מחשבים – עמוד 3 – הבלוג של חץ ביז

אינטל מציגה – הדור השמיני .. בערך

אינטל הציגה שלשום את הדור ה-8 של המעבדים החדשים שלה. אנחנו רגילים לשמוע אחת לשנה מאינטל הכרזות שונות על המעבדים החדשים, כמה הם מעולים, כמה הם מהירים וכו' וכו'. הפעם, בניגוד לעבר, הדברים .. שונים במעט.

אינטל הציגה לפני כשנה (ב-20 לאוגוסט 2016) את משפחת ה-Kaby Lake, מעבדים חדשים לדסקטופ ולמובייל, הדור השביעי החדש. כשמנפים את כל הילולי היח"צ, מבינים אנשי מקצוע רבים שקניה של המעבדים הללו לא תועיל בהרבה. כן, יש שיפור של 10-15% (וגם זה רק במקרים מאוד מסויימים), אבל שינויים ושיפורים משמעותיים – אין ממש כאן. בהמשך הדרך אינטל הציגה את ה-Kaby Lake-X, משפחת מעבדים שצריכה לוח אם חדש עם צ'יפ X299, רק שעד היום רבים וטובים לא הצליחו להבין מה עבר בראש להנהלת אינטל בחיפה. קניה ושימוש במעבד כזה מבטיחה לך מיידית שהלוח אם היקר שקנית – מחצית ממנו מיד תהיה מושבתת ברגע שתכניס מעבד Kaby Lake-X לתושבת, ושלא לדבר על כך שאין אפילו את היחידה הגרפית במעבד. בקיצור – אתה משלם יותר ממחיר מעבד Kaby Lake (ואם תכלול את מחיר הלוח אז המחיר יוצא הרבה יותר), ואתה מקבל .. פחות. מה בדיוק הטעם לרכוש מעבד כזה ממשפחה כזו? אין לי ולאחרים מושג ירוק.

אז שלשום אינטל ניסתה את מזלה בפעם השלישית בהצגת .. Kaby Lake Refresh כלומר "דור שלישי" ל-Kaby Lake (ובקיצור KLR), וגם הפעם אינטל הבטיחה ניסים ונפלאות, רק שהם יותר התרכזו בתוכן וידאו ברזולוציית 4K (ואם מי שקורא את הוידאו חושב שמעבד כזה ללא כרטיס גרפי חיצוני יתן פתרון טוב לעריכה – הוא טועה טעות מרה), וכרגיל גם הפעם אינטל הצהירה שהמעבדים החדשים יהיו מהירים ב-10-15% בהשוואה ל-Kaby Lake (על Kaby Lake-X אף אחד לא דיבר במהלך החשיפה).

אבל הפעם הדברים מעט שונים ולשם שינוי, הדברים שונים לטובה. לקח לאינטל כמה שנים טובות ותחרות שהתחילה לפני כשנה פלוס מצד AMD (עוד בזמן שהכל היה רכילויות ושמועות) בשביל להפנים משהו פשוט: אנשים לא מחפשים עוד אחוזים בודדים של שיפור ביצועי מעבד, אנשים לא מחפשים גימיקים של תכונות שאפשר להשיג בצד ג' (Optane.. נו באמת!). אנשים מחפשים ליבות ונימים כדי שהמחשב הנייד יעבוד בצורה יותר טובה ומהירה, עם תמיכת זכרון מעבר ל-16 ג'יגהבייט, ואנשים רבים מחפשים זאת עם צריכת חשמל נמוכה.

להלן התשובה של אינטל (לחצו להגדלה):

עד היום בסידרת המעבדים U של אינטל בגירסת ה-15 וואט, היו 2 ליבות ו-4 נימים. אינטל סוף סוף בדגמים i7-8650U, i7-8550U, i5-8350U, i5-8250U מוסיפה 2 ליבות ומאיצה את מהירות השעון כשהמעבד נמצא במצב Turbo (אם כי מהירות הבסיס יותר נמוכה, לא באשמת אינטל, יש גבול למה שאפשר להוסיף במגבלת מעטפת של 15 וואט). בנוסף, אינטל הכפילה את זכרון המטמון בדגמי i7 ל-8 מגהבייט ובדגמי i5 ל-6 מגהבייט. אם נתרגם את זה לביצועים אז אם האפליקציה שאתה מריצה אינה מתפרסת על נימים וליבות נוספים, תקבל עוד 5-15% בביצועים אולם באפליקציות שיודעות לנצל כמות ליבות ונימים, תקבל ביצועים יותר גבוהים עד 40-50%. בכל הקשור לכמות זכרון במחשב, היצרנים יוכלו להציע עד כמות זכרון של 32 ג'יגהבייט (בניגוד למגבלת ה-16 ג'יגהבייט בעבר). שימו לב: המעבדים האלו לא יופיעו בכל המחשבים הניידים אלא יותר במחשבים בסקטור ה-Ultra Book במחירים שמתחילים ב-1000$ ומעלה (מחיר המעבד בלבד הוא בסביבות ה-410$!!)

אינטל בחודשים הקרובים תציג את שאר המעבדים שמיועדים לדסקטופ או למחשבים ניידים כתחנות עבודה (Mobile Workstation – סידרת ה-35 וואט) תחת השם Coffee Lake ובשנה הבאה היא תציג עוד מעבדים באותו דור (אם כי ביצור של 10 ננומטר) תחת שם הקוד Ice Lake. על מעבדי ה-Coffee Lake אפרסם פוסט בקרוב אבל ממה שכבר ידוע, אינטל החליטה להוסיף לכל המעבדים עוד 2 ליבות ולהרחיב את הזכרון מטמון בחלק מהמקרים.

כפי שציינתי לעיל, עניין הליבות הוא מאוד חשוב ואני שמח שאינטל החלה לזוז בעניין. אחד הצעדים המבורכים שאינטל עשתה היא להוציא את סידרת ה-Sky Lake X שסוף סוף מאפשרת לצרכנים לרכוש מעבדים ופתרונות עם 8 עד 18 ליבות מבלי למכור כליה או למשכן את הבית בקניית מעבדי Xeon (הסידרה הזו לא מחליפה את Kaby Lake אלא רק מוסיפה דגמים לשוק היותר מקצועי). אפשר לראות זאת גם בסידרת מעבדי ה-Atom C3000 החדשה שמיועדת לשרתים קטנים (דגש על "קטנים", זה מובנה בתוך לוח אם Mini ITX) ששם אינטל סוף סוף מציעה מעבדים עם 16 ליבות ו-16 מגהבייט זכרון מטמון במחיר זול (יחסית!) של 449$ (הלוח עם המעבד עולה בערך $1000).

מה שעכשיו אינטל צריכה לעשות, זה להפסיק עם ההתנהגות של "בשביל מה לך?". אינטל מדור לדור של מעבדים ו-Chipset מקצצת בכמות ניתובי ה-PCIe. מילא היה מדובר בחסכון מחיר לצרכן אך כפי ש-AMD מוכיחה עם מעבד ה-Threadripper 1900X שלה (ששם AMD מציעים 8 ליבות ו-16 נימים עם 60 ניתובי PCIe זמינים למשתמש! במחיר של 549$ למעבד) – אין כאן שום חסכון. גרוע מכך – בלוחות עם ה-X299 Chipset, כל מקל M.2 SSD עובר דרך ה-Chipset ואם יש לך 2 מקלות או יותר, אתה תקבל ביצועים שמוגבלים ע"י ה-Chipset. ב-AMD אין שום מגבלה כזו במעבדי ה-Threadripper, ואין שום בעיה להכניס אפילו 4 כרטיסים גרפיים ולקבל PCIe X16 על כל כרטיס, דבר שהוא בלתי אפשרי בלוחות המבוססים על X299 וחבל.

עוד נקודה שאינטל צריכה להבין – היא עניין המחירים. כש-AMD יצאו עם מעבדי ה-Ryzen, אינטל חתכה במכה אחת את המעבד עם הכי הרבה ליבות שהיה לה לדסקטופ (ה-6950X) מ-1700$ למחיר של 628$ (כיום באמזון ניתן להשיג אותו במחיר מצחיק של $359!). כיום בסידרת מעבדי ה-Sky Lake-X, מחיר מעבד של 16 ליבות ו-32 נימים שיצא בקרוב יעלה לא פחות מ-1700$ (בשעה שמעבד Threadripper עם 16 ליבות ו-32 נימים עולה $1000). כפי שתיארתי לעיל, גם מעבד כזה יסבול מהגבלות בגלל ה-X299 Chipset אולם עד כה אינטל לא חשבה להוריד מחירים.

לסיכום: לעניות דעתי, אינטל צריכה הרבה יותר להקשיב לצרכנים שהם הלקוחות שלה. מבחינת מכירות, אינטל מוכרת הרבה יותר ללקוחות הדסקטופ והמחשבים הניידים מאשר לשרתים או לסקטורים אחרים. לקוחות רוצים יותר ואם לקוחות מעוניינים, אז כדאי לספק להם את מה שהם רוצים במחיר הוגן. אם לקוח רוצה שהמחשב שלו ירוץ בצורה מעולה ללא תקלות ורוצה להשתמש בזכרון מסוג ECC – אינטל צריכה לאפשר לו במקום לחסום את זה ברמת ה-Chipset. אם לקוח רוצה להכניס 4 מקלות M.2 ולקבל מהירות מקסימלית ב-RAID-5 ולא להיות מוגבל על ידי Chipset – אפשרו לו ותחסכו את הפדיחות ש-AMD מציעה כל מה שלא הצעתם ובמחיר יותר זול.

על CI/CD ועל Jenkins

בשנתיים האחרונות יותר ויותר חברות עוברות לעבוד בשיטה של CI/CD אך במקביל יותר ויותר אנשים לא מבינים על מה המהומה ומה הדרך הזו בעצם נותנת. על CI/CD אפשר לפתוח בלוג שלם. יש ספרים, הרצאות ועוד ועוד. אין בכוונתי כאן להיכנס לעומק הנושא אלא רק לנגוע בדברים בכלליות.

נתחיל בהסתכלות על המצב ה"קלאסי" של פיתוח, אצל חברות שמפתחות תוכנה המשווקת לציבור. בחברת הפיתוח יושבים כמה מפתחים וכל אחד (או קבוצה) אחראים לפיתוח חלק כלשהו. GUI, לוגיקה, ועוד ועוד. כל קבוצה (או יחידים) מפתחים בנפרד ובסוף יום (או כמה פעמים ביום) כל אחד מעלה את הקוד שלו למערכת SCM (ר"ת Source Code Management) ואחת לזמן מה מגיע החלק הקשה – איחוד הקוד של כל האינדיבידואלים או הקבוצות השונות לקוד אחיד למה שיהיה בהמשך גירסה חדשה של התוכנה. באיחוד כזה מתרחשים הרבה קונפליקטים מבחינת קוד – אחד שבר (בטעות) קוד ישן, השני הגדיר דברים בצורה שונה והקוד שלו בעייתי לאיחוד, ויש עוד שלל בעיות באיחוד קוד (שלא לדבר על ההערות שנזרקות…) שנכתב לאורך תקופה ללא איחוד. אלו כמובן בעיות שיש להן פתרון (במיוחד עם GIT..) ולכן עולה השאלה "בשביל מה אנחנו צריכים CI/CD אם אנחנו לא סטארט-אפ?"

ל-CI/CD (ר"ת של Continuous Integration ו-Continuous Deployment בהתאמה) יש (די בצדק) שם שמתאים לפיתוח בדרכים של ASD (ר"ת Agile Software Development) או בשם יותר ידוע – XP (ר"ת Extreme Programming), מה שדי מרתיע חברות פיתוח "קלאסיות" מאימוץ CI/CD, אבל יש יתרונות גדולים ל-CI/CD:

זמן פיתוח קצר בהרבה
שמירת תאימות לאורך זמן
תיקון באגים בזמן קצר בהרבה בהשוואה למצב הקלאסי
ה-Time To Market מתקצר משנים לימים או שבועות.
לקוחות מקבלים יותר פונקציונאליות ושרותים נוספים מבלי להמתין זמן רב עד שהחברה תכתוב את הקוד הכרוך בפונקציונאליות הנוספת.
קל למצוא באגים בקוד ולתקן במהירות.
כל המערכת רצה בצורה הרבה יותר יציבה
זמן ה-Downtime מתקצר לאחוזים בודדים

כך שיש יתרונות רבים למעבר לעבודה במתודולוגיה של CI/CD. גם מצד המפתחים עצמם אין הרבה שינויים שהם צריכים להתרגל. הם צריכים לדחוף את הקוד שלהם בתכיפות יותר גדולה ולהריץ (ולכתוב) יותר טסטים כדי לוודא שהקוד יציב, אבל בשאר הזמן הם ממשיכים לכתוב קוד כבעבר, רק שהקוד שלהם מגיע לפרודקשן הרבה יותר מהר (לאחר בדיקות כמובן).

נכיר בקצרה את Jenkins. מערכת Jenkins נוצרה ב-2005 ע"י מפתח שעבד ב-Sun ו-Sun שחררה את הקוד לקהילה והמוצר עבר שינויים שונים במהלך חייו והיה נקרא Hudson. ב-2011 חברת אורקל (שרכשה את SUN) הצליחה להסתכסך עם קהילת המפתחים בקוד פתוח ולפיכך המפתחים החליטו לקחת את הקוד ולפצל (Fork) את המוצר ולתת לו שם חדש: Jenkins.

ל-Jenkins ישנם יכולות רבות בכל מה שקשור ל-CI/CD. המערכת עצמה מתאימה הן למשימות פשוטות (קימפול קוד והנגשת קבצים בינאריים לשותפים עסקיים לדוגמא) ועד לעבודות מורכבות הקשורות להעברת קבצים בינאריים למערכות אחרות, המתנה לתשובות והעברה לפרודקשן, או להקמת מכונות VM חדשות שיריצו את החבילות הבינאריות החדשות, אך זה לא נעצר כאן – ל-Jenkins יש גם מספיק תוספים שמאפשרים פונקציונאליות כמו בדיקת סגנון קוד, הפצת קבצים בינאריים/חבילות (לדוגמא: artifcats) ועוד פונקציות רבות שמצריכות התקנת Plugin (לגבי מתחרים ל-Jenkins – ראו התייחסות בהמשך).

אחרי שהקמנו מערכת Jenkins, אנחנו מתחילים להשתמש בה והעבודה ב-CI/CD מתחילה עם המפתחים. אחרי שהמפתחים דחפו את השינויים מגיע תור ה-CI Server או במקרה שלנו – Jenkins לעשות את העבודה. ניצור JOB שבו בעצם אנחנו מגדירים ל-Jenkins מה לעשות. מהיכן לקחת את הקוד, מה לקמפל, ומה לעשות עם הקבצים (כמו לדוגמא האם להעביר אותם בדיקת סגנון קוד עם SonarQube לדוגמא) להעלות אותם ל-Artifactory, לשרת אחר וכו'.

מבחינת המפתחים, כשעובדים ב-Continuous Integration כל מפתח כותב את הקוד שלו, מוריד את הקוד של האחרים מה-SCM, משנה את הקוד שלו בהתאם על מנת לאחד אותו עם השאר, מריץ קוד בדיקות (Unite Testing), ולאחר שהקוד עבר בהצלחה בדיקות מקומיות, הוא מבצע Push ל-SCM. את התהליך עושים מספר פעמים ביום בכל פעם שכותבים חלק, לדוגמא – כותבים פונקציה חדשה, משפרים משהו קיים, מתקנים באגים וכו'. משם Jenkins ימשיך את תהליך ה-CI אם נגדיר לו מתי (אם לבדוק את ה-SCM אם מישהו ביצע commit לדוגמא, או לפי שעון).

אחד החלקים החשובים בפילוסופיית ה-CI היא שמירת תאימות. אפשר להרחיב דברים, אבל לא מומלץ לשבור את התאימות אחורה הואיל ושבירת תואמות גם גורמת לנו נזק בהמשך השרשרת כשטסטים אוטומטיים שונים נכשלת. אם צריך לשבור תאימות, עדיף כמובן ליצור Branch ב-SCM ולעבוד עליו.

מכאן אנו עוברים לחלק של ה-CD או ה-Continuous Deployment: קימפול והכנת קבצים בינאריים וחבילות זה טוב – אבל צריך לעשות עם זה משהו…

ב-Jenkins יש לנו "צינורות" (Pipelines) ועם הפונקציונאליות הזו אנחנו נגדיר ל-Jenkins מה אנחנו הולכים לעשות עם הקבצים הבינאריים. אנחנו יכולים לדוגמא להגדיר בצינורות לזרוק את הקבצים הבינאריים בשרת טסטים, להריץ טסטים שונים (Unit tests, Selenium ועשרות סוגים שונים של בדיקות, תלוי בקוד, פלטפורמה וכו'). לאחר שהקבצים עברו בהצלחה בחינה, אנחנו יכולים להורות בצינור לבצע Deploy של החבילות בשרת "מראה" של פרודקשן להתקין את החבילות ולהריץ בדיקות שונות נוספות. לאחר שגם כאן הבחינות עוברות, אפשר להורות בצינור להטמיע את החבילות החדשות בשרתי הפרודקשן באופן אוטומטי או לפי הוראה של המפתחים/מנהלים.

ci-cd-jenkins — כך נראית החלוקה בין CI ל-CD

המעבר ממצב תכנות ועבודה "קלאסית" למצב CI/CD לוקח אמנם זמן ותכנון מראש, אולם מהרגע שעוברים – רואים את התוצאות בזמן קצר מאוד. כיום, כשחברות רבות מעדיפות לדוגמא לתת שרותי SAAS/PAAS ללקוחות, הם (הלקוחות) מבקשים לעיתים תוספות שונות, הן ב-API והן בפונקציונאליות. בעבר תשובה ללקוח כזה היתה משהו כמו "תודה על הפידבק, ניקח זאת בחשבון ואולי נוסף לגירסה שתצא בשנה הבאה", כיום אם החברה מוצאת שהרחבה כזו חשובה – אפשר להוסיף קוד שנותן פונקציונאליות נסיונית (ולהצהיר על כך ללקוחות שמדובר בתוספת שהיא BETA) תוך זמן קצר יותר מבעבר ואז לפי הפידבק שניתן מהלקוחות ואפשר להוסיף/לשנות דברים. כך לדוגמא גוגל, אמזון ומיקרוסופט עובדים בכל מה שקשור לשירותים חדשים בענן.

בסופו של יום, לקוחות דורשים מיצרניות התוכנה והשירותים דברים רבים והם מעוניינים במענה מהיר ואם הם לא מקבלים, הם לא מתביישים להתחיל לבדוק את הפתרונות של המתחרים (תשאלו את Pay pal) ואף לעבור למתחרים, מה שעלול לגרום הפסדים כספיים. עבודה ב-CI/CD יכולה לעזור בקיצוץ הזמנים באופן ניכר.

מה לגבי מתחרים ל-Jenkins? ישנם לא מעט מתחרים ל-Jenkins בשוק (הנה לדוגמא טבלת השוואה קצרה בין ל-Jenkins ו-2 פתרונות אחרים מובילים, החלק של Open Source לא כל כך עדכני לגבי המתחרים), אך הבעיה הראשונה של רובם שהם פתרונות SAAS, כלומר שהמערכת אינה נמצאת אצלך בשרתים אלא אצל חברה אחרת ואתם משלמים לה. זה יכול להיות פתרון טוב אם הקוד כולו מהרגע הראשון הוא קוד פתוח, אולם מצד שני – אני לא מכיר הרבה חברות שיש להן קוד סגור שמעוניינות לבצע Build אצל חברות זרות. יחד עם זאת, כמובן – יש ויש.

מבחינת תאימות פלטפורמות – Jenkins הוא קוד פתוח מ-א' ועד ת' והוא רץ יפה מאוד על Windows (לא צריכים Windows Server), מק וכמובן לינוקס. הוא תומך בכל שפה, ויש לו יותר מ-1200 תוספים שונים שכוללים תמיכה בכל SCM, בכל קומפיילר, אותנטיקציה, אחסון וכו'. יחד עם זאת, כדאי לקחת בחשבון שלא כדאי "לערבב" – אם לדוגמא הקוד שלכם כתוב ב- #C, הקימו את Jenkins על Windows, אך אם אתם כותבים בשפות אחרות שרצות על לינוקס, עדיף להרים את ה-Jenkins על לינוקס הואיל ותחזוקת האבטחה הרבה יותר קלה.

לסיכום: CI/CD אינם "אופנה חולפת". יותר ויותר חברות משתמשות בה – מגוגל, פייסבוק, מיקרוסופט, אמזון, פייפאל ושלל חברות נוספות משתמשות בה. יש בשיטה הזו הרבה מאוד יתרונות לעומת השיטה הקלאסית ועקומת הלימוד ומעבר אינה כה גדולה (המאמץ הכי גדול הוא בכתיבת הסקריפטים בפעם הראשונה כדי לבנות/לבדוק/להפיץ/להטמיע וכו'), אין צורך בהשקעה רצינית בתשתית וניתן תוך זמן קצר (יחסית, תלוי בחברה, נהלים וכו') לעבור לעבוד בדרך זו.

[stextbox id="info" caption="הערת מפרסם"]הח"מ פרילאנסר שמחפש עבודות בתחום לינוקס, Devops, ודברים הקשורים ל-Software Defined Storage, וירטואליזציה וכו'. מי שמעוניין בפרטים – אפשר למצוא אותם כאן.[/stextbox]

מערכות משובצות: ללכת באופן מסודר

במדינות רבות מכירים את מדינת ישראל מבחינת היי-טק כ"מדינת פטיש ומברג". ה"מנטליות" הידועה היא שישראלים בהיי-טק כשהם מקבלים מוצר, הם יפרקו אותו לגורמים וילמדו כיצד לבנות אותו מחדש או משהו יותר טוב.

במקרים רבים כשזה מגיע לפרויקטים בתחומי Embedded אני רואה דברים שקרובים לזה: מישהו בחברה החליט לרכוש לוח X או טאבלט Y או סמארטפון Z – ועל זה יפתחו את המוצר וכשזה לא עובד (וכן – בהרבה פעמים זה לא עובד), מזמינים את עבדכם הנאמן (או מישהו אחר), מראים לו את הלוח/טאבלט/סמארטפון וכמובן שיש בקשה לעשות איזה "הוקוס פוקוס" ולפתור את זה.

מנסיוני בתחום – כדאי לעשות את הדברים בצורה אחרת לגמרי. נכון, לפעמים יש אילוצי זמן, Time to market וכו', אבל אם ניקח את ההשקעה הכספית בהבאת יועץ חיצוני או מתכנת חיצוני (ב-2 המקרים זה לא זול) בשביל שינסה לעשות משהו שקשה עד בלתי אפשרי לעשות – נראה שבסופו של דבר היה עדיף מלכתחילה לשנות את הדרך ולהתחיל .. הפוך

הדבר הראשון שיש למצוא הוא "מה צריך כח?". לדוגמא – אם הקופסא תשמש כנתב, אז רכיבי הרשת צריכים יחס מיוחד ואסור לסמוך על מה שיצרן ה-SoC נותן בצ'יפ. צריכים לטפל בתעבורה של 1 ג'יגהביט לדוגמא? כדאי וצריך לצייד את הלוח בצ'יפ רשת יעודי (עם שאר החלקים). דוגמא אחרת: צריכים ראיה ממוחשבת שתדע למצוא עצמים במהירות פריימים גבוה? אז אתם צריכים GPU חזק שמגיע ברוב המקרים יחד עם CPU חזק (כדאי לשים לב: במקרים כמו של מעבדי אינטל, לדוגמא סידרת Atom X3/X5/X7 – אתם תקבלו מעבד בהחלט חזק בהשוואה למעבדי ARM בינוניים, אבל בכל מה שקשור ל-GPU, כל מעבד ARM בינוני עם Mali 500 ומעלה עוקף אותו). עוד דוגמא היא עניין המצלמות: מצלמות סיניות פשוטות לא יעשו את העבודה, ומצלמות שמוציאות YUV (ושאר פורמטים קרובים) רק יקטינו את כמות הפריימים שתוכלו לעבד עם תוכנות ראיה ממוחשבת.

גוגל כמובן יכול לסייע רבות במציאת סקירות על לוחות שונים, כדאי למצוא עמודים שמשווים בין מוצרים מתחרים כך שיהיה לכם מושג מי נגד מי וכו'.

הדבר השני והחשוב הוא: לבנות את ה-Image בעצמכם ולא לסמוך על מה שמגיע עם המכשיר. במקרים רבים אתם יכולים לקבל ב-Image חלקים סגורים (קושחה, מודולים בינאריים, וכו'). בלינוקס במקרים רבים יש צורך לעיתים לעבור מגירסת ליבה אחת לגירסת ליבה שניה ולא תמיד מגיעים קבצי "דבק" שיודעים להתאים את המודולים הסגורים לעבוד עם גרסאות ליבה אחרות ולכו תבקשו עזרה מיצרן ציוד סיני שלא ממש מבין אנגלית…

עוד נקודה שרבים שוכחים: לא לרכוש לוח אחד אלא לפחות 2 או יותר. ראיתי מספיק פרויקטים שרצו מצוין על לוח אחד וכשהגיע BATCH – הפרויקט רץ באופן איטי או מוזר עליהם למרות שיש בדיוק את אותם רכיבים בלוח Evaluation ובציוד שאמור להיות סופי. קנו מספר ציודים זהים והשוו שהדברים רצים בצורה זהה.

ונקודה חשובה אחרונה: אל תמצאו ODM/OEM לבד ותחתמו איתו על חוזה. אם יש לכם לוח שאתם לייצר בכמות המונית, פנו ליצרן המעבד ובקשו קישור ביניכם ליצרן כזה, אחד שכמובן דובר אנגלית מקצועית. לפני חתימת הסכם יצור, בקשו לראות עבודות קודמות או הפניות מלקוחות אחרים שלהם. אישית נתקלתי בלא מעט יצרנים סיניים שהוציאו לוחות עם ערימות באגים ופשוט לא היה עם מי לשוחח בקשר לקבלת תיקונים/עדכונים.

לסיכום: אל תזרקו את כספכם על ציוד זול שמצאתם דרך eBay או Ali Express. חפשו אתרים עם השוואות ביצועים בתחום של המערכת שאתם תוציאו. דברו עם יצרן עם המעבד, ודאו שיש לכם אנשי קשר שיודעים אנגלית שוטפת ותמיד כדאי להתייעץ עם מישהו לפני שסוגרים יצור של כמה אלפי מוצרים – לוודא שהדברים אכן מתאימים.

[stextbox id="info" caption="גילוי נאות"]כותב שורות אלו נותן שרותי אינטגרציה למערכות משובצות[/stextbox]

כשמחפשים פרילאנסר לפרויקט

אני רוצה להתחיל בתיאור סיטואציה שראיתי לא פעם: חברה מעוניינת להטמיע פתרון טכנולוגי שישפיע על מספר צוותים בחברה. לחברה אין את הידע העמוק בנושא ולכן היא מחפשת פרילאנסר שיבצע את הכל: תכנון, הקמת PoC ולאחר האישור המרה לסביבה החדשה, עוד טסטים ולסיום הדרכת הצוותים במערכת החדשה ואיך הם אמורים להשתמש בזה יום יום.

מכיוון שלחברה אין אדם כזה, היא פונה לחברת ההשמה שאיתה היא עובדת, ומכיוון שרוב חברות ההשמה בארץ עובדות יותר עם שכירים מאשר פרילאנסרים, הם במקרים רבים גם לא מוצאים פרילאנסרים, אז אותה חברת השמה פונה לחברה אחרת אם יש להם פרילאנסר לעשות את העבודה או שהן פונות לאתרים או רשתות חברתיות לחפש.

ואז מתחיל פה "קצר": פרילאנסר, בניגוד לשכיר, רוצה לדעת כמה שיותר פרטים טכניים על הפרויקט הדרוש: איזו פלטפורמה, מה יש כרגע, לאן הם רוצים לעבור, מה הם מחפשים בתוצאה הסופית וכו'. אותה חברה צד ג' שמצאה פרילאנסר, לא יכולה לאמר לפרילאנסר "צור קשר עם רועי בטלפון 123456789 כדי לקבל פרטים טכניים" כי הן חוששות שאותו פרילאנסר פשוט יעקוף אותן והן לא תקבלנה עמלת תיווך, אז הם מעבירים את הפרטים של הפרילאנסר לאותה חברת השמה, אותה חברת השמה מעבירה את הפרטים למחלקת כ"א בחברה הדורשת ומחלקת כ"א מבקשת מהאחראי הטכני ליצור קשר עם הפרילאנסר.

מה לעשות שאנשים טכניים בחברות ברוב הזמן הם אנשים עסקים ולא תמיד יכולים ליצור קשר עם הפרילאנסר באותו הזמן? אם אותו איש טכני ישכח מהמייל עם הפרטים והצורך ליצור שיחה – לא תהיה שום דרך לפרילאנסר ליצור קשר עם אותו איש טכני, והאופציה היחידה של אותו פרילאנסר היא שוב ליצור קשר עם אותה חברה צד ג' שתזכיר ל-HR בחברת ההשמה, שתזכיר לכ"א באותה חברה, שתזכיר לאיש הטכני ליצור קשר, וכל התהליך הזה נופל "בין הכסאות" במקרים רבים. לי אישית ידוע לפחות על 3 חברות שפרוייקטים שהם רוצים לבצע תקועים בדיוק בגלל הדברים הללו.

מטבע הדברים, אף אחד לא רוצה את העבודה של מחלקת כ"א בשביל למצוא פרויקטור/פרילאנסר. כמות קו"ח זבל שמקבלים יכולה לשגע.

אז מה ניתן לעשות? כל עוד מדובר במציאת פרילאנסר, אפשר לבצע כמה דברים:

מומלץ שהאחראי באותה מחלקה יפרסם באתרים המיועדים לפרילאנסרים מודעת "דרושים" עם מפרט כמה שיותר טכני (כן, גם מפרט טכני מורכב). לינקים – בסוף פוסט זה.
מומלץ גם לפרסם ברשתות החברתיות (לינקדין, פייסבוק) בפורומים שונים
לדרוש מהפונים התייחסות ספציפית לפרויקט בטקסט מקדים
אפשר גם לשאול אנשים שונים על פרילאנסרים. לפעמים שיחת טלפון למכר שמכיר הרבה אנשים יכולה לחסוך המון כאב ראש במציאת פרילאנסר.

לאחר קבלת מענה מגורמים פונים, אפשר לסנן את התוכן המתקבל ולהתייחס קודם כל לאלו שהפגינו ידע והיו להם שאלות קונקרטיות בקשר לפרויקט. מומלץ להתעלם מאלו ששלחו רק קו"ח מבלי להתייחס לטקסט שהאחראי כתב או לאלו שהציעו (באתרי פרילאנסרים שונים) מחירים של 1 ש"ח שמחפשים רק להכניס רגל, גם אם אין לפונה ידע טכני בנושא הפרויקט וכמו כן מומלץ להתעלם מטקסטים כוללניים.

לאחר הסינון, האחראי יצור קשר עם הפרילאנסרים ואם נמצא מישהו מתאים, אפשר להפנות אותו לדרג הניהולי שיסגור איתו הסכם, תשלום, מועד תשלום וכו'. בזמן השיחה, מומלץ לבדוק את הדברים הבאים:

מה הנסיון שיש לפרילאנסר בתכל'ס לגבי אותו פרויקט?
ממליצים שאצלם בוצעה העבודה הזו (לא ממליצים כלליים שהפרילאנסר עבד איתם בעבר)
לשאול שאלות טכניות מורכבות, כך שמי שאין לו נסיון אמיתי בתחום – לא יוכל לענות.

היתרון הגדול בדרך הזו שאין צורך לעבור על ערימות מסמכים של קו"ח שלא מתאימים כלל, כמות הפונים בד"כ אינה כה גדולה (ככל שהפרויקט מתקדם ו/או מורכב, כמות הפונים תיקטן) וניתן גם לסגור עם פרילאנסר/פרויקטור על מחיר מוסכם מבלי לשלם תקורות ועמלות נוספות לכל מיני חברות "שדכניות" שבמקרים רבים רק מייקרים את עלות ביצוע הפרויקט. תלוי כמובן בחברה ובנהלים שלה. אם החברה נוהגת להעסיק גם במקרים של פרויקטים דרך חברה חיצונית – מומלץ ליצור קשר בין החברה החיצונית לפרילאנסר ולא לחכות שפקידה בכ"א תעשה זאת (במידה והפרויקט דחוף).

קישורים:

XPLACE – אחד האתרים הגדולים בארץ למצוא פרילאנסרים ולפרסם פרויקטים (אגב, פרסום הפרויקט הוא בחינם) – מאוד פופולרי
Freelancerim – עוד אתר בתחום בארץ
vlancer
Find a freelancer
פורום "הייטק פרילאנסרים" בפייסבוק

ולסיום: כותב שורות אלו ישמח מאוד "לשדך" בין פרילאנסרים ראוים לבין חברות שמחפשות פרילאנס. אם אתם מחפשים אחד, שלחו את בקשתכם (עם פירוט טכני ועם פרטי יצירת קשר) למייל: [email protected] ואם אני מכיר מישהו מתאים אז אשמח "לשדך" ביניכם (ללא עמלות כלשהן).

עוד קצת על KVM

בעבר פרסמתי בבלוג זה פוסט שמסביר מעט על KVM ועל Open Stack. בשבוע שעבר ראיתי מקרה של חברה שהשקיעה כמה עשרות אלפי דולרים על פתרון קנייני שנותן פחות ממה ש-KVM נותן. מכיוון שאני מכיר את אותה חברה, שאלתי את מנהל ה-IT ואת ה-CTO מדוע הם רכשו, והתשובה לכך היתה שהם פשוט לא ידעו על היכולות הנ"ל של KVM (ולאותה חברה יש דווקא העדפה ברורה להכניס פתרון מבוסס קוד פתוח).

לכן בפוסט זה אני אדבר על KVM מחוץ ל-Scope של Open Stack.

הדבר הראשון שחשוב להבין לגבי KVM הוא שבניגוד לפתרונות וירטואליזציה אחרים, KVM אינו פתרון רק עבור X86/X86-64. טכנית, KVM מבוסס על אפליקציה שנקראת QEMU (שאגב, ממשיכה להיות מפותחת וגרסאות חדשות יוצאות תדיר, רק לפני 10 ימים יצאה גירסת RC3 לגירסה 2.3). היחוד של QEMU הוא שאפליקציה מאפשרת לך להריץ מערכות שונות על מעבדים שונים. הדוגמא הכי פשוטה וידועה היא הרצה של מערכת מבוססת ARM על PC (כפי שהיא קיימת באנדרואיד SDK), אבל אתה יכול להריץ גם מערכת Solaris של 64 ביט על אמולציה של מעבד Sparc (במקרה זה Niagra T1) על ה-PC שלך. אתה יכול להריץ גם מערכות שונות של MIPS (שוב, על ה-PC שלך דרך QEMU), ואפשר גם להריץ אפילו מערכת S390s עם Debian לדוגמא. גמישות היא הצד החזק של QEMU.

KVM הוא בעצם "תוסף" ל-QEMU. טכנית, KVM עצמו לא "מכיר" דיסקים, רשת, בקרים וכו', את זה ה-KVM מקבל מ-QEMU. אם נדמה את זה לחומרה, KVM נותן את החלק של ה"מעבד", QEMU את החומרה והשרותים שצריכים כדי להריץ מערכת. ישנם גם חלקים אחרים שיושבים "באמצע" ומאפשרים למערכת לרוץ עם גישת Native, כך שהביצועים עצמם יהיו כמו בהרצת מערכת הפעלה על "ברזל" אמיתי. (כמו VirtIO שנותן שרותי פארא-וירטואליזציה).

הדוגמא הכי פשוטה היא שימוש במעבדים שאינם X86-64, כמו ARM. בזמן הקרוב יצאו שרתים שמבוססים לא על מעבדי Xeon אלא על מעבדים של חברות שונות המבוססים ARM. אחת הפונקציות שחברות רבות רוצות הן וירטואליזציה על אותו מעבד ARM כדי להריץ מערכות הפעלה שונות (נכון, טכנולוגיית קונטיינרים קיימת גם ל-ARM אבל לפעמים יש צורך להריץ מערכת הפעלה עם Kernel שונה), במקרים כאלו ישנה גירסת KVM ל-ARM שרצה על ה"ברזל" ואיתה מריצים מערכות הפעלה אחרות שמבוססות ARM. גם למעבדי MIPS יש KVM.

מהצד היותר "גבוה" יש גירסת KVM למערכות הענקיות של IBM מסידרת System Z (ה-Main Frame), ושוב, גם כאן, ה-KVM נותן לך אפשרות להריץ מערכות לינוקס שונות כאשר כל אחת מהן עצמאית לחלוטין עם Kernel וספריות משלה.

אחד הדברים שאנשים רבים לא מודעים לכך, הוא ש-KVM אינו מתחרה ישירות בפתרונות וירטואליזציה מתחרות כמו vSphere או Hyper-V כפתרון מלא. KVM יכול לרוץ מתוך סקריפט Shell פשוט, וכל עוד יש איזה Image לעשות ממנו Boot (או PXE) וכרטיס רשת (אפשר להשתמש ב-Bridge) בצורה יפה, ללא צורך בניהול כלשהו. אם אתה לעומת זאת מחפש להריץ מספר מערכות KVM על שרת, אז כדאי להשתמש בשרות משלים שמבוסס על ספריה בשם libvirt עם אפליקציות כמו Virt-Manager ועם ספריה כמו libguestfs שמאפשרת לך לבצע פעולות שונות למכונה הוירטואלית ול"דיסק" שלה. ישנן עוד עשרות פתרונות פתוחים או סגורים לניהול מערכות KVM, אך KVM עצמו אינו תלוי בהן, כלומר KVM הוא רק כלי, ולא הפתרון כולו.

הנה נקודה שאולי תעניין אנשים שמתעניינים בהרצה של אפליקציות כבדות כמו פוטושופ, עריכת וידאו או הרצת משחקים: כשזה מגיע לוירטואליזציה ודימוי (Emulate) של כרטיס מסך, הפתרון של KVM הוא פתרון די גרוע בהשוואה לפתרונות כמו VirtualBox או VMWare Workstation או Hyper-V. יחד עם זאת, היתרון הגדול של KVM הוא האפשרות למפות כרטיס גרפי רציני ישירות ל-VM (זה קיים גם בפתרונות וירטואליזציה אחרים, אולם ב-ESXi לדוגמא המערכת לא מאפשרת להשתמש בכרטיסים גרפיים ביתיים למיפוי ל-VM אלא אך ורק את הכרטיסים הגרפיים היקרים), כך שאם לדוגמא יש לך 2 מסכים גדולים שאתה רוצה להריץ עליהם מעת לעת עריכה גרפית או משחק ב-2 מסכים, אתה יכול לחבר מסך שלישי זול לחיבור ה-On-board בלוח האם, ולמפות את הכרטיס הגרפי היותר יקר עם 2 המסכים שמחוברים אליו אל ה-VM. מבחינת ביצועים, ההפרש נמדד באחוזים בודדים בלבד, כך שתוכל להנות מביצועים מעולים, ולאחר שתסיים עם ה-VM, תוכל להמשיך ולהשתמש במסכים לעבודה עם הלינוקס (שימו לב, בשיטה זו ה-VM רץ רק כמסך מלא או מסכים מלאים, לא כ-Window). את אותו טריק, אגב, ניתן לבצע גם עם 2 מסכים בלבד כל עוד מסך אחד מחובר לעיבוד הגרפי שקיים בלוח האם והשני לכרטיס הגרפי העצמאי.

אינני ממליץ לחברות להסתכל על KVM כפתרון חלופי (במובן של Drop-In) למערכות כמו vSphere או Hyper-V. פתרון מבוסס KVM יכול להתאים למוסדות גדולים אם הם משתמשים ב-KVM יחד עם מערכת כמו Open Stack, או שיש להם אנשי לינוקס שיכתבו את הסקריפטים/קוד שידעו להתממשק ל-libvirt ושאר ספריות. KVM יכול בהחלט להריץ מערכות לינוקס ו-Windows Server בלי שום בעיה, אולם אם משווים את זה לפתרונות כמו vSphere, ישנם חלקים רבים מהפצת הלינוקס שאתה משתמש שתצטרך להטמיע אותם כדי לקבל פתרון קרוב וזו לא עבודה שאנשים עם נסיון מועט בלינוקס ידעו לבצע אותה. אם אתם רוצים להטמיע KVM בארגון שלכם, מומלץ להתחיל עם משהו פשוט (וזה לוקח זמן) ורק לאחר שאתם מרוצים, אפשר להתחיל לחשוב על הטמעה של יותר ויותר חלקים (וכן, אפשר להמיר די בקלות מכונות VM מבוססות ESXi ל-KVM. מכונות מבוססות Hyper-V – קצת יותר מסובך). אם אתם רוצים להטמיע פתרון מבוסס KVM ויותר מסחרי מרד-האט, אתם יכולים להסתכל על RHEV (ובגירסת קוד פתוח – oVirt). אם אתם בעניין של Hyper Converge, אז מומלץ להסתכל על הפתרון של חברת Scale Computing.

נקודה נוספת שהח"מ נשאל עליה שוב ושוב: VDI עם KVM. יש התקדמות בנושא (ובמיוחד בפרוטוקול העברת התצוגה SPICE) אבל עדיין – זה לא מתאים (לעניות דעתי) לפרודקשן.

לסיכום: KVM הוא רק כלי. כלי טוב ועוצמתי להרצת VM, אך זהו כלי שצריך להשקיע לא מעט כדי ללמוד אותו ולהתנסות איתו ובתמורה אתה יכול לקבל ביצועים ששווים למה שמקבלים עם ESXi. מכיוון שמדובר רק בכלי ולא בסביבה שלמה, מומלץ להשקיע (למעוניינים) להסתכל על הספריות בקישורים לעיל כדי להיכנס לעולם ה-KVM.

ושוב מנסים למכור שמן נחשים

בתחילת השבוע (27/7) החלה התקפת DDoS רצינית על בזק בינ"ל, מה שגרם לכך שאתרים כמו "וואלה" לא הגיבו אפילו לרמה של DNS Resolve ללקוחות בזק בינ"ל ולספקים נסמכים (018, אינטרנט רימון ואחרים). בזק בינלאומי לא היו היחידים שמותקפים חזק (אם כי הייתי קצת מופתע – לבזק בינלאומי יש קו של כמה טרה מחו"ל לארץ בבעלותם), גם נטויז'ן חטפה חזק שבוע שעבר, וגם פרטנר ואחרים. בד"כ התקיפות האלו החזיקו כמה שעות עד שהם נפתרו בפתרונות שונים.

לקוחות רבים שסבלו מכך שהאתרים שלהם לא מגיבים, לא אהבו את הרעיון להיות ללא אפשרות לעשות ביזנס בגלל התקפות של חולירות, והם התחילו להתעניין ב"פתרונות נגד DDoS". גם יבואני הפתרונות בארץ החליטו ש-ע-כ-ש-י-ו זה זמן מ-ע-ו-ל-ה כדי להתחיל לדחוף "קופסאות פלא" שחוסמות DDoS ושאר חולירות ונציגי ה-Presale של היבואנים השונים כבר החלו ליצור קשר עם ההנהלה הבכירה של לקוחות פוטנציאליים. גם בפורומי אבטחת מידע שונים אנשים מתחילים להתעניין ונציגי המכירות כבר "מתנפלים" עם הצעותיהם, יש הזמנות, העברות בנקאיות מבוצעות, וכו'..

ובמקרים רבים הציוד נקנה לשווא.

תרשו לי לצאת בהכרזה פשוטה: אין שום קופסא שיכולה לתת פתרון לכל סיטואציה, ובמקרים רבים אין צורך בשום קופסא כדי לתת פתרון. לעיתים הפתרון יכול לעלות סכום של כמה מאות שקלים בחודש בלבד. לא חבל לזרוק כמה עשרות אלפי שקלים לפח?

ברשותכם, אתאר מספר סיטואציות ואתייחס אליהן:

חברה עם חיבור אינטרנט קבוע וצריכת אינטרנט בחברה
הסיטואציה הזו קיימת כמעט בכל החברות. לוקחים קו יעודי בין ספק האינטרנט לחברה של כמה עשרות (או מאות) מגהביט והקו הזה משמש לגלישה במחשבי החברה, העלאת תכנים ומשלוח/קבלת דואר (אה, וכמובן צפיה בחתולים ביוטיוב… 🙂 )

פתרון קופסא נגד התקפות כדוגמת DDoS בגרסאותיו השונות לא תעזור מכיוון שהקו עצמו יחנק, ולא חשוב כמה הקופסא תעשה את העבודה, כשהקו חנוק, הקופסא לא יכולה לעזור ב"פינוי" הקו כי הוא ימשיך להיות "מופצץ".

הפתרון לסיטואציה זו מורכב מ-2 חלקים:

יצירת קשר עם ספק האינטרנט שלך ובקשה לניתוק זמני מחו"ל. מכיוון שרוב מוחלט של התקפות ה-DDOS מגיע מחו"ל, ההתקפה תיפסק מיידית ומי שיספוג אותה הוא ספק האינטרנט שלך.
שימוש בקו DSL יחיד או כפול (עם IP קבוע ולא דינמי) עם QoS עצמאי ברמת המתג שלך לקבלת מיילים ומשלוח, ואם יש לך 2 קווים, הקו השני יכול לתת שרותי גלישה לעובדים (שוב, QoS כדי לעצור כל מיני Uploads מופרעים). אגב, אם משתמשים בפתרון כזה, חשוב להכניס את ה-IP הקבוע של ה-DSL לתוך רשימות ה-MX/SPF/PTR של הדומיין/ים שלכם (כעדיפות משנית, שלישית וכו')

בד"כ לאחר כמה שעות ניתן יחד עם הספק להתחבר לחו"ל עם הקו היעודי ולנטר בזמן אמיתי אם יש עדיין התקפה או שזה נגמר.

עסק עם שרתים שנמצאים בארץ אשר מגיש אתרים לציבור בארץ

גם כאן, כשמתקיפים אותך, הספק יכול לנתק אותך מחו"ל, וקופסא "נגד DDOS" היא מיותרת, ובכל מה שקשור למייל, אפשר להשתמש ב-IP נוסף שדרכו ינותב המייל (לא לשכוח את ה-IP המשני להכניס לרשימת ה-MX לפני ההתקפה), בד"כ ההתקפה מגיעה לשרתי Web, לא לשרתי Mail ולכן תוכל להמשיך לתת ללקוחות שרות קבלת/שליחת מייל אם יש להם client משלהם.

עסק עם שרתים שנמצאים בארץ/בחו"ל אשר מגיש אתרים לציבור בחו"ל
במקרים כאלו, חשוב מאוד להשתמש בספק CDN (כן, גם אם יש לך מספר שרתים בחו"ל משל עצמך). ספק כמו Cloudflare יכול לתת לך בחינם הגנה בסיסית נגד DDoS ובמחיר של 20$ לחודש תוכל לקבל גם הגנה לא רעה על האפליקציה שלך (Web Application Firewall). אם יש לך אתר מאוד גדול שאתה מרוויח ממנו ואתה מותקף תדיר, כדאי שתכיר את התוכנית ביזנס שלהם שעולה 200$ לחודש, אבל מבחינת התקפות אתה מקבל שקט. (כל התוכניות שלהם נמצאים כאן, ולא – אני לא מרוויח מההפניה. יש כמובן ספקי CDN אחרים, ומומלץ לבדוק את המחירים של המתחרים לפני כן).

אתרים בענן (Google/Amazon/Microsoft)
גם כאן שרות CDN עדיף, מכיוון שהוא "יחטוף" את ההתקפה. גם אמזון וגם מיקרוסופט מציעים שרותי CDN שפרוסים במקומות שונים בעולם אך הם בתשלום נוסף. יוצאי דופן במקרה הזה הם דווקא גוגל, ואם אתה משתמש בשרותי ה-App Engine שלהם, אתה מקבל את שרותי ה-CDN "על הדרך" ללא תשלום נוסף, כלומר אתה תקבל שרות CDN בדיוק באותה רמה שגוגל נותנים עם יוטיוב, תוצאות חיפוש וכו'.

אני רוצה לסיום לתת דוגמא תיאורתית למצב של התקפה: דמיין לעצמך שאני תוקף את האתר שלך מכל סיבה כלשהי. כל מה שאני צריך זה חלקיק ביטקוין ופניה לאחד מעשרות האתרים שמציעים שרותי התקפת DDoS. לא חשוב מה רוחב הפס שלך בחוות שרתים (אם השרתים שלך יושבים בחווה) או שיש לך קו יעודי – אם השרתים שלך מגישים ישירות תכנים ללקוח ללא שום CDN (או CDN שאתה בנית), יהיה לי קל מאוד "לחנוק" לך את הקווים ולא חשוב מה הקופסא שתשים כדי לנטרל, אני עדיין אדחוף כמויות שהקו שלך יהיה חנוק.

בפתרון CDN טוב, מי שחוטף את ההתקפה הוא ספק ה-CDN וספקי CDN רציניים (כמו Cloudflare ואחרים) יש ברשותם קווים של מאות ג'יגהביט ומעלה והם יכולים לעמוד ברוב ההתקפות בלי יותר מדי בעיות. פתרון מקיף לבעיית DDoS צריך לכלול אלמנטים נוספים שספק ה-CDN יכול להצביע עליהם (אם לדוגמא אני מחליט "להתלבש" על קבצים שספק ה-CDN שלך לא עושה להם Cache כמו סרטים וכו'), הם דואגים להחביא את ה-IP הישיר שלך, לנהל את ה-DNS שלך בצורה מוגנת ועוד. כיום אותם פתרונות של CDN טוב יכולים לעלות מ-0 דולר לחודש (הגנה בסיסית) עד כמה מאות דולרים (לאתרים גדולים ומורכבים), אז לפני שאתה מתפתה לרכוש קופסא (שתעלה לך כמה אלפי דולרים + עוד כמה אלפים כל שנה), בדוק פתרון CDN טוב נגד הצרות הללו ותחסוך לעצמך כספים וכאבי ראש.

תכירו את Docker

להלן סיטואציה שבוודאי מוכרת לכם מהתשתית אצלכם בחברה: יש לכם שרת שמריץ אפליקציה וכל העולם ואחותו בחברה מתחבר כדי לעבוד על האפליקציה. האפליקציה היא קריטית ויכול להיות שעקב עומס אתה מריץ שרת נוסף, בין אם אתה עושה Load Balancing או High Availability – זה לא חשוב כרגע.

בנוסף, אותה אפליקציה רצה אצלכם גם בסביבת פיתוח (אתם אולי מפתחים דברים פנימיים עם אותה אפליקציה) ואולי גם בסביבת טסטים. אם יש לכם מפתחים רבים, סביר להניח שיש לכם את אותו שרת בסביבת QA.

כלומר עד כה, ספרנו 5 שרתים שמריצים פחות או יותר את אותה אפליקציה ואת אותה מערכת הפעלה. אם אתם משתמשים בוירטואליזציה כמו ESXI או Hyper-V או Xen – אז אתם מריצים 5 מערכות הפעלה זהות שתופסות לא מעט משאבים, הן מבחינת CPU, הן מבחינת דיסק וכמובן מבחינת RAM, וכנראה גם Storage. אם אתם מריצים את זה על ברזלים אמיתיים, אז התשתית שהסביבה לעיל תופסת היא בערך רבע/חמישית ארון.

וירטואליזציית "ברזל" (כמו ESXI, Hyper-V, KVM, Xen) נתנה לנו משהו מדהים לארכיטקטורת ה-PC (זה היה קיים הרבה לפני כן במערכות IBM ואחרות): תיאורתית אתה יכול לקחת ארון שלם של שרתים ו"לדחוף" את כולו ל-2 שרתים עוצמתיים. החסכון בתחזוקה, בחשמל ובמשאבים. פתאום אתה יכול להרים עוד 10 שרתים וירטואליים מבלי לרוץ ולבקש תקציב נוסף ל-10 שרתים פיזיים עם כל כאב הראש המתלווה לכך.

מערכות הוירטואליזציה האלו הן בד"כ מסוג HyperVisor Type 1. יש גם Hypervisor Type-2 כמו VirtualBox או VMWare Workstation שרצות בעצם על מערכת הפעלה קיימת (בין אם זה Linux או Windows) ואינן ניגשות ישירות ל"ברזל" כמו ESXI ואחרות.

ישנה עוד וירטואליזציה. נקרא לזה "וירטואליזציה אפליקטיבית". גם כאן, הרעיון עצמו ישן והוא רץ שנים רבות על OS/400 (מכירים LPAR?), בסולאריס (Zones), בגרסאות BSD (נקרא Jails) ובלינוקס בזמנו היתה תוכנה מסחרית שנקראה OpenVZ (שהיום גם אם ישלמו לי, עם מקל אני לא נוגע בה!) וכמובן Jailed Root/Chroot בכל מערכת יוניקס/לינוקס והתוספת שהיתה ללינוקס מלפני מס' שנים: LXC. כולן נתנו (מי פחות ומי יותר) בערך את אותו דבר: הרצת אותה מערכת הפעלה כמו ה-Host (או גרסאות קרובות, לדוגמא: Solaris 9 על Solaris 11) בצורה נפרדת ללא צורך בעותק נוסף של מערכת ההפעלה. יתרון ענקי שיש לשיטה זו על פני כל Hypervisor היא המהירות: האפליקציה רצה ב-100% מהירות, כך שכל מכונה וירטואלית בשיטה זו תופסת כמעט כלום מבחינת משאבים (היא כמובן תתפוס לאחר שתמלא את המכונה באפליקציה שלך, אבל עדיין, כמות המשאבים שהיא תצרוך קטנה בהרבה בהשוואה לאפליקציה כזו שתרוץ תחת מערכת הפעלה נפרדת ב-Hypervisor כלשהו).

וכאן אנו מגיעים ל-Docker (שאגב, בקרוב יהיה זמין גם רשמית לסולאריס ע"י אורקל. כך השמועות אומרות).

להלן תרשים של Docker בגירסה 0.9:

Docker Execution Drivers

ברמה העקרונית, Docker עובד בשיטה של קונטיינרים, כאשר כל קונטיינר הוא מערכת עצמאית לחלוטין שאותה תוכל להפיץ ללקוחות או לשרתים אחרים שלך.

Docker משתמש ב"מילה האחרונה" מבחינת טכנולוגיות לינוקס עדכניות כדי לתת כמה שיותר עוצמה לקונטיינר. כך לדוגמא אתה יכול לקבוע כמות כרטיסי רשתות, כמות זכרון, דיסקים, אתה יכול להשתמש ב-Device Mapper (תודה לאלכסנדר לארסון מ-Red Hat שכתב את המימוש) כך שבעצם קונטיינר ישב תחת Device ממופה, ואותו Device הוא בעצם "דיסק" שאתה יכול לקבוע את גודלו ומה שהכי נחמד – הוא Thin Provisioned ללא "קנסות" בביצועים. (אפשר לקרוא את הפוסט של אלכסנדר על כך כאן). אנחנו יכולים לבצע הגנות על הקונטיינרים עם SELinux ועוד.

Docker אינה אפליקציה רגילה, אלא יותר אפליקציה שהיא מעין "שפה" (שכמובן, כמיטב המסורת בלינוקס, ניתנת לכתיבת סקריפטים בכל שפה מכאן ועד הודעה חדשה) שכוללת כלים רבים המאפשרים לך לבנות קונטיינר, לנטר, לבדוק ולשנות הגדרות ועוד.

אז איך בונים קונטיינר שיכיל את הסביבה והאפליקציה שלכם? תכירו את DockerFile שזה בעצם קובץ טקסט שאתם בונים ובתוכו אתם מכניסים פקודות פשוטות כמו איזו הפצת לינוקס אתם רוצים להשתמש (אתם יכולים לההשתמש בכל הפצת לינוקס, גם אם היא שונה לחלוטין ממה שרץ על המכונה עצמה), אלו אפליקציות אתם רוצים להתקין, אלו שרותים אתם רוצים להריץ ועוד. אתם יכולים להתחיל לקרוא הוראות איך להשתמש – כאן.

Docker תופס פופולריות במהירות מבהילה. החברות הגדולות כמו Google, eBay, Baidu כבר מזמן משתמשות ב-Docker וחברות רבות אחרות. כך שמבחינת אימוץ טכנולוגיה, Docker מאומץ בחום ע"י רבים וכדאי להשקיע בו וללמוד אותו.

לסיום: נקודה חשובה גם למי שמכיר את Docker: החל מגירסה 0.9 Docker כבר אינו משתמש יותר ב-LXC (לא אכנס לנסיבות מדוע. דמיינו לבד..), והאפליקציה משתמשת בספריה משלה (libcontainer) שיודעת לדבר עם דברים כמו libvirt ואחרים.

עוד נקודה אחת קטנה: הבלוג עבר לדומיין חדש שמשקף את השרותים שאני מציע, תגידו מזל טוב 🙂

(גילוי נאות: הח"מ נותן שרותים בתשלום על הדרכה והטמעת Docker בחברות וארגונים).

הטריקים של אורקל עם OVS

מאז שאורקל רכשה את SUN, מנסה החברה למכור את השרתים שלה בכל דרך, ומכיוון שחברות מעוניינות מאוד בוירטואליזציה, אורקל מוכרים בחבילה פתרון וירטואלי, שנקרא Oracle VM Server או בקיצור OVS. היתרון לרוכש הוא בתמחור האגרסיבי של אורקל: קח פתרון ברזל, וירטואליזציה עולה לך אפס ורשיונות אורקל תקבל בהנחה – אם הם ירוצו על פתרון הוירטואליזציה שלהם.

נשמע משתלם, לא?

לא בדיוק.

הבה נציץ מאחורי הקלעים: פתרון הוירטואליזציה שאורקל נותנים עם המערכת הוא פתרון שהיה נקרא בעבר Virtual Iron שהיה מבוסס על Xen. מאז שאורקל רכשו את החברה, הפיתוח הואט כנראה וכיום הוא אפילו לא משתווה למתחרה הישיר שלו – XenServer של Citrix. מה שאורקל שינו מאז במערכת הם שינויים קטנים ועדכונים (כך לדוגמא, אם אתה חושב להצמיד כרטיס PCI למכונה וירטואלית, תתכונן לכשלון, זה פועל בקושי. חושב על פתרון כמו Shared Memory בין מערכות וירטואליות שמריצות את אותה מערכת הפעלה? יש, אבל שלא תחשוב שזה כמו ESXI) אבל הם מתנדפים בהשוואה למערכות וירטואליות כמו ESXI או אפילו Hyper-V. אם אתם לא מכירים לינוקס טוב, תתכוננו להרבה תסכול, כי זה מה שה-GUI (ה-VM Manager) נותן: תצוגה מוזרה של דברים, נעילות של מכונות אם JOB נופל (לך חפש את ה-JOB ומהיכן לשחרר נעילה), ותשכח ממצב לראות סטטוס כללי של כל המכונות הוירטואליות שלך אם הם רצים, כמה זכרון הם משתמשים וכו'. רוצים סקירה קצת יותר עמוקה על המוצר? קחו, קראו בעצמכם.

לא מדובר פה באיזו "אשמה" של המערכת הוירטואלית עצמה (XEN) כלל וכלל! אם תיקחו לדוגמא את XenServer של Citrix, יש למוצר דווקא ממשק בכלל לא רע כי ל-Citrix יש הרבה יותר נסיון עם ממשקים, Windows וכו'. גם מבחינת תמחור קשה להתחרות במוצר של Citrix. אפשר להוריד אותו בחינם (קוד פתוח) ואפשר לקבל שרותי תמיכה בתשלום שנתי של $199 פר תושבת מעבד.

פה בישראל, הבעיה חמורה בהרבה. הבעיה עצמה מתחילה בתמיכה, והח"מ, כאחד שעבד עם התמיכה של אורקל למוצר, אני יכול לתאר את אותה תמיכה כמתחת לכל ביקורת. תומכים שלא יודעים על מה הם סחים, אינטגרטורים של אורקל עצמה שמגיעים ולא יודעים מה הם מתקינים (או שמתקינים ושוכחים להתקין קבצי RPM שונים) או שלא יודעים להתקין דברים בצורה נכונה (ראיתי אישית מקרה של'קח להם יומיים לפתור תקלה של … invalid boot signature של GRUB. הם פירמטו את המכונה הפיזית, אני לא צוחק!). בשבוע האחרון ראיתי את ה"יעילות" של אורקל. עמית פתח באורקל תקלה על אחד מהשרתים הוירטואליים (שנתמך ע"י אורקל). לכלי איסוף לוגים של אורקל לקח כמעט 3 שעות עבודה ליצור קובץ שצריך לשלוח לתמיכה (אחרת הם לא עוזרים לך בכלים), אני החלטתי מנסיוני פשוט לפתור את העניין וסיימתי את התקלה (לאחר תיקונים והתקנות של חבילות חסרות שאורקל ישראל לא התקינו) לאחר דקות ספורות. אם לא הייתי נותן שרות ללקוח, הוא היה מושבת לפחות ליום!.

אני יכול להבין סמנכ"לים שמעוניינים לחסוך בהוצאות ולרכוש רשיונות אורקל בזול, אבל אם החלטת ללכת על פתרון שאורקל מציעה, אני מציע מספר דברים:

ודא כי יש לך איש לינוקס מקצועי בחברה או פרילאנסר שנותן שרותים ושהוא מקצועי, עם המערכת OVS של אורקל, אתה בהחלט תצטרך את זה.
אם החלטת ללכת על פתרון XEN, כדאי שתתקין על שרת טסטים את XenServer, הוא יותר מעודכן ויותר ידידותי לחובבי GUI (אם כי גם שם תצטרך איש לינוקס לכל האוטומציה, סקריפטים וכו').
אל תאמין לכל מיני חומרים שיווקיים שמראים לך כי OVS יותר טוב מ-ESXI או Hyper-V. הייתי שמח לפרסם תוצאות ביצועים, אולם הרשיון של OVS אוסר זאת.

בסופו של יום, הכל תלוי כמה אתה מוכן לסבול מערכות פרודקשן מושבתות. אם תסתמך על התמיכה של אורקל ל-OVS בארץ, תסבול וראיתי אצל לקוח שלי השבתה של יום ויומיים בגלל התמיכה הכושלת. האם זה שווה לך כספית השבתה כזו? האם שווה לך להקים מערכת וירטואליזציה נוספת שלא תואמת למה שיש לך כיום?

מוגש כחומר למחשבה.

ההגנה הכי טובה–ההגנה שלכם

10276894_s

בעקבות הפריצה שאירעה לחברת אירוח אתרים גדולה בשבועות האחרונים, נשאלתי על ידי לקוחות ואנשים אחרים כל מיני שאלות לגבי הגנות, פריצות, על מי לסמוך וכו’, והחלטתי לענות בפוסט זה לרוב השאלות בצורה מסודרת.

נתחיל בשאלה שנשאלת הכי הרבה: על איזה ספק שרתי VPS ניתן לסמוך בעיניים עצומות? תשובתי אולי תפתיע חלק מהקורים: אף ספק. לא בישראל ולא בעולם.

הרשו לי להסביר מדוע.

לא חשוב מי יהיה הספק שאיתו תבחרו לעשות עסקים. בין אם זה ספק “מחשוב ענן”, בין אם זה ספק שרתים וירטואליים (VPS), ובין אם זה ספק שמוכר שרות אחסון אתרים – כולם יבטיחו לכם שהם משתמשים במילה האחרונה של הטכנולוגיה להגנה. “חומת האש הכי חדשה של צ’ק-פוינט? יש לנו!” “חומת האש המפלצתית של סיסקו? קנינו אותה ראשונים”, “אנחנו מבצעים בדיקות שוטפות לגבי נסיונות חדירה”, “יש לנו את מיטב המומחים לענייני הגנה ואבטחת מידע” ועוד הבטחות כאלו ואחרות.

אינני טוען שהם שקרנים. יכול להיות באמת שיש להם את המילה האחרונה בתחום ההגנות נגד פריצות, אבל יש גורם אחד בעייתי בכל החברות, והוא .. הגורם האנושי.

לחברת “שוקי הקופץ” יש איש ממש “שפיץ” בכל הנוגע לחומות אש. קוראים לו איציק. איציק לא יושב כל היום על הגדרות של החומות אש, הוא גם מגדיר שרתי לינוקס ו-Windows עבור לקוחות החברה, הוא גם כותב סקריפטים, ואין לו שום כח בעולם להיכנס להגדרות ה-Firewall על כל פיפס של לקוח, אז הוא יוצר משתמש נוסף בחומת האש עבור יוסי, הבחור שמקבל פניות מלקוחות בקשר להגדרות של החומת אש. הבעיה? יוסי לא כל כך מבין מה ההבדל בין TCP ל-UDP, מה זה לכל הרוחות ICMP ומה בעצם צריך להגדיר אם הלקוח שולח בקשה להגדרות פורטים של FTP? פורט 21? רגע, מה זה Passive ו-Active ב-FTP?

אז מה יוסי עושה במקרים רבים? פותח מה שנקרא “ANY ANY”. הלקוח מרוצה? כן, בהחלט. יוסי מבחינתו סיים את המטלה? סיים. עם מה נשארנו? עם כניסה מלאה לשרת, והדבר היחיד שעומד בין פורץ משועמם לבין השרת –הן ההגדרות של השרת. אם הלקוח השאיר SSH פתוח לקבלת סיסמאות בפורט 22 והסיסמא שהלקוח הגדיר היא: !1q2w3e4r – אז הולכות להיות צרות צרורות ללקוח.

מי אשם? אם תשאלו את הלקוח, יוסי אשם שפתח את הכל. אם תשאלו את יוסי, סביר להניח שהוא ואיציק יאשימו את הלקוח על הסיסמא הצפויה ועל כך שהוא השאיר פורט 22 פתוח לקבלת סיסמאות. האשמה היא כמובן ב-2 הצדדים, וסביר להניח שטוב .. לא יצא מהסיפור הזה.

לכן, הדבר הראשון שחשוב לזכור: לא לסמוך על ההגנות של הספק. לא חשוב מה יש לו מבחינת ציוד ואנשים, האדם היחיד שאתה יכול לסמוך עליו הוא .. אתה.

חלק גדול מהקוראים ירים עכשיו גבה “מה אני? מאיפה אני מבין בחומות אש?”, אתה לא צריך להבין, אתה צריך לשכור מישהו שכן מבין, ושהוא יבנה לך את ההגנות.

מצבך ההתחלתי: דמיין לך ששכרת אצל ספק כלשהו מקום לאחסן שרת שלך. קיבלת כבל חשמל, כבל רשת, כתובות IP ו… זהו. יש 0 חוקים בחומת האש שחלים על השרת שלך. זה המצב שאתה צריך לחשוב עליו ולדמיין אותו.

עד כאן יש? מצוין. עכשיו מתחילים השלבים הבסיסיים בהגנה:

יש לך שרת Windows? מצוין. קודם כל תשנה את חיבור ה-RDP לפורט אחר, לא ברירת המחדל (3389). איך עושים זאת? תסתכל כאן.
יש ל-Windows 2008 חומת אש לא רעה (בהשוואה לגרסאות קודמות). כדאי שתיכנס קצת ותראה מה הפורטים הפתוחים מבחוץ פנימה. אתה צריך פינג? לא? בטל ICMP. יש לך כל מיני שרותים שרצים ונותנים פתרון לחשבונות לוקאליים? סגור אותם לכניסה מבחוץ. מוכן להשקיע קצת? חברות כמו MCAFEE מוכרות חומת אש ל-Windows, תחשוב על לרכוש אחת.
נקודה נוספת שרבים שוכחים: לסגור את הפורטים המיותרים גם מבפנים החוצה.מדוע? מספיק שסקריפט כלשהו יוטמע באתרך, הוא ינסה להתחבר לאיזה “מרכז בקרה” של הפורץ, וסביר להניח שזה יהיה בפורט לא סטנדרטי (כמו 6667). חסימת הפורטים לא תמנע מהסקריפט הזה להיות מושתל באתרך (על כך בהמשך), אבל לפחות תמנע מהסקריפט להתחבר ל”מרכז בקרה”.
סביר להניח שהספק יכול להציע לך שרות VPN בתשלום נוסף. לא צריך, יש קוד פתוח. תכיר את OpenVPN שקיים גם ל-Windows. עם OpenVPN תוכל להגדיר לך כתובת פנימית שרק דרכה תוכל להתחבר לשרותים כמו RDP.

יש לך שרת לינוקס? כאן הדברים קצת שונים אבל עדיין לא מסובכים:

מומלץ לשנות את הפורט SSH מ-22 לכתובת אחרת, כדאי לשים לב שהכתובת לא מתנגשת עם כתובות אחרות. בד”כ השינוי מתבצע בקובץ sshd_config. השינוי יחול רק לאחר שתפעיל את השרות. אל תפעיל את השרות מחדש אלא רק לאחר שביצעת את הסעיפים בהמשך…
לא מומלץ לפתוח פורטים כמו של MySQL החוצה! רבים פותחים חיבורים לשרת MySQL החוצה כדי לנהל אותו עם איזה כלי GUI ושוכחים שברירת המחדל MySQL אינו מוצפן. אם אתם זקוקים לחיבור מבחוץ, עשו זאת עם VPN או שתשתמשו בהוראות האלו כדי להעביר את הנתונים עם SSL.
תכירו תוכנה בשם CSF. זוהי תוכנה קטנה ונחמדה שיודעת לשלוט בחומת אש הפנימית של מערכות לינוקס, ויש בה עוד חלקים שיכולים מאוד לסייע כמו סגירה של פורטים לא נחוצים מבפנים החוצה וההיפך, חסימה אוטומטית של משתמשים אחרי שלא הכניסו סיסמא נכונה 3 פעמים, ועוד המון המון דברים נחמדים שיכולים לסייע המון. אם אתם משתמשים בה, אז עשו טובה קטנה ותרמו להם כמה דולרים בפייפאל, הם עושים עבודה מעולה.
אם יש לך דיסק-אן –קי שהולך איתך קבוע או מחשב נייד שלך שהוא ממש צמוד עליך, עדיף לעבוד עם SSH בשיטה של מפתח פרטי/ציבורי ולחסום בקשת סיסמאות. בדרך זו תחסום סקריפטים רבים שמנסים להיכנס דרך SSH לשרת שלך.
גם כאן מומלץ לחשוב לעבוד עם OpenVPN שנכלל בכל הפצת לינוקס.

אלו הצעדים הכי בסיסיים. רוב הפריצות לא קורות דרך הדברים הללו (אני אומר רוב, כי השאר מתבצע בסקריפטים שסורקים כתובות ומנסים להיכנס, תהיה מערכת ההפעלה אשר תהיה) אלא דרך חורי אבטחה באפליקציות הווביות שמותקנות על השרת (וורדפרס/ג’ומלה/דרופל הם יעדים מאוד פופולריים), ולכן תמיד מומלץ להיות עם הגרסאות האחרונות.

נקודה קריטית נוספת אם כי לא זולה: קחו איש אבטחת מידע (ולא, אני לא איש אבטחת מידע) ושלמו לו כדי לבדוק את המערכת שלכם, ולחסום פרצות בקוד, ב-DB ובשאר החלקים.

עוד נקודה נוספת: רבים סומכים על הגיבוי שספקים שונים מציעים. זו טעות. מה אם מחר נדפקים הדיסקים של הגיבוי שלכם? לא נעים. לכן, מומלץ לבצע snapshot למערכת, לבקש את קובץ ה-snapshot ולשמור אותו אצלכם בצד, ולהשכיר שטח גיבוי שאליו תבצעו גיבוי משלכם שבמקרה חרום הספק ירים לכם מכונה בתולית, תוכלו להטמיע את ה-snapshot ולשחזר גיבויים. מדוע גיבוי משלכם ולא גיבוי מרוכז של הספק? כי אין לכם שום מושג מה מצב הגיבוי, כמה הגיבוי והשרת עצמו מוגנים, וכו’. בגלל זה מומלץ להתקין תוכנת גיבוי משלכם (אנשי לינוקס יכולים פשוט לכתוב סקריפט פשוט לבצע rsync או קבצי tar מוגנים בסיסמא) שישבו בשרת פיזי אחר

הצעדים הללו יכולים להגן עליכם מרוב נסיונות הפריצה. אין חסימה מוחלטת (אם ארגון מסויים במדינה מסויימת יחליטו “להתלבש” עליכם, הם כבר ימצאו איך לפרוץ), אבל הצעדים הנ”ל יכולים לתת לכם אפשרות לישון בשקט.

בהצלחה

טכנולוגיות וירטואליזציה מבוססות מעבד

למי שעוקב אחרי בלוג זה, עד כה דיברתי על שרתים וירטואלים (VPS) ששוכרים מחברות וספקים שונים, אולם כפי שכל אחד יודע, יש גם את הצד השני, כשרוצים VPS בבית או שמקימים "מחשוב ענן" פרטי בחברה, וכאן יש שיקולים נוספים שכדאי לקחת בחשבון כשקונים מחשב או שרת חדש לשם שימוש בוירטואליזציה.

כשזה מגיע לרכישת מחשב אישי, חשוב מאוד לפני שרוכשים לבדוק האם במעבד שיהיה במחשב החדש ישנה תמיכת וירטואליזציה. אינטל קוראים לזה Intel-VT ו-AMD קוראים לזה AMD-V. רבים נוטים לחשוב כי אם הטכנולוגיה ותיקה (היא קיימת משנת 2005), היא נמצאת על כל מעבד חדש שיוצר לאחרונה, אולם אין הדבר כך. אדרבא, במקרים רבים (במיוחד במעבדים של אינטל) המחיר הזול של המעבד כולל גם "הפתעה" קטנה: אין תמיכת VT במעבד, לכן כשאתם נמצאים בחנות לרכוש מחשב, בדקו איזה דגם המעבד, והריצו חיפוש בגוגל (בד"כ התוצאה הראשונה תהיה דף המפרט הטכני באתר של אינטל). כנסו לדף זה, והסתכלו כמעט בסוף הדף: האם קיימת תמיכת VT? (זה יופיע כ-Yes או No).

אם יש תמיכת VT, אז כל פתרונות הוירטואליזציה יעבדו. אם אין, רק VMWare Workstation יעבוד וגם אז במהירות מוערכת של חצי ממה שהמעבד שלכם מסוגל להנפיק. פתרונות תוכנה כמו VirtualBox, או פתרונות של מיקרוסופט (Hyper-V) לא יעבדו.

כשזה מגיע לשרתים.. כאן הסיפור נהיה יותר מסובך. לאינטל יש 2 טכנולוגיות נוספות שמסייעות בוירטואליזציה:

אם אתם הולכים לרכוש שרת שתהיה בו עבודה רבה של תקשורת (בין אם מדובר בתקשורת בין המכונות הוירטואליות בשרת עצמו או בין שרתים פיזיים אחרים), כדאי לבדוק אם המעבדים שאתם רוכשים לשרת כוללים תמיכה של VT-C, או בשם המפוצץ שאינטל נתנה לכך: Intel® Ethernet Virtualization Technology for Connectivity. טכנולוגיה זו משפרת (במקרים מסויימים במעט, במקרים מסויימים בצורה רבה) את התקשורת Ethernet.

יש עוד טכנולוגיה שנקראת VT-D (מסמך PDF). הטכנולוגיה הזו מאפשרת לעשות משהו מעניין והוא למפות כרטיס PCI אל מכונה וירטואלית. כך לדוגמא, אם אתם מריצים שרת SQL עצבני שאוכל דיסקים כאילו אין מחר, אפשר למפות אליו מערך דיסקים+כרטיס RAID, ושאר המכונות הוירטואליות יהיו מחוברות לדיסקים הרגילים שבשרת (או ל-NFS, iSCSI, NAS וכו'). היתרון העצום? מערכת ההפעלה הוירטואלית תקבל אקסלוסיביות לציוד הנ"ל מבלי שמערכות אחרות או הוירטואליזציה "תפריע באמצע".

אבל.. ל-VT-D יש בעיה קטנה הקשורה יותר להחלטות של חברות טכנולוגיה. אינטל כוללת VT-d רק בחלק קטן מהמעבדים, וגם אם יש לך במעבד תמיכת VT-d, יש סיכוי לא קטן שב-BIOS בלוח האם אין תמיכה לזה (הבעיה הזו קיימת עוד מ-2006!), כך שאם החברה שלכם חושבת להשתמש בטכנולוגיה זו, יש לבדוק עם המשווק שיש תמיכה גם במעבד וגם בלוח האם.

יש תמיכה ב-VT-d גם במעבד וגם בלוח? מצוין. עוד לא סיימנו עם הבעיות…

איזו טכנולוגיית וירטואליזציה אתה הולך להשתמש בחברה? Hyper-V של מיקרוסופט? סורי, אין תמיכה. ל-ESX/I של VMWare, ל-KVM של רד-האט, ל-Xen של Citrix יש תמיכה, אולם לעיתים היא חלקית (כמו במקרה של Xen), לכן מומלץ לבדוק לגבי הוירטואליזציה שאתה הולך להשתמש אם יש תמיכה ל-VT-d.

ולבסוף, כמיטב המסורת של אינטל, יש גם מידע קצת סותר: יכול להיות שתפגוש את המושג VT-x. מה שהיה בעבר VT-x (ואינטל דובקת במושג זה) נקרא היום מחוץ לאינטל VT, כך שאם יש במעבד שלך תמיכה ב-VT, יש לך תמיכה ב-VT-x.