רכישת/מכירת שרתים יד שניה, פוסט המשך

לפני כ-3 חודשים פרסמתי את הפוסט הזה לגבי עניין מכירת שרתים ע"י חברות ורכישה של שרתים יד שניה ע"י אינדיבידואלים או חברות. מאז שפרסמתי את הפוסט פנו אליי מס' אנשים שחושבים לרכוש או למכור מכונות וחשבתי שהגיעה העת לפרסם פוסט עדכון כדי להסביר לחברות כמה דברים לגבי מכירת שרתים ואת המציאות…

כלל חשוב שצריכים להבין לגבי שרתים, הוא שמהרגע שרכשתם אותם והגיעו הקופסאות אליכם, שווי השרתים צונח כלפי מטה ככל שהשרת יותר מורכב. נניח החלטתם לרכוש מערכת של Blades (ולא חשוב איזה יצרן כרגע). רכשתם, השתמשתם במשך מס' שנים ועתה אתם רוצים למכור את זה. הסיכוי שלכם להצליח למכור מערכת כזו הוא אפסי. אותו דבר קורה בעת הנסיון למכור שרתים בעלי 4 מעבדים ומעלה – כמעט אף אחד לא רוכש זאת, וגם אם ירכשו, תקבלו בערך 2 אגורות על כל שקל ממחיר רכישת השרת לפני מס' שנים.

מס' אנשים תלו (ותולים) תקוות שחברות אחרות ירכשו את השרתים שלהם, אך האמת הדי פשוטה היא שרוב החברות בארץ פשוט לא רוכשות שרתים יד שניה (למעט כמובן חברות סוחרים כמו All Trade ואחרים) מהסיבה הפשוטה: חידוש אחריות ל-3 שנים הכוללת הגעת טכנאי בזמן SLA  של 4 שעות – יהיה יקר בהרבה ממחיר רכישת השרת. כך לדוגמא, אם רכשתם שרת יד שניה ב-1500 שקל, עלות השרות שציינתי לעיל תעלה בסביבות 6000-10000 שקל, בשעה שרכישת שרת חדש עם הוספה של תמיכת SLA ל-4 שעות תעלה הרבה פחות בהשוואה לרכישת השרות לשרת יד שניה, כך שכל חברה שאפילו תחשוב על רכישת יד שניה ותרצה SLA כזה, תרד מרכישת שרת יד שניה.

מה לגבי ציודים שבשרתים? אז כך:

  • מקלות זכרון בגודל 1,2,4 ג'יגהבייט – אין להם בד"כ דרישה בשוק, כך שמי שרוצה למכור זכרונות ECC יכול לנסות את מזלו אולי ב-eBay. הדרישה בשוק בד"כ היא למקלות זכרון בגודל 8 ג'יגה ומעלה עם תיוג PC3 10300 או PC3 12800. גם עם מקלות אלו אין הרבה "בשר" מבחינת כסף להרוויח הואיל ורוב המוכרים (שוב, למעט חברות שזה מה שהן מציעות) פשוט לא נותנים שום אחריות לזכרונות, ולכן לדוגמא מקלות זכרון של 8 ג'יגה שווים בערך 20-40 שקל פר חתיכה (בסביבות ה-50-60 לזכרון PC3 10300 בהנחה שמדובר ב-DDR3 ECC).
  • דיסקים קשיחים – לא מומלץ לשום חברה שמעוניינת למכור את הציוד, למכור או לתת את הדיסקים הקשיחים עקב עניינים של אבטחת מידע. השרת מבחינתכם "מת"? העבירו את הדיסקים לגריטה. דיסקים SSD – לא מומלץ לרכוש יד שניה מכיוון שכמות הכתיבה עליהם מוגבלת ודיסקים SSD יד שניה בד"כ אינם כוללים בקרים מורכבים כך שסביר להניח שה-SSD ימות עוד לפני שתימלא לו שנה לאחר רכישה מיד שניה.
  • מעבדים – מאוד תלוי בדגם השרת. שרתים כמו Gen9 של HP (או R730 של Dell או M5 של לנובו) יכולים לקבל מעבדי Xeon E5 v4 כשדרוג במקום E5 v3 (כל מה שצריך זה לשדרג BIOS לגירסה האחרונה לפני החלפת מעבדים), ולכן גם כאן, מי שרוצה לרכוש שרת יד שניה, עדיף שירכוש את המעבד הכי "נמוך" שאפשר וישדרג ברכישת מעבדים ב-eBay. למוכרים – זו עיסקת חבילה ובקטע הזה לא תקבלו הרבה גם על הדגמים עם הכי הרבה ליבות.

מה לגבי מחירים? הפופולריים ביותר אלו הם שרתי 1U ו-2U מה-5 שנים האחרונות (אלו שלפני כן נמכרים במחירים של 3 ספרות). כך לדוגמא שרת Gen8 של HP עם 192 ג'יגהבייט זכרון ועם מעבדים בעלי 8 או 10 ליבות נמכרים במחירים של 1000-1500 שקל (ה-1500 זה אם יש דיסקים חדשים). Gen7 של HP נמכרים בסביבות ה-600-900 שקל עם 208 ג'יגהבייט זכרון לדוגמא, כך שכמו שאתם רואים – הרבה כסף אי אפשר לעשות מזה.

מה לגבי סטורג'? גם כאן, את הדיסקים עדיף לגרוט ולמכור את ה"מוח" ואת ה"מדפים" (כחבילה או בנפרד) לכל מיני חברות אינטגרציה שנותנות שרות Storage ללקוחות. במקרים רבים לאותן חברות אינטגרציה יש צורך בהחזקת מלאי עצמאי אם לקוחות שלהם מעוניינים להחזיק את ה-Storage הרבה אחרי שהתמיכה לגביו הסתיימה.

סוויצ'ים, UPS – גם כאן, המחירים נעים סביב ה-3 ספרות. UPS לדוגמא לא שווה הרבה אחרי 6-9 שנים של שימוש מכיוון שיש צורך להחליף סוללות פנימיות (והן יקרות!). סוויצ'ים לעומת זאת, חברות רבות נפטרות מהמתגים במהירות 1 ג'יגהביט לטובת מתגים במהירות 10 ג'יגה ומטה, כך שגם כאן המוכר לא יעשה מזה הרבה כסף והרוכשים הפרטיים יכולים אולי למצוא הזדמנויות טובות לשדרג LAB או להוסיף מתג לדברים/פרוייקטים צדדיים.

אז מדוע חברות כמו All Trade מוכרת במחירים כאלו גבוהים שרתים יד שניה? הסיבה פשוטה: הם חייבים להחזיק מלאי והם מוכרים שרות, כך שאם לדוגמא הם רכשו מלאי של 10 שרתי Gen8, הם יוכלו למכור רק 5-7 כאלו כי הם חייבים להחזיק שרתים אחרים כמלאי להחלפה בעת תקלות חרום כחלק מהשרות שהם מוכרים.

לכן, אני מציע לחברות: אתם רוצים להיפטר מהשרתים, פרסמו זאת פנימית בחברה, אני מאמין שיהיו כאלו שירצו לרכוש (או שהם אולי מכירים אחרים שרוצים לרכוש) או שאתם מוזמנים לפנות לכותב שורות אלו במייל. לעיתים אני יכול לרכוש ולעיתים אני יכול להפנות אתכם לאינדיבידואל או חברה אחרת המעוניינת לרכוש, רק קחו בחשבון שלעשות מזה עשרות אלפי שקלים לא תוכלו לעשות מכך (למעט אם השרתים מדור נוכחי או מחיר נמוך בהרבה בשרתים מדור קודם). שמרו על ה-DATA שלכם (גם המתחרים שלכם ישמחו לשים יד על תוכן שלכם, גם על DATA ישן) ואל תמכרו אותו כחלק מהשרתים.

על בעיה X ופתרון Y

כאחד שנותן יעוץ לחברות, יוצא לי בלא מעט מקרים להיפגש עם נציגים טכניים של חברות שונות, מסטארט-אפים ועד לחברות גדולות – בכדי לתת להם יעוץ בנושא פתרון טכנולוגי זה או אחר לצורך פתרון בעיות או לצורך הטמעת פתרון חדש או משופר בהשוואה למה שיש להם כיום. דוגמא פשוטה: חברה מעוניינת לרכוש סטורג' חדש, והם מעוניינים לדעת האם פתרונות מבוססי קוד פתוח יכולים לתת להם מענה במחיר יותר זול מפתרון סטורג' קנייני. אי אפשר לעשות יעוץ בטלפון של שיחה כמו:

לקוח פוטנציאלי: היי חץ, יש לנו NetApp ואנחנו רוצים לדעת, יש פתרון מבוסס קוד פתוח שיכול להחליף?
חץ בן חמו: אולי.

בשביל לייעץ לבעיה כמו שציינתי לעיל, צריך לשבת עם הלקוח הפוטנציאלי לפגישת יעוץ מלאה, ולשמוע ממנו את הדברים הבאים:

  • מה הפונקציונאליות שהוא מחפש
  • מה הפונקציונאליות שמאוד חשובה לו, ומה הפונקציונאליות שבשבילו זה יהיה "נחמד" אם קיים אך אותה פונקציונאליות אינה קריטית.
  • האם הוא מחפש פתרון Scale Up או Scale Out
  • האם הוא מחפש פתרון שישולב כ-Hyper Converge או שהוא מחפש פתרון של ברזלים נפרדים
  • ויש עוד לא מעט שאלות…

ההבדלים ביני (וכמובן אחרים), כיועץ ואינטגרטור בלתי תלוי (כלומר אחד שהוא אינו בעצם Reseller של ברזלים ממותגים) הם דברים חשובים כגון:

  • אינטגריטי – אם מישהו יבוא אליי ויבקש לדוגמא פתרון סטורג' Scale Out והדבר הכי חשוב לו זה iSCSI לדוגמא, אז אני אומר לו בפשטות שכרגע אין פתרון Scale Out בקוד פתוח (גם כמוצר מסחרי) שיש לו פתרון iSCSI ל-Scale Out בצורה טובה והוא יצטרך פתרון קנייני.
  • על מה הפתרון אמור לענות? לקוח רוצה X על מנת לפתור את בעיית Y. נעזוב לרגע את X, ונשמע מהלקוח מהו אותו Y. אין ספק, דרישותיו של הלקוח הן חשובות, אולם ברגע שמספרים לי מהו אותו Y, אז ניתן להעלות מספר פתרונות שיכולים לענות על Y וגם להתחשב בצרכי הלקוח.
    לדוגמא: ללקוח יש 20 מכונות VM שמשמשות לפיתוח והלקוח רוצה פתרון סטורג' עבורם Scale Up. במקרה כזה אני יכול להציע לדוגמא פתרונות מבוססים ZFS, בין אם כקוד פתוח נטו או מוצרים מסחריים ובהצעה שאגיש לו יוסבר מדוע הפתרון הזה טוב ויוצעו ללקוח מספר פתרונות מבוססים ZFS, כך שבסופו של דבר ה-Y הם אותם 20 מכונות VM וה-X יהיה פתרון מבוסס ZFS.

וכאן בעצם מגיעה השאלה המרכזית שלי…

לא לי ולא לאף פרילאנסר יועץ או אינטגרטור, אין מכונה לקריאת מחשבות, ולא קל "להוציא" מלקוחות פוטנציאליים את אותו Y. יחד עם זאת, בכל חברה, תמיד יש חיפוש לפתרונות לבעיות Y כלשהן, וכאן הייתי רוצה (ובוודאי פרילאנסרים אחרים) לשמוע מהן אותן בעיות Y שחברתכם מחפשת אליהן פתרון (מבוסס לינוקס או מבוסס קוד פתוח). אתם מוזמנים לענות כאן (ללא ציון שם חברה או פרטים מזהים אחרים של מקום עבודתכם) ואולי תקבלו הצעות מעניינות של פתרונות שונים ואם תרצו תוכלו לפנות למציע (כל פרילאנסר יכול כמובן לענות).

דעה: הפרויקט בוטל/נפל/מעוכב/סטטוס-לא-ידוע

את הדברים הבאים שאני הולך לכתוב בפוסט זה אני מכיר "על בשרי" ואני מכיר זאת מחברות אינטגרציה גדולות אחרות ששמעתי ממנהלים שם בדיוק את אותם דברים – וחשבתי לכתוב על כך.

הסיטואציה די ידועה: טכנולוגיה חדשה נכנסה לשוק בשנה שנתיים האחרונות (זה לא משנה אם מדובר בקונטיינרים, Application Servers חדשים, Hyper Converge, SDN ושלל פתרונות חדשים אחרים) והנהלות חברות בינוניות וגדולות מעוניינות להכניס את אחת מהטכנולוגיות לחברה. הם פונים לחברת אינטגרציה שהם מכירים ומתחילים לדון בנושא ומבקשים לקבל מידע גם על פתרונות מתחרים (לפעמים ישירות מחברות משווקות או מחברות אינטגרציה אחרות), מידע כמה הפתרון יציב, עלויות רשיון, עלויות הטמעה, TCO, ROI ושלל מספרים ונתונים אחרים. לאחר זמן מה, ההנהלה ואנשים טכניים של החברה מתכנסים לחדר ישיבות והם מקבלים מנציגים חיצוניים שונים הדגמות והסברים על הפתרונות. בד"כ לאחר זמן מה החברה מחליטה ללכת על פתרון מסוים ואותה חברת אינטגרציה שנבחרת מתבקשת להקים PoC (כלומר Proof of Concept) בתשתיות הפנימיות של החברה על מנת להתרשם ו"לשחק" עם הפתרון.

בלא מעט מקרים, מתרחשת "נפילה" או בשלב ה-PoC או בשלבים התחלתיים של הקמת Pilot פוסט PoC, וברוב מוחלט של המקרים – הנפילות כלל לא קשורות לכמה הפתרון טוב, רע, מתאים או לא מתאים, אלא בגלל דברים אחרים לחלוטין.

להלן מס' דוגמאות מדוע מתרחשת הנפילה:

  • אי תאימות: לפני ה-PoC (או ה-Pilot) אף אחד לא טרח להציג מה הולך לעבור ל-Pilot ועצם ההמרה עצמה מצריכה כמות שעות גדולה כדי להמיר את האפליקציה לעבוד בסביבה החדשה. אני מכיר לדוגמא מקרה שבו חברה מסויימת רצתה להריץ אפליקציה ב-JAVA בקונטיינר. אין שום בעיה לבצע זאת, רק שהאפליקציה בכלל כתובה ב-++C והלקוח מתעקש שהאפליקציה תהיה אפליקציית JAVA, כלומר מישהו צריך לבצע porting של הקוד מ-++C ל-JAVA, וכל מי שמכיר את השפות יודע שמדובר ברוב המקרים במאות אם לא אלפי שעות עבודה שכלל לא סוכמו מבחינת מי ימיר והעלויות הנלוות. מקרה אחר שאני מכיר הוא שאפליקציה רצה בכלל תחת DOS ומה לעשות.. קונטיינרים לא מריצים DOS (זה אפשרי אבל די מורכב, במיוחד אם האפליקציה מעוניינת ליצור קשר עם .. מודם חיצוני עבור קופות רושמות בודדות. כן, שמעתי על בקשה כזו)
  • התנגדות לא רשמית מהצוותים: ההנהלה מעוניינת בפרויקט כולל מחלקת IT, אבל כשזה מגיע למפתחים ולשאר צוותים שצריכים להשתתף בפרויקט, אז פתאום זה-לא-דחוף, "אין זמן", יש דברים אחרים בראש למנהלי צוותים ובקיצור – יורדים מכל העניין, רק לא רשמית. (כן, אני מכיר 2 חברות ששילמו מקדמה ועד היום לא בוצע מאומה).
  • עוד דבר שקשור הוא הקפאה של הדברים, לעיתים עוד ברמת ה-PoC. התקבלה החלטה לצאת ל-PoC ואז התקבלה החלטה הפוכה. מדוע? אף אחד לא אומר. את זה אפשר לראות במיוחד במוסדות גדולים כמו חברות ממשלתיות. הדבר הכי לא נעים זה לחברות האינטגרציה הגדולות ששכרו אנשים חיצוניים כדי לעמוד ב-PoC ובפרויקט ועכשיו הפרויקט קפוא.

כשזה מגיע לעולם הסטארטאפים לדוגמא, ויש טכנולוגיה שמעניינת את הסטארטאפ ואני לדוגמא כותב או מציג אותה בבלוג, סביר להניח שאקבל פניה ולאחר הדגמה תתקיימנה שיחות כיצד אפשר להטמיע את הטכנולוגיה באותו סטארטאפ, וכל המפתחים בחברה יהיו מודעים לכך שטכנולוגיה X הולכת להיכנס ויתקיימו הדרכות או עבודה משותפת להכניס את הטכנולוגיה. ככלל, באותם סטארטאפים ה"פוליטיקה" היא מינימלית אם קיימת בכלל והדברים רצים מהר. בעולם החברות הבינוניות, הגדולות, הממשלתיות, בטחוניות וכו' – המצב בדיוק הפוך.

זכותן המלאה של חברות להקפיא/לבטל PoC או פרויקטים, אך לעניות דעתי, צריך לשקול את הדברים לפי סולם עדיפויות ריאלי ולא לתת לגורמים שונים להפיל פרויקטים מסיבות לא ענייניות. אם לדוגמא בחברה X יש מערכת בפרודקשן שמייצרת רווחים והיא נופלת כל מס' ימים ומצריכה בכל פעם מס' שעות להקמה, שחזור נתונים וכו' – אז פרויקט החלפת הטכנולוגיה הוא (לדעתי לפחות) חשוב, גם אם בצוותי הפיתוח אין ממש חשק לעבור לטכנולוגיה אחרת (אוי כמה אני מכיר את הסיטואציה הזו). אם חברה מסויימת מתעקשת (בגלל לחץ של מפתחים) להישאר עם פתרון מסוים תוך שהיא מודעת שהפתרון מצריך שינוי וטכנולוגיה אחרת והיא נמנעת בגלל לחצים פנימיים – היא תצטרך בסופו של דבר להטמיע טכנולוגיה חדשה זו או אחרת, רק שזה יהיה עם הרבה יותר לחץ, ובמחיר הרבה יותר גבוה עקב ריבוי שעות עבודה ביום. אני בהחלט מכיר את הפתגם "אם זה עובד, אל תיגע", אבל כשזה נופל, המחיר להחליף את הפתרון יהיה תמיד הרבה יותר גבוה כי הוא יצטרך להתבצע מעכשיו לעכשיו, ובקשות ביצוע פתרונות מעכשיו לעכשיו תמיד "יטיסו" את מחירי השעות מעלה מעלה.

לכן, אם רוצים לבצע PoC או פיילוט, כדאי, לעניות דעתי, לוודא את הדברים הבאים:

  • לבצע את הפיילוט על רפליקציה של משהו קיים, ולתת לחברת האינטגרציה/אינטגרטור לראות מה בדיוק הולך לרוץ, במה זה כתוב, איזו מערכת הפעלה, וכל פרט נוסף על מנת שלא יגיע מצב שמגיע ה-PoC ואז יש צורך לבצע עבודה מסויימת גדולה שאיש לא הכניס אותה בשיקול הערכת שעות והערכה כספית. אישית אני ממליץ לפני שמחליטים בכלל ללכת על משהו – לחשוף את הפרטים הללו.
  • "ליישר שורות" – ההנהלה מחליטה X? אז כולם מתיישרים לפי ההחלטה, בלי שיתוף פעולה מצד מפתחים ואנשים אחרים – שום PoC או פיילוט לא יצליח והדבר היחיד שיוצא מזה זה חילופי האשמות מרומזות. כמו כן כדאי לטפל בכל כיסי התנגדויות/אי הסכמה מצד כל הגורמים. בחברות גדולות יש פוליטיקה ופוליטיקה במקרים רבים היא האויב מס' 1 להטמעת טכנולוגיות.
  • עבודה רציפה עם חברת האינטגרציה או האינטגרטור. לי, בתפקיד האינטגרטור הכי קל להקים את הפרויקט על תשתית הלקוח, לתת הסברים, להוציא חשבונית ולסגור עניין. הבעיה היא שלצוות הפיתוח וצוותים אחרים אין את הנסיון והידע שיש לי (לדוגמא) ובד"כ לוקח זמן ללמוד ואז צצות 1001 משימות אחרות שדוחות את המימוש ו… לא עושים כלום עם הפרויקט. לכן בד"כ מומלץ לעבוד עם האינטגרטור להעביר חלק מהתשתית, כך שהאינטגרטור עושה חלק, הצוות לומד ועושה חלק אחר, האינטגרטור בודק ומסייע וכך ממשיכים עד שאין צורך בשרותיו של האינטגרטור.
  • שילוב של טכנולוגיות אחרות. אפשר "לנצל" את הפרויקט בכך שהמערכות החדשות עדיין אינן מוגדרות Production ולהטמיע טכנולוגיות סמוכות, כמו אוטומציה משופרת, תזרים עבודה ושאר דברים.

לסיכום: עולם הטכנולוגיה הוא עולם שמשתפר ומתקדם תדיר, ולדעתי לא כדאי לבטל PoC רק בגלל שזה "לא דחוף להרגע". נכון, אם יש בעיה תקציבית אז כדאי מראש לא להיכנס ל-PoC, אבל אם זה רק בגלל חוסר התלהבות של חלק מהעובדים, אז כדאי לדעתי בכל זאת ליישר שורות ולבצע. לדחות – זה הדבר הכי קל לעשות, אבל דחיה היא האויב הכי גדול של התקדמות טכנולוגית ואם אותה התקדמות טכנולוגית לא בוצעה ומערכת הפרודקשן נופלת בגלל שדרוגים הכרחיים כלשהם, האצבעות יופנו כלפי מי שהחליט לא להתקדם.

מוגש כחומר למחשבה.

מוציאים מכרז לרכישת ברזלים? זוג עיניים נוספות יכול לסייע

עיריות, משרדי ממשלה, מועצות ורשויות מקומיות ואזוריות וכמובן חברות – כולן מוציאות אחת לזמן מה מכרזים שונים לשרותים שונים. אני אתייחס בפוסט זה למכרזים שמשווקים גדולים ניגשים אליהם – למכירת שרתים וציוד ל-Data center למוציא המכרז. אישית אני אוהב לעקוב אחרי מכרזים כאלו באתרים שונים (כמו אתר Jobiz וכו'). אני לא מחפש לגשת למכרזים כאלו (כי אני לא בעניין שיווק ברזלים), אבל זה בהחלט עוזר לראות מה החברות מחפשות ורוצות לרכוש ולהשתמש.

יצא לי להסתכל על לא מעט מכרזים כאלו ואני יכול לאמר שבמקרים רבים רואים שבוצעה השקעה רצינית בכתיבת המכרז והמפרט הטכני, אך בלא מעט מקרים נראה כי אולי עדיף שעוד זוג עיניים יעברו על המפרט ואולי ישפרו אותו. אינני מנסה לאמר שמי שכותב/ים את המפרט אינם מבינים בתחום, אבל במקרים רבים עם חוו"ד נוספת ניתן יהיה לשפר משמעותית את המפרט בצורות שונות.

בכדי להדגים את העניין, אני מצרף פה צילום מפרט ממכרז של מוסד כלשהו. המכרז הסתיים לפני מס' חודשים ואינני מציין מי הגורם שהוציא את המכרז, אלא רק להדגים בו מספר נקודות. להלן צילום המפרט מתוך המכרז (לחצו להגדלה):

נעבור חלק חלק, נתחיל בסטורג':

  • במכרז מבקשים הצעת מחיר ל-Unity של Dell/EMC, עם שילוב של דיסקים מכניים (16), דיסקים SSD בגודל 400 ג'יגה (10), ו-3 דיסקים (Fast Cache) ושאר הציודים שצריך. זה טוב ויפה אולם יש כאן לעניות דעתי מספר נקודות שכדאי לחשוב עליהן:
    • פתרון כזה אינו עונה לצרכי מכונות VM שמייצרים כתיבה מרובה. נכון, הסטורג' "יחביא" את האיטיות בעזרת ה-Fast Cache (פלוס עוד כמה טריקים) אבל בשלב מסוים האיטיות תחל לצוץ.
    • הדיסקים SSD  הם איטיים (ולא חשוב אם בפנים הם MLC או eMLC) ובמקרים של Enterprise, דווקא ה-SATA SSD מבצעים עבודה הרבה יותר טובה (תסתכלו בהצעות של כל היצרני SSD, תראו שבד"כ מציעים SATA או U.2/PCIe/NVME, בקושי SAS) ולכן חשוב לזכור – זה לא משנה אם הדיסקים נמצאים בתוך סטורג' קנייני או בשרת: SSD קטנים יותר איטיים מהגדולים ולפעמים בפערים מאוד משמעותיים. לדוגמא: אם רוצים לרכוש 4 דיסקים של 400 ג'יגה, עדיף 2 דיסקים של 800 ג'יגה.
    • במקום להיצמד למותג קנייני, מוציא המכרז יכול לבקש פתרון חומרה ותוכנה שהם Software Defined Storage עם כל הפונקציות שהוא מצפה לקבל בסטורג' קנייני וגם להכתיב כמות מינימום ומקסימום IOPS שפתרון ה-SDS יצטרך לעמוד בו. חשוב לזכור: אם לשם הדוגמא אתה מוציא מכרז ואני זה שצריך לעמוד בו, ואני הסכמתי למפרט שלך, אני צריך לעמוד בביצועים במפרט, ואם זה עולה לי יותר, אותך זה לא מעניין, אני צריך לתת את מה שמובטח וזהו, ולכן במכרזים כאלו כדאי לנצל את הסיטואציה ולקחת SDS, מה עוד שתמיד ניתן להשתמש ב-SDS בעתיד לצרכי פתרונות אחרים בתחום הסטורג', כך שההשקעה משתלמת יותר מאשר סטורג' קנייני (אם לדוגמא עברתם לסטורג' אחר, אתה לא יכול להעביר את הדיסקים הישנים יותר).

מכאן נמשיך לשרתים:

מוציא המכרז מבקש 2 שרתי Dell R730:

  • ראשית, כדאי לבקש את דגם ה-XD, ההבדל במחיר הוא קטן (100-200 דולר, תלוי אצל מי קונים), ודגם ה-XD ניתן בהמשך להרחבות שונות שלא כל כך קיימים ב-R730 הרגיל.
  • לא מומלץ לקחת 32 ג'יגהבייט זכרון במקלות של 2 ג'יגהבייט (כלומר 16 מקלות) הואיל וכל נסיון הרחבת זכרון בעתיד מחייבת החלפת כל מקלות הזכרון ובמקרים רבים הזכרונות הללו ישארו "מיותמים", לכן מומלץ לרכוש את הזכרון עם מקלות של 4 או 8 ג'יגהבייט, בהתאם לגודל הסופי שרוצים.
  • 2 דיסקים של 300 ג'יגהבייט – חבל אפילו לרכוש אותם. אם (כפי שבמקרה זה) רוצים להריץ VMWare, עדיף לרכוש 2 מיקרו SD עם ה-Image מוטמע בהם ולהכניסם לתוך השרת, הואיל ו-ESXI כותב אליהם מעט מאוד והמודול מיקרו SD כולל שרידות (RAID-1). במקום ה-300 ג'יגה, אפשר לרכוש 2 דיסקים SSD בגודל של 500 ג'יגהבייט (מספיק Read Intense רגיל, לא צריך Mixed Intense) ואז להשתמש בהם כ-Read Cache בתוך vSphere, כך תוכנות רבות שרצות שוב ושוב ישתמשו ב-SSD המקומי כ-Cache לקריאה והדברים ירוצו החל מהפעם השניה יותר מהר מבלי להשקיע תקציב רציני.
  • כרטיסי רשתות: במקום לרכוש כרטיס Qlogic 57800 שנותן 2 כניסות 10 ג'יגהביט ו-2 כניסות 1 ג'יגהביט, כדאי לרכוש כרטיס אחד נוסף Intel X710 Quad Port – יוצא יותר זול עם אותה כמות פורטים (4 של 10, 4 של 1).

כך, לאחר השינויים המוצעים, אותם שרתים יתנו ביצועים יותר טובים, וההפרש הוא אפסי. כשמדובר על הפתרון אחסון, פתרון SDS יצא יותר זול, קל יותר לשדרוג (מבחינת תוכנה וחומרה) ונותן ביצועים יותר גבוהים מבלי להוסיף כמעט כלום לתקציב הרכישה.

לסיכום: חברה גדולה או קטנה, רשות מקומית או אזורית או עיריה או משרד ממשלתי – כולם צריכים בסופו של דבר לעמוד במסגרת תקציב ואף חברה לא רוצה להרגיש פראיירית ולשלם יותר ממה שמקובל בשוק ובגלל זה כולם מוציאים מכרזים, על מנת לקבל את ההצעה הטובה ביותר. יחד עם זאת, אפשר לנצל את כל עניין המכרז כדי לקבל יותר מבלי לפרוץ מסגרות תקציב פנימיות. אחרי הכל – אתם לא קונים ברזלים ומחפשים אחר כך מי יתמוך בכם, אתם רוצים חבילה שכוללת הכל עם 24/7 ועם 4 שעות SLA, ואתם מקבלים זאת גם אם מדובר בטכנולוגיות חדשות שנותנות לכם יותר מסתם עוד הצעה שהיא Copy/Paste ממקום אחר.

על מעבר לעננים, אירוח אתרים ועוד כמה דברים

הפוסט הזה הוא מעין פוסט "חדשות" לגבי דברים שפורסמו בעת האחרונה ושלדעתי יכולים לעניין את קוראי הבלוג בתחומים השונים.

נתחיל בתחום האירוח אתרים. עד היום חברות שונות בארץ ששוכרות מקומית מכונות וירטואליות/שרתים לשם אירוח האתרים מהסיבה הפשוטה של Latency ו-SEO (לנקודת ה-SEO לדעתי אין שום אחיזה בכל מה שנוגע ל-Latency ואני יכול להעיד שיש לי כמה מילות מפתח במקום ראשון בגוגל והשרת הוירטואלי שלי נמצא בכלל ב-Amazon Lightsail בוירג'יניה!). עד היום היה ניתן לארח את האתר שלכם בחו"ל ולהשתמש בשרות CDN כמו של Incapsula שלהם יש שרתי EDGE פה בישראל. החל מעתה, גם למתחרה הגדול שלהם (Cloudflare) יש נקודת EDGE פה בישראל כך שאפשר בהחלט להשיג Latency מאוד נמוך גם מבלי לשכור מכונות בארץ ובכך ניתן לחסוך בעלויות השכרה.

מכאן נעבור לעננים ציבוריים ולחברות בינוניות עד גדולות (במובן האמריקאי/אירופאי, פחות במובן הישראלי). בשנים האחרונות, עם כניסת העננים הציבוריים יותר ויותר לקידמת הבמה, חברות בסדר הגודל שהזכרתי לעיל "השתעשעו" (במובן של PoC, העברת מספר מכונות לענן ציבורי כלשהו לצרכי טסטים ו"טבילת אצבעות" וכו'). חברות רבות קיבלו קרדיטים מספקי הענן הציבורי (בסכומים הנעים מעשרות עד מאות אלפי דולרים). חברות רבות השתמשו באותם קרדיטים כדי להעביר תשתיות כלשהן לענן ובאותו זמן לפי כל החברות המודדות מכירות שרתים, מתגים, סטורג' וכו' (חברות כמו IDC, מורגן סטנלי, גרטנר ואחרים) הוציאו דוחות שכמות הציודים ל-DC/שרתים שנמכרת מאותם יצרנים הולכת וקטנה והטרנד הזה נמשך כבר יותר מ-5 שנים, אולם לקראת סוף 2016 האחוזים עלו במעט ואילו ב-2017 האחוזים עלו בצורה יפה (7% בהשוואה ל-2016) לפי הדו"ח של חברת Canalys שהופיע ב-The Register כאשר Cisco מכרה יותר מאשר Dell/EMC (ו-Dell/EMC מכרה יותר מ-HPE). דו"ח של חברת Morgan Stanley ציין פחות או יותר את אותם דברים בחודש שעבר.

אבל (וזה "אבל" גדול) – יש כאן גם טוויסט…

חברת ששמעו, התעניינו או הקימו PoC (או אולי עברו) לפתרונות HC (כלומר Hyperconverge) ראו שפתאום הם לא חייבים לרכוש את הסטורג'ים היקרים (מאוד) או סוויצ'ים סופר יקרים שעושים המון דברים. פתרונות Hyperconverge כמו ה-VSAN של VMWare, או Nutanix או SimpliVity או OpenStack (או RHV של רד-האט) נותנים גם ביצועים יפה וגם שרידות מרשימה – והכל רץ על שרתים סטנדרטיים כשהכל בעצם רץ כ-(Software defined (storage/network. ולפי 2 הדוחות, חברות מגלות יותר ויותר עניין בפתרונות כאלו מאשר הפתרונות הקאלסיים של ברזלים קניינים ויעודיים.

משהו נוסף שמוזכר בדוחות אחרים (לצערי אין לי כאן קישורים כי רובם בתשלום) זו מצד אחד הפתיחות שהיום הרבה יותר גדולה כלפי PAAS ו-SAAS, אך מצד שני, יש נסיגה כלשהי מ-IAAS. אני מכיר חברות שפרסמו מאמרים כמה IAAS יהיה יותר זול אצל ספקי ענן ציבורי אבל בסופו של יום אם נסתכל על הטרנד של השנתיים האחרונות, יותר ויותר חברות מעדיפות את ה-Infrastructure להשאיר אצלם למעט דברים מסויימים שעדיף שיהיו בענן (אתרי אינטרנט, שרותים מסויימים שעדיף לתת דרך הענן וכו') אבל השאר (שאינו SAAS/PAAS צד ג') – מקומית ב-DC שלהם.

חושבים למכור שרתים? הנה כמה נקודות למחשבה

"חץ ביז" כעסק, מוכר שרותי יעוץ בנוגע לרכישת שרתים, דיסקים וציודים אחרים הקשורים לשרתים, אך השרות אינו כולל מכירה ישירה של שרתים הואיל וישנם משווקים רבים לשרתים פופולריים ותמיד אפשר לקבל מס' הצעות ולהחליט על ההצעה הטובה ביותר, תנאי תשלום טובים וכו'.

אחד השרותים הנוספים שניתנים במסגרת העסק הוא "PoC מרוחק". חברות רבות לא ממש מעוניינות מצד אחד לשלם עשרות שעות על הקמה של מוצר, אבל מצד שני הן לא ממש רוצות להסתפק בהדגמה על לאפטופ. הן יהיו שמחות לקבל PoC מותקן בתשתית שלהן רק לאחר שהן החליטו על מוצר מסוים (אף חברה לא מוכנה לשלם על הקמת PoC של 4 מוצרים מתחרים לדוגמא). במקרים כאלו הלקוח מקבל גישה מרוחקת ל-PoC (דרך VPN) שהוא "ריק" מתכנים והגישה אל אותו PoC פתוחה רק לאותו לקוח. ה-PoC רץ כאן ב-Lab על שרתים די חזקים כך שאפשר יהיה להתרשם מביצועים ומהתוכנה עצמה.

מה שאומר שאני, חץ, צריך גם לרכוש ולהוסיף שרתים מקומיים על מנת להריץ את אותם PoC, טסטים משלי, תוכנות חדשות (בשבועות הקרובים אני מקים אצלי את OpenStack Queens ששוחרר רק לפני ימים ספורים), פתרונות וירטואליזציה וקונטיינרים שונים ועוד ועוד. (אם אתם מוכרים שרתים, אתם מוזמנים לפנות אליי במייל).

מכאן נעבור לעניין מכירת שרתים: כשזה מגיע לרכישת שרתים, רוב החברות מסתדרות לבד, יודעות לנהל מול המשווקים מו"מ כדי לקבל מה שהם רוצים, אבל כשזה מגיע למכירת שרתים .. נאמר כך: ראיתי לא מעט שגיאות שחברות עשו בעת המכירה, מה שעשה לסוחרים הרוכשים הכנסה נאה פי כמה וכמה מהמחיר שהוא רכש את הברזלים מאותה חברה.

אז נתחיל מהציודים שיהיה קשה למכור פה בארץ ולכן כדאי לשקול להקים חנות וירטואלית ב-eBay ולמכור את הציוד לחו"ל (כי המחיר שתקבלו בארץ – מחיר רצפה שלא שווה לכם, לדעתי)

  • מתגים אופטיים
  • מערכות Storage קנייניות
  • ציוד יעודי – כמו ציוד וידאו (מקודדים, פורסים, מיקסרים וכו' וכו'), Infiniband ועוד.

ציודים כאלו, בדרך כלל לא תקבלו עליהם מחיר גבוה (5 ספרות בשקלים ומעלה) בארץ. לסוחרים לא ממש קל למכור ציוד כזה. תמיד יהיו חברות שיחפשו לרכוש לדוגמא "מדף" של Storage אבל יהיו הרבה פחות מקרים שחברות ירצו לרכוש "ראשים". אף חברה בד"כ לא רוכשת פתרון סטורג' מלא משומש שאין לו אחריות והיחידים שמוכנים לרכוש כאלו הם דווקא אנשים שהם "פריקים" לדבר כמו אלו שמריצים LAB רציני אצלם. מצד שני, יש מצב שדרך eBay אם תמכרו את הציוד בחלקים כ-bids תקבלו מחיר טוב (רק כדאי לוודא שאתם כותבים תנאי שהרוכש בעל פידבק חיובי עם מס' מינימום מסויים של פידבק חיובי כדי שלא תיפלו על נוכל).

ציוד שלא כדאי למכור
יש דברים שלא כדאי למכור כ"חבילה". הדוגמא הבולטת ביותר היא זכרון: אם נניח אתם מוכרים 5 שרתים ובכל אחד מהם יש 128/256/384/512 ג'יגהבייט זכרון, עדיף להוציא את הזכרון ולהשאיר את השרת עם 16 או 32 ג'יגהבייט של הזכרון ולמכור אותו כמו שהוא. הסיבה לכך שזכרון עד היום עולה ביוקר, בין אם מדובר ב-DDR3 או DDR4. זכרונות הם אינם דברים שמתקלקלים כל כך מהר וזה שהשתמשתם בהם הרבה לא פוגע באיכות שלהם גם אחרי 5 שנים. לכן אם אתם רוצים למכור אותם, הציצו ב-eBay לראות בכמה מוכרים ואז תחשבו בהתאם כמה אתם מעוניינים לבקש.

דיסקים קשיחים: ההמלצה שלי היא לא למכור דיסקים קשיחים. אינכם יודעים מי הרוכש הסופי ומה הוא יעשה עם המידע שיש על הדיסקים. עדיף לגרוט ואם אתם מתעקשים למכור – בצעו Low Level Format לכל דיסק ו/או מחיקה רצינית.

מחירים לשרתים: כדאי מראש לא להשלות את עצמכם. אתם לא הולכים לקבל מחיר גבוה על השרתים גם אם השרת בן 3 שנים. שרתים כמו Dell R610/R710 או X3650/X3550 דגמי M2/M3 של IBM, או HP DL360/DL380 דור G6, G7 – תקבלו בין 1000 ל-1500 שקל מסוחר שמבין ומתעסק ברכישה מלקוחות. בין 1500 ל-2500 תקבלו על דגמים כמו R620/R720 של Dell או X3650/X3550 M4 של IBM/לנובו או DL360/DL380 דור G8 של HP. שימו לב – המחירים שציינתי הם למכונות עם מעבדים עד 4 ליבות (או 6 ליבות בדגמי Xeon L) ממשפחת Westmere-EP, עם 32-64 ג'יגהבייט זכרון וללא דיסקים או כמות דיסקים מכניים מועטה (דיסק או 2) משומשים. מעבדים עם 6/8 ליבות (לא Threads) ויותר זכרון נותנים לשרת יותר שווי אבל אז אני ממליץ לקרוא לעיל על זכרונות. שרתים יותר חדשים כמו ThinkServe או X3650/X3550 M5 של לנובו, או R630/R730 של Dell או G9 של HPE שווים תוספת של עוד 2000-2500 שקל.

מתגים: סיסקו, HP, ג'וניפר ואחרים ישנים – כל עוד מדובר במתגים מנוהלים עם תמיכה בשכבה 2 ו-3 – בד"כ תקבלו עליהם בין 700-1500 שקל אם מדובר במתגים של 1 ג'יגהביט. מתגים של 10 ג'יגהביט תקבלו בין 2000-3000 שקל (ואולי יותר, תלוי אם התמיכה היא רק לסיב אופטי או גם ל-DAC וכו').

ציודים נוספים: כרטיסי RAID או HBA, כרטיסי ניהול/רשיונות ניהול (ILO/IMM/IDRAC) – לא תקבלו עליהם הרבה (בין 50 ל-100 שקל) ולכן זהו שיקול שלכם אם לתמחר את זה בנפרד או יחד עם השרת.

לסיכום: שיטת מכירה של "תן 10000 שקל, בוא עם טנדר וקח הכל" – היא שיטה מעולה להיפטר מהציוד אבל שיטה גרועה להרוויח כסף. שיטת המכרזים היא שיטה נחמדה אבל אתם יכולים גם למכור לעצמאים ולפרסם בפייסבוק – ולקבל יותר פר שרת (מאנשים שלא מכירים את המחירים) מאשר סוחר ממולח שיקנה זאת מכם. (אפשר כמובן לאחר תקופה למכור לסוחר את מה שנשאר וכך הרווחתם יותר).

הערה: אני לא " מחירון יצחק לוי" במכירות שרתים יד שניה והמחירים שציינתי הם מחירים ששמעתי מכל מיני סוחרים שרכשו. אני כותב את הפוסט הזה כי ראיתי גם מקרים שנמכרו שרתים חדשים בני שנה ב-500 שקל פר שרת לסוחר מבלי שלמוכר היה מושג כלשהו על מחירים.

תמיכת מוצר מול הסכם בנק שעות

כעסק שנותן שרותים למערכות לינוקס, וירטואליזציה ודברים אחרים שמבוססים קוד פתוח, והשרותים ניתנים ללקוחות במסגרת הסכמי שעות/פרויקטים – אני יכול לאמר שלפעמים מתקבלים פניות שקשורות לשרות, אך הפניות יותר מזכירות את עולם ה-Legacy בחלק מהמקרים ומוצרים סגורים במקרים אחרים.

אתן דוגמא: במקרים מסויימים מתקבלים פניות לגבי האם ניתן שרות ברמות 1-3. בד"כ כשמתקבל אימייל כזה, אני מרים גבה. אישית – אני לא מכיר מה זה רמות 1-3 מהסיבה הפשוטה שכשעסק או חברה פונים ל"חץ ביז" – הם מחפשים פתרון לבעיה XYZ. עדיין היום אף לקוח או לקוח פוטנציאלי לא שאל אותי על רמות 1-3. השאלה העיקרית שנשאלת היא האם אפשר לקבל פתרון מ"חץ ביז" או לא. אם מדובר בבעיה ש"חץ ביז" נותן לה פתרון – אז בשמחה, מסכמים מחיר, תנאי תשלום וכו' ומתחילים לעבוד יחד. אם לא – אז לא.

רמות 1-3 (ושאר רמות) הן דרך מצוינת "לחלוב" מעסקים כספים. ככל שהרמה עולה, אתה משלם יותר. בעולם הלינוקס לדוגמא, רמות לא קיימות. כשאתה קונה לדוגמא SLES או RHEL, אז אתה מקבל תמיכה על גירסת הלינוקס שרכשת (בהמשך אכנס ליתרונות ולחסרונות). אם התמיכה בחבילה שרכשת אינה מספקת לסיטואציה שלך, אז אתה יכול לרכוש שרותי Incident או Consulting (כל חברה והמושגים שלה) שבה אתה תשלם כמה מאות דולרים לשעה, ויצרן ההפצה יקדיש לך מישהו שישב על המערכת שלה למצוא מה התקלה ואיך לפתור אותה. היכן יש רמות בעולם הלינוקס? ברמת הדחיפות. אם ניקח לדוגמא את רמות התמיכה של Red Hat, נוכל לראות שיש רמות ב-SLA. רוצה שרות טלפוני? שלם 800$ פר עותק הפצה. רוצה שרות מהיר? המחיר קופץ ל-1500$ פר עותק (שוב, המחירים אינם כוללים מצבים שבהם מהנדס מוצמד לעסק שלך לפתור את הבעיה, שם התשלום ליצרן ההפצה הוא בנפרד ממה ששילמת על ההפצה).

שיטת תשלום זו ועבודה כך מתאימה לעסק קטן שרכש לדוגמא RHEL כחלק מחבילה שכוללת תוכנה יעודית שרצה על לינוקס. במקרים כאלו העסק יכול לפנות ליצרן התוכנה היעודית אם יש לו תקלות, והוא יכול לפנות גם לרד-האט אם יש לו תקלות הקשורות ללינוקס עצמו. אין ממש הגיון ברכישת בנק שעות לתמיכה מצד ג' אלא אם רוצים לעבוד על הלינוקס אם תוכנות נוספות שאינן מסופקות במסגרת החבילה.

כשזה מגיע לעסקים וחברות שמריצים עשרות/מאות/אלפי מכונות לינוקס לעומת זאת, אין יתרון ברכישת מנוי שנתי לתמיכה של יצרן ההפצה. בעסקים וחברות, ברוב המקרים התוכנות שמריצים על הלינוקס – הן יותר חדשות ממה שמגיעים עם ההפצה. לדוגמא, גירסת PHP שמגיעה בהפצת RHEL 7.4 היא גירסה 5.4.16 כאשר הגירסה היציבה היום לפי אתר PHP היא 7.1.10. אם תתקין את 7.1.10 על ה-RHEL ויהיו לך בעיות שה-PHP לא מצליח לרוץ, רד-האט לא תתן לך שרות הואיל והם נותנים אך ורק שרות לחבילות שהגיעו עם ההפצה עצמה, לא מ-REPO נוספים. דוגמא נוספת: רוצה להשתמש ב-NodeJS? הגירסה שקיימת היום ב-EPEL REPO היא אכן גירסת ה-LTS האחרונה, אבל שוב – מכיוון שזה REPO חיצוני, אין תמיכה רשמית מצד רד-האט.

לכן אני ממליץ לחברות לחשוב על כמה נקודות:

  • אם יש בחברתכם IT שנותן תמיכת לינוקס, ואתם חושבים במהלך השנה להכניס טכנולוגיה/פלטפורמה חדשה – קחו יעוץ חיצוני (גם אם זה לשעות בודדות) שמכיר את הטכנולוגיה החדשה. חבל שתשרפו עשרות שעות על תקלות שהיועץ החיצוני כבר מכיר.
  • אם בחברתכם יש חובה להשתמש בהפצה מקורית (RHEL או SLES) ואתם רוצים עדכונים, אז מומלץ לחשוב על רשיונות SuSE Linux Enterprise עם Expanded Support – זה יתן לכם עדכונים גם ל-RHEL וגם ל-SUSE וזה גם יותר זול מ-RHEL מבחינת רישוי שנתי.
  • כיום כמעט בכל פרויקט לינוקס, החבילות מגיעות מבחוץ (Github או REPO חיצוניים) אינן נתמכות ע"י יצרן ההפצה ולכן אם אין לכם צוות לינוקס בחברה שיכול לבצע אינטגרציה במסגרת הזמן שאתם רוצים – קחו יעוץ חיצוני (כדאי לסכם שיכתבו עבורכם תיעוד).
  • אם אתם משתמשים (או חושבים לעבור) לאובונטו, עדיף לרכוש בנק שעות חודשי ליעוץ מומחה.

החלוקה

מי שעובד כעצמאי מכיר בוודאי את הדברים הבאים שאני אכתוב בפוסט זה, אולם לא כולם מכירים את רוב הסיטואציות שאתאר. מעבר לכך שישנם לא מעט אנשים שחושבים להפוך להיות עצמאיים ומצד שני יש לא מעט עצמאים שחושבים "לעשות פרסה" ולחזור להיות שכירים עקב קושי למצוא עבודות/פרויקטים, לא חשוב כמה הם טובים בתחומם והם לא תמיד יודעים מה קורה אצל השכן (העצמאי) ממול כי בכל זאת – רובם לא מפרסמים את הדברים, אז אני מעוניין בפוסט זה לעשות מעט סדר בדברים.

אין לי שום אפשרות לתת מספרים ממה שקורה אצל עצמאים שונים, אבל אני יכול לנחש מה קורה אצל הרבה, ולכן אכתוב בהערכות גסות מספרים ומדוע אלו המספרים.

אצל הרבה עצמאים התמונה פחות או יותר זהה: נניח ונכנסו בשבוע-שבועיים כ-10 הצעות עבודה שונות שהגיעו מחברים, אנשים שקוראים פוסטים שלכם בבלוג/פייסבוק שלכם, או שמצאו אתכם בגוגל. כמה מתוכם בעצם יתורגמו להזמנת עבודה שתעשו ללקוח?

התשובה: אני מעריך בין 1 ל-2. להלן הסיבות מדוע המספר נמוך:

  • "מגששים" – אלו לא מחפשים שתבצע עבורם בצורה מיידית עבודה (לא חשוב כמה אתה מוכשר). הם מחפשים לדעת בערך מה המחיר שתבקש עבור הפרויקט, בין אם מדובר פר שעה או פר פרויקט. בקטגוריות אלו תפגשו דברים כמו:
    • חברות שיש להן ערימת משימות ואין להן מספיק אנשים לבצע את המשימות והן חושבות אם לקחת מישהו מבחוץ לבצע את המשימות כדי לעמוד ביעדים.
    • חברות סטארט-אפ שעדיין לא מצאו להם אנשים שכירים מוכשרים למשימות ולכן כפתרון זמני הן מוכנות לשלם יותר לעצמאי לעשות את העבודות.
    • חברות שמגישות הצעת מחיר לפרויקט עבור חברות אחרות ורוצות לקחת עצמאי שיבצע חלק מהמשימות והמחיר שתתן יגולם בהצעה (פלוס תקורה ורווח לאותה חברה).
    • חברות שרוצות לפרוש מחוזה שרות עם חברה אחרת ולקחת עצמאי בפתרון בנק-שעות כדי שיתן שרות/תמיכה למוצר/פתרון מסוים.

הסיכויים לקבלת עבודה מה"מגששים" נע בין נמוך לבינוני. הם מקבלים לא מעט הצעות הן מחברות ועצמאים מתחרים או דרך חברות כ"א/גולגלות.

  • "לא בטוח שרלוונטי" – במקרים אלו הסיכויים לקבלת שכרך ובזמן אינם כה גבוהים. דוגמאות:
    • אתה מבקש מחיר של 200 ש"ח + מע"מ לשעה, הם מוכנים לשלם לך .. 50 ש"ח לשעה או שהם מוכנים לשלם לך באחוזים וירטואליים תמורת "שותפות", ושאר ירקות.
    • הצעות מפוקפקות – הם מוכנים לשלם לך פחות או יותר את מה שאתה מבקש אבל הכסף לך יגיע לחשבונך מחו"ל וינכו משכרך כמה עשרות דולרים על כך, או שתנאי התשלום אינם ברורים.
    • תשלום שכר בסימן שאלה – הסטארט-אפ ישמח לשלם לך… ברגע שימצאו משקיע/אנג'ל. עד אז תקבל חלק קטן מהשכר שביקשת.

תחום נוסף שבו הסיכוי שתקבל פרויקט הוא אולי טוב, אך שום דבר אינו סגור. בד"כ זה קורה עם בנקים, חברות ביטוח, חברות תקשורת – כל דבר שם זז מאוד לאט ורעיון תשלום מקדמה תמורת שריון זמנך או "דמי רצינות" אינו ממש מקובל.

עוד תחום שסיכוייך לקבל עבודה אינו בטוח (בלשון המעטה) הם "מבקשי ההצעות": חברה X עובדת עם חברה Y והם אינם מעוניינים לשלם את הסכום שחברת Y מבקשת. הם יפנו אליך לבקש מסמך הצעת מחיר. במקרים רבים הם לא ממש מחפשים לשכור את שרותך, הם מעוניינים להשתמש במסמך הצעת המחיר שלך כדי להוריד את המחיר שחברה Y מבקשת. יכול להיות מצב שבו חברה X תשכור את שרותך בהתאם להצעת המחיר שהצעת, אבל הסיכוי לכך אינו גבוה, במיוחד אם חברה Y נותנת שרותים זמן רב לחברה X והאי-הסכמה היחידה שלהם הוא לגבי המחיר. הם יגיעו ברוב המקרים לפשרה ולא ישכרו אותך.

אז מה ניתן לעשות בנידון? איך ניתן להשיג עוד עבודות? להלן מספר נקודות חשובות:

  • פרסם עבודות שאינן מתאימות לך. אתה מומחה בפייתון ומישהו מחפש מתכנת ++C? קח את פרטיו ופרסם את פרטי ההצעה (אתה יכול לפרסם כאן וכאן).
  • עדיין לא הומצאה מכונה לקריאת מחשבות ואיש אינו יודע אם אתה במצב של 0 עבודות או שאתה מחפש עבודות, מחפש עבודה קבועה לחצי משרה, מחפש משרה מלאה לטווח ארוך וכו'. אל תתבייש, תפרסם זאת! (הח"מ מחפש לחצי משרה 🙂 ), זו הדרך הכי מהירה שחברים ישתפו זאת וסיכוייך לקבל משרה כך אינם נמוכים.
  • פרסם תכנים משלך על התחומים שאתה נותן בהם שרות(ים) ומדי פעם תבצע קצת SEO כך שגוגל יעלה את דירוג הבלוג/אתר שלך.. להלן דוגמא על קונטיינרים:

  • הדגם את יכולותיך. קל לדבר ולכתוב על דברים אבל אם יש משהו שמושך אנשים להתעניין בשרותיך – הם הדגמות של הדברים. התקנה של דברים מאפס, הגדרות שונות, הסברים איך מפעילים דברים וכו'. כל מה שאתה צריך זה חשבון בגוגל, מיקרופון ותוסף Nimbus לכרום (ניתן להתקנה מכאן). להלן דוגמא:
  • כרטיסי ביקור – נפגשת עם מישהו? אתה ב-Meetup ומשוחח עם אנשים? חלק כרטיסים, אולי יחזרו אליך. אל תשאיר אנשים עם תהיה "הבחור שפגשתי רציני, חבל שאין לי את הפרטים שלו".
  • הסעיף הבא נתון למחלוקת ביני לבין חבריי אך אני עדיין עומד על שלי: אם אתה טוב בתחומך, שקף זאת במחיר שאתה גובה. הנה כמה דוגמאות למחירים שמהם לא כדאי לרדת (תחום סיסטם/Devops/אינטגרציה/יעוץ). תזכרו שכעצמאים המדינה עושקת אותנו בכל מצב:
    • עבודה חד פעמית חרום לתיקון תקלה (מעכשיו לעכשיו) – לא פחות מ-300 שקל
    • חצי משרה קבועה – לא פחות מ-150 שקל
    • משרה מלאה קבועה (תשלום כנגד חשבונית, לא תלוש משכורת) – לא פחות מ-120 לשעה
    • יעוץ מומחה – פר שעות (בד"כ לוקחים מינימום שעה או שעתיים) – לא פחות מ-200 לשעה
  • "לחפור" קצת. הגעת ללקוח שרוצה ממך עבודה X. בדוק אם יש עוד דברים שאתה יכול לעשות עבורו ובכך להרחיב את העבודה או כמות שעות העבודה.
  • חשוב: דרוש מקדמה כאשר מדובר בעבודה גדולה. שיטות תשלום של ש+60 או ש+30 הן נחמדות אבל אם אין לך כרגע עבודות שאתה עושה בנוסף, אתה יכול להיתקע למצוקת מזומנים. אין כללים לסכום אולם אני לדוגמא נוהג לבקש בין שליש למחצית הסכום כמקדמה (בהתאם לכמות השעות או מחיר הפרויקט) וחשוב לוודא שהמקדמה תשולם לפני שאתה מתחיל לעבוד.

לסיכום: אני בהחלט מכיר מצבים שלפעמים יש זמנים שאין שום עבודה, ההצעות שאתה מקבל רחוקות מלהתגשם, שמקבלים הבטחות ריקות ושבא לזרוק הכל ולהיות שכיר, גם אם במחיר נמוך בהרבה מהמחיר שאתה מבקש. לא להתייאש, תמיד יש אפשרות להתחיל מחדש תוך שינוי דברים ותקווה לקבלת עבודות נוספות.

משפחת ה-Xeon W החדשה של אינטל. שווה לרכוש?

אפתח בסיפור קצר: לפני שנים רבות (קצת אחרי שעברתי מהצפון למרכז) עבדתי דרך מספר חברות כ"א שהפנו אותי לעבודות שונות אצל הלקוחות שלהן. לאחת מהחברות היה לקוח מאוד מעניין: ביטוח לאומי, וביקשו ממני ללכת להתראיין לעבודה שם. הראיון עבר בהצלחה וביקשו ממני להתחיל לעבוד בשבוע לאחר מכן. לפני שיצאתי החלטתי לשאול שאלה פשוטה: במהלך השיחה שלנו סיפר המראיין על המחשבים שיש לפקידים/ות שהם מחשבי IBM מקוריים (אז אלו היו ממשפחת ה-PS/2 היותר מתקדמים) ואני תהיתי – מדוע ביטוח לאומי אינם רוכשים תואמים מיבואן מקומי כלשהו, כך ביטוח לאומי היה יכול לחסוך יותר יותר מ-50% מתקציב הרכישה. תשובת המראיין: "בשביל השקט". כך למדתי לראשונה שחברות גדולות ירכשו בסכומים מאוד גבוהים מחשבים שלא יתנו שום יתרון טכני זולת אותו "שקט".

בשבוע שעבר אינטל הכריזה על משפחת מעבדים חדשה, ה-Xeon W שמיועדת (כפי שהאות W רומזת) לתחנות עבודה. מבחינת דירוג, מעבדים אלו לתחנות עבודה יושבים באמצע, כאשר ברמה הראשונית יש את ה-Xeon E3 (כלומר תקבל משהו שהוא טיפ טיפה יותר מ-i7 לדסקטופ, אבל עם מגבלות של 32 ג'יגהבייט זכרון), לאחר מכן מגיעים דגמי Xeon W ואם אתה צריך יותר מכך, אתה מוזמן לעבוד למשפחת ה-Xeon החדשים תחת שם הקוד Purley. אם נשווה זאת לדגמים קודמים, הרמה ההתחלתית היתה גם אז Xeon E3, אם אתה צריך יותר אז היית רוכש Xeon E5 V4 מסידרה 16XX ואם אתה צריך מערכת עם זוג מעבדים, היית רוכש מערכת עם מעבד (או 2 מעבדים) מסידרה 26XX. בתכל'ס – אף אחד מיצרני תחנות המותג לא היה מוכר מערכות עם 16XX אלא מערכות עם מעבדים 26XX כאשר היית יכול לרכוש מעבד יחיד ולהרחיב יותר מאוחר ל-2 מעבדים מאותה משפחה. אם לעומת זאת היית בונה מערכת, היית יכול לקנות לוח אם לתחנת עבודה ולהרכיב בו מעבד Xeon E5 V4 16XX ואם היית רוצה ביצועים נוספים, היית יכול להחליף אותו למעבד E5 26XX. טריק נוסף נחמד שהיה הוא האפשרות להחליף מעבד Xeon E5 דור 3 (כלומר V3) לדור 4 מבלי להחליף חומרה נוספת, רק עם עדכון BIOS והחלפת מעבד+קירור.

מאז שאינטל הוציאה את דור 4 ואת מעבדי ה-Kaby Lake לדסקטופ, חלו כמה שינויים גדולים בתחומי המעבדים. AMD יצאה עם משפחת ה-Ryzen והראתה שאפשר למכור לציבור מעבדים מכובדים עם יותר ליבות בפחות מהמחיר שאינטל מבקשת על Kaby Lake ולשם שינוי – גם לתת ביצועים מכובדים. בחודש שעבר AMD גם שחררה את משפחת ה-Threadripper שלה שנותנת ללקוחות ה-Prosumer מעבדים עם עד 16 ליבות ו-32 נימים, עם תמיכה של עד 1 טרהבייט זכרון ECC, עם 64 נתיבי PCIE ובלי שום נעילת מעבדים (מבחינת Overclocking) במחירים נמוכים בהרבה ממה שאינטל מציעה.

אינטל בתגובה הוציאה את מעבדי ה-Skylake-X עם Chipset חדש (ה-X299 – כך שאתה חייב להחליף לוח אם) ובמשפחת מעבדי ה-Skylake-X ישנם מעבדים שבקצה הנמוך הם עם 4 ליבות (ללא תצוגה ושמיד מבטלים לך חצי מפונקציונאליות לוח האם) ועם מעבדים די ראויים בסידרת ה-78XX כאשר בקצה העליון יש מעבד כמו 7890XE עם 18 ליבות, 36 נימים, 44 נתיבי PCI ואפילו RAID לדיסקים מבוססי NVME! כמובן שאינטל גובה על המחיר למעבדים אלו מחיר מפולפל. על ה-7890XE היא גובה 2000$ (זה כמובן לא כולל לוח אם די יקר). הפתרון המתחרה של AMD עולה 1000$ (עם פחות 2 ליבות אבל עם יותר פונקציונאליות) – אבל אינטל לא ממש מתעניינת בתחרות ואלו המחירים.

וכרגיל, כשזה מגיע לאינטל, עצם העובדה שהיא מוכנה למכור מעבדים עם יותר ליבות במחיר יותר גבוה – לא אומר שהיא תפתח פונקציונאליות שהיא מייעדת ל-Enterprise – למשתמשי ה-Prosumer! חס ושלום! רוצה זכרון? יופי, נגביל אותך ל-128 ג'יגהבייט. זכרון ECC? לא ולא! אז מה אם אתה תשלם מחיר יקר בהשוואה לפתרונות של AMD?

מה שמביא אותנו למעבדי ה-Xeon W החדשים. המעבדים האלו .. הם בעצם ה-Skylake-X רק שאינטל הפעילה כמה ביטים בתוך המעבד והגבילה את התאימות שלהם. זה שקנית לוח אם עם X299 Chipset לא אומר שתוכל לרכוש Xeon W ולהכניס אותם (למרות שהם בדיוק עם אותם כמות פינים – 2066). בשביל זה אינטל הוציאה Chipset חדש, ה-C422 וכמובן אותו Chipset מקבל רק Xeon W ואתה לא יכול לתחמן בהכנסת מעבד Skylake-X. גם מחירי ה-Xeon W קיבלו "שדרוג" ואתה תשלם בין 400-1000$ יותר על אפס תוספת בביצועים, אבל תוכל להכניס זכרון ECC (בלבד!) עד 512 ג'יגהבייט, ותקבל את שאר הבבל"ט של ה-RAS ושאר ירקות שאינטל דוחפת ללקוחות Enterprise.

עד לשנה האחרונה, לחברות שרצו תחנות עבודה או ביצועים של תחנות עבודה, לא היו הרבה ברירות. או Xeon עם המחירים הגבוהים או מעבדים כמו 6950X שהיה יותר מיועד ל-Enthusiasts עם תג מחיר מאוד גבוה. כיום לעומת זאת – המצב שונה לחלוטין. תחנות קצה רגילות (דסקטופ) לחברות – אפשר לרכוש עבורן Ryzen Pro (שכולל את הפונקציות ל-Enterprise) או Ryzen רגיל ולתחנות דסקטופ רגילות עבור הפקידות ניתן לרכוש מעבדים כמו Ryzen 3 (מגיע עם 4 ליבות ויותר זול מ-i3 שמגיע רק עם 2). לקצה הגבוה של תחנות עבודה אפשר לרכוש תחנות עם Skylake-X או AMD Threadripper (בהתחלת השנה כל יצרני המותג יאפשרו רכישה כזו), ואם מתעקשים על פונקציונאליות של Enterprise אז ניתן לרכוש את ה-Xeon W או לחלופין תחנה עם מעבד כמו EPYC 7401P שעולה $1050 אבל מגיע עם 24 ליבות, 48 נימים, 124 נתיבי PCIE ותמיכת זכרון ECC עד 2 טרהבייט ובעודף שנשאר במקום רכישת Xeon W אפשר לרכוש מספר SSD או כרטיס/ים GPU טוב/ים.

לסיכום: לראשונה אחרי שנים רבות, יש אלטרנטיבות ואופציות. לראשונה אפשר לקבל יותר בפחות, וכן, גם לקבל "שקט" לחברות גדולות בכך שניתן לרכוש את האופציות שתיארתי לעיל גם מיצרני מותג שחברות רוכשות מהן בדרך כלל.

אינטל מציגה – הדור השמיני .. בערך

אינטל הציגה שלשום את הדור ה-8 של המעבדים החדשים שלה. אנחנו רגילים לשמוע אחת לשנה מאינטל הכרזות שונות על המעבדים החדשים, כמה הם מעולים, כמה הם מהירים וכו' וכו'. הפעם, בניגוד לעבר, הדברים .. שונים במעט.

אינטל הציגה לפני כשנה (ב-20 לאוגוסט 2016) את משפחת ה-Kaby Lake, מעבדים חדשים לדסקטופ ולמובייל, הדור השביעי החדש. כשמנפים את כל הילולי היח"צ, מבינים אנשי מקצוע רבים שקניה של המעבדים הללו לא תועיל בהרבה. כן, יש שיפור של 10-15% (וגם זה רק במקרים מאוד מסויימים), אבל שינויים ושיפורים משמעותיים – אין ממש כאן. בהמשך הדרך אינטל הציגה את ה-Kaby Lake-X, משפחת מעבדים שצריכה לוח אם חדש עם צ'יפ X299, רק שעד היום רבים וטובים לא הצליחו להבין מה עבר בראש להנהלת אינטל בחיפה. קניה ושימוש במעבד כזה מבטיחה לך מיידית שהלוח אם היקר שקנית – מחצית ממנו מיד תהיה מושבתת ברגע שתכניס מעבד Kaby Lake-X לתושבת, ושלא לדבר על כך שאין אפילו את היחידה הגרפית במעבד. בקיצור – אתה משלם יותר ממחיר מעבד Kaby Lake (ואם תכלול את מחיר הלוח אז המחיר יוצא הרבה יותר), ואתה מקבל .. פחות. מה בדיוק הטעם לרכוש מעבד כזה ממשפחה כזו? אין לי ולאחרים מושג ירוק.

אז שלשום אינטל ניסתה את מזלה בפעם השלישית בהצגת .. Kaby Lake Refresh כלומר "דור שלישי" ל-Kaby Lake (ובקיצור KLR), וגם הפעם אינטל הבטיחה ניסים ונפלאות, רק שהם יותר התרכזו בתוכן וידאו ברזולוציית 4K (ואם מי שקורא את הוידאו חושב שמעבד כזה ללא כרטיס גרפי חיצוני יתן פתרון טוב לעריכה – הוא טועה טעות מרה), וכרגיל גם הפעם אינטל הצהירה שהמעבדים החדשים יהיו מהירים ב-10-15% בהשוואה ל-Kaby Lake (על Kaby Lake-X אף אחד לא דיבר במהלך החשיפה).

אבל הפעם הדברים מעט שונים ולשם שינוי, הדברים שונים לטובה. לקח לאינטל כמה שנים טובות ותחרות שהתחילה לפני כשנה פלוס מצד AMD (עוד בזמן שהכל היה רכילויות ושמועות) בשביל להפנים משהו פשוט: אנשים לא מחפשים עוד אחוזים בודדים של שיפור ביצועי מעבד, אנשים לא מחפשים גימיקים של תכונות שאפשר להשיג בצד ג' (Optane.. נו באמת!). אנשים מחפשים ליבות ונימים כדי שהמחשב הנייד יעבוד בצורה יותר טובה ומהירה, עם תמיכת זכרון מעבר ל-16 ג'יגהבייט, ואנשים רבים מחפשים זאת עם צריכת חשמל נמוכה.

להלן התשובה של אינטל (לחצו להגדלה):

עד היום בסידרת המעבדים U של אינטל בגירסת ה-15 וואט, היו 2 ליבות ו-4 נימים. אינטל סוף סוף בדגמים i7-8650U, i7-8550U, i5-8350U, i5-8250U מוסיפה 2 ליבות ומאיצה את מהירות השעון כשהמעבד נמצא במצב Turbo (אם כי מהירות הבסיס יותר נמוכה, לא באשמת אינטל, יש גבול למה שאפשר להוסיף במגבלת מעטפת של 15 וואט). בנוסף, אינטל הכפילה את זכרון המטמון בדגמי i7 ל-8 מגהבייט ובדגמי i5 ל-6 מגהבייט. אם נתרגם את זה לביצועים אז אם האפליקציה שאתה מריצה אינה מתפרסת על נימים וליבות נוספים, תקבל עוד 5-15% בביצועים אולם באפליקציות שיודעות לנצל כמות ליבות ונימים, תקבל ביצועים יותר גבוהים עד 40-50%. בכל הקשור לכמות זכרון במחשב, היצרנים יוכלו להציע עד כמות זכרון של 32 ג'יגהבייט (בניגוד למגבלת ה-16 ג'יגהבייט בעבר). שימו לב: המעבדים האלו לא יופיעו בכל המחשבים הניידים אלא יותר במחשבים בסקטור ה-Ultra Book במחירים שמתחילים ב-1000$ ומעלה (מחיר המעבד בלבד הוא בסביבות ה-410$!!)

אינטל בחודשים הקרובים תציג את שאר המעבדים שמיועדים לדסקטופ או למחשבים ניידים כתחנות עבודה (Mobile Workstation – סידרת ה-35 וואט) תחת השם Coffee Lake ובשנה הבאה היא תציג עוד מעבדים באותו דור (אם כי ביצור של 10 ננומטר) תחת שם הקוד Ice Lake. על מעבדי ה-Coffee Lake אפרסם פוסט בקרוב אבל ממה שכבר ידוע, אינטל החליטה להוסיף לכל המעבדים עוד 2 ליבות ולהרחיב את הזכרון מטמון בחלק מהמקרים.

כפי שציינתי לעיל, עניין הליבות הוא מאוד חשוב ואני שמח שאינטל החלה לזוז בעניין. אחד הצעדים המבורכים שאינטל עשתה היא להוציא את סידרת ה-Sky Lake X שסוף סוף מאפשרת לצרכנים לרכוש מעבדים ופתרונות עם 8 עד 18 ליבות מבלי למכור כליה או למשכן את הבית בקניית מעבדי Xeon (הסידרה הזו לא מחליפה את Kaby Lake אלא רק מוסיפה דגמים לשוק היותר מקצועי). אפשר לראות זאת גם בסידרת מעבדי ה-Atom C3000 החדשה שמיועדת לשרתים קטנים (דגש על "קטנים", זה מובנה בתוך לוח אם Mini ITX) ששם אינטל סוף סוף מציעה מעבדים עם 16 ליבות ו-16 מגהבייט זכרון מטמון במחיר זול (יחסית!) של 449$ (הלוח עם המעבד עולה בערך $1000).

מה שעכשיו אינטל צריכה לעשות, זה להפסיק עם ההתנהגות של "בשביל מה לך?". אינטל מדור לדור של מעבדים ו-Chipset מקצצת בכמות ניתובי ה-PCIe. מילא היה מדובר בחסכון מחיר לצרכן אך כפי ש-AMD מוכיחה עם מעבד ה-Threadripper 1900X שלה (ששם AMD מציעים 8 ליבות ו-16 נימים עם 60 ניתובי PCIe זמינים למשתמש! במחיר של 549$ למעבד) – אין כאן שום חסכון. גרוע מכך – בלוחות עם ה-X299 Chipset, כל מקל M.2 SSD עובר דרך ה-Chipset ואם יש לך 2 מקלות או יותר, אתה תקבל ביצועים שמוגבלים ע"י ה-Chipset. ב-AMD אין שום מגבלה כזו במעבדי ה-Threadripper, ואין שום בעיה להכניס אפילו 4 כרטיסים גרפיים ולקבל PCIe X16 על כל כרטיס, דבר שהוא בלתי אפשרי בלוחות המבוססים על X299 וחבל.

עוד נקודה שאינטל צריכה להבין – היא עניין המחירים. כש-AMD יצאו עם מעבדי ה-Ryzen, אינטל חתכה במכה אחת את המעבד עם הכי הרבה ליבות שהיה לה לדסקטופ (ה-6950X) מ-1700$ למחיר של 628$ (כיום באמזון ניתן להשיג אותו במחיר מצחיק של $359!). כיום בסידרת מעבדי ה-Sky Lake-X, מחיר מעבד של 16 ליבות ו-32 נימים שיצא בקרוב יעלה לא פחות מ-1700$ (בשעה שמעבד Threadripper עם 16 ליבות ו-32 נימים עולה $1000). כפי שתיארתי לעיל, גם מעבד כזה יסבול מהגבלות בגלל ה-X299 Chipset אולם עד כה אינטל לא חשבה להוריד מחירים.

לסיכום: לעניות דעתי, אינטל צריכה הרבה יותר להקשיב לצרכנים שהם הלקוחות שלה. מבחינת מכירות, אינטל מוכרת הרבה יותר ללקוחות הדסקטופ והמחשבים הניידים מאשר לשרתים או לסקטורים אחרים. לקוחות רוצים יותר ואם לקוחות מעוניינים, אז כדאי לספק להם את מה שהם רוצים במחיר הוגן. אם לקוח רוצה שהמחשב שלו ירוץ בצורה מעולה ללא תקלות ורוצה להשתמש בזכרון מסוג ECC – אינטל צריכה לאפשר לו במקום לחסום את זה ברמת ה-Chipset. אם לקוח רוצה להכניס 4 מקלות M.2 ולקבל מהירות מקסימלית ב-RAID-5 ולא להיות מוגבל על ידי Chipset – אפשרו לו ותחסכו את הפדיחות ש-AMD מציעה כל מה שלא הצעתם ובמחיר יותר זול.