו בגרסאות מעודכנות (בזמן ה-Build המערכת מורידה את הגרסאות של החלקים השונים עם התיקוני אבטחה אוטומטית). כך שכשזה מגיע לבעיית אבטחה, כל התהליך לוקח דקות ולא שעות או ימים!

עד כה כל הטכנולוגיה שדיברתי עליה מדברת על הרצת דברים שכתובים ללינוקס, אבל מה עם אלו שכותבים ב-DotNet? ובכן, מאז שמיקרוסופט ורד-האט חתמו על הסכמי שת"פ, האהבה פורחת ביניהם וכיום ניתן לקחת אפליקציות שכתובות ב- #C עם DotNet ולבנות אותן על לינוקס ולהרים קונטיינר כזה. בשלב זה טכנולוגיות הקונטיינרים של מיקרוסופט עדיין לא עובדת ישירות טוב עם Open Shift אבל אפשר לבנות להריץ אפליקציות כפי שציינתי. אגב, ניתן לשלוט על Open Shift בעזרת ה-CLI גם מתוך Windows (כל מה שצריך זה להתקין Ruby, Git ולהריץ מספר קטן של פקודות).

להלן הדגמה של ASP שרץ עם Open Shift:

הוידאו הבא ידגים איך מקימים מערכת CI/CD מלאה יחד עם Open Shift:

ומה לגבי הטמעת מערכת כזו בחברה?

גם כאן, כמו ב-CloudForms/ManageIQ ישנם מספר גרסאות:

  • יש גירסה שרצה על הענן של רד-האט ומשלמים Pay As you Go, בין אם ב-VM או בברזלים נפרדים.
  • יש גירסת קוד פתוח (גירסה שמהנדסי רד-האט מפתחים, יכולים לצוץ באגים!) שנקראת Open Shift Origin.
  • וישנה גירסת ה-Open Shift Enterprise בתשלום עם תמיכה לשנה או 3 שנים במסלולים שונים.

מבחינת הטמעה וקאסטומיזציה – זה מאוד תלוי בחברה ובדרישות. הקוד של Open Shift כתוב ב-GO.

מבחינת הדרכה – מכיוון שמדובר במוצר שיש לו אינטרקציה ישירות עם מפתחים, QA, IT ועוד – יש צורך בהדרכות (הדרכה בסיסית שיכולה לקחת חצי יום – יום והדרכה שלוקחת קצת יותר ל-IT ולמי שינהל את המערכת).

לסיכום: קונטיינרים יכולים לחסוך הקמת VM מרובים ותחזוקתם. מערכת Open Shift יכולה להקל בצורה רצינית על כל תהליך הקמת סביבות הרצת טסטים, פרודקשן, ועוד. בכל מה שקשור למעבר לענן, Open Shift מקלה על בחירת ספקי ענן ובמקביל מגדילה את המבחר ספקים (כך לדוגמא אפשר להשתמש בספק כמו Digital Ocean עם מכונות במחירים זולים בהרבה מספקי ענן ציבורי ובמקרים רבים החבילה תכלול מספיק תעבורה כך שלא תצטרכו לשלם על כך בנוסף!)

[stextbox id="info" caption="גילוי נאות"]הטמעות והדרכות לגבי מוצר זה מסופקים ע"י "חץ ביז"[/stextbox]

על דיסקים SSD בתצורת NVMe/PCIe

בשנתיים האחרונות נכנסה טכנולוגיית דיסקים (SSD) חדשה לשוק – טכנולוגיית ה-NVMe SSD (או PCI SSD – זה אותו דבר). רבים לקחו את עניין ה-SSD הנ"ל כמשהו שהוא יותר אבולוציה מאשר רבולוציה. עד היום היה לנו דיסקים SATA, NL-SAS, SAS ועכשיו יש לנו PCI/NVMe. לא?

זהו, שלא כל כך.

טכנולוגיית ה-NVMe משנה את כל עניין התקשורת של הדיסק SSD עם המחשב. בעבר בכל שרת שמכבד את עצמו היה בקר RAID שאליו היו מחוברים דיסקים. בחלק מהמקרים הדיסקים היו מחוברים ל-2 בקרי RAID, בחלק מהמקרים חצי מהדיסקים בשרת היו מחוברים לבקר אחד והחצי השני לבקר אחר, כל יצרן והשטיקים שלו.

ואז הגיע ה-NVMe SSD עם "הפתעה": אין בקר RAID. תכניסו דיסק NVMe/PCIe לתוך השרת שלכם (אם הוא תומך בטכנולוגיה), כנסו להגדרות ה-RAID חומרה שלכם והופס .. הדיסקים החדשים לא מופיעים. לא, לא מדובר בתקלה. מדובר במשהו שתוכנן כך מראש.

בקרי RAID נועדו בראש ובראשונה ליצור לנו "אשכולות" של דיסקים שיחדיו יוכרו כ-RAID Volume. קח לדוגמא אנו יכולים לקחת מספר דיסקים ולבנות RAID 5, או 2 דיסקים ולבנות מהם RAID-1 או RAID-0 אם אנחנו רוצים לאכסן דברים שלא אכפת לנו שימחקו אם דיסק נפל (לדוגמא: Cache לאפליקציות). בקר ה-RAID גם "לקח אחריות" על כל מה שקורה מבחינת חיי ותקינות הדיסקים: בעיות כתיבה/קריאה? הוא יקרא מדיסק אחר. צריך לשמור נתונים בעת הפסקת חשמל? יש זכרון וסוללה על בקר ה-RAID וכך הנתונים ישמרו עד שיחזור החשמל וכשהוא יחזור הבקר יכתוב את הנתונים בצורה נכונה לדיסקים. זה הרעיון המרכזי של בקר RAID.

ב-NVMe לעומת זאת, הדיסק לא מדבר לשום בקר. הדיסק, כמו כל כרטיס PCIe, מדבר ישירות למערכת דרך ה-DMI, כלומר הנתונים עוברים ישירות אל הזכרון (RAM) בשרת וכך נחסך כל ה"תיווך" של הבקר.

אבל עדיין – כמו שכולנו יודעים – צריך בקר לאמצעי אחסון. יש תקלות קריאה/כתיבה, צריך לשמור נתונים בעת הפסקת חשמל, וכאן בדיוק הסיבה מדוע דיסק NVMe הוא דיסק שהוא יקר מדיסק SATA SSD או SAS SSD. בתוך הדיסק עצמו יש בקר (בחלק מהמקרים עם מעבד ARM בעל 2 או 3 ליבות) שכבר מטפל בכל עניין תעבורה ותחזוקת הנתונים. הדיסק עצמו מחולק פנימית ל-RAID-0 (רק בניגוד ל-RAID-0 רגיל, במקרה ויש תקלה בנתונים, הבקר יודע לטפל בה מבלי שהנתונים ינזקו), יש "סופר כבלים" (Super Capacitors) שיודעים לשמור נתונים במקרה של הפסקת חשמל, ומבחינת ביצועים – ה-NVMe ל-Enterprise נע בסביבות ה-2.4 ג'יגהבייט כתיבה לשניה ו-3 ג'יגהבייט קריאה לשניה. יותר זריז מכל SSD RAID שתכינו!

ומה לגבי עמידות/שרידות? הרי לא תסכימו לזרוק את כל הנתונים על דיסק אחד מבלי שיהיה לכך איזה סוג של בטחון, והתשובה לכך נקראת DWPD או Endurance (תלוי ביצרן דיסקים). ה-DWPD מציין כמה פעמים אתה יכול לכתוב על כל הדיסק נתונים ביום והדיסק עדיין יהיה תקין. קחו לדוגמא את ה-DC P3600 של אינטל, שמתאים ל-Enterprise: אם נניח מדובר בגירסת 2 טרהבייט, אז אתה יכול לכתוב עליו עד 6 טרהבייט ליום (מחיקה וכתיבה) והדיסק יעבוד טוב ויעמוד באחריות יצרן.

אז כפי שניתן להבין – אין כיום שום בקר RAID לדיסקים PCI SSD ושיטת העבודה צריכה להיות שונה. חושבים לדוגמא להרים ESXI על מערכת עם 2+ דיסקים כאלו? בהצלחה, תצטרכו לפרמט כל דיסק כ-Datastore בפני עצמו. לעומת זאת, אם אתם מרימים מערכת הפעלה Windows, ודאו שמדובר ב-Windows 2012 ואם זה לינוקס אז Ubuntu LTD האחרון או RedHat/CentOS 7 ומעלה. בתוך מערכת ההפעלה תוכלו לבחור את הדיסקים ולהקים את ה-RAID שרציתם (ותרו על RAID-0 – לא תקבלו ביצועים יותר גבוהים בגלל הארכיטקטורה של NVMe ו-RAID-5 יהווה בזבוז ושחיקת דיסקים לשווא). כמובן שלשם כך יהיה כדאי לצרף לשרת דיסק SSD שאינו NVMe/PCIe כדי להתקין עליו את מערכת ההפעלה.

באם אתם חושבים להרים שרת קבצים (לא חשוב איזו מערכת הפעלה) שתהיה מאוד מהירה וניתנת לגידול בהוספת דיסקים או JBOF – אז מערכת מבוססת דיסקים כאלו (ועדיף שתהיה מחוברת לכרטיסי רשת 10 ג'יגהביט ומעלה בלבד!) תהיה פתרון מעולה. אם אתם רוצים פונקציות כמו הסטורג'ים הגדולים (טוב, לפחות חלק מהפונקציות) כמו DeDup, Compression וכו' – כדאי לחשוב על ZFS.

לסיכום: דיסקים PCIe SSD הם ההווה והעתיד בכל מה שקשור לביצועים. זה לא אומר שצריך לזרוק את כל הדיסקים SAS לפח (מגנטי או SSD) אבל אם משלבים את ה-NVMe SSD כדאי לקחת בחשבון את היתרונות שלו ולהיערך בהתאם ואם אתם קונים שרתים חדשים, אני ממליץ לוודא כי ניתן להכניס אליהם דיסקים של יצרנים אחרים (במיוחד סמסונג, סאנדיסק ואינטל – כולם מאוד אמינים, מנסיון) ואתם לא "נעולים" רק על הדיסקים שמשווק יצרן השרתים שלכם (כמו HPE דור 9) מכיוון שהתחרות בשוק כיום מאוד אגרסיבית והמחירים צונחים משנה לשנה בעשרות אחוזים. דיסקים כאלו גם יכולים להוות בסיס טוב אם אתם רוצים להרים אשכולות (Clusters) מכיוון שכל דיסק נחשב כמספר דיסקים+בקר RAID. השמיים הם הגבול.

אהההמ.. ואם אתם רוצים להקים "חייה" של דיסקים NVMe, תכירו את המכונות האלו של SuperMicro 🙂

על "ספריות" וריבוי עננים

לא מעט חברות שרוצות לעבור להשתמש בעננים (לא משנה אם פרטי או ציבורי) מתקשות להחליט לאיזה פתרון ללכת. אמזון עם AWS מציעה המון שרותים במחירים די טובים אולם לעיתים המתחרים מציעים דברים שקצת יותר מתאימים לחלק מהלקוחות (כמו AZURE או GCE). במקרים אחרים יש פתרונות ענן די פשוטים שיכולים לעזור במקרים מסויימים אך הלקוחות לא מודעים לכך או שאינם בטוחים אם כדאי להם להשתמש בשרותים הנ"ל.

ישנם כמובן סיטואציות שונות בהם ספק הענן שבחרת לעבוד איתו, לא יכול לספק לך דברים מסויימים. זה יכול להיות עקב העניין שאין לו תשתית במיקום שאתה דורש (סיליקון ואדי, מוכר לכם?), בחלק אחר מהמקרים המחירים גבוהים מדי לדברים שאתה צריך/מעוניין וכמובן ישנו החלק הרגולטרי שלא מאפשר לאכסן חומרים בחו"ל או לא מאפשר הקמת תשתית בחו"ל. הסיטואציה שהכי נפוצה היא שיש לך תשתית וירטואליזציה/ענן פרטי בחברה ואתם רוצים להתרחב לעננים אחרים מכל מיני סיבות.

הבעיה הכי גדולה בד"כ כשמנסים להתממשק במקביל לענן פרטי וענן ציבורי, זה שכל ענן מצריך סקריפטים ו/או אפליקציות שונות להתחבר אליהם. ה-vSphere Client שלך לדוגמא לא יכול לדבר עם Azure או GCE, ולמרות שניתן לחבר אותו ל-AWS, לא ניתן לבצע דברים מרובים שקשורים בסטורג' בענן כמו S3 או דברים אחרים (כמו EFS לדוגמא). חמור מכך – כשיש לך תשתית מורכבת בענן הפרטי ובענן ציבורי, שתיהם יצטרכו תחזוקה אחרת. אחרי הכל, אם אתה משתמש לדוגמא ב-CloudFormation של אמזון, זה לא יעזור לך ממש מול כל ענן אחר, פרטי או ציבורי.

ישנם מספר פתרונות לכך, כולם מבוססים על ספריית libcloud של Apache והם:

פתרונות אלו יכולים לתת לחברה חופש לעבוד כמעט עם כל פתרונות וירטואליזציה מקומית (למעט Hyper-V – זה יותר באשמת מיקרוסופט שעדיין לא מתקנת את התמיכה שלה ב-libvirt) ובמקביל מאפשרת לעבוד עם כל ענן ציבורי, מהגדולים ועד הקטנים (הרשימה המלאה כאן). כך לדוגמא, אם אתה רוצה להרים מספר מכונות עם תשתית רשת פשוטה לצורך ביצוע עבודות שונות, אתה יכול לבחור לדוגמא ב-Digital Ocean או Linode ששם המחירים יותר זולים מהמחירים של ספקי הענן הגדולים ובנוסף אתה לא משלם על התעבורה החוצה (עד 3 או 5 טרהבייט כל חודש). אינך צריך לבנות את הסקריפטים מאפס אלא פשוט להשתמש בספריית libcloud ובפתרון שמתאים לשפה שאתם עובדים איתה כדי להרים את התשתית, לבצע שינויים וכו' ובכך תוכל בשימוש בספריה הזו לשלוט בכל תשתיות הענן שאתם משתמשים ללא צורך בכתיבה מיותרת של ערימות סקריפטים.

חשוב לציין: libcloud לא בא להחליף דברים ספציפיים ויחודיים של ספקי ענן. כפי שציינתי לעיל, זה לא יכול להחליף את cloudformation וזה לא יכול להחליף כלי מדידה קנייניים של ספק הענן, לשם כך תצטרכו פתרונות אחרים (ולשם כך אני ממליץ בחום על Zabbix ו-Grafana), אבל מצד שני – libcloud יותר מתאים לאלו שלא מעוניינים להיות "נעולים" עם שרותים של ספק ענן כלשהו והם מחפשים את החופש להשתמש בשרותי ענן שונים כשהם יכולים לנוע מענן לענן בקלות.

לסיכום: ספקי ענן ציבורי (או במקרה של VMWare פתרון ה-vSphere שלהם או Oracle VM) יעשו הכל כדי לנעול אתכם בעננים שלהם. שרותים שונים שמנוהלים ע"י ספק הענן במחירים נוחים, אוטומציה קניינית, ניטור קנייני ו-1001 דברים אחרים – הכל שתשתמשו רק בתשתיות שלו ושתשלמו על כך. לחלק מהעסקים זה מתאים אך לחלק אחר שמחפשים יותר להשתמש בשרותי הענן כשרותים "טיפשים" – זה לא מתאים ולפיכך הפתרונות לעיל יכולים לעזור וגם לקצץ את כמות הקוד לתחזוקת השרתים ואת כמות המשאבים לתחזוקה.

על אחסון ווידאו בחברות מדיה

רוב קוראי בלוג זה מכירים את תחומי הסטורג' ברמות שונות, החל ברמה כללית (מה זה סטורג', מה ההבדל בין NAS ל-SAN) ועד לרמות של הבדלים בין יצרני סטורג' שונים והגדרות של הסטורג', אופטימיזציות שונות וכו'. בפוסט זה לא אתייחס לסטורג' קנייני מסוים אלא על Overview של צרכים בעולם הוידאו (עריכה, אוןליין, אחסון ושליפה) והיכן כדאי לחשוב על פתרונות אחרים.

בעולם ה-Corporate, סטורג' הינו חלק קריטי מהתשתית. מכונות VM מאוחסנות על סטורג' ולא על דיסקים מקומיים, אפליקציות כמו SQL/Oracle DB דורשות סטורג' (במיוחד אם מריצים כתצורת אשכול [cluster]), כל קבצי העבודה של העובדים (מסמכים, קוד וכו') מאוחסנים בסטורג', גיבויים זמניים מאוחסנים בסטורג' ובקיצור – הסטורג' "נוגע" כמעט בכל תחום. אחרי הכל, כולם מכירים: כשסטורג' נופל – ההיסטריה בשיאה.

בשנים האחרונות, עם חדירת העננים הציבוריים ל-Corporate – השימוש ב-Storage פוחת במעט (ככל שמעבירים VM ושרותים לענן), אך עדיין לסטורג' יש מקום מאוד שוב. יחד עם זאת, כמות השדרוגים או רכישות סטורג' חדש – מתמעטת. אחרי הכל, אם "העפתי" 50 VM ל-AWS לדוגמא, והם יעבדו ב-AWS באופן קבוע, אני אשמור מקומית גיבוי, אבל אני לא אצטרך להשאיר אותם ב-Datastore היקר המקומי, אני אמחק אותם ואז יתפנה לי מקום בסטורג', מה שאומר שרכישת עוד מדף סטורג' תיהפך למיותרת. בנוסף, בעולם ה-Corporate הגדילה היא איטית. לא כל יום מרימים עוד 100 VM (וגם אם מרימים, משתמשים ב-Template כך שרק השינויים נשמרים ולא כל VM שוקל 10 ג'יגה ומעלה).

בעולם הסטארטאפ הדברים אחרים לחלוטין. כמעט אף אחד לא רוכש שום סטורג'. מרימים הכל בענן ושוכחים בכלל מעניינים הקשורים לסטורג' ותחזוקה. אתה לא צריך לדאוג יותר לדיסקים להחלפה, לצוואר בקבוק בסטורג' או דברים כאלו, אלו עניינים שספק הענן מטפל בהם ברקע ואתה לא נתקל אפילו בבעיה של "דיסק תקול".

מכאן נעבור לעולם הוידאו: נדמיין חברה שמצלמת עבור לקוחותיה כתבות שונות או יוצרת קטעי וידאו רבים (תלת מימד, הדגמות, שילוב של וידאו מצולם יחד עם תמונות סטילס וכו'). בחברות אלו הצורך בסטורג' הולך וגדל. הסטורג' שנרכש לפני שנתיים עם 100 טרה לדוגמא, הולך להיות מנוצל כבר בקרוב.

מדוע? כי חברות הוידאו דורשות צילום איכותי וגבוה. פעם היו מסתפקים ברזולוציית SD ולאחר מכן העולם קפץ ל-HD ול-Full HD וכיום הרוב מצולם ב-4K או 5K ו-6K וחלק (שמשתמשים ב-RED לדוגמא) מצולם בכלל ב-8K. בניגוד לצילום באייפון (או גוגל פיקסל) – מצלמות מקצועיות מצלמות ב-Bitrate החל מ-20 מגהביט ועד 80-130 מגהביט (ומעלה במקרה של RED אם לא משתמשים ב-REDCODE) ועוד לא דיברנו על ביטים פר ערוץ צבע (8,10,12 וכו') ועוד. במקרים רבים מצלמים ב-2 מצלמות (או יותר), נוסיף אודיו שמוקלט בנפרד, צילומי סטילס (בחלק מהמקרים). את כל הערימה הזו צריך להעלות לאיזה סטורג' כלשהו ובחלק מהמקרים צריך גם לתרגם (Transcode) ל-Codec אחר (מה שנקרא Mezzanine Codec) בכדי לאפשר עבודה רציפה על התכנים בהתאם לתוכנת העריכה המועדפת על החברה. אחרי זה יש צורך בעריכה של הקובץ, הוספת תכנים שונים (אפקטים, תלת מימד, אנימציות, אודיו וכו'), ולבסוף יש צורך שוב בהמרה של התכנים לפורמטים שונים (הוצאה לאולפנים שונים בהתאם לדרישות שלהם, יוטיוב, סטרימינג וכו').

כמו שאתם מבינים – ככל שהחברה יותר גדולה, צרכי הסטורג' שלה גודלים במהירות (ועוד לא דיברנו על אולפני שידור ששם הצרכים שונים).

אז איך יכולה חברת וידאו לעבוד בצורה יעילה, במיוחד שהיא צריכה את התכנים היותר ישנים בצורה זמינה ללא שימוש בטייפים ומבלי לרכוש סטורג' נוסף?

הבה נאמר שלחברה יש סטורג' כיום זמין שאליו מתחברים עורכי הוידאו ומשתמשים בתכנים. אחרי שהתוכן עבר עריכה והמרה – יש צורך לאחסן את התכנים על מנת שיהיו זמינים מיידית. כאן פתרון Scale Up פתוח (כמו ZFS) יכול להוות פתרון מעולה תוך שימוש בשרת יחיד שאליו משורשרים מספר JBOD ובתוך אותה מערכת יש מספר קטן של דיסקים SSD מהירים והשאר – דיסקים SATA פשוטים (או SAS או NL-SAS, בהתאם לתקציב) וגדולים מאוד (8,10,12 טרהבייט) עם תצורת RAIDZ שמאפשרת מצב שגם אם 2 דיסקים קשיחים נדפקים, התוכן נשאר תקין בצורה זמינה. זיכרו – סטורג' זה משמש רק לאחסון ולא לעבודה ישירות, כך שעורך שצריך תוכן כלשהו, רואה את הקבצים כ-Read Only ללא אפשרות שינוי. נגמר המקום? מוסיפים JBOD גדול עם 36 דיסקים (לדוגמא) וכל דיסק הוא בגודל 10 טרהבייט, ב-RAIDZ2, הרי שנטו נקבל תוספת של 309 טרהבייט, ואם חברה רוצה ממש אחסון של 1 פטהבייט, אז 4 JBOD כאלו מלאים יתנו 1.2 פטהבייט עם שרידות טובה.

מצד שני, לא מעט חברות מעוניינות שהעורכים לא יעתיקו את הקבצים לדיסקים מקומיים על מנת לעבוד עליהם אלא יעבדו על הסטורג' כולל אחסון הדברים הישנים באותו סטורג'. סטורג' קנייני בהחלט יכול לענות על צרכים אלו אולם יש צורך בכיסים מאוד עמוקים לחברה, הואיל וכל דיסק של סטורג' קנייני עולה יותר מדיסק שניתן לרכוש מיבואן. במקרים כאלו פתרון אפשרי הוא Ceph שהוא פתרון Scale Out. הפתרון הזה פותר בעיות של צוואר בקבוק (מכיוון שזהו פתרון שרץ על מספר שרתי Ceph במקביל), יש לו תמיכה רשמית (של SuSE בארץ), הוא שורד גם נפילה מוחלטת של שרת, וקל להרחיב אותו בהתאם לצרכים.

לסיכום: סטורג' קנייני אינו הולך להיעלם בקרוב (אבל המכירות שלו לא הולכות לטפס חזק בקרוב), ולפעמים כדאי לחשוב על פתרון סטורג' שמבוסס ציוד סטנדרטי עם תוכנה שיש לה תמיכה מקומית. יש פתרונות שהם Scale Up ויש פתרונות Scale Out, וכל חברה צריכה (לעניות דעתי) לשקלל נתונים אלו לפני הרכישה הסופית.

סיכום שנת 2016 – אחסון מבוסס קוד פתוח

שנת 2016 לא התאפיינה בטכנולוגיות פורצות דרך חדשות בעולם ה-Storage בכל הקשור לפתרונות קוד פתוח חינמיים/סמי חינמיים. יחד עם זאת, מי שקיבל תנופה הם פתרונות ה-Scale Out בכל הקשור לסטורג'.

מבחינת מוצרים מסחריים, ScaleIO של EMC יצא השנה בגירסה 2.0 עם שיפורים ניכרים הן בטכנולוגיה והן מבחינת ביצועים (לתשומת ScaleIO – אכפת לכם לרדת משמות ציודים כמו dev/sda/? היום הכל הולך ב-UUID, כך שמי שמזיז דיסקים, לא יקבל שמות שונים ומערכת שנופלת!). עוד ועוד חברות מוציאות Appliances שמשתמשים במוצרי קוד פתוח קיימים (Gluster, Ceph, ZFS) כדי למכור פתרונות Scale Out המאפשרים הרחבה לגדלים של פטהבייטים ומעלה. קשה לפרט כי יש המון כאלו.

מבחינת פתרונות Scale Up, עדיין ZFS שולט בראש, ומוצרים הכוללים אותו (QuantaStor, FreeNAS ואחרים) הולכים ומשתפרים "מסביב" – כלומר הטכנולוגיה נשארת אותה טכנולוגיה, רק שנוספים דברים כמו תמיכה יותר טובה ל-Active Directory, מכונות וירטואליות קטנות שניתן להרים על הקופסא הפיזית של ה-Storage (במקרה של FreeNAS) ועוד. השנה גם אינטל החלה להיכנס בזהירות לתוך ZFS (במיוחד ללינוקס) עם תרומות קוד בכל הקשור לטסטים ונסיונות על מכונות עם דיסקים מרובים (מה לעשות, אין הרבה חברות שמרימות מכונות עם 40+ דיסקים מכניים + SSD רק לשם טסטים). השנה גם עניין ההצפנה נכלל באופן טבעי ב-ZFS עם מספר אפשרויות להצפנה הן ברמת קובץ או Volume וכו'.

מבחינת Scale Out – פתרונות CEPH שולטים כפתרונות קוד פתוח וחינמי/זול. השנה סוף סוף הגיעה היציבות ל-CephFS כך שניתן לבצע ישירות mount ל-CephFS לשרתי לינוקס שונים ללא צורך בהגדרות מיוחדות. השנה החלה גם להיכנס (עדיין לא בצורה יציבה אלא כ-Technology Preview) ה-BlueStore – טכנולוגיה שכותבת את המידע שמגיע ל-Ceph בצורה שונה ויותר אופטימלית כך ששימוש ב-SSD ב-Ceph יכול לתת ביצועים פי 2 ומעלה. עוד דבר חשוב – טכנולוגיות דיסקים חדשות (PMR, SMR וכו') נתמכות ב-BlueStore עוד הרבה לפני הפתרונות הסגורים המסחריים (לא מומלץ להכניס דיסקים SMR לפתרונות סטורג' ל-VM או דברים כאלו, אלו דיסקים שמיועדים לגיבוי וארכיבאות בלבד)

וכמובן, 2 שאלות שאני תמיד נשאל היא "האם שווה לנו לרכוש פתרון כזה? זה נותן מענה?"

למי שמחפש את התשובה בגירסה הקצרה, הנה וידאו קצר שהכנתי בנושא.

למי שמחפש את הגירסה הארוכה:

אם נסתכל מבחינת ביצועים נטו, הן ZFS והן Ceph יכולים להוציא מיליוני IOPS בלי יותר מדי בעיות ולשרת משתמשים מרובים בצורה חלקה. כמובן שיש צורך בלהגדיר דברים רבים בשביל להגיע לתוצאות אלו – אך זה בהחלט דבר אפשרי, הן לעבודה מול שרתי וירטואליזציה, עיבוד תמונה, עיבוד וידאו, הזרמת וידאו וכו' וכו'. יחד עם זאת – אני לא ממהר להמליץ לזרוק את ה-Netapp/EMC/3PAR שלכם לטובת מערכות כאלו מהסיבה הפשוטה שיש הרבה דברים שהמערכות הסגורות נותנות וזה כולל ממשק נוח, הרחבות שונות קנייניות שעוזרות בעבודה של הסטורג' ועוד.

ב-2 הפתרונות, ניתן לייצא החוצה קבצים ב-CIFS ו-NFS וכמו כן Block Devices (כמו iSCSI).

בד"כ הסיטואציות שאני ממליץ להשתמש בפתרונות קוד פתוח הן:

  • בתוך LAB
  • בשימוש בוירטואליזציות קוד פתוח (Open Stack, KVM, Xen, Oracle VM, VirtualBox)
  • שרת אחסון נתונים הן כגיבוי והן כהזרמה (Streaming – לגיבוי אני יותר ממליץ את ZFS)
  • צוותי פיתוח (לזה אני ממליץ יותר את ZFS)
  • מקומות עריכה גדולים של וידאו (4K), אודיו וסטילס (פוטושופ)

מבחינת בחירת פתרון – Ceph ו-ZFS דורשים פתרונות חומרה שונים לחלוטין. ב-Ceph מתחילים עם 3 שרתים יעודיים (שלא יריצו כלום חוץ מ-Ceph) ומתג רציני (10 או 40 ג'יגה) וזה הפתרון שמאוד מתאים לחברות שרוצות להגדיל את הנפחים ומהר או להתחיל מההתחלה במאות טרה בייט ולגדול לפטהבייטים ומעלה. לעומת זאת, ZFS שאמנם יכול לגדול ל-Zettabyte עם תוספת בקרים שונים וקופסאות JBOD נוספות, אך הגדילה שלו מעבר לפטהבייטים מצריכה הרמת אשכולות ZFS ושימוש בפתרונות כמו Lustre וזהו עניין שבהחלט אפשרי – אך מורכב.

מבחינת חסכון: פתרון קוד פתוח לא מבטיח עלות אפס גם אם אתם מיישמים לבד הכל. כן, זה יהיה יותר זול מפתרון קנייני, אבל דיסקים, דיסקים SSD ל-Enterprise, המכונות עצמן, מתגים וכו' – עולים לא מעט ותחזוקת החומרה היא עליכם. בנוסף, יש לא מעט מקרים שאני ממליץ (במיוחד ב-Ceph) לרכוש את הגירסה המסחרית של תוכנת הקוד הפתוח על מנת לקבל עדכוני תוכנה ותיקוני תוכנה וכדאי לקחת זאת בחשבון (במקרה של Ceph ישנו הפתרון בישראל של SuSE SES 4 ו-RedHat Storage 2.1 – שתיהן מבוססות על Ceph בגירסת Jewel).

ככלל, פתרונות סטורג' בקוד פתוח מתאימות לחברות שיש בהן ידע טכני בלינוקס (או שיש להן חוזה שרות עם גורם עם ידע טכני בלינוקס) וש-CLI אינו מפחיד אותן.

לסיכום: האם פתרונות סטורג' בקוד פתוח הגיעו למצב יציבות רציני? בהחלט. האם פתרונות אלו יכולים להחליף פתרונות קניינים? בחלק מהמקרים. האם זה יוזיל את המחיר משמעותית? אני מאמין שכן. האם זה מתאים לכל סיטואציה? מאוד תלוי בצרכי הלקוח.

השינוי המהותי שצריך במערכות הפעלה

כשאנחנו מסתכלים היום על שוק מערכות ההפעלה, ניתן לראות שכולן עושות פחות או יותר את אותם דברים: אנחנו יכולים להריץ אפליקציות מרובות, אנחנו מנהלים משתמשים והמערכות מספיק חכמות כדי להמשיך להריץ (ברוב המקרים) את כל האפליקציות שאנו מריצים, גם אם אפליקציה זו או אחרת קורסת. מבחינת אבטחת מידע, כל המערכות מפרידות בין המשתמש הרגיל ל-Administrator/root וכך ניתן להגיע במרבית המקרים לרמת אבטחה לא רעה. את שאר החלל של האבטחה ממלאות אפליקציות שונות שנותנות מענה לוירוסים, פורטים פתוחים וכו'.

אנחנו עובדים בשיטות האלו זמן רב, 22 שנה ליתר דיוק אם מסתכלים על השוק האינטלי לדוגמא, עוד מאז שאינטל הכניסה את Protected Mode למעבדי i386. אמנם Windows בזמנו לא נתנה ריבוי משימות אמיתי (היא נתנה "החלפת משימות" – Task Switching) אך מערכות יוניקס אחרות (SCO וכו') דווקא נתנו.

אבל הבעיה המרכזית במערכות הללו, היא עניין ההפרדה המוחלטת שאינה ממש קיימת. כן, אפליקציות שונות מופרדות זו מזו, כמעט כל אחת גם כותבת למקום אחר בדיסק הקשיח, אך עדיין בדיקה ב-Task Manager (או TOP/PS בלינוקס/מק/יוניקס) יראו את כל הפרוססים של אותן אפליקציות. נכון, המשתמש שאינו בעל הרשאות כ-root/Administrator לא יוכל לגשת אליהן ו"להרוג" אותן, אבל הוא יכול לראות אותן וכנ"ל לגבי דיסק קשיח – כל אפליקציה יכולה לגשת לכל הדיסקים הקשיחים ולכל קובץ.

השינוי המהותי ביותר התחולל במערכות ה-Main Frame ולאחר מכן בוירטואליזציה על מערכות ההפעלה השונות: בעזרת אפליקציה/שרות היה ניתן להתקין מספר מערכות הפעלה שונות ולהריץ עליהן אפליקציות, ואותן אפליקציות לא היו מודעות כלל למערכות ההפעלה השכנות שרצות כ-Guest וכך קיבלנו מצב שגם אם היו פורצים ל-VM מסוים, שאר מערכות ה-VM לא היו מושפעות מכך בד"כ.

בעולם הלינוקס/יוניקס היו פתרונות שונים – ל-Solaris החל מגירסה 10 היתה תת מערכת של קונטיינרים שנקראה Zones שבה היה אפשר להרים מעין VM מבוסס סולאריס (בלבד, מאוחר יותר זה השתנה במעט) ובלינוקס היה בהתחלה את chroot ומאוחר יותר את LXC ובשנים האחרונות את Docker והמתחרה שלו – RKT. כל הפתרונות הנ"ל הציעו ברמת המאקרו סביבות נפרדות ללא צורך באמולציה של חומרה תוך הסתמכות על שרותי Kernel שרץ על השרת הפיזי. בעולם ה-Windows מערכת Docker הגיעה קצת יותר מאוחר בהשוואה ללינוקס, וכיום ב-Windows 2016 יש מערכת Containers מבוססת Docker.

פתרונות הקונטיינרים מאפשרים סוף סוף לעלות ברמת האבטחה: קונטיינר הוא דבר הרבה יותר "קליל" מ-VM שרץ על Hypervisor כלשהו, צורך פחות זכרון, והקמה/הרצה של קונטיינר לוקחת זמן קצר מאוד ובנוסף – ניתן להעביר קונטיינרים בין שרתים או לשלוח אותם ללקוחות כמערכות מוכנות לטסטים/הטמעה. עם פתרונות הקונטיינרים ניתן להגיע לפתרונות אבטחה הרבה יותר טובים מאשר מצב שמספר אפליקציות רצות במקביל תחת אותה מערכת הפעלה.

הבעיה – היא ביישום הפתרון. לא חשוב איזו מערכת הפעלה תקים, כשאתה תתקין אפליקציה, היא תותקן לאותה מכונה, היא לא תותקן ותוקם כברירת מחדל כקונטיינר. צריך להגדיר קודם קונטיינר ובתוך קובץ ההגדרות (קובץ DockerFile בדוגמא של Docker) להגדיר איזו אפליקציה, מהיכן להוריד, מה להתקין ומה להגדיר – על מנת שנוכל להריץ את הקונטיינר ואז האפליקציה תקום.

במילים אחרות – לעניות דעתי, מערכות ההפעלה צריכות לעבור שינוי שבו לא רק הפרוססים מופרדים, אלא כל הסביבה שבה רצה האפליקציה – מופרדת לחלוטין, כך שה"דיסק" שרואים בקונטיינר – מכיל את המינימום ההכרחי של ה-OS + האפליקציה והספריות שהיא צריכה מבלי שיש גישה לדיסק של ה-Host שמריץ את הקונטיינר ומבלי לראות אלו תהליכים רצים ב-Host עם אפשרות "החלפת מידע" בין הקונטיינרים כאופציה.

אחד המקומות שבהם הדבר הכרחי הוא אצל מיקרוסופט בדסקטופ. כמה פעמים לדוגמא שמעתם על מאן דהוא שחטף התקפת כופר ועתה כל הדיסק שלו מוצפן? ננסה לחשוב על Windows בדסקטופ שיריץ כל אפליקציה בקונטיינר נפרד באופן אוטומטי כך שכל אפליקציה שתותקן תרוץ לכשהמשתמש יריץ – בקונטיינר מופרד. נניח שהמשתמש קיבל קובץ שמוריד/מריץ תוכנת כופר. מה הנוזקה הזו יכולה מקסימום לעשות? להרוס קונטיינר יחיד שבין כה הקבצי מערכת הבודדים שבו הם עותקים, כלומר הנזק הוא מינימלי וניתן לתיקון בקלות (על קבצי הנתונים אפשר להגן בכך שהם יגובו מחוץ לקונטיינר בנפרד. אגב, מיקרוסופט או יצרניות האנטיוירוס למיניהן יכולות להוסיף מנגנון שבו יבדקו אפליקציות ואם הן מבקשות לפתוח קבצים רבים בזמן קצר – האפליקציה מוקפאת עד לאישור הלקוח). כמובן שיהיו לדבר החרגות כך שמנהל קבצים לדוגמא שרץ על המערכת העיקרית עדיין יוכל לגשת לכל הקבצים בדיסק.

שינויים כאלו אינם ניתנים לביצוע ביום או יומיים (אם כי בלינוקס יש לדוגמא את CentOS Atomic Host שמיועד בדיוק לדברים אלו), אולם לעניות דעתי שינויים אלו הכרחיים אם אנחנו מעוניינים באבטחה רצינית וביציבות יותר גבוהה לשם הרצת אפליקציות. עברנו מזמן את הימים בהם מערכת דסקטופ לדוגמא הכילה 1 ג'יגהבייט זכרון ו-20 ג'יגהבייט דיסק קשיח, כך שכל מערכת מודרנית לא אמורה לסבול מהאטה בביצועים בגלל הטמעת פתרון כזה.

[stextbox id="info" caption="הערת מפרסם"]הח"מ פרילאנסר שמחפש עבודות בתחום לינוקס, Devops, ודברים הקשורים ל-Software Defined Storage, וירטואליזציה וכו'. מי שמעוניין בפרטים – אפשר למצוא אותם כאן.[/stextbox]

כשרוכשים SSD לשרתים

אתחיל בסיפור קצר מהתקופה האחרונה. חבר שעובד בחברה גדולה וידועה, סיפר לי שהם רכשו מספר שרתים שמריצים אפליקציות כבדות. כשהם קנו את השרתים, הם רכשו אותם עם ערימה נכבדה של דיסקים SSD ל-Enerprise ובהתחלה הכל עבד מעולה וכולם היו מרוצים, אולם לאחר מספר חודשים הביצועים החלו לרדת בחדות. הם פנו ליצרן מערכת ההפעלה (מיקרוסופט), פנו לספק פלטפורמת האפליקציה (לא אציין שם) וגם פנו ליצרן השרתים. התוצאה? אחד שמאשים את השני שמאשים את השלישי. מכיוון שאותה חברה אינה נמנית בין לקוחותיי, ביקשתי מאותו חבר שנעשה שיחת סקייפ ביני לבין אחראי ה-IT של אותה חברה. אינני נותן שרותים או תמיכה למערכות מבוססות מיקרוסופט (אם כי אני בהחלט נותן שרותי יעוץ לגבי הברזלים שיריצו את מערכת ההפעלה) אבל החלטתי שאם אפשר לעזור – למה לא. ביקשתי ממנו מספר קבצי לוגים, דגמי דיסקים SSD, כמות זכרון בשרתים וכו'. בסופו של דבר, את הפתרון הם לא אהבו אבל לא היתה ברירה – הם היו צריכים להחליף את כל הדיסקים ולבצע מספר הגדרות לכל דיסק חדש ולמערכת ההפעלה.

אחת הבעיות שיש כיום היא שלרבים אין כל כך מושג מה זה אומר SSD. כולם כמובן יודעים שדיסק קשיח מכני הוא דיסק המורכב ממספר פלטות, ראשים מגנטיים, ובקר בתוך הדיסק עם זכרון מטמון קטן (בין 16 ל-256 מגהבייט, תלוי בדיסק ולאיזה שוק הוא משוייך כמובן). כולם יודעים שכשזה מגיע לשרתים – אתה צריך בקר RAID טוב, חלקם ירכשו בקר עם סוללת גיבוי וזכרון מטמון נוסף – והעיקר כשרוכשים דיסקים מכניים – חשובה מהירות הסיבוב (10,15K RPM), חשוב סוג החיבור (SAS, SATA) ועוד כמה פרמטרים קטנים כמו PMP, Dual Connection וכו'.

אבל כשזה מגיע ל-SSD, לא מעט חושבים שהשינוי הוא מעבר ממכניקה לאחסון על שבבים ותו לא. אני עדיין שומע שאלות לגבי SSD בחיבור SAS לדוגמא (בשעה שחיבור SAS ל-SSD זה דבר שהיה תקופה קצרה ומת), שומע שאלות לגבי בקרי RAID לחיבור SSD PCI ועוד שאלות שמראות על חוסר ידע לגבי נושאי SSD.

מאמר זה יתן מספר מושגים לגבי תכנון ורכישה של דיסקים SSD. בכדי להתחיל אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה באתר של Seagate. המאמר הזה מסביר איך מאוחסנים הנתונים, מה זה "איסוף זבל" (Garbage Collection), מה זה Over Provision (בקיצור: OP) ומה היתרונות. המאמר קצת ישן וחלקו לא עדכני לגבי הטכנולוגיות כיום, אבל הוא מצליח להעביר את המידע בצורה קלה ולפיכך הוא מומלץ לקריאה ע"י כל איש IT/איש סיסטם ללא קשר למערכת ההפעלה.

[stextbox id="info" caption="הבהרה"]במאמר זה אני משתדל לתת כמה שיותר הסברים. יחד עם זאת, חלק מהשרותים שעבדכם הנאמן מוכר הוא יעוץ בחומרה ולכן בפוסט זה לא אפרט שמות, דגמים, מחירים, נציגים בארץ וכו'. מקווה שהדבר יתקבל בהבנה מצד הקוראים.[/stextbox]

תכנון ראשוני

כשאנחנו רוצים לקנות שרת עם דיסקים מכניים, ההחלטה על כמות הדיסקים היא די קלה. אנחנו מחליטים איזו תצורת RAID נשתמש (1,10,5,50 וכו') וכמות המקום הרצויה לפי חישוב ה-RAID. אחרי שאנו יודעים על כמות המקום שאנו רוצים, אנחנו בוחרים בהתאם לתקציב את גודל הדיסקים, מהירות, סוג חיבור, בקר RAID יעודי בחלק מהמקרים וכו'. מכאן אנחנו ממשיכים בבחירת חלקים אחרים (מעבדים, זכרון, תקשורת, גודל שרת מבחינ U וכו')

כשזה מגיע ל-SSD, התהליך הוא שונה לחלוטין.

הדבר הראשון שאנחנו צריכים לדעת זה מה השרת עומד להריץ וגם מהו יחס הכתיבה/קריאה. לא חשוב אם אתה צריך 2 טרה מקום או 50 טרה מקום – זה הנתון הכי חשוב. מדוע? מכיוון שישנם 3 סוגי SSD בכל הקשור לעומס העבודה.

Read Intensive

ב-Read Intensive מדובר על כך שהשרת יותר יקרא מידע מה-SSD מאשר יכתוב ביחס של 70% קריאה, 30% כתיבה. לדוגמא: אם יש לנו שרת SQL מפלצתי שמכונות אחרות מחוברות אליו ורוב הזמן קוראות ממנו מידע ופה ושם גם כותבות מדי פעם רשומות – אנחנו נבחר SSD שהוא Read Intensive (רוב דגמי ה-SSD בשוק שיותר זולים הם Read Intensive)

Mixed Intensive

כשיש לנו שרת שמבצע כתיבה וקריאה (ביחס של 50% קריאה 50% כתיבה) אנחנו נבחר SSD שהוא Mixed Intensive. דיסקים כאלו מתאימים למצבים שבהם אנו לא רק קוראים הרבה, אנחנו גם כותבים הרבה. לדוגמא: אם יש לך מכונת ESXi עם דיסקים SSD מקומיים ואתה בכל יום מוחק כמה VM ויוצר VM חדשים (Full Clone או מ-אפס) אז דיסקים כאלו יתאימו לסיטואציה הזו.

Write Intensive

זהו מצב שאתה מחפש "לקרוע" את השרת הרבה יותר בכתיבה מאשר בקריאה. לדוגמא: יש לנו שרת SQL ובכל יום אנחנו כותבים כמה מאות ג'יגהבייט ומוחקים גם כמה מאות ג'יגהבייט. דיסקים מסוג זה מתאימים לסיטואציה הזו. שימו לב: אלו דיסקים יקרים מאוד.

כמות המקום שאנחנו צריכים

כפי שציינתי לעיל, בדיסקים מכניים כמות הדיסקים שנצטרך לרכוש תלויה לפי חישוב ה-RAID ולפי חישוב הדיסקים. נניח שבדיסקים מכניים אנחנו צריכים RAID 5 ו-10 טרהבייט מקום, אנחנו נרכוש 6 דיסקים שכל אחד מהם הוא 2 טרה או 11 דיסקים של 1 טרה (פחות או יותר, דיסקים SAS מגיעים בגדלים ש"קופצים" ב-300 ג'יגה, אז אנחנו בעצם נרכוש 12 דיסקים של 900 ג'יגה שיתנו לנו ברוטו של 9.9 טרה).

גם כאן, ב-SSD החישוב שונה. כשיצרן מצהיר על גודל דיסק SSD לדוגמא בגודל 1.2 טרהבייט, הדיסק בעצם בגודלו האמיתי הוא 1.4 (בערך) טרהבייט, רק שהיצרן שומר מקום ל-Over Provisioning (אזור בדיסק שבו אנחנו לא נשתמש אך הבקר הפנימי ב-SSD כן ישתמש לצרכיו), אולם יש יצרנים שמציינים את הגודל כ"ברוטו", כלומר דיסק SSD של 500 ג'יגהבייט אולם הכמות כוללת את ה-OP.

כלל האצבע שאני ממליץ הוא "לחתוך" מהדיסק בערך כ-10-20% כך שמתוך 1 טרהבייט, ישארו למערכת 800-900 ג'יגהבייט. כך אנחנו נמשיך לקבל לאורך זמן ביצועים טובים מה-SSD. במבט ראשון זה נראה כמו "מכה" (בכל זאת, אם קנית 10 דיסקים של 1 טרהבייט, אז "זרקת" 2 טרהבייט וזה עוד לפני חישובי RAID!), אבל ה"מכה" הזו משתלמת לאורך זמן.

נקודה חשובה נוספת (שגם לא ממש תהיה קלה לעיכול): לא למקסם את המקום בדיסק, הווה אומר – אם אנחנו מגיעים ל-60-70% ניצול של המקום הפנוי, הגיע הזמן לעשות דיון ברכישת דיסקים נוספים. ככל שתגיעו למספרים גבוהים יותר (80% ומעלה) הביצועים ירדו.

כמות כתיבה יומית

דיסקים SSD אינם כמו דיסקים מכניים שאפשר לכתוב עליהם חופשי כמה שרוצים. הבקר שב-SSD לא רץ כל שניה לכתוב את קובץ ה-10K שכתבתם כרגע. הקובץ ישב בזכרון (DRAM) של ה-SSD ובפעילות הכתיבה הגדולה הבאה הוא יכתב, כך שבקר ה-SSD עושה את הכל כדי לחסוך בפעולות הכתיבה. לעיתים הוא דוחס מידע, ולעיתים הוא עושה פעולות אחרות (תלוי בבקר SSD). לפיכך, אחד הפרמטרים החשובים שאנחנו צריכים לדעת הוא כמה בהערכה גסה אנחנו הולכים לכתוב על הדיסק ביום. האם אנחנו הולכים לזרוק על דיסק 500 ג'יגהבייט כ-300-400 ג'יגהבייט ליום? או שאנחנו אולי נכתוב כמה עשרות ג'יגהבייט מקסימום ליום? המושג נקרא DWPD והוא ר"ת של Disk Write Per Day, והוא מציין במספרים כמה פעמים אתה יכול לכתוב על כל הדיסק ביום. דיסקים SSD פשוטים נותנים לדוגמא משהו כמו 0.3. שימו לב: אם אתם "חונקים" מדי יום את הדיסק בכתיבות, אתם עלולים לגרום לאחריות שלכם להסתיים הרבה יותר מוקדם ולכן חשוב לבדוק את הנושא כשבוחרים דיסקים SSD.

SAS? SATA? NVME?

כמו בדיסקים מכניים, גם דיסקים SSD מגיעים במספר חיבורים אם כי כמו שציינתי, SAS כבת "מת" בדיסקים SSD מהסיבה הפשוטה שהחיבור עצמו איטי מדי בהשוואה למה ש-SSD נותן, לכן נשארנו עם SATA או NVME.

אני מניח שחלק מהקוראים כרגע כבר אומרים לעצמם "בשום מצב לא SATA". אין לו Queue לפקודות SCSI, ויש הרבה דברים של-SAS יש ושלא קיימים בפרוטוקול SATA וזה נכון אבל אם תסכלו בקטלוגים של SSD ל-Enterprise תמצאו שחלק נכבד מהדיסקים הוא בחיבור SATA (במהירות של .. 6 ג'יגהביט). מדוע? מכיוון שאותו "תור" וריבוי ערוצים שנמצא ב-SAS מתאים לדיסקים מכניים שבהם כמות ה-IOPS שאנחנו מקבלים היא מקסימום תלת ספרתית מאוד נמוכה (סביב ה-120-150 IOPS) וריבוי ערוצים מעלה את זה ל-300 IOPS ויותר – אבל עדיין תלת ספרית, אך דיסק SSD בחיבור ה-SATA הפשוט נותן IOPS של 5 ספרות, כלומר מה שלא מקבלים בריבוי ערוצים, מקבלים במהירות.

דיסקים מבוססי NVME הם בעצם כרטיסים שמתחברים בחיבור מיוחד שנקרא U.2 (לשעבר SFF-8639) ל-PCIe בלוח האם, כלומר אלו דיסקים עצמאיים (תיכף נגיע לזה) שאין בינם לבין SSD אחרים מבוססי חיבור NVME – שום דבר. נסו לדמיין שאתם מכניסים 2 כרטיסים גרפיים ללא SLI. אותו דבר.

מה שמביא אותנו ל….

RAID

כשזה מגיע לדיסקים SSD מבוססי SATA, הסיפור פשוט. מחברים ל-RAID שבלוח האם או לכרטיס בקר יעודי (שימו לב להגדרות Cache בבקר, בחלק מהמקרים עם דיסקים SSD SATA שונים יתכן ותצטרכו לבטל את ה-Cache). מגדירים את הדיסקים לפני כן ל-OP שאנחנו קובעים (אני ממליץ לחשוף את הדיסקים כ-JBOD ב-RAID, להעלות לינוקס מ-CD או כרטיס SD ולעשות זאת עם פקודת hdparm ורק אז לבנות בבקר RAID את ה-RAID שאתם רוצים תוך כדי שמוודאים שהבקר "רואה" את הדיסק בניכוי ה-OP שהגדרתם) ומתחילים התקנה של המערכת שאתם רוצים.

הנה טיפ קטן: לא להגדיר דיסקים SSD כ-RAID-5,6,50,60 אלא אם אתם רוצים נחיתה מאסיבית בביצועים. היצרנים ממליצים RAID-0, RAID 1 או מקסימום RAID-10 (לעשירים מביניכם).

כשזה מגיע ל-NVME לעומת זאת תצפה לכם הפתעה. אין RAID. גם אם ממש תרצו, אין RAID בחומרה (למען האמת יהיה בקרוב, חברת AVAGO מוציאה צ'יפ לזה אבל גם אז אל תצפו לביצועים משהו, דיסקים SSD בחיבור NVME יודעים לחנוק DMI בקלילות). מדוע אין? כי אלו SSD שיכולים "לחנוק" את ה-DMI בקלילות. SSD מבוסס NVME מעביר בממוצע כ-2 ג'יגהבייט בשניה (אם תתנו לו סיבה) וה-DMI 3.0 שקיים בשרתים מודרניים יכול מקסימום להעביר 3.93 ג'יגהבייט בשניה, כלומר מספיק 2 דיסקים SSD בחיבור NVME "לחנוק" את השרת.

אז מה עושים עם השרידות? חושבים קצת אחרת. בדיסק SSD בחיבור NVME ל-Enterprise יש שרידות הרבה יותר גבוהה בהשוואה לדיסקים מכניים. "סקטורים" פגומים? הבקר ידע להעביר לבד את הנתונים לאזור תקין. יש Fragment? הבקר ידע להעביר בזמנו החופשי את הנתונים ולסדר אותם (במסגרת ה-Garbage Collection). הפסקת חשמל? יש "סופר קבלים" על ה-SSD ששומרים את המידע על ה-DRAM עד שהחשמל חוזר. בקיצור (ואני אומר את זה מנסיון) – יקח לכם המון המון מאמץ להרוס SSD מבוסס NVME שמיועד ל-Enterprise. בגלל זה האחריות עליהם היא ל-5 ולחלקם 10 שנים.

נקודה חשובה נוספת: הפופולריות של NVME עברה "מתחת לרדאר" של יצרני שרתים. (הח"מ סיים לפני מספר ימים שיחות עם נציגי חברת SuperMicro כדי שיוציאו כרטיס PCIe עם PLX כך שניתן יהיה לחבר 4 דיסקים SSD עם NVME למכונת PC. בשרתים זה יותר מסובך כי ה-Backplane לא "יודע" מה זה חיבור U.2) ולכן רובם מאפשרים גם במכונות החדשים מספר קטן של כונני SSD בחיבור NVME. ב-DELL ו-HP כמדומני המקסימום הוא 4 דיסקים והשאר SAS מכני או SATA מכני או SSD. לכן אם אתם רוצים מכונה שתהיה "מפוצצת" ב-SSD בחיבור NVME, צרו קשר עם חברת SuperMicro לדוגמא.

לכן, אם אתם מתכננים לדוגמא להרים ESXi עם NVMe, תשכחו מ-RAID. (מה לעשות, ESXi לא תומך אפילו ב-RAID תוכנה, לא חשוב כמה תנסו). או שתשתמשו בדיסקים SSD בחיבור SATA או שתבנו Datastores שונים על כל NVMe ומשם תרפלקו לכם עם Veeam או כל תוכנה אחרת VM חשובים.

חסכון

(הנה מילה ששומעים הרבה ב-IT ומצווים לכך … ותמיד אפשר לשמוע על איזה מנהל שהחליט לקנות מפלצת שהניצול שלה יהיה 10% ממה שהיא יכולה לנפק)

הבדל המחירים בין SSD לצרכן לבין SSD ל-Enterprise הוא הבדל שנע בין 50-300%. עם SSD שהוא NVME בחיבור PCIe אתם בקלות מגיעים לאלפי דולרים עד עשרות אלפי דולרים וכמובן שהדיסקים האלו נותנים ביצועים מהממים – IOPS של 6-7 ספרות, אבל מה לעשות שברוב המקרים תגישו הצעת מחיר כזו והמנהל יתהה לגבי בריאותכם הנפשית.

ה"סוד" הגדול וההבדלים לדוגמא ב-SSD בין גירסת הצרכן לגירסת ה-Enterprise נעוץ במספר דברים:

  • גירסת ה-Enterprise כוללת "סופר קבלים" לשמירת הנתונים שעדיין לא נכתבו – בעת נפילת מתח
  • בגירסת ה-Enterprise – השבבים שעליהם נשמרים המידע הם בתצורת MLC (למי שלא ידע, SLC כבר מת) או eMLC.
  • בגירסת ה-Enterprise – הבקר הוא הרבה יותר חכם
  • בגירסת ה-Enterprise – הם מוצעים גם בחיבור SATA וגם כ-NVME (כאשר יש תהום של ביצועים בין ה-2)
  • בגירסת ה-Enterprise – האחריות היא בין 5 ל-10 שנים.

יש דברים שלשם החסכון ניתן לדוגמא לוותר עליהם כאשר הסיכון די מזערי:

  • כדאי ללכת על שבבים שהם 3D NAND (כמו של סמסונג או טושיבה) כל עוד מדובר על MLC. ליצרן זה חוסך שבבים והמחיר יורד. אם מדובר על מכונה שרוב הזמן יקראו ממנה, אפשר גם לבחור SSD שיהיה מבוסס על צ'יפים שהם TLC אך כדאי לזכור – במקרים כאלו הכתיבה תהיה איטית (יחסית).
  • אם יש UPS – אז נוכל לוותר על ה"סופר קבלים"
  • אפשר להסתפק גם ב-1-3 שנים של אחריות במקרים מסויימים.
  • חיבור SATA מספיק

כך בעזרת דברים אלו ש"נרד" מהם – ניתן במקרים מסויימים לרכוש דיסקים כמו ה-850 EVO או 950 PRO של סמסונג (ה-950 EVO הפתיע רבים בשוק מבחינת הביצועים שלא היו פחותים מ-SSD SATA ל-Enterprise שעולים פי כמה ממנו) ויש כמובן יצרנים נוספים עם SSD בהחלט "שווים". אני לא ממליץ לעשות שרתי פרודקשן עיקריים עם SSD כאלו, למעט אם צריכים שרתי טסטים, פיתוח ודברים שאינם כה קריטיים.

העתיד

כשזה מגיע להתפתחות טכנולוגיית ה-SSD, אפשר לאמר שהיא מתפתחת בקצב מהיר. אינטל וחברת מיקרון עובדות על XPoint – טכנולוגיה שתתן ביצועים פי כמה וכמה מהירים מכל SSD שקיים כיום. סמסונג עובדת גם על פתרון שתחשוף אותו בסוף השנה או בתחילת השנה הבאה (עקב NDA אינני יכול לפרט), וגם טושיבה, WD/Sandisk עובדות על טכנולוגיות אחרות לשמירה/קריאת נתונים הרבה יותר מהירות מכל שבב FLASH NAND שקיים כיום. כל החברות במקביל עובדות על טכנולוגיות תלת מימד (3D) עם מספר דו ותלת ספרתי של שכבות על מנת להוציא SSD עם הרבה יותר מקום (סמסונג הוציאה לאחרונה דיסק של 15 טרהבייט במחיר "עגול" של … $10000).

אחת הטכנולוגיות החדשות שבקרוב "תסתער" על השוק (במיוחד שוק הוירטואליזציה, קונטיינרים ועוד) היא טכנולוגיית ה-MVMEoF (כלומר NVME Over Fabrics). כיום, כשאנחנו רוצים לייצא חלק מהדיסקים לשרתים, אנחנו עושים זאת בעזרת טכנולוגיות כמו NFS, SMB או iSCSI אך איננו מקבלים את כל המהירות ש-SSD בחיבור NVME מקבלים. עם NVMEoF המהירות שנגיע לנתונים תימדד בננו שניות, כאילו הדיסק יושב פיזית במכונה (כמובן שלשם כך יהיה צורך בהחלפת תשתיות – 40 ג'יגה Ethernet כמינימום, כרטיסי רשת שמבצעים Offload ל-TCP כמו של מלאנוקס ואחרים) ויש עוד כמה דברים בצינור.

עוד תחום נוסף מעניין הם דיסקים SSD חדשים ש"ישתפו פעולה" עם מערכת ההפעלה ויתנו למערכת ההפעלה בעצם לנהל את הדיסק ובכך להעביר את רוב הלוגיקה של הבקר – למערכת ההפעלה. הפרויקט נקרא Open Channel SSD והמימוש שלו נמצא בקרנל 4.4 בלינוקס (עדיין לא ב-Windows). עדיין אין כוננים כאלו אך כל היצרנים משתתפים בפרויקט.

לסיכום

דיסקים SSD הם ההווה ועתיד. זה כמובן לא אומר שדיסקים מכניים הולכים למות (רחוק מכך, הם מצטיינים בגדלים ובמחירים זולים יותר מ-SSD, כרגע לפחות) אבל מצד שני טכנולוגיית ה-SSD עברה את סף ה"נסיון" והיא יציבה יותר מדיסקים מכניים, שלא לדבר על כך שמבחינת מהירות כתיבה וקריאת נתונים – היא עוקפת כל דיסק מכני גם בחיבור SAS. ה-SSD גרם לטכנולוגיה חדשה כבר למות (SATA Express) וטכנולוגיית ה-NVME מחברת את ה-SSD (דרך U.2 או ככרטיס PCIe או בחיבור M.2 – פוסט על M.2 יופיע בקרוב) ישירות ללוח אם תוך עקיפת צורך בבקר כלשהו או בצורך "מנהל" כלשהו – ה-SSD מבוסס NVME עושה הכל, (רק כדאי לוודא שה-BIOS/UEFI תומך ב-NVME) – והיא נותנת ביצועים שנמדדים בג'יגהבייטים תוך מתן עשרות אלפי IOPS.

נכון, SSD הוא יותר יקר מדיסקים מכניים, אבל מדובר בהשקעה משתלמת לאורך זמן ומבחינת תחזוקה הבקר עושה לבד את הכל ולכן אני ממליץ – אם יש תקציב, לכו על SSD.

עדכון: לאחר פרסום המאמר הופנו אליי שאלות שנענו בפוסט ההמשך כאן.

כמה מילים על ניטור

אם תיגשו כמעט לכל חברה בארץ או בחו"ל שמתפעלת בשטחה מספר מחשבים/שרתים, תמצאו מערכות ניטור שונות, בין אם מערכות קנייניות ובין אם מערכות מבוססות בקוד פתוח או שילוב של השניים. אחרי הכל – בלי ניטור, הסיכוי שתדע על תקלה הוא קטן.

ניטור זה דבר הכרחי, מעולה ודרוש – אולם כשמטמיעים פתרון ניטור, יש צורך להחליט: מה אנחנו רוצים לעשות עם זה? יש כאלו שרק מחפשים שהמערכת תציג מעין "מפה"/"טבלה" של כל השרתים, אם הכל תקין היא תציג אותם בצבע ירוק, אם לא – בצבע שונה וכנראה גם תשמיע איזה צליל כלשהו כשיש תקלה ואולי גם תשלח אימייל ו/או SMS לאחראי.

פתרון ניטור כזה הוא נחמד ואפשר ליישם אותו במגוון מוצרים, החל מ-Zabbix (פתרון חביב עליי אישית), iCinga, Opsview, ושלל פתרונות אחרים. אגב, שום פתרון אינו "שגר ושכח" שיתן ניטור מלא תוך שעה או שעתיים, כך שמי שמחפש פתרונות "קסם" – יתאכזב.

הניטור שתיארתי לעיל הוא די טוב, אבל חסר בו חלק מאוד משמעותי. ברשותכם, אתן דוגמא קטנה:

נניח שיש בחברה שרת אפליקציות כלשהו (לא חשוב כרגע מהי מערכת ההפעלה שמריצה את השרת אפליקציות). השעה 2 לפנות בוקר, והמערכת מקפיצה התראה שאותו שרת אפליקציות קרס. האחראי שמקבל את ההתראה יתחבר לתשתית החברה, יתחבר לשרת, ישמור את הלוגים הנוכחיים במקום אחר (או יבצע להם דחיסה וישמור במקום אחר) ויפעיל מחדש את שרת האפליקציות. במידה והוא יראה שהשרת פועל כסידרו, הוא ישלח את הקובץ לצוות הסיסטם או לפיתוח להמשך בדיקה ביום ראשון. במקרים אחרים, אם מי שאחראי על מערכת הניטור מכיר את שרת האפליקציה, הוא יבדוק ב-לוגים מה התקלה ויתקן אותה ויפעיל את שרת האפליקציה מחדש כך שהכל יחזור לפעול כשורה.

זה בדיוק הידע שאנו זקוקים כדי להפעיל את שרת האפליקציות לאחר קריסה מהדוגמא לעיל, ואת זה אנחנו צריכים לשלב בפתרון הניטור שלנו, כלומר שאם המערכת מוצאת ששרת האפליקציה קרס – היא תריץ סקריפט שצוות הפיתוח/סיסטם כתב ואותו סקריפט בעצם ישלב את הידע והבדיקות שהצוות סיסטם/פיתוח עושה ואותו סקריפט ינסה לתקן את הבעיה, בין אם זה לדוגמא חוסר מקום בדיסק עקב "פיצוץ" של קבצי לוגים שאף אחד לא העיף/ניקה, הרשאות לא נכונות וכו'. אחרי הכל, אם ניתן לפתור את התקלה באופן אוטומטי – זה עדיף בהרבה מאשר להעיר מישהו באמצע הלילה/שבת/חג כדי שיעשה את אותם דברים.

עד כה דיברתי על 2 סוגי ניטור:

  • ניטור פאסיבי (המערכת מנטרת ושולחת הודעה אבל לא מבצעת שום פעולת תיקון או מנע)
  • ניטור אקטיבי – כשהמערכת מזהה תקלה, היא מפעילה סקריפטים שהצוות כתב על מנת ולנסות לתקן את התקלה באופן אוטומטי

יש עוד סוג של ניטור שיכול לעזור לחברות שיוצרות המון קבצי לוגים (החל מחומות אש, IPS/IDS, אפליקציות שונות, בנקאות וכו'). במקרים כאלו, אפליקציות כמו שציינתי לעיל לא יסייעו. מישהו נניח חדר למערכת. דרך איזה פורט הוא נכנס? מה כתובת ה-IP שלו? מה הוא עשה? במה הוא השתמש? אלו פרטים שכל מערכת בטחון תדע. אם יש באג באפליקציה, מה הפלט שמופיע בלוג? איך ננתח את כל הלוגים מעשרות שרתי Web ושרתי אפליקציה?

כאן נכנסות מערכות כמו ELK, Graphite ועוד (שאלו את אנשי ה-Devops שלכם) שגם הן מבצעות ניטור, רק שהניטור שלהן הוא ניטור שיותאם מתאים לאפליקציות ואותן מערכות גם לומדות הרבה דברים מקבצי הלוגים, ובאמצעותן ניתן לבצע חיתוכים שונים כדי לקבל תובנות שונות ולשנות/לשפר דברים.

לסיכום: כשאנחנו נכנסים ומחליטים לגבי ניטור, כדאי לבצע חלוקה ולדעת קודם כל מה אנחנו רוצים לנטר. אם יש לנו כמה מאות VM (לא משנה איזה Hypervisor) ועשרות שרתים, נתבים, מתגים, אין בעיה להרים מערכת Zabbix לדוגמא ותוך מספר ימים לנטר את רוב המערכת (יקח עוד כמה ימים לנטר את החלקים היותר "ממזרים" כמו מתגים, נתבים ובמיוחד – לעשות אופטימיזציה לשרת ניטור עצמו, דבר שלכשעצמו אינו כה קל לביצוע. החלק שלוקח הכי הרבה זמן הם ציודים שמצריכים כתיבת חוקים ידנית וכתיבת סקריפטים לפתרונות אוטומטיים), אבל אם אנחנו רוצים לנטר לוגיקה של שרתי אפליקציות, Web, ניתוח לוגים ממקורות שונים – אז פתרונות כמו ELK ואחרים צריכים להיות מיושמים, כלומר יכול להיות מצב בו תצטרכו 2 מערכות ניטור, כאשר כל אחת עושה דבר אחר (יש כל מיני פתרונות מסחריים שמנסים למכור את עצמם שיכולים לעשות את הכל ביחד, אני לא ממליץ להטמיע פתרונות כאלו, אלו פתרונות שמביאים להמון חיכוכים בין צוותים שונים).