נקודות למחשבה בעת בניית פתרון חומרה ללקוחות

בחודשים האחרונים, מאז החלו הסגרים, החלו יותר ויותר חברות ויזמים להשקיע בפיתוח מוצרים חדשים לשווקים שונים. השוני הגדול בהשוואה לעבר – היתה ההשקעה במשאבי פיתוח מצד אחד, וכניסה די מפתיעה של חברות שונות לפלחים שאותן חברות לא נכנסו בעבר מצד שני ועבדכם הנאמן יעוץ וסייע בהטמעת מספר פתרונות לחברות שונות. אינני יכול למסור שמות או מוצרים (מכיוון שרובם המכריע עדיין לא הגיע למצב הכרזה בשוק), אך בהחלט יש התעוררות בפיתוח פתרונות משובצים ובפתרונות חומרה ללקוחות, תוך ניצול המחירים הזולים בפתרונות מבוססי ARM ופלטפורמות אחרות (RISC-V ועוד).

קיבלתי בעבר פניות שונות מחברות ואנשים פרטיים לגבי יעוץ איך להתקדם והמלצות על צעדים שונים. מכיוון שרבים מאותן חברות ואנשים עוברים צעדים זהים, חשבתי לכתוב את הפוסט הזה עם נקודות שראיתי לא מעט אנשים וחברות שנתקלים – ולא תמיד בוחרים נכונה את המשך הדרך לדעתי.

להלן הנקודות:

תכין POC על דסקטופ, לא על מערכת משובצת
יצא לי להיתקבל בלא מעט מקרים שחברות ואנשים מחפשים פתרונות משובצים ופתרונות חומרה אחרים כבר בהתחלה, עוד לפני שנכתבה שורת קוד אחת למוצר/פתרון. זוהי דרך "נהדרת" לבזבז זמן ומשאבים, ולכן אני ממליץ קודם כל להשקיע בכתיבת POC של המוצר/פתרון על דסקטופ, בין אם זה Windows או לינוקס – אין זה משנה, הואיל וקל יותר להמיר את הפתרון אחר שיש משהו שרואים שרץ (גם אם יש ערימות באגים) מדסקטופ למערכת יעודית, אחרי שיש פתרון POC רץ.

מטריקות זה דבר מאוד חשוב
יש POC? מעולה, אבל לפני שרצים לחפש חומרה תואמת, ODM וכו', כדאי למדוד ביצועים ולהכין כלי Benchmark כלשהו שימדוד ביצועים, ואת הכלי, יחד עם קוד ה-POC – נריץ על פתרונות חומרה שונים בדרך – כדי לראות אם מקבלים את הביצועים שרוצים. ראיתי לצערי לא מעט כאלו שהזדרזו לרכוש לוחות עם מעבדי ARM שונים ולאחר שהקוד עבר קימפול והרצה – הביצועים הגיעו ל-10-20% ממה שהמערכת במקור נותנת על PC.

חשוב לעבוד עם יצרן חומרה
אם האיש או החברה החליטו ללכת על פתרון משובץ עם מעבדים מסויימים ושרותי ODM לתכנון לוח וכו' – חשוב לקחת את המלצות יצרן המעבד או הלוח ואם אפשר – את ה-SDK של יצרן החומרה. אחת הטעויות הנפוצות ביותר לאלו שמתחילים בעולם המערכות המשובצות – היא המחשבה שעולם הלינוקס במערכות משובצות הוא כמו עולם הלינוקס בדסקטופ. הוא בשום פנים ואופן לא ובמקרים רבים החלטה כמו "נלך על Yocto", "נלך על Open Embedded" וכו' מבלי שהיצרן אכן ממליץ ותומך באותה הפצת לינוקס – תיגמר בכי רע, הואיל ויש המון חלקים בעולם הלינוקס המשובץ שניתנים כקוד סגור, או קוד שנמצא Out of tree בהשוואה לגירסאות לינוקס שונות (ואם אין איש לינוקס שמבין בפיתוח דרייברים/קרנל – תהיה בעיה בלשלב את הקוד), או שפשוט לא ניתן יהיה להפעיל חלקים שונים בחומרה כי פשוט אין דרייברים זמינים באופן חופשי לציבור, ולכן – גם אם אתם בונים פתרון משובץ שימכר בכמה עשרות דולרים לצרכן ולכן כל סנט שנחסך הוא חשוב – צרו קשר עם יצרן הלוח או יצרן המעבד וסכמו על תמיכה וקבלת SDK.

נקודות לגבי AI, וידאו ומדיה
כדאי לשים לב כי בתחומים שונים כמו הסקה ב-AI (כלומר Inference), קידוד/פריסת וידאו/אודיו וטיפול בתכני מדיה שונים – יש מרחק רב ממה שהחומר השיווקי מציין לבין מה שמקבלים "ביד" בפועל. בתחום ההסקה לדוגמא, ישנם כמה יצרנים המציינים כי יש ברשותם שבבים ל-"AI" עם ביצועים מרשימים לביצוע הסקה, אבל בפועל (ואני בכוונה לא רוצה להזכיר שמות) התמיכה במודלים ובמטריצות – אינה מספקת או איטית. בתחום הוידאו – יש לא מעט כאלו שתומכים ב-H.264/H.265 – חלקם בפריסה בלבד וחלקם בפריסה וקידוד, אולם כמות וסוג הפרופילים שהם תומכים – היא קטנה מאוד, וברוב המקרים גם אין תמיכה ל-DRM שלקוחות רבים בתחום המדיה (כבלים, STB, וכו') דורשים, ולכן עוד לפני שמתחייבים לרכישות גדולות, כדאי לרכוש/לקבל Sample של לוחות שונים ולנסות אותם. נכון, יש צורך בהשקעה כדי לבצע Porting אבל בדרך כלל ההשקעה אינה גדולה ודי קל להמיר/לקמפל קוד למערכת ARM או X86 אחרת.

יש עוד הצעות חוץ מ-NXP
מדהים כמה שבישראל יש אחיזה ל-NXP בשוק המשובץ. בערך כמו שיש לאינטל בשוק הדסקטופ. המציאות הפשוטה היא שיש לא מעט פתרונות בחוץ ששווה לבדוק אותם – החל מחברות כמו MediaTek שמייצרת מעבדים שונים, Huawei (הסיפורים עם הריגול מתאימים לרפובליקנים, לא נכנס לכך), ויש גם חברות אמריקאיות כמו Broadcom, Samsung ועוד. לכולם יש פתרונות שמתאימים לתחומים הפופולריים וגם לסוגי נישה שונים, ולכן – אני ממליץ לחפש, לא לרוץ ולסגור אחרי שרואים פתרון אחד.

חשוב לבנות את ה"מסביב"
יש לא מעט חברות שיצרן מוצרים מעניינים לשוק ובמחירים זולים מאוד, אבל כשזה מגיע לאבטחה ועדכונים – תשכחו מזה (נסו לדוגמא לחפש עדכונים למוצרי TP-LINK או DLINK שנמכרים בארץ, אולי תמצאו עדכון אחד או 2 במשך כל חיי המדף של המוצר). כיום, כל מוצר שיוצא לשוק ונמכר במחיר זול – נפרץ די מהר, והדרך מהפריצה ועד לבעיות אבטחה שכל מיני פורצים מנצלים את המוצר כדי "לגייס" את המכשיר על מנת לתקוף מטרות שהפורצים בוחרים ב-DDoS – קצרה, ולכן חשוב עוד לפני שהמוצר בכלל יוצא – לוודא שה-Image כולל תשתית מאובטחת לקבלת עדכונים, לחתום כל עדכון, לא לאפשר לכל דכפין לנצל פלטפורמה כמו U-Boot להתקנת Images עצמאיים של הפורצים.

חושבים להשתמש בפתרון עם אנדרואיד?
אם אתם בונים פתרון המבוסס על אנדרואיד, חשוב יהיה לבנות מחדש את האנדרואיד שיתקבל מיצרן החומרה, להוסיף את התוכנות שלכם (ללא שימוש ב-root! או sudo וכו'), להכין IMAGE, ולתת את ה-Image שבניתם ליצרן החומרה. אם אתם צריכים הגנה על תכני מדיה (DRM), בקשו מהיצרן תמיכה ב-Widevine כולל הטמעת מפתחות בזמן יצור המכשיר. והקפידו על שחרור גרסאות עדכון אחת לזמן מה.

לסיכום
יש לא מעט מקרים שחברות, ארגונים ואנשים עצמאיים – אצים רצים כבר לבדוק חומרה שהפתרון שלהם ירוץ, עוד לפני שיש משהו שירוץ. אני ממליץ לבצע בדיקות ולעשות את הדברים לאט ובצורה מסודרת. ישנם מכשלות רבות בדרך וקל להיתקל בבעיות שגוררות "שריפת" תקציבים לא קטנה בגלל שהקשיבו לאיש המכירות או ניסו "לחתוך" צעדים שונים ובדיקות שונות. סבלנות – זה שם המשחק.

בהצלחה.

הבעיות של מחשבי Thinkpad ו-Thunderbolt

ישנן חברות רבות שרוכשות ומשתמשות במחשבי Thinkpad ניידים עבור העובדים כמעט בכל הדרגות, ויש סיבה די טובה לכך: מחשבי ה-Thinkpad בדגמים היותר "רציניים" (T, X ואחרים, לא L, E) המחשבים רצים בצורה יציבה עם ביצועים קבועים לכל אורך הדרך.

יחד עם זאת, לפחות בשנה האחרונה, יש יותר ויותר תלונות של משתמשים על תקלות במחשבים הניידים הכוללים חיבורי Thunderbolt כ-USB-C, החל מבעיות של אי-טעינת המחשב, HDMI דרך Docking לא פעיל, ה-Thunderbolt לא מופיע ב-Device Manager ועוד שורה של תלונות.

הדבר הראשון שצריך להבין לגבי כל חיבורי ה-USB-C שיש באותם מחשבים, זה שהחיבורים, למרות שהם נראים מבחוץ זהים, הם שונים. יש חיבורי USB-C שהם בעצם Thunderbolt והם מסומנים באמצעות סימלון "ברק" ליד החיבור וחיבורים אלו מקושרים ישירות לשבבי Thunderbolt מסוג Alpine Ridge ו-Titan Ridge של אינטל, ואילו חיבורים אחרים הם חיבורי USB-C שמחוברים ישירות אל ה-Chipset שקשור למעבד במחשב ואין לו שום קשר ל-Thunderbolt. חיבורי USB-C רגילים יכולים לכלול החל מדברים מאוד בסיסיים כמו USB 2.0, הובלת חשמל (עד 100W), וחיבוריות ציוד מגוון מאוד. לעומת זאת, ה-Thunderbolt לוקח את מה שנתמך בסטנדרט USB-C רגיל ומוסיף לו שורת מצבים של Alternative Modes דרך ממשק PCIe תוך שימוש בשבבים שונים (ויקרים)שנמצאים בתוך המחבר (בדרך כלל הדבר יצוין עם סימלון ברק על המחבר).

לכן, בשלב הראשון יש צורך לבדוק מאיזו כניסה יש בעיה. לדוגמא – במחשבים כמו T480s ישנם שני חיבורים שנראים זהים, האחד עבור ה-Dock והאחד לחשמל. רק החיבור ל-Dock הוא חיבור Thunderbolt והשני הוא חיבור USB-C שמגיע מה-Chipset. (את החשמל, אגב, ניתן לחבר לכל אחד מהחיבורים, זה לא משנה, שניהם תומכים ב-Power Delivery).

לנובו טוענת שהבעיות שהוזכרו נבעו מקושחה (SPI-ROM) גרועה שהופצה ב-2018 עד אמצע 2019 וכי עדכוני קושחה שיצאו החל מאוגוסט 2019 (יצאו מאז לפחות 2 עדכונים קטנים נוספים) תיקנו את הבעיות הנ"ל, ולכן אם אחת מהבעיות שצוינו בקישור עדיין מופיעה לך, אתה צריך לפתוח קריאת שרות להחליף לוח אם ולהתקין את העדכונים האחרונים (כולל קושחה ודרייברים) ל-Thunderbolt. החלפה של לוח לא מתקנת את הבאג אבל כן כוללת בקר Thunderbolt שצריך את העדכון.

יחד עם זאת, ישנן עדיין בעיות שלא קשורות ל-Thunderbolt או ל-Dock וכן קשורות למערכת ההפעלה שאתה משתמש (במיוחד ב-Windows 10) הקשורות ל-Sleep. נניח שאתה לוקח את המחשב הנייד שלך לסבב ישיבות בחברה ואתה חוזר למשרדך, מחבר ל-Dock, לוחץ להפעלה לצאת ממצב שינה והופס – המחשב מתחיל תהליך Cold Boot, ותקווה שהמסמך שעבדת עליו – נשמר בהצלחה לפני שהמחשב החליט לעשות את השטות הזו. אישית, דיווחתי בעבר ללנובו על הבאג הזה פעמיים וקיבלתי תשובות שטותיות (כמו להסיר את התקנת האודיו של Realtek. ה"התקן" בסך הכל עושה Mixing, הוא לא מפעיל שבב נוסף כי אין שום שבב של Realtek במחשב הנ"ל). הבאג, אגב, אינו מתרחש עם מערכות הפעלה אחרות (אני עובד ברוב הזמן עם Fedora 31 על ה-Thinkpad שלי) כך שמדובר במשהו ספציפי ל-Windows שלנובו צריכים לתקן.

לסיכום: חלק מהבעיות אכן קשורות ל-Thunderbolt אך חלק מהבעיות קשורות ל-OS ודרייברים גרועים והגדרות שגויות של לנובו ללא קשר ל-Thunderbolt ב-Windows ובעיות כאלו קיימות גם במחשבים ניידים מתוצרת חברות אחרות (Dell, HP, ASUS, MSI ואחרים). הדור הבא של מחשבים ניידים מתוצרת כל החברות יכללו בחלקם את המעבדים החדשים של אינטל, הדור העשירי, שכוללים Thunderbolt בתוך המעבד, כך שיהיו דגמים רבים שכל חיבורי ה-USB-C שלהם יהיו חיבורי Thunderbolt עם תמיכה מלאה ובתקווה לכמות באגים אפסית.

עמדה: מחשבי מק ושימושיות בחברות

לפני מספר חודשים התחלתי עם חברה מסויימת ב"גישושים" לתת להם שרותי יעוץ בכל הקשור לחומרה הקשורה במחשבים, שרתים, וירטואליזציה, קונטיינרים ולינוקס ובדברים הקשורים בקטגוריות הנ"ל. אחד הדברים שחברות כאלו מאוד מחבבות הוא דבר שנקרא RFC ואותה חברה ביקשה ממני לסייע באותו RFC לגבי הטמעת מחשבי מק בחברה. מטבע הדברים, אני לא יכול לחשוף מסמכים שכתבתי עבור חברות, אך אני יכול לכתוב בכלליות דברים שאולי יכולים לעזור לחברות ועסקים בכל הקשור לנושא.

לחברת אפל, בניגוד לחברות מחשבים אחרות, אין נגזרת "Enterprise". המחשבים שנמכרים לעצמאים ועסקים הם אותם מחשבים שנמכרים לחברות, משפחת המקבוק פרו היא אותה משפחה שנמכרת לחברות ואין דגמים "לחברות", ומשכך מה שעצמאי יכול לקנות בחנות אפל, זה מה שחברה יכולה לרכוש. בחברות אחרות כמו לנובו/HP/DELL ואחרות – ישנה שורה שלמה של מחשבים שמיועדים לחברות ושם הטכנולוגיה היא יותר "קונסרבטיבית". במחשבים לעסקים של אותן חברות, ניתן לשדרג דברים כמו זכרון, להחליף דיסקים ובמקרים של חברות כמו לנובו לדוגמא, אין שום בעיה שטכנאי פנימי של החברה יחליף חלקים פנימיים במחשבי דסקטופ – והאחריות תישאר.

לכן, כשזה מגיע למחשבי לאפטופ של אפל, בד"כ חברות ירכשו את המחשבים הניידים עם אחריות מורחבת כולל הגעת טכנאי לטיפול בתקלה במשרדי החברה, אולם אחד הדברים החשובים שכדאי לזכור לגבי לאפטופים של אפל, הוא העניין שלא ניתן לנתק את אמצעי האחסון, ומכיוון שכך ישנו חשש שמידע שקיים על המחשב הנייד יצא החוצה. לא מומלץ לסמוך על כך שחברה שנותנת שרותים על מחשבי מק תגרוט את הלוח אם, ואם מדובר בחברה בטחונית, מומלץ להגיע להסדר כלשהו שהטכנאי משאיר את לוח האם והחברה עצמה תגרוט.

כשזה מגיע למחשבי דסקטופ, יש לאפל מחשב 2 מחשבים (ה-iMac ו-iMac Pro) שניתנים לשדרוג הן מבחינת זכרון, מעבד, ואחסון. במחשבים אלו האחסון שליף כך שבמקרה ומחשב צריך החלפה של לוח אם לדוגמא, אין שום בעיה להוציא את זוג ה-SSD הקנייני שבמחשב ולהחליף לוח אם, ומחשבים אלו לעניות דעתי מומלצים יותר לרכישה מאשר אחיהם הלאפטופים הואיל וניתן בכל זמן לשדרג אותם. לאפל יש גם את ה-Mac Mini אך למעט הזכרון לא ניתן לשדרג מאומה, כך שכמו אחיו הלאפטופים, אם ישנה בעיה באחסון, יש צורך בהחלפה של כל לוח האם כולל הבעיה של המידע שקיים במחשב. אפל בחורף תוציא את ה-Mac Pro שיהיה אחד המחשבים היחידים של אפל שבו ניתן יהיה לשדרג סוף סוף הכל, כולל הכנסת כרטיסי PCIe של חברות שונות.

אחת התהיות שעולות עקב "לחץ מלמטה" היא התהיה האם כדאי להחליף את שלל המחשבים הניידים בחברה למחשבי Macbook Air או Macbook Pro. מבחינת ניהול מרכזי, קיימים מספר כלים לנהל מחשבים אלו יחד עם מחשבי PC אחרים בצורה מרוכזת, ומבחינת מערכת הפעלה Mac OS היא מערכת הפעלה מעולה ויציבה (לא רק עבור גרפיקאים ואנשי מדיה אלא גם למפתחים), אולם חשוב לזכור כי הבעיה המרכזית היא שכל מחשב נייד ל-Enterprise שתעמיד למבחן מול כל מחשב נייד של אפל – המחשב הנייד שאינו מחברת אפל יוכל להיות משודרג הן מבחינת זכרון והן מבחינת אחסון, וזהו יתרון ענק כאשר מסתכלים לטווח של שנה שנתיים לאחר רכישה שבהן עולות דרישות של יותר זכרון ויותר שטח אחסון. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה לגרור את עצמו עם מחשב נייד ועם SSD חיצוני לכל מקום כי נגמר המקום בדיסק SSD הפנימי..

אסכם ברשותכם את הדברים כך: מבחינת תוכנות, Mac OS הגיע למצב שהוא נותן מענה כמעט לכל דבר ש-Windows נותן ומעבר לכך. הוא נותן יותר מכל מערכת דסקטופ גרפית מבוססת לינוקס – הן לאנשי מדיה, הן למפתחים ולשימושים אחרים, אך מבחינת מחשבים ניידים, אפל פשוט מתעלמת מרצונות לקוחותיה מבחינת שדרוגים, ולכן קשה לי להמליץ על רכישת המחשבים הניידים של אפל.

כמה מילים על מעבדי Power

כשזה מגיע לשרתים, רוב החברות בארץ משתמשים בשרתים מבוססי מעבדי Xeon של אינטל. יש גם את EPYC של AMD שלאט לאט מתחיל לתפוס בשוק (גם בארץ) – ובדרך כלל תמצאו שרתים מבוססים אחד מהמעבדים הללו בחברות, ואם תשאל – רוב האנשים מכירים רק  את האופציות הללו.

אבל יש עוד אופציה שחלק קטן מהאנשים מכירים – אלו מעבדי ה-Power של IBM, ספציפית מעבדי Power8 ו-Power9.

קצת היסטוריה: אפל, IBM ומוטורולה החליטו אי שם בשנות ה-90 להתחרות באינטל ולהוציא מעבדים משל עצמם תחת השם PowerPC. מוטורולה הוציאה את המעבדים, אפל השתמשה בהם בשמחה ו-IBM גם השתמשו בהם בחלק מהשרתים והיה אפילו מחשב ThinkPad יחיד שיצא עם מעבד PowerPC שהריץ OS/2 (וזמן קצת לאחר מכן שיווקו הופסק כי לא היתה לו דרישה).

עם הזמן אפל נטשה את ה-PowerPC, ומוטורולה המשיכו ליצור למשך זמן מה מעבדים כאלו לשווקים נישתיים כמו Embedded. ב-IBM הבינו שאם הם רוצים להתחרות באינטל, הם צריכים לעבוד ולפתח את המעבדים בעצמם וכך IBM שחררה במשך השנים מספר מעבדי Power שונים. בהתחלה המעבדים הללו היו עמוסים בתקנים קנייניים שלא תמכו טוב בסטנדרטים כמו זכרון ECC רגיל, אך החל מ-2015 ב-IBM הבינו שכדאי לרדת מהעניין ולהשתמש בחומרה סטנדרטית, וכך מעבדי ה-Power8 ו-Power9 החלו לתמוך בזכרון רגיל לשרתים, תקן PCIe לכרטיסים (ב-Power9 התקן הוא PCIe 4.0 שכרגע לא נמצא באף שרת מבוסס מעבדי אינטל, זה רק יחל להופיע בשנה שנתיים הבאות, אם כי רוב הסיכויים שהחברות יקפצו ישר ל-PCIe 5.0) ועוד.

מבחינת ארכיטקטורת מעבד, הארכיטקטורה של Power9 היא מורכבת ולא אכנס לפרטי פרטים בפוסט זה (למעוניינים, דף ה-WIKI הזה מסביר יותר), אך נאמר כך: במעבדים כמו EPYC או Xeon, אנחנו רגילים למצוא Cores ו-Threads, כאשר הכלל הקבוע הוא שכל 2 Threads תופסים בעצם ליבה אחת. ב-Power9 זה שונה: ה-Threads נקראים Slices ועל כל Core ניתן לפנות ל-שמונה Slices. ישנם 2 סוגי מעבדי Power9, ה-SMT4 ו-SMT8 כאשר SMT4 מכיל 12 slices ו-SMT8 מכיל 24 slices. מבחינת ליבות, המעבד קיים במספר גרסאות, החל מ-4 ליבות ועד 22 ליבות.

המעבדים הללו יכולים להיות ב-2 תצורות: אחת בשיטה הידועה והפופולרית של Scale Up (נקראת: SU) והשניה היא Scale OUT (נקראת: SO). מערכות שמשתמשות ב-Power9 SU לדוגמא הינן מערכות עם 4 מעבדים ואילו מערכות SO הינן מערכות עם 2 מעבדים. מערכות SU כוללות תמיכה בזכרון ישיר למעבד (Directly Attached) מסוג DDR4 ואילו מערכות SO משתמשות בזכרון כזכרון חוצץ. מהירות הגישה לזכרון ב-SO היא עד 120 ג'יגהבייט לשניה ואילו ב-SU היא 230 ג'יגהבייט לשניה (הרבה יותר מכל מעבד מבוסס X86-64).

אחד היתרונות הגדולים של מעבדי Power9 היא קישוריות מאוד גבוהה לציודים הסובבים למעבד. במידה ומשתמשים ב-GPU של nVidia או ציודים אחרים, ב-IBM משתמשים בדבר שנקרא Bluelink ובעברית פשוטה: כל התקשורת בתוך המכונה עצמה היא הרבה יותר מהירה מהמעבדים המתחרים.

IBM משווקים מספר מכונות, כאשר חלק מהמכונות מגיעות עם מערכת קניינית של IBM ומתוכה בעזרת תוכנת PowerVM אפשר לבנות מכונות VM שמריצות לינוקס ויש ל-IBM גם מכונות שמריצות ישר לינוקס עוד מה-Boot (כמו L922, S914,AC922 ועוד). למעוניינים (יש כאלו?) אפשר להריץ על המערכות הללו גם .. AIX. מבחינת מערכות לינוקס הקיימות ל-Power9, המבחר הוא: SLE של SuSE ו-RHEL של רד-האט. ניתן להריץ גם גירסת Debian על Power9 אבל רק מה"עץ" של ה-Unstable עם מינימום Kernel 4.15 ומעלה.
אה, ואי אפשר להקים מכונות VM עם Windows על מכונות כאלו. אין תאימות ל-X86-64..

אז למי מיועדות המערכות הללו?

הקהל הראשון שירצה לשמוע על המערכות הללו הן חברות שמעוניינות לפתח AI או Deep Learning. בכל מכונה כזו ניתן להכניס 4-6 כרטיסי GPU מסוג Tesla של nVidia, ואם נבדוק את הביצועים של GPU כזה על מערכות Xeon בהשוואה למערכות Power9, נקבל שהביצועים של Power9 מבחינת קישוריות הם פי 7-10 יותר גבוהים. אם נתרגם זאת לתוכנות המקובלות, אז TensorFlow רץ פי 2.3 יותר מהר, Caffe פי 3.7 יותר מהר, ו-Chainer פי 3.8 יותר מהר על מערכות Power9 בהשוואה למעבדי Xeon החדשים ביותר.

הקהל האחר שגם יעניין אותו המכונות הללו הם חברות שרוצות להריץ קונטיינרים והרבה. כאשר כל מעבד תומך בעד 2 טרהבייט זכרון ויש לך 96 Threads/Slices, אתה יכול להריץ המון קונטיינרים, גדולים כקטנים – על מכונה אחת (ואין שום בעיה לעבוד עם מס' מכונות). IBM מציעים את תוכנת ה-Cloud Private שמיועדת לניהול קונטיינרים והיא רצה על בסיס שכולם מכירים – Kubernetes. אם כבר מדברים על קונטיינרים – כלים ומתודות של CI/CD עובדים יפה מאוד על מערכות Power9.

קהל נוסף שדווקא כן מכיר את ה-Power9 הם אלו שרוצים להקים HPC גדול. ל-IBM כבר יש פרויקטים של HPC שרצים כבר עם Scale גדול כמו Summit, Sierra, MareNostrum 4.

כמו תמיד, יהיו מי שירצו לדעת מי משתמש במערכות כאלו – הרבה מאוד חברות בחו"ל, וחברה שאולי שמעתם עליה.. Google.

וכמובן, חברות רבות מעוניינות לדעת מה לגבי מחיר. כשאתה רוצה ביצועים יותר גבוהים מאשר מה שאתה מקבל בשרתי אינטל, המחיר יותר גבוה. בעבר המחיר היה יותר גבוה פי כמה וכמה כשמשווים מכונה של HPE או DELL בהשוואה למכונה של IBM אבל היום יש הפרש אך הוא לא כה גבוה (יחסית, יחסית..).

לסיכום: מערכות Power9 הן מפלצות עבודה לכל דבר ועניין והן נותנות תפוקה הרבה יותר גבוהה בהשוואה למערכות מבוססות Xeon/EPYC. הארכיטקטורה שונה, המאיצים שונים, המעבדים שונים, אבל אם אתם מחפשים את המהירות והביצועים הגבוהים – כדאי לדבר עם IBM ולקבל הדגמות ואולי כדאי שתשקלו לרכוש מכונות כאלו.

רכישת/מכירת שרתים יד שניה, פוסט המשך

לפני כ-3 חודשים פרסמתי את הפוסט הזה לגבי עניין מכירת שרתים ע"י חברות ורכישה של שרתים יד שניה ע"י אינדיבידואלים או חברות. מאז שפרסמתי את הפוסט פנו אליי מס' אנשים שחושבים לרכוש או למכור מכונות וחשבתי שהגיעה העת לפרסם פוסט עדכון כדי להסביר לחברות כמה דברים לגבי מכירת שרתים ואת המציאות…

כלל חשוב שצריכים להבין לגבי שרתים, הוא שמהרגע שרכשתם אותם והגיעו הקופסאות אליכם, שווי השרתים צונח כלפי מטה ככל שהשרת יותר מורכב. נניח החלטתם לרכוש מערכת של Blades (ולא חשוב איזה יצרן כרגע). רכשתם, השתמשתם במשך מס' שנים ועתה אתם רוצים למכור את זה. הסיכוי שלכם להצליח למכור מערכת כזו הוא אפסי. אותו דבר קורה בעת הנסיון למכור שרתים בעלי 4 מעבדים ומעלה – כמעט אף אחד לא רוכש זאת, וגם אם ירכשו, תקבלו בערך 2 אגורות על כל שקל ממחיר רכישת השרת לפני מס' שנים.

מס' אנשים תלו (ותולים) תקוות שחברות אחרות ירכשו את השרתים שלהם, אך האמת הדי פשוטה היא שרוב החברות בארץ פשוט לא רוכשות שרתים יד שניה (למעט כמובן חברות סוחרים כמו All Trade ואחרים) מהסיבה הפשוטה: חידוש אחריות ל-3 שנים הכוללת הגעת טכנאי בזמן SLA  של 4 שעות – יהיה יקר בהרבה ממחיר רכישת השרת. כך לדוגמא, אם רכשתם שרת יד שניה ב-1500 שקל, עלות השרות שציינתי לעיל תעלה בסביבות 6000-10000 שקל, בשעה שרכישת שרת חדש עם הוספה של תמיכת SLA ל-4 שעות תעלה הרבה פחות בהשוואה לרכישת השרות לשרת יד שניה, כך שכל חברה שאפילו תחשוב על רכישת יד שניה ותרצה SLA כזה, תרד מרכישת שרת יד שניה.

מה לגבי ציודים שבשרתים? אז כך:

  • מקלות זכרון בגודל 1,2,4 ג'יגהבייט – אין להם בד"כ דרישה בשוק, כך שמי שרוצה למכור זכרונות ECC יכול לנסות את מזלו אולי ב-eBay. הדרישה בשוק בד"כ היא למקלות זכרון בגודל 8 ג'יגה ומעלה עם תיוג PC3 10300 או PC3 12800. גם עם מקלות אלו אין הרבה "בשר" מבחינת כסף להרוויח הואיל ורוב המוכרים (שוב, למעט חברות שזה מה שהן מציעות) פשוט לא נותנים שום אחריות לזכרונות, ולכן לדוגמא מקלות זכרון של 8 ג'יגה שווים בערך 20-40 שקל פר חתיכה (בסביבות ה-50-60 לזכרון PC3 10300 בהנחה שמדובר ב-DDR3 ECC).
  • דיסקים קשיחים – לא מומלץ לשום חברה שמעוניינת למכור את הציוד, למכור או לתת את הדיסקים הקשיחים עקב עניינים של אבטחת מידע. השרת מבחינתכם "מת"? העבירו את הדיסקים לגריטה. דיסקים SSD – לא מומלץ לרכוש יד שניה מכיוון שכמות הכתיבה עליהם מוגבלת ודיסקים SSD יד שניה בד"כ אינם כוללים בקרים מורכבים כך שסביר להניח שה-SSD ימות עוד לפני שתימלא לו שנה לאחר רכישה מיד שניה.
  • מעבדים – מאוד תלוי בדגם השרת. שרתים כמו Gen9 של HP (או R730 של Dell או M5 של לנובו) יכולים לקבל מעבדי Xeon E5 v4 כשדרוג במקום E5 v3 (כל מה שצריך זה לשדרג BIOS לגירסה האחרונה לפני החלפת מעבדים), ולכן גם כאן, מי שרוצה לרכוש שרת יד שניה, עדיף שירכוש את המעבד הכי "נמוך" שאפשר וישדרג ברכישת מעבדים ב-eBay. למוכרים – זו עיסקת חבילה ובקטע הזה לא תקבלו הרבה גם על הדגמים עם הכי הרבה ליבות.

מה לגבי מחירים? הפופולריים ביותר אלו הם שרתי 1U ו-2U מה-5 שנים האחרונות (אלו שלפני כן נמכרים במחירים של 3 ספרות). כך לדוגמא שרת Gen8 של HP עם 192 ג'יגהבייט זכרון ועם מעבדים בעלי 8 או 10 ליבות נמכרים במחירים של 1000-1500 שקל (ה-1500 זה אם יש דיסקים חדשים). Gen7 של HP נמכרים בסביבות ה-600-900 שקל עם 208 ג'יגהבייט זכרון לדוגמא, כך שכמו שאתם רואים – הרבה כסף אי אפשר לעשות מזה.

מה לגבי סטורג'? גם כאן, את הדיסקים עדיף לגרוט ולמכור את ה"מוח" ואת ה"מדפים" (כחבילה או בנפרד) לכל מיני חברות אינטגרציה שנותנות שרות Storage ללקוחות. במקרים רבים לאותן חברות אינטגרציה יש צורך בהחזקת מלאי עצמאי אם לקוחות שלהם מעוניינים להחזיק את ה-Storage הרבה אחרי שהתמיכה לגביו הסתיימה.

סוויצ'ים, UPS – גם כאן, המחירים נעים סביב ה-3 ספרות. UPS לדוגמא לא שווה הרבה אחרי 6-9 שנים של שימוש מכיוון שיש צורך להחליף סוללות פנימיות (והן יקרות!). סוויצ'ים לעומת זאת, חברות רבות נפטרות מהמתגים במהירות 1 ג'יגהביט לטובת מתגים במהירות 10 ג'יגה ומטה, כך שגם כאן המוכר לא יעשה מזה הרבה כסף והרוכשים הפרטיים יכולים אולי למצוא הזדמנויות טובות לשדרג LAB או להוסיף מתג לדברים/פרוייקטים צדדיים.

אז מדוע חברות כמו All Trade מוכרת במחירים כאלו גבוהים שרתים יד שניה? הסיבה פשוטה: הם חייבים להחזיק מלאי והם מוכרים שרות, כך שאם לדוגמא הם רכשו מלאי של 10 שרתי Gen8, הם יוכלו למכור רק 5-7 כאלו כי הם חייבים להחזיק שרתים אחרים כמלאי להחלפה בעת תקלות חרום כחלק מהשרות שהם מוכרים.

לכן, אני מציע לחברות: אתם רוצים להיפטר מהשרתים, פרסמו זאת פנימית בחברה, אני מאמין שיהיו כאלו שירצו לרכוש (או שהם אולי מכירים אחרים שרוצים לרכוש) או שאתם מוזמנים לפנות לכותב שורות אלו במייל. לעיתים אני יכול לרכוש ולעיתים אני יכול להפנות אתכם לאינדיבידואל או חברה אחרת המעוניינת לרכוש, רק קחו בחשבון שלעשות מזה עשרות אלפי שקלים לא תוכלו לעשות מכך (למעט אם השרתים מדור נוכחי או מחיר נמוך בהרבה בשרתים מדור קודם). שמרו על ה-DATA שלכם (גם המתחרים שלכם ישמחו לשים יד על תוכן שלכם, גם על DATA ישן) ואל תמכרו אותו כחלק מהשרתים.

הסברים על SSD למשתמשים ביתיים ובחברות

הערה: המאמר הבא מדבר על SSD הן עבור משתמשים ביתיים אך גם לתחנות עבודה, דסקטופים ולאפטופים. הדברים שנכתבים כאן אינם מכוונים עבור SSD לשרתים ששם מדובר על דברים מעט שונים.

כל מי שמשתמש במחשבים בצורה רצינית ומבין בנושא בוודאי מכיר ושמע על SSD, הכוננים האלקטרוניים ששומרים את המידע על שבבי NAND (כלומר: Flash). היתרון העצום שלהם על כוננים מכניים הוא כמובן מהירות הגישה: פי 2-20 בהשוואה לכל כונן דיסקים מכניים.

הבעיה מגיעה לכך שכמעוניינים לקנות כונן SSD, ההיצע בשוק ענק, הטקסט השיווקי מטעה בלא מעט מקרים, ואפשר להוסיף על כך כל מיני הצהרות של אנשים טכניים שהיו נכונים לפני 6-9 שנים אך לחלוטין לא נכונים כיום (כן, קרה לי כבר פעם שמישהו מאוד בכיר טען בישיבה כי כונני ה-SSD לא יחזיקו מעמד 5 שנים. יש לי 4 כונני SSD בשרת ZFS שמחזיקים כבר 6 שנים של SanDisk בלי שגיאה אחת והם דווקא מהסוג הכי פשוט שיש!).

בקיצור, לאלו הגולשים המעוניינים להכיר דברים, כדאי לשים את הדעות והדברים ששמעתם בעבר בצד, ולקרוא את המאמר. כל הדברים שאציין כאן הם עובדות, לא דעות ולא ספקולציות.

ניקח כונן SSD, ונפתח אותו. כך הוא נראה בצידו העליון:

כך נראה הכונן. בחלקו השמאלי יושבים מספר שבבי NAND שעליהם יאוחסן המידע. השבב עם ה-M (של חברת Marvell) הוא בעצם ה"מוח" של כונן ה-SSD. הוא הבקר שמצד אחד "מדבר" עם המחשב (החיבורים מימין) ומצד שני הוא האחראי לפריסת הנתונים על שבבי ה-NAND, תחזוקת הנתונים, טיפול בשגיאות, קריאה, כתיבה וכו'. במקרים רבים יש עוד שבב או יותר שמשמשים כזכרון חוצץ (Buffer) אשר מקבלים את הנתונים מבחוץ (אם לדוגמא אנחנו מעתיקים קובץ מבחוץ אל תוך ה-SSD) והבקר כבר דואג לקבל את הנתונים מהזכרון החוצץ ולפרוס אותם אל שבבי ה-NAND. יש עוד פעולות כמו Garbage Collection ו-TRIM שלא ניכנס אליהם אבל הם דברים מאוד חשובים לאורך חיי ה-SSD.

נעבור מכאן לשבבי ה-NAND. אלו השבבים שבהם מאוחסנים הנתונים שלנו. בתוך כל שבב כזה נמצאים מיליוני תאים שמאחסנים את הנתונים והגישה אליהם נעשית דרך הפינים מתחת לשבב. ישנם מספר סוגי תאים (SLC, MLC, TLC, QLC) פרי פיתוח של השנים האחרונות וההבדל ביניהם הוא בעצם כמות הנתונים שאפשר לאכסן פר תא. SLC לדוגמא זה Single Level Cell, כלומר בכל תא אפשר לאחסן נתון אחד וה-SSD הראשונים היו בנויים מ-SLC, כך שהם היו מהירים מצד אחד, אך כמות המידע שהיה אפשר לאחסן – היתה קטנה. MLC הגיע לאחר מכן ולמרות ש-M זה Multi, כמות הנתונים שהיה אפשרי לאחסן היתה בעצם 2 נתונים בתא. (מדוע לא קראו לזה פשוט DLC ש-D הוא Dual, אין לי מושג ירוק). אחרי MLC הגיע TLC (שנמצא ברוב כונני ה-SSD בשוק היום לסקטורים שאינם שרתים) ששם אפשר לאחסן 3 תאים והאחרון (QLC) יכול לאחסן כמות נכבדה של 4 נתונים בתא אחד.

אחת הבעיות הכי מאתגרות בתחום ה-SSD ו-NAND היתה בעצם האפשרות לאחסן כמות גדולה (אני מדבר על תקופת ה-SLC ו-MLC). יש גבול לגודל שבב שאפשר לייצר (ככל שהשבב יותר גדול, הסיכוי לתקלות בו יותר גבוה, בגלל זה מעבדים ו-GPU הם יקרים), ולכן סמסונג (ולאחר מכן חברות אחרות) החלו לעבוד על טכנולוגיה חדשה – במקום ליצור תאים יותר ויותר קטנים על מנת להכניס נתונים רבים – לבנות לגובה, וזה מה שנקרא 3D. בהתחלה סמסונג יצאה עם שבב שיש בו בעצם 32 "שכבות" ולאחר מכן 64 שכבות וכרגע הם מתחילים לייצר 96 שכבות ועובדים על 128 שכבות, כאשר בין כל השכבות יש מעין "מוטות" ותקשורת בין השכבות והבקר כמובן יכול לגשת לכל השבבים ולכל השכבות.

עכשיו שיש כמות רצינית של תאים פר שבב, ניתן לעשות מאות ג'יגהבייט וטרהבייטים, אבל ישנה בעיה אחרת: זוכרים את ה-SLC/MLC/TLC/QLC? הזמן שלוקח לכתוב לאותם תאים הוא יותר ארוך ככל שמתקדמים מ-SLC ל-MLC, מ-MLC ל-TLC, ומ-TLC ל-QLC (כאשר QLC יהיה די איטי אך יותר מהיר מכונן מכני), ולכן ה-Buffer יכול לסייע ובעצם "להחביא" את האיטיות כאשר הכתיבה בפועל תיעשה בתוך ה-SSD ברקע (בעקרון, כונן SSD הוא הרבה יותר חכם מאשר כונן דיסקים מכני. כונן SSD הוא מחשב שלם בפני עצמו הכולל מעבד, זכרון וכו').

עכשיו שאנחנו מבינים באופן עקרוני מהו SSD ומה הם התאים שבתוכו, נכיר את סוגי ה-SSD. יש מס' סוגים, אך נתרכז ב-2 סוגים, ה"קופסא" וה"מקל".

נתחיל ב"קופסא" – אלו בד"כ כונני ה-SSD שאנחנו מכירים ללאפטופים ושיכולים כמובן להיות מחוברים לתחנות עבודה, דסקטופים וכו'. כל כונני ה-SSD הם בגודל אחיד של 2.5" (יש גם 3.5" אך הם מיועדים לסקטור השרתים והם עולים עשרות אלפי דולרים) והחיבור שלהם הוא חיבור SATA רגיל בדיוק כמו חיבור דיסק קשיח מכני (לאלו שיש להם מחשב ישן דסקטופ, ניתן לרכוש כמובן בזול מתאם בין 3.5" ל-2.5" ב-eBay ובאתרים אחרים, ובחלק מהמוצרים היצרן מוסיף מתכת להתאמה, כמו חברת Kingston). אין צורך בדרייברים על מנת לקבל פעילות של כונן ה-SSD (אך יכול להיות שתצטרכו תוכנה מסויימת, עליה אדבר בהמשך). דיסק SSD כזה הוא דבר מעולה לאלו שיש להם מחשבים ניידים עם דיסקים מכניים והם מעוניינים להשביח את המחשב הנייד שלהם. ישנן מספר תוכנות חינמיות שיכולות להעביר את הנתונים מהדיסק המכני לדיסק SSD (לשם כך תצטרכו לרכוש מתאם USB ל-SATA על מנת לחבר את כונן ה-SSD בחוץ ולהשתמש בתוכנה להעביר את הנתונים ורק לאחר מכן להעביר את ה-SSD לתוך המחשב הנייד).

חוץ מגירסת ה"קופסא" יש לנו את גירסת ה"מקל" – אלו בעצם כונני SSD בתצורה שמתברגת על לוח האם של המחשב (ושל מחשבים ניידים חדשים, בחלק מהמקרים). מדובר ב"מקל" ברוחב 22 מ"מ ובאורך 80 מ"מ (יש גם גירסה של 110 מ"מ) שאותו אנחנו מחברים לחיבור מיוחד ומבריגים. החיבור נראה כך:

כפי שאתם יכולים לראות: ישנם "חורים" היכן שנמצאים הפינים של ה"מקל" והם מאוד חשובים. בכרטיסים עם 2 חורים, ה"מקל" הוא בעצם SSD בחיבור SATA, כלומר המהירות שלו תהיה בדיוק כמו קופסת SSD בחיבור SATA והיתרון היחיד שלו הוא בעצם שהוא לא תופס מקום פיזי במחשב מקדימה. לעומת זאת, אם יש חור אחד, אז מדובר במקל NVME SSD שהוא מהיר פי 4-6 מכונן SSD SATA (ולפיכך הוא גם עולה יותר).

עוד סוג חיבור שיש הוא חיבור ה-U.2, הוא מופיע בריבוע הכחול בתמונה:

חיבור זה הוא חיבור PCIe, כלומר הוא בדיוק כמו חיבור NVME SSD רק שהוא יותר מיועד לכונני SSD שיושבים במחשב דסקטופ מקדימה. החיבור הזה קיים רק בחלק מהלוחות אם החדשים והיקרים והוא מצריך כונן SSD "קופסא" עם חיבור PCIe (בד"כ בקופסת ה-SSD יהיה כבל מתאם מיוחד).

עכשיו שאנחנו מכירים גם את החיבורים וסוגי ה-SSD, נשאלת השאלה: איזה לרכוש? והתשובה, כצפוי, קצת מפותלת..

אם אתם משתמשים שכל מה שאתם עושים זה גלישה באינטנרט, הפעלת אפליקציות Web, קצת אופיס, ודברים שלא ממש גורמים למחשב שלכם "להזיע" – אז כיום כמעט כל כונן SSD יכול לתת לכם מענה. ככלל, אם קונים, אני ממליץ ללכת על גודל של 500 ג'יגהבייט ומעלה (אם התקציב מאפשר זאת).

לאלו שיותר מפתחים אפליקציות, או עובדים עם אפליקציות גרפיות כבדות (פוטושופ, עריכת וידאו, אפקטים, תלת מימד וכו') ולאלו שמעוניינים לקנות את ה-SSD הטובים בשוק, אני אציין מספר דגמים:

  • סמסונג – המלכה בשוק. דגמים של ה-960 וה-970, ה-PRO או EVO (ה-PRO יותר מהיר)
  • אינטל – ה-900P או ה-905P בסידרת ה-Optane. שימו לב שהם יקרים מאוד אך ה-905P הוא ה-SSD הכי מהיר שיש כיום בשוק נכון לשעת כתיבת שורות אלו. שימו לב – הפתרונות של אינטל יעבדו רק אם יש לכם מעבדי AMD Ryzen או i7/i5/i3 מהדור השביעי (Kaby Lake) או דור שמיני (Coffee Lake).
  • Western Digital – סידרת ה-Blue או Black בגירסת M.2 NVME.

אלו שלא מומלצים – אני בד"כ לא פוסל SSD כי כמעט תמיד יש סקטורים שזה יכול להתאים להם גם אם הם לא מהירים כל כך, אך במקרה של אינטל, סידרת ה-Optane Memory Series – בגדלים 16,32,64 ג'יגהבייט אני ממליץ לא לרכוש. הם מבחינה טכנית פשוט זבל וכל דיסק SSD מכל יצרן יתן ביצועים הרבה יותר גבוהים עם הפרשי מחירים זעומים.

אז בחרנו SSD ואנחנו מכניסים אותו למחשב. לפרמט ולהשתמש? כמעט. כלל חשוב הוא לא לפרמט את הדיסק לניצול 100% ממנו אלא רק 90%. הסיבה לכך פשוטה: במסגרת התהליכים שבקר ה-SSD מבצע, הוא בודק תאים לבדוק שהנתונים תקינים וכשהוא נתקל בנתונים שיש סיכוי שתהיה בעיה איתם בקריאה/כתיבה, הוא מעבר אוטומטית את הנתונים לחלק שלא פירמטנו והוא מסמן את המקום שממנו הוא העתיק כמקום לא שמיש, כך שאנחנו אולי מפסידים חלק מהמקום בדיסק, אך מצד שני אנחנו מאריכים את אורך חיי הדיסק, וזה שווה את המחיר.

האם כדאי לוותר על הדיסק המכני? התשובה שלי: לא. דיסק מכני הוא מצד אחד זול ומצד שני יכול להכיל הרבה יותר מידע מאשר SSD (סתם לידיעה, סמסונג 850 EVO בגודל 4 טרהבייט יעלה לכם בחו"ל 1500-1700 דולר). בד"כ יצרן ה-SSD יציע תוכנה יחד עם ה-SSD שתעביר את ה-Windows ל-SSD וידע לנטר את הדיסקים כך שנתונים שהקריאה שלהם שכיחה יועברו ל-SSD והנתונים שבקושי קוראים אותם ישארו בדיסק המכני. לאינטל יש תוכנה כמו RST שעושה זאת ול-AMD יש הסכם עם חברת Enmotus למכור תוכנה ב-20$ שנקראת FuzeDrive (היא אמנם מצריכה התקנה של Windows על ה-SSD מחדש, אבל היא עושה עבודה הרבה יותר רצינית מה-RST של אינטל), ויש כמובן תוכנות צד ג' בשוק ל-Windows (חלקן חינמיות). למשתמשי Linux – אם אתם משתמשים ב-LVM במחשב שלכם, אז ה-LVM יכול לקבל כונן או ווליום או Partition כ-Cache ואפשר כמובן להשתמש בדברים כמו bcache כדי לקבל את אותה תוצאה.

דברים נוספים שכדאי לדעת:

  • מעתיקים קבצים של כמה ג'יגהבייט כל אחד? אל תצפו לכתיבה מהירה לאורך כל ההעתקה ברוב כונני ה-SSD (למעט ה-900P/905P וה-970 PRO). הסיבה? הזכרון החוצץ (Buffer) מתמלא ומתחיל לכתוב את הנתונים לשבבי ה-NAND וברגע שאין זכרון פנוי, הכתיבה נהיית איטית.
  • עובדים בפוטושופ ופתחתם קובץ עם מאות שכבות? אם זה לא SSD מהמהירים – יכול להיות שזה יהיה איטי במעט. זיכרו: דיסקים SSD זולים הם טובים בהעברת נתונים רציפה כאשר מדובר בהעברת קובץ גדול, אולם כשיש לו עוד 200 קבצים נוספים, הוא יהיה איטי.
  • מחירים: מחירי ה-SSD יורדים אבל לאט. אם מחירי הדגמים שציינתי לעיל יקרים, אתם מוזמנים להתסכל דור אחד אחורה או לקרוא כל מיני אתרים שמציינים מיקומים שונים לכונני SSD ומחירים.
  • אחריות – כיום כמעט כל יצרני ה-SSD נותנים מינימום 3 שנות אחריות, אינטל וסמסונג בד"כ נותנים 5 שנות אחריות ולדגמים מסויימים אפילו 10 שנות אחריות. חשוב לכל ה-Corporate.
  • משתמשי לינוקס ובחירת File System – אין ממש הבדל. כיום גם XFS, EXT4, BTRFS תומכים בפרמטר mount או עם פקודת fstrim. מערכת ZFS לעומת זאת תתמוך בגירסה 0.8 בפונקציונאליות הזו (אם כי קיימים טלאים שאפשר להשתמש בהם).
  • קונים גירסה M.2 והולכים לגרום למחשב "להזיע"? חפשו ברשת קירור טרמי ל-M.2. אחד החסרונות של M.2 (בחלק מהמקרים) הוא כשה"מקל" חם מאוד – הביצועים יורדים על מנת לשמור עליו. הפתרון הזה לדוגמא, הוא פתרון טוב.

ומה העתיד? אינטל דוחפת חזק את פתרון ה-XPoint שלה שהוא כרגע המהיר ביותר בשוק (אבל גם היקר ביותר – ה-905P שלהם בגירסת ה-600 ג'יגהבייט עולה 1220$ והוא יותר מהיר מגירסת ה-Enterprise שלהם!) אבל סמסונג לא נמצאת מרחוק עם ה-Z-SSD שלהם שמציע ביצועי קריאה יותר מהירים מכל דבר אחר בשוק (ביצועי כתיבה, לא משהו בדור הנוכחי).
סביר להניח שבשנה הבאה נראה SSD מבוסס QLC (שזה 4 נתונים נכתבים/נקראים בכל תא). החסרון הענק שלו הוא מהירות הכתיבה שתהיה די "זוחלת" (בהשוואה ל-SSD אחרים), אבל מצד שני נוכל לרכוש SSD כאלו בגדלים של 4 ו-8 טרהבייט במחיר שלא מגיע לאלפי דולרים ובכך נוכל להחליף כוננים מכניים ב-SSD.

לסיכום: כונני SSD נותנים ביצועים הרבה יותר מהירים מכונני דיסקים מכניים, אבל הם גם "חיות" שונות וכדאי לשים לב להבדלים. השוק מוצף ב-SSD שונים ולכן כדאי לבצע מחקר קטן לפני ששולפים את כרטיסי האשראי. כדאי לשים לב להוראות יצרן לדברים כמו לא לפרמט SSD ל-100% ואם מדובר ב"מקל" M.2 לגבי עניין החום.

חושבים לשדרג ציוד? תתכוננו לעליית מחירים

בבלוג זה אני לא מכניס עניינים הקשורים לפוליטיקה מכיוון שלכל אחד יש דעה משלו ואני ממש לא מעוניין לערבב טכנולוגיה עם פוליטיקה.. עד שמגיע דונאלד טראמפ.

הסיפור די פשוט: דונאלד טראמפ צודק בטענה שלו (שאותה העלו גם נשיאים ושרים קודמים בממשלים הקודמים) על כך שסין פשוט מכריחה כל חברה שמעוניינת לעבוד עם סין, לעבוד עם "שותף מקומי" ובדרך להעביר את כל הקניין הרוחני (ה-IP בשפה המקצועית) ל"שותף המקומי". מכאן עד העתקה מוחלטת של כל הקניין הרוחני ויצירת "תואמים" וחיקויים זולים – המרחק קצר. בממשלים קודמים בארה"ב ניסו פה ושם למצוא הסכמות או פשרות כלשהם עם הסינים, הסינים מצידם פה ושם עשו קולות שהם מוכנים להתחשב ואולי קצת להעניש כל מיני מעתיקים. כמובן שכל זה נעשה טיפין טיפין ולא בצורה רצינית. בממשל הנוכחי (טראמפ) – הנשיא החליט לאחר שהוא החמיא מכאן ועד הודעה חדשה לנשיא סין – להיכנס למלחמת תעריפים עם סין, רק שהמלחמה הזו לא הגיעה עם מחשבה ארוכה, אלא פשוט ב"שלוף" לתשובות של עיתונאי סקרן בסיום איזו ישיבה שנערכה בבית הלבן. לאחר מכן הוחלט לשנות את כמות המיליארדים והתחומים/מוצרים שיהיה עליהם מסי יבוא. בהתחלה זה היה רק ברזל ואלומיניום, עכשיו נוספו לרשימה יותר מ-1300 מוצרים ותתי מוצרים. הסינים בתגובה גם פרסמו רשימות משלהם מה המוצרים מייבוא אמריקאי שעליהם ישולם מכס בגובה 20-25%.

בקיצור – כל כלכלן שפוי אומר שהמלחמה הזו היא אסונית ועדיף היה ללכת דרך בית המשפט של ה-WTO ואולי לחשוב ברצינות על צעדים אחרים שנעשים כרגע ב"שלוף".

ונחזור לטכנולוגיה.

כיום כל שרת, סוויצ', סטורג' מורכב (וחלקית מיוצר) בסין. בכל ציוד כזה יש עשרות, מאות ולפעמים אלפי רכיבים שנוצרים במדינות אחרות שאינן סין, אך אותם שבבים, לוחות, קבלים וכו' וכו' מגיעים אל סין אל אחת מהיצרניות המחשבים/שרתים/חומרה הגדולות (כמו Quanta, Pegasus, FoxConn, Lotes ואחרים) ושם הדברים מורכבים ברמות שונות (רוב ה-PCB באותם ציודים לדוגמא מודפס בסין ועליו מורכבים השבבים וכו'), נארז ונשלח לארה"ב או למדינות אחרות בהתאם לבקשת הלקוח.

עכשיו נחבר את הדברים: משרד המסחר האמריקאי הוציא מסמך (שהוא אינו סופי ונתון לשינויים במהלך ה-40 יום הקרובים) וניתן לקרוא את המסמך כאן. אלו שיציצו במסמך מוזמנים להיעזר במעט סבלנות – המסמך לא ממש מציין "שרתים", "סטורג'", "סוויצ'ים" וכו' – אלא מדבר על חלקים שונים, כמו לוחות אם או לוחות PCB, דיסקים קשיחים, קבלים ועוד אלפי פריטים – שעליהם יחול 25% מס יבוא.

אני משער שעתה יאמר קורא הבלוג "חץ, ציוד שקונים פה בארץ לא מגיע ישירות מארה"ב אלא מגיע מאירופה, בריטניה ולפעמים ישירות מסין כך שהמסים האלו לא ממש חלים על רכישת ציודים לישראל", וזה נכון .. חלקית. אני אתן דוגמא מהעבר: לפני מס' שנים הייתי צריך לרכוש עבור לקוח כמה מאות דיסקים קשיחים לטובת הקמת ארכיב. באותם ימים התרחש צונאמי גדול בטיוואן ואחד מהמפעלים של יצרן דיסקים קשיחים הושבת, מה שאוטומטית העלה את המחיר ב-35-50% (ואלו היו דיסקים SAS Enterprise, ממש לא זולים) וגם היבואן בארץ העלה את המחיר צ'יק צ'יק ב-46% לאותו סוג דיסקים ספציפי, רק שבמקרה זה הגיע לי מידע ממישהי אצל אותו יבואן שהדיסקים שהזמנתי – נמצאים בחיפה, ובקיצור מנסים לעשות עליי "שיטת מצליח". אחרי סידרת צעקות היבואן החליט לרדת מהתרגיל.

וזה מה שלדעתי יכול להיות שיהיה כאן. יבואנים ויצרנים מחפשים כל דרך (ואני לא מדבר ספציפית על ישראל) להעלות מחירים. ציוד שעולה בארה"ב 100$ באירופה הוא מטפס ומעוגל ל-100 יורו (גם כשהמסים, אם יש מסים עליו – כלל לא גורמים למחיר להיות 100 יורו), כך שגם עניין המכסים והמלחמת מסחר בין ארה"ב לסין עלולה "לזחול" ולתרום לעליית מחירי החומרה (ותמחקו את ה"עלולה" אם אתם קונים ציוד לאתר DR בארה"ב).

לכן, אם אתם חושבים לרכוש חומרה בקרוב, אולי בחודשים הבאים, נסו להתעניין לגבי המחירים הנוכחיים כך שיהיה לכם Reference לעתיד, נסו לדבר עם הנציגים לראות אם יש השפעה של מלחמת הסחר על המחירי ציוד ואם אתם רואים שאתם מקבלים הצעות מחיר שכוללים כל מיני תוספות, תזכרו שרוב היבואנים המקומיים לדוגמא – מקבלים את הציוד מאירופה ולא מסין ולא מארה"ב.

חג שמח 🙂

המלצות לגבי שרת ZFS ל-Enterprise

בחודש שעבר פורסם כאן פוסט לגבי בניית שרת NAS במחיר זול מאוד (2416 שקל כולל הדיסקים). הפוסט הנוכחי ידבר על קוניפיגורציה מומלצת לשרת שאמור לשרת מספר שרתים, ושאמור לתת Throughput רציני. הפוסט לא ידבר על איך להגדיר אלא מה מומלץ שתשיג.

נתחיל במעבד: ל-ZFS אין צורך במעבדים ממש חזקים, כך שעד גבול מסויים אתה יכול להשתמש במעבד Xeon נמוך מאוד או מעבד Atom שמיועד לשרתים (סידרה C25XX או C27XX). מה הגבול? הגבול קשור לדברים שאתה רוצה ממערכת ZFS. אם לדוגמא אתה צריך Deduplication או הצפנה, תצטרך בהחלט משאבי מעבד טובים כמו Xeon E3 / E5.

שמתם לב שלא הזכרתי לעיל מעבדים כמו כל סידרת ה-i5/i7? הסיבה לכך פשוטה: שרת ZFS ב-Enterprise צריך זכרון ECC, ומעבדי i3/i5/i7 (או מעבדי AMD מסידרה 8XXX/6XXX ומטה) אינם תומכים בזכרון זה. כשמדובר בשרת ביתי, חשיבות הדיוק של קריאת הנתונים מהדיסקים אינה כה קריטית ורוב הזמן לא תהיה בעיה, אבל ב-Enterprise, במיוחד שאתה מחבר שרתים לשרת ZFS, כל ביט חשוב שיעבור בדיקה ויגיע ליעדו בצורה תקינה (זה היתרון של ZFS – הוא לא בודק checksum של כל מה שהוא כותב לדיסקים, אלא גם הפוך, כשהוא קורא ושולח אותו, דבר שלא מבוצע במערכות מתחרות שמשתמשות במצבי RAID חומרה, וכך יכולים לקרות גם מצבים לא נעימים של bit-flip) ולכן זכרון ECC הוא חשוב מאוד.

אם דיברנו על זכרון: כמות הזכרון שצריך לשרת ZFS מאוד תלויה בשרותים שתריצו על שרת זה החוצה (SMB, NFS, iSCSI וכו'). שרותים כאלו צריכים זכרון. גם ZFS בעצמו צריך לא מעט זכרון, ושוב, במיוחד אם אתה רוצה להשתמש ב-Deduplication – תצטרך ערימה של מקלות זכרון (עם ECC).

בברירת מחדל, ZFS ישתמש בערך במחצית ה-RAM שיש במכונה שלך לצרכי ARC (סוג מסויים של Cache שיושב על ה-RAM) אבל המכונה תצטרך גם כונני SSD (תיכף אגיע לכך) לצרכי Cache. במקומות רבים התיעוד של ZFS הולך עם "כלל אצבע" שיש צורך ב-1 ג'יגהבייט זכרון על כל טרה דיסק שאתה מכניס (מדובר על טרהבייט "ברוטו" לפני RAIDZ) אבל אם אינך משתמש ב-deduplication, כלל זה אינו נכון. מנסיוני, אני ממליץ על הדברים הבאים:

  • 16 ג'יגהבייט זכרון על מערכת בינונית שכוללת בין 4-8 דיסקים של 1-3 טרהבייט
  • 32 ג'יגהבייט זכרון על מערכת שמורכבת מ-8-16 דיסקים של 2 טרהבייט
  • 64 ג'יגהבייט זכרון על מערכת שמורכבת מ-12-24 דיסקים של 2-4 טרהבייט

חשוב לציין: את הגדרות ה-Cache של ARC ניתן כמובן להגדיר מבחינתם מינימום/מקסימום, ולכן אלו רק המלצות ולא "כללי ברזל", אך ככל שהשרת ZFS מגיש/מקבל יותר ויותר קבצים והעומס גודל – יש צורך ב-ARC גדול יותר, כך שהמערכת תגיש קבצים בצורה מהירה יותר.

דיסקים קשיחים: את נושא הדיסקים אחלק ל-3:

  1. מערכת הפעלה – מכיוון ש-ZFS עצמו לא משנה הרבה דברים במערכת, כל דיסק קשיח קטן יכול להספיק. את קבצי ההגדרות של ZFS ניתן בקלות לגבות לתוך מערכת ה-ZFS (או החוצה), כך שגם אם הדיסק הזה הולך, אפשר להקים על דיסק חדש לינוקס מינימלי, להתקין את ה-ZFS, לבצע import של ה-pool ואולי להעתיק קובץ הגדרות יחיד, לבצע reboot (לשם בדיקה) ולחזור להשתמש. למחמירים, אפשר להכניס את מערכת ההפעלה על 2 דיסקים קטנים ב-RAID-1 (שאינו ZFS), אבל זה מיותר ברוב המקרים (הח"מ עובד בתקופה הנוכחית על סקריפט להתקנת כל המערכת הפעלה עבור ה-ZFS ישירות לתוך ה-ZFS עצמו כך שכמעט ולא יהיה צורך במחיצות נפרדות על ext3/4/xfs, והצורך היחידי יהיה מחיצות עבור UEFI ו-boot/ שאותן אפשר להכניס על כרטיס SD כי הן לא משתנות.
  2. דיסקים ל-Cache ול-Logs (נקרא ZIL – ZFS Intent Log) – כאן מומלץ על דיסקים SSD, מומלץ לפחות 2-4 דיסקים. ל-logs עצמם יש צורך ב-Partition קטן מאוד (אין צורך יותר מ-5 ג'יגהבייט), וכל שאר המקום ב-SSD יחובר יחדיו (כמו RAID-0) לשמש כ-Cache גם לכתיבה וגם לקריאה. הנתונים עליו אינם חשובים והם בין כה מתאפסים בזמן reboot, אבל עצם קיומם נותן ל-ZFS אפשרות לתת ביצועים ממש מעולים. אין צורך לקנות כונני SSD ממש גדולים (1 טרה ומעלה), אפשר להסתפק ב-2-3 כוננים של 256 ג'יגהבייט – בהתאם לעומס המתוכנן שאתם רוצים להעמיס על אותו שרת ZFS.
    לגבי סוג של SSD – אנחנו ב-2015, כיום כונני ה-SSD מחברות רציניות (כמו סמסונג, סאנדסיק, אינטל, וכו') כוללות בקר בכונן SSD שיודע מתי לכתוב את הנתונים בצורה שהכי פחות תשחק את הכונן, ומבחינת TRIM – מערכות לינוקס (ZFS על לינוקס) יודעות לתמוך ב-Trim על מנת להאריך את חיי הכונן.
  3. דיסקים קשיחים – ידוע לי כי ב-Enterprise מאוד אוהבים דיסקים מבוססי SAS ו-ZFS מאוד שמח לעבוד עם דיסקים כאלו, אולם ניתן לעבוד גם עם דיסקים מבוססי SATA, ולפני שגבות יורמו לאחר קריאת השורה לעיל – הדיסקים שיצאו בשנת 2014 לפחות הם אמינים לא פחות מדיסקים מבוססי SAS ולראיה – הרחבת האחריות שיצרני הדיסקים ביצעו לאחרונה. כך לדוגמא עם דיסקים Red Pro של Western Digital (כן, עם חיבור SATA) האחריות הורחבה מ-3 ל-5 שנים.
    אני מניח שרבים יטענו כי דיסקים SAS נותנים ביצועי כתיבה/קריאה הרבה יותר מהירים, אבל בעולם ה-ZFS הדברים שונים: הכל נכנס ויוצא דרך 2 שכבות ה-Cache (ה-ARC ו-L2ARC) שאחת מהן יושבת על ה-RAM והשניה יושבת על SSD. יש כמובן דיסקים SAS עם בקרים שכותבים/קוראים במהירות מדהימה של 12 ג'יגהביט לשניה, אבל המחירים שלהם מאוד גבוהים. אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה לגבי SAS מול SATA בהתייחסות ל-ZFS.

מבחינת ברזל שיארח את הדיסקים, אפשר כמובן ללכת בשיטה הקלאסית של להכניס את הכל על שרת 2U או 3U בהתאם לכמות הדיסקים שאתם מכניסים, וזה עובד מצוין.
אישית ההמלצה שלי היא להפריד בין הדברים. להשתמש (לדוגמא) בשרת 1U שבו ישב הדיסק עם מערכת ההפעלה, וכונני ה-SSD (ב-1U אפשר להכניס בקלות 6 כונני SSD) כשכל הדיסקים הם 2.5". שאר הדיסקים המכניים יכולים לשבת בתוך מארז JBOD שמתחבר ב-SAS חיצוני לשרת 1U.
הסיבה להמלצה? כמה סיבות:
* במארזי JBOD אין הרבה אלקטרוניקה שיכולה להתקלקל (אין זכרונות, אין לוח אם)
* קל לשרשר JBOD נוספים אם רוצים להתרחב.
* ב-JBOD יש לוגיקה פשוטה – backplane ובקר.
* אפשר להעביר את ה-JBOD למערכות אחרות במידה ויהיה לכך צורך.

חיבורי רשת – מכיוון ש-ZFS רץ על לינוקס מערכת הפעלה, מי שמטפל בכל עניין התקשורת פנימה החוצה זו מערכת ההפעלה, לא ה-ZFS, כך שאפשר להשתמש בכל סוג חיבור שמעוניינים, החל מחיבור Ethernet של 1 ג'יגהביט ועד Infiniband בחיבור EDR ומעלה או בכלל להשתמש בסיבים אופטיים. הכל תלוי בתשתית שיש לכם ובהשקעה שאתם רוצים להשקיע.
ההמלצה שלי לכל הפחות היא להשתמש ב-4 חיבורי רשת שקיימים בכל שרת מכובד, ולהפריד בין iSCSI, SMB, NFS וכמובן ניהול. אם אתם משתמשים בפרוטוקול יחיד כלשהו (iSCSI לדוגמא) אז אפשר כמובן לצרף חיבורים וגם להגדיר את החיבורים בשיטות שונות.

אלו בעקרון ההמלצות. אין שום בעיה לקחת PC, לדחוף כמה דיסקים ולהרים מערכת ZFS, אבל התוצאות יהיו בהתאם. מערכות ZFS אינן "קסם" והן דורשות משאבים (במיוחד תהליך ה"קרצוף" שמומלץ שירוץ אחת לשבוע אם מדובר בדיסקים SATA או אחת לחודש אם מדובר בדיסקים SAS).

[stextbox id="info" caption="גילוי נאות"]כותב שורות אלו מוכר שרותי יעוץ/הקמה/הגדרות למערכות יוניקס/לינוקס עם ZFS[/stextbox]