קטגוריה: קונטיינרים

על מעבר לעננים, אירוח אתרים ועוד כמה דברים

הפוסט הזה הוא מעין פוסט "חדשות" לגבי דברים שפורסמו בעת האחרונה ושלדעתי יכולים לעניין את קוראי הבלוג בתחומים השונים.

נתחיל בתחום האירוח אתרים. עד היום חברות שונות בארץ ששוכרות מקומית מכונות וירטואליות/שרתים לשם אירוח האתרים מהסיבה הפשוטה של Latency ו-SEO (לנקודת ה-SEO לדעתי אין שום אחיזה בכל מה שנוגע ל-Latency ואני יכול להעיד שיש לי כמה מילות מפתח במקום ראשון בגוגל והשרת הוירטואלי שלי נמצא בכלל ב-Amazon Lightsail בוירג'יניה!). עד היום היה ניתן לארח את האתר שלכם בחו"ל ולהשתמש בשרות CDN כמו של Incapsula שלהם יש שרתי EDGE פה בישראל. החל מעתה, גם למתחרה הגדול שלהם (Cloudflare) יש נקודת EDGE פה בישראל כך שאפשר בהחלט להשיג Latency מאוד נמוך גם מבלי לשכור מכונות בארץ ובכך ניתן לחסוך בעלויות השכרה.

מכאן נעבור לעננים ציבוריים ולחברות בינוניות עד גדולות (במובן האמריקאי/אירופאי, פחות במובן הישראלי). בשנים האחרונות, עם כניסת העננים הציבוריים יותר ויותר לקידמת הבמה, חברות בסדר הגודל שהזכרתי לעיל "השתעשעו" (במובן של PoC, העברת מספר מכונות לענן ציבורי כלשהו לצרכי טסטים ו"טבילת אצבעות" וכו'). חברות רבות קיבלו קרדיטים מספקי הענן הציבורי (בסכומים הנעים מעשרות עד מאות אלפי דולרים). חברות רבות השתמשו באותם קרדיטים כדי להעביר תשתיות כלשהן לענן ובאותו זמן לפי כל החברות המודדות מכירות שרתים, מתגים, סטורג' וכו' (חברות כמו IDC, מורגן סטנלי, גרטנר ואחרים) הוציאו דוחות שכמות הציודים ל-DC/שרתים שנמכרת מאותם יצרנים הולכת וקטנה והטרנד הזה נמשך כבר יותר מ-5 שנים, אולם לקראת סוף 2016 האחוזים עלו במעט ואילו ב-2017 האחוזים עלו בצורה יפה (7% בהשוואה ל-2016) לפי הדו"ח של חברת Canalys שהופיע ב-The Register כאשר Cisco מכרה יותר מאשר Dell/EMC (ו-Dell/EMC מכרה יותר מ-HPE). דו"ח של חברת Morgan Stanley ציין פחות או יותר את אותם דברים בחודש שעבר.

אבל (וזה "אבל" גדול) – יש כאן גם טוויסט…

חברת ששמעו, התעניינו או הקימו PoC (או אולי עברו) לפתרונות HC (כלומר Hyperconverge) ראו שפתאום הם לא חייבים לרכוש את הסטורג'ים היקרים (מאוד) או סוויצ'ים סופר יקרים שעושים המון דברים. פתרונות Hyperconverge כמו ה-VSAN של VMWare, או Nutanix או SimpliVity או OpenStack (או RHV של רד-האט) נותנים גם ביצועים יפה וגם שרידות מרשימה – והכל רץ על שרתים סטנדרטיים כשהכל בעצם רץ כ-(Software defined (storage/network. ולפי 2 הדוחות, חברות מגלות יותר ויותר עניין בפתרונות כאלו מאשר הפתרונות הקאלסיים של ברזלים קניינים ויעודיים.

משהו נוסף שמוזכר בדוחות אחרים (לצערי אין לי כאן קישורים כי רובם בתשלום) זו מצד אחד הפתיחות שהיום הרבה יותר גדולה כלפי PAAS ו-SAAS, אך מצד שני, יש נסיגה כלשהי מ-IAAS. אני מכיר חברות שפרסמו מאמרים כמה IAAS יהיה יותר זול אצל ספקי ענן ציבורי אבל בסופו של יום אם נסתכל על הטרנד של השנתיים האחרונות, יותר ויותר חברות מעדיפות את ה-Infrastructure להשאיר אצלם למעט דברים מסויימים שעדיף שיהיו בענן (אתרי אינטרנט, שרותים מסויימים שעדיף לתת דרך הענן וכו') אבל השאר (שאינו SAAS/PAAS צד ג') – מקומית ב-DC שלהם.

על קונטיינרים וחומרה

חברות גדולות החלו לטבול בוהן בתחום הקונטיינרים. מכיוון שאלו חברות גדולות, הכל נעשה לאט עם ישיבות רבות, משווקי פתרונות, אינטגרטורים חיצוניים, הרבה יועצים ובקיצור – המון מידע מגיע, ובתוך ים המידע לפעמים לא מגיע מידע שיכול דווקא לעזור בהחלטות תקציביות והוצאות על המערכת, ולשם כך פוסט זה בא לסייע.

בוא נחשוב על בנק X, בנק גדול עם סניפים בכל רחבי הארץ עם פעילות ללקוחות עסקיים ופרטיים, משכנתאות ושלל דברים אחרים שבנקים נותנים ונתרכז בפעילות האינטרנט שלו. עד לאחרונה הבנק היה צריך צי ענק של שרתים כדי לאפשר למאות אלפי/מיליוני לקוחותיו להתחבר לאינטרנט, לראות מצב חשבון, ולבצע פעולות.

עולם הקונטיינרים משנה מספר דברים חשובים:

  • אפשר להקים הרבה פחות מכונות VM כדי לתת את אותו שרות.
  • קונטיינרים צריכים 30-70% פחות משאבים בהשוואה להרצת אותה אפליקציה שרצה ב-VM
  • מבחינת Scalability – קונטיינרים עושים את העבודה בצורה יותר טובה בהשוואה ל-Scaling של מכונות VM, והגדילה הרבה הרבה יותר מהירה בהתאם לעומסים.

עד פה את זה כולם יודעים, רק שיש עוד עניין אחד שרבים לא כל כך מודעים לו: סוגי ברזלים, וברשותכם אסביר.

אם נסתכל על חברות ענקיות כמו פייסבוק וגוגל, נראה שבהתחלה השרתים שלהם היו שרתים מאוד צנועים, והם פשוט הכניסו המון שרתים על מנת לבצע Scale Out עם מעבדי Xeon. לאחרונה, אותן חברות החלו לעבור לארכיטקטורות מתחרות, בגוגל לדוגמא עברו למעבדי Power של IBM ומעבדי ARM חדשים ו-Facebook גם מכניסים מעבדי ARM. זה לא ללקוחות שלהם, זה בשביל להריץ את הקונטיינרים שלהם.

לכל אחד מהארכיקטורות האחרות יש יתרונות על פני מעבדי ה-Xeon (גם החדשים) של אינטל:

  • למעבדי ARM יש את היתרון הגדול של כמות ליבות גדולה וצריכת חשמל נמוכה, מצב אידיאלי כאשר כל קונטיינר אינו צריך עוצמת מעבד רצינית ולפיכך ניתן להריץ יותר קונטיינרים פר מכונה פיזית מבלי לצרוך כמות חשמל כה גדולה. כך לדוגמא מערכת Apollo 10 של HPE תוכל בקרוב לקבל מעבדי ARM בגירסה יעודית. חברת Qualcomm לדוגמא יצרה מעבד שנקרא Centriq ויצרני שרתים מובילים שמחים לאמץ ולמכור שרתים עם פתרון זה.
  • למעבדי Power יש הרבה יותר כח מכל מעבד Xeon שיש לאינטל. אלו המעבדים שמפעילים את ה-MainFrame למיניהם ו-IBM מוכרת לדוגמא שורת מכונות שמריצות לינוקס בצורה טבעית עם אחריות ושרות מלאים (עם Red Hat 7.4) וכל מכונה יכולה להריץ הרבה יותר קונטיינרים בהשוואה למכונה מבוססת Xeon (תלוי כמובן במפרט).
    יתרון נוסף של מעבדי Power9 של IBM – זה שניתן להריץ קונטיינרים באופן טבעי ישירות על ה-Main Frame, ולקבל לא רק ביצועים טובים, אלא את השרידות הכי גבוהה שיש (זו המערכת היחידה שאתה יכול להוסיף זכרון, מעבדים כשהמערכת רצה).

נשאלת כמובן השאלה: מה עם תאימות בינארית? התשובה לכך היא די פשוטה: המערכת הפעלה שתרוץ בקונטיינרים כבר קיימת לקונטיינרים. מה שנשאר הוא לקמפל ספריות וקוד פנימי של החברה ובכך בעצם ליצור קבצים בינאריים לפלטפורמה שנבחרה וכך נוכל לבנות Images שהם אופטימליים (ללא שום המרות או אמולציות) לפלפורמה שנבחרה. לדוגמא – אם האפליקציות שהחברה כותבת הם ב-JAVA ורצים על Tomcat, אז ה-JDK קיים באתר של IBM ויש קונטיינר מוכן עם Tomcat ל-Power9. אותו הדבר קיים גם ל-ARM.

לסיכום: קונטיינרים זה דבר שלא רק חוסך במשאבים ומאפשר גדילה בצורה הרבה יותר טובה, אלא גם מאפשר לעבור למערכות אחרות שאינן Xeon ושנתמכות ע"י מירב יצרני הברזל המוכרים וגם מערכת ההפעלה נתמכת הן ע"י יצרן הברזל והן ע"י Red Hat ו-SuSE.

הסטטוס של ZFS החופשי

[stextbox id='info' caption='הערה לקוראים']למי שרק החל לעקוב אחרי בלוג זה, בעבר כתבתי כמה וכמה פוסטים על ZFS וניתן למצוא אותם כאן[/stextbox]

אנחנו בשנת 2018 ורציתי לתת סטטוס עדכונים לגבי ZFS על לינוקס, ומה קורה עם ZFS כשזה מגיע לחומרה חדשה כמו NVME SSD ועוד.

בחודש יולי שנה שעברה שוחררה גירסת 0.7.0 עם ערימות של תיקונים ופונקציונאליות חדשה שתוכלו לקרוא עליה כאן. חלק מהפונקציות ישמעו טריוויאליות לחלוטין אך צריך לזכור שכש-SUN שחררה את ZFS לפני 13 שנה, לקוד לא היה שום קשר ללינוקס, הכל היה בנוי ל-Solaris בלבד ובכל הקשור לתמיכה בחומרה, היתה תמיכה במה שסולאריס תמך, או בקיצור – למעט הפצות סולאריס פתוחות, הקוד לא רץ בצורה אופטימלית עם תמיכה טובה לאף מערכת לינוקס או BSD וכך כל צוות של מערכת הפעלה היה צריך לממש פונקציונאליות של ZFS עם תמיכת חומרה של אותה מערכת הפעלה. בלינוקס זה לקח זמן וסוף סוף בגירסה 0.7.0 יש תמיכת "ברזלים" טובה. כך לדוגמא, אם יש לך מערך של 6 דיסקים, הגדרת 5 דיסקים ל-RAIDZ כלשהו והגדרת דיסק כ-hot-spare והתקלקל דיסק, המערכת אוטומטית משתמשת בדיסק הנוסף שהוגדר hot-spare מבלי שאף אחד ירגיש במשהו.

פונקציונאליות נוספות מעניינות:

  • הקץ לשרשור פקודות בשליחת/קבלת snapshots! שימוש בפרמטר c- וה-snapshot יהיה דחוס בשליחה ובקבלה.
  • תמיכה מלאה בפונקציות SSE2 ואחרים של המעבדים, כך ששימוש בדחיסה יעשה עם הפונקציות הללו במקום הפונקציות הרגילות כך שהפעילות תהיה הרבה יותר מהירה.
  • Compressed ARC – זה אחת הפונקציות שממש אהבתי! אם לדוגמא ניקח מכונה ממוצעת שנריץ עליה ZFS, אז בברירת המחדל ZFS ישתמש לשם Cache (כ-ARC) במחצית הזכרון (זה כמובן ניתן לשנות), כך שאם במכונה יש לדוגמא 32 ג'יגהבייט זכרון, ה-ARC ישתמש ב-16 ג'יגהבייט. עם Compressed ARC, ה-ZFS כביכול "מכפיל" את ה-ARC להיות 32 ג'יגהבייט בכך שהוא דוחס את ה-ARC ופורס דינמית תוך כדי שהוא משתמש בליבות המכונה והמהירות היא מדהימה – הדחיסה/פריסה עובדים במהירות של 1-2 ג'יגהבייט לשניה פר ליבה (תלוי כמה ליבות יש). פתאום הביצועים יותר טובים 🙂
  • המשכיות send/recieve. שלחת snapshot ועצרת באמצע או שהיתה לך תקלת תקשורת. מעתה אפשר להמשיך את הסשן במקום להתחיל מחדש. מעולה למצב שהתקשורת בין DC ל-DC היא לא משהו עקב … חברת תקשורת מסויימת.
  • הקפאת "קרצוף" (scrub). סיטואציה שאישית אני סבלתי ממנה: אני מכין ללקוח הדגמת PoC אצלי בבית, רק שבדיוק ה-scrub נזכר "שבת היום" – והוא מתחיל לבצע "קרצוף" והביצועים נוחתים ב-80%. מעתה ניתן להקפיא את ה"קרצוף" ובסיום העבודה לחדש אותו.
  • קריפטוגרפיה יותר רצינית. עכשיו יש תמיכה ב-SHA-512, Skein, Edon-R כ-Checksum על כל בלוק וכו' (קחו בחשבון שדבר כזה מומלץ להפעלה אם יש לכם מעבדי Xeon V3 ומעלה)
  • "אני המחליט" – כחלק מתהליך ה"ריפוי עצמי" של ZFS, מעתה ZFS יכול להחליט אוטומטית מתי דיסק גרוע, להשבית אותו ולבצע rebuild לדיסק אחר. (בשלב הבא הבא הוא יצווה עליך להוציא שליח שיביא דיסק חדש 🙂 )
  • הסוף לשימוש ב-sudoers עבור דברים טריוויאליים – פקודות zpool, zfs וכו' שאינן משנות דברים ניתן מעתה לעשות ע"י משתמש רגיל ובכך להדק יותר את האבטחה.
  • ויש עוד פונקציות חדשות, כנסו ללינק לעיל.

מאז גירסה 0.7.0 תוקנה המון וכיום יש 0.7.5. גירסה 0.7.6 תצא בקרוב עם שיפור מהירות ה-ARC ועוד מספר תיקונים (ניתן לראות כאן) ומבחינת יציבות – המערכת הרבה יותר יציבה ממה שהיתה בגירסאות 0.6, כך שאני ממליץ לאלו שיש להם מערכת ZFS – לשדרג (או לחכות ל-0.7.6 ולקבל מהירות יותר גבוהה אחרי תיקוני ה-ARC miss).

עתה אני רוצה להתייחס לציוד המודרני שקיים כיום במחשבים ובלוחות אם. כיום בעזרת השקעה בינונית אפשר לקנות SSD NVME בחיבור M.2 כמו הסמסונג 960 EVO או PRO ולקבל ביצועי קריאה של 2.5 ג'יגהבייט וכתיבה של 1.5 ג'יגהבייט לשניה. האם כדאי עם מערכות כאלו לפרמט ולהתקין אותן ישירות עם ZFS עוד מה-Boot? (כאן לדוגמא הוראות מאוד מפורטות לאובונטו 17.10).

התשובה שלי לכך היא פשוטה: זה תלוי במשתמש. ZFS היא לא עוד מערכת של File System, היא הרבה הרבה יותר מזה. נכון, משתמש רגיל לא ישתמש ב-90% מהאפשרויות ש-ZFS נותן (ומה לעשות, בשביל להכיר טוב ZFS צריך להשקיע זמן), אבל דברים כמו snapshots לפני שדרוג, ביצוע snapshot אוטומטי כל רבע שעה או דברים כאלו (זה לא ממש עולה לך, snapshot ריק תופס 0 מקום), וכל העניין של "לחיות את ZFS" מצריך שינוי מחשבה מסוים ואם בעל המכונה/שרת מוכן לכך, אז בהחלט – כדאי ללכת על ZFS.

יחד עם זאת, אם המשתמש רוצה רק ביצועים ולא מחפש ללמוד דברים חדשים, אז אין שום רע בלהשתמש במערכת כמו XFS, EXT4 או BTRFS. במערכות הללו יש כבר תמיכה לציודי אחסון חדישים ולא צריך לשחק יותר מדי עם המערכת כדי לקבל אותם.

לסיכום: ZFS ממזמן נמצא במצב פרודקשן כשזה מגיע למערכות של אורקל, FreeBSD (לגבי FreeBSD ו-ZFS.. מומלץ לא לנסות להריץ על מעבדי Xeon-SP החדשים.. אלא אם בא לכם לתלוש שערות כשהמכונה בעומס. רק אומר..). עכשיו גם גירסת הלינוקס של ZFS יכולה לתת פתרונות מעולים הן כ-iSCSI, CIFS, NFS. יחד עם זאת, חשוב לזכור: בשביל ש-ZFS יתן ביצועים מעולים, הוא גם צריך חומרה מעולה, עם PCIe 3.0, עם UEFI טוב, עם SSD של Enterprise עם גיבוי קבל (לפחות אחד כזה) או Optane של אינטל, ועם המון RAM (שמשמש ב-ZFS כ-Cache ראשי). עוד משהו חשוב: להקים ZFS לוקח חצי-שעה עד שעה הקמה ראשונית. להגדיר ZFS עבור עבודות שונות כולל בחינות ביצועים – יכול לקחת ימים. אין כאן הוקוס פוקוס וכדאי לקחת זאת בחשבון.

דעה: על רכישת CoreOS ע"י רד-האט

[stextbox id='info' caption='הערה']הדברים הנכתבים כאן הינם דעתי האישית, אינני כותב מטעם Red Hat[/stextbox]

בימים האחרונים פורסמו באתרי טכנולוגיה שונים החדשות כי חברת רד-האט רכשה את חברת CoreOS. חברת CoreOS היתה מתחרה של רד-האט בכל הקשור למערכת לניהול Kubernetes (בשם Tectonic), ניהול Registry לקונטיינרים (Quay), וכמו כן את Container Linux (מערכת הפעלה מצומצמת להפעלת קונטיינרים) וכמובן את etcd שהוצאה כקוד פתוח ורבים (כולל רד-האט) משתמשים בו.

רד-האט (Red Hat) כידוע, היא החברה הכי גדולה בהפצת לינוקס ובמערכות מבוססות קוד פתוח ומטבע הדברים, כשהיא רוכשת חברות קטנות אחרות, יהיו כאלו שידאגו מה יהיה עם המוצרים שהם רכשו, מה עם תחרות וכו' וכו'. בפוסט זה אנסה להסביר מה הולך לקרות לדעתי בהתבסס על רכישות קודמות של רד-האט (כמו Qumranet, InkTank, Gluster ואחרים).

בניגוד לחברות מסחריות אחרות שקונות חברות טכנולוגיה שונות ואחרי שנה שנתיים קוברות את המוצרים שנרכשו, ברד-האט עובדים בצורה שקופה לחלוטין. אם ניקח לדוגמא את 3 החברות שהזכרתי לעיל, בחברת רד-האט עדיין ממשיכים לפתח את המוצרים בצורה פתוחה לחלוטין ובד"כ באתר GitHub, כך שכל אחד יכול להוריד גירסה ואם הוא מעוניין – לעשות Fork. כמובן שהמוצר המסחרי בסופו של דבר שונה במעט מהמוצר ב-GitHub (אם תסתכלו בכל המוצרים שרד-האט מוציאה ב-GitHub, אף אחד מהם אינו כולל סמלים של רד-האט עצמה, עקב עניינים של סימנים רשומים וכו') בכך שהקוד למוצר המסחרי כולל גם טלאים ותיקונים (שנמצאים ב-Master לאחר מכן) וכוללים תיעוד רציני למוצר.

אז לעניות דעתי הדברים הבאים הולכים להתרחש. כל השינויים לא הולכים לקרות מחר, אלא סביר להניח שלקראת סוף השנה או החל משנה הבאה:

  • אחד הדברים הראשונים שלדעתי הולכים להשתנות הוא דווקא בצד של רד-האט והוא מוצר ה-Atomic Host. אינני חושב ש-Atomic Host ימחק, אבל יכול להיות שיהיו שינויים שיגיעו מ-Container Linux של CoreOS.
  • בכל מה שקשור ל-Registry, אני בספק אם יהיו שינויים רציניים אם בכלל במוצרים של רד-האט. ה-Registry הנוכחי שקיים ב-OpenShift לא ממש שונה למיטב זכרוני ממה שקיים ב-Quay, אבל יכול להיות שיהיו שינויים מעטים.
  • לגבי Tectonic – כאן זו שאלת המיליון דולר. רד-האט מייעדת את OpenShift ללקוחות גדולים, אלו שמוכנים לשלם כמה עשרות אלפי דולרים על מערכת OpenShift Enterprise (ועוד 2000-3000$ פר Node, ויש עוד כמה תשלומים על כל מיני חלקים) ורד-האט כבר הפיקה לקחים מהעבר לא לעצבן את הלקוחות הגדולים בשבירת תאימות אחורה. אני מאמין שבשנה שנתיים הקרובות יהיו 2 מוצרים: יהיה Tectonic שכולל שינויים (והמרה/תמיכה בפורמט קודם) להיות תואם לפורמט של OpenShift והוא ייועד לתחום ה-SMB (כלומר Small/Medium Business) ותהיה מערכת ה-OpenShift Enterprise שתוכל להמיר מערכת Tectonic ל-OpenShift – לאלו שגודלים ורוצים לעבור ל-OpenShift Enterprise.
  • לגבי etcd – השינויים שיהיו הם מול ה-Upstream, כלומר מה ש-CoreOS קובעים (פחות או יותר) יכנס ל-OpenShift.
  • לגבי RKT – יכול להיות שיקחו חלקים ממנו לצרכי שיפור Docker Container Engine (אני בספק) אבל אישית אני לא רואה את זה ממשיך כמוצר מסחרי.
  • לגבי השאר – כל פרויקט יעבור בחינה אם הוא מתאים לשילוב בדברים קיימים או שהוא ישאר ב-github.

רבים ישאלו: מדוע בעצם רד-האט רכשה את CoreOS? הרי יש להם מוצר כמו OpenShift הן בגירסת Online (שכל אחד יכול להיות מנוי ולהקים קונטיינרים מבלי להרים מקומית מאומה) והן גירסת Enterprise, אז מה להם ול-CoreOS? התשובה היא פשוטה: גודל שוק ולקוחות. השוק יותר ויותר מתרכז סביב פתרונות גדולים, בין אם מדובר בפתרונות ענן של ספקי הענן הציבורי, פתרון Kubernetes ישיר (גירסת הקוד הפתוח) או פתרון ניהול קונטיינרים מבוסס Kubernetes עם "פנים" ל-Enterprise. תמיד יהיו פתרונות כמו DC/OS, Rancher ואחרים שיכולים להתאים לכל מיני סקטורים, אבל ה-Enterprise דורש דברים אחרים ש-Kubernetes עצמו לא נותן לא מבחינת אבטחה, לא מבחינת רגולציה, עמידה בסטנדרטים משפטיים ועוד, והדבר הכי קרוב שיש עבור Enterprise כולל הדרישות הגבוהות שלהם (ולאלו שמוכנים לשלם) זה OpenShift.

אז מה יעשו אלו שכבר הטמיעו מערכות מבוססות CoreOS? אני מאמין שבמשך השנה-שנה וחצי קרובות הם ימשיכו לקבל שרות מ-CoreOS בהתחלה ולאחר מכן מ-רד-האט (לקוחות ששילמו יקבלו מייל ישיר מ-CoreOS עם פרטי יצירת קשר).

קצת על קורסים ללינוקס

כמעט בכל שבוע אני מקבל פניה או 2 מקוראי הבלוג לגבי המלצה על "קורס לינוקס". רבים מעוניינים להכיר את מערכת ההפעלה הפופולרית, חלקם חושבים להרחיב את ההתמקצעות שלהם בלינוקס, וחלקם רוצים להכיר אלטרנטיבה ל-Windows. לגטימי לחלוטין.

אבל לפני כן, הבה נסתכל על קורסים, לאו דווקא על לינוקס. יש לא מעט קורסים על מוצרי מיקרוסופט, אורקל, VMWare, ועל מוצרים רבים אחרים. המכנה המשותף של כולם – מה שאותם לומדים בכיתה ומתאמנים במחשבים בכיתה, מתאמנים במחשבים ובבית ובמה שתעבדו בחברה – המוצר יהיה זהה לחלוטין. ה-Windows Server שלמדתם עליו בקורס? אותו דבר בעבודה, אותם פקודות, ומה שלמדתם תוכלו ליישם מיידית עליו.

בלינוקס – זה שונה. ישנה חלוקה די ברורה של הפצות לינוקס: רד-האט ו-CentOS תמצאו בחברות, אובונטו יותר בסטארטאפים, SuSE מתחילה להיכנס יותר לארץ ו-Debian בד"כ אצל הוותיקים (כמו תמיד, מלחמות הפצה קיימות מכאן עד הודעה חדשה, אבל זה נושא לפוסט אחר). כך לדוגמא יכול להיות שתוכנה מסויימת בגירסה X קיימת כחבילות מוכנות להתקנה על אובונטו אך אותן חבילות לא ירוצו על הפצת לינוקס אחרת (ולמתחכמים: כן, קיים כלי בשם alien שממיר חבילות, אבל לא תמיד זה עובד וזה ממש לא משהו קל לשימוש למישהו שרק התחיל אתמול ללמוד לינוקס). פקודות התקנת חבילות הן שונות, בלא מעט מקרים גם קבצי ההגדרות לתוכנות פופולריות כמו Apache או NGINX נמצאות במיקומים שונים ובחלק קטן מהמקרים – גם ההגדרות עצמן שונות ואפילו התקנת הלינוקס שונה: כשמתקינים לדוגמא רד-האט או CentOS עם הגדרות ברירת המחדל, המערכת תפרמט את הדיסק לווליומים שונים כך שאם תרצה להוסיף מחר דיסק קשיח, תצטרך פשוט להגדיל את הווליום ולגמור עניין בשעה שחלק אחר מההפצות כלל לא טורח לעשות זאת וכשצריך להוסיף דיסק – צריך להעביר קבצים, ליצור קישור בין תיקיות ולבצע שלל פעולות אחרות.

לכן, כשלומדים לינוקס, צריך קודם כל לדעת לבחור מה לומדים. אם לדוגמא הקורס הוא מבוסס רד-האט ויש לכם בבית או על המחשב שלכם אובונטו, דברים יהיו מעט שונים. בד"כ הפקודות הקשורות לקבצים, משתמשים, ולחלק גדול מההגדרות – יהיו זהים, אבל יהיו חלקים שלא יהיו זהים, ובגלל זה קורס לימוד לינוקס (ולא חשוב אם זה בכיתה או שלמדתם דרך אתר כמו Linux Academy) מצריך מהמשתמש יוזמה להשתמש בהפצות לינוקס שונות על מנת להכיר יותר לינוקס ולא להגיע למצב שמכירים מעולה מערכת אחת אבל לא מכירים כלל מערכת לינוקס אחרת. לכן, לדוגמא, קורסי לינוקס בארץ שמלמדים ספציפית על רד-האט לדוגמא, די "נועלים" את הלומד על הפצה ספציפית אחת תוך התעלמות מהפצות אחרות. לעומת זאת, קורסים המבוססים לדוגמא על LPI/LPIC מדגישים יותר את הבסיס המשותף להפצות לינוקס ומשם הלומד יכול להמשיך ללמוד בעצמו על הפצות לינוקס אחרות.

נעבור לשאלת המיליון דולר: איך ללמוד לינוקס? רבים יחשבו שההמלצה הראשונית תהיה על ספר לימוד לינוקס, רק שהבעיה המרכזית עם ספרות זה שהדבר מצריך ריכוז רציני (ולא חסרים הסחות דעת) ושאין ממש את מי לשאול אם לא הבנתם משהו (חוץ מלחפש בגוגל ולשאול בפורומים). האופציה השניה היא לקחת קורס יעודי ולשלם 10-20 אלף שקל (או פחות, תלוי היכן). זה טוב ונחמד, אבל זה מאוד תלוי מי מעביר את הקורס ומי המשתתפים. כאחד שהעביר אי אלו הדרכות, תמיד מתרחשת הסיטואציה שמאן דהוא לא מבין והוא רוצה הסברים עכשיו וכל הכיתה מעוכבת 15-30 דקות עד שהוא יבין. מנסיון שלי מקורסים אחרים שאני עברתי (לא קשורים למערכות הפעלה) היו מקרים שבהם המורה היה מסביר צ'יק צ'ק על נושא מסוים והוא המשיך הלאה ובהפסקה גיליתי שאני לא היחיד שלא הבין מה הוא בדיוק לימד באותו זמן וההרגשה ש"הלך הכסף" הגיעה די מהר.

ישנם קורסים online שניתן לרכוש ב-20-40$ של UDEMY ואחרים (והח"מ קנה מספר קורסים כאלו), רק שהבעיה איתם שאתה בעצם "מהמר" על הקורס. לפעמים קשה להבין מילולית את המדריך (במיוחד שהמדריך מהודו ותלוי כמה הוא עבד על המבטא האנגלי שלו), לפעמים ההסבר אינו מספק ואי אפשר ליצור קשר עם המדריך כדי שיסביר בקצרה על מה מדובר, ולפעמים ההסבר כלל לא מכוון כלפי רמת לימוד שהלומד נמצא בה. אני יכול לדוגמא להסביר במשך שעתיים על Linux Schedulers וההבדלים ביניהם אבל אם המאזין לא יודע מה זה processes, ההסבר הולך לפח.

עד לפני כמה חודשים היה לי קשה להמליץ על אתר מסוים ללימוד כי הרבה מאוד אתרים מכרו לימוד על לינוקס בצורה די "חפיפניקית". זכור לי מקרה בו רציתי קצת יותר להעמיק את הידע על MySQL ולקחתי קורס ב-lynda.com על הנושא וכל הקורס דיבר רק על CRUD (כלומר create, read, update, delete), שום דבר על אינדקסים, join, left,right, מנועי database וכו' או קורס Python שלקחתי מאתר אחר ורק לאחר התשלום הבנתי שהמדריך כלל לא מתכוון להתעכב על ההבדלים בין Python 2.7 ו-Python 3 ומעלה, דבר די בעייתי שאתה מנסה להבין קוד שמישהו אחר כתב ממזמן …

כיום אני ממליץ בחום על Linux Academy (ולמעוניינים הנה קוד referral – ה-7 ימים הראשונים בחינם והשאר בתשלום חודשי של 29.50$). ההבדל בינו לבין אתרים אחרים הוא שבכל מה שקשור ללינוקס, יש שם הדרכות רבות לא רק על לינוקס אלא גם על כלים לעבוד איתם בלינוקס, אוטומציה, שפות תכנות, MySQL, וכמובן – עבודה בעננים ציבוריים שונים. יש להם 4 יתרונות גדולים על פני אתרים אחרים:

  • מכירים את זה שאתם משלמים ושוכחים להיכנס וללמוד? כבר בהתחלת כל קורס תקבלו אפשרות לקבוע לכם לוח זמנים ללימוד (ימים ושעות) והמערכת תשלח לכם התראות לפני כן על מנת לתזכר אתכם להיכנס ולהמשיך ללמוד..
  • לא הבנתם משהו? לכל קורס יש פורום, יש flash cards שאחרים כתבו כך שתוכלו ללמוד ולהיזכר בסיוע אחרים בדיוק באותם דברים שאתם מתקשים.
  • אין לכם סביבת לינוקס או שאתם לומדים על דברים הקשורים לעננים ואין לכם תקציב חופשי לחשבון ענן? אל דאגה: אתם מקבלים עד 6 שרתים ללא תשלום נוסף לנסות את הדברים שאתם לומדים בקורס. תתקינו Putty ואתם מסודרים.
  • כשתיכנסו לאתר תוכלו לראות מצד שמאל למעלה ציורית של ענן כתום – זהו החלק של Cloud Assesment, זהו החלק שיכול לבדוק אם אתם מוכנים לבחינה בנושאי ענן שונים כמו Solution Architect וכו'. יש גם את האייקון השלישי משמאל שנקרא Scale Your Code והוא יותר מורכב מהרצאות של אחרים על דברים שהם עשו.

מכיוון שאינני יחצ"ן של החברה אני יכול גם לציין חסרונות: במקרים מסויימים החומר קצת פחות רלוונטי או חסר בקורסים מסויימים. כך לדוגמא בקורס על Kubernetes, המדריך יוצא מנקודת הנחה שאתם עובדים על ענן ציבורי והוא מסביר לדוגמא את פונקציית expose כדי לקבל כתובת IP אמיתית שתוכלו לשייך ל-DNS לדוגמא, רק שדבר כזה לא עובד ב-Kubernetes רגיל בשרת בבית וצריך לעבוד הרבה יותר בשביל לקבל את השרותים שהקמתם ב-Kubernetes על IP "אמיתי", כך שקורסים רבים לא יתנו לכם את הכל מ-א' ועד ת', אבל הם יכולים בהחלט לתת לכם את הבסיס.

לסיכום: כאחד שנותן פה ושם הדרכות לחברות על נושאים שונים (לינוקס, וירטואליזציה, עננים וכו'), אני יכול לאמר שלפעמים דווקא לימוד Online לאינדיבידואלים יכול לעזור יותר מאשר ללכת פעמיים בשבוע לקורס, וגם אם אתם רוצים ללמוד ממורה פיזי בכיתה – לפעמים אפשר לארגן חבורה בעבודה שרוצים ללמוד ולבקש מההנהלה קורס מסודר שיגיע מישהו וילמד (וכך תחסכו לעצמכם כספים), אבל גם אם אתם מעדיפים ללמוד קורס עם מורה פיזית, קורסים Online יכולים להעשיר את הידע שלכם בנקודות שונות (אם אתם רוצים ללמוד שפת תכנות חדשה, כלים חדשים וכו'), במיוחד אם מכניסים טכנולוגיה חדשה בחברה שאתם עובדים או שאתם אישית מעוניינים להרחיב את הידע שלכם ולכן אתר כמו Linux Academy יכול לסייע לכם רבות.

על פריצת ה-Spectre V2

בפעם הקודמת כתבתי כאן על הפריצות Meltdown ו-Spectre, על תיקונים ועל ביצועים. הפעם אני מעוניין להתעכב על Spectre גירסה 2 (V2), ומה קורה עם זה.. למעוניינים: פריצת Meltdown כבר תוקנה, ה-Spectre V1 גם (פחות או יותר) אבל Spectre V2 מתגלה כבעיה עקשנית..

והאצבעות מופנות הפעם ל… אינטל. (היתה בעיה עם מעבדי AMD, היא כבר טופלה [כולל במעדי Epyc ו-Threadripper]).

אז קצת הסבר מקדים. קודם כל, אני מדבר על הבעיה הן מבחינת שרתים, והן מבחינת דסקטופ אך הנזק האמיתי קורה בשרתים וספציפית מכיוון שחברות בארץ נוהרות אחרי אינטל, אז כל החברות מושפעות, כולל ספקי ענן (פרטי, ציבורי) שמשתמשים במעבדי אינטל.

את הפירצה בגירסה 2 של Spectre אפשר לסכם בפשטות כך: מריצים VM בוירטואליזציה כלשהי? (באמת שלא חשוב מה פתרון הוירטואליזציה, כולם משתמשים ב-VT-X, VT-D במעבדי אינטל) אז מאותו VM ניתן להגיע למכונות VM אחרות ול-HOST עצמו. מריצים קונטיינרים? אז מהקונטיינר ניתן להגיע אל ה-HOST עצמו וב-2 המקרים מספיק קוד זדוני די קטן כדי להשתמש בפירצה. מספיק חמור?

בניגוד למקרים אחרים, בכדי לטפל ב-Spectre V2 צריך עדכון מיקרוקוד ישירות למעבד וכאן הדברים מתחילים להיות טיפה יותר מורכבים: כשזה מגיע ללינוקס ול-VMWare (נו טוב, VMWare בחלקן מכיל תואמות ברמת ה-Host ללינוקס ברמה של ABI) – אז עדכון המיקרוקוד מגיע מיצרן הפצת הלינוקס או מ-VMWare, כך שלא צריך לפנות ליצרן החומרה כדי לקבל את העדכונים. בעקרון, לינוקס קורא אמנם את הגדרות ה-UEFI/BIOS אבל לא מתייחס לכל ההגדרות ברצינות (מפתחי Kernel ותיקים בלינוקס די מזלזלים במימושי ה-UEFI/BIOS, בהצדקה מסויימת).

במיקרוסופט לעומת זאת, עדכון המיקרוקוד צריך להגיע מיצרן השרת/מחשב, כלומר בשביל לעדכן לדוגמא שרת או מחשב של DELL/HP/LENOVO, תצטרך את תוכנת העדכונים שלהם ולעדכן בנוסף לעדכונים של מיקרוסופט (שלמיטב ידיעתי אינם כוללים שום עדכוני מיקרוקוד).

אינטל שחררה עדכוני מיקרוקוד ויצרניות הפצת הלינוקס הכניסו אותו לעדכוני הפצת לינוקס, וגם VMWare הכניסה את העדכון (דרך ה-VUM), אלא שאז התגלתה הפדיחה של אינטל. כנראה שאינטל לא ביצעה מספיק ניסויים ובדיקות על מעבדי E5/E7 V3, V4 וחלק מהחברות שעדכנו את המיקרוקוד קיבלו "הפתעה" לא נעימה – אתה מפעיל את המכונה, מתחיל לבצע עבודות ולפתע – המחשב מבצע לעצמו Reset. אין לוגים, אין כלום. נסו לדמיין את זה על שרת שמריץ ESXI או איזה שרת DB כבד שפתאום מנתקים לו את החשמל.

כתוצאה מכך, VMWare, RedHat ואחרים החליטו לבצע Rollback וכנ"ל גם יצרני שרתים ששחררו עדכוני מיקרוקוד דרך מערכות העדכונים שלהם ל-Windows. במכונות לינוקס כשבודקים את עניין המיקרוקוד לאחר עדכונים מיום שלישי, זה נראה כך (ב-CentOS 7 וב-RHEL 7) כשבודקים את ה-Changelog. אני מאמין ששאר הפצות הלינוקס גם חזרו אחורה.

מכיוון שזהו מיקרוקוד של אינטל וזהו קוד סגור, אז אין אפשרות "לחטט" בקוד, אין לוגים, אין כלום. ליצרני הפצות לינוקס ולכל האחרים זה מגיע כקובץ סגור וחתום, עם תוכנת helper "לזרוק" את הקוד לתוך ה-CPU ולבצע Reboot.

שימו לב: ההבדל העיקרי בין עדכונים מיצרן השרת לבין עדכוני לינוקס/VMWare בכל הקשור למיקרוקוד, הוא שבמערכות לינוקס/VMWare, עדכוני המיקרוקוד חלים על המערכת זמנית, אחר ה-Boot ואילו עדכוני המיקרוקוד של יצרן השרתים שנמצאים בחבילת ה-BIOS/UEFI הם קבועים. זה לא כל כך משנה בלינוקס וב-VMware אולם בהחלט משנים ברמה של מערכות מבוססות Windows.

אז מה עושים כרגע? לא ניתן לעשות יותר מדי דברים עד שיצא עדכון חדש. בשלב זה אם תיפנו ל-Red Hat (ואתם לא לקוח גדול כמו בנק או חברת Fortune 500) אז תופנו בנימוס ליצרן השרת שיטפל בכם (ויצרן השרת יפנה בנימוס ל-Red Hat כי עם כל הכבוד, תמיכת הלינוקס של יצרני השרתים היא לא בדיוק רמה גבוהה..) ואם תפנו בנימוס לאינטל, היא תפנה אותך ליצרן מערכת ההפעלה שלך ואם מערכת ההפעלה שלך היא Windows אתה תופנה בנימוס ל.. יצרן המכונה שלך. כיף!!

מבחינת לינוקס, אם אתם מריצים RHEL או CentOS (מגירסה 5 ומעלה) ואתם רוצים לבדוק אם לאחר העדכונים אתם חסינים, אתם מוזמנים להריץ על המכונות שלכם את הסקריפט בלינק כאן (לחצו על Diganose והורידו את הסקריפט שמופיע שם).

לסיכום: כרגע, לא ניתן לעשות הרבה זולת המתנה לאינטל שישחררו עדכון מיקרוקוד יותר יציב שנבדק על מעבדים ישנים יותר. אם יש לכם מערכות סריקה (IPS ושאר קיצורי שמות) – אני מאמין שהם הוציאו עדכוני חתימות לגלות אם מישהו מנסה להזריק לכם קוד שמשתמש ב-Spectre (אבל אני לא בטוח כמה זה יתפוס, אפשר להשתמש בפירצה הזו גם עם קוד JS פשוט ובמקרים רבים ניתן פשוט לבצע code obfuscation ["ערפול קוד"], במיוחד כשיש לכם מערכות חשופות לאינטרנט).

ברגע שאינטל משחררת עדכון קצת יותר יציב, אשמח לעדכן בטוויטר, בפייסבוק העסקי, וכאן בבלוג.

הבאג הקריטי במעבדי אינטל

מי שקורא חדשות טכנולוגיות בימים האחרונים בוודאי שם לב ל"רעש" על מעבדי אינטל ועל חור אבטחה מאוד רציני. בפוסט זה אנסה להסביר לאנשים בצורה כמה שפחות טכנית (מבלי להיכנס לקרביים של הבעיה) על מה מדובר, איך זה משפיע על תשתיות של חברות ומה ניתן לעשות.

נכון להרגע, אין נתונים רשמיים עד לתחילת שבוע הבא ככל הנראה – אבל ממה שכן ידוע, מדובר על באג במעבדי אינטל מהעשור האחרון.

בשביל להסביר לגבי הבאג, נתחיל בדברים בסיסיים: אפליקציות בד"כ רצות במצב שנקרא User Mode ויש מצב שהוא Protected Mode שאפליקציות רגילות לא מגיעות אליו למעט כשצריך גישה לציודים כמו דיסק, רשת, כרטיס גרפי ועוד. במצבים כאלו, בד"כ האפליקציה פונה למערכת הפעלה, מערכת ההפעלה פונה ל-Protected Mode, מבוצעים הדברים שצריך להתבצע ומיד זה חוזר ל-User Mode. זו הסיבה, אגב, שבמקרים לא מעטים על מנת לעדכן קושחה, צריך לעשות Boot ל-DOS כי מערכת ההפעלה חוסמת אפשרות גישה ישירה לציוד למעט במקרים מסויימים המורשים ע"י היצרן.

מה שהבאג מאפשר הוא שימוש בטריקים מסויימים (שעדיין לא פורסמו) על מנת לאפשר לאפליקציה זדונית (שיכולה אגב להיכתב בכל שפה) לגשת לזכרון של ה-Protected Mode לחלקים שהיא כלל לא אמורה לגשת. תחשבו שב-VM (או שרת ללא Hypervisor) אפליקציה כזו יכולה לקרוא סיסמאות, תעודות, קוד שנמצא בזכרון של תוכנות אחרות ושלל דברים נוספים שלא אמורים להיות נגישים לאפליקציה.

הבאג עצמו – הוא באג חומרה, כלומר תיקון דרך מיקרו-קוד לא אפשרי במקרים כאלו והוא משפיע על מעבדים לשרתים, דסקטופ, מחשבים ניידים וגם Appliances. בקיצור – כל מה שיש בו מעבד אינטל מהעשור האחרון בערך, חשוף – ובתרגום לאנשי IT: גשו לחווה שלכם, תסתכלו על השרתים שלכם, 90% מהם – חשופים.

בימים אלו עובדים כל יצרני מערכות ההפעלה על תיקון מערכות ההפעלה השונות והתיקון הוא די מאסיבי ונוגע בכל מה שקשור לניהול זכרון של המכונה – זה טוב, רק שהבעיה הגדולה: המחיר שתשלמו.

איזה מחיר? בביצועים. תלוי מה האפליקציות שאתם מריצים ולאיזה ציוד הם ניגשים – הביצועים ירדו בין 3 ל-30 אחוז אחרי התקנת הטלאי (הטלאי יהיה חובה בכל מערכות ההפעלה). במילים אחרות – אם אתם לדוגמא מריצים מערכת מורכבת נניח על 10 מכונות VM, אחרי התקנת הטלאי ועל מנת לקבל את אותם ביצועים – תצטרכו בין VM ל-3 VM נוספים. ישנם דברים שאינם מושפעים והם יותר קשורים למכונות דסקטופ או מחשבים ניידים כמו משחקים, קידוד וידאו ועוד מספר דברים. הפרטים יתבהרו יותר בשבוע הבא, אבל הנה דוגמאת גרף של מעבד דסקטופ חדש (משפחת CofeeLake, מעבד i7 8700K) בהשוואה למעבד i7 מלפני 2 דורות: ה-i7 6800K (תודה לאתר phoronix.com על הגרפים)

הפס הסגול מציין מצב לפני הטמעת טלאי במערכות Linux והפס הירוק – אחרי. הבדיקה היא גישת יצירה/כתיבה/קריאה ל-4000 קבצים שנמצאים במכונה, בתוך 32 תיקיות, כל קובץ בגודל 1 מגהבייט. כפי שאתם יכולים לראות – לאחר ההטמעה כמו שניתן לראות במעבד החדש – המהירות צונחת חזק מטה. אגב, הגרף נוצר עם בדיקות על Linux אולם גם אם תשנו מערכת הפעלה, התמונה תהיה פחות או יותר אותו דבר.

אז מה ניתן לעשות לגבי איבוד אותם אחוזים יקרים מבחינת ביצועים? לא הרבה כרגע. אינטל לא יכולה לשחרר מחדש מעבדים ישנים שהם הפסיקו לייצר + תיקון ולא ניתן להחליף מעבד ישן במעבד עכשוי ללא החלפת לוח אם, זכרונות ודברים אחרים. לעומת זאת, אם קניתם מחשבים או שרתים עם מעבדים חדשים מהחודשים האחרונים, סביר להניח שאינטל תוכל להחליף ללא תשלום את המעבדים שברשותכם. האם יש מקום לאופטימיות? אני מאמין שכן – ברגע שהטלאים יצאו באופן רשמי, חברות התוכנה שהאפליקציות שלהן יהיו יותר איטיות אחרי התיקון – יוציאו גירסאות עם "מעקף" כלשהו על מנת לקבל את הביצועים בחזרה, אם כי זה יקח זמן.

לסיכום: אני לא ממליץ לאף אחד לנסות ולהימנע מהטלאי מבחינת אבטחת מידע. נכון, הביצועים במקרים מסויימים יואטו אולם אני מאמין שבהמשך ימצאו פתרונות לקבל את המהירות בחזרה. כמו כן, מעבדים של חברת AMD אינם חשופים לבאג הזה.

כשענק כמו גוגל מתחרה ב-Docker

כפרילאנסר שנותן שרותי יעוץ ואינטגרציה, אתה לומד כבר בשנים הראשונות משהו חשוב: בעזרת קשרים ופרסום, אתה יכול להשיג פרויקטים ועבודות. ככל שאתה מכיר יותר אנשים, אתה יכול פוטנציאלית לקבל יותר פניות לעבודות, אבל לעבודות הגדולות באמת, כאלו של משרדי ממשלה לדוגמא, אתה לא יכול להגיע, לא חשוב כמה אתה אדיב, מקצועי ועובד ב"טורבו" – כפרילאנסר אתה לא יכול להתקרב לזה, והמכרזים דואגים לכך – גם אם תשב ותמלא את כל המסמכים עד הפסיק האחרון, תצטרך להפקיד כמה מאות אלפי שקלים בבנק כדי להוציא ערבות בנקאית, תכפיל בכמויות המכרזים שתנסה לגשת, ואת זה לרוב הפרילאנסרים – אין את הסכום הזה.

אפשר כמובן לחבור לאותן חברות גדולות שכן ניגשים למכרזים כאלו כקבלן משנה אבל אז:

  1. אתה הופך ל"רובוט" שמקבל סכום מופחת בהרבה ממה שאתה רגיל לבקש מלקוחות (תחשבו על סכום של 3 ספרות במצב רגיל לסכום דו ספרתי בעבודה במכרז כזה).
  2. האפשרויות שלך להשפיע כל תכנון המכרז מבחינת ברזלים ותוכנה – שווה לטיפוס על ההימאליה. דוגמא: יצרנית תוכנה גדולה דוחפת לך את מוצר הדגל שלהם במחיר שלא-תוכל-לסרב-לו, והמוצר הזה מקפיץ את כמות הברזלים שצריך ומצריך עבודה הרבה יותר מורכבת.
  3. אנדרלמוסיה – אפשר לעקוב בעיתונות על כל מיני מכרזים שיצאו למשרדי ממשלה שונים ולראות איך התקציב שאושר בבכירת הזוכה והתכנון, פתאום לא מספיק, צריך עוד כמה מאות מיליוני שקלים. מדוע? כי התוכנית השתנתה באמצע ולפעמים צריך לזרוק חלק מהעבודה ולהתחיל מחדש.

את כל הדברים הללו כמעט כל פרילאנסר יכול לספר לכם, אין בזה שום חידוש..

אבל מה קורה שחברה די קטנה נתקלת בענק שיכול למחוץ אותה בקלות? אני מדבר על חברת Docker מול חברה שאולי שמעתם עליה .. גוגל.

ל-Docker יש מספר מוצרים. את המוצר החופשי Docker להרצת קונטיינרים – כולם שמעו עליו, וזהו כלי מעולה להרים קונטיינרים אבל הכלי לא מספק שום דבר בכל מה שקשור להרצת מספר קונטיינרים, תקשורת ביניהם, ניהול וניטור מרוכז, שרידות, Load Balancing וכו'. בשביל זה תצטרך לשלם על גירסת ה-Docker Enterprise שקיימת ב-3 גרסאות (אפשר לקרוא על כך כאן).

חברות כמו גוגל, פייסבוק ואחרים – לא ממש אוהבים לרכוש תוכנות (במיוחד תוכנות סגורות) ומכיוון שיש להן מאות אלפי עובדים, הם פשוט מקימים צוותים שיכתבו תוכנות שהחברה צריכה. במקרה של גוגל הם מאוד אהבו את רעיון הקונטיינרים אבל אז עדיין לא היה משהו שינהל את הקונטיינרים (במיוחד שגוגל מריצה מיליארדי קונטיינרים ביום. ב-2014 זה היה 2 מיליארד בשבוע, מאז גוגל גדלה), אז הם פיתחו את Kubernetes ושחררו אותו כמוצר חופשי.

מאז יצאו מספר תוכנות שעושות מה ש-Kubernetes עושה פחות או יותר – כמו DC/OS, Apache Mesos ועוד. במקביל יצאו מוצרים מסחריים (וחלקם חופשיים) ש"עטפו" את Kubernetes כך שאפשר למכור זאת לחברות יחד עם שרותי תמיכה מסביב לשעון, וגם Docker יצאה עם פתרון ה-Enterprise שלה.

העניין הוא ש-Kubernetes כבש את השוק. מדוע זה משנה? אם נחשוב על אנשי ה-Devops והמפתחים בחברה שנתקלים בתקלה, הסיכוי שהם ימצאו פתרון עם Kubernetes הוא הרבה יותר גבוה מאשר פתרונות אחרים שאינם מבוססים Kubernetes. נהיה יותר פרקטיים: חברתכם מחפשת 2-3 מפתחים שיעבדו עם קונטיינרים. אם תשאל לגבי הידע שלהם ב-Kubernetes, אתה תמצא שיש הרבה יותר אנשים עם הידע הנ"ל מאשר עם Apache Mesos, DC/OS או עם הפתרון המסחרי של Docker. מפתחים ואנשי מקצוע אחרים לומדים בעצמם דברים שהם פופולריים, ופחות דברים שלא נמצאים בשימוש רב.

אז מה תעשה חברת Docker? שאלה מצוינת. יכול להיות שאם היא תפתח פורמט קונטיינרים שונה (שהוא יותר לכיוון VM) אולי זה יסייע לה, אבל אם היא תוציא את זה כגירסה חופשית, היא לא תרוויח מזה הרבה. תוציא כגירסה מסחרית סגורה? היא תצטרך להתמודד עם Kubernetes שניתן להרחבה בקלות גם לסוגי קונטיינרים אחרים. מה יקרה ל-Docker? לצערי אני לא חושב שהחברה תצליח להרוויח הרבה והיא בסופו של דבר כנראה תימכר לאחד הענקיים.

לכן אני ממליץ לחברות לא להמר על הסוס הלא נכון. עוברים לקונטיינרים? קחו פתרונות פופולריים – בין אם זה Kubernetes עצמו או מוצר ש"עוטף" את Kubernetes ומשתמש במנוע עצמו. זה יכול להיות מוצר כמו של חברת SuSE (ה-CAAS שלהם), זה יכול להיות OpenShift של רד-האט, זה יכול להיות Rancher ויש עוד מספר פתרונות. אלו פתרונות שמתעדכנים ככל שגירסת Kubernetes מתפתחת, ולכם כחברה יהיה יותר קל בהטמעת פתרונות מבוססי קונטיינרים.

פתרון GlusterFS – היכן הוא מתאים לכם?

בבלוג זה כתבתי פוסטים קודמים, אחד על Ceph מול GlusterFS ואחד שמספק הסבר ראשוני על GlusterFS מול שאר פתרונות קנייניים.

קיבלתי מספר תגובות (מחוץ לבלוג) על המאמרים, חשבתי לכתוב פוסט זה על מנת להבהיר היכן כן יש מקום ל-GlusterFS בתוך החברות ומדוע הוא יכול לשמש במספר סיטואציות כפתרון משלים

נתחיל בהצהרה די פשוטה: למרות שטכנית ניתן לבנות את GlusterFS כפתרון שיכול לתת "פייט" רציני לכל פתרון אחסון Scale Up מסחרי, לא תמצאו אותי מחר אץ רץ לחברות תקשורת, בנקים וכו' וממליץ להם בחום לזרוק את פתרון האחסון שלהם לטובת GlusterFS, בדיוק כמו שפתרון VSAN של VMWare אינו פתרון להחליף סטורג' רציני עתיר משאבים. אלו 2 דברים שונים לחלוטין.

הבה נסתכל על פתרון הסטורג' היקר שיש לכם. כל חלק בו יקר. דיסקים קשיחים לדוגמא – תשלמו עליהם הרבה יותר מדיסקים קשיחים רגילים שאתם יכולים לרכוש מהמפיצים בארץ (גם אם מדובר באותו חיבור ובתכל'ס במדבקה שונה ולעיתים – בקושחה מעט שונה. יצא לי בעבר להשוות קושחה של דיסק קשיח ל-Enterprise מיצרן דיסקים מסוים לדיסק קשיח שיצרן שרתים ידוע מוכר וההבדלים היחידים היו רישום בקושחה של דגם הדיסק ושם יצרן השרתים). שרותים שונים שאתה יכול למצוא בכל שרת Windows או שרת לינוקס ללא תוספת תשלום – תצטרך לשלם עליהם בנוסף כדי לקבל את השרות מפתרון הסטורג' (כמו NFS לדוגמא). בקיצור – זה יקר, אבל זה נותן מה שהובטח (טוב, בדרך כלל..).

מכיוון שהסטורג' הוא יקר ולפיכך כל דבר שמאחסנים בו לוקח מקום, יש צורך במחשבה במה יכנס. אז כמובן, כל הנה"ח של החברה תאוכסן בסטורג', גם מסמכי החברה, מכונות VM של הפרודקשן – כל אלו יכנסו ללא ספק, אך יש דברים שאם הם ישבו בפתרון אחסון אחר (כל עוד יש גיבוי), לא יהיה צורך לאחסן אותם בסטורג' היקר ולפיכך נחסוך מקום יקר ערך בסטורג'.

מתוך מגוון הסיטואציות, אתייחס ל-6 סיטואציות שפתרון מבוסס GlusterFS יכול לסייע בחברה מבלי להשקיע כספים מרובים. בכל זאת, אנחנו לא מחפשים פתרון שיעלה לנו כמו סטורג' קנייני.

סיטואציה ראשונה
כאחד שנותן שרותי תמיכה ל-vSphere לגרסאותיו השונות, יש לי מילים חמות לאמר על VSAN. זהו פתרון אמין מאוד עם שרידות גבוהה מאוד ללא צורך בסטורג'. עם VSAN אפשר להגדיר פונקציות שונות כמו פונקציית שרידות מאוד גבוהה כך שמתוך קבוצה של 3 שרתים פיזיים, 2 נכבים, אפשר להגדיר ש-VM קריטי עדיין ישרוד.
הבעיה המרכזית עם VSAN אינה טכנית, אלא בעיה כספית. במחיר של $2500 לרשיון פר מעבד, על קבוצה של 3 שרתים פיזיים, אנחנו מדברים על 15,000$ וזה לא כולל את הרשיון היעודי של vSphere ולא כולל תמיכה של 3 שנים (שזה עוד 15,000$) ועוד לא הגענו בכלל למחירי הדיסקים – במיוחד שעם VSAN חובה ללכת בתצורת קבוצות של 2+1 (כלומר 2 דיסקים מכניים ו-1 SSD אם כי אפשר ללכת בתצורה היותר יקרה של 3 SSD ונוסיף לכך שאתה צריך שרתים מהדור האחרון או לפניו כדי להריץ את כל הדברים. מחיר כזה, לדעתי, אינו מוצדק עבור Dev, stage, testing, POC וכו'. במחיר כזה חברות כבר יחשבו על קניית אחסון יעודי.

במקום זה, אנחנו יכולים לקחת 3 מכונות שדווקא אינן חדשות (כל עוד בקר הדיסקים שלהם תומך ב-6 ג'יגהביט SATA/SAS, אם זה תומך רק ב-SATA 2.0, אז אפשר להכניס כרטיס בקר צד ג') כמו דור 7 של HP, דור 11 של DELL, דור 3 של LENOVO, ולמלא אותן בדיסקים. ניקח דוגמא: 10 דיסקים SATA של WD RED PRO (מחיר של 319$ באמזון פר דיסק, המחיר קצת יותר יקר אצל המפיץ בארץ) או WD GOLD Enterprise בגודל 10 טרה שעולה $361 פר דיסק, או Seagate מסידרת EXOS ל-Enterprise בגודל 10 טרהבייט שגם עולה $360. סה"כ עד כה – בערך $3600 (פר שרת). נוסיף עוד 2 דיסקים SSD – אם מחפשים זול וטוב, אז 2 דיסקים מה-850 PRO של סמסונג יוכלים לעבוד טוב (סה"כ 418$)ואם המכונה היא 2U, אז 2 כרטיסי SSD PCIE מסוג אינטל 900P 280GB AIC בתצורת PCIE (סה"כ 780$) יכולים לתת Cache די רציני למכונה.

ניקח את הבקר (ואת כרטיסי ה-PCIE) ונצמיד את כולם למכונת VM, נצמיד לה 32 ג'יגהבייט זכרון ו-4 ליבות, ועליה נרים GlusterFS (אם אתם מעוניינים בדחיסה, Dedup ושאר תפנוקים – יש צורך להקים עליה ZFS ועל זה GlusterFS), נחבר את המכונות ברשת פרטית וברשת "ציבורית") (כלומר 2 כרטיסי רשת וירטואלית פר VM של GlusterFS) והרי לנו תחליף ל-VSAN שיכול לתת לנו iSCSI, CIFS, NFS, אחסון אובייקטים (Object Storage) ועוד ועוד. בשביל ביצועים ושרידות נצטרך עוד מכונה כזו (עדיף עוד 2) – ויש לנו אחסון עם שרידות חזקה וביצועים גבוהים, ובו זמנית אפשר להריץ על השרתים עוד מכונות VM, ואת כל זה נעשה דרך ה-vSphere, כך שמבחינת עלות – שילמנו רק על החומרה ולא הפכנו את השרתים היעודיים לסטורג' בלבד (כך שלא נצטרך לבזבז שרתים). מבחינת גיבוי – זה VM ואפשר לגבות בכל תוכנה שמשתמשים בחברה (רק שחשוב לזכור לא לגבות את כל ה-VM שמריצים GlusterFS אלא רק אחד, חבל לשמור את הנתונים באותו גיבוי 3 פעמים).

סיטואציה שניה – אפליקציות
קונטיינרים הם ה"שוס" בשנתיים האחרונות ורבים מעבירים חלק מהמערכות לרוץ בקונטיינרים, שזה מעולה, אבל בחלק מהמקרים עדיין מעדיפים להריץ אפליקציות מסויימות בהכפלה וכו', לדוגמא MySQL על 2-3 מכונות VM, שרתי Front ו-Back על מספר מכונות VM ועוד. בכל המקרים הללו, באותם שרתים ניתן להקים GlusterFS כ-VM כמו שתיארתי לעיל (עם פחות דיסקים, רק חשוב שיהיה לפחות SSD אחד שישמש כ-Cache) ואז ה-DATA של האפליקציה (לדוגמא עם MySQL התיקיה var/lib/mysql/) תשב ב-GlusterFS (איך עושים? עוקבים אחרי ההוראות כאן), ה-WWW של שרת ה-Web ישב ב-GlusterFS וכו' וכו'. יהיו מספר שינויים קטנים שצריך לבצע (אולי להשתמש ב-HAProxy), וכך נוכל לקבל שרידות רצינית ומהירות משופרת בהרבה מכיוון שכל שרת אפליקציות יכול לקבל נתונים משרת GlusterFS קרוב וסינכרון הנתונים הוא מיידי – מבלי להשקיע כספים רבים.

סיטואציה שלישית – קונטיינרים/Kubernetes/Openshift
קונטיינרים רצים בד"כ על שרתי VM וקבצי ה-YAML, קבצי קונפיגורציות יושבים על דיסקים מקומיים אך ניתן להגדיר את ה-VM שירוצו על דיסקים וירטואליים שה-vSphere יקבל מ-GlusterFS דרך NFS או iSCSI. בנוסף, ניתן להגדיר Volumes עבור ה-Pods שישתמשו ב-GlusterFS (גם Kubernetes וגם אפליקציות שמריצות את Kubernetes כמנוע כמו Rancher, OpenShift וכו' תומכים ב-GlusterFS החל מ-Kubernetes 1.5). ואנחנו יכולים להשתמש לדוגמא ב-Volume מסויים במספר Pods במקביל, ועם GlusterFS ניתן לוותר על הרצת קבצי YAML/JSON ליצור את ה-Volumes ולגשת ישר ל-Volume Claim, המערכת תיצור את ה-Volume אוטומטית.

סיטואציה רביעית – בענן
מכיוון של-GlusterFS לא אכפת מה נמצא מתחתיו (דיסק מסכן, EBS וכו'), אפשר להקים את GlusterFS גם בענן. כל מה שאנחנו נצטרך הם מספר Instances (מומלץ 3 ומעלה לפרודקשן, 2 לטסטים) ולאותם Instances (שישמשו כ-Nodes) נחבר 2-3 אחסוני EBS ונתקין את GlusterFS ומשם אנחנו יכולים להשתמש ב-GlusterFS כפתרון אחסון לצרכים שלנו.

סיטואציה חמישית – קרוב רחוק
הקמה של GlusterFS זה דבר טוב ועוזר, אולם לפעמים אנחנו צריכים את הנתונים בחוץ, בחוות שרתים אחרת בארץ או בחו"ל. לשם כך, החל מ-GlusterFS 3.8 ומעלה ניתן להריץ Geo Replication לסנכרן בין מספר Volumes (בשיטת Master/Slave), ואפשר גם לספק צרכים "מופרעים" כאלו:

סיטואציה 6 – פתרון אחסון ל-VDI
הקמת VDI למאות עובדים זה פרויקט מורכב עם עלויות אסטרונומיות. (בימים אלו אני מנסה בבית להקים פתרון VDI עם דגש על מחירים נמוכים, ברגע שאצליח, אפרסם פוסט על כך). יש צורך לשלם למיקרוסופט, ל-VMWare וכמובן כל נציג מכירות יאמר לך – All Flash Array, כך שאם תרצה פתרון VDI טוב, תחשוב על כך סכום של 7 ספרות.

האם GlusterFS יכול לחסוך כאן במחיר? התשובה היא בהחלט. נתחיל בגירסה הזולה: זוכרים שהמלצתי על השרתים הישנים להרצת GlusterFS? אנחנו נשתמש בכאלו בגודל 2U עם פאנל קידמי של כונני 2.5 אינטש כך שאפשר יהיה להכניס בין 16 ל-24 דיסקים 2.5". לתוכם נכניס דיסקים 850 PRO של סמסונג בגודל שתבחרו, יש עד 2 טרהבייט (יש לוודא שהבקר דיסקים תומך במצב JBOD ושהוא תומך ב-SATA-3, אם לא – יש צורך בבקר אחר) ונכניס את הדיסקים הנ"ל למגירות ונצטרך לרכוש או אינטל 900P בגודל 480 ג'יגה או 2 כרטיסי אינטל 900P בגודל 280 ג'יגה, הכל לפי התקציב (עם 2 כרטיסים השרידות הרבה יותר גבוהה). על כל שרת כזה נקים ZFS עם Hot Spare ל-2 דיסקים SSD. כל ה-RAID יוגדר דרך ה-ZFS (כלומר RAIDZ לפי תצורה שמחליטים) ועל זה נקים את GlusterFS. את החיבור בין השרתים נחבר ב-10 ג'יגהביט (נחושת, SFF, FC – החלטה שלכם) ואת הזכרון נמלא ב-ECC 3 8500R (שהוא פחות מהיר אבל המהירות אינה ממש חשובה כשהשרת משמש Node ל-Gluster, הזכרון משמש בראש וראשונה כ-Cache ב-ZFS) עד המקסימום. המחיר לא כזה יקר: 2000 שקל (תלוי מהיכן אתם קונים) ל-192 ג'יגהבייט זכרון. נצטרך 3 מכונות. שימו לב: בשרת כזה נרוץ "על הברזל" ללא וירטואליזציה כלל ונוכל לגבות אותו כמו כל תחנת לינוקס (אם כי צריך לגבות רק אחד מהם, לא את שלושתם).

אם יש לכם כמה וכמה שרתים ישנים, אפשר לפצל את כמות הדיסקים לפי כמות השרתים הישנים שלכם (לדוגמא – 6 דיסקים בשרת 1U) ובכך לקבל ביצועים יותר גבוהים הואיל ולא מדובר בסיטואציית Active/Passive אלא עבודת קריאה/כתיבה מקבילית לכל המכונות.

אם מצד שני יש תקציב – אפשר לרכוש 3 שרתים כשהפאנל הקדמי שלהם הוא NVME ונרכוש דיסקים NVME U.2 – גם סמסונג וגם אינטל מוכרים דיסקים מעולים, והעלות משתנה לפי גודל הדיסק והפירמה שקונים ממנה. מבחינת רשת, תצטרכו לחשוב איך לחבר את הכל מכיוון שברוטו, תעבורת הקריאה מגיעה בין 40-60 ג'יגהבייט לשניה. אפשרי לצמד מס' כרטיסי רשת 10 ג'יגהביט או לרכוש כרטיסים ו-Switch של 40 ג'יגהביט (מלאנוקס, אינטל וכו' ישמחו למכור לכם). עם ההצעה הזו, המחיר שתצטרכו לשלם בהשוואה לפתרון אחסון מבוסס AFA (כלומר All Flash Array) יהיה נמוך יותר ב-50-70% מפתרון קופסא, וגם יש לכם שרידות יותר גבוהה.

בכל שאר הפרמטרים (וירטואליזציה, רשיונות וכו') – הכל נשאר אותו דבר.

ומה עם תמיכה? רד האט מוכרת את פתרון ה-GlusterFS כמוצר (Red Hat Gluster Storage) עם תמיכה מסביב לשעון.

לסיכום: GlusterFS יכול לשמש לדברים רבים ולחסוך כספים רבים עם ביצועים גבוהים (פי 2 מ-Ceph פר קריאת בלוק) ושרידות חזקה ולתת מענה לצרכים שונים. אפשר להגדיר GlusterFS מדבר פשוט כמו דיסקים וירטואליים ועד שילוב של ZFS עם ערימות של דיסקים ולקבל מהירויות גבוהות מאוד.

במהלך הימים הקרובים אעלה מס' קליפים המדגימים קלות הקמה של GlusterFS בכל מיני תצורות. אתם מוזמנים לעקוב אחר קטגוריית GlusterFS פה בצד שמאל בבלוג ולצפות בקליפים ולהתנסות בעצמכם.

אחד מול השני: Ceph מול GlusterFS

בעולם הלינוקס הגענו למצב מאוד מעניין. בלינוקס יש כיום פתרונות אחסון, החל ממצב של מכונת אחסון בודדת שניתנת להגדלה בהוספת משאבים שונים (זכרון, מעבד, דיסקים, SSD כ-Cache ועוד) ועד למצבים שצריך לאחסן כמות עצומה של מדע (פטה בייטים ומעלה) עם שרידות מאוד חזקה תוך העברת DATA במהירות מאוד גבוהה לצד שביקש אותה.

2 הפתרונות שבגינן יש בלבול רב הם GlusterFS מול Ceph. למרות ש-2 הפתרונות הם פתרונות Scale Up, יש שוני גדול ביניהם שכדאי להכיר לפני שחושבים לאמץ פתרון זה או אחר.

נתחיל ב-Ceph. מערכת Ceph היא מערכת "חייתית" שהמטרה שלה אחת היא: לתת ביצועים מקסימליים לחברות שמוכנות להשקיע בתשתית. באופן עקרוני, מערכת Ceph שולטת במכונות האחסון בדברים מ-א' ועד ת' – הן שולטות על הדיסקים, המערכת שולטת לאן כל דבר יכתב ואיך יכתב ומהיכן צריך לשחזר ואיך לשחזר במקרה שקם צורך להתקין מכונה אחרת במקום אחת שהלכה, ובגלל זה חישוב האחסון הוא מעט שונה: על כל ג'יגהבייט שתרצה לאחסן, תצטרך בדיסקים מקום של 3 ג'יגהבייט לערך (יותר בכיוון 2.4) ומכונה אחת אינה מספיקה, יש צורך ב-3 מכונות (כאשר כל מכונה היא בעצם שרת 2 או 3U מלאה בדיסקים מכניים וחלק SSD) עם הרבה זכרון, רוחב פס של 40 ג'יגהביט (המינימום הוא 10 ג'יגהביט) ועם מעבדים חזקים, כך שכל דרישה להגדיל כמות אחסון או מענה מבחינת מהירות ורשת ללקוחות – מצריך הוספה של מכונות (במדריך ההטמעה של SuSE לדוגמא יש "רשימת קניות" מה הדרישות חומרה פר Node).

מי שיציץ בלינק יחשוב בוודאי שזה נשמע מוגזם מבחינת דרישות חומרה, וכאן בדיוק העניין: זהו פתרון שאינו מתאים לחברות קטנות ובינוניות. זה פתרון שיכול להתאים לבנקים, קופות חולים, חברות ביטוח, חברות פיננסיות גדולות שיש להן המון DATA ואותם נתונים אמורים להיות זמינים בכל דקה, 24/7/365 ועם Latency מאוד נמוך. האם הן כבר אצות רצות להטמיע? התשובה היא "עדיין לא". מנמר"ים, מנהלי IT ו-CTO רבים צריכים בשביל זה "להחליף דיסקט", וכשאני שומע מהם שהם מחפשים פתרון שיהיה Active/Active או Active/Passive אז אני מבין שהם עדיין לא ממש "נכנסו לראש" של Scale Out.

ולמי שמתעניין במחיר – לא חשוב כמה Nodes יהיו במערכת כזו, היא תמיד תהיה יותר זולה ממערכות Scale Out של היצרניות סטורג' הוותיקות ויחד עם זאת הן יכולות לתת ביצועים ופונקציונאליות בדיוק כמו הפתרון הסגור.

עם GlusterFS המצב שונה לחלוטין. נתחיל בכך שאם ב-Ceph כל השרת 2U/3U מיועד לשימוש הסטורג', ב-GlusterFS המצב הפוך. אם לדוגמא אתם מריצים vSphere/ESXi, אז אתם בוודאי מכירים את העניין שאפשר לעשות boot ל-ESXi מ-Disk on key או PXE ואין צורך בדיסק קשיח מקומי להתקנת ה-OS, אז אפשר על אותה מכונה להקים ESXI, להקים VM עם נניח 16 ג'יגהבייט זכרון, ולמפות אל ה-VM את כרטיס ה-RAID עם הדיסקים. ונצטרך להגדיר גם 2 חיבורי רשת פיזיים (האחד לקבל שרותים מה-Gluster והשני לחבר את כל המכונות שישתתפו ב-GlusterFS). לא צריך שרת חדש נוצץ מהניילונים, גם שרת R610/R710 דור 11 של DELL, שרתי HP G7, שרתי X3550/3650 M2 של לנובו/IBM יתאימו למטה (כל עוד הבקר תומך ב-SATA במהירות 6 ג'יגהביט), אפשר למלא דיסקים פשוטים (WD RED PRO ואחרים שנותנים מהירות 7200 RPM) ואולי 1-2 דיסקים SSD בחיבור SATA. שאר משאבי המערכת ישומשו טובת הרצת אפליקציות אחרות, מכונות וירטואליות, קונטיינרים (בפוסט קרוב אדגים איך Gluster FS יכול לעזור ל-Kubernetes בכך שתצטרך מעתה לבקש רק Volume Claim מבלי ליצור Volume, המערכת תיצור אוטומטית וניתן לגשת לאותו Volume ממספר קונטיינרים במקביל) וכו'.

גם כאן, כמות המכונות המשתתפות ביצירת Volume יכולה להיות מינימום 2 אך עדיף ברוב המקרים להתחיל עם 3, רק שכאן אם אתם רוצים להישאר עם 3 ולהוסיף דיסקים לדוגמא, חברו JBOD עם הדיסקים, צרו מהדיסקים דבר שנקרא Brick, והוסיפו אותו ל-Volume קיים. זה יספיק. מבחינת File system, ל-Gluster FS זה כלל לא משנה. תקים ZFS על הדיסקים ועל זה תריץ GlusterFS? אין בעיה. תרצה לפרמט עם בקר ה-RAID שלך את כל הדיסקים לאיזה RAID מסוים ועל זה להריץ GlusteFS? אין שום בעיה. גם כמות הדיסקים אינה ממש משנה, ואפשר אפילו להתחיל בדיסק יחיד (לא כל כך מומלץ אלא אם זה דיסק וירטואלי).

עכשיו החלק היותר מעניין: החלק הכי קריטי בבחירת מערכת זה החלק של השרותים. איזה שרותים אפשר לקבל עם הפתרון? גם עם Ceph וגם עם Gluster FS, אתה יכול לקבל את אותם פתרונות. רוצה iSCSI MP? יש. NFS כולל גירסה 4.1 או PNFS? יש. רוצה Object Store? יש. שרידות במקרה ששרת פיזי נופל? יש. מחפש Deduplication? ב-Gluster FS ניתן לקבל זאת כשמפרמטים את הדיסקים עם מערכת ZFS ובדרך גם ניתן לקבל דחיסה. (ב-Ceph כרגע אין את זה). מה עם Caching ו-Erasure Coding? יש ב-Ceph ויש גם ב-Gluster FS, וכן, לשתיהם יש גם ממשק WEB.

מה עם שרות ותמיכה? לגבי Ceph – גם SuSE ישראל וגם רד-האט ישראל (דרך הנציגים שלהם בארץ) מוכרים חבילה מסחרית ותמיכה מסביב לשעון של Ceph (ב-Suse זה נקרא SuSE enterprise storage 5, ב-רד-האט זה נקרא Red Hat Ceph Storage) עם תמיכה מסביב לשעון. כשזה מגיע ל-Gluster, רד-האט מוכרת את Red Hat Gluster Storage. אני ממליץ לשים לב לנקודה עקרונית: לא מומלץ להתקין את התוכנות אם אתם לא קונים ואין לכם מישהו שיתמוך לכם בתוכנה. נכון, Gluster FS לוקח חצי שעה להקים, אבל כשהתקלות מתחילות, אם אין ידע, זה כאב ראש (במיוחד ב-Ceph).

לסיכום: למי שמחפש פתרון סטורג' Scale Out, אלו 2 פתרונות טובים עם "גב" מאחוריהם. הפתרון של Gluster הוא טוב והוא יכול לתמוך גם בפטהבייט בלי שום בעיה והוא יכול להתאים לכל גוף שמחפש לעצמו פתרון אחסון חזק עם שרידות מעולה. הפתרון של Ceph לעומת זאת הוא פתרון "מפלצת" שנועד בראש ובראשונה לשרת אלפי, עשרות אלפי ומאות אלפי לקוחות בו זמנית ובנוסף, 2 הפתרונות נותנים לכם חופש מוחלט בבחירת הציודים שישמשו לאותו פתרון סטורג', כך שאין צורך יותר לשלם אלפי שקלים נוספים פר דיסק בגלל .. מדבקה (וכן, אני עומד מאחורי ההצהרה הזו). פתרון Active/Passive או Active/Active זה אחלה, אבל פתרון עם 3 מכונות נותן שרידות הרבה יותר טובה וגם נהנים ממהירות הביצועים.