יש לכם שרתים/סטורג' של HPE עם SAS SSD? מומלץ לקרוא

חברת HPE הוציאו לאחרונה עדכון דחוף לקושחות עבור מספר דיסקים SSD בחיבור SAS שנמצאים על מגוון הציוד ש-HPE מוכרת: שרתים (Proliant, Apollo), ועבור פתרוות אחסון: (JBOD D3xxx, D6xxx, D8xxx, MSA, StoreVirtual 4335,StoreVirtual 3200). דגמי הדיסקים וכל ההערות ולינקים לאפליקציות תיקון מופיעים במסמך ש-HPE פרסמה.

אני אפרסם בפוסט זה שתי גרסאות הסבר לגבי הבעיה, גירסה ראשונה היא פשוטה ומיועדת יותר להנהלה, הגירסה השניה מיועדת יותר לאנשים שמתחזקים ESXI ושרתי לינוקס (לא מכונות VM).

להלן הגירסה הראשונה: בכל דיסק SSD יש מעין "מחשב" שכולל בקר, זכרון, אחסון Flash (בנפרד משבבי ה-NAND Flash ברוב הדיסקים SSD היקרים). הבקר עצמו די משוכלל והוא זה שקובע לאן כל ביט ירשם – באיזה תא, באיזה בלוק, באיזה שבב, ובקר זה גם אחראי על פעולות אחרות לתחזוקה אוטומטית של דיסק ה-SSD והוא יודע לפתור (שוב, בדיסקים היקרים – כמו בדיסקים הנ"ל) את רוב הבעיות הקשורות לתא דפוק, הזזת נתונים ועוד.

עקב באג בקושחת הבקר על דיסק ה-SSD, לאחר 32,768 שעות (כלומר 3 שנים, 270 יום, ו-8 שעות) כל הנתונים על דיסק ה-SSD יעלמו. זה לא "אם", לא "אולי", זה ודאי. מישהו כתב קוד די דבילי וזו התוצאה. התיקון עצמו משכתב קושחה חדשה לכונן ה-SSD ועל מנת שהקוד יפעל, יש צורך ב-Reboot למערכת (HPE כותבים שאין צורך לעשות Reboot, מהיכרות קודמת עם בקרי ה-Smart של HPE, אני ממליץ דווקא כן לעשות Reboot). התיקון הזה ימנע את ה-Time Bomb לכונני ה-SSD הנ"ל.

עכשיו הגירסה היותר "גיקית" לאנשים שצריכים לטפל בדברים. הדברים שאני כותב רלוונטיים למערכות VMWare ESXi ולהפצות לינוקס השונות (כרגע, רשמית, בלינוקס ההפצות הנתמכות הן RedHat, CentOS, SuSE, אם אתם עם אובונטו או דביאן, תצטרכו קצת להכיר את rpm2cpio).

מבחינה טכנית, לאחר הזמן הנ"ל (3 שנים, 270 יום, 8 שעות), מה שיקרה הוא שהמפות שהבקר משתמש בהם כדי לדעת היכן כל דבר מאוחסן, אלו תאים (Cells) דפוקים, אופטימיזציה וכו' – ימחקו. ה-DATA עדיין נשאר על שבבי ה-Flash, אבל בלי המפות אי אפשר לעשות כלום, אין כאן לצערי תהליך Rebuild שאפשר לעשות (טכנית, זה אפשרי, אם מלחימים JTAG ל-SSD ו"מדברים" ישירות עם הבקר SSD, אבל אז צריך להכיר את הבקר, פקודות, אסמבלר של ARM וכו' – והידע הזה לא קיים ציבורית).

מבחינת תהליך העדכון – לצערי, כמיטב המסורת של HPE, מי שכותב את הסקריפטים לעדכון הקושחה, כנראה שלא ידע כמה דברים על לינוקס, כמו:

  • בלינוקס קיים זמן רב שרות מובנה של עדכון קושחה מבלי שתצטרך לבדוק/לנחש איזה חומרה יש לך בתוך השרת. כל מה שצריך זה להתקין את חבילת fwupd מהפצת הלינוקס שלך, להריץ (כ-root) פקודה fwupdmgr get-updates ואת הפקודה fwupdmgr update והמערכת תוריד אוטומטית את הקושחות הרלוונטיות לשרת/מחשב שלך. כשתבצע Reboot הוא יפעיל אפליקציה דרך ה-UEFI שמעדכנת את הקושחות שצריך, וכשזה מסתיים, המערכת תבצע אוטומטית reboot ובכך העניין טופל. הבעיה? ב-HPE בקושי שולחים עדכוני קושחה לשרות הזה.
  • HPE מוציאים שני עדכונים שונים שמיועדים ל-SSD שונים. HPE כבר הוציאו אפליקציה בלינוקס מאוד ותיקה שיכולה לתשאל את בקר ה-SMART (היא נקראת: hpacucli) אלו דיסקים יש ובכך להשוות דגמים ולהתקין את הקושחה, אבל לא, הצורה שהם כתבו את סקריפט העדכונים תגרום לאנשי לינוקס ותיקים לרענן את קטלוג הקללות שלהם.

כך שקודם כל יש צורך לדעת אם יש לך דיסקים SSD שנכללים בעדכון קושחה הזו, ולכך יש 3 שיטות כדי לגלות זאת:

  • הראשונה – לתשאל את הבקר, וזה במקרה אם אתה מריץ לינוקס פיזית על השרת, פקודה כמו hpacucli ctrl slot=0 pd all show תציג לך את הדיסקים, דגם, מספר סידורי וכו', כאן grep ו-awk יכולים לעזור לך לעשות סדר ולמצוא את הנתונים.
  • השניה – לבצע reboot לשרת ולהיכנס לתפריט ה-SMART. שם מופיעים לך דגמי הדיסקים.
  • השלישית, קצת פחות מומלצת – ללכת לשרת, להוציא דיסק SSD החוצה ולהשוות את הדגם.

אם יש לך דיסקים שנכללים בעדכון, תצטרך לבחור להוריד את הסקריפט הרלוונטי, לעקוב אחרי ההוראות ולשלוח את העדכונים שיעברו דרך ה-SMART ישירות לבקר ה-SSD ויעדכנו אותו. האפשרות האחרת שיש זה להוריד SPP, להוריד את החבילות, לשים באיזו מכונת Windows או לזרוק הכל לדיסק און קי (לשים את החבילות תחת תיקיית packages/ ) ולהשתמש ב-SUM. זה כמובן אומר שתצטרך להשבית את המכונה עד שתעדכן את הקושחות באותם דיסקים.

חשוב לזכור: תהליך עדכון קושחת בקר SSD מבצע Reboot לאותו דיסק SSD (לא לשרת), ולכן יכולים "לקפוץ" לכם התראות על בעייתיות באותו דיסק SSD, עד שהמערכת "מבינה" שהדיסק תקין, קחו זאת בחשבון לפני שאתם נזעקים ממערכת ההתראות שלכם, ובגלל זה אני ממליץ במקרים שמדובר בשרת שמריץ ESXi לעשות את העדכונים לאחר שהעפתם ממנו (עם live migrate) את כל מכונות ה-VM ולאחר ה-Reboot לתת ל-DRS להזיז מכונות VM לשרת המעודכן (אם אין DRS, תזיזו ידנית).

לסיכום: עדכון זה הינו עדכון חשוב מאוד, ואם יש לכם שרתים שמפוזרים ב-DC שונים או אצל לקוחות שונים ואתם מאחסנים Datastores מקומית, העדכון עוד יותר חשוב. הדבר האחרון שאתם רוצים זה לשמוע יום אחד מלקוח שכל ה-DATA נעלם והגיבוי האחרון שיש לו יותר ישן ממגילת העצמאות.

כמה מילים על SSD ל-Enterprise

כתבתי בעבר מספר פוסטים על SSD בהשוואה לדיסק מכני ועל סוגי SSD. הפעם נתמקד יותר במה כדאי לחברות לרכוש (במידה והחברה לא רכשה שרתים שעושים קצת צרות עם דיסקים שאינם מאותו יצרן שרתים – היי HPE!)

נתחיל ב"קרב" של SAS מול SATA: כשזה היה בדיסקים מכניים, אז כמובן ה-SAS ניצח, אבל כשזה מתקדם ל-SSD, אתם תראו יותר ויותר פתרונות ל-Enterprise שהם מבוססי SATA. רגע, כבר נכתבו אלפי מאמרים והרבה מרצים הרצו כמה SATA נחות לעומת SAS, אז מה קרה שהיצרניות מייצרות SSD כ-SATA ועוד ל-Enterprise?

התשובה לכך פשוטה וקשורה ל… תור, ספציפית לדבר שנקרא QD (כלומר: Queue Depth). המושג QD אומר בעצם כמה פעולות הבקר והדיסק יכולים להתמודד מבחינת תור. נסו לדמיין את עצמכם בסופרמרקט, זה עתה סיימתם להכניס מוצרים לעגלה ואתם עוברים לקופות. בד"כ אתם לא תגיעו ישר לקופאית, אלא תמתינו בתור כמו כל אחד אחר (טוב, תמיד יש תחמנים אבל זה משהו אחר) עד שיגיע תורכם להעלות את המוצרים מהעגלה למסוע, לתת לקופאית להעביר את המוצרים בסורק ולבסוף לשלם על המוצרים. ככל שיש יותר קופות פתוחות, התורים מתקצרים, וזה ההבדל הגדול בין דיסק SAS ל-SATA: בדיסק SATA יש 32 ערוצי תורים, ב-SAS יש 254 תורים, כך ש-SAS תמיד ישרת את הפניות יותר מהר.

עכשיו נשנה את הסיטואציה: אין קופאיות, העגלה בעצמה סורקת את המוצרים שלך ואז אתה מעביר את כרטיס האשראי בעמדות תשלום. האם התור יתקצר? בוודאי, תוך 2-3 דקות תוכל לסיים את הקניה, להעביר לשקיות ולצאת (טוב נו, בתיאוריה) – וזה מה שקורה עם SATA SSD: בגלל שה-SSD מאד מהיר והוא יודע בדיוק כל קובץ היכן הוא נמצא ואין צורך בראשים שיגיעו ויתחילו לקרוא את הנתונים ממקומות שונים, אז כתיבת/קריאת הנתונים תהיה מאוד זריזה, בוודאי כשנשווה זאת מול דיסק SAS מכני ולא חשוב מה תהיה מהירות ה-RPM שלו. בנוסף, דיסק SSD SATA טוב מגיע למהירות קריאה/כתיבה לפחות כפולה מכל דיסק SAS מכני והוא מריץ את ה-QD המוגבל שלו הרבה יותר יעיל ומהר מדיסק SAS מכני.

עוד סוג דיסקים שקיים הוא SAS SSD. טכנית, הדיסק נותן מהירות כפולה מדיסק SATA SSD, אך אם תבדקו אצל יצרנים שונים, תראו שהם פשוט כבר כמעט לא מייצרים כאלו מהסיבה הפשוטה: אם אתה רוצה משהו יותר מהיר מ-SATA, עבור ל-NVME. סמסונג, לדוגמא, מייצרת רק דיסק SSD אחד בחיבור SAS, והוא ה-PM1633a שמיוצר בגודל מרשים של 15.3 טרהבייט. המחיר? 4500$ לחתיכה. משום מה אני בספק אם יהיו רבים בארץ שיקנו אותו.

דיסקים NVME לא מתחברים לשום בקר RAID אלא מתחברים דרך חיבור U.2 (שהוא בעצם PCIe X4) ישירות ללוח ולמעבד (אם כי בחלק מהמקרים הוא עובר דרך צ'יפ "Switch" שנקרא PLX כי בלוח אין הרבה יציאות PCIe בלוחות מבוססי אינטל, ב-AMD Epyc התמונה אחרת לגמרי).

דיסקים SSD NVME בנוים בתצורה כזו של שרידות מאוד גבוהה, כך שאפשר לעבוד עליהם כיחידים או שניתן לקבוע זוג (דרך ה-BIOS/UEFI) כ-RAID-1 בשביל שרידות טובה או RAID-0 בשביל איחוד מקום (הדיסקים האלו הרבה יותר אמינים מכל דיסק SAS והם יודעים בעצמם לתקן שגיאות, בגלל זה יש להם גם אחריות של 5 שנים), אבל לפני שרצים חשוב לשים לב לא לקנות את הכי יקרים מהסיבה הפשוטה: אם אתם מייעדים את הדיסקים לשימוש אותו שרת מקומי בלבד או אם אתם מכניסים את זה לשרת קבצים שישרת 2-4 שרתים, אז הדיסקים המאוד יקרים לא יתנו לכם את הביצועים שאתם צריכים, בשביל שיתנו ביצועים גבוהים, צריכים כמה שיותר שרתים ושרותים שיכתבו ויקראו לדיסק, כלומר צריך למלא את ה-QD והרבה – בד"כ QD של 128 ידע לנצל את הדיסק הזה ואגב, אם SAS יכול לתת 254 תורים, דיסק NVME יכול לתת.. 50,000 תורים וכמה שתמלא את התור הזה הביצועים יהיו יותר גבוהים, לכן מומלצים דיסקים NVME מהסוג כמו של סמסונג כמו ה-PM863a  שמכיל 1 טרהבייט ועולה (בחו"ל) 480$. חשוב גם להכניס למחיר פאנל קדמי שיודע לתמוך ב-NVME (זה מגיע רק בתוספת תשלום ובחלק מהדגמים רק לחלק מהפאנל).

נקודה חשובה נוספת בשיקול היא דיסקים SSD עם או בלי סופר-קבלים (Supercapacitors). ישנם דיסקים רבים ל-Enterprise שמכילים זאת ובכך הם שומרים נתונים שעדיין לא נכתבו בעת הפסקת חשמל. זהו דבר חשוב אם אתם קונים דיסקים NVME, אולם אם הדיסקים הם SATA SSD, בד"כ הסוללה על הבקר תשמור את הנתונים עד לחזרת החשמל. כדאי לקחת זאת בחשבון.

לסיכום: מעבר ל-SSD זה דבר שיכול רק להועיל. לא חייבים לשרוף את התקציב השנתי על דיסקים ולא תמיד חייבים דיסקים Enterprise במקרים של SSD, אבל אם גם הולכים על דיסקים Enterprise, אין תמיד הצדקה לרכוש את היקרים ביותר – מכיוון שהם לא יתנו את הביצועים אם הדברים שאנחנו הולכים לבצע לא "קורעים" את ה-QD. לא מומלץ לנסות להקים RAID-5/RAID-6 על דיסקים NVME (ולמען האמת גם לא על SATA SSD) כי זה יקצר את חייהם משמעותית ולכן עדיף לרכוש דיסקים מעט יותר גדולים ולחבר אותם (דרך ה-BIOS/UEFI או תוכנת Storage) כ-RAID-1/RAID-10.

העתיד: דיסקים, Storage ו-NVME-OF

כשזה מגיע לעולם הטכנולוגיות של דיסקים קשיחים, אפשר לאמר שהטכנולוגיה קפצה אחורה ואז זינקה קדימה. תשאלו כל מנהל IT לגבי רכישות דיסקים – כשזה היה קשור לדיסקים מכניים, ברוב מוחלט של המקרים התנאי הראשון לדיסקים היה שהם יעבדו ב-SAS. מה לגבי דיסקים SATA? זה רק למקרים שאין צורך במהירות, שמדובר על שרתים קטנים, אולי NAS קטן לאיזה פרויקט או מחלקה, דברים כאלו.

ואז הגיעו דיסקים SSD ובהתחלה יצאו SSD עם חיבור SAS אך במקביל יצאו דיסקים SSD בחיבור SATA, וכאן החל הבלבול: הרבה אנשים מכירים את המפרט הזה של SAS מול SATA ו-SATA הרי תמיד יתן ביצועים יותר נמוכים מול SAS, לא?

התשובה: במקרים של דיסקים מכניים – בהחלט. במקרים של SSD – זה יוצא ההיפך. קחו דיסק SSD בחיבור SATA ותקבלו לדוגמא מהירות קריאה של 550 מגהבייט לשניה. לזה, שום SAS לא הגיע עם דיסקים מכניים (אלא אם מכניסים את ה-Cache של הבקר אבל זה יפה במבחנים, לא לעבודה במציאות) וכך עולם הדיסקים חזר "אחורה" ל-SATA ופורמט ה-SAS די "מת" למרות מאמצים מצד יצרני בקרים ושרתים להוציא (מאוחר מדי, LSI היו הראשונים להוציא מוצרים ב-2013) את SAS-12G, וכך המצב בשנתיים האחרונות בשוק הוא שדיסקים SSD קיימים בגירסאות SATA בלבד – אבל הדיסקים עצמם מכילים את כל תכונות ה-Enterprise כמו תיקון תקלות אוטומטי, שמירת מידע עצמאית בעת הפסקת חשמל, שרידות גבוהה בעבודות כבדות ועוד.

דיסקים SSD מבוססים SATA מאפשרים לחברות להמשיך לעבוד כאילו הם עובדים עם דיסקים מכניים או דיסקים SSD ישנים, ורבים נוטים עדיין לעשות את הטעות לעבוד כ-RAID-5,50,60 כשהם שוכחים 2 דברים מאוד חשובים:

ה-RAID-5 וה"אחים" שלו 50,60 ביצעו 2 דברים חשובים: נתנו ביצועים גבוהים הנובעים מעבודה עם ריבוי דיסקים וחלוקת העבודה בין הדיסקים, ושרידות יותר גבוהה מכיוון שאם הולך דיסק אחד או 2 (בהתאם לשלב ה-RAID) – המערכת היתה ניתנת לשיקום לאחר החלפת הדיסקים. עם SSD לעומת זאת (גירסת Enterprise!) הביצועים שהדיסקים האלו מוציאים די "חונקים" כל כרטיס רשת. תחשבו על כך: 2 דיסקים SSD ב-RAID-0 מוציאים מהירות תיאורתית של 1100 מגהבייט לשניה (בקריאה). נתרגם זאת לג'יגהביט ונקבל .. 8 ג'יגהביט, כלומר כרטיס רשת של 10 ג'יגהביט יהיה תפוס ב-80% בזמן שהוא משדר את ה-DATA מצמד הדיסקים, ושוב – אני מדבר על 2 דיסקים בלבד. אז מה בעצם נותן בקר דיסקים? ביצועים? יש כבר לדיסקים, לא צריך גם Cache. שרידות? ב-SSD ל-Enterprise יש יכולות הרבה יותר מרשימות של שרידות פנימית מאשר כמעט כל בקר RAID בשוק. ובכל זאת, חברות ממשיכות לעבוד כך. מדוע? אני חושב שזה עניין של הרגל.

בשנתיים האחרונות נכנסנו לעידן חדש של דיסקים SSD, מה שבהתחלה נקרא PCI SSD והיום פשוט נקרא NVME SSD. לדיסקים הללו לא תמצאו שום RAID כי הדיסק מחובר ישירות לתושבת PCIE X4 (בחיבור שנקרא כיום U.2, חלק מהיצרנים לצערי עדיין משתמשים בחיבור קנייני משלהם, לרווחתם של יצרני הדיסקים והשרתים, לצערם של הלקוחות ש"ננעלים" בכך שלא ניתן להכניס דיסקים יותר טובים מצד ג'). הדיסקים הללו כיחידות עצמאיות נותנות יותר ביצועים מכל מה שתשיג עם SSD ו-RAID, מהירויות של 2-4 ג'יגהבייט לשניה בקריאה ועד 2 ג'יגהבייט בכתיבה עם עשרות עד מאות אלפי IOPS (וכמובן את המילה האחרונה בשרידות, ושוב – שרידות הרבה יותר גבוהה מכל דיסק מכני שאתם מכירים) ושם כבר אין RAID (ואם רוצים RAID 0,1,10 – עושים זאת בתוכנה. הביצועים לא יהיו נמוכים יותר בהשוואה לבקר יעודי, האמינו לי, גם אם תנסו את זה על מעבד i5 פשוט [ניסיתי בעצמי מול בקר יוקרתי של LSI ]).

מי שבתחום כבר בוודאי מכיר את כל מה שכתבתי, אבל מה בעצם הלאה?

אם נסתכל מבחינת דיסקים, בשנה הנוכחית השוק מנסה להסתגל למצב חדש שבו יש הרבה יותר ביקוש מהיצע. דיסקים NVME SSD של 3-4 טרהבייט, גם אם תנפנף מול היצרן בכרטיס אשראי פלטיניום, תשלום מיידי או ערימת מזומנים – תיאלץ במקרים רבים לחכות וזה כרגע עדיין "מכה" ב-HP, DELL וגם ב-Lenovo. היצרנים נתפסו "במערומיהם" עם דרישות היסטריות לשבבי Flash מצד כל יצרני המחשבים והטלפונים. כולם רוצים שבבי NAND ועכשיו. יצרני השבבים גדלים (חברת TSMC לדוגמא, אחת החברות הגדולות ליצור שבבים – מתכננת בניה של FAB נוסף בסין בדיוק בשביל זה) ושבבי ה-3D NAND החדשים מאפשרים ליצור שבבים עם כמות אחסון יותר גדלה בליטוגרפיה בשיטות יותר "ישנות" כך שניתן פר Waffer ליצור יותר שבבים. שלבים אלו ואחרים יתורגמו לשחרור לחץ בשוק במהלך השנה שנתיים הקרובות.

אבל גם אם הבעיה תיפתר, נמצא את עצמנו בבעיה אחרת: בשביל ביצועים רציניים צריך NVME SSD וגם אם יש לך דיסקים חדשים וגדולים כאלו, איך בדיוק תשתמש בהם? זה לא שיש לך בקר RAID להגדיר Virtual Disk שעל זה אתה מתקין Windows, Linux, vSphere וכו'.. אפשר כמובן להוסיף דיסק קשיח כלשהו (ולהשתמש בבקר הפנימי כדי לבנות RAID-1 מדיסקים פשוטים) כדי להתקין את מערכת ההפעלה וכו', אבל הדבר הבא שהיצרנים ידחפו נקרא NVME-OF (זהירות, לינק לקובץ PDF). זהו הסטנדרט חדש שנבנה ע"י החברות שבנו את סטנדרט NVME, ועם הסטנדרט הזה אנחנו משתמשים בכמה מושגים שבוודאי שמעתם עליהם:

  • ה-AFA (כלומר All Flash Array) – מערכת סטורג' (או שרת) שבנוי כולו מדיסקים NVME SSD.
  • על מה נעביר את הנתונים? זוכרים ROCE? אז הוא חוזר לסיבוב נוסף, ולאלו שאוהבים לשפוך כסף כאילו אין מחר (בנקים, מכוני מחקר יוקרתיים וכו') – Infiniband.
  • ובאיזו שיטה? זוכרים iSCSI? אז נגזור משם את ה-Target ו-Initiator, שיהיה לכם חיים יותר קלים.
  • אבל מה עם כתובות IP וכו'? זה ישאר, רק שהפעם זה "נעקר" מה-OS ומועבר לביצוע ע"י כרטיס הרשת (כלומר TCP Offload).

עכשיו נשלב את הכל ביחד: נבנה שרת מבוסס Dual Xeon עם 128 ג'יגה (עדיף יותר, תלוי בכמות ה-Clients וכו') מבוסס לינוקס עם קרנל 4.8.7 ומעלה, עליו נרים מערכת שתהווה בעצם Target ובה ישבו לא רק הדיסקים אלא גם מספר כרטיסי רשת עם פס רחב (25 ג'יגה ומעלה או Infiniband). הכרטיסים יחוברו למתג תואם ומשם יחוברו לשאר השרתים שאנו מעוניינים. את חלוקת ה-Volumes וכו' נעשה על ה-Linux והמערכת בלינוקס תשדר זאת דרך ה-ROCE כבלוקים (אפשר עם שילוב TCP/IP, אפשר גם בלי אבל אז יתחילו הצרחות ממחלקת ה-IT) וה-Initiator בשרתים יתחבר ל-Target (יהיו גם אפשרויות אותנטיקציה, הצפנה וכו'). שרתים ישנים יוכלו להעלות את ה-Initiator לדוגמא דרך IPXE (או PXE לחובבי טכנולוגיה קלאסית) ומשם ה-OS יעלה ויקבל תמיכה מלאה כאילו מדובר בדיסקים מקומיים.

והביצועים? אם נשווה זאת לדיסקים NVME מקומיים, ההבדל יהיה באחוזים בודדים. מכיוון שכל השיטה מעיפה כל דבר שמוסיף Latency, הביצועים נראים כאילו מדובר בדיסקים מקומיים, רק שאין צורך לבצע תחזוקת דיסקים פר שרת והכל מבוצע ממקום אחד (ומנסיון, התחזוקה לא כזו מורכבת). סתם דוגמא: גם אם שפכתם כסף והפכתם את המערכת תקשורת שלכם ל-100 ג'יגהביט, תקבלו (במספר חיבורים במקביל) קצב של 93 ג'יגהביט בקריאה, ו-40 ג'יגהביט בכתיבה. עכשיו תנסו לדמיין מערכת VDI לאלפי משתמשים ואיך זה יעבוד, וכן – יש Initiators ללינוקס, Windows ול-VMWare כבר כיום.

כמובן שחובבי מיקרוסופט לא ישארו בצד ואם הם רוצים להקים לעצמם Target מבוסס Windows Storage Server אז הם יצטרכו להמתין קצת לגירסה הבאה.

לסיכום: דיברתי כאן על דיסקים SSD, על תקשורת שגבוהה בהרבה מ-10 ג'יגהביט, על NVME-OF (ממש על קצה המזלג). הטכנולוגיה קיימת כבר כיום (חברת Mellanox  כבר דוחפת ומדגימה אותה), אבל שום חברה לא עוברת מהיום למחר לטכנולוגיה חדשה שמצריכה החלפת מתגים וכרטיסי רשת ורכישה רצינית של NVME SSD ושרתים לכך. אלו דברים שלוקחים זמן, לפעמים שנים – אבל זהו הכיוון שהשוק ל-Data Center עובר אליו. חברות סטורג' רבות ישמחו למכור לכם את הפתרון לאחסון מחר בבוקר, אבל לפחות מבחינת TCO ו-ROI (ואם החברה מוכנה לאמץ מעט ראש פתוח) אני ממליץ לחשוב על פתרון בניה עצמית. הוא הרבה יותר קל ממה שרבים נוטים לחשוב (סתם דוגמא: הוא הרבה יותר קל מאשר הקמה וניהול של שרת ZFS) והוא פתרון שיכול להיות Scale Out די בקלות וזול בהרבה אם חושבים להרחיב – מאשר פתרון קנייני.

מוגש כחומר למחשבה 🙂

Exit mobile version