קטגוריה: חומרה

על דיסקים מכניים גדולים ו-RAID

מי שעוקב אחרי חדשות טכנולוגיות יכול למצוא אחת לכמה חודשים הכרזות של יצרני דיסקים שונים על דיסקים חדשים, לפעמים על שיטת קריאה/כתיבה חדשה. כך לדוגמא, חברת Showa Denko K. K. הכריזה כי היא סיימה לפתח ראש MAMR חדש לדיסקים קשיחים עבור חברת טושיבה, וטושיבה תוציא דיסקים קשיחים בגודל 18 טרה המבוססים על טכנולוגיה זו במשך השנה. צפו להכרזות דומות מצד שאר היצרנים.

כיום, בין אם יש לך שרת שאתה מכניס בו דיסקים קשיחים ומחבר אותו לבקר RAID כלשהו, ובין אם יש לך סטורג' קנייני – כל היצרנים ישמחו למכור לך דיסקים קשיחים גדולים – בין אם ישירות מיבואן יצרן הדיסקים ובין אם דרך החברה שרכשת ממנה את השרת או הסטורג'. רוצה מדף עם 12 דיסקים של 10 טרהבייט? בשמחה! תחתום פה ופה, תעביר כרטיס אשראי או תשלח צ'ק וטכנאי בדרך אליך להתקין את המדף לסטורג' ולהגדיר אותו. אין צורך לדאוג, גם הדיסקים הגדולים שנמכרים כיום נמכרים עם SAS Dual Port לחבר ל-2 כרטיסי RAID (אם אתה רוצה להכניס את זה לשרת, בסטורג' זה אוטומטי).

אבל האם זה שווה לרכוש את הדיסקים הללו? בכל זאת, אם קנינו מדף של 12 דיסקים בגודל 10 טרה, אנחנו נקבל ברוטו 120 טרהבייט, זה שקט להרבה זמן מבחינת אחסון פנוי!

בעבר כתבתי על הנושא והצרות עם זה, ועכשיו גם חברת Western Digital, אחת מחברות יצרני הדיסקים הגדולים – כותבת על כך (ואני ממליץ מאוד לקרוא את הפוסט!). הסיבה שהם כותבים היא כמובן כדי לדחוף 2 מוצרים שהם מוכרים. אני לעומת זאת כותב מהנקודה היותר פרקטית – של סכנה.

לשם פוסט זה, נניח ויש לנו את ה-12 דיסקים של 10 טרה, והם מורכבים בסטורג' או בשרת עצמאי עם 2 בקרי RAID (או אחד, זה לא ממש משנה מבחינת מהירות קבלת נתונים, ה-Dual Port ב-SAS הוא יותר לשרידות, אם כי במצב שהולך לך בקר, אני הייתי ממליץ לך להשבית את השרת עד שיגיע טכנאי עם חלק חלופי. אתה לא רוצה לסכן את ה-DATA שלך!). נניח שהגדרנו RAID, נניח 5 או 6 (במצב של 1 זה הרבה יותר מסוכן) או כל "RAID" בסטורג'.

עכשיו – נניח והלך דיסק קשיח. המנוע לא נדלק, או שדיסק עושה רעשים מוזרים כשאתם מתקרבים למדף/שרת ומקשיבים. נאמר שהפעלנו את האחריות וכבר תוך זמן קצר אנחנו שומעים זמזום אופנוע – השליח עם הדיסק החלופי הגיע. אנחנו מוציאים את הדיסק, מכניסים דיסק חדש – ויאללה, שיעשה Rebuild!

וכאן… מתחילות הבעיות והסיכונים צצים…

  • אם הדיסקים נמצאים בשרת והם מחוברים לבקר RAID (וזה לא חשוב איזה RAID הגדרתם, למעט כמובן 0 שאז הלך ה-DATA) – השחזור לא רק שיהיה איטי ויקח מספר ימים, אלא שאתם תסבלו מביצועים נמוכים מאוד באותם ימים הואיל וכל מערך ה-RAID צריך לעבוד בעצם כפול: גם לשרת את הצרכים שלכם, וגם לקרוא מהחלקים השונים של הדיסקים על מנת לכתוב את ה-DATA מחדש על הדיסק החלופי.
  • מכיוון שאתם מאמצים את המערכת – יש סיכוי שדיסק נוסף יפסיק לעבוד, הואיל והמערכת עובדת נון סטופ.
  • במקרים של שרת ו-RAID מבוסס בקר חומרה, הכתיבה היא "הכל" – גם אם היה לכם ב-RAID חומר בגודל 10 ג'יגהבייט, הוא יבצע Rebuild של 10 טרהבייט, מכיוון שבקר RAID הוא דבר די טיפש.
  • במקרים של סטורג' (או Software defined Storage) – שיטת ה-Rebuild תהיה שונה, וכמות ה-DATA שתיכתב על הדיסק תהיה כמו שאר הדיסקים באותו "RAID", כך אם יש חומר של 10 ג'יגה, יכתב 10 ג'יגה. ההבדל הגדול בין סטורג' לבין שרת עם בקר RAID חומרה – זה שהסטורג' יודע "להסתיר" את האיטיות עם דיסקים SSD, עם Flash Cache וטריקים אחרים, אבל עדיין – תורגש איטיות.

לכן, אם אתם מעוניינים לרכוש כמות דיסקים קשיחים גדולים ולבנות לעצמם NAS לדוגמא, כדאי להסתכל על ההמלצות הבאות:

  • חברו את הדיסקים ל-HBA ולא לבקר RAID (אפשר לרכוש בקרי LSI עם IT MODE או להחליף להם קושחה).
  • השתמשו בתוכנה כדי לבצע RAID. יש הרבה פתרונות – החל מ-FreeNAS, ZFS, XPEnology, או Storage Spaces של מיקרוסופט. הכל תלוי בהעדפה שלכם.
  • השתמשו ב-SSD שהוא Mixed Intensed או SSD שמתאים ל-Enterprise אם המהירות חשובה לכם. ההמלצה שלי היא ללכת על Optane 900P או DC P4800X (אם יש לכם את התקציב) של אינטל על מנת לקבל Latency מאוד נמוך וביצועים גבוהים מאוד (שימו לב – אם השרת אינו חדש, אז ה-Optane לא יוכל לבצע Boot ואם בשרת אין תושבות PCIe 3.0 – אז הוא לא יעבוד).
  • אם אתם משתמשים ב-ZFS, אל תשכחו להגדיר תהליך "קרצוף" (scrub) של הדיסקים לפחות אחת לשבוע (התהליך עובר על כל ה-DATA והיכן שהוא מוצע בעיות, הוא משכתב את ה-DATA למקום פנוי אחר, כך שהעבודה תהיה חלקה).
  • גיבויים, גיבויים, גיבויים – תוכנות גיבוי זה טוב, אבל snapshots ברמת האחסון הם יותר טובים והשחזור הרבה יותר מהיר. דאגו שתהיה מכונה אחרת עם מקום פנוי לקבל את ה-Snapshots.

ככלל, לא חשוב אם האחסון שלכם הוא NAS שבניתם או סטורג' שקניתם, אם כמות האחסון שלכם נעה בין מאות טרהבייט לפטהבייט – עדיף לעבור לפתרון Scale Out (וכשאני מדבר על Scale Out אני מדבר על מספר מכונות [גם נקראות Nodes]) המכילים את הדיסקים או JBOD המחוברים לאותן מכונות. פתרונות כאלו יודעים להתמודד גם עם מצבים שמספר דיסקים קשיחים מתקלקלים במקביל ומענה לדרישה מוגברת של תעבורת נתונים הלוך ושוב לשרתים/מהשרתים.

לסיכום: SSD בגדלים רציניים קיימים בשוק אך במחירים שגם חברות גדולות מהססות לרכוש בכמויות (כל האנליסטים טוענים שברבעון הנוכחי המחירים אמורים לרדת ב-20-30%, בינתיים זה עדיין לא קרה) ודיסקים קשיחים גדולים הם רעיון טוב לאחסון כמות גדולה של נתונים, אבל יש סיכונים וצריך לקחת אותם בחשבון, גם אם מדובר בתוך סטורג' קנייני. פתרונות תוכנה וסטורג' נכונים יכולים לסייע בכך, וכמו תמיד – חשוב לשמור גיבויים.

השלב הבא בוירטואליזציה של Oracle

חברת אורקל, אחת מחברות התוכנה הגדולות והותיקות בעולם, מפתחת ומוכרת 2 מוצרי וירטואליזציה. הראשון, לדסקטופ, VirtualBox ניתן להורדה בחינם ולשימושים שאינם מסחריים (התוכנה עצמה היא חינמית גם בשימוש מסחרי אולם ה-Extensions חינמיים רק בשימוש שאינו מסחרי ומחייבים רכישה לשימוש מסחרי). המוצר השני של חברת Oracle בכל הקשור לוירטואליזציה הוא Oracle VM Server. מוצר זה הוא מוצר מסחרי שמיועד לארגונים, והוא בעקרון מבוסס Xen Server החופשי עם תוספות שאורקל כתבה. המוצר נמצא בשימוש אצל לא מעט חברות גדולות, לפחות בנק אחד בישראל (שידוע לי) ובעוד מקומות.

אחת הבעיות שחברת Oracle ניצבת בפניהם, כמו אצל ארגונים אחרים שמשתמשים ב-Xen Server, זה שפיתוח המוצר די "קפא" וחברת Citrix איחדה את המוצר עם מוצרים אחרים מתוצרתה. הגירסה החופשית מתפתחת בקצב איטי מאוד וכשמשווים להתפתחות של וירטואליזציה אחרת כמו KVM/QEMU – אז האחרון מוביל בכל פיתוח אפשרי, הן מבחינת תמיכת וירטואליזציה במעבדים אחרים (כולל מעבדי Power של IBM), ממשקים (API), ושל פונקציונאליות נוספת.

ואורקל .. בהחלט מודעת לכך.

אז מה אורקל עושה בנידון? מפתחת מוצר חדש.

(הערה: את כל הדברים אני כותב מתוך מעקב אחרי Mailing lists שונים שאני עוקב אחריהם בכל מה שקשור לפיתוח וירטואליזציה).

באורקל מודעים לכך שישנה אי תאימות בין Xen, מכונות וירטואליות שניבנו על הפתרון לבין KVM ופתרונות ניהול וירטואליזציה המבוססים על KVM כמו RHV/oVirt, עוד מהרמה הבסיסית של דרייברים. הדברים פשוט שונים, ולכן ב-Oracle מפתחים טלאים חדשים כך שניתן יהיה להריץ מכונות Xen באופן "טבעי" על KVM מבלי לשנות את ה-VM. הטלאים שפורסמו הם בבחינה RFC בלבד ולא מיועדים בשלב זה לאינטגרציה עם ה-Kernel אולם אני מאמין שבמהלך החודשים הקרובים לאחר שאורקל תאסוף פידבק מספק, הם יוציאו טלאים לשילוב ב-Kernel הרשמי וכמובן ישולבו במוצר העתידי של אורקל.

Xen, בסופו של דבר, הוא רק מנוע, Xen Server היא הפלטפורמה, כמו ש-KVM הוא בעצם המנוע של QEMU, ולכן צריך גם פלטפורמה חדשה, וכאן – למרות שאין שום הכרזה, ניתן לראות ב-Mailing Lists של oVirt – מיילים של עובדי אורקל (יש לא מעט מהם, מעובדים שונים) שמנסים לבדוק את ה-Oracle Linux ומריצים טסטים אוטומטיים שונים שהם כותבים.

המסקנה שלי לאחר מעקב של מס' חודשים אחרי המיילים: אורקל הולכת לבצע מעין "Fork" ל-oVirt ולהוציא מוצר מסחרי שבעצם מבוסס oVirt אך אני מהמר שעם ממשק משתמש אחר ועם תוספות שלא יהיו קיימים ב-RHV (הגירסה המסחרית של רד-האט) כמ יבוא מ-Xen Server של הגדרות ו-VM ללא צורך בהמרת המכונה לפורמט KVM ואני בטוח שיהיו גם תוספות אחרות שכבר קיימות ב-KVM ועדיין לא קיימות ב-Xen.

מי שקורא את הבלוג הזה יודע שיש לי טענות ומענות כלפי חברת אורקל, אולם במקרה זה אני מאוד שמח שאורקל לוקחים את oVirt ויוצרים מוצר מסחרי ראוי. לעניות דעתי, עם כל הכבוד לענן, חברות גדולות לא הולכות מחר לגרוט את כל השרתים שלהם ולעבור לעננים ציבוריים וחשוב שתהיה תחרות ל-VMWare ששולטת בשוק זה (לא שאני חושב שאורקל תתמחר את זה בזול, אבל אני בטוח שהם ידעו לתפור "חבילות", במיוחד אם הלקוח משתמש ב-DB או במוצרים אחרים שלהם), כך שאני שמח לגבי ההתפתחות הזו.

אני פחות שמח לראות חברות כמו רד-האט שעדיין אינה מבינה את הלקוח שמוציא את הצ'ק לרכוש את המוצר ואת צרכיו. לא מעט פעמים "נדנדתי" למנהלים שונים ברד-האט לבצע שינויים שאני בטוח שלקוחות שמעוניינים להתנסות במוצר ירצו – ולשווא (לדוגמא: להריץ מערכת מלאה של oVirt כ-Nested Virtualization, דבר ש-VMWare תמכה עוד בגירסה 3 שנקראה ESX-Server. דוגמא אחרת: כיבוי כל המערכת, מבלי שהלקוח יתחיל ללמוד Ansible, התאוששות מהירה מקריסת חשמל ועוד).

חבל ש-SuSE לא נכנסת לזירה, היה יכול להיות בהחלט מעניין.

לסיכום: אם רשיונות ה-VMWare vSphere שלכם מסתיימים או שאתם מריצים את פתרון הוירטואליזציה לשרתים של Oracle – בקרוב יהיה פתרון חדש. אין לי מושג מה יהיה המחיר ואלו פונקציות חדשות יהיו בו, אבל תמיד טוב שיש אלטרנטיבות.

עדכון מערכות לינוקס ו-Windows ממקום אחד

כמעט כל פרילאנסר מכיר את הסיטואציה הבעיה: למעט אם הוזמנת לייעץ או לבצע שינוי מהותי של תשתית IT – העבודה שהם מעוניינים שתעשה, צריכה להיעשות בשימוש תשתית קיימת (כן, גם אם לדעתך התשתית שלהם יציבה כמו מגדל קלפים). הדבר רלוונטי במיוחד בחברות רבות שהתשתית העיקרית שלהן – מבוססת שרתים ואפליקציות של מיקרוסופט. במקרים כאלו, ברירת המחדל היא להריץ את הדברים התשתית על תשתית מיקרוסופטית, אלא אם אין ברירה – ואז משתמשים בלינוקס.

ברוב החברות שמריצים תשתיות מיקרוסופט, משתמשים בתוכנה כמו SCOM כדי לבצע עדכונים למערכות Windows, אבל מצד שני – יותר ויותר מערכות מבוססות לינוקס מתחילות להיות מוטמעות בתשתיות ה-IT שלהן, ואז נוצר הצורך לעדכן את המערכות – גם אלו שמבוססות מיקרוסופט וגם אלו המבוססות לינוקס. במקרים רבים, העדכונים הללו מבוצעים בנפרד, אך יותר ויותר חברות רוצות לעשות זאת ממקום אחד בצורה מרוכזת.

אם יש לכם הרבה מערכות לינוקס (ואתם לא מנויים של רד-האט או SuSE), אתם מכירים את התהליך המפרך – להיכנס פר מכונה ולהריץ עדכון. סקריפטים לאוטומציה יכולים לעשות זאת, אולם לעיתים בזמן העדכונים יש הודעות / הודעות שגיאה וקשה לעקוב אחר ההודעות, במיוחד אם יש לכם הרבה מכונות לינוקס.

האם יש פתרון טוב לכך?

כן, ל-SuSE יש פתרון: SuSE Manager

תוכנת SuSE Manager מאפשרת מספר דברים:

  • לעדכן הפצות לינוקס חופשיות (CentOS, Scientific Linux, OpenSuSE, Fedora, Ubuntu)
  • לעדכן הפצות לינוקס מסחריות (Red Hat, Oracle Linux, SuSE SLE)
  • להתממשק ל-SCOM כך שניתן יהיה לעדכן את הפצות הלינוקס ישירות דרך ה-SCOM
  • לנטר את כל המערכות המבוססות לינוקס.
  • לבצע Provision ולהתקין לינוקס על מכונות פיזיות ווירטואליות (בשימוש AutoYast/Kickstart)
  • ועוד

כך שבשימוש SuSE Manager, אפשר להתקין עדכונים וחבילות ישירות דרך המערכת למכונת לינוקס אחת, לקבוצה או לכולן.

התוכנה היא תוכנה מסחרית (בתשלום) וניתן לרכוש אותה עם תמיכה בארץ. חשוב לזכור: עדכון הפצות לינוקס מחייב מנוי להפצת לינוקס המסחרית. SuSE Manager לא מאפשר להתחמק מכך.

ומה עם אלו שמעוניינים במשהו חופשי?

SuSE Manager ו-Red Hat Satellite מבוססות על תוכנה בשם Spacewalk, כאשר SuSE ו-רד-האט מוסיפים הרחבות משלהם, כך ש-Spacewalk לדוגמא לא מתממשק ל-SCOM ולא יאפשר עדכון מרוכז של מכונות לינוקס ו-Windows כך שניתן לעדכן רק מכונות לינוקס.

לסיכום: עדכון מערכות לינוקס דרך סקריפטים ואוטומציה כמו Ansible לדוגמא אינו דבר מומלץ (מופיעים לעיתים הודעות, וזה לא-כל-כך כיף לעבור לוג פר מכונה כדי לבדוק אם היו הודעות בעדכונים), ולכן אם יש לכם הרבה מערכות לינוקס, מומלץ להשתמש במערכת אחת.

קונטיינרים וגדילה, צרכים מול מציאות

עבדכם הנאמן ממשיך בביקורים בחברות גדולות במשק הישראלי בנסיון להסביר יותר לגבי קונטיינרים, מערכות אורקסטרציה לקונטיינרים (מה שמבוסס Kubernetes), תמיכה ב-CI/CD וכו', אך אחד הדברים שקשה להעביר להנהלות השונות, הוא עניין ה-Scaling הרוחבי, שהוא אחד ההבדלים המהותיים בין עבודה עם מכונות VM ו-Scale קבוע, לבין קונטיינרים עם Scale דינמי.

אני אתן דוגמא מהמציאות לכשל של עבודה "קלאסית" – של מכונות VM שאמורות לקבל מענה: זוכרים שהיו בחירות מקומיות? אז משרד הפנים הוציא מכרז להצגת תוצאות אמת, חברה מסויימת זכתה והקימה. בזמן אמת, כאשר מאות אלפי אזרחים ניסו להיכנס במקביל לאתר – האתר קרס. כמו תמיד בארץ, הוחלפו האשמות הדדיות, היו טענות על פריצות לאתר (לא היתה פריצה) אך בסופו של יום – האתר, לעניות דעתי, זכה בתוצאה "נכשל" – הוא לא סיפק את הסחורה בזמן אמת. מדוע? כי הוא לא תוכנן לעמוד בעומסים, לא בוצעה (כנראה) סימולציה של כניסת מאות אלפי גולשים סימולטנית וכו'.

אפשר לראות את התוצאות הללו גם אצל חברות אחרות, כאשר יש תנועה מאוד גדולה עקב מבצעים ("בלאק פריידיי" וכו') – אתם תמצאו לא מעט אתרים שמציגים הודעות שגיאה, לא מגיבים, קשה לסיים רכישה וכו'.

אם היינו לוקחים אתר מסחרי ו"ממירים" אותו לעבודה כקונטיינרים על ענן ציבורי כלשהו, רוב התקלות היו נמנעות, כי מערכת כמו Kubernetes/OpenShift יודעות לבצע Scaling אוטומטית אם פשוט מגדירים זאת, בין אם מדובר בגדילה או בהקטנה, בהתאם לעומסים. אתם עובדים עם אמזון וצריכים עכשיו להרים 500 קונטיינרים וכבר הגדרתם את הכל באותו ענן? תוך דקות ספורות הכל יהיה למעלה ואם תצטרכו יותר קונטיינרים עקב עומסים, יקח למערכת שניות ספורות להוסיף קונטיינרים, וזה אחד ההבדלים הגדולים בין קונטיינרים ל-VM (או EC2 Instance): ל-VM לוקח מספר דקות כדי להיווצר ולהיות מוגדר לעבודה יחד עם השאר. גרוע מכך: אם המערכת רצה On Premise, אז בעצם צריך לנחש כמה מכונות להקים ומערכות וירטואליה אינן טובות בהוספה אוטומטית של מכונות VM (וכמובן – בענן ציבורי יש הרבה יותר משאבים ממה שיש On Premise או בכל ספק Hosting מקומי).

קונטיינרים הם דברים חד פעמיים, שנהרסים בתום עבודה (או כשהם קורסים עקב שגיאה/באג), וכשמתחילים להשתמש בכלי CI/CD עם קונטיינרים, כמות הקונטיינרים שתרוץ במקביל מתחילה לטפס במהירות. אם לדוגמא נשתמש בכלי כמו Jenkins עם תמיכה בקונטיינרים ונגדיר את Jenkins לעקוב אחרי כל מיני Repositories של קוד שמפתחים כותבים, ברגע שמבצעים Commit, מערכת Jenkins תקים קונטיינר ותבנה בתוכו את הקוד. נניח שיש לנו מספר Repositories ומספר עבודות ב-Jenkins שזה מה שהן עושות, נראה שהמערכת מהר מאוד תקים מספר קונטיינרים, ואם נגדיר את המערכת להריץ טסטים על קונטיינרים שנבנו מ-Build אחרון, נקבל מספר כפול ותוך זמן קצר כולם יכולים לראות שמשאבים מנוצלים במהירות, הן מבחינת Compute וכמובן מבחינת אחסון (תסתכלו על הגרפים של ה-VM שמריצים את ה-Kubernetes/OpenShift). היתרון הגדול כמובן בקונטיינרים, זה שהכל נבנה מאפס, ואין יותר "אצלי זה עובד אז אם לך לא עובד, זו בעיה שלך".

אין שום בעיה להריץ מערכות כמו OpenShift או Kubernetes על מכונות וירטואליות ולהשתמש בסטורג' המרכזי – לצרכים הפנימיים, כאשר מדובר בכמה עשרות קונטיינרים שרצים סימולטנית. אפשר תמיד להגדיל את המכונות הוירטואליות מבחינת CPU, זכרון ודיסקים וירטואליים.

אבל הבעיה מתחילה שצריכים להריץ קונטיינרים ומערכת כמו OpenShift/Kubernetes – כדי לשרת את הקהל בחוץ. כמות הגולשים היא דינמית, והמערכת צריכה להיות בנויה בצורה שונה בהשוואה לעבודה מול מערכות VM או EC2 Instances. דוגמא פשוטה: אם אנחנו רוצים לכתוב תכנים החוצה מהקונטיינר (שוב, קונטיינר הוא דבר חד פעמי וכשהוא נהרס, המערכת מוחקת הכל אלא אם הקונטיינר נבנה עם הגדרות של כתיבה חיצונית בדרכים מסויימות), זה שלאותו VM יהיה גם 10 טרהבייט דיסק קשיח וירטואלי לא יעזור במאומה כי שיטת אחסון הנתונים היא שונה, יהיה צורך במקרים רבים וכשיש כמות גדולה של כתיבה ודרישה לשרידות רצינית – להשתמש ב-Object Storage שמבוצע ב-Scale Out שאינו בנוי על VM שמאוחסן על איזה Datastore ב-vSphere, וכאן כבר יש צורך או בסטורג' Scale Out קנייני שיודע לתמוך ב-Object Storage או להקים מערכת שתרוץ כ-VM על הברזלים וגם הקונטיינרים ירוצו על הברזלים עצמם ללא וירטואליזציה (למעט קונטיינרים מסויימים שאיננו סומכים עליהם ונוכל להריץ אותם עם וירטואליזציה קטנה כמו עם Kata Containers) ומעל זה יכול להיות שנצטרך להריץ איזה Load Balancer כלשהו (אם כי מערכות Kubernetes/OpenShift נותנות פתרון Load Balancing אבל לא בטוח שחברות ירצו להשתמש בו לצרכים של אתרים חשופים). פתרונות כאלו לא יתנו לנו גמישות מקסימלית כמו שרות הרצת קונטיינרים שספקי הענן מציעים (בגלל שלהם יש הרבה יותר משאבים).

אם יש משהו שלא קל לשכנע חברות גדולות לעשות, זה לרכוש סטורג' חדש (שתומך טבעית ב-Object Storage) או לרכוש תוכנה כמו Ceph שתתן זאת ושתותקן על הברזלים, ולהתחיל להריץ קונטיינרים על ברזלים כדי לקבל מקסימום ביצועים וגולשים. לכך, יש 4 פתרונות:

  • ענן פרטי עם OpenStack: הפתרון הזה יכול לתת לנו את הכל ביחד. אנחנו יכולים להשתמש בסטורג' קנייני כלשהו ולחבר אותו ל-OpenStack כדי לקבל שרותים כמו Object Storage, Block Storage וכו' או שאנחנו יכולים להקים VM בכל שרת ולהריץ עליו Ceph.
  • עבודה במצב Hybrid: יש לנו מקומית מערכת OpenShift או Kubernetes פנימית שעליה אנחנו מבצעים פיתוח וכו', ואת האתרים הציבוריים אנחנו נשתמש בשרותי הקונטיינרים שספק הענן שבחרנו מציע. אם לדוגמא החברה משתמשת ב-Azure, אז הם יכולים להשתמש בשרות AKS. באמזון יש את אותו שרות (בערך) שנקרא EKS (או Fargate ששם אמזון מנהלת את ה-Kubernetes ואתה מריץ את הקונטיינרים) ובענן של גוגל יש את GKE. ה-Hybrid מומלץ לחברות שהרגולטור אוסר עליהן להוציא הכל החוצה.
  • עבודה "באותו ענן" – במקומות בהן בחרו לעבוד לדוגמא עם Azure, ניתן לרכוש מיצרן השרתים המועדף עליכם את Azure Stack – זהו פתרון שרץ על הברזלים אצלכם מקומית עם חיבור ל-Azure, כך שאפשר להשתמש באותם שרותים, מקומית או בענן בחוץ. עם עננים אחרים, אתם משתמשים בשרותי ה-Kubernetes של ספק הענן כך שהשינויים להריץ דברים מקומית או בענן הם די מינוריים וניתן להפריד את ההגדרות לקבצים שונים. בהמשך השנה, גם אמזון וגם גוגל יציעו לכם ברזלים ותוכנה להריץ את השרותים שאתם מריצים בענן – מקומית ובענן, כמו ה-Azure Stack.
  • שימוש ב-OpenShift – מערכת OpenShift קיימת לשימוש מקומי בשרתים שלכם או ב-OpenShift בענן שקיים אצל כל ספקיות הענן.

לסיכום: רוב החברות שמריצות קונטיינרים מקומית, עושות זאת על מכונות וירטואליות. אין שום בעיה עם זה, אולם אם רוצים לגדול לכמות רצינית של קונטיינרים, כדאי לחשוב על פתרון אחר, "מחוץ לקופסא" שיתן מענה דינמי לכמות גולשים שמגיעה ולצרכים של החברה. אל תנסו לחשוב על Scale Up, תחשבו על Scale Out.

אם יש לכם שאלות, אתם מוזמנים לפנות אליי.

סקירה: מיקרו שרת של HPE דור 10

חברת HPE מוכרת מזה מספר שנים שרתים קטנים, Micro Server המיועדים למשימות קטנות ולאלו שאין להם או לא מעוניינים להשקיע תקציב גדול בשרת קטנטן. הדור האחרון של שרתים כאלו הוא דור 10.

קראתי בעבר כל מיני הודעות בפורומים שונים על השרתים הללו, אולם לא יחסתי לכך חשיבות מכיוון שלפעמים יצרני מכונות כאלו מייצרים בכוונה מכונות זולות לשווקים מתפתחים, בהם אין תקציב לרכישות שרתים גדולים. מסתבר שבמקרה הזה טעיתי, ולפיכך השאלתי ליומיים מכונה כזו לבדיקה.

נתחיל במפרט הטכני:

  • מעבדים – AMD Opteron (קיימים 3 דגמים: X3216, X3418, X3421). הדגם שמיובא לארץ הוא הדגם הנמוך עם מעבד X3216 עם 2 ליבות, 1 מגה זכרון מטמון, APU מובנה, ומבחינת כח – הוא הכי נמוך עם הספק של 12-15 וואט). שאר הדגמים הם עם 4 ליבות, 2 מגה זכרון מטמון, כח גרפי מעט יותר חזק, והספק של 12-35 וואט.
  • זכרון – עד 32 ג'יגהבייט (ECC).
  • אחסון: 4 דיסקים קשיחים בגודל 3.5 אינטש ללא תמיכה להחלפה חמה, ואפשרות להוסיף דיסק 2.5 אינטש בחיבור SATA (לצרכים של Boot או Cache עם SSD).
  • חיבור PCIe: ישנם 2 תושבות, הראשונה היא PCIe X8 והשניה היא PCIe X1 בחיבור של PCIe X4.
  • חיבורי רשת – 2 חיבורים של 1 ג'יגה עם LOM
  • חיבורי תצוגה – 2 חיבורי Display Port כולל תמיכה ברזולוציית 4K.
  • חיבורי USB – כ-2 חיבורי USB 2.0 ו-2 חיבורי USB 3.0.

נתחיל בקהל היעד: קהל היעד למכונה זו (בשימוש כ-NAS) הם אלו שמעוניינים ליצור לעצמם גיבויים – הן מבחינת תכנים שקיימים להם, גיבוי מכונות Windows או לינוקס. HPE רשמית ממליצה על מערכת הפעלה ClearOS שמתאימה ל-SMB/SOHO אבל כמובן כל מערכת הפעלה מודרנית תרוץ ללא בעיות על מכונה כזו. (שימו לב: המערכות שנמכרות בארץ עם X3216 יהיו איטיות בהרבה מ-2 האופציות האחרות ש-HPE מוכרת ולכן לא כדאי "להשתולל" עם התקנת שרותים רבים על המכונה).

למי שמעוניין להקים LAB קטן לעצמו ורוצה את המכונה הזו כשרת NFS או iSCSI או SMB/CIFS – כדאי שיקח בחשבון שהביצועים שהמערכת שנמכרת בארץ, מנפיקה ביצועים די איטיים, כך שאם אתה רוצה להרים מספר דו ספרתי של VM, אולי עדיף שתחפש פתרון אחר או … תצטייד בסבלנות (או שתכניס כרטיסי 10 ג'יגהביט ו-SSD ל-NAS וכרטיסי 10 ג'יגה לשרתים האחרים שלך).

מבחינת המעבד עצמו, HPE ו-AMD עשו בסופו של דבר עיסקה לא רעה בכלל: ל-AMD יש מלאי רציני של מעבדי Opteron ישנים שהם רוצים להיפטר מהם (לטובת ה-Ryzen V1000 ו-EPYC Embedded), ו-HP חיפשו מעבדים לשרתים בקצה הנמוך מאוד ובמחיר זול מאוד. AMD, לפי השמועות, מוכרים את המעבדים בכחמישית מהמחיר שאינטל מבקשת על אותו מפרט וה-Opteron (לפחות ה-X3421) נותן פייט די רציני למעבדי ה-Atom C3000 של אינטל. התוצאה: הלקוח מקבל מכונה עם ביצועים די מכובדים כ-NAS (שוב, לא הגירסה שנמכרת בארץ) במחיר מאוד נמוך של כמה מאות דולרים. אגב, אחד השימושים הכי מעניינים שיצא לי לשמוע עליו בשימוש מכונות כאלו, אגב, הם מקומות עם תקציב די קטן שמריצים קונטיינרים. לפחות מ-2 מקומות (בחו"ל) שמעתי שהם מרוצים מהתוצאות.

מבחינתי, הבעיה המרכזית במכונות הללו היא התכנון שלהם. ב-HPE יכלו לדוגמא לוותר על יציאת Display Port אחת ולהחליף את חיבורי הרשת הקבועים בחיבור של מודול, כך שהלקוח היה יכול להחליף בין 2 חיבורי 1 ג'יגה ל-2 חיבורי 10 ג'יגה, ובנוסף הם יכלו להוסיף ללוח האם כניסת M.2 PCIe X4. הוספת 2 הדברים הללו היו יכולים לשדרג מכונה כזו לביצועי NAS מכובדים מאוד, לשמש כ-Storage למספר קטן של מכונות פיזיות המריצות וירטואליזציה ועוד, אבל כנראה ש-HPE מעדיפים שאם אתה רוצה משהו עם ביצועים קצת יותר גבוהים – תכיר את המכונות שלנו שמבוססות Xeon SP או AMD EPYC – שהן כמובן הרבה הרבה יותר יקרות.

לסיכום: האם הייתי ממליץ לאחרים לרכוש את המכונה הזו? כן, אם הצרכים שלהם הם מה שציינתי לעיל. אם הם צריכים משהו יותר חזק, אז עדיף שיחפשו את הגירסה עם מעבד X3421 או שיחפש פתרון NAS אחר או שיבנה לעצמו NAS. אישית, אני מקווה בזמן הקרוב לבחון לוח אם חדש (שעדיין לא יצא – מחברת ASRock Rack) המבוסס על מעבד EPYC Embedded ושתומך בהרבה יותר דיסקים קשיחים, יש בו כניסת M.2, תושבת PCIe X16 ו-2 כניסות 10 ג'יגהביט מובנות – ואת זה להכניס למארז 2U.

על תחנות עבודה/שרתים ל-AI/DL

יותר ויותר חברות נכנסות לתחומים כמו AI ו-Deep Learning (או DL בקצרה). לא מעט חברות מעדיפות להשתמש בשרותים שספקי ענן ציבוריים מוכרים. שרותים אלו נותנים API לשימוש. השרותים עצמם שונים בין ספק לספק ומומלץ להתייעץ עם אלו שמבינים בתחומים אלו בענן לפני שמתחילים לעבוד עם שרות מסוים, מאחר שיציאה משרות כזה בעתיד אינה קלה.

ויש כמובן את אלו שמעדיפים לעבוד עם ברזלים מקומיים. אני בהחלט יכול להבין אותם: מדובר ברוב המקרים בהשקעה חד פעמית (למעט שדרוג בעתיד של כרטיסים או אחסון מקומי) ואין תשלום חודשי נוסף. פוסט זה מיועד בדיוק לאותם חברות/סטאראטפים/ארגונים.

לפני שניגש לעניין התחנות, נסתכל על ה-GPU והשאלה הראשונה שצריכה להישאל היא: האם בחברה משתמשים ב-CUDA או ב-OpenCL? אם מדובר ב-CUDA, אז כרטיסים של חברת nVidia יכולים להיכלל. אם מדובר לעומת זאת ב-OpenCL, אז כרטיסים של AMD מסידרת Instinct (דרך פלטפורמת ROCm), ה-GPU הפנימי של מעבדי אינטל (לחישובים קטנים, או ב-CPU עצמו, זה גם עובד על מעבדים של AMD) או לכרטיסים שאינטל תוציא בשנה הבאה.

השאלה הבאה צריכה להישאל היא לגבי "שרשור" כרטיסי GPU. ל-nVidia יש את ה-NVLink שמאפשר להצמיד זוג כרטיסים ולקבל תקשורת ביניהם במהירות 100 ג'יגהביט לשניה. ל-AMD עם כרטיסי MI50 ו-MI60 יש את AMD Infinity Fabric לחבר בין זוג כרטיסים ולקבל מהירות של 200 ג'יגהביט לשניה. לכן חשוב לדעת מראש כמה כרטיסי GPU יהיו בתחנה, והאם אתם רוצים להצמיד כל זוג.

השאלה הבאה: כמה כרטיסים יהיו במכונה?

אם אנחנו מדברים על כרטיס 1 או זוג, אז כל דסקטופ רגיל יספק את העבודה, כל עוד יש במכונה ספק כח של 700 וואט (אפשר פחות אך לא מומלץ, במיוחד שההבדל במחירים נמוך) עם נצילות של 80+ זהב. בקשר למעבד – תלוי בכם, יכול להיות אינטל או AMD, אין הרבה הבדל.

אם אנחנו מדברים על 3 כרטיסים ואנחנו מתכוונים גם להשתמש גם באחסון בתצורת חיבור M.2 – מומלץ להסתכל על פתרון מבוסס AMD Threadripper מהסיבה הפשוטה שמעבד זה מציע יותר נתיבי PCIe (כ-64 נתיבים) בהשוואה לכל מעבד דסקטופ של אינטל. מעבד זה הוא היחיד שמאפשר לחבר 3 כרטיסים. לגבי כמות ליבות – יש מספר דגמים, כמו 2950X עם 16 ליבות, 2970WX עם 24 ליבות ו-2990WX עם 32 ליבות. ההבדל בינם מבחינת מחיר – כמה מאות בודדות של דולרים.

אם אנחנו מדברים על 4 כרטיסים (עם או בלי הצמדה) אני ממליץ להסתכל על פתרון מבוסס AMD EPYC. מעבד זה נותן לנו לא פחות מ-128 נתיבי PCIe, כך שאפשר "להשתולל" מבחינת מפרט מבלי "לחטוף" במחיר, הואיל ומעבד EPYC נחשב מעבד זול מבחינת מחיר (אבל הוא מעולה מבחינת ביצעים). מכיוון ש-EPYC הוא מעבד לתחנות עבודה יעודיות ושרתים, נזכיר גם את מעבדי Xeon SP של אינטל, ובמקרה כזה נצטרך פתרון של 2 מעבדים (תלוי בכמות הליבות שאנחנו רוצים). אם אנחנו מעוניינים בכמות גדולה של ליבות (16 ומעלה) עדיף לבחור את הפתרון של AMD מבחינת מחיר זול יותר.

אחרי שדיברנו על ה-GPU, השאלה הבאה תהיה: איזו מערכת הפעלה רוצים להריץ על המכונה? גם ב-AI וגם ב-DL רוב הדברים הזמינים ונתמכים – רצים על לינוקס, פחות על Windows. יש הרבה דברים פופולריים כמו TensorFlow שירוצו על Windows, אך יש פחות תמיכה על כך מהקהילה.

השאלה הבאה: מחשב בניה עצמית או מותג? אפשר לרכוש את החלקים ולהרכיב, או שאפשר לרכוש מכונות מותג. כל אחד והעדפותיו. אם אתם מחפשים מכונות מבוססות EPYC, ל-Gigabyte יש את W291-Z00 ואת SuperMicro עם השם המאוד-קליט A+ Server 4023S-TRT. מכונות מבוססות Xeon או מעבדי אינטל – תמצאו אצל כל יצרן.

דברים שכדאי לבדוק לפני הקניה:

  • כרטיס רשת 10 ג'יגהביט – אם יש לכם כמות גדולה של תכנים שצריכה להיות מוזרמת אל התחנה, מומלץ להשתמש בכרטיס 10 ג'יגהביט בין האחסון המרוכז לתחנת העבודה. אם מדובר על מאות קבצי BLOB (תמונות וכו') בדקה, כדאי לשדרג ל-25/40/50 ג'יגהביט.
  • כמה סשן של פעילות צורך זכרון GPU? כרטיסי RTX מעל 2080TI יקרים מאוד, כדאי אולי לרכוש זוג כרטיסים "ביתיים" מאשר כרטיס אחד שעולה הרבה יותר.
  • אם כל התוכן שצריך לעבור "אימון" לא עולה על 2 טרהבייט ויש מכונה אחת – כדאי לרכוש 2 מקלות אחסון כמו סמסונג 970 PRO (או EVO 860) ולהגדיר אותם כ-RAID-0 ולאחסן את התוכן עליהם.

לסיכום: תחנת עבודה עם מפרטים כמו שציינתי יכולה לעלות החל מ-5000$ ומעלה, ולחברות עם תקציב מצומצם כדאי לבדוק מספר אופציות. לפעמים כדאי לבדוק מעבדים אחרים שנותנים ביצועים מעולים אך במחיר נמוך משמעותי מהמתחרים, לפעמים כדאי לרכוש כרטיסים יותר "ביתיים" בזוגות מאשר כרטיסים יעודיים במחירים כפולים ומעלה.

הסברים והבהרות לגבי Scale Out בתחום אחסון

אחת למספר שנים מתרחשים שינויים מהותיים בתחום הסטורג'. לפני מס' שנים נכנס דבר שנקרא Object Storage – זו צורה שונה לאחסון קבצים ונתונים שבמקרים רבים אינה משתמשת ב-File system רגיל. חברות כמו Seagate לדוגמא הוציאו מספר דיסקים קשיחים ובנו חיבור חדש לדיסקים – חיבור Ethernet ישירות לדיסק, מה שמחייב כמובן מערכת אחסון אחרת. (נכון להרגע, הפתרון הזה יותר מתאים לחברות כמו אמזון, גוגל ומיקרוסופט, או לחברות שבונות את ה-Object Storage שלהם, גם מבחינת חומרה).

אחד השינויים הגדולים שנכנסו היה עניין ה-Scale Out וכיום כל יצרן סטורג' שמכבד את עצמו מציע דגם זה או אחר (או משפחה) של פתרונות אחסון Scale Out.

אך מהו בעצם פתרון Scale Out?

חברות אחסון רבות לקחו את המושג "Scale Out" לכיוון שהם רוצים. יש חברות שמייצרות HCI (כלומר Hyper Converged) שלקחו את המושג Scale Out לכיוון הוספת שרתים שיתנו לך יותר משאבי מחשוב/רשת/אחסון. חברות אחרות לוקחות את זה לכיוון שאם אתה מרים ערימת שרתים, אתה מתקין VM בכל אחד מהם שמחובר לדיסקים המקומיים בכל שרת וישנה תוכנה שמתחברת לכולם ובכך נוצר Storage (אין Networking גודל בכל מכונה והמכונה לאו דווקא מריצה מכונות VM אחרות) ויש כמובן את ה-Scale Out שעליו דיברתי בפוסט הקודם – ערימת שרתים מלאים דיסקים שלא מריצים מכונות VM או Payload משלך אלא תוכנה יעודית של יצרן הפתרון בלבד.

לעומת פתרון Scale Out – יש פתרון ותיק שנקרא Scale Up, שבו יש פתרון שמורכב ממערכת אחת (או 2 לשרידות) ודרך הגדלת האחסון היא הוספת דיסקים מכניים (או SSD אם רוצים יותר IOPS), אך כמות הברזלים נשארת זהה.

המכנה המשותף לכולם הוא פשוט: צריך עוד מקום אחסון? אתה מוסיף עוד שרתים, או שאם אתה רוצה – אתה מוסיף דיסקים, אבל לכל השרתים שיש בהם דיסקים (למעט HCI, בפתרונות אחרים, במיוחד בתחום HPC – מוסיפים שרתים כי Resizing לכל מכונה יקח זמן רב מדי).

לא כל פתרון Scale Out מתאים לכל הסיטואציות. בתחום HCI לדוגמא, אתה יכול להוסיף עוד כמה טרהבייט בחישוב הכולל בכך שתוסיף עוד כמה דיסקים (מכניים/SSD) פר מכונה ובכך תקבל יותר אחסון ויותר IOPS, אבל פתרון כזה אינו מתאים אם לדוגמא אתה צריך מאות טרהבייטים עד פטהבייטים (ומעלה) של אחסון ואין לך צורך בהרבה מקום נוסף למכונות VM. בסיטואציה כזו אתה חייב פתרון אחסון Scale Out שידע לעמוד בשרידות של שרת אחד או 2 שנופלים ולא פתרון Scale Up (למרות שרוב פתרונות ה-Scale Up מתהדרים בכך שהם יכולים לגדול לפטהבייטים).

אחד הדברים הראשונים שקורים כשחברות מתחילות להתעניין בפתרון אחסון Scale Out ורואים את מחירי יצרני הפתרונות הקנייניים – זו התעניינות אוטומטית מה יש לקוד הפתוח להציע. אחד הדברים שאני לא ממליץ לעשות, זה להוריד גירסת קוד פתוח חופשי ולהטמיע בשרתים, מכיוון שהגרסאות האלו משתנות תדיר וקהילת המפתחים לא כל כך עוזרת עם בעיות/באגים – במיוחד אם אתה צריך את הפתרון פה ועכשיו, ולכן אם הולכים על פתרון מבוסס קוד פתוח, אני ממליץ את הדברים הבאים:

  • אם מדובר במערכת HCI שתהווה אלטרנטיבה ל-VSAN/Simplivity/Nutanix – אז יש את GlusterFS והוא מגיע יחד עם RHV.
  • אם מדובר במערכת Scale Out שלא הולכת לגדול מעבר למספר קטן של שרתים (כמה עשרות) – ניתן לרכוש את GlusterFS בנפרד.
  • אם צריכים מערכת אחסון שתורכב מעשרות שרתים ואחסון בגדלים של מאות טרהבייט ומעלה, או שתריץ מערכת ענן פרטי כמו OpenStack בחברה – מערכת SES של SuSE או Red Hat Ceph Storage יתנו לכם מערכת מבוססת CEPH שבנויה לדברים הללו (הפתרון של SuSE בארץ זול משמעותית בהשוואה למחיר שרד-האט מבקשים, ויש את אותה פונקציונאליות בשתיהן).
  • גם Ceph וגם GlusterFS מתאימות אם אתם הולכים להריץ קונטיינרים/Kubernetes/OpenShift על הברזלים.

לסיכום: פתרון Scale Out טוב (שאינו מבוסס HCI) הוא פתרון שנותן:

  • להגדיל את כמות האחסון למימדים גדולים (מאות טרהבייט ומעלה)
  • שרידות הרבה יותר גבוהה מפתרון Scale Up (מערכת ששורדת גם כששרת אחד או יותר המאחסנים את הפתרון נופלים)
  • תמיכה בסטנדרטים אחרונים (Object Storage, Persistent Volume, ,Cinder וכו')

פתרון Scale Up אינו דבר רע, אבל חשוב לדעת מהן המגבלות שלו (למרות שהיצרן מציין אחרת). אני לא ממליץ לאף אחד לזרוק מערכת כזו (אלא אם זו מערכת ישנה מאוד) ולרוץ ל-Scale Out, אבל אם מצד שני צריכים להרים מערכת אחסון גדולה מאוד, כדאי להסתכל ולבקש הצעות לפתרונות Scale Out.

סטורג' לחברות גדולות

הערת עריכה: בעקבות מספר תגובות והערות שקיבלתי, פוסט זה נערך מחדש.

הערה 2: למעוניינים, כתבתי פוסט נוסף לגבי הסברים בין Scale Out ל-Scale Up והוא נמצא כאן (אתם יכולים ללחוץ על הלינק והוא יפתח ב-TAB חדש).

חברות גדולות, בארץ ובעולם, מתנהגות בצורה מעט שונה מחברות בינוניות וקטנות. אחת למספר שנים החברות הגדולות (בין אם מדובר במוסדות כמו אוניברסיטאות, גופים ממשלתיים, גופים בטחוניים, חברות ביטוח, בנקים ועוד) מוציאות מכרז לפתרונות אחסון. בחלק מהמקרים יהיה מדובר ברכישת סטורג' גדול, בחלק אחר מהמקרים – מספר סטורג'ים לתתי גופים, מחלקות רחוקות ועוד.

מחיפושים שהרצתי לאחרונה בגוגל ומשיחות שערכתי עם מספר אנשים, ישנם מספר גופים שפרסמו RFI או מכרזים לסטורג'ים או שהולכים להוציא מכרז במהלך השנה. אלו תהליכים איטיים ורציתי לנצל את ההזדמנות ולדבר על סוג סטורג' מעט שונה, ה-Scale Out Software Defined Storage.

נתחיל בצריכה של הסטורג'. אם יש משהו אחד שאותן חברות צריכות להבין, הוא שהשימוש שלהן בסטורג' רק הולך לגדול – והרבה. יותר ויותר גופים גדולים מתחילים להתעניין במה שסטארטאפים וחברות שמריצות דברים בענן משתמשות, כמו:

  • קונטיינרים / Kubernetes – הקונטיינרים הנחמדים האלו תופסים מקום, ואם מבצעים Scale Out גדול כך שמריצים לדוגמא מאות קונטיינרים – יש צורך בכמות אחסון גדולה, לא רק לקונטיינר אלא גם ל-Volume שמוצמד לקונטיינר, וברוב המקרים יש לפחות Volume אחד פר קונטיינר שאותו אנחנו רוצים לשמור גם לאחר שהקונטיינר מת.
  • לוגים ותובנות – ככל שיש לנו יותר מכונות וירטואליות, יותר מערכות Orchestration כמו Kubernetes או OpenShift יהיו לנו המון לוגים. אנחנו צריכים את הלוגים שלהם ואנחנו צריכים מערכת ניתוח רצינית (כמו כל המערכות שמבוססות Elastic) והדבר הזה תופס טרהבייטים כמו כלום.
  • מערכות Big Data שונות – יותר ויותר גופים מתעניינים, ומערכות אלו אוכלות אחסון כאילו אין מחר.

אצל חברות מסוימות ניתן להעיף מהסעיפים לעיל אם משתמשים בעננים ציבוריים, אבל בגופים שאני מדבר עליהם – רק בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בענן (כלומר Hybrid) ובחלק כלל לא ניתן – לחבר את המערכות לאינטרנט, כך שצריך סטורג' – והרבה מזה.

פתרונות סטורג' מלפני 4 שנים ומעלה התאפיינו בכך שהם פתרונות Scale Up סגורים, אלו אותם פתרונות שעליהם נמצא לוגו היצרן על כל מכונה ועל כל קופסא. אלו פתרונות שיכולים לגדול מבחינת כמות אחסון ואולי לתת יותר IOPS, אבל המחירים שלהם מאוד יקרים. כמה המחיר משפיע? נאמר שראיתי גופים שרכשו סטורג' X שעובד טוב, אבל המקום הפנוי מתרוקן במהירות ולפעמים אחרי שנתיים כבר מחפשים איזה סטורג' "ביניים" להעביר אליו דברים על מנת להשאיר כמה שיותר מקום פנוי בסטורג' היקר. הסיבה לכך פשוטה: כל שדרוג סטורג' כזה הוא יקר מאוד ובלא מעט מקרים התוכן שרוצים לאחסן – שווה את מחיר השדרוג.

ולכן אני מעוניין להציע הצעה מעט שונה ממה שחברות מקבלות מכל מיני ספקים. מה דעתכם לא לרכוש סטורג' כזה? אסביר..

יש כמה דברים שכל גוף גדול שרוצה לרכוש סטורג' צריך:

  • תמיכה בפרוטוקולים ידועים (CIFS/NFS, iSCSI)
  • תמיכה בהאצת וירטואליזציה (VASA/VAAI)
  • תמיכה ב-Snapshots
  • מערכת ניהול מרוכזת
  • שרידות גבוהה
  • חלוקת עומסים בין החלקים השונים של המערכת
  • Tiering (מידע שמועבר מדיסקים SSD מהירים לדיסקים מכניים איטיים יותר וההיפך לפי הצורך)

עכשיו אוסיף עוד כמה דברים:

  • תמיכה ב-Kubernetes וב-Persistent Volumes
  • תמיכה ב-Object Storage (כמו S3)
  • תמיכה ב-Cinder (אחסון block)

עתה נעבור לפתרון סטורג' Scale Out שמבוסס על תוכנה (Software Defined)

בפתרון כזה אנחנו לא רוכשים ברזלים קנייניים של יצרן סטורג' כלשהו. במקום זה, אנחנו רוכשים (אחרי תהליך מכרז בו אנו מפרטים כמות סטורג' רצויה, כמות IOPS וכו' וכו') תוכנת סטורג' ומי שזכה מציין איזו חומרה צריך. כל יצרני התוכנה מבצעים Certify מול כל יצרני השרתים הפופולריים כך שלא תצטרכו לרכוש שרתים וציוד ממקור אחר שאין לו חוזה עמכם. החומרה עצמה מורכבת משרתים (לא צריך חזקים), דיסקים SSD ומכניים, כרטיסי רשת 50/100 ג'יגה, וסוויצ'. כל הציוד עצמו אנחנו רוכשים בדיוק מאותו ספק שזכה במכרז למכור שרתים לחברה, וממנו גם נקנה את הדיסקים, כרטיסי רשת ומהזוכה שמוכר לנו את הסוויצ'ים נרכוש 2 סוויצ'ים. לאחר הרכישה, ספק תוכנת הסטורג' יקים את התוכנה, יגדיר את מה שצריך להגדיר וכמובן יתן שרות במסגרת SLA וכל מה שיוגדר במכרז.

הערה: כל יצרני השרתים מוכרים גם פתרונות סטורג' Scale Out משלהם, רובם מצריכים רכישת הברזלים והמערכת מהם.

מדוע פתרון זה עדיף מפתרון סטורג' Scale Up כמו מה שיש ברוב החברות? מכמה סיבות:

  • תמיכה – יש לכם תמיכה מלאה מספק התוכנת סטורג', 24/7, כפי שהגדרתם בהסכם. בנוסף, אם ישנה תקלת חומרה, אתם פונים לאותו ספק שרתים שאתם רוכשים ממנו כל הזמן.
  • מחיר יותר זול – שדרוג דיסקים וזכרון בשרת הוא הרבה יותר זול משדרוג דיסקים בסטורג' קנייני.
  • גדילה יותר זולה – מחירי שרתים יורדים כל מספר חודשים, מה שקשה לאמר על מחירי סטורג' אם רוצים להוסיף מדפים, Flash Cache וכו', כך ניתן להוסיף שרתים, להגדיל את כמות ה-IOPS והמקום הפנוי בצורה יותר זולה.
  • שדרוג לפונקציונאליות נוספת – רוב יצרני ה-Software defined storage מוסיפים פונקציות בגרסאות מתקדמות, והספק יכול לדאוג לשדרוג מערכת קיימת. נסו לקבל פונקציונאליות נוספת משמעותית אחרי שקניתם סטורג' קנייני.
  • טכנולוגיות SSD יותר מתקדמות – סמסונג, אינטל, טושיבה, מיקרון, כולם עובדים על פיתוחים לדיסקים SSD יותר גדולים, מתקדמים, מהירים. כל יצרני השרתים ישמחו למכור לכם את הדיסקים הללו עם תמיכה ושרות מהיצרן שרתים שלכם ישירות. זה לא ממש קיים בסטורג' קנייני – מה שקניתם, זה מה יש (למעט דיסקים בגדלים שונים, אך לא טכנולוגיה שונה).
  • שרידות הרבה יותר גבוהה – כל תוכנת סטורג' מבוססת תוכנה יודעת לתת שרידות ברמת דיסקים או Nodes, כך שגם אם שרת נופל, המערכת ממשיכה לעבוד כרגיל ויש גם תוכנות שניתן איתן להגדיר שגם אם 2 שרתים נופלים – המערכת ממשיכה לעבוד.

אסכם את הדברים בצורה הבאה: מה שהיה בעבר זה משהו אחד, מה שהולך להיות מבחינת ניצול סטורג' – הוא משהו אחר. קונטיינרים וטכנולוגיות אחרות דורשים הרבה מקום ומשאבים בפתרון האחסון וכיום פתרון Software Defined Storage יכול לתת לנו הרבה יותר כשמשווים אותו מול פתרון סטורג' קלאסי קנייני. אנחנו יכולים לגדול מתי שנרצה, מבלי לשלם הון עתק על כל שדרוג קטנטן, אנחנו יכולים לקבל תמיכה לפרוטוקלים וטכנולוגיות עדכניות, ואנחנו יכולים לקבל שרידות הרבה יותר גבוהה מבעבר.

מוקדש כחומר למחשבה. אם יש לכם שאלות, אתם תמיד מוזמנים ליצור קשר.

וירטואליזציה: לחזור לברזלים?

בכל חברה בארץ שיש ברשותה שרתים, נעשתה כבר בעבר קונסולידציה של מכונות פיזיות והמרתן למכונות וירטואליות. היתרון ברור: יש צורך בפחות שרתים פיזיים, חוסכים בחשמל, בניהול השרתים, במשאבי תחזוקה ועוד.

אולם לאחרונה נתקלתי במשהו חדש: מספר חברות שדווקא לא מעוניינות להריץ את הפלטפורמות שהן משתמשות כמכונות וירטואליות אלא להריץ אותן על Bare Metal (כלומר "על הברזל"). בפוסט זה ארחיב מעט על הנושא.

נתחיל בשאלה הפשוטה: האם יש הבדל רציני בביצועים כשמריצים דברים על פתרון וירטואלי בהשוואה להרצה "על הברזל"? התשובה לכך היא: תלוי. במה? באלו משאבים הפלטפורמה שלך משתמשת.

אם לדוגמא האפליקציה שלך משתמשת רק בזכרון או רק בזכרון+מעבד ומדי פעם קוראת/כותבת מעט נתונים, אז ההבדל בין הרצה על "ברזל" לבין הרצה על פתרון וירטואליזציה אינו הבדל כה משמעותי. לעומת זאת, אם האפליקציה שלך צריכה להשתמש במשאבים חיצוניים כמו דיסקים ורשת (לדוגמא: קונטיינרים) – אז יש הבדל ניכר בין הרצה על "ברזל" לבין הרצה על פתרון וירטואליזציה מהסיבה הפשוטה שכל מידע שצריך לצאת או להיכנס צריך  לעבור "תרגום" מכרטיס הרשת הוירטואלי או הדיסק קשיח וירטואלי – לציוד הפיזי. אפשר להתגבר על כך חלקית בכך שממפים כרטיסים פיזיים אל מכונה וירטואלית, אבל במקרים רבים מיפוי כזה גורם לכך שרק מכונה וירטואלית אחת תוכל להשתמש בכרטיס (למעט כמובן מקרים שכרטיסים תומכים ב-SR-IOV – ששם מקבלים עם דרייבר מסוים כרטיס וירטואלי חדש ותוכנה שתרוץ על הפתרון הוירטואלי שתאחד ותפצל את הנתונים, כמו שנתב מבצע).

אז נניח והעומסים שלכם מצריכים לרוץ על "ברזל", האם כדאי להתחיל תהליך V2P (מוירטואלי לפיזי)? כאן אני ממליץ לעצור ולחשוב על הנקודות הבאות:

  • עלויות מטפסות: אם נניח יש לנו כיום 10 שרתים שמריצים את כל הדברים בוירטואליזציה ועתה נוסיף 10 שרתים נוספים שיריצו דברים "על הברזל", הדברים מסביב יעלו יותר: קירור, חשמל, תחזוקת השרת (מבחינת תוכנה וחומרה). בהתחלה זה נשמע כאילו מדובר בעלות קטנה, אולם מכיוון שאנחנו צריכים לאמץ את השרתים (כי לשם כך אנחנו מבצעים V2P) – עלויות החשמל והקירור יעלו באופן רציני.
  • שדרוג חומרה: תעיפו מבט בחומרת השרתים. לעיתים השקעה של כמה מאות או אלפי דולרים חד פעמית בשדרוג מעבדים ו/או זכרון יכולה להאיץ את הביצועים של המכונות הוירטואליות ולחסוך מעבר מוירטואלי ל"ברזל".
  • להתראות לדברים הנחמדים: וירטואליזציה נותנת לנו פונקציואנליות שקצת קשה להשגה כשדברים רצים ישירות "על הברזל". קחו לדוגמא Snapshot – סביר להניח שאינכם משתמשים ב-ZFS על הברזל, כך שיצירת Snapshot של הברזל היא קצת בעייתית (במיוחד אם אין לכם LVM או שלא הגדרתם ווליום לוגי שיאחסן את ה-Snapshots בנפרד). רוצים HA? לא תוכלו להשתמש ב-HA שהוירטואליזציה מספקת, תצטרכו פתרון נפרד, ובהצלחה בבניית Fault tollerance על ברזלים, ואלו רק חלק קטן מהפונקציונאליות שוירטואליזציה נותנת וריצה "על הברזל" לא נותנת.
  • גיבוי ושחזור – הרבה יותר איטיים מאשר גיבוי ושחזור מכונות וירטואליות.

לסיכום: אני בהחלט מודע לכך שלוירטואליזציה יש חסרונות. קחו לדוגמא את VAAI – דבר מעולה אם אתם רוצים לבצע מיגרציה של מכונות בתוך Cluster או להעתיק/להעביר קבצים בתוך/בין ה-Datastores השונים, מכיוון ש-VAAI פשוט "זורק" את העבודה שהסטורג' יבצע ויפנה את השרתים לעשות עבודות אחרות. יחד עם זאת, עם כל הכבוד ל-VAAI וטריקים אחרים, אם יש לכם VM שעסוק כל הזמן בלכתוב ג'יגהבייט כל רגע, הכתיבה תהיה עדיין יותר איטית בהשוואה לכך שברזל יכתוב לסטורג', כי מלכתחילה כך נבנו סטורג'ים – לעבודה מול ברזלים, VAAI וטריקים אחרים הגיעו הרבה יותר מאוחר.
יחד עם זאת, כפי שציינתי לעיל – יש לא מעט דברים שניתן לעשות על מנת להאיץ את הביצועים ולהגיע לרמות שרוצים אם מוכנים להשקיע כמה מאות או אלפי דולרים חד פעמית בשדרוג השרתים עצמם.

סטטוס וירטואליזציה מבוססת קוד פתוח – סוף 2018

אנחנו נמצאים נכון לשעת כתיבת פוסט זה ימים ספורים לסיום שנת 2018 ותחילת שנת 2019 וחשבתי שזה יהיה זמן נכון לפרסם פוסט סטטוס לגבי פתרונות וירטואליזציה מבוססי קוד פתוח.

מי שהולך לכנסים והרצאות של חברות שונות ושל ספקי ענן שונים, שומע בוודאי איך חברה X או חברה Y עברו לענן, הם מרוצים עד השמיים והכל ורוד ומאושר. המציאות, לפחות משיחה עם חברים פרילאנסרים שמבצעים אינטגרציות או מעברים לפלטפורמות שונות – קצת שונה. כן, ישנן חברות שמעבירות חלק מהמכונות VM שלהן לענן, חלקן מעיפות מכונות VM ומשתמשות בשרתי ענן שונים (כ-PaaS), אבל לא יצא לי להכיר שום חברה עם כמה אלפי מכונות VM בארץ שבסופו של דבר השביתה את ה-DC שלה והעבירה הכל מהכל לענן. ככלל, הויכוחים על העלויות השונות בטווח הזמן הקצר והארוך (בתוספת כמה מילות Buzz) גורמים ללא מעט חברות להאט מעבר לענן, לבצע Hybrid מדוד מאוד, והיו כמובן לא מעט מקרים שפשוט "חזרו הביתה" (אם כי זה לא סופי. מי שחושב שאין בתחום ה-IT מקרים שמקבלים החלטה X ואחר כך מבטלים ואחר כך שוב חוזרים – מוזמן להתעורר).

אני מודה שעד לאחרונה כל עניין הוירטואליזציה בקוד פתוח לא ממש תפס אחוז גדול בתחום ההטמעות ב-Enterprise. כמעט כולם הולכים ל-VMware, חברות שכמעט כל התשתית שלהם מבוססת מיקרוסופט משתמשים ב-Hyper-V ואלו שרוצים Hyper Converged הולכים על Nutanix או Simplivity. אחרי הכל – למוצרים האלו יש תמיכה, יש בארץ אינטגרטורים, לא צריך לקנות מחו"ל רשיונות, יצרני החומרה מאשרים שהמוצרים עובדים עם הברזלים. בקיצור, סבבה אגוזים.

אבל בימים אחרונים קיבלתי 2 שיחות טלפון מ-2 חברות גדולות שהמנהלים הבכירים שלהם קוראים בלוג זה. אחד מהם בתפקיד בכיר בחברה בטחונית מאוד גדולה וידועה. הבקשה שלהם היתה זהה – הם מעוניינים לצמצם את ההוצאות על הרשיונות ומוכנים לשקול גם מעבר לפתרונות קוד פתוח או פתרון מסחרי מבוסס קוד פתוח. מטבע הדברים אני לא יכול לתת לאף אחד מענה טלפוני מבלי לפגוש את הלקוח, לראות מה התשתית, מה הם רוצים לבצע, לאן הם רוצים להגיע, מה הידע המקצועי שיש בחברה ועוד ועוד, ולכן בפוסט זה אתמקד יותר בפתרונות ה"חמים"/פופולריים בשוק ולמי הם מתאימים.

אחד הפתרונות שיורד לאט לאט מגדולתו הוא Xen Server. הסיבה לכך היא שהפתרונות המתחרים שאציג היום נותנים את מה ש-Xen נותן בחינם ואם רוצים לקנות מיצרן הפתרון תמיכה בתשלום, המחיר של המתחרים יותר זול, ולכן ההמלצה שלי למי שכן משתמש במערכת של Xen וחושב בהמשך לשדרג – זה לבדוק את הפתרונות המתחרים המבוססים בקוד פתוח.

בפוסט זה אציג, כמו בפוסטים קודמים – 3 מערכות (Proxmox, oVirt/RHV, OpenStack) ולמי הם מתאימים ומה השוני שלהם.

נתחיל במערכת שמתאימה יותר לחברה קטנה או ל-LAB מקומי: Proxmox.

תוכנת Proxmox מתאימה ליישומי וירטואליזציה הן על מערכות ישנות (כן, אותו שרת G7 של HP שיושב שם בצד) והן על מערכות חדשות. המערכת עצמה היא יחסית קלה ללימוד, ומי שעבד על ESXi עם vCenter בצורה לא מקצועית (כלומר לא עבר קורסים והכשרות של VMware) יוכל להקים תוך דקות ספורות מכונות וירטואליות על דיסקים מקומיים, לחבר NFS או iSCSI וגם להשתמש ב-HA ולבצע Live Migration (כל עוד יש אחסון משותף, זו לפחות הדרך המומלצת). בקיצור -אם אתם צריכים להקים מערכת וירטואליזציה על מספר קטן של שרתים, ללא הקמה של רשתות וירטואליות מורכבות או דברים הרבה יותר מורכבים (DVSwitch?) – אז Proxmox יכול להתאים למשימה.

המערכת הבאה יותר מתאימה לחברות שמריצות מערכות וירטואליזציה מורכבות עם רשתות וירטואליות שונות (המערכת משתמשת ב-Open Virtual Network ו-Open vSwitch, וכן רשתות SDN), סטורג'ים בפרוטוקולים שונים, חיבור ל-OpenStack, ודברים נוספים. המערכת היא oVirt. טכנית, oVirt נבנתה מגירסה 4 להריץ מערכות גדולות וכשאני מציין גדולות, אני מדבר על אלפי ועשרות אלפי מכונות וירטואליות. בשעה שפתרונות כמו ProxMox מתרכזים ב-Bridge Networking, מערכת oVirt תומכת במספר פתרונות רשתות וירטואליות, והיא בין המערכות היחידות שתומכות גם בפלטפורמות שאינן X86-64 כמו מערכות Power ו-S390 של IBM. מבחינת HA, היא בין המערכות המובילות בדיקות ברמת חומרה (דרך ILO/IMM/IDRAC) מה קורה לברזל והיא יודעת להעביר את ה-VM אם יש תקלה ולטפל בשרתים פיזיים בעייתיים – החל מהקמה של חדשים, שדרוג קיימים ועוד. מערכת oVirt מבוססת על מערכת KVM האחרונה (כן, אותה חברה שמפתחת את oVirt היא אותה חברה שמפתחת את KVM – זו רד-האט) כך שיש תמיכה בציודים וירטואליים חדשים, מערכות UEFI וירטואליות מודרניות ועוד), התממשקות ל-VCenter, המרה יעילה של מכונות וירטואליות ל-oVirt, תמיכה ב-AD/LDAP ועוד שורה ארוכה של פונקציות. בהשוואה ל-Proxmox, מערכת oVirt היא מפלצת ולכן היא פחות מתאימה לרוץ על שרתים עם מכונות וירטואליות שמאוחסנות על דיסקים מקומיים. oVirt, אגב, מגיעה מוכנה לשימוש הן כשרת שיתחבר לסטורג' והן כ-Hyper Converged.

oVirt מתאימה להטמעות גדולות הן כ-PoC והן כפרודקשן כל עוד יש בחברה ידע פנימי (או יועץ חיצוני) שיכול לתת תמיכה. מנהלים שמנוסים עם VMWare או Hyper-V ואינם מנוסים מספיק או בעלי ידע רציני בלינוקס יתקשו בניהול מערכת כזו ללא השקעה בלימוד הדברים, והסיבה לכך פשוטה: oVirt אינה מנסה להיות העתק של VMware והדגש של oVirt הוא יותר על פונקציונאליות מאשר חזותיות (אם כי חל שיפור ניכר בחלק הזה בגירסה 4.2 ובגירסה 4.3 שתצא במהלך 2019). חברות שמעוניינות במוצר ארוז ובתמיכה רשמית עם רשיונות – ניתן לרכוש את מוצר ה-RHV עם תמיכה.

ומכאן – למפלצת הגדולה: OpenStack.

אם oVirt היא מערכת גדולה, OpenStack היא גודזילה לכל דבר ועניין. ההבדל הגדול בין oVirt ל-OpenStack הוא ש-OpenStack מנסה לתת לך הכל מהכל. וירטואליזציה? יש. קונטיינרים? יש את Zun שמאפשר להריץ קונטיינרים כ-שרות. DB כ-שרות? יש. אחסון תואם S3? יש. אחסון Images ודברים אחרים? יש. צריך Load Balancer? תכיר את Octavia, ויש עוד עשרות חלקים. עם oVirt לעומת זאת – המיקוד הוא לכיוון מתן שרותי וירטואליזציה והשרותים מסביב, לא יותר מכך.

המטרה של OpenStack היא לתת לחברה להקים ענן פרטי, רק שבניגוד לדרכים ישנות יותר שבהם היינו מקימים מערכות VM מבוססות לינוקס ריקות ועליהן היינו מקימים כל מיני שרותים – כאן המערכת מוקמת על הברזלים עם השרותים שאתה צריך ואז אפשר להשתמש בשרותים כדי להקים מה שרוצים – מכונות וירטואליות, קונטיינרים, שרותים וכו'. חשוב לזכור: מערכת OpenStack היא מערכת מאוד מורכבת, ומחייבת שיהיה בחברה ידע פנימי רציני בלינוקס, SQL, פייתון, BASH וכו' (בלא מעט מקרים כדי לאבחן תקלה או כדי לטפל בתקלה,  העבודה נעשית מול Shell ולאו דווקא מול ה-GUI) ומאוד מומלץ יועץ חיצוני צמוד ל-OpenStack.

שילוב מערכת OpenStack בחברות הוא מעט מורכב מהסיבה הפשוטה שזו אחת המערכות שלא מומלץ להוריד את הגירסה החופשית ולהתקין אותה, מכיוון שתוך חצי שנה משחרור הגירסה האחרונה יוצאת גירסה חדשה ולאחר כשנה כמעט ואין עדכונים ותיקונים לגירסה הקודמת, ולכן אם רוצים OpenStack עם תמיכה רשמית מלאה, מומלץ לרכוש זאת מיצרן הפצת לינוקס כמו SuSE, המחיר שלהם יותר זול מהגירסה של רד-האט ויש תמיכה לפחות ל-5 שנים למוצר בגירסה שרכשתם.

ומה העתיד?

פתרונות הוירטואליזציה ממשיכים להתקדם, גם הפתרונות המסחריים הסגורים אך גם הפתרונות מבוססי הקוד הפתוח. ב-VMWare הכריזו בכנס האחרון על ESXI ל-ARM, פלטפורמה שנכנסת יותר ויותר לספקי הענן הציבורי ו"זוחלת" לכיוון ה-Enterprise (תסתכלו על Ampere). פתרון הוירטואליזציה KVM ו-QEMU (שבהם כל מערכת בנייה כמו Yocto משתמשות) יש תמיכה בעשרות מעבדי ARM כבר 6 שנים ומעלה, מערכת OpenStack תומכת ב-ARM, ו-oVirt תתמוך כנראה בגירסה הבאה (אם לא תהיה גירסה כזו, אני כנראה בשנה הבאה ארכוש שרת ARM ואבצע BUILD לכך. מהנדסי רד-האט ישראל – תתכוננו להצקות ממני 🙂 ). עוד ארכיטקטורה שהולכת להיתמך היא מעבדים זולים מבוססי MIPS החדשים.

מבחינת תקשורת – רשתות 100, 200 ו-400 ג'יגה יהפכו לאט לאט לנורמה והמתגים עצמם יהיו מבוססים שבב מרכזי קנייני ושבב ARM שמריץ לינוקס, ומי שינהל את המתג – זו מערכת הוירטואליזציה (דרך הלינוקס שרץ על המתג).

מבחינת אחסון: ישנו תהליך יחסית די חדש שיכנס לאט דרך יצרני ה-SSD והוא "העפה" של מערכת הבקר מה-SSD כך שמערכת הוירטואליזציה תחליט איך לנהל את ה-SSD, איך לבצע Garbage Collection לפי העומסים במכונה, לפי המכונות הוירטואליות שירוצו ועוד. אינטל גם תוציא את ה-Optane DC Persistent Memory – מקלות אחסון שיושבים היכן שמקלות הזכרון יושבים, מכילים הרבה יותר אחסון ממקלות זכרון ECC רגילים ועם ביצועים קרובים לביצועי זכרון. תמיכה לכך ב-OpenStack תהיה קיימת בקרוב (להלן השקפים), רק שמחכים למעבדים ושרתים מבוססי Cannon Lake SP.
עוד תחום אחסון שיקבל Boost רציני בוירטואליזציה הוא NVMEoF שיתן Latency מאוד נמוך.

לסיכום: פתרונות וירטואליזציה מבוססים קוד פתוח לא הולכים להיעלם, הם מתפתחים יותר ויותר ויודעים גם לתת "Fight" לפתרונות הסגורים. יש פתרונות גם להטמעה קטנה, גם להטמעות גדולות וגם להקמת ענן עם עשרות שרותים בתוך החברה, רק שכאן אף אחד לא עומד לך עם טיימר של 30-60 יום ל-Trial ותוציא צ'ק שמן או שאין מערכת. כל הפתרונות שתיארתי הם פתרונות טובים ויציבים לא רק לטסטים אלא גם לפרודקשן.

אם יש לכם שאלות לגבי המוצרים, אתם מוזמנים ליצור קשר.