VMWARE – עמוד 14 – הבלוג של חץ ביז

קונטיינרים: ה"קרב" בין OpenShift ל-Docker DataCenter

בפוסט הקודם שכתבתי כאן על קונטיינרים וחברות מסחריות, ניסיתי להסביר מעט על קונטיינרים ועל המוצרים שנמכרים בארץ כאשר התרכזתי ב-2 מוצרים: ה-Docker DataCenter ומולו ה-OpenShift (גירסה מסחרית או גירסת Origin שהינה קוד פתוח) – עבור שוק ה-Enterprise. בפוסט זה אשווה קצת יותר (בצורה כללית) בין המוצרים ואנסה להסביר היכן כדאי להוציא הזמנת רכישה והיכן כדאי "לדלג".

לפני כן, קצת פרטים עליי: במסגרת העסק שלי תוכנת ה-OpenShift נמכרת, אך במקביל הח"מ נותן שרותים לחברות כמו מטריקס בכל הנוגע ליעוץ ואינטגרציה של מוצרים כמו Docker DataCenter (וגם OpenShift המסחרי או הפתוח). מטריקס גם מוכרת (אם תבקשו) את ה-OpenShift Container Platform של רד-האט, כך שלא מדובר בתחרות מול מוצר שאני מייצג "בלעדית". מעבר לכך, לראשונה אני אביא בפוסט זה מחירים אמיתיים מתוך אתרים שונים שמוכרים את המוצרים הנ"ל בחו"ל כך שתוכלו להשוות ולהחליט, במידה והחלטתם להתחיל להשתמש בקונטיינרים.

בימים האחרונים השתמשתי בגירסת ה-Trial ל-Docker DataCenter (ובקיצור: DDC), למדתי אותה, הקמתי אותה אצלי ב-LAB הקטן שלי. השתמשתי ב-Swarm שבתוכו (שזה בעצם ה-Scheduler ועוד) ובשאר הכלים שגירסת ה-Enterprise כוללת. הייתי צריך להקים כ-5 מכונות וירטואליות (Nodes) כדי שהדברים יעבדו, עוד לפני שיכלתי להקים קונטיינר אחד. בסופו של דבר, המערכת עבדה בצורה טובה, יחסית. (אם כי נתקלתי באיזה באג או 2 שמצאתי להם "עיקוף").

מבחינת מחיר: DDC אינו זול. מחיר גירסת ה-Enterprise פר Node הוא 1500$ לשנה (כפי שניתן לראות כאן, גללו לאמצע הדף). על מנת להרים מערכת Enterprise, תצטרכו לרכוש לפחות 5 רשיונות: manager, registry, cache – אלו הם חלקים שרצים כ-VM נפרדים ב-DDC, עוד Node ל-Worker (שעליו בתכל'ס רצים הקונטיינרים) ותצטרכו מינימום עוד אחד אם אתם רוצים שרידות ועמידה בעומסים. (אפשר כמובן להריץ את החלקים השונים כקונטיינרים, אבל Docker ממליצים להרים את החלקי ניהול כמכונות VM נפרדות), כלומר אנחנו מתחילים במחיר של 7500$ לשנה. כל Node נוסף – עוד $1500.

הבעיות עם DDC פחות קשורות לבאגים או תכונות, אלא בעיה כללית שיש לחברת Docker בכל מה שקשור ל-Enterprise. הבעיה הראשית שלהם מאוד מזכירה את ההתנהגות של חברת רד-האט בצעירותה: רד-האט היתה משחררת גירסת לינוקס חדשה כל שנה ושוברת את התאימות הבינארית בין גירסה לגירסה. גירסה 5 לא תאמה לגירסה 4, גירסה 6 לא תאמה ל-5, גירסה 7 היתה עולם אחר לגמרי שלא תאם לגרסאות קודמות מבחינה בינארית. כלי ניהול הגיעו ונעלמו כלעומת שבאו, ויצרני תוכנה וחומרה התעצבנו מכל המהלכים הללו והן הביעו את דעתן בשיחות מול רד-האט ובעיתונות הטכנולוגית. לקח לרד-האט במשך שנתיים להבין שהדרך הזו אינה מקובלת לא על יצרני תוכנה וחומרה, ולא על Enterprise וכך נולדה משפחת ה-RHEL (כאשר כל הפיתוחים ושבירת התאימות עברו לגירסת Fedora), וכיום RHEL ניתנת עם תמיכה ועדכונים ל-10 שנים. ב-Docker לעומת זאת, שבירת התאימות היא עניין שבשגרה לגבי מוצרי הקוד פתוח, ומה לגבי הגירסה המסחרית שחברות משלמות? אה, לזה הם מוכנים לתת עדכונים ותיקונים למשך .. שנה אחת. מי בדיוק ה-Enterprise שמוכן לקנות מוצר שיהיה לו תמיכה ותיקונים לשנה אחת בלבד ובשנה אחר כך ב-DDC תישבר התאימות? שאלה מעולה!

ב-רד האט, למודי הנסיון, הדברים שונים לחלוטין.

ברד-האט יודעים שחברות לא ששות כל כך מהר לשלם עבור מוצרים שמיועדים לסביבות פיתוח, טסטים, QA, סביבות אוטומציה וכל דבר שאינו פרודקשן, ולכן רד האט אומרת: קחו את מוצר ה-OpenShift Container Platform (ובקיצור: OSCP) בחינם או את גירסת OpenShift Origin היציבה (נכון להרגע זו גירסה 1.4, כל עוד אתה מארח את הכל על התשתית שלך או תשתית הענן שלך), רק תזכור – זה לא מקבל תמיכה! כלומר את OSCP אפשר להרים על הלאפטופ (מספיק מכונת VM אחת או על הפצת הלינוקס במכונה ללא VM) או בשרתים הפנימיים לפיתוח וכו'. מעוניין בגירסה מסחרית עם תמיכה? הנה המחירון של Grey Matter. כפי שאתם יכולים לראות, על כל Node המחיר הוא 2724 ליש"ט ואם ה-Node הוא שרת פיזי, המחיר הוא 6810 ליש"ט (זה לפני מו"מ כמובן) עם תמיכה לשנה, ויש גם מחיר ל-3 שנים תמיכה, סטנדרט או פרימיום.

כלומר אם נניח יש לך 4 מכונות VM בפרודקשן שיריצו את ה-OpenShift והקונטיינרים, ושאר המכונות הם פיתוח, טסטים וכו' ואתה רוצה שרות תמיכה מרד-האט למכונות הפרודקשן, אתה יכול לרכוש 4 רשיונות. זה בדיוק כמו שאצל חברות רבות שרתי הפרודקשן מריצים RHEL עם רשיונות ואילו שאר המכונות של העובדים, פיתוח, טסטים וכו' – מריצים CentOS.

בסופו של יום, 2 המוצרים מציעים טכנולוגיות שונות. האחת (DDC) משתמשת ב-Swarm כדי לנהל את ה-Scheduling, Load Balancing, FT וכו' ואילו השניה משתמשת ב-Kubernetes. רוצה לדעת מי יותר פופולרי? תשאל את המפתחים ואנשי ה-Devops בחברתכם מי מכיר מה, אתה תקבל תשובה מהר מאוד מדוע Kubernetes כה פופולרית (כי היא קלה להתקנה וניהול בהשוואה ל-Swarm). ה-OpenShift של רד-האט תומך בגדילה של עד 1000 Nodes, ועד 120,000 pods. במילים אחרות, עם מערכת OpenShift אחת אתה יכול תיאורתית לארח את האתרים ואפליקציות בגדלים ענקיים!

לסיכום: DDC הוא מוצר טוב, ואתה תצטרך אותו אם אתה רוצה להריץ קונטיינרים על Windows (ורק על Windows). אם לעומת זאת הכל אצלכם בלינוקס, אני ממליץ להסתכל על המוצר השני שמשתמש בתקנים סטנדרטיים, במערכת Scheduling מאוד פופולרית ושיודעת להשתלב עוד מהרגע הראשון במערכת הקיימת שלכם.

תכירו את Open Shift

יותר ויותר חברות כיום משתמשות בקונטיינרים להרצת אפליקציות במקום להרים שרתים וירטואלים – כדי להריץ את אותן אפליקציות. הסיבות לכך די ברורות: קונטיינר אינו זקוק למערכת הפעלה מלאה, קונטיינרים לא חייבים להיות בגדלים של VM ויכולים להיות הרבה יותר קטנים (מבחינת דיסק, זכרון וצרכי מעבד), וכשזה מגיע לחישובי ליבות – עם קונטיינרים אפשר לרדת גם לגדלים של עשירית ליבה לדוגמא אם האפליקציה שרצה על הקונטיינרים לא מריצה משהו כבד או שמדובר בטסט קטן.

אם נסתכל במצב כיום ב-Corporate, ישנם דרישות ל-VM נוספים כל הזמן. מתכנתים רוצים לנסות דברים, להריץ מספר גרסאות במקביל, לקבל פידבק ממשתמשים, או שצריכים להוסיף VM כדי לעמוד בעומסים. ב-Corporate, בניגוד לחברות קטנות וסטארט-אפים, תהליך הקמת ה-VM הוא תהליך לא קצר. המשתמש מגיש את דרישותיו לגבי ה-VM, ה-IT לא מוכן תמיד לאשר, צוות הנטוורקינג אולי לא אוהב את ההגדרות (במיוחד אם הדורש מבקש … סוויץ' וירטואלי חדש במערכת הוירטואליזציה.. מנסיון). גם למחלקת אבטחת מידע יש מה לאמר פר VM, כך שתהליך שטכנית אמור לקחת דקות ספורות – לוקח ימים, ולפעמים שבועות ומעלה.

אם נסתכל בתשתית ה-Corporate במחלקות הפיתוח לדוגמא, נמצא במקרים שרת SCM כמו GIT (או SVN, מרקיוריאל ואפילו רחמנא ליצלן .. CVS וכו'), אלו שהחלו להיכנס לעולם ה-CI/CD הקימו בוודאי שרת Jenkins ואולי כמה Slaves, אם החברה מפתחת ב-JAVA אז יש בוודאי איזה שרת Nexus, בנוסף ישנם מספר שרתים שמריצים אפליקציות Web, שרת Apache או NGINX (או IIS). הכל רץ טוב ויפה (כשזה רץ…), אבל כשצריך להגדיל את התשתית, מישהו יצטרך לחפש כדורים נגד כאבי ראש עם כל הבירוקרטיה שיש ב-Corporate.

עם Open Shift הדברים שונים. Open Shift (שאגב, היא מערכת PAAS לכל דבר ועניין!) משתמשת בקונטיינרים כדי להריץ את מה שאתה צריך כשכל דבר רץ בקונטיינר נפרד. יש לך אפליקציה ב-PHP שצריכה לכתוב ל-MySQL? כמה קליקים ויש לך 2 קונטיינרים, תוסיף Route ושתיהם מדברים אחד עם השני, שתיהם לא צריכים לשם טסטים לדוגמא להיות עם יותר מ-1 ג'יגה זכרון (סה"כ ל-2 הקונטיינרים) ושתיהם יחד לא יצטרכו יותר מליבה אחת של המעבד בשרת וזה ירוץ מעולה תחת POD יחיד (POD זו ההגדרה של מספר קונטיינרים שרצים בקבוצה). רוצים לגדול עם האפליקציית PHP? שתי קליקים עם העכבר בממשק ה-WEB ותוך שניות ספורות יש עוד קונטיינרים שמוכנים לקבל גולשים, ולא – אתה לא צריך לשבור את הראש על Routing, על Load Balancing וכו' – בתוך Open Shift יש את Kubernetes שעושה את העבודה לבד ברקע. כך גם אם קונטיינר מסוים יפול, המערכת תרים מיידית קונטיינר נוסף תוך שניות ספורות (במקום לחכות כמה דקות עד שיקום VM עם כל התהליכים שהוא צריך לאתחל) והמערכת יכולה להמשיך לתת שרות.

מערכת Open Shift באה בעצם להקל על צוותי ה-IT, אבטחת המידע, נטוורקינג וכו'. עם Open Shift מגדירים יוזרים למערכת שנכנסים לפורטל כלשהו, וכל יוזר מקבל "קיצבה" מסויימת של משאבים ובאותם משאבים הוא יכול להרים קונטיינרים עם הדברים שהוא צריך. הוא לא יכול להרים כל דבר שהוא רוצה, יש קטלוג מסודר של אפליקציות או Frameworks שהוא יכול להשתמש בהם (ואם צריך להרחיב – זו אחריותו של מנהל ה-Open Shift).

אז איך בעצם זה עובד? הנה תהליך עבודה פשוט לדוגמא:

מפתח כותב קוד ובודק אותו מקומית. לאחר שהוא מרוצה מהקוד, הוא "דוחף" אותו ל-SCM של החברה ואז מערכת ה-CI/CD נכנסת לפעולה (אם זה פרויקט קיים), מקמפלת את הקוד, מריצה בדיקות או מה שמוגדר ב-Pipeline ולסיום היא פונה ל-Open Shift. ה-Open Shift לוקח את הקבצים הבינאריים (Artifacts לדוגמא) ובונה מהם יחד עם הדברים שצריך (סביבת ריצה וכו') קונטיינר והמערכת מפעילה את הקונטיינר. המפתח יכול לקבל הודעה במייל שהכל מוכן וכשהוא נכנס לפורטל של Open Shift, יש URL שלחיצה עליו תעביר את המפתח לאתר שהקונטיינר מריץ. עכשיו המפתח יכול להוסיף תכונות, לתקן וכו' – והכל חוזר מחדש. מפתחים בד"כ לא עובדים לבד – והמערכת תומכת בקבוצות כך שמפתחים יכולים לעבוד יחדיו על אותו פרויקט.

צריך להריץ Deployment בשיטות כמו Blue-Green או AB? שתי השיטות נתמכות.

אחרי שהקוד מוכן, נרצה להריץ אותו בפרודקשן. מה אז?

כאן מגיע יתרון גדול של Open Shift. לא משנה איזו תשתית וירטואליזציה יש לך, תהיה הפופולרית ביותר או אזוטרית ביותר, בין אם זה מקומית או בענן פרטי או ציבורי – Open Shift תרוץ. כל מה שאתה צריך זה מספר מכונות VM (או ברזלים פיזיים) ו-Subnet כתובות פרטי וציבורי. מה שנשאר לך לעשות זה להקים Open Shift במכונה אחת (או כאשכול), "לשדך" את שאר מכונות ה-VM שיריצו מערכת Atomic Host (זו גירסת לינוקס מאוד מצומצמת שנועדה להריץ קונטיינרים) ומשם לקמפל את הגירסה היציבה ולהריץ אותה עם רפליקציה. מערכת ה-Kubernetes הפנימית תדע להפיץ את הקונטיינרים בין מכונות ה-VM (וכן, יש גם Auto Scaling ו-HA) ואם אתם מריצים את זה בענן, שרות ה-Load Balancer ידע להעביר את התעבורה ל-IP חיצוני (לא צריך ציוד יעודי יותר בתוך החברה שיעשה LB). קונטיינר נופל? VM נופל? המערכת תדע להתאושש לבד.

ומה עם אבטחת מידע? כאן דווקא החיים יותר קלים. עם VM כשיש אבטחת מידע, אתה צריך לעבור מכונה מכונה ולהתקין את עדכוני האבטחה. תארו לכם שיש לכם מאות (או אלפי) VM ואתם יכולים לדמיין לבד את הכאב ראש הכרוך בכך. עם קונטיינרים לעומת זאת, בין אם יש חור אבטחה בקוד שלכם או באחת מהחבילות שהקונטיינר משתמש, כל מה שתצטרכו לעשות זה Rebuild לקונטיינר ואם יש לכם רפליקציה של הקונטיינר, המערכת תוריד כל פעם קונטיינר ותשאיר את השאר רצים (תוך עדכון ה-Load Balancer) כך שמבחינת הגולשים המערכת תהיה זמינה וכך כל הקונטיינרים יוחלפו בגרסאות מעודכנות (בזמן ה-Build המערכת מורידה את הגרסאות של החלקים השונים עם התיקוני אבטחה אוטומטית). כך שכשזה מגיע לבעיית אבטחה, כל התהליך לוקח דקות ולא שעות או ימים!

עד כה כל הטכנולוגיה שדיברתי עליה מדברת על הרצת דברים שכתובים ללינוקס, אבל מה עם אלו שכותבים ב-DotNet? ובכן, מאז שמיקרוסופט ורד-האט חתמו על הסכמי שת"פ, האהבה פורחת ביניהם וכיום ניתן לקחת אפליקציות שכתובות ב- #C עם DotNet ולבנות אותן על לינוקס ולהרים קונטיינר כזה. בשלב זה טכנולוגיות הקונטיינרים של מיקרוסופט עדיין לא עובדת ישירות טוב עם Open Shift אבל אפשר לבנות להריץ אפליקציות כפי שציינתי. אגב, ניתן לשלוט על Open Shift בעזרת ה-CLI גם מתוך Windows (כל מה שצריך זה להתקין Ruby, Git ולהריץ מספר קטן של פקודות).

להלן הדגמה של ASP שרץ עם Open Shift:

הוידאו הבא ידגים איך מקימים מערכת CI/CD מלאה יחד עם Open Shift:

ומה לגבי הטמעת מערכת כזו בחברה?

גם כאן, כמו ב-CloudForms/ManageIQ ישנם מספר גרסאות:

יש גירסה שרצה על הענן של רד-האט ומשלמים Pay As you Go, בין אם ב-VM או בברזלים נפרדים.
יש גירסת קוד פתוח (גירסה שמהנדסי רד-האט מפתחים, יכולים לצוץ באגים!) שנקראת Open Shift Origin.
וישנה גירסת ה-Open Shift Enterprise בתשלום עם תמיכה לשנה או 3 שנים במסלולים שונים.

מבחינת הטמעה וקאסטומיזציה – זה מאוד תלוי בחברה ובדרישות. הקוד של Open Shift כתוב ב-GO.

מבחינת הדרכה – מכיוון שמדובר במוצר שיש לו אינטרקציה ישירות עם מפתחים, QA, IT ועוד – יש צורך בהדרכות (הדרכה בסיסית שיכולה לקחת חצי יום – יום והדרכה שלוקחת קצת יותר ל-IT ולמי שינהל את המערכת).

לסיכום: קונטיינרים יכולים לחסוך הקמת VM מרובים ותחזוקתם. מערכת Open Shift יכולה להקל בצורה רצינית על כל תהליך הקמת סביבות הרצת טסטים, פרודקשן, ועוד. בכל מה שקשור למעבר לענן, Open Shift מקלה על בחירת ספקי ענן ובמקביל מגדילה את המבחר ספקים (כך לדוגמא אפשר להשתמש בספק כמו Digital Ocean עם מכונות במחירים זולים בהרבה מספקי ענן ציבורי ובמקרים רבים החבילה תכלול מספיק תעבורה כך שלא תצטרכו לשלם על כך בנוסף!)

[stextbox id="info" caption="גילוי נאות"]הטמעות והדרכות לגבי מוצר זה מסופקים ע"י "חץ ביז"[/stextbox]

שאלות ותשובות על Cloudforms/ManageIQ

מאז שפירסמתי את הפוסט לגבי Cloudforms/ManageIQ קיבלתי במייל מספר שאלות והחלטתי שזו הזדמנות טובה לפרסם את השאלות והתשובות בפוסט אחד (שאני אעדכן לפי הצורך). הסימון, כרגיל הוא ש: (שאלה) ת: (תשובה). למען היעילות, בכל מקום שאכתוב CF/MIQ אני מתכוון כמובן ל-Cloudforms/ManageIQ

ש: האם CF/MIQ מתאים להחליף את הממשק ה-Windows/Flash/Web של vSphere?
ת: באופן עקרוני CF/MIQ בהחלט יכולים להחליף הממשק הקנייני של vSphere (או vCenter כפי רבים מכירים זאת), כמו שהוא יכול להחליף את ממשק ה-SCVMM בכל מה שקשור למכונות VM, אבל שימוש בכלי כזה רק לשם החלפת ממשק כמוהו כחיסול זבוב עם תותח 🙂

חשוב – שימוש ב-CF/MIQ אינו מייתר רכישת vSphere. ה-CF/MIQ מתממשק ישירות ל-CF/MIQ ולפיכך יש צורך ברכישת הרשיון vSphere.

המטרה העיקרית של CF/MIQ היא לנהל Life Cycle מלא של מכונות VM, וכדי לייעל תהליכים להקמת VM שאינם קשורים ישירות לפלטפורמת ה-VM שלך (פרטית או ענן). תהליכים הקשורים לבירוקרטיה בחברה, אורך חיי VM, פורטל בקשות הקמת VM ע"י הצוותים השונים בחברה, מימוש נהלים, עדכוני אבטחה (בשלב זה במכונות Linux Guest) ועוד. אם נשווה את זה לכלים המוכרים בתחום VMWare למשל, אז זה משהו כמו vRealize Orchestrator + vCenter Server – רק ש-CF/MIQ לוקחים את זה צעד קדימה לאפשר לך להתחבר גם לפלטפורמות VM אחרות ולעננים פרטיים וציבוריים.

ש: אם יש לי מספר פלטפורמות VM שונות, האם מספיקה מכונה אחת עם CF/MIQ?
ת: לא. לכל פלטפורמת VM יש צורך במכונת CF/MIQ. כל מכונה מתחברת לפלטפורמת ה-VM והתקשורת מבוצעת למעשה בין שרתי CF/MIQ שמעבירים את הפעולות הלאה לפלטפורמת ה-VM השונה יחד עם המידע והתוכן.

ש: האם ניתן להשתמש בחלק מה-Appliances גם בגירסה הפתוחה (MIQ) וגם בגירסה המסחרית (CF)
ת: ברוב המקרים התשובה היא "כן", אבל אז אינך יכול לקבל תמיכה רשמית למערכות CF/MIQ. חברות שמעוניינות בפתרון, צריכות או להשתמש בגירסה המסחרית או בגירסה החופשיה (ללא תמיכה רשמית).

ש: האם ישנה פלטפורמת אוטומציה ב-CF/MIQ?
ת: בהחלט! בברירת המחדל CF/MIQ תומכת ב-Puppet יחד עם Foreman, ניתן להשתמש גם ב-Chef וב-Ansible.

ש: האם CF/MIQ בנויה כמערכת סגורה או פתוחה לשינויים ותוספים?
ת: כמעט כמו כל מוצר קוד פתוח, גם CF/MIQ בהחלט פתוחה לשינויים ותוספים שקיימים או שמפתחים יכולים לכתוב. כתיבת התוספים, במידה ורוצים לשלב אותם בתוך CF/MIQ נעשית בשפת Ruby ובמקרים רבים חברות שמטמיעות מוצר כזה, כותבות לעצמן תוספים לפי הצרכים שלהם, הדבר יחסית די קל ויש תיעוד לכך.

ש: איזו גירסה יותר מעודכנת ועם יותר Features ואיזו גירסה נחשבת יציבה?
ת: ה-ManageIQ כולל את "המילה האחרונה" מבחינת תכונות המערכת. זו המערכת שמפותחת מדי יום (לתוך GIT מרכזי פתוח) וניתן לשלוף את הגירסה האחרונה או גרסאות קודמות. האם מערכת כזו נחשבת יציבה? כל עוד לא הולכים ל-Bleeding Edge (או ה-Master ב-GIT) – אז יחסית כן, אם כי יכולים לצוץ באגים פה ושם.

לעומת זאת ה-Cloudform זו מערכת שמבוססת על ManageIQ אם כי לא על הגירסה האחרונה של ManageIQ. לגירסה זו נערכים בדיקות ומתוקנים באגים ורק למוצר הרשמי ניתנת התמיכה הרשמית של רד-האט.

ש: מה המחיר של Cloudforms?
ת: עניין המחיר הוא דינמי, זה תלוי על איזו מכונה אתה מריץ את CF, כמה Appliances אתה צריך, מהו סוג השרות שאתה מחפש (NBD, 24/7 וכו'), האם אתם משתמשים בעוד מוצרי רד-האט וכו'. אינני יכול לתת מספרים אבל אני כן יכול לרמוז שהמחיר נמוך ממחיר vRealize Operations (ואתה מקבל יותר, ואף אחד לא "יושב לך על הצוואר" מבחינת כמות VM) 🙂

ש: אנחנו משתמשים באובונטו במערכות שלנו, האם המוצר (המסחרי או הפתוח) יכול לרוץ על VM אובונטו?
ת: מכיוון שה-CF הוא Appliance, הוא מגיע כ-VM מוכן שצריך רק לבצע לו Deploy, להגדיר כתובת IP (או DHCP), להיכנס למסך הניהול ולהגדיר את שאר הדברים משם (ניתן כמובן לבצע SSH ולהשתמש במכונה כמכונת לינוקס אם רוצים לשנות דברים, לא מומלץ אם לא מכירים CF/MIQ).
יחד עם זאת, אם אתם משתמשים בגירסת ManageIQ, ישנם הוראות ברשת איך להקים זאת על VM מבוסס אובונטו (ולכך כמובן לא ניתן לקבל תמיכה מרד-האט).

ש: היכן ניתן לראות רשימת Features שקיימים בגירסה האחרונה?
ת: הנה (לחצו להגדלה)

ש: בחברתנו חוששים להכניס מוצרים כאלו מכיוון שבמקרים רבים התיעוד לוקה בחסר. האם למוצר יש תיעוד מלא שנגיש ללקוחות?
ת: במקרה של Cloudforms כלקוח אתה מקבל גישה מלאה ואתה יכול להוריד את ההסברים וההוראות כקבצי PDF. בנוסף יש גם ספרות רשמית שניתנת להורדה.
גם ל-ManageIQ יש תיעוד (ברובו אותו תיעוד של Cloudforms) אולם יש לשים לב לשינויים שיש פה ושם בין ManageIQ לבין Cloudforms.

ש: האם למעט מחיר ה-Appliance (אם החלטנו לרכוש אותו) יש עלות נוספת שצריך לשלם לפלטפורמת ה-VM?
ת: במקרים של ספקי ענן ציבוריים, תצטרך לשלם לספק הענן הציבורי על Instance של מכונת לינוקס (לא ניתן בשלב זה לרכוש מכונה מוכנה + רשיון דרך ה-AWS Marketplace לדוגמא) + הדיסק והתעבורה.

ש: האם יש תמיכה ב-Cluster/High Availability?
ת: בהחלט! זה אחד הדברים הראשונים שהתיעוד מסביר איך לעשות אם אתה רוצה להשתמש במערכת כ-Cluster.

ש: כמה זמן לוקח לאינטגרטור מטעם רד-האט בארץ להקים PoC של Cloudform מקומית? האם יש גירסת Trial?
ת: זה מאוד תלוי ב-Scope של ה-PoC ותלוי במסמך ה-SoW. לדוגמא: הקמה של Appliance וחיבור לפלטפורמת ה-VM הנוכחית שלכם אפשר לבצע תוך יום עבודה. קאסטומיזציה, טפסים, כתיבת תוספים – אלו דברים שלוקחים זמן נוסף. כל פרויקט לגופו.

לגבי Trial – בהחלט יש.

ש: כשאנחנו מקימים VM, ה-VM צריך לעבור סידרת הגדרות שאנחנו דורשים, בדיקות אבטחה ועוד. האם ניתן לעשות זאת אוטומטית דרך CF/MIQ?
ת: בהחלט! אם יש לכם סקריפט מוכן לכך (לא חשוב באיזו שפה), ניתן להריץ אותו לאחר הקמת המכונה ולפני שהיא "משוחררת" לשימוש.

ש: יש לנו שרתים פיזיים רבים (שאינם מריצים VM אלא אפליקציות יעודיות). האם CF/MIQ יכול לסייע בהקמה/ניהול?
ת: כן. ה-CF/MIQ כולל התחברות לשרת PXE וניתן גם להתממשק ל-IPMI שיש בשרת, כך שהוא יכול להתקין מערכת עם Kickstart ולהריץ עליה אוטומציה לבצע דברים שדרושים לשרת.

ש: יש תמיכה ב-LDAP/Active Directory?
ת: בהחלט. מטרת המערכת בסופו של דבר לתת למספר אנשים גדול בחברה להיכנס ולמלא בקשות שונות ולמנהלים לתת הוראות ואישורים.

ש: האם יש תמיכה במחירים פנימיים (כלומר שכל מכונת VM עולה סכום מסוים מהתקציב) ואפשרויות של Chargeback?
ת: כן. יש תמיכה מלאה לכל עניין קרדיטים, תקציבים, Chargeback ועוד.

אם יש לכם עוד שאלות – אפשר לשלוח באימייל (או פה בתגובות) ואני אוסיף אותם לפוסט זה (וכמובן שאעדכן אתכם).

כשזה מגיע לניהול מערכות VM

כאן בישראל, מעט אחרי ארה"ב, ה-Corporates המסורתיים, חברות תוכנה גדולות/בינוניות/קטנות (סטאראטפים עשו זאת ממזמן) – מתחילים להגיע למסקנה שכדאי להצטרף לכל מה שנקרא "עננים", בין אם מדובר בעננים ציבוריים (אמזון, גוגל, מיקרוסופט), ובין אם מדובר בעננים פרטיים (החל מ-OpenStack וכלה ב-vSphere on Cloud ושאר פתרונות). את היתרונות והחסרונות רוב החברות מכירות (וכתבתי על כך כאן בבלוג מספר פוסטים).

הבעיה בד"כ מגיעה לניהול המערכות הללו. אם אתה משתמש ב-Hyper-V אז אתה בוודאי משתמש בפתרון של מיקרוסופט ואם אתה בנוסף משתמש ב-Azure אז מיקרוסופט עשתה לך חיים (יחסית, יחסית) קלים, ולא לוקח הרבה זמן וידע להעביר מכונה ממצב שהיא נמצאת מקומית אצלך ב-DC לענן ובחזרה, ואתה יכול לשלוט במכונות, הגדרות וכו' תחת ממשק אחד (פחות או יותר). בסך הכל, שחברה מבוססת על טכנולוגיות של חברת תוכנה אחת, החיים לא-כאלו מסובכים.

אבל מה לעשות, ברוב המקרים הטכנולוגיות הן שונות. להרבה חברות לדוגמא יש את Hyper-V מצד אחד או vSphere מקומי ומצד שני הם רוצים לעבוד עם אמזון או גוגל (או במקרים יותר מעניינים – Hyper-V עם אמזון או גוגל). אז לאמזון יש כלי שבקרוב יצא שיתן לך לחבר את AWS אל ה-vSphere שלך (חכו לחשבוניות השוק..), אבל גם פתרון כזה לא מכסה אפילו עשירית ממה ש-AWS מציע מבחינת שרותים וכשזה מגיע לחסכון – אתה חייב להכיר את השרותים השונים בכדי לחסוך. יש מקרים גם שצריך להרים עננים פרטיים (כמו ה-OpenStack) ומה לגבי קונטיינרים? מיקרוסופט ואחרים מאוד מעודדים להשתמש בקונטיינרים.

ישנם בשוק כלים שונים החל מ-Terraform, המשך ב-Ansible, Chef, Puppet ועוד – שהם מיועדים לכתיבת אוטומציה של בניה והגדרות התשתיות הללו, והם אכן מעולים לכך ואני ממליץ עליהם (עם העדפה ל-Ansible) לשימוש בתוך החברות. עם כלים כאלו אפשר לכתוב אוטומציה החל ברמה של הרמת VM ועד ההגדרות הכי קטנות ופרטניות בתוך ה-VM. תן לאוטומציה להריץ סקריפט (או Playbook או Recepie) שכתבת עבור הקמה כזו – והוא אץ רץ להקים זאת.

העניין הוא שחברות רוצות כלי שיש לו:

GUI
פופולריות רצינית בשוק כך שאפשר למצוא פתרונות לבעיות
שניתן להרחבה בקלות בעתיד
שיש לו "אבא" – שאפשר לקבל ממנו את התמיכה (ואם ה"אבא" לא אחראי על הקוד שלו, אפשר לתבוע לו את הצורה… שיטה מקובלת מאוד אצל האמריקאים, מה שנקרא indemnification).

ישנם מספר כלים כאלו, ואני רוצה להמליץ על כלי כזה שקיים הן כתצורה מסחרית והן כקוד פתוח (תיכף אסביר מה ההבדל).

תכירו את Cloudforms של חברת רד-האט.

ה-Cloudforms הוא כלי מרכזי שמאפשר למנהלי IT (ואחרים – כמו מפתחים, בודקי תוכנה ואחרים, הכל לפי הרשאות) לראות ולנהל את כל תשתית הענן שלהם ולא משנה ממה היא מורכבת. יש לכם Hyper-V? OpenStack? GCE? AWS? Kubernetes? ברזלים ללא VM? (ועוד רבים אחרים, יש ערימות תוספים) – אין שום בעיה. תגדירו אותם במערכת ותתחילו לעבוד. צריכים Orchestration? יש בפנים. רוצים לנהל אותה מבחוץ עם Puppet או Ansible? זה כבר כלול. רוצים גרפים יפים כדי להראות על מסך 50" בחדר ה-NOC? חיבור ל-Grafana מבוצע בקלות! צריכים להעביר VM מכאן בישראל לענן כלשהו ולא חשוב איזה ענן? אין שום בעיה! צריכים סטטיסטיקות מה קורה עם התשתית? כמה קליקים ויש לכם גם את זה. גדילה אוטומטית במקרים של עומס? יש. ויש עוד פונקציות נוספות רבות.

כלי כזה יכול לסייע ולהאיץ תהליכים בחברה בכל הקשור לתשתיות ה-VM/קונטיינרים שלכם. סתם סיטואציה: ספק ענן כלשהו בא עם הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה והנה קרדיטים לנסיון. אין בעיה. חברו את החשבון שלכם בענן ל-Cloudforms ותנו למערכת להעביר כמה מכונות VM מכאן לשם. לא תהיו מרוצים? כמה קליקים ואפשר להעביר את המכונות בחזרה לתשתית שלכם מקומית או בענן שאתם כבר משתמשים.

רד-האט, כמו תמיד (ובניגוד לחברות מסחריות רבות) משחררת את הקוד למוצרים שהם מוכרים וגם כאן היא עושה את אותו דבר, כך שיש בעצם 2 גרסאות ואת שתיהן אני ממליץ לבדוק עם PoC.

המוצר המסחרי נקרא, כמו שציינתי לעיל – Cloudforms. זהו מוצר שנמכר ע"י רד-האט והוא מקבל עדכונים ויש לכם תמיכה רשמית מרד-האט. מוצר זה אינו קיים בגירסה חופשית ויש צורך לרכוש אותו בהתאם לתשתיות שלכם.

המוצר השני (שהוא בעצם גירסת הפיתוח של Cloudforms) נקרא ManageIQ וזו הגירסה שמפתחי Cloudform בונים (ומאוחר יותר גירסה מתוכו "תיחתך", יבוצע עליה QA והיא תימכר כמוצר מסחרי). הרעיון דומה לרעיון ה-Fedora של רד-האט: גירסת נסיונות חופשית, גירסה יציבה – מוצר מסחרי.

איזה מהמוצרים מתאים לכם? אם אתם חברה שאין בה אנשי לינוקס עם ידע רציני, ואתם לוקחים אינטגרטור רק להקמה ואולי לתמיכה – אז גירסת ה-Cloudforms תתאים לכם (יש גם Trial ל-PoC). לעומת זאת, אם אתם חברה שלינוקס זה חלק מהתשתיות שלכם ויש לכם אנשי לינוקס עם ידע רציני, אז ManageIQ יכול להיות פתרון די טוב עבורכם (כל עוד אינכם צריכים תמיכה רשמית).

פתרון אלטרנטיבי אחר (גם מבוסס לינוקס) הוא SuSE Manager (עם תמיכה ישראלית של סוזה ישראל) והוא יותר מתאים לחברות שלא מחפשות להשתמש בשרותים שספק הענן מציע (SQL, מייל וכו') אלא אך ורק להריץ מכונות VM, לנהל את מכונות ה-VM, עדכונים, Policy וכו'. המוצר זמין כגירסה מסחרית בלבד (עם גירסת Trial ל-60 יום).

הנה וידאו של חברה גדולה (General Mills) שעברה להשתמש ב-Cloudforms.

עריכה: לאחר שכתבתי את הפוסט, הגיעו שאלות מגולשים שעליהם עניתי כאן.

השינוי המהותי שצריך במערכות הפעלה

כשאנחנו מסתכלים היום על שוק מערכות ההפעלה, ניתן לראות שכולן עושות פחות או יותר את אותם דברים: אנחנו יכולים להריץ אפליקציות מרובות, אנחנו מנהלים משתמשים והמערכות מספיק חכמות כדי להמשיך להריץ (ברוב המקרים) את כל האפליקציות שאנו מריצים, גם אם אפליקציה זו או אחרת קורסת. מבחינת אבטחת מידע, כל המערכות מפרידות בין המשתמש הרגיל ל-Administrator/root וכך ניתן להגיע במרבית המקרים לרמת אבטחה לא רעה. את שאר החלל של האבטחה ממלאות אפליקציות שונות שנותנות מענה לוירוסים, פורטים פתוחים וכו'.

אנחנו עובדים בשיטות האלו זמן רב, 22 שנה ליתר דיוק אם מסתכלים על השוק האינטלי לדוגמא, עוד מאז שאינטל הכניסה את Protected Mode למעבדי i386. אמנם Windows בזמנו לא נתנה ריבוי משימות אמיתי (היא נתנה "החלפת משימות" – Task Switching) אך מערכות יוניקס אחרות (SCO וכו') דווקא נתנו.

אבל הבעיה המרכזית במערכות הללו, היא עניין ההפרדה המוחלטת שאינה ממש קיימת. כן, אפליקציות שונות מופרדות זו מזו, כמעט כל אחת גם כותבת למקום אחר בדיסק הקשיח, אך עדיין בדיקה ב-Task Manager (או TOP/PS בלינוקס/מק/יוניקס) יראו את כל הפרוססים של אותן אפליקציות. נכון, המשתמש שאינו בעל הרשאות כ-root/Administrator לא יוכל לגשת אליהן ו"להרוג" אותן, אבל הוא יכול לראות אותן וכנ"ל לגבי דיסק קשיח – כל אפליקציה יכולה לגשת לכל הדיסקים הקשיחים ולכל קובץ.

השינוי המהותי ביותר התחולל במערכות ה-Main Frame ולאחר מכן בוירטואליזציה על מערכות ההפעלה השונות: בעזרת אפליקציה/שרות היה ניתן להתקין מספר מערכות הפעלה שונות ולהריץ עליהן אפליקציות, ואותן אפליקציות לא היו מודעות כלל למערכות ההפעלה השכנות שרצות כ-Guest וכך קיבלנו מצב שגם אם היו פורצים ל-VM מסוים, שאר מערכות ה-VM לא היו מושפעות מכך בד"כ.

בעולם הלינוקס/יוניקס היו פתרונות שונים – ל-Solaris החל מגירסה 10 היתה תת מערכת של קונטיינרים שנקראה Zones שבה היה אפשר להרים מעין VM מבוסס סולאריס (בלבד, מאוחר יותר זה השתנה במעט) ובלינוקס היה בהתחלה את chroot ומאוחר יותר את LXC ובשנים האחרונות את Docker והמתחרה שלו – RKT. כל הפתרונות הנ"ל הציעו ברמת המאקרו סביבות נפרדות ללא צורך באמולציה של חומרה תוך הסתמכות על שרותי Kernel שרץ על השרת הפיזי. בעולם ה-Windows מערכת Docker הגיעה קצת יותר מאוחר בהשוואה ללינוקס, וכיום ב-Windows 2016 יש מערכת Containers מבוססת Docker.

פתרונות הקונטיינרים מאפשרים סוף סוף לעלות ברמת האבטחה: קונטיינר הוא דבר הרבה יותר "קליל" מ-VM שרץ על Hypervisor כלשהו, צורך פחות זכרון, והקמה/הרצה של קונטיינר לוקחת זמן קצר מאוד ובנוסף – ניתן להעביר קונטיינרים בין שרתים או לשלוח אותם ללקוחות כמערכות מוכנות לטסטים/הטמעה. עם פתרונות הקונטיינרים ניתן להגיע לפתרונות אבטחה הרבה יותר טובים מאשר מצב שמספר אפליקציות רצות במקביל תחת אותה מערכת הפעלה.

הבעיה – היא ביישום הפתרון. לא חשוב איזו מערכת הפעלה תקים, כשאתה תתקין אפליקציה, היא תותקן לאותה מכונה, היא לא תותקן ותוקם כברירת מחדל כקונטיינר. צריך להגדיר קודם קונטיינר ובתוך קובץ ההגדרות (קובץ DockerFile בדוגמא של Docker) להגדיר איזו אפליקציה, מהיכן להוריד, מה להתקין ומה להגדיר – על מנת שנוכל להריץ את הקונטיינר ואז האפליקציה תקום.

במילים אחרות – לעניות דעתי, מערכות ההפעלה צריכות לעבור שינוי שבו לא רק הפרוססים מופרדים, אלא כל הסביבה שבה רצה האפליקציה – מופרדת לחלוטין, כך שה"דיסק" שרואים בקונטיינר – מכיל את המינימום ההכרחי של ה-OS + האפליקציה והספריות שהיא צריכה מבלי שיש גישה לדיסק של ה-Host שמריץ את הקונטיינר ומבלי לראות אלו תהליכים רצים ב-Host עם אפשרות "החלפת מידע" בין הקונטיינרים כאופציה.

אחד המקומות שבהם הדבר הכרחי הוא אצל מיקרוסופט בדסקטופ. כמה פעמים לדוגמא שמעתם על מאן דהוא שחטף התקפת כופר ועתה כל הדיסק שלו מוצפן? ננסה לחשוב על Windows בדסקטופ שיריץ כל אפליקציה בקונטיינר נפרד באופן אוטומטי כך שכל אפליקציה שתותקן תרוץ לכשהמשתמש יריץ – בקונטיינר מופרד. נניח שהמשתמש קיבל קובץ שמוריד/מריץ תוכנת כופר. מה הנוזקה הזו יכולה מקסימום לעשות? להרוס קונטיינר יחיד שבין כה הקבצי מערכת הבודדים שבו הם עותקים, כלומר הנזק הוא מינימלי וניתן לתיקון בקלות (על קבצי הנתונים אפשר להגן בכך שהם יגובו מחוץ לקונטיינר בנפרד. אגב, מיקרוסופט או יצרניות האנטיוירוס למיניהן יכולות להוסיף מנגנון שבו יבדקו אפליקציות ואם הן מבקשות לפתוח קבצים רבים בזמן קצר – האפליקציה מוקפאת עד לאישור הלקוח). כמובן שיהיו לדבר החרגות כך שמנהל קבצים לדוגמא שרץ על המערכת העיקרית עדיין יוכל לגשת לכל הקבצים בדיסק.

שינויים כאלו אינם ניתנים לביצוע ביום או יומיים (אם כי בלינוקס יש לדוגמא את CentOS Atomic Host שמיועד בדיוק לדברים אלו), אולם לעניות דעתי שינויים אלו הכרחיים אם אנחנו מעוניינים באבטחה רצינית וביציבות יותר גבוהה לשם הרצת אפליקציות. עברנו מזמן את הימים בהם מערכת דסקטופ לדוגמא הכילה 1 ג'יגהבייט זכרון ו-20 ג'יגהבייט דיסק קשיח, כך שכל מערכת מודרנית לא אמורה לסבול מהאטה בביצועים בגלל הטמעת פתרון כזה.

[stextbox id="info" caption="הערת מפרסם"]הח"מ פרילאנסר שמחפש עבודות בתחום לינוקס, Devops, ודברים הקשורים ל-Software Defined Storage, וירטואליזציה וכו'. מי שמעוניין בפרטים – אפשר למצוא אותם כאן.[/stextbox]

כשרוכשים SSD לשרתים

אתחיל בסיפור קצר מהתקופה האחרונה. חבר שעובד בחברה גדולה וידועה, סיפר לי שהם רכשו מספר שרתים שמריצים אפליקציות כבדות. כשהם קנו את השרתים, הם רכשו אותם עם ערימה נכבדה של דיסקים SSD ל-Enerprise ובהתחלה הכל עבד מעולה וכולם היו מרוצים, אולם לאחר מספר חודשים הביצועים החלו לרדת בחדות. הם פנו ליצרן מערכת ההפעלה (מיקרוסופט), פנו לספק פלטפורמת האפליקציה (לא אציין שם) וגם פנו ליצרן השרתים. התוצאה? אחד שמאשים את השני שמאשים את השלישי. מכיוון שאותה חברה אינה נמנית בין לקוחותיי, ביקשתי מאותו חבר שנעשה שיחת סקייפ ביני לבין אחראי ה-IT של אותה חברה. אינני נותן שרותים או תמיכה למערכות מבוססות מיקרוסופט (אם כי אני בהחלט נותן שרותי יעוץ לגבי הברזלים שיריצו את מערכת ההפעלה) אבל החלטתי שאם אפשר לעזור – למה לא. ביקשתי ממנו מספר קבצי לוגים, דגמי דיסקים SSD, כמות זכרון בשרתים וכו'. בסופו של דבר, את הפתרון הם לא אהבו אבל לא היתה ברירה – הם היו צריכים להחליף את כל הדיסקים ולבצע מספר הגדרות לכל דיסק חדש ולמערכת ההפעלה.

אחת הבעיות שיש כיום היא שלרבים אין כל כך מושג מה זה אומר SSD. כולם כמובן יודעים שדיסק קשיח מכני הוא דיסק המורכב ממספר פלטות, ראשים מגנטיים, ובקר בתוך הדיסק עם זכרון מטמון קטן (בין 16 ל-256 מגהבייט, תלוי בדיסק ולאיזה שוק הוא משוייך כמובן). כולם יודעים שכשזה מגיע לשרתים – אתה צריך בקר RAID טוב, חלקם ירכשו בקר עם סוללת גיבוי וזכרון מטמון נוסף – והעיקר כשרוכשים דיסקים מכניים – חשובה מהירות הסיבוב (10,15K RPM), חשוב סוג החיבור (SAS, SATA) ועוד כמה פרמטרים קטנים כמו PMP, Dual Connection וכו'.

אבל כשזה מגיע ל-SSD, לא מעט חושבים שהשינוי הוא מעבר ממכניקה לאחסון על שבבים ותו לא. אני עדיין שומע שאלות לגבי SSD בחיבור SAS לדוגמא (בשעה שחיבור SAS ל-SSD זה דבר שהיה תקופה קצרה ומת), שומע שאלות לגבי בקרי RAID לחיבור SSD PCI ועוד שאלות שמראות על חוסר ידע לגבי נושאי SSD.

מאמר זה יתן מספר מושגים לגבי תכנון ורכישה של דיסקים SSD. בכדי להתחיל אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה באתר של Seagate. המאמר הזה מסביר איך מאוחסנים הנתונים, מה זה "איסוף זבל" (Garbage Collection), מה זה Over Provision (בקיצור: OP) ומה היתרונות. המאמר קצת ישן וחלקו לא עדכני לגבי הטכנולוגיות כיום, אבל הוא מצליח להעביר את המידע בצורה קלה ולפיכך הוא מומלץ לקריאה ע"י כל איש IT/איש סיסטם ללא קשר למערכת ההפעלה.

[stextbox id="info" caption="הבהרה"]במאמר זה אני משתדל לתת כמה שיותר הסברים. יחד עם זאת, חלק מהשרותים שעבדכם הנאמן מוכר הוא יעוץ בחומרה ולכן בפוסט זה לא אפרט שמות, דגמים, מחירים, נציגים בארץ וכו'. מקווה שהדבר יתקבל בהבנה מצד הקוראים.[/stextbox]

תכנון ראשוני

כשאנחנו רוצים לקנות שרת עם דיסקים מכניים, ההחלטה על כמות הדיסקים היא די קלה. אנחנו מחליטים איזו תצורת RAID נשתמש (1,10,5,50 וכו') וכמות המקום הרצויה לפי חישוב ה-RAID. אחרי שאנו יודעים על כמות המקום שאנו רוצים, אנחנו בוחרים בהתאם לתקציב את גודל הדיסקים, מהירות, סוג חיבור, בקר RAID יעודי בחלק מהמקרים וכו'. מכאן אנחנו ממשיכים בבחירת חלקים אחרים (מעבדים, זכרון, תקשורת, גודל שרת מבחינ U וכו')

כשזה מגיע ל-SSD, התהליך הוא שונה לחלוטין.

הדבר הראשון שאנחנו צריכים לדעת זה מה השרת עומד להריץ וגם מהו יחס הכתיבה/קריאה. לא חשוב אם אתה צריך 2 טרה מקום או 50 טרה מקום – זה הנתון הכי חשוב. מדוע? מכיוון שישנם 3 סוגי SSD בכל הקשור לעומס העבודה.

Read Intensive

ב-Read Intensive מדובר על כך שהשרת יותר יקרא מידע מה-SSD מאשר יכתוב ביחס של 70% קריאה, 30% כתיבה. לדוגמא: אם יש לנו שרת SQL מפלצתי שמכונות אחרות מחוברות אליו ורוב הזמן קוראות ממנו מידע ופה ושם גם כותבות מדי פעם רשומות – אנחנו נבחר SSD שהוא Read Intensive (רוב דגמי ה-SSD בשוק שיותר זולים הם Read Intensive)

Mixed Intensive

כשיש לנו שרת שמבצע כתיבה וקריאה (ביחס של 50% קריאה 50% כתיבה) אנחנו נבחר SSD שהוא Mixed Intensive. דיסקים כאלו מתאימים למצבים שבהם אנו לא רק קוראים הרבה, אנחנו גם כותבים הרבה. לדוגמא: אם יש לך מכונת ESXi עם דיסקים SSD מקומיים ואתה בכל יום מוחק כמה VM ויוצר VM חדשים (Full Clone או מ-אפס) אז דיסקים כאלו יתאימו לסיטואציה הזו.

Write Intensive

זהו מצב שאתה מחפש "לקרוע" את השרת הרבה יותר בכתיבה מאשר בקריאה. לדוגמא: יש לנו שרת SQL ובכל יום אנחנו כותבים כמה מאות ג'יגהבייט ומוחקים גם כמה מאות ג'יגהבייט. דיסקים מסוג זה מתאימים לסיטואציה הזו. שימו לב: אלו דיסקים יקרים מאוד.

כמות המקום שאנחנו צריכים

כפי שציינתי לעיל, בדיסקים מכניים כמות הדיסקים שנצטרך לרכוש תלויה לפי חישוב ה-RAID ולפי חישוב הדיסקים. נניח שבדיסקים מכניים אנחנו צריכים RAID 5 ו-10 טרהבייט מקום, אנחנו נרכוש 6 דיסקים שכל אחד מהם הוא 2 טרה או 11 דיסקים של 1 טרה (פחות או יותר, דיסקים SAS מגיעים בגדלים ש"קופצים" ב-300 ג'יגה, אז אנחנו בעצם נרכוש 12 דיסקים של 900 ג'יגה שיתנו לנו ברוטו של 9.9 טרה).

גם כאן, ב-SSD החישוב שונה. כשיצרן מצהיר על גודל דיסק SSD לדוגמא בגודל 1.2 טרהבייט, הדיסק בעצם בגודלו האמיתי הוא 1.4 (בערך) טרהבייט, רק שהיצרן שומר מקום ל-Over Provisioning (אזור בדיסק שבו אנחנו לא נשתמש אך הבקר הפנימי ב-SSD כן ישתמש לצרכיו), אולם יש יצרנים שמציינים את הגודל כ"ברוטו", כלומר דיסק SSD של 500 ג'יגהבייט אולם הכמות כוללת את ה-OP.

כלל האצבע שאני ממליץ הוא "לחתוך" מהדיסק בערך כ-10-20% כך שמתוך 1 טרהבייט, ישארו למערכת 800-900 ג'יגהבייט. כך אנחנו נמשיך לקבל לאורך זמן ביצועים טובים מה-SSD. במבט ראשון זה נראה כמו "מכה" (בכל זאת, אם קנית 10 דיסקים של 1 טרהבייט, אז "זרקת" 2 טרהבייט וזה עוד לפני חישובי RAID!), אבל ה"מכה" הזו משתלמת לאורך זמן.

נקודה חשובה נוספת (שגם לא ממש תהיה קלה לעיכול): לא למקסם את המקום בדיסק, הווה אומר – אם אנחנו מגיעים ל-60-70% ניצול של המקום הפנוי, הגיע הזמן לעשות דיון ברכישת דיסקים נוספים. ככל שתגיעו למספרים גבוהים יותר (80% ומעלה) הביצועים ירדו.

כמות כתיבה יומית

דיסקים SSD אינם כמו דיסקים מכניים שאפשר לכתוב עליהם חופשי כמה שרוצים. הבקר שב-SSD לא רץ כל שניה לכתוב את קובץ ה-10K שכתבתם כרגע. הקובץ ישב בזכרון (DRAM) של ה-SSD ובפעילות הכתיבה הגדולה הבאה הוא יכתב, כך שבקר ה-SSD עושה את הכל כדי לחסוך בפעולות הכתיבה. לעיתים הוא דוחס מידע, ולעיתים הוא עושה פעולות אחרות (תלוי בבקר SSD). לפיכך, אחד הפרמטרים החשובים שאנחנו צריכים לדעת הוא כמה בהערכה גסה אנחנו הולכים לכתוב על הדיסק ביום. האם אנחנו הולכים לזרוק על דיסק 500 ג'יגהבייט כ-300-400 ג'יגהבייט ליום? או שאנחנו אולי נכתוב כמה עשרות ג'יגהבייט מקסימום ליום? המושג נקרא DWPD והוא ר"ת של Disk Write Per Day, והוא מציין במספרים כמה פעמים אתה יכול לכתוב על כל הדיסק ביום. דיסקים SSD פשוטים נותנים לדוגמא משהו כמו 0.3. שימו לב: אם אתם "חונקים" מדי יום את הדיסק בכתיבות, אתם עלולים לגרום לאחריות שלכם להסתיים הרבה יותר מוקדם ולכן חשוב לבדוק את הנושא כשבוחרים דיסקים SSD.

SAS? SATA? NVME?

כמו בדיסקים מכניים, גם דיסקים SSD מגיעים במספר חיבורים אם כי כמו שציינתי, SAS כבת "מת" בדיסקים SSD מהסיבה הפשוטה שהחיבור עצמו איטי מדי בהשוואה למה ש-SSD נותן, לכן נשארנו עם SATA או NVME.

אני מניח שחלק מהקוראים כרגע כבר אומרים לעצמם "בשום מצב לא SATA". אין לו Queue לפקודות SCSI, ויש הרבה דברים של-SAS יש ושלא קיימים בפרוטוקול SATA וזה נכון אבל אם תסכלו בקטלוגים של SSD ל-Enterprise תמצאו שחלק נכבד מהדיסקים הוא בחיבור SATA (במהירות של .. 6 ג'יגהביט). מדוע? מכיוון שאותו "תור" וריבוי ערוצים שנמצא ב-SAS מתאים לדיסקים מכניים שבהם כמות ה-IOPS שאנחנו מקבלים היא מקסימום תלת ספרתית מאוד נמוכה (סביב ה-120-150 IOPS) וריבוי ערוצים מעלה את זה ל-300 IOPS ויותר – אבל עדיין תלת ספרית, אך דיסק SSD בחיבור ה-SATA הפשוט נותן IOPS של 5 ספרות, כלומר מה שלא מקבלים בריבוי ערוצים, מקבלים במהירות.

דיסקים מבוססי NVME הם בעצם כרטיסים שמתחברים בחיבור מיוחד שנקרא U.2 (לשעבר SFF-8639) ל-PCIe בלוח האם, כלומר אלו דיסקים עצמאיים (תיכף נגיע לזה) שאין בינם לבין SSD אחרים מבוססי חיבור NVME – שום דבר. נסו לדמיין שאתם מכניסים 2 כרטיסים גרפיים ללא SLI. אותו דבר.

מה שמביא אותנו ל….

RAID

כשזה מגיע לדיסקים SSD מבוססי SATA, הסיפור פשוט. מחברים ל-RAID שבלוח האם או לכרטיס בקר יעודי (שימו לב להגדרות Cache בבקר, בחלק מהמקרים עם דיסקים SSD SATA שונים יתכן ותצטרכו לבטל את ה-Cache). מגדירים את הדיסקים לפני כן ל-OP שאנחנו קובעים (אני ממליץ לחשוף את הדיסקים כ-JBOD ב-RAID, להעלות לינוקס מ-CD או כרטיס SD ולעשות זאת עם פקודת hdparm ורק אז לבנות בבקר RAID את ה-RAID שאתם רוצים תוך כדי שמוודאים שהבקר "רואה" את הדיסק בניכוי ה-OP שהגדרתם) ומתחילים התקנה של המערכת שאתם רוצים.

הנה טיפ קטן: לא להגדיר דיסקים SSD כ-RAID-5,6,50,60 אלא אם אתם רוצים נחיתה מאסיבית בביצועים. היצרנים ממליצים RAID-0, RAID 1 או מקסימום RAID-10 (לעשירים מביניכם).

כשזה מגיע ל-NVME לעומת זאת תצפה לכם הפתעה. אין RAID. גם אם ממש תרצו, אין RAID בחומרה (למען האמת יהיה בקרוב, חברת AVAGO מוציאה צ'יפ לזה אבל גם אז אל תצפו לביצועים משהו, דיסקים SSD בחיבור NVME יודעים לחנוק DMI בקלילות). מדוע אין? כי אלו SSD שיכולים "לחנוק" את ה-DMI בקלילות. SSD מבוסס NVME מעביר בממוצע כ-2 ג'יגהבייט בשניה (אם תתנו לו סיבה) וה-DMI 3.0 שקיים בשרתים מודרניים יכול מקסימום להעביר 3.93 ג'יגהבייט בשניה, כלומר מספיק 2 דיסקים SSD בחיבור NVME "לחנוק" את השרת.

אז מה עושים עם השרידות? חושבים קצת אחרת. בדיסק SSD בחיבור NVME ל-Enterprise יש שרידות הרבה יותר גבוהה בהשוואה לדיסקים מכניים. "סקטורים" פגומים? הבקר ידע להעביר לבד את הנתונים לאזור תקין. יש Fragment? הבקר ידע להעביר בזמנו החופשי את הנתונים ולסדר אותם (במסגרת ה-Garbage Collection). הפסקת חשמל? יש "סופר קבלים" על ה-SSD ששומרים את המידע על ה-DRAM עד שהחשמל חוזר. בקיצור (ואני אומר את זה מנסיון) – יקח לכם המון המון מאמץ להרוס SSD מבוסס NVME שמיועד ל-Enterprise. בגלל זה האחריות עליהם היא ל-5 ולחלקם 10 שנים.

נקודה חשובה נוספת: הפופולריות של NVME עברה "מתחת לרדאר" של יצרני שרתים. (הח"מ סיים לפני מספר ימים שיחות עם נציגי חברת SuperMicro כדי שיוציאו כרטיס PCIe עם PLX כך שניתן יהיה לחבר 4 דיסקים SSD עם NVME למכונת PC. בשרתים זה יותר מסובך כי ה-Backplane לא "יודע" מה זה חיבור U.2) ולכן רובם מאפשרים גם במכונות החדשים מספר קטן של כונני SSD בחיבור NVME. ב-DELL ו-HP כמדומני המקסימום הוא 4 דיסקים והשאר SAS מכני או SATA מכני או SSD. לכן אם אתם רוצים מכונה שתהיה "מפוצצת" ב-SSD בחיבור NVME, צרו קשר עם חברת SuperMicro לדוגמא.

לכן, אם אתם מתכננים לדוגמא להרים ESXi עם NVMe, תשכחו מ-RAID. (מה לעשות, ESXi לא תומך אפילו ב-RAID תוכנה, לא חשוב כמה תנסו). או שתשתמשו בדיסקים SSD בחיבור SATA או שתבנו Datastores שונים על כל NVMe ומשם תרפלקו לכם עם Veeam או כל תוכנה אחרת VM חשובים.

חסכון

(הנה מילה ששומעים הרבה ב-IT ומצווים לכך … ותמיד אפשר לשמוע על איזה מנהל שהחליט לקנות מפלצת שהניצול שלה יהיה 10% ממה שהיא יכולה לנפק)

הבדל המחירים בין SSD לצרכן לבין SSD ל-Enterprise הוא הבדל שנע בין 50-300%. עם SSD שהוא NVME בחיבור PCIe אתם בקלות מגיעים לאלפי דולרים עד עשרות אלפי דולרים וכמובן שהדיסקים האלו נותנים ביצועים מהממים – IOPS של 6-7 ספרות, אבל מה לעשות שברוב המקרים תגישו הצעת מחיר כזו והמנהל יתהה לגבי בריאותכם הנפשית.

ה"סוד" הגדול וההבדלים לדוגמא ב-SSD בין גירסת הצרכן לגירסת ה-Enterprise נעוץ במספר דברים:

גירסת ה-Enterprise כוללת "סופר קבלים" לשמירת הנתונים שעדיין לא נכתבו – בעת נפילת מתח
בגירסת ה-Enterprise – השבבים שעליהם נשמרים המידע הם בתצורת MLC (למי שלא ידע, SLC כבר מת) או eMLC.
בגירסת ה-Enterprise – הבקר הוא הרבה יותר חכם
בגירסת ה-Enterprise – הם מוצעים גם בחיבור SATA וגם כ-NVME (כאשר יש תהום של ביצועים בין ה-2)
בגירסת ה-Enterprise – האחריות היא בין 5 ל-10 שנים.

יש דברים שלשם החסכון ניתן לדוגמא לוותר עליהם כאשר הסיכון די מזערי:

כדאי ללכת על שבבים שהם 3D NAND (כמו של סמסונג או טושיבה) כל עוד מדובר על MLC. ליצרן זה חוסך שבבים והמחיר יורד. אם מדובר על מכונה שרוב הזמן יקראו ממנה, אפשר גם לבחור SSD שיהיה מבוסס על צ'יפים שהם TLC אך כדאי לזכור – במקרים כאלו הכתיבה תהיה איטית (יחסית).
אם יש UPS – אז נוכל לוותר על ה"סופר קבלים"
אפשר להסתפק גם ב-1-3 שנים של אחריות במקרים מסויימים.
חיבור SATA מספיק

כך בעזרת דברים אלו ש"נרד" מהם – ניתן במקרים מסויימים לרכוש דיסקים כמו ה-850 EVO או 950 PRO של סמסונג (ה-950 EVO הפתיע רבים בשוק מבחינת הביצועים שלא היו פחותים מ-SSD SATA ל-Enterprise שעולים פי כמה ממנו) ויש כמובן יצרנים נוספים עם SSD בהחלט "שווים". אני לא ממליץ לעשות שרתי פרודקשן עיקריים עם SSD כאלו, למעט אם צריכים שרתי טסטים, פיתוח ודברים שאינם כה קריטיים.

העתיד

כשזה מגיע להתפתחות טכנולוגיית ה-SSD, אפשר לאמר שהיא מתפתחת בקצב מהיר. אינטל וחברת מיקרון עובדות על XPoint – טכנולוגיה שתתן ביצועים פי כמה וכמה מהירים מכל SSD שקיים כיום. סמסונג עובדת גם על פתרון שתחשוף אותו בסוף השנה או בתחילת השנה הבאה (עקב NDA אינני יכול לפרט), וגם טושיבה, WD/Sandisk עובדות על טכנולוגיות אחרות לשמירה/קריאת נתונים הרבה יותר מהירות מכל שבב FLASH NAND שקיים כיום. כל החברות במקביל עובדות על טכנולוגיות תלת מימד (3D) עם מספר דו ותלת ספרתי של שכבות על מנת להוציא SSD עם הרבה יותר מקום (סמסונג הוציאה לאחרונה דיסק של 15 טרהבייט במחיר "עגול" של … $10000).

אחת הטכנולוגיות החדשות שבקרוב "תסתער" על השוק (במיוחד שוק הוירטואליזציה, קונטיינרים ועוד) היא טכנולוגיית ה-MVMEoF (כלומר NVME Over Fabrics). כיום, כשאנחנו רוצים לייצא חלק מהדיסקים לשרתים, אנחנו עושים זאת בעזרת טכנולוגיות כמו NFS, SMB או iSCSI אך איננו מקבלים את כל המהירות ש-SSD בחיבור NVME מקבלים. עם NVMEoF המהירות שנגיע לנתונים תימדד בננו שניות, כאילו הדיסק יושב פיזית במכונה (כמובן שלשם כך יהיה צורך בהחלפת תשתיות – 40 ג'יגה Ethernet כמינימום, כרטיסי רשת שמבצעים Offload ל-TCP כמו של מלאנוקס ואחרים) ויש עוד כמה דברים בצינור.

עוד תחום נוסף מעניין הם דיסקים SSD חדשים ש"ישתפו פעולה" עם מערכת ההפעלה ויתנו למערכת ההפעלה בעצם לנהל את הדיסק ובכך להעביר את רוב הלוגיקה של הבקר – למערכת ההפעלה. הפרויקט נקרא Open Channel SSD והמימוש שלו נמצא בקרנל 4.4 בלינוקס (עדיין לא ב-Windows). עדיין אין כוננים כאלו אך כל היצרנים משתתפים בפרויקט.

לסיכום

דיסקים SSD הם ההווה ועתיד. זה כמובן לא אומר שדיסקים מכניים הולכים למות (רחוק מכך, הם מצטיינים בגדלים ובמחירים זולים יותר מ-SSD, כרגע לפחות) אבל מצד שני טכנולוגיית ה-SSD עברה את סף ה"נסיון" והיא יציבה יותר מדיסקים מכניים, שלא לדבר על כך שמבחינת מהירות כתיבה וקריאת נתונים – היא עוקפת כל דיסק מכני גם בחיבור SAS. ה-SSD גרם לטכנולוגיה חדשה כבר למות (SATA Express) וטכנולוגיית ה-NVME מחברת את ה-SSD (דרך U.2 או ככרטיס PCIe או בחיבור M.2 – פוסט על M.2 יופיע בקרוב) ישירות ללוח אם תוך עקיפת צורך בבקר כלשהו או בצורך "מנהל" כלשהו – ה-SSD מבוסס NVME עושה הכל, (רק כדאי לוודא שה-BIOS/UEFI תומך ב-NVME) – והיא נותנת ביצועים שנמדדים בג'יגהבייטים תוך מתן עשרות אלפי IOPS.

נכון, SSD הוא יותר יקר מדיסקים מכניים, אבל מדובר בהשקעה משתלמת לאורך זמן ומבחינת תחזוקה הבקר עושה לבד את הכל ולכן אני ממליץ – אם יש תקציב, לכו על SSD.

עדכון: לאחר פרסום המאמר הופנו אליי שאלות שנענו בפוסט ההמשך כאן.

כמה מילים על ניטור

אם תיגשו כמעט לכל חברה בארץ או בחו"ל שמתפעלת בשטחה מספר מחשבים/שרתים, תמצאו מערכות ניטור שונות, בין אם מערכות קנייניות ובין אם מערכות מבוססות בקוד פתוח או שילוב של השניים. אחרי הכל – בלי ניטור, הסיכוי שתדע על תקלה הוא קטן.

ניטור זה דבר הכרחי, מעולה ודרוש – אולם כשמטמיעים פתרון ניטור, יש צורך להחליט: מה אנחנו רוצים לעשות עם זה? יש כאלו שרק מחפשים שהמערכת תציג מעין "מפה"/"טבלה" של כל השרתים, אם הכל תקין היא תציג אותם בצבע ירוק, אם לא – בצבע שונה וכנראה גם תשמיע איזה צליל כלשהו כשיש תקלה ואולי גם תשלח אימייל ו/או SMS לאחראי.

פתרון ניטור כזה הוא נחמד ואפשר ליישם אותו במגוון מוצרים, החל מ-Zabbix (פתרון חביב עליי אישית), iCinga, Opsview, ושלל פתרונות אחרים. אגב, שום פתרון אינו "שגר ושכח" שיתן ניטור מלא תוך שעה או שעתיים, כך שמי שמחפש פתרונות "קסם" – יתאכזב.

הניטור שתיארתי לעיל הוא די טוב, אבל חסר בו חלק מאוד משמעותי. ברשותכם, אתן דוגמא קטנה:

נניח שיש בחברה שרת אפליקציות כלשהו (לא חשוב כרגע מהי מערכת ההפעלה שמריצה את השרת אפליקציות). השעה 2 לפנות בוקר, והמערכת מקפיצה התראה שאותו שרת אפליקציות קרס. האחראי שמקבל את ההתראה יתחבר לתשתית החברה, יתחבר לשרת, ישמור את הלוגים הנוכחיים במקום אחר (או יבצע להם דחיסה וישמור במקום אחר) ויפעיל מחדש את שרת האפליקציות. במידה והוא יראה שהשרת פועל כסידרו, הוא ישלח את הקובץ לצוות הסיסטם או לפיתוח להמשך בדיקה ביום ראשון. במקרים אחרים, אם מי שאחראי על מערכת הניטור מכיר את שרת האפליקציה, הוא יבדוק ב-לוגים מה התקלה ויתקן אותה ויפעיל את שרת האפליקציה מחדש כך שהכל יחזור לפעול כשורה.

זה בדיוק הידע שאנו זקוקים כדי להפעיל את שרת האפליקציות לאחר קריסה מהדוגמא לעיל, ואת זה אנחנו צריכים לשלב בפתרון הניטור שלנו, כלומר שאם המערכת מוצאת ששרת האפליקציה קרס – היא תריץ סקריפט שצוות הפיתוח/סיסטם כתב ואותו סקריפט בעצם ישלב את הידע והבדיקות שהצוות סיסטם/פיתוח עושה ואותו סקריפט ינסה לתקן את הבעיה, בין אם זה לדוגמא חוסר מקום בדיסק עקב "פיצוץ" של קבצי לוגים שאף אחד לא העיף/ניקה, הרשאות לא נכונות וכו'. אחרי הכל, אם ניתן לפתור את התקלה באופן אוטומטי – זה עדיף בהרבה מאשר להעיר מישהו באמצע הלילה/שבת/חג כדי שיעשה את אותם דברים.

עד כה דיברתי על 2 סוגי ניטור:

ניטור פאסיבי (המערכת מנטרת ושולחת הודעה אבל לא מבצעת שום פעולת תיקון או מנע)
ניטור אקטיבי – כשהמערכת מזהה תקלה, היא מפעילה סקריפטים שהצוות כתב על מנת ולנסות לתקן את התקלה באופן אוטומטי

יש עוד סוג של ניטור שיכול לעזור לחברות שיוצרות המון קבצי לוגים (החל מחומות אש, IPS/IDS, אפליקציות שונות, בנקאות וכו'). במקרים כאלו, אפליקציות כמו שציינתי לעיל לא יסייעו. מישהו נניח חדר למערכת. דרך איזה פורט הוא נכנס? מה כתובת ה-IP שלו? מה הוא עשה? במה הוא השתמש? אלו פרטים שכל מערכת בטחון תדע. אם יש באג באפליקציה, מה הפלט שמופיע בלוג? איך ננתח את כל הלוגים מעשרות שרתי Web ושרתי אפליקציה?

כאן נכנסות מערכות כמו ELK, Graphite ועוד (שאלו את אנשי ה-Devops שלכם) שגם הן מבצעות ניטור, רק שהניטור שלהן הוא ניטור שיותאם מתאים לאפליקציות ואותן מערכות גם לומדות הרבה דברים מקבצי הלוגים, ובאמצעותן ניתן לבצע חיתוכים שונים כדי לקבל תובנות שונות ולשנות/לשפר דברים.

לסיכום: כשאנחנו נכנסים ומחליטים לגבי ניטור, כדאי לבצע חלוקה ולדעת קודם כל מה אנחנו רוצים לנטר. אם יש לנו כמה מאות VM (לא משנה איזה Hypervisor) ועשרות שרתים, נתבים, מתגים, אין בעיה להרים מערכת Zabbix לדוגמא ותוך מספר ימים לנטר את רוב המערכת (יקח עוד כמה ימים לנטר את החלקים היותר "ממזרים" כמו מתגים, נתבים ובמיוחד – לעשות אופטימיזציה לשרת ניטור עצמו, דבר שלכשעצמו אינו כה קל לביצוע. החלק שלוקח הכי הרבה זמן הם ציודים שמצריכים כתיבת חוקים ידנית וכתיבת סקריפטים לפתרונות אוטומטיים), אבל אם אנחנו רוצים לנטר לוגיקה של שרתי אפליקציות, Web, ניתוח לוגים ממקורות שונים – אז פתרונות כמו ELK ואחרים צריכים להיות מיושמים, כלומר יכול להיות מצב בו תצטרכו 2 מערכות ניטור, כאשר כל אחת עושה דבר אחר (יש כל מיני פתרונות מסחריים שמנסים למכור את עצמם שיכולים לעשות את הכל ביחד, אני לא ממליץ להטמיע פתרונות כאלו, אלו פתרונות שמביאים להמון חיכוכים בין צוותים שונים).

על רשיון VDA ועל פתרונות עוקפים

אחת הבעיות המהותיות ביותר בהטמעת כמעט כל פתרון VDI, הוא עניין הרישוי מערכות הפעלה של מיקרוסופט. למיקרוסופט יש פתרונות ה-VDI משלה וכל פתרון אחר שאינו משלה מצריך תוספת כספית רצינית. מישהו עשה חישוב ומצא שאם אתה רוצה להרים פתרון VDI שאינו מבוסס על טכנולוגיית מיקרוסופט, תצטרך לשלם משהו כמו $100 פר תחנה, ולא מדובר על תשלום חד פעמי אלא מנוי שנתי.

כשמדובר בחברה גדולה עם אלפי או עשרות אלפי תחנות, סביר להניח שיש לאותה חברה מנוי כמו SA (כל עניין הרישוי של מיקרוסופט מצריך חתיכת "תואר" והם משתדלים לסבך אותו כמה שיותר), ובמקרים כאלו, התיקון האחרון שמיקרוסופט ביצעה בנובמבר האחרון, עוזר במשהו (אפשר לקרוא על כך בהרחבה כאן), אבל מצד שני, לאלו שאין להם Software Assurance License ימצאו את עצמם בבעיה.

מה ניתן לעשות? הרשו לי להציע 2 הצעות. אינכם חייבים להטמיע את אחת ההצעות אבל אתם יכולים להרים PoC של אחת ההצעות, להראות לנציג של מיקרוסופט וזה יכול לשמש אתכם במו"מ מולם כדי לקבל מחיר יותר נמוך. (שימו לב: בפוסט זה אינני מתייחס לפתרונות RDS מכיוון שאני מניח שאם אתם משתמשים ב-RDS, כבר שילמתם את מחיר הרשיון).

פתרון 1
הפתרון הראשון הוא שימוש במערכת הפעלה של מיקרוסופט המיועדת לשרתים, ו"הפיכתה" למערכת דסקטופ. אפשר לבצע זאת הן על מערכת 2008/2008R2 והן על 2012/2012R2 בגרסאות Standard. מיקרוסופט עצמה מאשרת כי למערכת ש"הומרה" לדסקטופ, אין צורך רשיון VDA (אבל מצד שני גם לא תוכלו להשתמש במערכת הזו למשתמשים רבים אלא אך ורק מכונה פר משתמש). הנה מה שמיקרוסופט כותבת (מתוך ה-FAQ לגבי VDI – לחצו להגדלה)

מי משתמש בטריק הזה? חברה אחת שאולי שמעתם עליה בשם .. אמזון, שמציעה שרותי דסקטופ תחת השם Amazon Workspaces. לפחות ממה ששמעתי מכל מיני אנשים שביצעו זאת, אין שום בעיה להריץ כל אפליקציה של Corporate.

פתרון 2
פתרון 2 מבוסס על … לינוקס. עכשיו, אני מניח שהרבה חברות בישראל כששומעות את המילה "לינוקס" ובמיוחד כשזה מדובר אפילו ברמז לגבי דסקטופ – נרתעות, והאמת – זה גם קרה בחו"ל לא מעט, אז תרשו לי להסביר משהו קטן (אחר כך נגיע לחלקים קצת יותר טכניים):

הרבה, הרבה מאוד חברות לא אוהבות רעיון ה-VDA. תחשבו על זה לרגע – הדסקטופים שלכם והלאפטופים – בכולם יש Windows ששולם פעם אחת בלבד, וגם הרשיונות למערכות Windows 2012/2012R2/2008 שולמו באופן חד פעמי, ואילו VDA מצריך תשלום כל שנה, ולכן החברות הללו שהיו מעוניינות לחשוב על פתרון VDI פנו הן ל-Citrix והן ל-VMWare למצוא פתרונות חלופיים.

התוצאה – 2 החברות הנ"ל הכריזו פחות או יותר באותו זמן על פתרון מבוסס לינוקס. ל-2 החברות יש טכנולוגיות שונות, אבל הרעיון עצמו עם לינוקס הוא די פשוט בעצם…

ה-VDI שיופעל עבור המשתמש הוא לינוקס לכל דבר ועניין, בין אם זו הפצת RHEL או Centos (גירסאות 6.6 ומעלה) או אובונטו 12 (שאר ההפצות לא נתמכות באופן רשמי אבל מנסיון – אין שום בעיה להשתמש בהן, כולל סביבות כמו KDE, XFCE ואחרות). ההטמעה בלינוקס (במקרה ומדובר ב-Horizon View של VMware, ב-Citrix זה שונה) כוללת התקנת VMWare Tools (ואני ממליץ לא להתקין את החבילה ש-VMWare נותנת אלא את Open VM Tools שזו גירסת הקוד הפתוח שהיא הרבה יותר יציבה, מעודכנת, וגם המהנדסים של VMWare משתתפים בפרויקט והחבילה כלולה בתוך ה-REPO ברירת המחדל של ההפצה), התקנת JRE (כן, ב-VMWare עדיין חושבים שלהריץ JAVA על דסקטופ זה דבר חכם…) ואת ה-View Agent והגדרות נוספות שונות שאיש הלינוקס יצטרך להוסיף. אגב, את עניין הרפליקציה של המכונות (בין אם Linked Clones או Full Clones יש צורך לבצע עם סקריפט שכתוב ב.. Power Shell. לך תבין מדוע..)

לאחר שהמשתמש מקבל את המסך הלינוקס (אחרי שהוא התחבר ל"פורטל"), הוא מבצע Login למערכת (אין שום בעיה שיבצע Login מול AD של מיקרוסופט) והוא יקבל סביבה גרפית שאיש הלינוקס בחברה בנה/שינה כדי שתיראה כמה שיותר "ווינדוזית". מכאן והלאה, שמשתמש יבצע Double Click על אייקון כלשהו (דפדפן, וורד וכו' וכו') הוא יקבל בעצם את האפליקציה משרת 2012/2008 כך שהלינוקס הוא רק "מעטפת", אתם לא תתחילו להריץ תוכנות לינוקסיות בחברה (אלא אם אתם רוצים, אבל זה משהו אחר. זו לדוגמא יכולה להיות הזדמנות מעולה להטמיע כרום ולשכוח מוירוסים)

בשיטה זו – אתם משלמים 0 פר VDI למיקרוסופט (שוב, למעט רשיונות שאתם צריכים לשלם על Published Apps)

שוב, אזכיר, אלו פתרונות שלא חייבים להיות מחר מורמים Corporate Wide והרמה של מכונה אחת כזו יכולה לשמש כלי מעולה למו"מ מצד אחד, ומצד שני לחברות שיש להם אנשי לינוקס – זו יכולה להיות הזדמנות מעולה לעבור למשהו יציב שלא מצריך עדכונים ו-Reboot כל הזמן.

על VMWare VSAN

[stextbox id="info"]בפוסט זה אינני מדבר על VSAN 6.0 ועל גירסה זו יפורסם בעתיד פוסט נפרד.[/stextbox]

בחברות רבות, תצורת השימוש ב-vSphere היא כדלהלן: יש X שרתים שהם מהווים את ה-Compute (ועליהם בעצם רצים המכונות הוירטואליות), יש Storage של חברה כלשהי (NetApp/EMC/HP/IBM וכו'), ויש כמובן מתג או 2.

התצורה הזו היא תצורה טובה, אולם אחת הבעיות היא ביצירת תלות מוחלטת ב-Storage. יש כשל ב-Storage? סביר להניח שחלק או כל ה-VM יפלו. רוצים להרחיב את ה-Storage? שלם מחירי פרימיום על מדפים ודיסקים. בנוסף, ישנם מקומות שמעדיפים להשתמש בדיסקים מקומיים במקום עם Storage.

ב-VMWare עבדו ב-3 שנים האחרונות על פתרון אחר שנקרא VSAN שמתאים במיוחד לחברות קטנות עד בינוניות, כאלו שלא יכולים להרשות לעצמם Storage יוקרתי, או כאלו שמעוניינים בפתרון Storage אחר.

השיטה של VSAN היא די פשוטה: בכל שרת יהיו מינימום 2 דיסקים, כאשר אחד מהם הוא דיסק מגנטי (בין אם זה SATA, NL-SAS או SAS) ודיסק אחד מבוסס Flash (שוב – SATA או SAS, אפשר גם PCIe או nVME). יש צורך בלפחות 3 שרתים (ליצירת "רוב" – Quorum) ושהם יהיו בתצורת אשכול (Cluster) וכמובן שיש צורך בסוויצ' טוב עם עדיפות ל-Switch במהירות 10 ג'יגהביט וכמובן – יותר מכניסת רשת אחת פר שרת.

ה-VSAN מאחסן את ה-VM בדיסק המגנטי וה-Flash משמש כ-Cache (הן לקריאה והן לכתיבה כאשר הנתונים מועברים לדיסק המגנטי מהדיסק FLASH ברקע) והוא גם משכפל את הנתונים לדיסקים האחרים בשרתים באשכול. אחד הדברים שיש צורך לתת את הדעת עליו הוא שאין RAID בתצורה כזו. הדיסק בשרת A משוכפל לדיסק בשרת B ולשרת C (זה קצת יותר מורכב מזה) ולכן אם לדוגמא מחליטים להוסיף דיסק, מומלץ להוסיף גם דיסקים בשאר המכונות ועדיף שיהיו כמות זהה של דיסקים.

מבחינת נפילה – כאשר נופל שרת, 2 השרתים האחרים "לוקחים פיקוד" היכן שהשרת האחר נפל ומכיוון שהנתונים נמצאים בשאר הדיסקים שקיימים באשכול, הנפילה כמעט לא תשנה למעט העניין שהמכונה תצטרך להיות מופעלת מחדש (אוטומטית). עם VSAN לא ניתן להשתמש בפונקציית Fault Tolerance. אם יפלו 2 שרתים לעומת זאת, ברוב המקרים המכונות שהיו ב-2 השרתים הנופלים לא יעלו (אגב, ניתן להרחיב את ה-VSAN גם לשרתים נוספים שאינם כוללים דיסקים מגנטיים או דיסקים בכלל, אולם אז המהירות לא תהיה גבוהה). ניתן "לעקוף" מגבלה זו בשימוש Storage Policies שתיכף ארחיב לגביו.

אחד הדברים ש-VMWare עושה בשנים האחרונות בכל הקשור ל-Storage הוא "לזרוק" משימות שונות שה-Storage יעשה בעצמו ולא שרתי ה-Compute שלך, מה שנקרא גם "האצה". בעבר הרחוק דבר כזה לא היה קיים ודבר כמו Snapshot היה מתבצע ע"י ה-vCenter תוך שימוש במשאבי השרת למרות שכל Storage שמכבד את עצמו כולל פונקציונאליות זו. בגירת vSphere 5 הציגה VMWare את ה-VAAI, שגם נקרא "Hardware Acceleration" שבו פעולות מסויימות נעשות ע"י ה-Storage מבלי לקחת משאבים מהשרתים. טכנולוגיה נוספת ש-VMWare הציגה היתה ה-VASA, כך שפונקציות כמו thin provisioning או Deduplication ופונקציונאליות נוספות היו ניתנות לביצוע ישירות מה-vCenter כאשר בסופו של דבר הן היו מבוצעות ב-Storage עצמו ללא לקיחת משאבים מה-Compute.

ב-VSAN ישנה גם פונקציונאליות כזו, אם כי היא בעצם חלקית. כך לדוגמא אתה יכול לקבוע שהתוכן שלך שמאוד חשוב לך ישוכפל על פעמיים או יותר על הדיסקים ב-Cluster, וזה מבוצע ע"י שימוש ב-Storage Policies. כל מה שעליך לעשות הוא להחליט מה הם ה-VM החשובים לך, ולבנות Policy שיאמר למערכת כמה שרתים נופלים המערכת תהיה מסוגלת "לסבול" ולהמשיך להריץ את אותו VM, כמה פעמים לשכפל את הנתונים, כמה מקום לשמור גם במצב של Thin Provisioning ועוד, ואת ה-Policy אתה מחיל.

ציינתי לעיל שב-VSAN זה חלקית, וכאן בעצם VMWare נותנת לחברות צד ג' "פרוסה מהעוגה", כך שהן יכולות ליצור VSA שישב לך על השרתים ואיתו תוכל לבצע פעולות של Dedup, replication וכו' שיבוצעו ע"י ה-VSA שנכתב ונמכר ע"י חברות שונות.

כעת נעבור לשלב הפחות טכני ויותר "מכירתי" – את VSAN לא צריך להוריד. אם יש לך vSphere 5.5 U1 ומעלה – הוא כבר שם ויש צורך להפעיל אותו במספר נקודות מבלי להוסיף שום דבר ל-vCenter. מה שכן תצטרך, זה רשיונות, והרשיונות נמכרים פר CPU פיזי בשרת במחיר של $2495 (לפני מו"מ), כך שאם יש לך לדוגמא 3 שרתים ולכל אחד מהם 2 מעבדים, תצטרך לשלם (שוב, לפני מו"מ) סכום מוערך של 15,000 דולר (המחיר הוא רק ל-VSAN, יש צורך גם ברשיונות ESXI ו-vCenter, ואגב – בלי vCenter אין VSAN), וכאן מתחילה ההתלבטות של חברות: לא שווה לקנות Storage פשוט-בינוני במחיר כזה?

כאן קשה לתת תשובה. טכנית, אם יש לך סוויצ' של 10 ג'יגה, ובהתחשב בכך ששלישיית שרתים תחזיק יותר דיסקים מ-Storage קטן, ו-VSAN יחזיק הרבה יותר מעמד מאשר Storage קטן מרכזי אחד – אז התשובה היא שעדיף להשקיע ב-VSAN. חשוב לזכור שבניגוד ל-Storage קטן, VSAN גם נותן שרותי QoS בהתאם ל-Policy שאתה מגדיר.

מצד שני, אם ה-Storage שלך משרת גם אחרים לשרותים כמו SMB/NFS, אז השיקול משתנה, מכיוון ש-VSAN לא בנוי לתת שרותים כאלו מכיוון שלא מדובר על מכונת VM שנותנת שרותי NFS/iSCSI לשרתים ושיטת האחסון שונה שם לחלוטין (ועל כך תוכלו לקרוא בהרחבה כאן). כמובן שאתה יכול להרים לך VM מבוסס לינוקס או Windows ודרכו לשתף קבצים הן דרך NFS והן דרך SMB, אבל לא לכולם זה נוח.

והנקודה הכי חשובה היא: מה אתה מייעד עבור המערכת? אם לדוגמא עבור VDI, אז הביצועים לא יהיו "מזהירים" למרות שיש שימוש מאסיבי ב-Flash כ-Cache (ולא, אי אפשר להכניס 2 דיסקים SSD בגרסאות VSAN קודמות ל-6, רק דיסק מגנטי ודיסק SSD, ובגירסה 6 אם תרצה להשתמש ב-All Flash, תצטרך להוסיף $1500 פר מעבד באשכול). אם אתה לעומת זאת צריך ערימה של VM שיעבדו בנפרד מה-Storage של החברה עקב ענייני אבטחה וכו' – VSAN יכול להוות פתרון די טוב.

על Virtual Flash Cache ב-ESXI 5.5

אחת הפונקציות המעניינות שקיימות ב-vSphere נקראת Virtual Flash Cache. ב-VMWare התחילו להטמיע את זה אמנם מגירסת vSphere 5.0 אולם רק בגירסה 5.5 עניין ה-Cache עובד בצורה טובה ומלאה. ב-VMWare קוראים לזה בקצרה vFRC, נשתמש בפוסט זה במושג המקוצר.

נתחיל בהסבר של מה זה vFRC: זו בעצם טכנולוגיה שקיימת גם בשאר מערכות הפעלה שונות (כמו לינוקס לדוגמא) המאפשרת לנו להשתמש ב-SSD שיושב מקומית בתור שרת ה-ESXi (ולא ב-Storage המרכזי) ובעצם הוא מאחסן חלק מהנתונים שנקראים תדיר ע"י מערכת ההפעלה ומאפשר בעצם Read & Write Cache. ה-Cache אינו בא להחליף את ה-Storage שלכם וכל ביט שיכתב ב-Cache יכתב גם ב-Storage, כך שאם ה-SSD המקומי מתקלקל, אפשר להחליף, לפרמט ולחזור להשתמש בפונקציונאליות.

מערכת ה-Cache נמצאת ב-2 מקומות מרכזיים: במקום אחד שבו אתם יכולים להגדיר כמות X ג'יגהבייטים שהמערכת תשתמש בעת מצב שהיא תהיה עמוסה ואז אותם X ג'יגהבייטים ישמשו כ-Swap (ואם אתם משתמשים ב-Swap, הגיע הזמן לשוחח עם הקודקודים למעלה על שדרוג מהיר)

המקום השני הוא שבו משתמשים ב-vFRC הוא על המכונות הוירטואליות, וכאן אני צריך להסביר משהו חשוב: לא חשוב מה ה-Storage שיש לכם, בכל פעם שה-VM צריך מידע לקרוא או לכתוב על ה"דיסק" – ה-VM צריך לעשות "טיול" ל-Storage שלכם דרך ה-Datastore, ובין אם ה-Datastore שלכם מבוסס על iSCSI, NFS או FC, מדובר (פחות או יותר) ב"טיול" שלוקח זמן. נכון, זמן קצר, אך בכל זאת.

אם ניקח דיסק SSD מקומי על ESXI ונתקין עליו VM, הביצועים שלו יהיו מעולים בהשוואה למה ש-Storage נותן (למעט בתקשורת של 10Gbit), אבל אז כמובן לא תוכלו להשתמש בפונקציות מתקדמות כמו HA, DRS וכו'.

עם vFRC, זה לא חשוב מה ה-Storage שיש לך, בין אם הוא מורכב מכמה דיסקים SATA שהצלחת לקושש או שמדובר על מערכת EMC או כל מערכת יוקרתית בטירוף – ל-vFRC זה לא משנה. ה-vFRC שומר חלק מהנתונים (בהתאם לגודל שהגדרת) מקומית על SSD שקיים בתוך ה-ESXI והוא מזין את הנתונים שנכתבו בחזרה ל-Storage "מאחורי הקלעים" כך שמבחינת ה-VM, המערכת ממשיכה לפעול גם אם הכתיבה בין ה-vFRC ל-Storage מתבצעת כרגע. כנ"ל לגבי קריאה – קטעים שהמערכת מוצאת שנקראים שוב ושוב (נניח אפליקציה גדולה שרצה על ה-VM ומטעינה ספריות שונות) מאוחסנים ב-SSD המקומיים ומוזנים ל-VM ישירות ברגע שה-VM צריך את אותם קטעים. המערכת גם מספיק חכמה להעיף חלקים ישנים מה-Cache שאין צורך או שנגמר המיקום שמוגדר ל-Cache ויש צורך לכתוב מקטעים חדשים.

הקמת ה-vFRC היא פשוטה: לאחר שהכנסתם SSD ל-ESXI, הפעילו את ה-vCenter (ה-WEB, לא ה-Client הישן), לחצו על ה-HOST שהוספתם, לחצו על Settings, ולמטה אתם תמצאו את ה-Virtual Flash. להלן דוגמא ממערכת טסטים בביתי (לחצו להגדלה):

המלבנים האודמים מציינים מה ללחוץ, המלבנים הכחולים מציינים את הכונן שנבחר והגודל שזמין ל-Cache עבור VM (במקרה הספציפי הזה הגדרתי 20 ג'יגה ל-Swap). המלבן הירוק מציין סה"כ כמות מקום פנוי במידה והכנסת יותר מ-SSD אחד (חשוב לציין: Virtual Flash עובד ברמה של RAID-0 מכיוון שכל ה-DATA הוא זמני)

כפי שציינתי, הגדרות Cache ל-VM נעשות פר VM (אם כי יש כל מיני כלים לעשות זה באופן קבוצתי, אני פשוט משתמש ב-BASH ו-sed לשם כך 😉 ) על מנת להגדיר כמות ג'יגהבייט Cache. כך זה נראה (לחצו להגדלה):

וכאן מגיע החלק הלא-כל-כך-פשוט של ההגדרות. לחיצה על כפתור ה-Advanced תתן לכם הגדרות יותר מתקדמות כפי שמופיעות בתמונה הבאה:

vfrc3

רואים את ה-Block Size? הגודל עצמו חשוב מאוד וזה תלוי ב-VM, גודל ה-DATA שהוא כותב וכו'. חישוב לא נכון יתן מה שנקרא Cache Miss מה שיוריד מהביצועים. החישוב אינו כל כך פשוט אך ב-VMWare הכינו מסמך שמסביר את ה-vFRC מבחינת ביצועים, חישובים שצריך לבצע וכו'. להלן המסמך.

[scribd id=268003224 key=key-UjCvDIBCgd52bjCNMHWt mode=scroll]

לסיכום: vFRC יכול לעזור הרבה (לפעמים עד מצב של 300% שיפור) בביצועים, אם עושים את זה נכון. אני לא ממליץ לרוץ מיד לקנות SSD מבוסס PCIe אלא להתחיל בטסטים עם SSD פשוט מבוסס SATA. יש שיפור? עכשיו אפשר לחשוב להוסיף דיסקים SSD בין אם הם מבוססים SAS או SATA או PCIe (אם יש לכם מקום פנוי בשרת). אפשר כמובן להכניס יותר מאחד.

vFRC עוזר בכל מיני סוגי VM ואין צורך בשום שינוי ב-VM עצמו (ב-Guest), וזה בהחלט יכול לעזור אם מקימים VDI, רק חשוב לשים לב לגודל הבלוקים. גדלים כמו 1024 (המקסימום) קילובייט יבטיח לכם Cache Miss וירידה בביצועים, ומצד שני כמות בלוקים קטנה (4-8K) לא ממש תיתן ביצועים רציניים. קראו את המסמך, ותנסו (אין צורך לכבות ולהפעיל את ה-VM מחדש כשמשנים, אם כי מומלץ לסגור את האפליקציה ב-VM ולהפעיל אותה מחדש).