קטגוריה: כללי

הוירוס, עבודה מרחוק – והלאפטופ

אם יש משהו שאפשר לראות יותר הרבה ממנו בגופים גדולים ופחות מדי ממנו בחברות ובעסקים קטנים – זה אבטחת מידע. בחברות גדולות, מחלקת אבטחת מידע מעורבת כמעט בכל פיפס – תכנון, הטמעה, בדיקות וכמובן אם יש פריצות – הם אלו (בנוסף לגופים אחרים) שיחקרו את האירוע. בחברות ובעסקים קטנים – מחלקת האבטחת מידע מסתכמת באיזו קופסת Appliance ובלא מעט מקרים הניהול שלה נעשה מרחוק ע"י חברות שונות (לא ניכנס לרמת ה"אללה יוסטור" של הניהול בפוסט זה).

מהרגע שעניין הוירוס קיבל דחיפות יותר ויותר גדולה בארץ, חברות עטו על יבואני מחשבים לרכוש לאפטופים לעובדים, בין אם מדובר ברכישה קטנה של בודדים או מאות. כל לאפטופ קיבל טיפול פירמוט והתקנת Image עם כל האפליקציות של החברה, חיבור VPN, חיבור לשיחות וידאו ועוד מספר דברים – וכך כיום רוב החברות עובדות: מרחוק, עם VPN, עם Zoom/teams/WebEx/Skype לצורך פגישות ושיחות וכו'.

וכאן גם מתחילה הבעיה הגדולה, בכל מה שקשור לאבטחת מידע: ככל שיש יותר לאפטופים מבוססי Windows/Mac שמתחברים לרשת הארגונית דרך ה-VPN, הסיכוי לפריצה – גדול עד גדול מאוד. אף קבוצה שפורצת לא מחפשת לפרוץ ישירות את התשתית הארגונית בכך שינסו לתקוף את ה-Firewall/IPS/IDS, הכל עושים "מסביב", דרך קבלני משנה, דרך לאפטופים של עובדים שלא מבינים כלום באבטחת מידע. כל מה שצריך בסופו של יום זה פשוט לפרוץ ללאפטופ שנמצא בבית במגוון שיטות, וברגע שאותו לאפטופ יהיה מחובר דרך ה-VPN, הפורץ יוכל להריץ ברקע מגוון סקריפטים כדי לסרוק/לגנוב מידע ועוד. לא מאמינים? תכירו את חברת Visser, קבלן משנה של NASA, SpaceX, Tesla ועוד מספר חברות – דרכה פרצו לאותן חברות וגנבו מידע ומאוחר יותר פרסמו אותו.

אחד הדברים החשובים שמנהלי IT צריכים לזכור, הוא שתמיד יהיו נסיונות פריצה בתקופה זו שהם הרבה יותר מהותיים מבעבר. כשהלאפטופ שנתתם לעובד יושב בבית ומחובר ל-WiFi הביתי, יהיה קל לפרוץ אליו, והמודעות לזיהוי נסיונות הפריצה, פישינג וכו' כמעט ואינה קיימת אצל עובדים שאינם מומחי IT/אבטחת מידע, כך שזוהי תקופת "גן עדן" עבור הפורצים (מפורצים אינדיבידואליים ועד פורצים מטעם ארגונים שונים בחסות מדינות שונות שמחפשים לשאוב מידע/לגלות חולשות אבטחה וכו'). זה לא עוד משהו תיאורתי. עכשיו זה בדיוק הזמן שהתיאוריה הופכת למציאות שיכולה להיות מציאות מאוד עגומה לארגון.

האם ניתן לעשות משהו בנידון? כן.

על מנת להגן בצורה מיטבית על התשתית הארגונית ועדיין לעבוד מרחוק עליה – נצטרך לבצע מספר דברים מהותיים, כשחלק גדול מהן יצריך השקעה כספית רצינית. אפשר לממש חלק מהדברים, או את הכל. לשיקולכם:

  1. ממבוזר – למרוכז. אחד הדברים הראשונים שצריך לעשות, הוא, מה לעשות, לעבור לפתרון VDI. עם תשתית VDI (ואני מדבר על תשתית VDI שרצה על מכונות VM, פחות על פתרונות של VDI לאפליקציות ספציפיות) אפשר להנות ממספר יתרונות:
    1. אין צורך בדרייברים שמגיעים מיצרני לאפטופים ומחשבים. בפתרון VDI מבוסס VMware לדוגמא, יש צורך בהתקנה של ה-VMware Tools וזה כבר יתקין את הדרייברים הנחוצים ותו לא. כך נחסוך בעיות של חורי אבטחה בדרייברים.
    2. הרבה יותר קל לנהל צי של מכונות וירטואליות מבחינת הקמה/כיבוי/הגדרות וכל ה-Life Cycle בהשווה לטיפול במכונה פיזית.
    3. אין צורך להתקין ערימת אפליקציות על Image. יש כלים כמו ThinApp או Enigma Virtual Box (לא להתבלבל בין זה לבין וירטואליזציית VirtualBox – אלו 2 דברים שונים) שנותנים אפשרות להריץ אפליקציות שהמשתמש צריך ללא צורך בהתקנה מראש, כך שהמשתמש יכול לקבל Image עם המינימום שבמינימום ולינקים לדברים נוספים בהתאם להרשאות ולצורך. כך אפשר להוריד את וקטור התקיפה – אין צורך בקורא PDF ישן או אפליקציות אחרות שהמשתמש לא צריך אותם.
  2. מעבר לשימוש ב-Thin Client. כן, כל לאפטופ יכול להתחבר ל-VPN בקלות, אבל אותו לאפטופ הוא מטרה מעולה וקלה מאוד לפריצה. לעומת זאת, מכשירי Thin Client טובים (Dell, HPE, Lenovo – כולם מוכרים כאלו) הם קשים יותר לפריצה הואיל והמערכת הפעלה הלינוקסאית שבתוכם מגיעה מראש כ-Read Only, וקשה יותר לפרוץ אליה מאשר ללאפטופ או לדסקטופ. אפשר לקחת את זה צעד קדימה ופשוט להשתמש במערכות כמו Stratodesk עם דיסק און קי שנחסום אותו לכתיבה – שממנו נבצע Boot, את זה הרבה יותר קשה לפרוץ.
  3. מניעת שימוש במשאבי אחסון מקומיים. מניעת אפשרות גישה לכונן C בלאפטופ המקומי יכולה לעזור בכך שגם לפורץ לא תהיה אפשרות העלאת סקריפטים וקבצים אחרים למכונת VM שהמשתמש יתחבר אליה. אפשר תמיד להקים File Server בתשתית המקומית ולמפות לכל משתמש כמה עשרות ג'יגהבייט כדיסק רשת לאחסון דברים.

כמובן, כל ארגון ששומע את המילים "VDI" מצליח אוטומטית לדמיין השקעה כספית ענקית שלמען האמת, רוב הארגונים לא יאשרו בעת הנוכחית, אז תרשו לי לפרק זאת לגורמים ולהראות שאפשר לחתוך לא מעט:

  • אין צורך ברכישת אחסון סופר-יקר AFA עבור VDI. אפשר להשתמש עם דיסקים מקומיים ו-vSAN. הכי חשוב שהדיסק SSD המשמש לצרכי Caching יהיה SSD טוב, כמו Optane, הואיל ורוב העבודה של VDI עולה מה-Cache וכמעט שלא מהדיסקים האחרים.
  • אין צורך לרכוש כרטיסי GPU יקרים כולל מנוי חודשי ל-nVidia, כל עוד המשתמשים מבצעים עבודות בסיסיות ולא עבודות וידאו/תלת-מימד או עבודות הכרחיות.
  • מומלץ לרכוש מעבדים עם Cache גדול (מכיוון שהמעבד, בהיעדר GPU, מרנדר את התצוגה, ה-L3 Cache שלו חשוב, כמה שיותר גדול, יותר טוב). כיום מעבדי AMD EPYC כמו 7F72, 7F52, 7F32 הם מעבדים מעולים לכך (שימו לב, אלו מעבדים שהוכרזו רק שלשום, נכון לכתיבת שורות אלו, והם יוצעו למכירה ללקוחות בתחילת החודש הקרוב).
  • מומלץ לשנות/לשדרג/להחליף לרשיון "כרוך" (Bundle) ולא לרכוש עצמאית תוספת רשיון. דברו עם נציג שיווק פתרון הוירוטואליזציה שלכם.
  • אין צורך לרכוש במאות דולרים Thin Client. אפשר את הפתרון של Stratodesk (לינק למעלה) יחד עם Raspberry Pi 3/4 ובכך לחסוך יותר מ-50% מהמחיר פר חתיכה.

לסיכום: פתרון של פיזור לאפטופים לעובדים שנמצאים בבית הוא פתרון בעייתי מאוד מבחינת אבטחת מידע והסיכוי שיפרצו לתשתית הארגון גודל בצורה מאוד משמעותית. לעניות דעתי, אפשר לעבוד מבחוץ גם בשיטות אחרות ואולי כדאי לבדוק זאת.

הדרך לאימוץ טכנולוגיות חדשות

כל ארגון, קטן כגדול, ימצא את עצמו בהווה או בעתיד, בנקודה שהוא צריך לבצע שינויים בתשתית ה-IT שלו. זה יכול להיות קשור להחלפת יצרן שרתים, מתגי תקשורת, וירטואליזציה, קונטיינרים ועוד. בניגוד לעבר הרחוק, כשכמות השינויים היתה קטנה ומתרחשת אחת לכמה שנים טובות, כיום השינויים הם יותר תכופים – עברתם לאופיס 365 עם חשבונות אימייל בענן וההנהלה כבר מבקשת ניירת עם נקודות לגבי הקמת תשתית וירטואלית אצל ספק ענן ציבורי כלשהו, נא להמליץ על ספקי ענן ציבורי, מה ההבדלים ביניהם, מחירים, מה יותר טוב עבורנו, תוכניות מיגרציה ועוד ועוד, ואת התוכן הנ"ל מבקשים ממכם במקרים רבים – בדחיפות.

כאחד שנותן יעוץ ללקוחות, אני מוצא את עצמי במקרים רבים באמצע, מצד אחד הלקוח שמחפש פתרון מסוים, ומהצד השני – אנשי שיווק של חברות שונות שמציעים מוצרים שונים שאמורים לתת את אותו פתרון, והג'וב שלי הוא בעצם לסייע ללקוח לבחור את אחד הפתרונות. מהפוזיציה הזו אני רואה מספר דברים שלקוחות עושים שלא מקדמים אותם לשום מקום בדרך להחלטה, ולכן החלטתי לכתוב פוסט זה. לא כביקורת, אלא רק כטיפים.

אתחיל מדוגמא פשוטה ומאוד שכיחה: אכלתם מרורים מצד יצרן השרתים שאתם עובדים איתו, נשבר לכם הפיפס, והמנמ"ר/ראש צוות IT החליט "אינאף איז אינאף", אז מתחילים לחפש יצרן מועדף אחר ונציג/מפיץ של אותו יצרן. אותו סיפור יכול לקרות גם עם טכנולוגיות אחרות, או שהוא יכול להתרחש בגלל דרישה שעולה לאמץ טכנולוגיה מסוימת כתחליף לטכנולוגיה שהם משתמשים בה כרגע.

אז איך בעצם מתקדמים, למה כדאי להקשיב, מה כדאי לעשות או ללמוד?

הדבר הראשון, לפני שאתם בכלל חושבים להוציא מכרז או להתחיל להתעניין אצל משווקים מסויימים לגבי הפתרון שאתם רוצים, הוא להתחיל ללמוד את התחום או את סוגי הפתרונות השונים שקיימים באותו תחום. תתחילו להכיר את המושגים הטכניים, תתחילו לצפות ביוטיוב בהדגמות של הפתרונות השונים, חפשו סקירות מקצועיות אובייקטיביות (לא מצד יצרן הפתרון או נציגיו) ונסו להשיג כמה שיותר מידע.

הדבר השני – למפות את הצרכים שלכם במסמך מפורט, דברים כמו:

  • מה הדרישות מהפתרון שאתם מגדירים כ-Must, זה יכול להיות: כמות אחסון נטו, כמות IOPS שתהיה זמינה גם בעומס, רוחב פס מסוים, תמיכה בציוד מסוים. אני מדבר על רשימה מסודרת של דרישות חובה מאותו פתרון.
  • מה הדרישות ש"טוב שיהיה" – זוכרים את אותו פרויקט שבהנהלה מדברים עליו הרבה זמן אבל אף אחד לא תיקצב אותו עדיין? תכניסו את הדרישות שלו בסעיף הזה (הדבר האחרון שאתם רוצים זה מצב שמישהו בהנהלה יחליט לאשר תקצוב לאותו פרויקט והפתרון החדש שרכשתם כלל לא כולל את אותם משאבים להרצת אותו פרויקט!). נסו לחשוב ולבדוק קדימה היכן ואיך אתם הולכים לגדול במהלך השנה-שנתיים-שלוש הקרובות והכניסו את אותן דרישות (לסעיף ה-Must או לסעיף "טוב שיהיה")
  • תקציב מינימום-מקסימום. את הסעיף הזה אתם כמובן שומרים לעצמכם ולא מפרסמים בשום מקום. את הסעיף הזה אפשר למלא אחר כך, כשיש לכם מספר הצעות מתחרות, אבל בכל מקרה, חשוב לקחת בחשבון דברים כמו כמות רשיונות נכונה – רבים וגדולים נופלים בדיוק על הדבר הזה.
  • האם הפתרון מצריך רכישת ציוד נוסף? במקרים בהם מדובר בפתרון תוכנה, הדרישות הרשמיות המינימליות יהיו בלתי מציאותיות (אהלן, מיקרוסופט) ובפועל הפתרון ירוץ בצורה איטית – תשאלו חברים שמריצים את הפתרון על מה הם מריצים את הפתרון ואיך הביצועים. ראיתי מספיק פרויקטים שנידחו כי הפתרון נרכש אבל בשרתים לא היה מספיק משאבים מבחינת זכרון ו-CPU או משאבי תקשורת. קחו את זה בחשבון.

יש רשימות מוכנות? מגניב, נעבור לשלב הבא בו אתם מזמינים לפגישה אנשי Pre-sale של הפתרונות המתחרים. בדרך כלל אנשים אלו יגיעו עם מישהו מקצועי שאמור לענות לכם על השאלות המקצועיות שלכם. חשוב לזכור: מטרת שתי האנשים שמייצגים את הפתרון הוא לגרום לכם במינימום – להתעניין ברצינות במוצר שלכם, ולעשות את כל מה שאפשר כדי שתרכשו את המוצר, וכאן יש מספר מוקשים שכדאי לפרק:

  • עניין ה-"הם רכשו" – בנק מסוים רכש, חברות X,Y,Z הגדולות והידועות קנו את המוצר, ואם הם קנו, אז אתם יכולים להיות רגועים ולהבין מכך שהמוצר הוא מ-ע-ו-ל-ה ובהחלט מתאים לכם.
    • את המידע הזה כדאי להכניס לראש בקטגוריית "נחמד לדעת" אבל לא לתת לזה להשפיע עליכם מסיבה פשוטה: אינכם יודעים מה גודל הפתרון שניקנה, האם הוא נקנה רק כי אותו לקוח קיבל הנחה ענקית, והאם אותו לקוח משתמש בזה רק באחוז קטן מאוד מהתשתית שלו. אתם לא מצפים שבנק מסוים, אם תתקשרו אליו, יתחיל לפרט לכם מה התשתיות שלו, נכון?
    • תשתיות שונות – נציגי השיווק מציינים בגאווה שהמוצר רץ בחברה גדולה X. למעט פתרונות חומרה, קשה מאוד לדעת על איזו חומרה ועל איזה ציוד הפתרון רץ, כך שיכול להיות שאצל אותו לקוח הפתרון יטוס, אולם עקב תקציב מינימלי שיש לכם, הפתרון ירוץ אצלכם בצורה איטית.
  • שאלות ותשובות – חשוב לזכור: נציגי הפתרון רוצים למכור לכם את הפתרון ולכן כל פתרון מתחרה הוא זבל ומי שתומך/ממליץ על המוצר המתחרה – בכלל לא מבין בתחום. לא תשמעו דברים טובים על הפתרונות המתחרים ולשאלות טכניות במקרים רבים תקבלו תשובות סובייקטיביות.
  • נקודה חשובה מאוד: במהלך הישיבה יובטחו לכם דברים שונים (מבחינת ביצועים, עלויות וכו') – שום הבטחה לא שווה אלא אם היא כתובה בלשון ברורה על הנייר וחתומה. ראיתי מספיק מקרים שבו נמכרו ללקוחות פתרונות אחסון עם הבטחה לכמות IOPS מסוימת, ואחרי שנתיים כשלהקוח הפסיק לקבל את אותם IOPS וכשהוא פנה אליי, הסתבר שנציגי המכירות לא ממש טרחו להסביר לו את עניין ה-Wear Leveling.

ככל שתפגשו עם יותר נציגים שמוכרים פתרונות שונים, תקבלו יותר ויותר מידע מוטעה. הנציג הקודם עם המוצר המתחרה הבטיח X מבחינת ביצועים? אפשר לקבל את X במוצר המתחרה – אם תשקיעו עוד 100,000$ בחומרה לדוגמא. בקיצור – תתכוננו להטעיות (עם/בלי כוונה).

נגמרו הישיבות, יש בידיכם הצעות מתחרות שאמורות לתת את הפתרון שאתם מחפשים. מזל טוב!

כאן מגיע החלק היותר מקצועי. כמעט בכל הצעה, ועל מנת לתת לכם מחיר נמוך/תחרותי – הוכנסו כל מיני "עזים". זה יכול להיות (במקרה של פתרון חומרה) ציוד מסוים שלא יתן את הביצועים הנדרשים לאורך זמן, זה יכול להיות קשור לרשיונות לא מתאימים או שלא כוללים את כל מה שצריך וכו' וכו' ולכן צריך להסתכל על כל הצעה בזכוכית מגדלת ולבדוק שורה שורה את המפרט, או שיש לכם נסיון בכך או שתיקחו יועץ לכך.

קיבלתם יעוץ ובחרתם פתרון? ברכותיי. עכשיו הגיע השלב להטמיע את הפתרון.

כאן אני מעוניין להמליץ לכם לחפש את האינטגרטורים העצמאיים או את העסקים הקטנים שנותנים שרותי אינטגרציה וזאת מהסיבה הפשוטה: עצמאי או עסק קטן ישקיע הרבה יותר בכם כדי שתהיו מרוצים וכדי לקבל ממכם הזדמנויות נוספות ופרויקטים חדשים. אבל, בסופו של יום, זו רק המלצה סובייקטיבית ממני.

בחרתם מישהו שיעשה זאת?  ודאו כי אותו אינטגרטור לא רק שיתקין ויגדיר את המערכת – אלא גם ישלב אותה עם המוצרים האחרים שרצים אצלכם בארגון. כדאי לסגור זאת בחוזה, בנק שעות וכו'.

לסיכום: בחירת פתרון, ולא חשוב אם מדובר בפתרון חומרה או תוכנה – מצריך השקעה ולימוד, אתם תקבלו לא מעט מידע מוטעה מכל מיני נציגי שיווק ובלא מעט מקרים תצטרכו לעשות רביזיה לתקציב. חשוב לקחת את כל הדברים בחשבון ולא להחליט על פתרון ב"שלוף", גם אם המחיר הנמוך קורץ לכם או שהנציג המקסים מספר לכם על החברה/המוסד המפורסמים קנו את המוצר ומרוצים ממנו עד הגג.

בהצלחה.

אחסון רגיל מול vSAN, Nutanix ופקטורים אחרים

לפני כמה ימים יצא לי לשוחח עם מישהו שפנה אליי מהבלוג לגבי פרויקט שהם מתכננים. מטבע הדברים אינני יכול לפרט, אבל משהו אחד שאני כן יכול לאמר (באישור שלו) – זה שהם מתכננים רשת ממש "אכזרית". כמה "אכזרית"? יש לא מעט ארגונים (בנק הפועלים לדוגמא, לפי פרסום שלהם) שמשתמשים ב-100 ג'יגהביט רשת ל-Backend, פה מדובר על 100 ג'יגהביט פר שרת. מכיוון שלא סגרנו חוזה ודיברנו על כרטיסים, הזכרתי בשיחה כרטיס מסוג CONNECTX-5 EN ADAP שיכול לעמוד יפה במשימה, אך המלצתי לו שבשביל השרידות, הוא יצטרך 2 כרטיסים כאלו וכאן הכל קשור ל-Fear Factor.

מה הכוונה? אם הלקוח רוצה לרכוש את הכרטיס הנ"ל ישירות מהיצרן, אז הוא ישלם 795$. לעומת זאת, אם הוא ירכוש זאת דרך יצרן השרתים שהוא משתמש (HPE) – הוא ישלם על אותו כרטיס בדיוק – 1600-2100$, וכאן בעצם נכנס ה-Fear Factor: ככל שחברה יותר גדולה, מפעילים יותר "ראש קטן" וקונים מיצרן השרתים בגלל Fear Factor וחשש שמא, אולי, יצרן השרתים לא יתן תמיכה, גם אם המחיר הוא פי 2-3. ככל שהחברה לעומת זאת יותר קטנה או שיש בה ראש צוות IT/מנמ"ר שמפעיל ראש יותר "גדול" – הוא ירכוש במחיר היותר נמוך, כל עוד הוא מקבל מסמך אחריות ותמיכה מיצרן הציוד.

מכאן נעבור לאחסון ונראה כיצד ה-Fear Factor יכול להשפיע.

"על הנייר" מבחינה טכנית נטו – אחסון בשיטת Scale out היה אמור לכבוש נתחים גדולים בשוק ולפגוע במכירות אחסון Scale Up מסיבות ידועות: אפשר להגדיל את כמות האחסון ללא השקעה כה מאסיבית מבחינה פיננסית, אפשר להגיע לכמות IOPS רצינית מאוד בכך שמשדכים עוד ועוד שרתים, והשרידות של פתרונות Scale Out מעולה. מבחינת שוק אחסון Scale Out, החלוקה די פשוטה: Nutanix בקצה הנמוך, vSAN בקצה הנמוך עד בינוני, Ceph בקצה הגבוה (כשאני מדבר על קצה גבוה – אני מדבר על החל מ-1-2 פטה ומעלה ועד כמות דו ספרתית של פטהבייטים).

אני רוצה לתת דוגמא של יעוץ שעבדכם הנאמן נותן כשזה מגיע לאחסון Scale Out שמגיע לפטהבייטים – אל תרכוש דיסקים מיצרן השרתים ותכניס לשרתים (למעט 2 דיסקים SSD בתצורת M.2 לאחסון מערכת הפעלה). רכוש שרתים בתצורת 1U, ו- JBOD גדול (12-24 דיסקים), ואז לחבר את ה-JBOD לשרתים ולסגור עיסקה עם מפיץ/יבואן של דיסקים כולל SLA. במקרים של הטמעות כאלו, מדובר על מאות או אלפי דיסקים, ושיטה כמו שאני מציע תחסוך משמעותית במחיר הפרויקט.

את הדבר הזה לדוגמא, קשה "למכור" לארגונים בינוניים עד גדולים בגלל ה-Fear Factor שהזכרתי לעיל, שאולי, חס ושלום, יצרן השרתים לא ירצה לתת תמיכה (או במקרה של HPE, זה יעבוד אבל לא יתן חיווי טוב לגבי הדיסקים אם מכניסים דיסקים צד ג'), ולכן הם יעדיפו לשלם פי 2-3 פר דיסק, גם אם תראה להם שהם משלמים הרבה יותר מדי. זו בדיוק אחת הסיבות שחברות רבות העדיפו לרכוש אחסון Scale Up.

אותו פקטור יכול לגרום להחלטות שבלא מעט מקרים – יגרמו לחרטה מספר שנים קדימה בהמשך הדרך ואחת הסיבות לכך – היא שדרוג האחסון במשך הזמן. במקרים רבים רוכשים אחסון בגודל X טרהבייט ועקב הצרכים המשתנים, יש צורך להגדיל את אותו אחסון ל-Y טרהבייט, וכאן מצפה להם הפתעה – מחיר השדרוג במקרים רבים יהיה כה גבוה – שחברות רבות פשוט מתחילות לחפש פתרונות אחרים

לכן – לפני ש"קופצים" על פתרון אחסון קופסתי (Scale Up) צריך לקחת בחשבון שפתרון Scale Out יתן לנו פתרון שניתן לגדילה בקלות לאורך זמן – יותר מ-3 שנים, מחירי הדיסקים (גם כשרוכשים מיצרן השרתים) יורדים במשך הזמן, והגדלת כמות האחסון, אם צריך ויש שרתים פנויים לתת שרות כזה – לוקחת זמן קצר מאוד.

לסיכום: אם אתם מחפשים אחסון עם IOPS גבוה שמשולב עם פתרון וירטואליזציה ואם אתם חושבים להשקיע לטווח הארוך, אחסון Scale Out יכול להוות פתרון מעולה. באחסון Scale Out לא זורקים אחסון קודם ומחליפים באחר, וכמובן – קל יותר לגדול. מצד שני – אחסון Scale Up יכול להתאים כשרוצים "פתרון בקופסא אחת" ולא מעוניינים להשקיע בפתרון שישרוד מעבר למה שהקופסא היחידה יכולה לתת (ואגב, פתרון אחסון של "2 ראשים" כיום – אינו שווה השקעה. עדיף כבר ללכת על פתרון Scale Out) ולא ממש חושבים מעבר ל-3 השנים הקרובות.

הערה: כתבתי מסמך בגוגל דוקס המשווה פרמטרים רבים בין אחסון Scale Up לאחסון Scale Out. המסמך נמצא כאן.

פתרון VDI לעסקים קטנים

למי שזוכר (ולמי שלא) – בשנה שעברה פרסמתי מספר מאמרים על VDI, ובחלק מהמאמרים התייחסתי לכך ששום פתרון מהחברות הגדולות (Microsoft, VMWare, Citrix, ,Nutanix) אינו מתאים לעסקים קטנים שיש להם בין כמות חד ספרתית של מכונות דסקטופ לבין כמות דו ספרתית בינונית (30-50, נניח) של מכונות דסקטופ. עלות פתרון VDI כולל תוכנות, רשיונות, ברזלים – היא מעל ומעבר לתקציב של אותם עסקים קטנים.

לכן, בסיוע חברת CRG שהשאילה לי ציוד (תודה, תומר!) ישבתי בחודשים האחרונים ובדקתי מספר פתרונות עם אפשרויות שונות והגדרות שונות על מנת להשיג מצב שמשתמש יוכל להשתמש במכונה וירטואלית עם אופיס, דפדפן ועוד כמה תוכנות שאינן דורשות משאבים גרפיים רציניים. במילים אחרות – חיפשתי פתרון VDI במובן המילולי – לקחת מכונת דסקטופ פיזית, לבצע לה P2V ולזה המשתמש יתחבר, רק בלי כל הפונקציות שהתוכנות הגדולות נותנות, ולכן אני כותב לטובת כל מיני מטרילים למיניהם: פתרון זה לא בא להתחרות בפתרונות הגדולים והמוכרים, אלא בא לתת משהו בסיסי עם כמה תוספות נחמדות.

מתוך כל מה שהתנסיתי – כתבתי מסמך ב-Google Docs שאותו אני משבץ בפוסט זה (אפשר לגשת אליו ישירות דרך הקישור הזה ולהשאיר גם הערות) עם כל הנקודות. המסמך הזה מיועד לחברות שרוצות לתת ללקוחותיהם שרות כזה בכך שימירו P2V, יקימו פתרון וירטואליזציה (דיברתי במסמך על מספר סוגי פתרונות וירטואליזציה) ויתנו תמיכה ושרותי תחזוקה.

דעה: כמה מילים על אחוזים

הבהרה: פוסט זה עודכן ושונה לאחר קבלת מספר תגובות בפורומים שונים. תודה למגיבים.

הנה סיטואציה שכל עצמאי עם ותק מעל שנה בתחום מכיר: מישהו (חברה או עצמאי אחר) יוצר איתך קשר, יש לו איזה לקוח שמעוניין בשרות/ים שאתה מוכר, ואותו פונה מעוניין להיפגש איתך היכן שהוא כדי לתת יותר פרטים ואולי לסגור איתך איזו עיסקה.

עד פה הכל טוב ויפה. הבה נודה, כל עצמאי מחפש בסופו של יום יותר הכנסות, ישירות או בעקיפין וזה בסדר גמור. הדבר שמעניין אותי בעסקאות כאלו ושבגינו אני כותב את הפוסט הזה הוא פשוט: אני מבקש סכום X, בתנאי תשלום כך וכך. מוכן? אהלן וסהלן, לא אכפת לי כמה אתה לוקח מהלקוח, תהנה. רוצה לשלם לי מחיר נמוך? אני מוכן לשמוע, לא בטוח שאסכים.

אם, לדוגמא, כל מה שאתה עושה זו הפניה של פרטיי לחברה X ואני מתראיין בחברה X, מקבל את הפרויקט והם משלמים לי, ואתה מבקש על כך עמלת "דמי גישור", אז ניחא, נסכם סכום של כמה מאות שקלים נניח ותקבל אותם אחרי שאקבל את הפרויקט. בדרך כלל מהנסיון שלי במקרים כאלו המפנה לא מבקש כספים (אישית, אף פעם לא ביקשתי כסף כשהפנתי אנשים) – אבל אם זה כזה משנה, נסגור משהו בינינו. לא בעיה.

אם התשלום בעצם הולך להיות שעתי במחיר נמוך מאוד, אני מוכן לשמוע, יכול להיות שיש הצדקה שהמחיר המוצע נמוך, ואם אני מקבל פרטים ואני רואה שסיוע לחברה באותה נקודה יכול לעזור לי לדוגמא בהמשך, אז יש מצב שבהחלט נסגור משהו. מצד שני, אם אני מקבל מידע שהמפנה שרוצה מחיר לשעה הולך לשלם לי אולי שליש ממה שהוא גובה – אז לא תהיה כאן עיסקה.

אני משער שכאן הקורא היקר יאמר "חץ, אתה מקבל עבודה, פרויקט!" ואותו קורא יקר יהיה צודק, רק שהבעיה היא שכמו לכל עצמאי או שכיר, כבר יש לי "שותפים טבעיים" שגוזרים להנאתם כמעט מחצית (תלוי בכל מיני פרמטרים) מההכנסות, ולפני שאני הולך להוסיף "שותף טבעי" חדש, אני רוצה לדעת מה אני מקבל ממנו, חוץ מהפרויקט. אחד הפרמטרים החשובים לי לדוגמא, הוא עניין תשלום: מקדמה ו/או תשלום נניח "שוטף" מאותו מפנה ללא קשר מתי החברה המבקשת את הפרויקט משלמת בפועל לעצמאי/חברה שהפנתה אותי, ולכן הצעות שבהם אני שומע את המילים "Back to Back" (למי שלא מכיר: אתה מקבל כסף רק אחרי שמבקשת העבודה משלמת בפועל) זו בשבילי עיסקה גרועה: אני הולך לשלם פר שעה רק בגלל הפניה חד פעמית שמישהו הפנה אותי, מבלי שהוא יקח שום סיכון לגבי איחור בקבלת כספים. No deal.

עכשיו אעבור לשכירים שעובדים דרך חברות "גולגלות", "כח אדם" וכו'. אותם שכירים יקרים מקבלים משכורת מאותן חברות כח-אדם/גולגלות בכל חודש, ללא קשר מתי הלקוח שהם עובדים אצלו – משלם לאותן חברות (במקרים רבים התשלום יגיע לאותן חברות בתנאים של שוטף+60,90,120 ויש גם כאלו שמשלמים שוטף+180), כלומר אותן חברות המעסיקות את השכירים ישירות סופגות את הסיכון לגבי תשלום מאוחר או אי תשלום. הדבר שאולי כדאי ששכיר ידע – מה המחיר שאותה חברה שהוא מגיע אליה יום יום, משלמת על שרותיו לאותה חברת כח-אדם ומה בעצם הוא לא מקבל. אם, לשם הדוגמא, כשכיר, אתה מקבל 80 שקלים לשעה (החישוב הגס הוא: חלוקת משכורת הברוטו שלך ב-200 שעות לחודש) ואתה מצליח להבין שהחברה שאתה נמצא משלמת עליך כ-160 שקלים לשעה, אז אתה בעצם מפסיד 50% (ברוטו, ברוטו, אנחנו בישראל) משכורת. איך ההרגשה לא לקבל עוד 50% (ברוטו) כל חודש?

לכן, לשכירים, אני ממליץ מספר דברים:

  1. נסה לברר מה המשכורת המקובלת בתחומך (קח בחשבון דברים כמו ותק וכו'). זה יכול להיות מעמיתים שעובדים באותו תפקיד אך מועסקים ישירות בחברה, זה יכול להיות מחברים אחרים שעובדים באותו תפקיד כמו שלך בחברות אחרות.
  2. העדף תמיד העסקה ישירה. כך, אתה מנהל את המו"מ על משכורתך ואף אחד לא גוזר עליך קופונים (טוב, חוץ מה"שותפים הטבעיים" – מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות וכו')
  3. חברות כח אדם מבטיחות תמיד שברשותן מלאי של משרות בתחומים שונים, כולל התחום בו אתה עובד. אל תקנה את הלוקש הזה. הן ממהרות לרשום אותך במאגר שלהן, אבל אם הופנית על ידן למשרה ולא התקבלת מכל סיבה שתהיה – הן לא ממש תמהרנה להציע לך הצעות אחרות.
  4. אל תתבייש לשאול חברים, לחפש ב-Linkedin ובפורומים שונים בפייסבוק – לגבי משרה, אם אתה מחפש משרה חדשה.

ולעצמאים:

  1. חישוב צריך להתבצע לפי מחיר פר-שעה, בניכוי כל המיסים (ביטוח לאומי, מס הכנסה, מע"מ, עכשיו הוסיפו גם צורך לשלם פנסיה בתנאים סופר גרועים).כמה העצמאי או החברה המפנה גוזרים, ומה הסכום שאתה מקבל בפועל. אם הם גוזרים סכום סביר (נניח 10%, אולי יותר, תלוי מה אתה מחשיב "סביר") ומדובר על עבודה ארוכה או עבודה שדורשת כמות שעות כל חודש, אז עבודה כזו יכולה להיות הכנסה מעולה לכסות מספר הוצאות שחוזרות כל חודש (שכר דירה/משכנתא, מיסי רשויות), וכדאי לסגור דיל. מצב נוסף שכדאי לקחת בחשבון – חברה מפורסמת עם פוטנציאל לעבודות עתידיות שם.
  2. … אבל מצד שני, אם אחרי כל הקיזוזים שהם חובה ("שותפים טבעיים") ובקיזוז מה שהמפנה גוזר מביא אותך לרף התחתון של המחירון שלך ומטה, או שהוא אומר את המילים "Back to Back", אני ממליץ לך לשקול היטב אם בכלל לקחת את העבודה הזו.

לסיכום: יש דברים שאי אפשר להתחמק מהם, כמו תשלומי מסים. אם מוצהר שאתה מרוויח נניח 10K בחודש, המסים שלך יהיו אחוז מסוים ולא תוכל להתחמק מזה. לעומת זאת, אם הולכים לגזור עליך קופון, בין אם אתה שכיר או עצמאי, כדאי שתחשוב ותחשב מה אתה מקבל תמורת אותו קופון שגוזרים עליך, והכי חשוב – אם זה שווה את זה או ששווה להתאמץ ולחפש משהו אחר.

VMWare על AWS – האם שווה להשכיר?

(אני רוצה להתחיל בהערה קטנה. אחרי שכתבתי את הפוסט על PKS קיבלתי מאנשים הערות שאני "אנטי VMware". אני לא. למען האמת, אני בשלבים של מעבר כל המכונות שלי ל-vSphere 6.7 ואני חושב שפתרון הוירטואליזציה של VMWare הוא מהטובים בשוק. יחד עם זאת, יש לי השגות לגבי חלק ממוצרי החברה ואת אותן השגות אני משתף, לא יותר מזה). נקודה נוספת: בעבר כתבתי על VMWare on AWS אבל הכל היה מבוסס על שמועות. הפעם ביקשתי מחבר שבעבודתו משתמשים במוצר להקדיש לי שעתיים ולהראות לי את התכונות ובדקתי גם את ההדגמות והקליפים הרשמיים טרם כתיבת פוסט זה.

חברות רבות שמתחילות או חושבות לעבוד לענן, מנסות לבדוק פתרונות שונים לגבי המכונות הוירטואליות. בכל זאת, המכונות הוירטואליות שניתן לשכור אצל סע"צ (ספק ענן ציבורי) שונות מבחינת פורמט ממה שרץ מקומית על תשתית ה-vSphere שלכם. חלק יחליטו להמיר את המכונות כך שירוצו על תשתית ה-סע"צ, וחלק יבנו אותן מחדש.

לתוך הנישה הזו VMWare מוציאה "מוצר חדש" שנקרא VMWare on AWS ופתרון זה יוצר מעין "המשכיות בענן", אתה יכול להשתמש ב-SDDC Manager לנהל את הפתרון של VMware בענן יחד עם הפתרון שרץ אצלך מקומית (On Prem). אתה לא צריך לשנות מכונות וירטואליות לעבר הפתרון שלהם שרץ בענן של ה-סע"צ שבחרת, אתה פשוט מבצע Migrate של אותן מכונות וירטואליות לאותו DC מרוחק, ל-Cluster המרוחק ול-Datastore המרוחק, בוחר את הסוויצ', מאשר, וזהו – המכונות הוירטואליות בדרך לענן הציבורי. נשמע קל ופשוט, בלי הרבה כאבי ראש.. לא?

אז זהו, שזה "טיפה" יותר מורכב. מבחינה טכנית, מה שציינתי לעיל הוא נכון ואנשי השיווק והאנשים הטכניים של VMWare יאשרו זאת, אבל יש כאן כמה דברים שכדאי לפני כן לקחת בחשבון:

  • הפתרון VMWare on AWS הוא בעצם פתרון vSAN המוכר. אתם לא משלמים פר VM, אתם משלמים פר שרת פיזי ויש צורך במינימום 3 שרתים.
  • התמחור יכול להיות דינמי (פר שעה) או פר שנה או פר 3 שנים והמחיר עצמו טיפ טיפה גבוה .. אם לדוגמא אתם רוצים להקים זאת בארה"ב, בוירג'יניה, שם המחיר יהיה הכי "זול". כמה? ובכן, על 3 מכונות בסיס (נקראת i3) תשלמו 155,961 דולר לשנה. רוצים להריץ את זה בפרנקפורט, גרמניה? המחיר מטפס ל-185,952 דולר לשנה. המחיר כולל את הרשיונות ל-vSphere ו-vSAN אך אינו כולל VMWare Site recovery, ובשביל לכלול זאת יש לשלם $22,600 פלוס 347$ פר VM.
  • ישנן שתי סוגי מכונות: i3 metal, r5 metal. ה-i3 כוללת דיסקים NVME מקומיים (אחסון כולל Cache בסביבות ה-16 טרה), ואילו מכונת ה-i5 משתמשת באחסון של AWS (ה-EBS) כ-"דיסקים מקומיים", אחסון EBS אינו נכלל בסכומים שציינתי לעיל והתשלום הוא חודשי. פונקציה נוספת – Elastic vSAN (מאפשר להשתמש באחסון שבשרת גם אם אותו שרת הוא במצב תחזוקה) עולה $2.28 לשעה פר מכונה. אלו מחירים ל-3 שרתים בשרת ה"נמוך" (18 ליבות, i3-metal). אם אתם רוצים להשתמש באחסון של אמזון (EBS) ולקחת שרתים יותר רציניים (r5 metal, עם 48 ליבות) אז בוירג'יניה תצטרכו לשלם 174,411 דולר לשנה, ובפרנקפורט המחיר מטפס ל-210,396 דולר לשנה.
  • רוצים הנחות על המחיר? בשמחה, רק אם אתם משלמים מראש. אם אתם שוכרים את הברזלים ל-3 שנים מראש, יש לכם 50% הנחה. אם לשנה – 30% הנחה (לפי המסמך הזה).

חברות שונות יסתכלו על המחירים הללו בצורה שונה. רוב החברות הישראליות יסתכלו וסביר להניח שיאמרו NO DEAL, ולעומת זאת חברות בינלאומיות גדולות ינסו להוריד קצת את המחיר – וישכרו.

בין אם יש לחברתכם את התקציב או אין לכך – האם ההצעות הללו שוות? הבה נבחן זאת מהצד הכספי.

אם נרכוש שלושה שרתים, בכל אחד מהם מעבד אחד AMD EPYC עם 32 ליבות (כך נחסוך במחצית את העלויות של vSphere ו-vSAN וכל מוצר אחר שמחושב Per Socket), עם חצי טרהבייט זכרון, עם 6 דיסקים NVME SSD ו-2 דיסקים NVME SSD Mixed Intense, עם כרטיס רשת של 10 ג'יגהביט, כל הרשיונות (ל-3 שנים) שצריך ולקינוח גם סוויצ' נחמד. צריכים את המערכת בגרמניה, או ארה"ב או אפילו מחוץ למשרדכם פה בארץ? חפשו ספק שמוכר שרותי COLO (כלומר Co Location) לאחסן 4U או 7U (שזה 3 שרתים, תלוי בגודלם הפיזי – פלוס סוויצ') עם רוחב פס נאה, ואתם תשלמו לו בערך 2000-4000$ לחודש.

ניקח את כל הערימה הזו ונחשב אותה – ותראו שלא תגיעו ל-$160,000 שתצטרכו לשלם בממוצע לשנה על VMWare on AWS, ובנוסף – הציוד והרשיונות הם שלכם, וזה כולל SLA לברזלים ולציוד עצמו.

אחד הדברים שחשוב להבין לגבי VMWare on AWS היא למרות שהשיווק יזכיר בכל שניה וחצי את המילה "ענן" – חוץ מהעובדה שזה יושב ב-DC של ספק ענן ציבורי, אין לפתרון הנ"ל כמעט כלום עם מה ש-סע"צ בעצם מייצג. (ה"כמעט" קשור למכונה r5 metal שמשתמשת באחסון של ספק הענן אבל זה בעצם לא ממש משנה כלום. EBS מאפשר גדילה דינמית, אבל vSAN לא יודע "לאכול" דיסק "פיזי" שגודלו השתנה). כל השירותי ענן שתשתמש בהם מתוך ה-VMware on AWS יהיו בדיוק כמו שתיקח את השרותים מבחוץ או ממכונות וירטואליות שה-סע"צ משכיר מהשרותים שלו.

הבה נסתכל על ההצעות של ה-סע"צ. רבים נוטים להתעצל ולבחור נניח מהעשיריה הראשונה של ההצעות ל-VM כדי לא להסתבך, אבל המציאות היא שכל סע"צ מציע מספר "דורות" של מכונות וירטואליות, חלק לא קטן מההצעות די זולות ויכולות להתאים למשימות שונות (הנה לדוגמא ההצעות של AWS. מיקרוסופט, לפחות ממה שבדקתי, לא מציעה טבלה כזו אז חברת Nakivo מציעה טבלה כזו עם הסברים, ובגוגל יש דף פשוט שמסביר את הסוגים. אז אם לדוגמא אתם צריכים להריץ אפליקציה שדורשת המון זכרון אך כמעט ולא עושה כלום עם המעבד, אתם יכולים לשכור Instance מדור ישן יותר ובכך לחסוך. צריכים מכונות VM שאליהן מחוברים דיסקים SSD פיזיים לוקאלית? יש. ב-VMWare on AWS אין חיה כזו – יש סוג אחד של מעבד (ישן, מלפני שלוש דורות – Xeon V4) ואין לך אפשרות לחבר SSD פיזי לוקאלית ל-VM (על VMware on AWS – כי זה מנוהל על ידי VMware).

בסופו של דבר, צריך להחליט לכאן או לכאן, האם לקחת את ההצעה של VMWare on AWS שלא ממש נותנת יתרון כלשהו לכך שהמערכת רצה בחוות שרתים של סע"צ – לבין הפתרונות ש-סע"צ מציע. נכון, אם רוצים להשתמש בפתרונות של סע"צ, ולא רוצים לבנות מכונות VM מחדש, צריך להמיר (יש לכך כלים שונים, סקריפטים ואפשר לבצע לכך אוטומציה, אגב), אבל מצד שני, ל-סע"צ יש מגוון הצעות שלא קיימות כלל ב-VMware on AWS. לעומת זאת, יש חברות שיתעקשו על "המשכיות" והמחיר לא ממש מזיז להן – אז להן VMWare on AWS יכול כנראה להתאים.

הבעיות של היום ומחר – עם פתרונות של אתמול ושלשום

מי שקורא את הבלוג הזה, בוודאי קרא לא מעט פעמים דבר ספציפי שכתבתי שוב ושוב: טכנולוגיות מתפתחות כיום הרבה יותר מהר מבעבר, פלטפורמות "מתות" וקמות להן מתחרות חדשות שיודעות להתמודד עם אתגרים נוכחיים וחדשים – הן מבחינת Scale, מבחינת עמידה בעומסים, עמידה בסטנדרטים שונים ועוד ועוד. אם אתה עצמאי ומוכר שרות יעוץ, אינטגרציה ובין אם אתה שכיר שמחפש את האתגר הבא – אתה חייב מדי פעם להקדיש זמן ולהתעדכן מבחינת הטכנולוגיות החדשות וגם טרנדטים חדשים. ככל שלא תתעדכן, כמות ההזדמנויות שיהיו לך – יפחתו.

כתבתי בעבר גם על חברות Enterprise גדולות (יצרניות מזון, חברות תקשורת, חברות בטחוניות, מוסדות פיננסיים וכו') שרוצות לבצע פרויקטים שאמורים להתמודד עם בעיות של היום ומחר ובדרך כלל הן יפנו לחברות הגדולות בתחום האינטגרציה או היעוץ (לעולם לא אבין חברות גדולות פונות ליעוץ מחברות אנליסטים כמו גרטנר וכו'. לעניות דעתי – זו זריקת כסף לפח), יתקיימו ישיבות ובסוף תצא איזו חוברת עם נקודות שונות לגבי מה שמומלץ וקורה אחת לזמן מה שאת החוברת או ההמלצות שהתקבלו – אני מקבל, אם מישהו מאותה חברה גדולה מכיר אותי (תיכף אתייחס לנקודה הזו).

לאחר קריאת החוברת או ההמלצות – אני מחזיר תשובה לפונה, בדרך כלל התשובה תהיה אחת משלושת האופציות הבאות:

  • ההמלצות טובות ונכונות (אם יהיו לי הערות או נקודות מסויימות – אציין אותן)
  • הרעיון העקרוני בהמלצות נכון, אבל מומלץ לשלב פלטפורמות X,Y וטכנולוגיות A,B.
  • אתם שילמתם על היעוץ הזה? ברצינות? אתם נמצאים בשנות ה-90 או ה-2000 או מה?

כשאני מנסה להיזכר, בשנתיים האחרונות, מתוך כמות הפעמים שקיבלתי פניות לתת "דעה שניה", היו אולי, אולי, פעמיים שהיעוץ והטכנולוגיות שהוצעו ע"י חברות היעוץ/אינטגרציה הגדולות – היה באמת משהו מומלץ ונכון. בשאר המקרים (והיו לי קצת יותר מעשרים בשנתיים האחרונות) שורת התגובה שלי היתה האופציה השלישית שציינתי לעיל.

להלן שתי דוגמאות, מהחודשים האחרונים:

  • חברה מסויימת רצתה להריץ פלטפורמה מסויימת על לינוקס מספר רב של פעמים. המערכת אמורה להיות פתוחה לרשת וההפניות יועברו דרך Load Balancer (אני לא יכול לפרט עקב הסכמי סודיות). היעוץ שהם קיבלו: לרכוש 18 שרתים עם מפרט די "כבד", רכישה של Load Balancer חומרתי, סטורג' מפלצתי, לכל הברזלים רשיון VMWare Enterprise.
    ההצעה שלי (שהתקבלה): במקום 18 שרתים עם מפרט כבד, 2 שרתים עם מפרט נמוך, 4 שרתים עם מפרט כבד (יחסית, הרבה זכרון), מערכת OpenShift, ושרת נוסף קטן שיריץ ESXI כדי להריץ 2 מכונות VM שמריצות Windows. סטורג' – או בניה או לרכוש משהו קטן מכיוון שאין צורך ב-IOPS רציני או כמות אחסון גדולה. הפלטפורמה תרוץ כולה על קונטיינרים, ובהתבסס על הסטטיסטיקה שנמסרה לי, אני מתקשה להאמין שתהיה צריכת משאבים של יותר מ-40% בכל השרתים.
  • חברת מדיה מסויימת רצתה לאחסן תכנים רבים ולהערכתם הם יגדלו בכל שנה בסביבות ה-100-150 טרהבייט. הדרישה – אפשרות גדילה ללא SPOF (כלומר: Single Point of Failure) ומבלי לרדת בכמות רוחב הפס הפנימי, אדרבא – אם אפשר שתהיה גדולה יותר ויותר – הם ישמחו. כאן לא היתה חברה מסויימת שנתנה יעוץ, אלא החברה ביקשה מכל מפיצי הסטורג'ים הגדולים והמוכרים בארץ, ואני התבקשתי להמליץ על אחת מההצעות.
    הבעיה: אף הצעה לא כללה פתרון אחסון Scale Out. כל ההצעות היו פחות או יותר "תוסיף מדף" ובקשר לשרידות – קנה שתי ראשים. לפיכך המלצתי הפשוטה (שהתקבלה) היתה: זרקו את ההצעות ובקשו או פתרון Scale Out או לבנות פתרון Scale Out מבוסס קוד פתוח או תוכנה סגורה שמציעות יצרני שרתים וחברות אחרות, ורשת עם Backbone של 40 ג'יגהביט שיגדלו בהמשך לכיוון ה-100 ג'יגהביט.

בלוג זה הוא הבלוג של העסק שלי, אבל אינני מנסה לאמר "בואו ל-חץ ביז" (טוב נו, אם אתם רוצים, אהלן וסהלן 🙂 ). מה שאני כן רוצה לציין – שישנן לא מעט חברות בארץ, אולי לא חברות גדולות, אבל חברות קטנות עד בינוניות, שיכולות לתת שרות יעוץ ואינטגרציה – עם הטכנולוגיות והפלטפורמות הכי עדכניות, יציבות, אינטגרציה עם ספקי ענן ציבורי. לחלק מהן יש פרסום ולחלק מהן אין ממש פרסום, אבל יש דרכים ליצור קשר. אני אשמח להפנות אם אוכל ואם לא, הנה מספר קישורים:

לסיכום: בניגוד למה שרבים חושבים, לא תמיד (אם בכלל) יש לחברות יעוץ/אינטגרציה גדולות – את הידע, היכרות ונסיון כדי להמליץ/לפסול טכנולוגיות חדשות ובמקרים רבים ההמלצות שניתנות ללקוחות כוללים פתרונות ישנים שלא מתאימים לאתגרים הנוכחיים והעתידיים. לכן, גם אם אתם חברה גדולה שנוהגת לקחת יעוץ רק מהגדולים – אחרי שקיבלתם את היעוץ וההמלצות, קחו מישהו או חברה שיש לה נסיון בטכנולוגיות עכשוויות ומודרניות כדי שתעבור על ההמלצות ותאשר או תמליץ חלופות שיכולות לחסוך לכם משאבים וכספים.

קצת על Scale Out עם פלטפורמות יעודיות

בשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר פלטפורמות שעובדות בשיטות של Scale Out. הפלטפורמה הכי ידועה לדברים כאלו היא כמובן Kubernetes, אך כמובן שישנן פלטפורמות אחרות שקשורות יותר לעיבוד נתונים – Kafka או Cassandra לדוגמא, כל אחת מהן פלטפורמה לצרכים שונים, אבל מבחינת צרכי חומרה, הצרכים הם פחות או יותר זהים: מעבדים בינוניים (לא צריך כמות מפוצצת של ליבות, יספיקו 8-16), ולא צריך דיסקים (קשיחים או SSD) יקרים.

כלומר – אם אתה צריך להריץ פלטפורמה שעובדת ב-Scale Out מקומית בתשתית שלך, אל תנסה לחפש את היוקרתי עם כל מילות הבאז האחרונות, אלא ההיפך – מי הספק שיכול לתת לך את ההצעה הכי זולה שתעמוד במפרט שנקבע מראש, SLA שאתה צריך וכו'. ב-Scale Out אין את מושגי השרידות מעולם ה-Scale Up. אין Heart beat, אין Active/Passive, Active/Active וכו'. עם Scale Out בדרך כלל הפלטפורמה תהיה בנויה כך שאם שרת למטה/אינו זמין/אינו פעיל, המערכת תאזן את עצמה אוטומטית (למי שמשתמש ב-Kubernetes ורוצה לראות זאת – תורידו Node ותראו איך זה עובד).

מכיוון שפתרונות Scale Out תופסים יותר ויותר תאוצה, פתרונות Scale Up כמו סטורג'ים קנייניים, מנסים "לתפוס טרמפ" על הטרנד (כמה שאפשר לקרוא לזה כך). מריץ Kubernetes? הפתרון שלנו יודע לתמוך בווליומים, ובאחסון כזה וכזה, ובוודאי שהיא מתאימה לאחסון עבור פתרונות Scale Out!

וזהו – שההצהרה לעיל נכונה רק בחלק מהמקרים. אם אתה מריץ יותר מ-5-10 שרתי Cassandra או Kafka כפרודקשן ואתה מכניס דרך ה"מפיקים" (Producers) המון מידע שמגיע ממאות/אלפי חיישנים או מקורות שונים, הסטורג' הקנייני יהפך די מהר לצוואר הבקבוק.

אחת השגיאות שאפשר לראות בפורומים שונים, זה שאנשים שעובדים עם פתרונות Scale Out מחפשים איך לאחסן את כמות הנתונים שהולכת וגודלת והם עדיין לא מכירים/מבינים את עניין ההוספה המתמדת של ברזלים ודיסקים מקומיים – והם תמיד יקבלו את הצעות הפתרונות שמתאימים ל-Scale Up: לתכנן את הגדילה למשך שנה וכו' וכו' ואז לבחור סטורג'. זו טעות, כי בעולם המדידות/דגימות ושימוש בפלטפורמות Scale Out אתה מחפש לקבל כמה שיותר מידע, לא כמה שפחות, ויכול להיות שהחודש הקרוב אתה תוסיף עוד 4 טרה מידע לחודש אבל בעוד 3 חודשים זה יקפוץ ל-15 טרה לחודש. בגדלים כאלו, שום פתרון סטורג' קנייני אינו מתאים, אלא אם רוצים "לשרוף" את תקציב החברה, ולכן יש צורך ללכת לפי הפתרון של הפלטפורמה, לא לפי שם/דגם של סטורג'.

ולכן:

  • אם הולכים להשתמש בפלטפורמה שהיא בראש ובראשונה Scale Out לצרכי עיבוד נתונים/קליטת נתונים – נצטרך דיסקים ושרת מהקצה הנמוך-בינוני, מבלי להשקיע יותר מדי כספים פר ברזל (קחו דיסקים בסיסיים, בפוסט קרוב אסביר לגבי הגדרות אחסון מקומי למערכות כמו Kafka ו-Cassandra), (אגב, אם אתם רוצים להריץ Kafka בענן, אמזון לדוגמא שמחה להציע לכם את MSK).
  • אם אנחנו רוצים לשמור כמות גדולה מאוד של מידע לאחר עיבוד או ארכיבאי כשהכמות גודלת כל הזמן, או שאנחנו צריכים Object Storage – פתרון אחסון Scale Out (כמו Gluster) יתאים יותר לשימושים הללו מכיוון שעלות הגדילה היא זולה, והביצועים גודלים ככל שמוסיפים ברזלים לאותו אחסון.

לסיכום: בעולם ה-Enterprise, הסטורג' הקנייני היה ה-דבר הכי חשוב וקריטי. אין סטורג', שום דבר לא פועל. מאז הגיעו ספקי הענן הציבורי הגדולים שהכריזו שאצלם אין ולא יהיה שום סטורג' מרכזי, ובמקביל התפתחו יותר ויותר פלטפורמות שמחזירות את השימוש בדיסקים מקומיים ומאפשרות לבנות אחסון מדיסקים זולים וממשאבים צנועים, וזהו בדיוק החלק שבמחלקות ה-IT או ה-CIO/CTO צריכים להבין: אל תנסו לכפות פתרון Scale Up על פתרון Scale Out.

הפתרון למעבר מ-VM לקונטיינר: Kubevirt

(הערה: לפני כשנתיים כתבתי את הפוסט הזה על Kubevirt. מאז דברים רבים השתנו ופוסט זה הוא פוסט עדכון לכלי).

כל מי שהתחיל ומשתמש בקונטיינרים, Kubernetes וכו' – מבין בוודאי שקונטיינרים אינם מכונות וירטואליות. בניגוד ל-VM, קונטיינר מקבל שרותי OS ממערכת ההפעלה המותקנת על ה-VM (או על הברזל) שמריץ את הקונטיינר, ולפיכך קונטיינרים ברוב המקרים הם דברים די קטנים בהשוואה למערכת הפעלה מלאה שמותקנת ב-VM, גם כשהיא מותקנת כ-Minimal.

בניגוד לסטארטאפים שברוב הזמן מתחילים להקים את רוב התשתית שלהם בקונטיינרים, בחברות בינוניות וגדולות, המצב שונה לחלוטין – אצלן הכל רץ או בתוך מכונות VM או על ברזלים. המרת VM לקונטיינר יכולה להיות דבר קטן ופשוט ולפעמים זו יכולה להיות עבודה מייגעת וארוכה, במיוחד אם ב-VM רצים מספר אפליקציות וצריך להפריד כל אפליקציה לקונטיינר (לא מומלץ להריץ מספר אפליקציות בקונטיינר) ולדאוג שהן "ידברו" אחת עם השניה.

ישנם גם מקרים שאי אפשר להמיר מכונת VM לקונטיינרים חדשים. מקרים כמו:

  • האפליקציה רצה ומבוססת על Windows
  • האפליקציה רצה על גירסת לינוקס מאוד ישנה
  • האפליקציה רצה על מערכת הפעלה שאינה מבוססת לינוקס
  • ה-VM נבנה ע"י מומחה חיצוני ולאף אחד אין מושג ירוק איך הדברים מוגדרים ב-VM (לדוגמא: Cobol ישן)

במקרים כאלו, קשה מאוד או בלתי אפשרי להמיר ידנית את המכונות הללו לקונטיינרים, וכך פרויקטים לקונטיינריזציה מתעכבים או שממשיכים להריץ את מכונת ה-VM בתוך פתרון וירטואליזציה (vSphere לדוגמא) – אבל אז מפסידים את כל היתרונות של Kubernetes או Openshift.

וכאן נכנסת לתמונה אפליקציית Kubevirt.

אפליקציית Kubevirt מרחיבה בעצם את Kubernetes/OpenShift ומוסיפה למערכת תמיכה בקונטיינרים מסוג נוסף: קונטיינר שמריץ VM. כך בעצם אפשר לקחת VM מהדוגמאות לעיל ו"להכניס" אותו לתוך קונטיינר, כך שנוכל להריץ אותו כמו שאנחנו מפעילים קונטיינרים נוספים, ובכך נוכל להשתמש באפליקציה שרצה ב-VM, נוכל לשכפל את הקונטיינר לפי פרמטרים שנרצה, נוכל לשדרג את הקונטיינר ועוד ועוד.

מאחורי הקלעים, מה ש-Kubevirt עושה, הוא להשתמש ב-KVM (הוירטואליזציה המצויה בכל לינוקס) ובספריית Libvirt וספריות נוספות בכדי ליצור POD ובתוך ה-POD להריץ VM. את אותו VM אנחנו נגדיר בעזרת קבצי YAML, כמו שמגדירים כל דבר ב-Kubernetes, וכך נוכל להגדיר כמות זכרון, היכן הדיסק הוירטואלי יושב, האם ה-VM יהיה בעצם Immutable (כלומר שכל שינוי ל-VM ימחק ברגע שה-VM "כובה"), ועוד פונקציות נוספות. הגישה ל-VM תוכל להתבצע בכלים הרגילים (SSH, RDP) או VNC וחיבור סריאלי וירטואלי (במקרה שמדובר בלינוקס או כל מערכת תואמת UNIX אחרת).

מכיוון שב-Kubernetes אפשר להשתמש בכל מיני "דרייברים" (Storage Classes, Volumes), נצטרך להמיר בשלב ראשון את הדיסקים הוירטואליים של ה-VM מהפורמט הנוכחי (VMDK ב-vSphere) לפורמט ש-KVM ו-libvirt יכולים להבין ולהשתמש. סוג הדיסק שאנחנו נצטרך יהיה RAW וכלי ההמרה (שצריך לרוץ תחת לינוקס) הוא virt-v2v (זה קצת יותר מורכב ממה שהקישור מראה). מהרגע שביצענו זאת, אנחנו "מנתקים" בעצם את ה-VM מהוירטואליזציה הנוכחית (נניח vSphere), אבל ה-VM עדיין נשאר ב-vSphere. ברגע שיש לנו את הקובץ בפורמט RAW, נוכל להשתמש בכלי כמו CDI כדי לבצע Import של ה-Image לתוך Volume שנגדיר. אחרי שהצלחנו (שוב, לא דבר כל כך קל, אלא אם אתם משתמשים ב-Openshift דרך ה-WEB UI), אנחנו נגדיר POD עם ה-VM ושם אנחנו נבחר דברים כמו כמות זכרון, מערכת הפעלה, וכו'. בזמן ההגדרות נוכל להוסיף דיסקים וירטואליים חדשים ל-VM ועוד. לאחר שהתהליך מסתיים ונפעיל את ה-VM, תופיע כתובת IP שדרכה נוכל להתחבר אל ה-VM.

לפני שרצים לקחת את הרעיון ולממש אותו, חשוב לזכור את הדברים הבאים:

  • Kubevirt עובד על כל גירסת Kubernetes מ-1.10 ומעלה, ו-OpenShift 3.11 ומעלה.
  • בשביל לקבל ביצועים טובים עם ה-VM, יש צורך בתמיכת Nested Virtualization (אם ה-Kubernetes שלכם רץ כמכונה וירטואלית).
  • עננים ציבוריים: אם אתם רוצים להריץ Kubevirt על ענן ציבורי, תצטרכו לבחור Instances שכוללים תמיכת Nested Virtualization. גם לאז'ור וגם לגוגל יש מכונות כאלו, ב-AWS אין ולפיכך ב-AWS מכונות VM כאלו ירוצו יותר לאט מאחר ומדובר באמולציית X86-64 בתוכנה.
  • דיסקים וירטואליים: מכיוון שאין Thin Provisioning בשיטה כזו, הווליומים יהיו גדולים (כמה שהגדרתם ב-VM בהתחלה תחת vSphere), לכן אם הגדרתם את ה-VM עם דיסק של 100 ג'יגה אבל השתמשתם רק ב-15 ג'יגה, הקטינו את הדיסק (הוראות נמצאות כאן אם מדובר ב-vSphere).
    נקודה נוספת חשובה לגבי דיסקים וירטואליים: אפשר לצרף אותם ישירות ל-Image של הקונטיינר אך הדבר אינו מומלץ (אלא אם אתם רוצים להפיץ את ה-Image החוצה).
  • קישוריות ל-VM ותקשורת: במקור כברירת מחדל יש ל-VM חיבור רשת יחיד. יחד עם זאת ניתן להשתמש ב-Multus או Genie כדי להוסיף דברים רבים הקשורים לרשת: VLAN, Bridges, אפילו PXE Boot – תשתוללו חופשי.
  • ניתן לשכפל את ה-VM לפי כל פרמטר שתרצו כדי לעמוד בעומסים. לשם כך תצטרכו להגדיר בקובץ YAML את ה-AccessModes לפי הצרכים שלכם.
  • KVM – מכיוון שה-VM שלכם ירוץ תחת KVM, כדאי להכיר את KVM. תרימו מכונת לינוקס, תפעילו Nested Virtualization ותריצו את Virt Manager (נקרא גם VMM). יש המון פונקציות והגדרות וכדאי להכיר אותם לפני כן, אחרת תקבלו הפתעות (במיוחד אם מכונת ה-VM שלכם משתמשת ב-UEFI. יש תמיכה ל-UEFI אבל תצטרכו להגדיר כמה דברים לשם כך).

רוצים לשחק עם זה פה ועכשיו מבלי להקים Kubernetes שלם? בשמחה! כנסו ללינק הזה ואתם מוזמנים לאחר מכן להיכנס ללינק הזה כדי להכיר את לשדרג מכונות VM בתוך קונטיינרים.

אם אתם רוצים עוד הסברים על Kubevirt כולל הדגמה של לינוקס ו-Windows Server 2012, אתם מוזמנים לצפות בקליפ (הארוך – שעה) הבא.

לסיכום: אם אתם רוצים לעבור לקונטיינרים והדבר היחיד שמפריע זה מכונה אחת (או מספר מכונות) שבעייתי להמיר אותן ידנית לקבצי Docker Images ושירוצו כקונטיינרים טבעיים, Kubevirt יכול לסייע בכך. חברות כמו SAP, nVidia, Cloudflare כבר משתמשות ב-Kubevirt. חשוב לציין: Kubevirt עדיין לא מוגדר כגירסה סופית (מצד שני, גם Kubernetes לא מוגדר כך). אם אתם משתמשים ב-OpenShift מגירסה 3.10 ומעלה (גם בגירסת OKD – גירסת הקוד הפתוח) – קל מאוד לשלב את Kubevirt והחל מגירסה 4.2 – ה-Kubevirt יהיה חלק אינטגרלי (בגירסה הנ"ל תוכלו להתחבר ישירות ל-vCenter ולהמיר את ה-VM בכמה קליקים).
מיקרוסופט וגוגל כבר מזמן הבינו שאם רוצים למשוך את הלקוחות אליהם כדי שישתמשו בשרותי ה-Kubernetes שלהם, צריך לעזור ללקוחות בכך שיציעו המרה של מכונות VM להרצה בתוך קונטיינרים, וזה יהיה כנראה ה"גל" הבא.

הקמת Region בישראל: עוד קצת מידע

(הערה: בעקבות הפוסט שפרסמתי כאן אתמול, קיבלתי מספר שאלות די זהות במייל. במקום לענות שוב ושוב את אותן תשובות, החלטתי לכתוב פוסט לאלו שמעוניינים לקרוא – וזהו פוסט המשך לפוסט מאתמול).

אם היו שואלים אותי ועוד רבים שנמצאים בתחום של עננים ציבוריים לפני חודש האם יהיה Region בישראל – הייתי טוען שאולי, בעוד שנתיים שלוש לפחות והסיבה לכך קשורה יותר לפוליטיקה: טכנית, יש פה גיאוגרפית כמות צרכנים גדולה של מחשוב ענן, בישראל, רש"פ, ירדן ומצרים, הרבה יותר ממה שיש לדוגמא בבחריין. יחד עם זאת, בגלל אותן נסיבות פוליטיות, קשה לשכנע מצרים, ירדנים ופלסטינים להתחבר ל-Region שנמצא פה בישראל, ואם ספק הענן יחליט לדוגמא להקים את ה-Region בירדן או במצרים, הוא יפסיד לקוחות שמחוייבים רגולטורית לאחסן דברים רק בישראל.

עכשיו שפרויקט נימבוס קורם עור וגידים, דברים מתחילים להשתנות. יש לקוח גדול (ממשלת ישראל) שאף ספק ענן לא ירצה להפסיד, ובל נשכח שברגע שממשלת ישראל נכנסת לאותו Region, יהיו לא מעט גופים שירצו להיכנס גם. אחד האפקטים של דבר כזה, זה שגם ספקי ענן אחרים ירצו פרוסה מהעוגה וסביר להניח שגם הם יקימו פה Region משלהם, גם אם הם לא יזכו במכרז הממשלתי. חשוב לזכור: מכיוון שעד היום שום ספק לא הציע משהו רציני, יש כאן פוטנציאל ענק ומי שלא מאמין, מוזמן להסתכל על משהו יותר קטן שסחף המון גופים בישראל: אופיס 365, כלומר כל ספק ענן ציבורי שירצה להקים פה Region וירצה הרבה לקוחות חדשים, פשוט יצטרך להפעיל כאן שיווק רציני – ויש המון לקוחות פוטנציאליים.

שאלה נוספת שנשאלתי: מדוע אף אחד מהספקים לא הקים משהו כמו Region עצמאי, לדוגמא משהו מבוסס OpenStack, והתשובה שלי קשורה בשלושה דברים: קמצנות, עצלנות, מחיר.

  • קמצנות: נניח שאנחנו תוהים איך זה שאין פה בארץ מישהו שמספק שרות קונטיינרים כמו EKS/ECS שקיים באמזון, רק יותר קטן. בשביל להקים דבר כזה, אתה צריך השקעה מאוד רצינית במפתחים, אינטגרציה וכו'. מבחינת תמיכה, אתה לא יכול להביא אנשי תמיכה משרות לקוחות פרטי ("תכבה את הראוטר ותדליק") כדי שיעזרו ללקוח עם בעיות ב-namespace או מדוע קונטיינר קורס מיד אחרי שהוא עלה – כל הדבר הזה עולה ממון רב, ואף ספק (למיטב ידיעתי) לא היה מוכן להשקיע. איך אני יודע? כי הושכרתי להקים PoC לספק כזה. הוא התרשם מאיך שזה רץ ואיך שזה עושה Scaling, אבל כשתיארתי לו איזו חומרה הוא יצרך ואיזו הכשרה יש צורך להעביר לתומכים והעלות המוערכת לכך – הוא ביטל את הפרויקט, וזה, אגב, ממש לא ספק קטן.
  • עצלנות: בארץ הספקים מעדיפים להציע ללקוחות כפתרונות מוכנים את הדברים הקטנים, כמות Fixed של VM עם אחסון כלשהו, וכל דבר נוסף נחשב אקסטרא במחיר מטורף (אתם לא תאמינו כמה עולה אצל רוב הספקים Load Balancer מבוסס תוכנה – במחיר חודשי). הם בהחלט מוכנים לקחת דברים גדולים ולשכור אנשים שיקימו את אותם דברים גדולים, אבל המחיר להקמה יהיה מאוד גבוה ללקוח הקצה. כמה גבוה? סביר להניח שהלקוח יבחר די מהר לעבור עם ספק ענן ציבורי עם Region אירופאי כלשהו. אז הם פשוט מוכרים את הקצה הנמוך.
  • מחיר: המחירים בארץ יקרים, מאוד, ללא הצדקה. כשספק אומר לך שהאחסון שתקבל הוא "SSD", תהיו בטוחים שמדובר ב-SSD מהקצה הנמוך, שהמעבדים הם 2 דורות אחורה או יותר (אם יש למישהו VPS ישראלי, הוא מוזמן להריץ את פקודת: lscpu ולראות זאת), רוחב הפס הוא קטן מאוד, ואם אתה מחפש תקשורת מהירה בין מכונות וירטואליות שונות – תשכח מזה. על זה הם גובים מחירים שהם גובים פי 2 ומעלה מהצעות בחו"ל, ובניגוד לספקי ענן ציבוריים שמורידים מעת לעת את המחיר של מה שאתה שוכר, בארץ המחיר נשאר אותו דבר או עולה.

אז כן, בארץ הספקים החליטו להפעיל ראש קטן, ואם אתה רוצה משהו מורכב, תכין צ'ק שמן, ואם לא מוצא חן בעיניך – לך תיקח משהו בענן הציבורי. לאחרונה ספק מסוים הביא לכאן Azure Stack והוא הולך להציע שרותי "ענן", אבל חכו לתעריפים. אני הייתי מעורב בבדיקת רכישת Azure Stack לחברה גדולה, איש הקשר בחברה הגיב לאחר קריאת הדו"ח שלי במילים "אתה צוחק עליי? מה המחיר הזה?" ולכן כיום מי שחושב לייבא Azure Stack לארץ, אני ממליץ להמתין קצת, יכול להיות שהוא לא יצטרך את המפלצת הזו ב-DC שלו.

שאלה מעניינת נוספת שקיבלתי: מי לדעתי המרוויחים והמפסידים אם יהיו כאן מספר Regions של ספקי ענן ציבורי שונים. הנה רשימה קטנה:

מפסידים

  • יבואנים ומפיצים של שרתים מכל החברות. אם אתה צריך ברזל בשביל וירטואליזציה, אתה יכול לשכור ישר Instances מספק הענן לפי הגודל והצורך, ואם אתה צריך את אותו Instance כדבר קבוע למשך מספר שנים, אז אתה יכול לקבל עד 60-70% הנחה במחיר אם אתה משלם מראש ל-3 שנים נניח. אתה יכול לשכור גם Instances שמכילים ציוד שיעלה לך המון (כרטיסי Tesla לדוגמא או TPU במקרה של גוגל) ואתה יכול להריץ דברים למספר שעות או ימים ולמחוק ולשלם רק על השימוש. ברגע שמבינים ומתרגלים לרעיון – הצורך לרכוש ברזלים חדשים במקרים רבים יורד.
  • סטורג' – אם יש Regions בארץ וחברות עוברות אליו, הדרישה לרכישת סטורג' יורדת. בענן ציבורי יש מספר שיטות לאחסון, יש שרותים שחוסכים כספים רבים, יש שרותים עם יתירות שעוקפת כל סטורג' שתרכוש, ובקיצור – אלו שיצטרכו לרכוש סטורג' הם אלו שיעדיפו להשאיר את הציוד ב-DC שלהם.
  • ספקי תקשורת ישראליים: כל מי שעיניו בראשו ויש לו תשתית אצל ספק ישראלי, מספיק שידע לתכנן נכון והוא יוכל לחסוך במחירים בכך שיעבור ל-Region מקומי בענן ציבורי ולהפסיק את ההתקשרות עם כל מיני חברות COLO, Hosting וכו', ואני מאמין שתהיה הגירה המונית.
  • ספקי תקשורת לחו"ל: כל ספק Region ירצה קווים עם רוחב פס רציני מאוד, ובמחירים הרבה יותר נמוכים ממה שאותם ספקים מוכרים בארץ. כל ספק ענן ציבורי שירצה להקים פה Region יעשה את המוות לספקים המקומיים ואם המחירים עדיין לא ימצאו חן בעיניהם, אותם ספקי ענן ציבורי יתאגדו ויסללו כבל מטורף מחו"ל לארץ. גוגל, פייסבוק, אמזון ומיקרוסופט עשו זאת בעבר כמה פעמים, אז אין סיבה שלא יעשו זאת שוב אם הם לא מקבלים את המחירים שהם רוצים. ועוד משהו קטן אחד: הם רוצים לנהל את הקווים שלהם בעצמם.

מרוויחים

  • ספקי ענן ציבורי – ישראל אמנם קטנה, אך יחסית למדינה קטנה, כמות המחשוב שעסקים וחברות משתמשים היא גדולה מאוד. קחו כל סטארטאפ קטן שיכול להתחיל עם כמה מכונות VM נניח פה בארץ, ומהר מאוד הוא יצטרך כמה מכונות באירופה או ארה"ב לפיתוח, עוד כמה מכונות VM לפרודקשן, ואם הוא עובר לקונטיינרים או Serverless – ספק הענן הציבורי יכול רק לחייך.
  • חברות המוגבלות בשימוש נתונים בארץ – סוף סוף אפשר להנות משרותי ענן ציבורי.
  • עסקים וסטארטאפים ישראליים – כנ"ל.

לסיכום: זה לא שאלה של "אם", זו שאלה של "מתי". ברגע שספק ענן ציבורי גדול רק יודיע על כוונתו להגיע ארצה ולהקים פה תשתית (במיוחד אם הוא יזכה בפרויקט נימבוס), תהיו בטוחים שהמתחרים שלו גם יתחילו להתעניין בהקמה של תשתית מקומית. מהרגע שיקום פה ספק ענן ציבורי גדול (נניח אמזון או מיקרוסופט) אני מאמין שתחל הגירה המונית של לקוחות מהספקים המקומיים לספקי ענן ציבורי ל-Region הישראלי, ואותם ספקים יפסידו לקוחות על ימין ועל שמאל – ואין לספקים אלא להאשים רק את עצמם בכך.