Devops – עמוד 11 – הבלוג של חץ ביז

כמה מילים על לימוד-מכונה ועל GPU ועננים

עדכונים לפוסט – בסופו.

בשנים האחרונות, תחום ה"לימוד מכונה"/"לימוד עמוק"/"AI" ושלל שמות נוספים (ותוסיפו לכך טונות של Hype) קיבלו תאוצה מאוד חזקה. כיום התחום "חם" מאוד ואלו שמכירים את התחום נחטפים, וחברות כמו אמזון וגוגל מציעות משכורות מאוד מפתות (כמה מפתות? 50K ומעלה לחודש, בשקלים כמובן, ויש גם מענק חתימת-חוזה, תלוי כמה אתה מכיר, וכמה אתה מנוסה). סטארט אפים לנושאים אלו צצים כמו פטריות לאחר הגשם וכמובן שחברות הענן הציבורי הזדרזו להוציא שרותים שמציעים תחומים אלו בקלות מופלאה – תכניס את ה-DATA, הנה API קל לשימוש ובהצלחה.

אבל האם לחברות ולסטארטאפים שווה לרוץ לענן ולהשתמש בשרותי ה-SAAS הללו? כמו תמיד, אין כאן תשובה של "כן" או "לא". יש חלקים שבהחלט שווה להשתמש בענן הציבורי ובחלק מהמקרים – עדיף מכונות מקומיות.

מכיוון שהתחומים הללו מכסים תחומים כמו אודיו, וידאו, צ'אט בוטים ודברים רבים נוספים, לא ניכנס לדברים במובנים הטכניים לעומק אלא נדבר על הדברים בכלליות. באופן עקרוני, לא חשוב איזה AI או Deep Learning או Machine Learning מדובר, הכללים די ידועים:

אתה בונה את התוכנה (או משתמש בשילוב של Tensorflow, Caffe2 ושאר ספריות) ו"מסביר" לתוכנה מה אתה בעצם רוצה לעשות.
אתה מכניס את הנתונים שאתה רוצה לעבד.
אתה מכוון שוב ושוב ושוב ו"מאמן" את האלגוריתמים שהתוכנה תכיר את הנתונים ותתן תוצאות שאתה רוצה שתתן – עד לתוצאות שאתה רוצה.

בשלב השני, השלב שאתה מציע את התוכנה או שרות לקהל הרחב, בד"כ מתרחשים התהליכים הבאים:

השרתים והתוכנות שלך מקבלים מהלקוחות מידע שאותו צריך לעבד
השרתים והתוכנות שלך מעבדים את התמונה (או מה שזה לא יהיה) לפי האלגוריתמים שפיתחת ולפי כל ה"אימון" שהעברת במערכת שלך – זה נקרא "תהליך הערכה" (Evaluation process)
התוכנה מוציאה פלט בהתבסס על אותו Evaluation.

זה – במבט על מגבוה בערך מה שקורה.

הבעיה מתחילה כשמקימים את החלק הראשון בענן. כיום, ברוב המקרים מומלץ לעשות את הדברים על GPU הואיל והוא מכיל אמנם "ליבות טיפשות" שמסוגלות לעשות רק דברים פשוטים, אבל יש אלפי ליבות פר GPU ולכן העיבוד יהיה הרבה יותר זריז מאשר לבצע אותו על CPU. הבעיה מתחילה בכך שאינך מקבל מקבל GPU יעודי עבור המכונה/מכונות שלך אלא רק חלק ממנו. כמה? אף ספק לא אומר, אבל אני יכול להמר על 1/8 או יותר נמוך (1/16, תלוי כמה GPU יש במכונה, תלוי כמה VM רצים עליה ושאר פרמטרים).

בכל תהליך הלימוד, החלק הכי כבד הוא חלק ה"אימון" מכיוון שהוא צריך לעיתים לרוץ מאות או אלפי פעמים בצורה טורית או מקבילית (תלוי בסיטואציה ובנתונים ובהתאם לפרויקט) וזהו החלק שלוקח הכי הרבה זמן.

חברות גדולות שעוסקות בתחומים הללו כבר למדו שבכל מה שקשור לאימון, עדיף לעשות זאת In house ולא לסמוך על עננים, ומכיוון שהן חברות גדולות, הן יכולות להרשות לעצמן לרכוש מכונה כמו ה-DGX-1 של nVidia. כמה עולה המכונה הזו? 130,000 דולר, סכום שאין להרבה סטראטאפים או חברות קטנות או בינוניות. בשרת זה ישנם 8 כרטיסי Tesla מבוססי Volta (הארכיטקטורה החדשה של nVidia) שכוללים ליבות יעודיות ל-Tensor והרבה ליבות שמיועדות ל-CUDA. בנוסף, הכרטיסים מחוברים ביניהם עם NVLink שנותן מהירות מדהימה של 200 ג'יגהבייט לשניה פר כרטיס. בקיצור – מפלצת יעודית ל-AI/DL/ML. (אפשר ללחוץ על התמונה על מנת לקבל את הפרטים).

לאחרונה חברת nVidia הבינה שאותם חברות קטנות ובינוניות מעוניינות גם בפתרון. הם לא מחפשים לקנות DGX-1 והם מעדיפות פתרון יותר זול אך חזק. כרטיסים גרפיים כמו GTX 1080TI או אפילו Titan Xp הם טובים, אך המהירות עדיין אינה מספיקה.

לכן nVidia הוציאה בימים האחרונים את הכרטיס מימין. תכירו – זה ה-Titan V, ה"אח הקטן" של Tesla V100. מדובר על כרטיס עם אותו GPU כמו אחיו הגדול, אך יש לו 12 ג'יגהבייט זכרון (ב-Tesla יש 16), אין אפשרות לשרשר אותו עם Titan V אחרים (ואין SLI) ויש עוד מס' הבדלים – טבלת השוואה ניתן לראות כאן. אגב, אם אתם רוכשים כרטיס כזה, שדרגו ל-CUDA 9.1 שידע לתמוך בכל הפונקציות של הכרטיס.

מחיר הכרטיס (לא כולל מסים ומכס) – 3000$. יקר בהרבה מכל כרטיס אחר שמיועד ללקוחות פרטיים, אבל עדיין זול בהרבה בהשוואה ל-Tesla V100 (שאותו בין כה לא תוכלו להכניס לרוב השרתים). עם כרטיס כזה, אני יכול להבטיח לכם שהביצועים שלו יהיו גבוהים בהרבה מכל Instance עם GPU שתרימו בענן. (ניתן כמובן להרים מס' מכונות VM בשרתים מקומיים ולכל מכונה להצמיד GPU כזה בשיטת GPU Passthrough, כדאי לשאול את יצרן השרת לגבי התמיכה ב-Passthrough ולגבי IOMMU).

לכן, השלב הראשון, לעניות דעתי – עדיף לעשות אותו מקומית. הביצועים יהיו יותר גבוהים, והעלויות יותר נמוכות (לא צריך לשלם על תעבורה, אתם יכולים להשתמש בכמה ליבות שאתם רוצים מבלי לשלם מחיר יקר פר ליבה).

השלב השני לעומת זאת, עדיף לבצע אותו בענן, מכיוון שהתהליך ה-Evaluation של המידע שנכנס מהלקוח הוא הרבה יותר קצר ולכן גם חלק מ-GPU יכול להספיק לכך, מה עוד שבענן הרבה יותר קל לעשות Scale Out ולשרת בכך יותר ויותר לקוחות.

לסיכום: חברות הענן הציבורי יעשו הכל כדי שתשתמשו בשרותיהן ולשם כך הם עושים מאמצי שיווק אדירים. אישית, אינני חסיד של שרותי SAAS בנושאים שהועלו בפוסט זה ואני יותר מאמין בשיטות היותר קלאסיות של שרתים (לא ראיתי עדיין אף ענן ציבורי שמציע קונטיינרים עם GPU רציני. ניתן לעשות זאת מקומית אך זה עדיין לא דבר יציב) שמתווספים ל-Scale Out כדי לעמוד בעומס פניות מלקוחות ולכן השלב השני הרבה יותר מתאים לענן ואילו השלב הראשון – מתאים יותר להרצה מקומית.

עדכון 17/12/17: קיבלתי פניה לגבי מידע שגוי שאני מפרסם בפוסט זה ולכן אני רואה צורך להבהיר: אינני אומר ששום ענן ציבורי לא נותן תשתית מואצת GPU (במקרה של אמזון ומיקרוסופט – Tesla ובמקרה של גוגל – TPU). כולם נותנים שרות SAAS כזה או אחר ל-ML/DL מואצים, אבל זהו שרות SAAS. למי שמחפש פתרון VM או קונטיינרים נטו שבהם הוא יכול להשתמש בפשטות ב-tensorflow-gpu עם PIP ועם הקוד שלו – זה כרגע למיטב ידיעתי והבנתי – לא קיים.

תכירו את Kubevirt

הערה: פוסט זה כבר אינו רלוונטי. הוא שוכתב מחדש ונמצא בקישור הזה.

אתחיל ב"וידוי" קטן – אני מאוד אוהב (ומחפש – אם ידוע לכם) פרויקטים גדולים וארוכי טווח. בעקבות פוסטים שפרסמתי כאן בבלוג, החלו להיווצר מספר קשרים עם חברות המעוניינות להעביר מאות מכונות VM לקונטיינרים (וכן, כמעט תמיד עולה השאלה אם יש סקריפט אוטומטי לעשות דבר כזה. אין חיה כזו) ובמקרים רבים אותם מתעניינים רוצים להעביר הכל (במשך הזמן) לקונטיינרים.

כאן בדיוק מגיע החלק שאני לא אוהב לעשות רק שאין ברירה – להחזיר את הלקוח למציאות, אותה מציאות שאומרת שאי אפשר להעביר כל פיפס לקונטיינר. לעיתים צריכים "לפרק" VM אחד לכמה וכמה קונטיינרים, לעיתים זה כלל לא אפשרי (כשה-VMמחובר לחומרה כלשהי, כשהקונטיינר משתמש ב-Kernel modules), כשה-VM הוא בכלל Appliance סגור ובעוד מקרים רבים נוספים.

לכן תמיד חשוב לזכור. קונטיינרים זה טוב, אפילו מעולה, אבל מכונות וירטואליות ישארו איתנו תמיד.

אחת הבעיות שנוצרות מהכנסת קונטיינרים ומערכת ניהול/אורקסטרציה (כמו Kubernetes, OpenShift, Docker-swarm ואחרים) היא שמעתה צריך לנהל 2 מערכות שונות. האחת לניהול השרתים הוירטואליים שלכם (Hyper-V, vSphere) ואחד לניהול הקונטיינרים שלכם ולמרות שברמה העקרונית שתיהן מרימות דברים שהם מופרדים (קונטיינרים, VM), יש תהום של הבדלים ביניהם:

ב-Kubernetes הרשת מנוהלת בצורה אחרת לגמרי
כל עניין ה-Clustering הוא משהו שונה וחדש שלא קיים בשום פתרון וירטואליזציה
דיסקים בכלל מוגדרים בצורה שונה ואין אפשרות לנהל את ה"דיסקים" בפתרון כמו Kubernetes (להגדיל, להקטין דברים שקיימים)
שיטת העבודה עם Kubernetes (ו-OpenShift) היא בכלל שיטה "הצהרתית" (כלומר אתה מצהיר מה אתה רוצה שיקרה, המערכת עובדת על לקיים את רצונך. Genie כזו 🙂 ).

יחד עם זאת, לא היה נחמד יותר להשתמש ב-Kubernetes (או OpenShift או CAAS של SuSE)?

ובכן, יש פרויקט חדש של רד-האט שעובד בדיוק על הדברים הללו. הוא לא לפרודקשן והוא לא יפעיל לכם מכונות וירטואליות של Hypervisor מסחרי (בשלב זה, בהמשך יהיה אפשר לתחזק/להגדיר מכונות של vSphere מכיוון שהפרויקט משתמש בספריית libvirt). זה רק בשלבי תכנון וקידוד ראשוניים.

תכירו את Kubevirt.

הרעיון של Kubevirt הוא די פשוט: בתוך Kubernetes יש דבר שנקרא CRI (ר"ת Container Runtime Interface). פרויקט oVirt מרחיב את ה-CRI ואת Kubernetes עצמו כך שיוכל להפעיל גם מכונות וירטואליות כאילו מדובר בהפעלת קונטיינרים. בד"כ ע"מ ליצור POD עם קונטיינר, אנחנו יוצרים קובץ בפורמט YAML (או JSON, בהתאם להעדפות), וכאן הדברים יהיו דומים. הנה דוגמא לקובץ YAML כזה.

אם נשתמש ב-kubevirt עם קובץ ה-YAML הזה, תקום לנו מכונה וירטואלית קטנה (64 מגה זכרון) והדיסק שלה יהיה iSCSI. כך נוכל לערב בין קונטיינרים למכונות VM, לפי הצורך.

כפי שציינתי, פרויקט זה עדיין בחיתולים, יש צורך לפתור דברים רבים (כרטיסי רשת, דיסקים יותר "אמיתיים", Scale וכו') – אבל הוא בהחלט מעניין. אם אתם רוצים לראות הדגמה של הפרויקט ויש לכם מערכת לינוקס על מחשב דסקטופ או לאפטופ (לא VM), תוכלו להקים אותו (או לצפות בהדגמת וידאו) כאן.

לאלו שמעוניינים להבין מה קורה מאחורי הקלעים, הוידאו הפעם מכנס KVM פורום יוכל לסייע:

על תשתיות IT והקמת פרויקטים מבוססי לינוקס ב-Enterprise

נניח שאתם שוכרים את שרותי להקמת שרת אפליקציה לינוקסי כלשהו. לא חשוב מהי האפליקציה. סביר להניח שאקבל מכונת VM כלשהי עם הפצת לינוקס שאתם עובדים עליה. ברוב המקרים, סביר להניח שאני אצטרך חיבור אינטרנט כדי להוריד חבילות נוספות מעבר למה שקיים ב-ISO image של הפצת הלינוקס שבחרתם. לפעמים זה חבילה או 2 ולפעמים – מאות חבילות. לבקש שיורידו לי חבילה X זה לא פתרון כי לכל חבילה יש חבילות שכנות שנקראות "תלויות" (Dependencies), כך שלשם ביצוע המשימה, אני צריך את החיבור לאינטרנט, ולפעמים גם ביטול זמני של DLM ודברים כאלו שלא מאפשרים לחבילות בלינוקס לרדת.

בחברות של כמה עשרות או מאות עובדים, הסיפור די פשוט: יושבים עם מי שאחראי על האבטחה או ה-Firewall בחברה, מסבירים מה הצרכים (ואם צריך, מדגימים), החיבור נפתח, מורידים ומבצעים את ההתקנות ובסוף ההתקנה סוגרים בחזרה את הכל. לא ביג דיל.

אבל כשזה מגיע לחברות מאוד גדולות, כמו חברות בטחוניות, בנקים, ביטוח וכו' – הסיפור הרבה הרבה יותר מורכב, לפעמים צריך לקיים ישיבות, להעביר טפסים, להסביר שוב ושוב – עד שמקבלים את פתיחת ה-Firewall הזמנית כדי להוריד את החבילות ובמקרים רבים – אף אחד לא אוהב את זה. אחד התירוצים לסירוב פתיחת Firewall לאותה מכונה זה "תוריד מראש ותביא", רק שבמקרים רבים פתרון כזה אינו רלוונטי הואיל ובקונפיגורציות מסויימות יהיו מצבים שנצטרך עוד חבילות (כמו במקרים שבהם יש צורך במאגר חבילות [Repository] שאין אותו בחברה ואז חוזרים על הסיפור מחדש). אפשר להביא את הכל בדיסק נייד, נכון? אבל אז יש צורך לחבר ב-USB ואסור לחבר שום דבר ל-USB בלי ש"ילבינו" את זה קודם ולך "תלבין" דיסק קשיח שמפורמט בלינוקס..

בלינוקס, ולא חשוב איזו הפצת לינוקס, עניין החבילות שונה לחלוטין מ-Windows (אם כי ב-Windows השינויים בחבילות גם נכנסים לאט, כמו חבילות שמתקינים עם Powershell). מאגרי חבילות לדוגמא במקרים רבים לא יורדים מאיזה שרת ספציפי מסוים בחו"ל. במקרים רבים, פקודת ההורדה (yum ב-CentOS או Red Hat לדוגמא) דוגמת מהירת גישה ממספר שרתים שונים באינטרנט וגם במהלך ההורדה, אם לדוגמא חבילה מסויימת לא קיימת בשרת מסוים, ההתקנה אוטומטית "קופצת" לשרת אחר (בכתובת שונה) ומורידה את החבילות משם. אם תרצו לאחר יותר מיומיים שוב להוריד חבילות, מערכת ההתקנה שוב תדגום מהירות של מספר שרתים ויכול להיות שתבחר שרת mirror אחר כדי להוריד, כך שפתיחה ב-Firewall לכתובת URL אחת לא תסייע, מה עוד שבמקרים רבים כתובת ה-URL משתנה עם redirect ואז שוב ה-Firewall חוסם.

אז כן, הפצות לינוקס ו-Firewall בכל הקשור להתקנת חבילות – הם לא החברים הכי טובים.

מה ניתן לעשות?

ההמלצה שלי לחברות גדולות זה להקים שרת (אפשר גם שרת ישן וגם דסקטופ עם מעבד i3 יספיק עם 4 ג'יגהבייט זכרון, כל עוד מדובר על עשרות מכונות VM שיקבלו את החבילות) עם 2-3 דיסקים גדולים (SATA פשוטים של 4-8 טרהבייט, לא צריך Enterprise) ב-RAID 1 ועם 2 חיבורי רשת, רגל אחת תהיה מחוברת החוצה ורגל אחת פנימה. השרת שנקים יהיה בעצם שרת Mirror פנימי לחברה עצמה, ובשרת נריץ מספר סקריפטים שיתחברו אחת ליום לכל מיני מאגרי חבילות ויקבלו את כל החבילות של אותה הפצת לינוקס לגרסאותיה השונות. השרת מתעדכן מדי יום (לעיתים פעמיים ביום) בחבילות וכל החבילות של ההפצות יורדות ומסונכרנות עם שרת Mirror אחר או שרת Master.

אחרי שהקמנו את השרת הזה, נגדיר את השרתים הפנימיים שלנו לקבל עדכונים רק משרת ה-Mirror הפנימי שלנו (כמובן, אם יש בחברה אלפי שרתי לינוקס, PC פשוט לא יספיק ויכול להיות שיהיה צורך להקים זאת על מספר מכונות VM כאשר כל המכונות מקבלות את הקבצים משיתוף NFS ויהיה Load Balancer שיפנה את הדרישות למכונות השונות). כל החבילות חתומות כך שזה יכול לשמח את מחלקת אבטחת המידע.

כך, כשיש צורך להקים את אותו שרת אפליקציות, יש סיכוי גדול שלא נצטרך לצאת מחוץ ל-Firewall כדי להתקין את החבילות הנוספות (כמובן שיש מקרים חריגים, כמו שימוש ב-GIT כדי להוריד חבילות שמתארחות בחוץ) וניתן יהיה גם לעדכן את השרתים בחבילות עדכון החדשות מבלי להעמיס על החיבור לאינטרנט ע"י כל מכונות ה-VM.

לסיכום: הקמת Mirror מקומי יכולה לעזור המון – כשצריך להקים מכונה חדשה, כשצריך להתקין אפליקציות חדשות, וכשצריך לעדכן עדכוני אבטחה ובאגים שתוקנו בחבילות החדשות. גם כשעוברים גירסת הפצה, אם היא קיימת ב-Mirror המקומי, הרבה יותר מהיר יהיה להקים זאת מה-LAN במקום להוריד קבצי ISO מהאינטרנט.

כמה מילים על GlusterFS

קשה לדמיין היום חברות ללא פתרונות Storage. יש חברות שקונות את הפתרונות של היצרנים הגדולים כמו IBM/NetApp/EMC או פתרונות בינוניים של Dell ו-HPE וכמובן פתרונות אחרים כמו Kaminario ועוד.

אולם במקרים רבים יש גם צורך בפתרון סטורג' שאינו עולה 7 ספרות. לעיתים אנחנו מעוניינים להריץ פרויקטים לבחינת דברים מסויימים, לפעמים אנחנו מעוניינים לתת פתרון סטורג' לקבוצות פיתוח מסויימות ואיננו מעוניינים "לזרוק" באותם מקרים כמות סטורג' – במיוחד כשמדובר בפתרונות יקרים שעדיף שיהיו מנוצלים לטובת פרודקשן ופחות לטובת טסטים.

במקרים כאלו יש בד"כ יש סוגי פתרונות גנריים:

רכישת קופסת NAS מחברות כמו QNAP, Synology ואחרות. עם קופסאות כאלו, ההגדרות הן פשוטות, המערכת תשלח לך התראות אם יש בעיה, ולאחר שהגדרת את הדברים כל מה שנותר לעשות זה להגדיר למשתמשים חיבור לאותו NAS. החסרון בשיטה זו הוא שאם הקופסא קורסת מסיבה כלשהי (זכרון, רשת, לוח אם, ספק כח) – אותה קבוצת משתמשים תהיה מושבתת עד לתיקון הקופסא.
הסבת שרת ישן בכך שנכניס לו דיסקים ונחבר לבקר RAID מקומי, מכניסים זכרון, ומקימים שרות File Storage כלשהו בהתאם לפרוטוקולים שאנו רוצים (NFS, CIFS, iSCSI וכו'). זהו פתרון שמצריך ידע בלינוקס שעובד בד"כ לא רע. החסרון – אם אין לכם ידע בלינוקס, תצטרכו מישהו שמבין ולשלם לו בנפרד ובנוסף – גם כאן, אם יש בעיית חומרה (שאינה דיסק) – המערכת מושבתת עד שהיא תתוקן.

אז מה עושים שצריכים שרידות או שרוצים לגדול?

חברות כמו QNAP ו-Synology ישמחו למכור לכם קופסאות שרתים בגודל 2U (בד"כ) בצמד כך שתוכלו לעבוד במצב Cluster אקטיבי/פאסיבי או אקטיבי/אקטיבי תמורת אי אלו אלפי דולרים נוספים. בפתרון השני שתיארתי לעיל אפשר לעבוד עם פתרונות כמו DRBD ו-PaceMaker/Corosync על מנת לקבל את אותה תוצאה כמו הפתרון המסחרי, אבל הבעיה הגדולה ב-2 הפתרונות היא שלא ניתן לגדול מבחינת הוספת עוד שרתים, כלומר אפשר לעשות Scale Up (הוספת JBOD, דיסקים, זכרון, ואולי גם להוסיף כרטיס רשת או מעבד, תלוי במכונה), אך לא ניתן לבצע Scale Out – כלומר לגדול ממצב של 2 מכונות למצב של 3, 4 ומעלה כאשר כולן משתתפות באותה משימה.

כאן בדיוק GlusterFS נכנס, כאשר הוא נותן פתרון כפול: גם שרידות (החל מ-2 מכונות) וגם גדילה ל-3 מכונות ומעלה.

מערכת GlusterFS, בניגוד למערכות כמו CePH אינה מתערבת ב-File System שלך. רוצה לבנות שרת עם כרטיס RAID וכמות דיסקים ב-RAID-5/RAID-6/RAID-10/RAID-1 וכו'? אין שום בעיה. תגדיר, תפרמט, תבצע Mount וזהו. רוצה לעבוד עם ZFS? תכין Pool ו-DataSets שיהיה להם Mount Point וזהו. מערכת ה-GlusterFS רוצה את ה-Mount point כנקודת התחלה. מה קורה מתחת? לא מעניין אותה.

עם GlusterFS, החל מהרגע שיש לנו Mount Points, מאותו רגע ה-Mount Points בשבילה זה דיסק קשיח שב-GlusterFS נקרא "Brick" (לבנה), ועם ה"לבנים" הללו אנחנו בונים Volume, וכאן אנחנו צריכים להחליט איך אנו בונים Volume בהתאם לכמות המכונות. האם אנו רוצים רק רפליקציה בין 2 מכונות או שאנחנו רוצים משהו שיפיץ את הנתונים בשרתי הקבצים השונים (מעל 3)? יש 9 אפשרויות לכך וניתן לקרוא עליהם כאן.

אחרי שיצרנו את ה-Volume (תמיד ניתן להגדיל אותו ולהוסיף Bricks נוספים) אנחנו צריכים להחליט דרך איזה פרוטוקול אנו משתפים את הנתונים החוצה, כמו NFS, CIFS, iSCSI, S3 ועוד, ואנחנו משתמשים בכלים השונים שתומכים באותם פרוטוקולים כדי לשתף את ה-Volume. זהו אותו Volume ש-GlusterFS מנהל עבורנו כך שכל דבר שנכתוב או נקרא – קיים בכל השרתים לפי הגדרות ה-Volume שהגדרנו. מבחינת הכלים שמממשים את הפרוטוקולים, אין להם מושג ירוק מה זה GlusterFS.

ומה עם שרידות? אנחנו נשתמש ב-PaceMaker/Corosync שיתנו לנו את השרידות, נוכל להוסיף כתובת IP שנותנת לנו גישה לאחת המכונות ב-Round Robin וכשהשרת שפנינו אליו נופל, המשתמשים "יוזזו" למכונה אחרת. אנחנו גם נוכל להשתמש ב-Round Robin ב-DNS (או דרך Load Balancer אם יש לכם) כך שכל ה-Clients ימשיכו לקבל את אותו שרות, גם אם שרת כלשהו מהחבורה נופל.

יש ל-GlusterFS עוד תכונות רבות ומקומות רבים נוספים שאפשר להשתמש בו, כמו בקונטיינרים, Jenkins והמערכת כל הזמן מתפתחת, כך שמרוויחים ממנה דברים רבים נוספים.

בוידאו קליפ הבא אני מסביר בקצרה על GlusterFS וכן מדגים אותה על 2 שרתי לינוקס + מכונת לינוקס שמשמשת כ-Client.

https://www.youtube.com/watch?v=0yo2nJcF9N8

על נקודות חשובות בעת מעבר לענן

במסגרת בלוג זה כתבתי בעבר כל מיני מאמרים על מעבר לענן, כמו פוסט זה על מעבר לענן מבחינה כספית, נקודות חשובות, שאלות ותשובות, שרידות ועוד (אתם יכולים למיין מצד שמאל לפי הקטגוריות). הפעם הפוסט מיועד יותר לאחראים על צוות ה-IT או ראש צוות ה-IT ובקיצור – ברמה של יותר החלטות, פחות Hands on.

בפוסט זה אני אעלה מספר נקודות ואתייחסן אליהן.

שרותי SAAS כחלק ממעבר לענן
SAAS (כלומר Software As A service) זה דבר מעולה, בתנאים ובדברים מסוימים. צריך לשלוח עשרות אלפי מיילים? יש כמה ספקי SAAS וסביר להניח שספק הענן שתבחר (טוב, למעט Azure לפחות ממה שידוע לי) שישמחו להציע לך שרות כזה. אם תיקח עצמאי שיקים לך דבר כזה, זה יעלה לך לא מעט, ובנוסף יש צורך לתחזק זאת ברמה שבועית או פחות (RBL, Black List ושאר צרות שמגיעים עם זה), כלומר במקרה כמו המקרה הנ"ל – השימוש ב-SAAS הרבה יותר זול מבחינת עלות ראשונית (ואולי גם בהמשך, תלוי בכל מיני פרמטרים) והוא שרות מוצדק.

לעומת זאת, אם לדוגמא אתה צריך שרות כמו MySQL או PostgreSQL בתצורה כמו Master ו-2 Slaves שיהיו מותקנים באזורים זמינים (Availability Zones במושגים של AWS), יהיה לכם יותר זול להקים זאת בעצמכם עם MariaDB (ו-Galera) לדוגמא, מכיוון שאתה יכול לבחור איזה גודל מכונה שתרצה (ולא רק מה שיש מבחינת SAAS), וגם התחזוקה עצמה אינה מסובכת. הבעיות הנפוצות ביותר שקיימות עם SQL (ולא חשוב איזה SQL) הם בד"כ השאילתות שנכתבות ע"י צוות הפיתוח וחוסר אופטימיזציה, וכאן שרותי SAAS לא יעזרו הרבה כי בסופו של יום – יותר קל וזול לתקן שאילתות מאשר להוסיף 20 שרתי רפליקציה ל-SQL.

מה שמוביל לנקודה הבאה..

תלותיות בענן ספציפי
אם יש לכם חדר שרתים, אני מזמין אתכם לעשות בו סיבוב (אם יש לכם זכרון טוב, אז רק תיזכרו בו 🙂 ). סביר להניח שנמצא שם שרתים מחברות שונות, קופסאות Appliance שאינן בשימוש, מערכות מחשב שאינן בשימוש ודברים שהוחלפו גם כשהציוד הישן עדיין תקין.

מדוע יש דברים שונים? כי בחלק מהמקרים ה-CTO הוחלף והוא החליט לבחור בחברה אחרת, בחלק מהמקרים חוזה השרות לציוד היה יקר מדי או שחלקי החילוף היו יקרים מדי ובחלק מהמקרים הציוד הושבת כי היבואן פשוט רגל או שאין מי שיתחזק את המערכות הנ"ל והחברה נאלצה לעבור לפתרון אחר.

אותו דבר יקרה עם עננים ציבוריים. זה לא שאלה של אם, זו שאלה של מתי. נניח בחרתם לעבור לענן של אמזון, קיבלתם כמות קרדיטים יפה והתחלתם להעביר מכונות VM ו/או להשתמש בשרותי SAAS של ספק הענן. אחרי שנה או שנתיים, כשהקרדיטים אזלו (או פג תוקפם – אם לא השתמשתם בכל הקרדיטים והגיע זמן שפג תוקפם, כל הקרדיטים נעלמים) יגיע לדוגמא נציג של גוגל ויתן לחברה הצעה-שאי-אפשר-לסרב-לה, סביר להניח שההנהלה תקבל החלטה לעבור ענן.

מבחינת מעבר ענן, הדבר הכי קל להעביר זה מכונות VM. מקימים רשת וירטואלית אצל ספק הענן החדש, מייצאים את ה-VM מהספק הישן, מייבאים אצל הספק החדש ומתחילים לעבוד. מה עם שרותי ה-SAAS שהחברה משתמשת אצל ספק הענן הישן? כאן בד"כ נמצא הכאב ראש המרכזי להעביר את הדברים הללו וזה החלק שיקח הכי הרבה זמן (כדי לבצע שינויים בקוד הפנימי ובסקריפטים).

מה שמוביל לנקודה הבאה..

סקריפטים, קוד ואוטומציה
כשיש לנו תשתית פנימית שנמצאת בחדר השרתים, סביר להניח שצוות ה-IT יכתוב במהלך הזמן עשרות או מאות סקריפטים (ב-PowerShell, Bash, Python, Ruby וכו') על מנת להריץ דברים מסויימים כמו תהליכים מתוזמנים (Cron), ניקוי ומחיקת קבצים ועוד עשרות דברים שונים.

בענן הציבורי לעומת זאת, לרשותכם עשרות או מאות שרותי SAAS שונים וכל אחד מהם צריך הגדרות שונות על מנת שיפעל ויבצע מה שהשרות צריך לבצע, ובמקרים רבים הדבר שנעשה ע"י הצוות הוא כתיבת סקריפטים שיעשו את הדברים או שמכניסים את הקוד לאפליקציה שכותבים שרצה לדוגמא ב-Back end, וכאן בד"כ ישנם 2 בעיות:

במקרים רבים לאבטחת המידע לא ניתנת החשיבות המספיקה ובמקרים רבים הסקריפטים מכילים מפתחות של החברה, מה שעלול להוביל למצב שאם סקריפט דולף (או חמור מכך – המפתחות דלפו) – מישהו ישתמש במפתחות ליצור מכונות או שרותים שהחברה תשלם עליהם (וזה קרה בעבר לגוף גדול). בנוסף, שרותי SAAS שונים מצריכים הגדרות נוספות לשם אבטחת מידע, מה שלא תמיד מקבל מספיק יחס מבחינת הכותבים, מה שיוצר מצבים לא נעימים.
אחד הדברים הכי חשובים להכניס ולהטמיע בחברה הם כלי אוטומציה או כלים לעבוד עם הענן, כלים שהם ידועים במקום להמציא את הגלגל. כך לדוגמא, עבודה עם Terraform או כלי אוטומציה כמו Ansible, Puppet, Chef הם דרכים הרבה יותר טובות כדי לבצע מה שצריך, מכיוון שכלים אלו כוללים כבר תמיכה ב-API החדש של ספק הענן (בד"כ יש צורך בעדכון גירסת הכלי ושינויים קטנים בקוד שנכתב תוך שימוש בכלי על מנת לקבל את הפונקציונאליות החדשה), וכלים כאלו נותנים גם תמיכה יותר טובה בהצפנת מפתחות, קבלת פלט מסודר בהרצת הדברים ועוד. אלו דברים שהרבה יותר קשה לתחזק בקוד ללא אוטומציה שנכתב כולו בחברה.

היתרון הכי גדול של אוטומציה הוא מבחינת עובדים. אם לדוגמא קלטתם עובד חדש, אתם יכולים לבדוק בראיון שהוא מכיר את כלי האוטומציה שאתם עובדים איתו ואם כן, אז הזמן שהעובד החדש יצטרך להשקיע כדי לעבוד בצורה שוטפת עם הכלים והדברים שנכתבו עם אותו כלי – הוא קטן בהרבה בהשוואה לסקריפטים וקוד אחר שנכתב פנימית, כי אז הוא יצטרך להשקיע כמה שעות או ימים כדי לראות מה הקוד בכלל עושה.

מה שמוביל לנקודה הבאה…

אימוץ טכנולוגיות חדשות
הנה אחד הדברים שאני שומע: "אנחנו מעוניינים שתקים לנו את הדברים בקונטיינרים, אנחנו רוצים גם לעבוד ב-CI/CD עם Jenkins ושהכל יהיה עם Auto Scaling".

לי אישית, אין לי שום בעיה לתת את השרות הזה, בין אם בעבודה עם ECS, עם Kubernetes, עם Swarm או Kubernetes ואין לי גם בעיה לעבוד עם Jenkins. זו לא הבעיה. הבעיה בד"כ היא מה קורה עם הצוות שלך. כל הכלים שציינתי לעיל מורכבים מאוד (ועוד לא דיברנו על שרותי ה-SAAS השונים שספק הענן מציע והחברה רוצה להשתמש בהם).

לכן, בד"כ ההמלצה היא להכיר ולעבוד אחד אחד. רוצים ש-Jenkins יקים עבורכם קבצים (Build) שמגיע ממערכת GIT? קודם תכירו את זה, ואחרי שיש לצוות ידע, נמשיך לקונטיינרים, נכיר את המושגים השונים ונתחיל להעביר לאט את הדברים לשיטה החדשה. "לזרוק" על הצוות ערימת טכנולוגיות מבטיחה שדברים יזוזו לאט, עם המון באגים, ואבטחת מידע ברמה נמוכה. אלו דברים שלוקחים זמן ולעניות דעתי – שווה להשקיע את הזמן הזה. זה שאני (או עצמאי או חברה אחרת) יקים את הדברים וזה יעבוד – זה נחמד, אבל אם הצוות לא מכיר כלום, יהיו המון בעיות.

לסיכום: מעבר לענן הוא טוב, בתנאים מסויימים, אבל חשוב לשים לב לדברים שונים שלא רק יעכבו את המעבר, אלא גם לצורה ולדרך המעבר. לא עושים את הדברים תוך יום או יומיים, תמיד מומלץ שיהיה מישהו חיצוני שהצוות יוכל להתייעץ איתו ויתן לכם תמיכה (וחשוב שאותו מישהו יכיר גם תשתית On Premise וגם ענן, הנקודה הזו קריטית כשעוברים, כמו במקרים רוצים להעביר מכונות VM עם DVSwitch לענן… סיפור מההפטרה).

כשצריכים VPN טוב ובחינם

אם תשאל היום כל אדם או גוף מקצועי שמבין באבטחת מידע כיצד לבצע חיבור למחשבים או משאבים מרוחקים בצורה מאובטחת, הדבר הראשון שימליצו לך זה על VPN. כיום כל מחשב בעל כתובת IP חיצונית חוטף סדרות של סריקות מ-1001 גורמים וכל פורט שמתגדלה כפתוח נעשים עליו נסיונות חיבור, לעיתים נסיונות בודדים ולפעמים עשרות (או יותר) בשניה. אם אתם רוצים לראות זאת "בשידור חי" הקימו באחד מספקי הענן הציבוריים מכונת לינוקס קטנה עם SSH פתוח ועקבו אחרי קבצי הלוג, תהיו בטוחים שתוך שעות ספורות יהיו כמה סקריפטים שינסו להתחבר אליכם.

לכן, חיבור VPN הוא חשוב ורוב העסקים והחברות רוכשים קופסאות Appliance (או VM) של VPN מיצרניות מוכרות כמו Cisco, Fortinet, Juniper, Check Point, Palo Alto ועוד רבים אחרים. לאלו שמעוניינים בחיבורים בודדים, יש את ה-OpenVPN שמאפשר עד 2 חיבורים סימולטנית ללא תשלום, וניתן כמובן לרכוש רשיונות נוספים. אפשרות נוספת בקוד פתוח היא StrongSwan שמאפשר חיבוריות בין שרת VPN לכל מכונת לינוקס/מק/Windows.

אפשרות פופולרית חדשה שקיימת נקראת Wir eGuard ולמרות ש-Wire Guard אינו מתאים להחליף VPN כ-Client/Server עדיין (אין עדיין Clients ל-Windows ומק אם כי הוא יכול לשמש כ-Client/Server בין מערכות לינוקס), הוא יכול לסייע במקום אחר שהוא מאוד חשוב.

נניח ויש לנו מספר שרתים בחוות שרתים ביפו, וישנה קבוצה של עובדים שיושבים בחיפה שצריכים להתחבר לאותם שרתים. חיבור בשיטת ה-Client/Server לכל מחשב שיושב בחיפה למחשבים שיושבים ביפו אינו פתרון יעיל מכיוון שעדיף חיבור שיוצר מעין "LAN" (או ליתר דיוק: WAN) שרץ בעצם על ה-VPN, ואז בעצם אנחנו מחברים בשיטה שנקראת Site to Site VPN. כך לדוגמא עובדות חברות שיווק רבות שיש ברשותן סניפים, כאשר בכל סניף יש מספר מחשבים מקומיים.

כל היצרנים המסחריים מציעים כמובן במסגרת חבילת ה-VPN גם שרות Site to Site (או בקיצור S2S, יש כאלו שמחליפים זאת ב-StS), אך במקרים רבים השרות הנ"ל כרוך בתשלום נוסף, וכאן ל-WireGuard יש יתרון גדול.

תוכנת ה-WireGuard נכתבה בצורה כזו שהיא מפיקה לקחים מפתרונות VPN ישנים יותר (ה-WireGuard זמין בצורה יציבה בערך שנה וחצי) והיא תומכת ב-cryptographic primitives ידועים כגון: Curve25519, HKDF, ChaCha20, Poly1305, BLAKE2s, SipHash24 (אפשר לראות מה כל אחד משמש כאן). בנוסף התוכנה כתובה בצורה יעילה וכל הקובץ הבינארי שוקל … 4 קילובייט כך שטווח התקיפה הוא מאוד קטן (נסו להשוות לכל תוכנת VPN אחרת), הוא רץ ברמת Kernel והביצועים שהוא נותן עוקפים פתרונות אחרים בקוד פתוח (כפי שאפשר לראות כאן), להלן גרפים לדוגמא:

מה לגבי התקנה? היא קלה מאוד ואפשר למצוא עשרות דוגמאות לכך שתוך דקות ספורות ניתן להקים את 2 הנקודות (או יותר) בין החיבורים. כאן לדוגמא חובבי אובונטו יכולים לראות כיצד ניתן להקים את ה-Wireguard.

אני מאמין ששום חברה מסחרית לא תזרוק את הפתרון המסחרי שלה לטובת WireGuard, אולם יש לא מעט עסקים קטנים ופרויקטים שמעוניינים בחיבוריות כזו. עם WireGuard אפשר להקים פתרון כזה תוך זמן קצר (בין אם מדובר בענן ציבורי או בתשתיות אחרות), ולכן אני ממליץ לקרוא את החומר על התוכנה. אגב, למי שלא מאמין כזה זה פשוט להקים את ה-WireGuard, הנה קליפ שמדגים זאת:

https://www.wireguard.com/talks/talk-demo-screencast.mp4?_=1

אז אתם רוצים ללמוד על קונטיינרים

אני רוצה להתחיל את הפוסט במשהו שאמרתי למפתחים בחברה גדולה (שאינה חברת תוכנה): יכול להיות שאינכם משתמשים כיום בקונטיינרים, אבל מחר, מחרתיים, אולי עוד שנה ואולי מעט יותר – אתם תעברו להשתמש בקונטיינרים וה-Push לעבור לקונטיינרים יגיע מכל מיני כיוונים, אם זה מצד יצרני מערכות הפעלה (מיקרוסופט, רד-האט, SuSE, סאן/אורקל), אם זה מהמנמ"ר או מנהל ה-IT הראשי שיבינו שעל אותה תשתית שמריצה כיום את האפליקציות אפשר להריץ יותר אפליקציות ומכל מיני כיוונים אחרים – זה יגיע בסוף. קונטיינרים זה לא משהו שקשור לטרנד (זה קיים בתצורות שונות כבר 30 שנה, תשאלו את IBM, ואת Sun לשעבר) – זה קשור לניצול תשתית בצורה טובה יותר, לחסכון בעלויות (כשאתם משתמשים בתשתיות של ספקי ענן/פלטפורמה ציבורית) ובקיצור – זה לא משהו שאולי תעברו אליו, זו שאלה של מתי תעברו לזה. קונטיינרים אינם מחליפים תשתית וירטואליזציה, הם משתמשים באותה תשתית וירטואליזציה קיימת כך שאין צורך להחליף תשתיות.

אבל לימוד לגבי קונטיינרים שונה באופן די משמעותי מדברים אחרים.

הבה ניקח שפה כמו Python. נניח שאתם רוצים ללמוד את השפה. אתם לוקחים ספר, אולי קורס וידאו אונליין ואתם מתחילים לאט לאט ללמוד איך לבנות מערכים, מחרוזות, איך להדפיס למסך, איך לקרוא ולכתוב קבצים ועוד דברים רבים. בשביל לנסות את הדברים ולכתוב בעצמכם, אתם תתקינו Python על מערכת ההפעלה החביבה עליכם (בלינוקס ובמק זה מובנה) ואתם תתחילו לעבוד עם כל עורך טקסטים כדי לבנות את קבצי ה-Python ולאחר מכן להריץ אותם בעזרת פקודת python פשוטה. מאוחר יותר שתרצו לבנות פרויקטים ב-Python (ובעצם כמעט בכל שפה אחרת) אתם תשתמשו ב-IDE כלשהו שיעשה לכם את החיים יותר קלים. אם אתם עובדים בצוות, אז סביר להניח שתשתמשו ב-GIT כדי לאחסן את הקוד (ובוודאי ה-IDE יתמוך ב-GIT כדי להקל על העבודה). בקיצור – אם אתה מכיר Python, את עניין העבודה בצוות ושימוש בכלים שונים או ב-API שונים תוכל ללמוד תוך זמן קצר. אף אחד לא יסרב לשכור אותך אם אינך מכיר API זה או אחר או כלי IDE זה או אחר.

עם קונטיינרים לעומת זאת .. הדברים שונים. (בפוסט זה אני אתייחס לקונטיינרים וכו' כשהם רצים על תשתית שלכם מקומית או על מכונות EC2, ולא ECS של אמזון או GKE של גוגל). עם קונטיינרים יש לנו 2 (או 3) "שכבות שונות".

הדבר הראשון שאתם צריכים להכיר, זה: מה זה קונטיינר? את העניין שקונטיינר הוא בשום פנים ואופן לא מכונה וירטואלית (VM), את העניין של מה זה DockerFile (או docker compose – כל אחד והעדפותיו… לא שופט), מהו Image, איך הוא נוצר, מהם 2 מצבי הרשת שיש לקונטיינרים, איך קונטיינרים מתקשרים בינם לבין עצמם ובינם ל-Host, מהם "שכבות" ה-File-system בקונטיינרים, שימוש ב-Container Registry, אבטחת קונטיינרים ויש עוד כמה וכמה נושאים שצריך ללמוד בכדי להכיר טוב קונטיינרים. כמו שאתם יכולים להבין, לא מדובר במשהו שיושבים אחה"צ או באיזה ערב אחד בבית ולומדים במכה אחת. תצטרכו לזה כמה ימים כדי להכיר זאת – והכרת הקונטיינרים היא חובה לכל איש Devops או לכל מי שיבנה קונטיינרים בחברה.

אחרי שלמדנו את הבסיס על קונטיינרים, אנחנו נגלה שהמערכת (כמו Docker) שמריצה את הקונטיינרים היא מערכת די "טיפשה". היא לא יודעת לצוות כמה קונטיינרים ביחד, היא לא יודעת לעשות Load Balancing, היא לא יודעת לעשות Scaling, היא לא יודעת להפעיל שרידות אם קונטיינר נפל והיא לא יודעת לעשות דברים רבים – מהסיבה הפשוטה שמערכת כמו Docker לא בנויה לזה. בשביל זה אנחנו צריכים את השלב השני.

השלב השני הוא מה שנקרא מערכת ניהול Scheduling – זו בעצם תהיה המערכת שתעשה מה שתיארתי לעיל והרבה יותר, וזו מערכת שמשתשמת ב-Docker כדי לבצע את הדברים אך היא מוסיפה דברים רבים (שוב, כפי שתיארתי לעיל וזהו תיאור מאוד מתומצת). ישנן מערכות ניהול רבות אבל בד"כ אתם תשתמעו על Kubernetes, Docker-Swarm, ו-Apache Mesos (ויש כמובן עוד אחרות).

איזו מהמערכות כדאי ללמוד? (חשוב לשים לב – כמות הלימוד בשלב זה היא גדולה בהרבה מאשר לימוד על קונטיינרים שבשלב הראשון) זה מאוד תלוי: אם אתם לומדים זאת כחלק מהעבודה, אז כמובן שמומלץ ללמוד על המערכת שאתם משתמשים/הולכים להשתמש. אם לעומת זאת אתם לומדים בבית כחלק מתגבור הידע שלכם, אז מומלץ ללמוד על Kubernetes. ה-Kubernetes היא מערכת בקוד פתוח שמפותחת ע"י גוגל ורד-האט וכיום היא הכי פופולרית בשוק (ברגע שתפסתם ולמדתם טוב את Kuberenetes, המעבר למערכות כמו Docker Swarm הוא די קל, אם כי הוא לא כזה קל כשצריכים לעבוד עם Mesos).

הלימוד על Kubernetes הוא יותר מורכב מלימוד על קונטיינרים, אתם תצטרכו ללמוד על מושגים רבים וגם לא מעט על לינוקס, על Nodes, Pods ועוד כל מיני דברים – אבל מנסיון אני יכול לאמר – זה שווה. ברגע שמכירים את המערכת, יכולים ליצור דברים מופלאים.

השלב הבא הרבה יותר קצר והוא מצריך שתהיה לכם גישה למערכת וירטואליזציה כלשהו (גם VirtualBox יספיק לשם כך). בשלב זה כדאי ללמוד על מערכות הפעלה רזות. בלינוקס זה מערכת כמו Atomic. ה-Atomic זו מערכת הפלה מאוד רזה שנועדה להתקנה על שרתים או מכונות VM שיריצו את הקונטיינרים, את Kubernetes ועוד. זו אינה מערכת שמבוססת על DEB או RPM אלא מערכת של קובץ אחד (כך שאין אפשרות לעדכן חלק אחד בה. עדכון שלה הוא עדכון של כל המערכת והיא אינה שומרת מאומה למעט דברים מסויימים בתיקיה מסויימת). יתרונה הגדול על פני מערכות לינוקס מסורתיות הוא שמבחינת משאבים – המערכת מנצלת מעט מאוד. אם אתם משתמשים ב-Windows, אז כדאי שתכירו את ה-Nano Server שעליו ירוצו הקונטיינרים ומערכת ה-Scheduling.

סיימנו? כמעט 🙂

אחרי שתלמדו את Kubernetes, אתם תלמדו שלמערכת יש יתרונות רבים אבל יש לה גם חסרונות כמו אבטחה, עבודה בצוותים, שילוב ב-CI/CD, יצירת חיים יותר קלים למפתחים (שלא יצטרכו שוב ושוב לכתוב Dockerfile ודברים נוספים) וגם יהיה צורך להתגבר על הרעיון ש-Kubernetes בברירת מחדל לא מאפשר גלישה/גישה לקונטיינרים מבלי לשבור את הראש ולהשקיע בכל מיני פתרונות חצי אפויים (בניגוד לעבודה בענן, שם Kubernetes יכול עם פקודה אחת לתת גישה מבחוץ לקונטיינרים ולאפליקציות לקונטיינרים).

וכאן אני ממליץ על OpenShift – גירסת הקוד הפתוח (Origin) או הגירסה המסחרית. OpenShift בעצם מרחיב את היכולות של Kubernetes בכך שהמערכת עצמה מוסיפה דברים שתיארתי לעיל כמו projects, HAProxy, אבטחה עם SELinux, עבודה באופן מסודר עם Storage (תוך הפרדה של יצירת Volume ע"י מנהל המערכת ושימוש ב-Volume ע"י משתמש רגיל. משתמש רגיל אינו יכול ליצור Volume ב-OpenShift אבל מכיוון ש-Kubernetes לא ממש מכיר אבטחה, הוא מאפשר לכל משתמש גם ליצור Volume, לחרדת מנהל הסטורג' בחברה). עם OpenShift אנחנו יכולים לבנות את השרותים, קונטיינרים וכל הדברים דרך ממשק ה-WEB או דרך קבצי YAML או JSON (שוב, כל אחד והעדפותיו…), תוך שימוש במשאבים נוספים הקיימים כמו קטלוג שרותים שהוקם לחברה פנימית (דבר שלא קיים ב-Kubernetes). יתרון נוסף שיחשף בקרוב (לגבי Kubernetes ו-OpenShift) זה שבגירסה הבאה תוכלו להריץ קונטיינרים גם על Windows וגם על לינוקס על מערכת Kubernetes/OpenShift אחת.

אני מניח שאחת השאלות שישלחו אליי לאחר פוסט זה תהיה לגבי תיעוד, וכאן ההמלצה שלי היא לקחת תיעוד נפרד לכל דבר. גם על Kuberentes וגם על Docker יש תיעוד מעולה של חברת Oreilly. אם אתם רוצים ללמוד על OpenShift – התיעוד הרשמי הוא די טוב – רק אם למדתם טוב את 2 הדברים שציינתי, אחרת התיעוד שקיים לא יעזור לכם הרבה (מנסיון! מה לעשות שכשזה מגיע לתיעוד טוב, תמצאו 2 חברות שעושות טוב את העבודה: IBM ו-מיקרוסופט).

לסיכום: אם אתה רוצה להיות איש Devops, אז אתה צריך ללמוד את הדברים הללו אתמול. אם אתה לומד שפת תכנות כלשהי, הכרת קונטיינרים רק תעלה את ההערכה אליך בעת הראיון (אם תזכיר כמובן את הידע הזה בקורות החיים או בראיון..). אם אתה איש תשתיות IT, הכרה לפחות בסיסית של קונטיינרים יכולה לעזור לך בהסברה הפנימית בחברה אם לקחת/להטמיע/לרכוש תשתית קונטיינרים זו או אחרת.

חג שבועות שמח לכולם 🙂

קונטיינרים: ה"קרב" בין OpenShift ל-Docker DataCenter

בפוסט הקודם שכתבתי כאן על קונטיינרים וחברות מסחריות, ניסיתי להסביר מעט על קונטיינרים ועל המוצרים שנמכרים בארץ כאשר התרכזתי ב-2 מוצרים: ה-Docker DataCenter ומולו ה-OpenShift (גירסה מסחרית או גירסת Origin שהינה קוד פתוח) – עבור שוק ה-Enterprise. בפוסט זה אשווה קצת יותר (בצורה כללית) בין המוצרים ואנסה להסביר היכן כדאי להוציא הזמנת רכישה והיכן כדאי "לדלג".

לפני כן, קצת פרטים עליי: במסגרת העסק שלי תוכנת ה-OpenShift נמכרת, אך במקביל הח"מ נותן שרותים לחברות כמו מטריקס בכל הנוגע ליעוץ ואינטגרציה של מוצרים כמו Docker DataCenter (וגם OpenShift המסחרי או הפתוח). מטריקס גם מוכרת (אם תבקשו) את ה-OpenShift Container Platform של רד-האט, כך שלא מדובר בתחרות מול מוצר שאני מייצג "בלעדית". מעבר לכך, לראשונה אני אביא בפוסט זה מחירים אמיתיים מתוך אתרים שונים שמוכרים את המוצרים הנ"ל בחו"ל כך שתוכלו להשוות ולהחליט, במידה והחלטתם להתחיל להשתמש בקונטיינרים.

בימים האחרונים השתמשתי בגירסת ה-Trial ל-Docker DataCenter (ובקיצור: DDC), למדתי אותה, הקמתי אותה אצלי ב-LAB הקטן שלי. השתמשתי ב-Swarm שבתוכו (שזה בעצם ה-Scheduler ועוד) ובשאר הכלים שגירסת ה-Enterprise כוללת. הייתי צריך להקים כ-5 מכונות וירטואליות (Nodes) כדי שהדברים יעבדו, עוד לפני שיכלתי להקים קונטיינר אחד. בסופו של דבר, המערכת עבדה בצורה טובה, יחסית. (אם כי נתקלתי באיזה באג או 2 שמצאתי להם "עיקוף").

מבחינת מחיר: DDC אינו זול. מחיר גירסת ה-Enterprise פר Node הוא 1500$ לשנה (כפי שניתן לראות כאן, גללו לאמצע הדף). על מנת להרים מערכת Enterprise, תצטרכו לרכוש לפחות 5 רשיונות: manager, registry, cache – אלו הם חלקים שרצים כ-VM נפרדים ב-DDC, עוד Node ל-Worker (שעליו בתכל'ס רצים הקונטיינרים) ותצטרכו מינימום עוד אחד אם אתם רוצים שרידות ועמידה בעומסים. (אפשר כמובן להריץ את החלקים השונים כקונטיינרים, אבל Docker ממליצים להרים את החלקי ניהול כמכונות VM נפרדות), כלומר אנחנו מתחילים במחיר של 7500$ לשנה. כל Node נוסף – עוד $1500.

הבעיות עם DDC פחות קשורות לבאגים או תכונות, אלא בעיה כללית שיש לחברת Docker בכל מה שקשור ל-Enterprise. הבעיה הראשית שלהם מאוד מזכירה את ההתנהגות של חברת רד-האט בצעירותה: רד-האט היתה משחררת גירסת לינוקס חדשה כל שנה ושוברת את התאימות הבינארית בין גירסה לגירסה. גירסה 5 לא תאמה לגירסה 4, גירסה 6 לא תאמה ל-5, גירסה 7 היתה עולם אחר לגמרי שלא תאם לגרסאות קודמות מבחינה בינארית. כלי ניהול הגיעו ונעלמו כלעומת שבאו, ויצרני תוכנה וחומרה התעצבנו מכל המהלכים הללו והן הביעו את דעתן בשיחות מול רד-האט ובעיתונות הטכנולוגית. לקח לרד-האט במשך שנתיים להבין שהדרך הזו אינה מקובלת לא על יצרני תוכנה וחומרה, ולא על Enterprise וכך נולדה משפחת ה-RHEL (כאשר כל הפיתוחים ושבירת התאימות עברו לגירסת Fedora), וכיום RHEL ניתנת עם תמיכה ועדכונים ל-10 שנים. ב-Docker לעומת זאת, שבירת התאימות היא עניין שבשגרה לגבי מוצרי הקוד פתוח, ומה לגבי הגירסה המסחרית שחברות משלמות? אה, לזה הם מוכנים לתת עדכונים ותיקונים למשך .. שנה אחת. מי בדיוק ה-Enterprise שמוכן לקנות מוצר שיהיה לו תמיכה ותיקונים לשנה אחת בלבד ובשנה אחר כך ב-DDC תישבר התאימות? שאלה מעולה!

ב-רד האט, למודי הנסיון, הדברים שונים לחלוטין.

ברד-האט יודעים שחברות לא ששות כל כך מהר לשלם עבור מוצרים שמיועדים לסביבות פיתוח, טסטים, QA, סביבות אוטומציה וכל דבר שאינו פרודקשן, ולכן רד האט אומרת: קחו את מוצר ה-OpenShift Container Platform (ובקיצור: OSCP) בחינם או את גירסת OpenShift Origin היציבה (נכון להרגע זו גירסה 1.4, כל עוד אתה מארח את הכל על התשתית שלך או תשתית הענן שלך), רק תזכור – זה לא מקבל תמיכה! כלומר את OSCP אפשר להרים על הלאפטופ (מספיק מכונת VM אחת או על הפצת הלינוקס במכונה ללא VM) או בשרתים הפנימיים לפיתוח וכו'. מעוניין בגירסה מסחרית עם תמיכה? הנה המחירון של Grey Matter. כפי שאתם יכולים לראות, על כל Node המחיר הוא 2724 ליש"ט ואם ה-Node הוא שרת פיזי, המחיר הוא 6810 ליש"ט (זה לפני מו"מ כמובן) עם תמיכה לשנה, ויש גם מחיר ל-3 שנים תמיכה, סטנדרט או פרימיום.

כלומר אם נניח יש לך 4 מכונות VM בפרודקשן שיריצו את ה-OpenShift והקונטיינרים, ושאר המכונות הם פיתוח, טסטים וכו' ואתה רוצה שרות תמיכה מרד-האט למכונות הפרודקשן, אתה יכול לרכוש 4 רשיונות. זה בדיוק כמו שאצל חברות רבות שרתי הפרודקשן מריצים RHEL עם רשיונות ואילו שאר המכונות של העובדים, פיתוח, טסטים וכו' – מריצים CentOS.

בסופו של יום, 2 המוצרים מציעים טכנולוגיות שונות. האחת (DDC) משתמשת ב-Swarm כדי לנהל את ה-Scheduling, Load Balancing, FT וכו' ואילו השניה משתמשת ב-Kubernetes. רוצה לדעת מי יותר פופולרי? תשאל את המפתחים ואנשי ה-Devops בחברתכם מי מכיר מה, אתה תקבל תשובה מהר מאוד מדוע Kubernetes כה פופולרית (כי היא קלה להתקנה וניהול בהשוואה ל-Swarm). ה-OpenShift של רד-האט תומך בגדילה של עד 1000 Nodes, ועד 120,000 pods. במילים אחרות, עם מערכת OpenShift אחת אתה יכול תיאורתית לארח את האתרים ואפליקציות בגדלים ענקיים!

לסיכום: DDC הוא מוצר טוב, ואתה תצטרך אותו אם אתה רוצה להריץ קונטיינרים על Windows (ורק על Windows). אם לעומת זאת הכל אצלכם בלינוקס, אני ממליץ להסתכל על המוצר השני שמשתמש בתקנים סטנדרטיים, במערכת Scheduling מאוד פופולרית ושיודעת להשתלב עוד מהרגע הראשון במערכת הקיימת שלכם.

לחשוב בחיוב על העסקת עצמאים

[stextbox id="grey" caption="הערה"]הפוסט הזה נכתב בכלליות על עצמאים בתחום ההיי-טק בארץ.[/stextbox]

מי שעצמאי, בד"כ מכיר את אתר XPlace, אחד האתרים הגדולים בישראל ובעברית לעבודות עבור עצמאים. יש שם כל מיני הצעות מלקוחות שונים, כולל הצעות הזויות, חלקן בלתי חוקיות (להכין עבודות סמינריון לסטודנטים עצלנים..) ולא מעט עבודות לעצמאים שהלקוח המזמין – לא ממש יודע מה הוא רוצה. תעשה "הוקוס פוקוס" משלך ושזה יעבוד.

אחת השורות שחוזרת בלא מעט פרויקטים שמוזמנים ע"י חברות היא השורה הראשונה שמצוין בה "לא לחברות", או "לא לחברות, לעצמאים בלבד". מכיוון שאני מנוי ל-RSS שלהם, ראיתי זאת בחודש שעבר לפחות 20-30 פעם.

אני בהחלט יכול להבין מדוע חברות מעדיפות לעבוד עם חברות אחרות שמעסיקות מתכנתים, Devops וכו'. החברה שנבחרה תשיג את איש המקצוע המתאים, תחתים אותו על הניירת, הוא יגיע למשרדי הלקוח, יעשה את העבודה וילך. כשזה מגיע לתשלום – חברות רבות מציעות גם תשלומים של שוטף+60 או אפילו שוטף+90. העובד שהן שלחו לא מבצע טוב את העבודה? לא יפקפקו בהחלטתך וישלחו לך כבר למחרת מישהו אחר תוך מתן התנצלות.

בתכל'ס, יש לך שקט. מחר העובד חולה או נפצע? ישלחו מישהו אחר והעבודה תמשיך כמתוכנן.

הבעיה בכל הסצנריו שתיארתי לעיל? המחיר. כמה יותר? בניגוד למצב שאני מוכר ללקוח לדוגמא הפצת לינוקס כלשהי ואני אקבל 10-20% מהמכירה הסופית, לחברות שמעסיקות אנשי מקצוע – הרווח הרבה יותר גדול. כמה יותר גדול? בסביבות 50-150%. בנוסף, לכם אין מושג ירוק כמה הבחור שהם שולחים באמת מכיר את התחום או פשוט "מתגלח על הזקן" שלכם.

סתם דוגמא מלפני מספר חודשים: ללקוח שלי ישנה מערכת שכתובה בשפה שאינני מכיר אותה מספיק טוב ויש בקוד מספר תקלות רציניות (הוא ידע על כך מראש והוא לא לקח אותי כדי לכתוב באותה שפה אלא לדברים אחרים לחלוטין). הצעתי לו שאחפש לו ללא תשלום מישהו אחר שיעשה ספציפית והוא ישלם לאותו לקוח בנפרד. הגיעו 2 הצעות מחברות, חברה אחת הציעה מחיר של 600 שקל לשעה עם מינימום 5 שעות עבודה, והחברה השניה הציעה 650 שקל לשעה (עם מינימום 4 שעות עבודה). סתם לשם השוואה, מאותו לקוח גביתי כ-300 ש"ח לשעה. בסופו של דבר מצאתי עצמאי שגבה מאותו לקוח 280 ש"ח לשעה עם מינימום 3 שעות עבודה (היו הרבה שעות עבודה בין כה). האם אותו לקוח חסך? בהחלט, בכך שהוא לקח את העצמאי לעשות את אותה עבודה (ואותו עצמאי בסופו של דבר קיבל מאותה חברה פרויקט גדול נוסף בעקבות עבודתו המעולה).

מה שרבים שוכחים הוא שכשלוקחים עצמאי וחותמים איתו חוזה או זכרון דברים – הוא שהעצמאי מחויב ללקוח בהתאם למה שסוכם. רוצים למנוע סיכונים? בקשו המלצות מלקוחות קודמים, תנו לו לראות על מה מדובר לפני שהוא מתחייב על העבודה. סכמו איתו כמות שעות עבודה בחודש (או אחוזי משרה), ואם הוא לא יכול להיות במשרד (או שאין לכם מקום במשרד) – אשרו לו חיבור VPN. עצמאים מעוניינים בעבודה לא פחות משהלקוח רוצה בפתרון. חוששים מ"השתוללות" מחיר? דרשו מחיר Fixed. יש לכם את הזכות לעצור את עבודתו (אם אינכם מרוצים) מתי שתרצו (זיכרו לעגן זאת בחוזה או בזכרון דברים) ואני יכול להבטיח לכם שהעסקת עצמאי בפרויקטים משלכם תחסוך לכם כסף

רוצים עדיין להעסיק חברה בשביל השקט הנפשי? תמצאו עצמאי ובקשו שיעבוד דרך אותה חברה כאשר החברה מקבלת אחוז מסוים שהעצמאי מודע לו. אני לא מכיר שום עצמאי שיוותר על פרויקט גדול אם אותה חברה שהוא יעבוד דרכה תיקח נניח 10% מסך הפרויקט. כך גם תקבלו מישהו מקצועי וגם הדרג הבכיר יהיה רגוע יותר.

לסיכום: יש מאות ואלפי עצמאים בישראל שמשוועים לעבודה – מתכנתים, אינגרטורים, Devops, סיסטם ועוד! במקום לשלם כפול ולא לדעת את מי אתם מקבלים – תנו להם צ'אנס. לעולם אינך יכול לדעת אם אותו עצמאי שבא לכמה שעות בשביל לעשות עבודה קטנה – יכול לבצע לך פרויקטים שלמים כי יש לו את הידע והנסיון! ברוב המקרים לתת צ'אנס לא כרוך בסיכון גדול, והחסכון בכיס – גדול.

עוד נקודות חשובות לפני מעבר לענן

בפוסטים קודמים שכתבתי בבלוג זה (כאן, כאן) התייחסתי לאספקטים טכניים הקשורים לענן אולם 3 נקודות שהועלו לאחרונה ע"י לקוחות פוטנציאליים שלי הראו צורך בחידוד אותם נקודות שחשובות לפני כל מעבר לענן – יהיה אשר יהיה ספק הענן (אני מדבר על ספקי ענן ציבורי, לא דברים כמו OpenStack).

הנקודה הראשונה היא עניין הידע הטכני שקיים באותה חברה. בסטארטאפים לדוגמא, כל עניין ההקמה, תחזוקה, הגדרות, אוטומציה – נופל על איש (או צוות, בהתאם לגודל הסטארטאפ) ה-Devops. מכיוון שרוב מוחלט של הסטארטאפים מקימים את התשתית שלהם בגוגל או באמזון, קיימת חובה מצד איש ה-Devops לדעת היטב דברים כמו Bash, Python הבנה של פורמט קבצים כמו JSON, YAML וכמובן אוטומציה כמו Puppet או Chef, Ansible. בלי זה – איש ה-Devops לא יתקבל לעבוד ב-Startup. זה שמישהו מכיר סיסטם Windows או ניסה פעם אובונטו וגם אם הוא יודע PowerShell, ידע זה לא ירשים את המראיין והוא יפסול את המועמד.

לעומת זאת, חברות לא מעטות בארץ ובחו"ל מעדיפות את הענן של מיקרוסופט, וכאן איש ה-Devops יצטרך יודע ידע בטכנולוגיות של מיקרוסופט (PowerShell ואחרים) כדי לעבוד. מיקרוסופט נותנים SDK לשפות אחרות ו-CLI למערכות הפעלה פופולריות, אך מי שעובד לדוגמא הרבה עם AWS ויעבור להשתמש ב-Azure, יגלה לאחר זמן מה שמיקרוסופט יותר משקיעה בטכנולוגיות שלה מאשר בטכנולוגיות האחרות. כך לדוגמא אם תרצה לבצע אוטומציה עם הכלים הפופולריים בלינוקס, החיים שלך לא יהיו כל כך קלים.

לסיכום נקודה זו: Azure יותר מתאים לחברות שיש להן תשתית בסיס שמורכבת מתשתיות מבוססות מיקרוסופט (AD וכו') וגם יש לאותה חברה שרתי Linux (סתם דוגמא: 70 VM של Windows ו-30 לינווקס) עם אנשים שרובם מבינים בתשתית של מיקרוסופט. אם המצב לעומת זאת הפוך, הפתרונות של גוגל ושל אמזון (לעניות דעתי) יתאימו הרבה יותר לעבודה.

הנקודה השניה החשובה לדעתי זו המחשבה של העברת מכונות אחת לאחת מה-DC שלכם לענן (לדוגמא: העברת 100 VM מה-DC שלכם לענן הציבורי). לא חשוב איך תסתכלו או איזה ספק ענן תבחרו, החשבוניות שתקבלו יהיו מבהילות מסיבה אחת פשוטה: שום ספק ענן ציבורי לא מחפש למשוך לקוחות רק כדי לארח את ה-VM שלהם כ"ספק טיפש" כמו אלפי ספקי VPS בעולם. כל הנקודה של ספקי הענן היא שתשתמשו בשירותים שלהם. אל תרימו Exchange לדוגמא, אלא תשתמשו בשרותי המייל שלהם. אל תרימו SQL משלכם אלא תשתמשו בפתרון ה-SQL שלהם ובכך תוכלו להתחיל בקטן ולגדול עד למימדים מפלצתיים, הכל בתשלום לפי שעה (חלקם לפי דקה) ובמקרים כמו אמזון (בחלק מהמקרים) – ההמלצות הם להשתמש בדברים כמו Serverless ללא צורך ב-VM יעודי, במקום להשתמש ב-Load Balancer הקלאסי שכולנו מכירים – להשתמש בשרות (החדש) ALB שעושה Load Balancing לאפליקציות במקום שכבות.

קיימים מקרים שכמובן יהיה עדיף שתקימו VM משלכם עם פונקציות מסויימות שאתם רוצים במקום הפתרון של ספק הענן, אולם כדאי לבצע את החישובים מראש (או בזמן שיש קרדיטים) האם עלות התחזוקה והניהול של אותו VM שווה או שעדיף להשאיר את הכאב ראש לספק הענן ופשוט להשתמש בשרותים (במיוחד שלא צריך לשלם על רובם מראש).

הנקודה השלישית והאחרונה היא עניין המחיר: כמו בנקים, ספקי הענן גובים על כל פסיק כמה וכמה דולרים או סנטים לשעה. לקחת הקצאה של כתובות IP ולא השתמשת? עפו להם כמה דולרים. לא ידעת לחשב IOPS לדיסקים והחלטת ללכת על דיסקים SSD מהירים? תתכונן לעוד כמה אלפי דולרים חיוב בחשבון. האתר פופולרי? החשבונית בהתאם ועוד ועוד. יש ערימות של טיפים וטריקים כיצד לחסוך, וכיצד להשתמש בשרותים שיכולים להוריד את החשבונית בצורה ניכרת ולכן חשוב ללמוד את המערכת לעומקה ולא להסתפק בהכרה של כמה פונקציות/שרותים בסיסיים. אם אתם כבר עם חשבונית גדולה, קחו יעוץ מקצועי חיצוני או השקיעו בפרויקט אופטימיזציה, אבל בכל מקרה אל תסמכו על החישוב הכללי עם המחשבון של ספק הענן, ראיתי מספיק חברות שהופתעו בכל פעם מחדש.

בהצלחה 🙂