מעבר לעננים – מבחינה כספית (מאמר עדכון)

פרסמתי כאן בבלוג מספר מאמרים על מעבר לעננים, כיצד מומלץ לעשות זאת וכו', ועדיין השאלה שנשאלת יותר ויותר בקרב חברות ישראליות – היא האם לעשות זאת והאם אפשר בעצם להעביר את הכל ובכך לחסוך עלויות כמו חשמל, תחזוקה וכו'.

בקשר לחלק השני של השאלה, התשובה הפשוטה ביותר היא לא. אם אתם משתמשים בסטורג' מסחרי, בוירטואליזציה מסחרית (VMWare, Hyper-V, Oracle VM Server) – עלויות המעבר לא רק שיהיו גבוהות, התשלום החודשי יהיה גבוה בהרבה ממה שאתם משלמים כיום. חישבו על כך: כל שרת וירטואלי עם 2 ליבות ומעלה, 8 ג'יגה זכרון ומעלה – יעלה לכם מאות דולרים בחודש ולא חשוב אצל איזה ספק ענן ציבורי תבחרו – ועוד לא דיברתי על עלות התקשורת החוצה, עלות הדיסק הקשיח הוירטואלי, עלות התקשורת בין ספק הענן למשרדכם וכמובן עלות התקשורת בין השרתים לבין הלקוחות.

כלומר המצב הקלאסי של היום מבחינת תשתית IT אינו מתאים כל כך למעבר לענן. אם אתם כמובן רק רוצים להעביר כמה מכונות VM בשביל אתרים שיווקיים ועוד כמה דברים שיכולים להיות "בחוץ" – אז אני ממליץ לכם לבחור ב-Digital Ocean (הנה קופון של 10$ מתנה להתחלה מבלי להתחייב). עם המכונות ב-Digital Ocean אינכם משלמים עבור תעבורה מעבר לשימוש רגיל (כל מכונה מגיעה עם כמות תעבורה חודשית מכובדת לכל הדעות), אתם יכולים להוסיף דיסק קשיח בגדלים שאתם רוצים, והמכונות די מהירות ויציבות ומה שהכי חשוב – המחיר ידוע לכם מראש, כך שסביר להניח שתוכלו להעביר חלק מהתשתית לשם ללא הפתעות כספיות.

לגבי שאר המכונות, אם רוצים להעביר לענן, הדבר הראשון עוד לפני שבכלל בוחרים ספק אינטרנט, הוא למדוד כמה משאבים האפליקציות באמת צריכות. נניח ויש לכם אפליקציית JAVA או דוט נט והגדרתם VM עם 2 ליבות ו-16 ג'יגהבייט זכרון. השתמשו בכלים הסטטיסטיים של הוירטואליזציה כדי "לחפור" בהיסטריה של אותו VM האם באמת יש שימוש ב-2 ליבות וב-16 ג'יגהבייט זכרון או שאולי מכונה זו לדוגמא יכולה להסתפק בליבה אחת ו-8 ג'יגהבייט זכרון.

דוגמא נוספת: אפליקציות כמו שרתי Web שפותחים עשרות או מאות תתי-תהליכים בהתאם לכמות החיבורים. נניח שבניתם שרת Web גדול שיקבל כמות גדולה של משתמשים כדי להפעיל אפליקציית Web שהם צריכים ויצרתם לכך 2 מכונות עם 8 ליבות וירטואליות ו-32 ג'יגהבייט זכרון בכל אחת מהמכונות. האם פתרון של 4 מכונות קטנות יותר (2 ליבות ו-8 ג'יגה זכרון) כשמאחוריהן עומד Load Balancer יהיה יעיל יותר? מבחינת עבודה בתשתית ענן, 4 מכונות קטנות עולות פחות מ-2 מכונות גדולות. באמזון לדוגמא, 4 מכונות בגודל כפי שתיארתי לעיל יעלו לכם $319 ואילו 2 מכונות גדולות כפי שתיארתי לעיל יעלו לכם $631, כלומר כמעט כפול (לא כולל דיסק, Snapshots, תעבורה וכו'). גם אם נגדיל ל-6 מכונות קטנות, עדיין המחיר יצא יותר זול מ-2 מכונות גדולות.

עוד נקודה קריטית לפני מעבר לענן היא הצורך לשנות את צורת העבודה כך שבעצם האפליקציה שתרוץ תהיה החשובה והשרת והתשתית יהיו פחות חשובים. כך לדוגמא אם יש לנו אפליקציה שצריכה לקבל כמות משתנה של משתמשים שהכמות קטנה בזמנים מסויימים ומאוד גדולה בזמנים אחרים – במקרים כאלו כדאי לחשוב על העברת האפליקציה לקונטיינרים ושימוש בתשתית קונטיינריזציה בענן (ECS באמזון, GKE בגוגל או OpenShift אם אתם רוצים להריץ משלכם משהו שיותר מתאים ל-Enterprise). בעזרת תשתית זו ניתן להוסיף אוטומטית קונטיינרים משוכפלים ומכונות נוספות (שיארחו את הקונטיינרים) וכמות הקונטיינרים והמכונות תרד אוטומטית בהתאם לכמות המשתמשים באותו זמן (כמובן שניתן להגביל את כמות המכונות שיתווספו, אם לדוגמא משהו קורה שיוצר תעבורה מזוייפת, עקב תקלות וכו'). לאלו שלא רוצים קונטיינרים או לא יכולים (קוד שרץ על Windows בלבד שלא בנוי לעבוד על קונטיינר או שהחברה לא רוצה לעבור ל-Windows Server 2016) – אפשר להקים מכונות (Instances) שישוכפלו דרך מתודת AutoScale לפי כמות המשתמשים שמתחברים או לפי כמות המשאבים שנצרכים – כך שקונטיינרים או מכונות (בהתאם לסיטואציה) הן תמיד זהות וה-Data האמיתי מגיע מבחוץ (NFS או אחסון שיתופי אחר לדוגמא).

לגבי תקשורת – כמעט כל חברה שמכבדת את עצמה משתמשת כיום בסוויצ'ים מסוגים ידועים, בין אם זה Cisco, HP ואחרים. בתשתית ענן, אין סוויצ'ים לשרותכם. הכל וירטואלי דרך ה-VPC (ו-VPN אם אתם רוצים להשתמש להתחבר מספק הענן אליכם), כך שישנה עקומת לימוד קלה אך מצד שני – העלויות עצמן זניחות.

ומה לגבי סטורג'? בניגוד לסטורג' שיש אצלכם בחברה, אצל ספקי ענן אין "סטורג'" באותו מובן. ישנו File או Block Storage שאתם קונים למכונות לפי גודל שאתם רוצים, לפי IOPS שאתם מבקשים (בזהירות – בחירה לא נכונה של סוג אחסון תפציץ לכם את החשבון באלפי או עשרות אלפי דולרים!). אם יש לכם אלפי קבצים סטטיים, אפשר להשתמש ב-S3 (יש כזה לא רק לאמזון, אלא גם למיקרוסופט ולגוגל) לאחסן שם את הקבצים וכמובן אפשר לשמור לשם גיבויים, (אם כי S3 אינו File Storage רגיל עם הרשאות שיש ל-NTFS/CIFS, חשוב לזכור). ככלל, בענן מומלץ יותר לבנות לקבוצות שרתים "מיני סטורג'" משותף בינם מאשר לנסות לעשות זאת על Block Storage ענקי – זה גם יצא זול בהרבה.

נקודה נוספת שמתאימה לחברות גדולות שיש בהן תשתית ענן פרטי והן רוצות לשלב חלק מהתשתית בענן ציבורי והתקציב שלהן בנוי כך שמחלקת המחשוב מחייבת מחלקות אחרות – כדאי יהיה לכלול בתקציב מערכת CMP (או Cloud Management Platform). הסיבה לכך היא פשוטה: כשמתחילים להשתמש ב-AutoScale לגדילה דינמית, יהיה קשה לחשב כמות משאבים פר שרת, הואיל וברגע אחד לאפליקציה של מחלקה מסויימת יש 2 שרתים ולאחר שעתיים יש 20 שרתים. מערכת CMP טובה (המלצתי כאן בעבר על CloudForms) תדע לא רק לחשב את הדברים אוטומטית, אלא גם ניתן יהיה לבנות דרכה את כל תהליך הבקשה, אישורים ובניית המכונה ללא צורך בלימוד שפה סגורה או כלים סגורים (שלא בטוח אם מחר זה יהיה קיים.. תראו מה קרה ל-vCloud Air לדוגמא).

לסיכום: היו לי פגישות שונות בעבר שבהם לקוחות הצהירו כבר בהתחלה "אנחנו נעבור עם Azure", "אנחנו נעבור עם אמזון", "אנחנו נעבור עם גוגל". לי אין שום ויכוח עם לקוחות לגבי איזה ספק ענן לבחור, אבל לפני שרצים להעביר את הדברים – אני ממליץ לקחת אויר ולחשוב על כל התהליך שצריך לעשות לפני שסוגרים עיסקה עם ספק ענן כלשהו. במעבר רגיל (כמו שאמזון עם VMware הולכים להציע) המחיר שתקבלו בחשבונית יהיה גבוה אולם עבודה עם הנקודות שהצעתי יכולה להפחית משמעותית את החשבונית החודשית.

קוד פתוח מול קוד סגור ו"נעילת" לקוחות

כיועץ לארגונים בכל מה שקשור לתוכנות הקשורות לאוטומציה, עננים, קונטיינרים וכו' – אני נזהר מלהיהפך לאיש מכירות קלאסי. כוונתי היא שכשאני מגיע לחברה ואני צריך להציג רעיונות לפתרון או טכנולוגיה – אני מציג שמות (ו/או הדגמות) של מוצרים שיכולים לפתור את הבעיה או ביצוע הפרויקט, אבל אני גם מציג גרסאות מתחרות שהם גם בקוד פתוח.

אישית – הדבר האחרון שאני רוצה להתקין אצל לקוח זה מוצר ש"נועל" את הלקוח עם אפליקציה או פלטפורמה כלשהי.

ניקח דוגמא: חברות גדולות שונות רכשו בעבר רשיונות רד-האט לינוקס לשרתים אבל יש להם גם מכונות שמריצות את אותו לינוקס בגירסת CentOS. אחרי זמן מה החברה רואה שהאנשים שעובדים עם ה-CentOS מקבלים עדכונים כמו גירסאות RHEL והחברה לא ממש משתמשת בשרותי התמיכה של רד-האט והם רוצים להעביר את מכונות הרד-האט הרשמיות ל-CentOS. רד-האט כמובן מתנגדת לרעיון ולעיתים היא יכולה לאיים שזה "לא חוקי" כי יש קניין רוחני בהפצה הרשמית, אבל מבחינה טכנית אין שום בעיה בעזרת מספר פקודות להעביר מכונה כזו ל-CentOS תוך הסרת הקניין הרוחני/גרפיקה/דברים נוספים של רד-האט. (אגב, אפשר גם לעשות את ההיפך). רד-האט יפסידו או ירוויחו מזה? לא ממש מעניין אותי ואינני רואה שום בעיה חוקית לבצע זאת. אני מציע מוצרים ואלטרנטיבות, ואינני מרוויח שקל ממכירת מוצרים. אני עושה את כספי משרותים שצריך לעשות עם המוצר הרשמי או בגרסאות הקוד הפתוח ובלבד שהעבודה שאני מבצע תהיה מלאה והלקוח יהיה מרוצה. זו, אגב, הסיבה שאני "דוחף" פה בבלוג את כל העניין של קונטיינרים – החיים למפתחים, ולמתחזקי התשתית כל-כך-קלים לאחר מכן!

אחד הדברים שאני מעוניין לשמוע מלקוחות פוטנציאליים או מתעניינים לגבי פתרון זה או אחר – הוא שימוש בקוד פתוח בחברה. באיזה כלים או פלטרפורמה הם משתמשים? האם הם מעוניינים להשתמש בקוד הפתוח ובמוצרי קוד פתוח בשאר מוצרים ובתשתית החברה? או שמבחינתם אין בעיה "להינעל" עם פתרון כלשהו שפעיל רק בזמן שמשלמים דמי מנוי חודשיים/שנתיים/דו-שנתיים/תלת-שנתיים וכו'?

הנה דוגמא: לא מעט חברות שנכנסות יותר ויותר בשימוש עננים ציבוריים "מגלים" כשהם משתמשים בלינוקס ומערכות CI/CD את האוטומציה, ותתפלאו – חברות רבות לדוגמא עד היום לא הכניסו שום אוטומציה. יש פלטפורמות אוטומציה רבות ללינוקס כמו Chef, Puppet, SALT ובוודאי עוד כמה – אולם אני ממליץ ספציפית על Ansible מכמה סיבות:

  • הקוד של "המנוע" – פתוח לחלוטין וכתוב ב-Python.
  • אין צורך ב-"שרת" Ansible. כל הפעילות היא Serverless לחלוטין.
  • הכתיבה של ה"תסריטים" (או Playbooks איך שזה נקרא ב-Ansible) היא פשוטה ולוגית. המשתמש יכול תוך שעה שעתיים אחרי שהוא קרא את התיעוד לכתוב דברים בסיסיים שיכולים לרוץ על המכונה שלו ומכונות אחרות, כך שעקומת הלימוד – היא די קטנה.
  • יש לכם שרתי Windows? אולי הגיע הזמן גם ששם תהיה אוטומציה? אז ל-Ansible יש גם מודולים ל-Windows, בין אם מדובר להתקין קבצי MSI, להגדיר IIS, להעתיק קבצים, פעולות דוט NET, ניהול משתמשים וקבוצות ודברים נוספים. העלות לחברה? יקרה מאוד .. אפס שקלים.
  • מחפשים ממשק Web? אתם יכולים לרכוש את Ansible Tower (וביחד עם זאת לקבל תמיכה רשמית מ-רד-האט) או שאתם יכולים להשתמש בממשק וובי אחר (ויותר בסיסי) בקוד פתוח שנקרא Ansible Semaphore.
  • חושבים לעבור לאוטומציה אחרת מסיבה כלשהי? לרוב המתחרים יש כלים אוטומטיים להעביר את ה-Playbooks שכתבתם אל המערכת החדשה (אם כי עדיין לא נתקלתי בחברה שעברה מ-Ansible למערכת אחרת).

כך, בעזרת פתרון כמו Ansible אין אפשרות "לכלוא" את הלקוח, וזאת בניגוד לכלים מתחרים סגורים/סמי סגורים (שימו לב שכלי אוטומציה מסויימים מציגים את עצמם כ"קוד פתוח" למרות שה"מנוע" שלהם הוא קוד סגור לחלוטין וקנייני ואי הארכת חוזה תיצור בעיות בקבלת תמיכה ובהמשך עבודה עם הכלי!) והלקוח יכול לעשות בכלי כרצונו.

אותו הדבר גם בכלים לניהול סביבת חיים (Life Cycle) של קונטיינרים וסביבות המורכבות מעננים פרטיים וציבוריים. ניקח לדוגמא את קטגוריית ה-CMP (כלומר Cloud Management Platform). בתחום זה יש מתחרים רבים, החל מ-VMWare עם ה-vRealize לגרסאותיו, RightScale, ועוד. האם פלטפורמות אלו מבצעות את מה שהן מבטיחות? בהחלט! אולם אם תפסיק לשלם את התשלום החודשי או השנתי, תיתקלו באחת מהסיטואציות הבאות:

  • במקרים כמו של RIghtScale – אתה "בן ערובה", כל עוד שתשלם – הכל עובד. הפסקת לשלם, תתחיל לבנות מחדש את כל מה שבנית – על מוצר אחר.
  • במקרים כמו vRealize אם אתה מפסיק לשלם, המערכת לא תתעדכן לשרותים והגדרות חדשות של עננים ציבוריים, OpenStack ואחרים, אין תמיכה ואין עדכונים לגרסאות חדשות.

לעומת זאת, במוצר כמו CloudForms שנותן לך לבצע CMP (כולל כמובן עמידה ברגולציות וכו'), אם לא בא לך לשלם יותר, אתה יכול לייצא ולייבא את ההגדרות, הקבצים והתכנים לגירסת הקוד הפתוח (ManageIQ) בדיוק כמו שאתה יכול לעבור מ-RHEL ל-CentOS מבלי לאבד פונקציונאליות או תאימות. כשזה מגיע לקונטיינרים, אתה יכול לעבור מגירסת OpenShift מסחרית ל-OpenShift Origin שמבוססת על Kubernetes כך שבעצם למעט שרותי תמיכה (שאותם תוכל לקבל מצד ג' בין כה), אינך מפסיד דבר. להיפך: אתה שומר על כל העבודה שהצוות ביצע ואפשר לאחר המרה לגירסת קוד פתוח – להמשיך לעבוד כרגיל.

לסיכום: לא חשוב אם החברה היא סטארט-אפ שממומנת בחסכונות של המייסד או אם מדובר בחטיבות מחשוב של בנק גדול ועתיר תקציבים: ה-ROI, ה-TCO והשימוש החוזר (re-usability) בפלטפורמה ובכלים הם לדעתי הדברים החשובים. ראיתי מספיק מקרים בהם הוצע ללקוחות כלי כלשהו בקוד סגור בעלות נמוכה (כי מדובר בחברה גדולה ומוכרת שרבים מקשיבים לפתרונות שהיא מקימה) ועתה כשצריך לעבור לעננים וקונטיינרים – החברה צריכה להשקיע תקציבים גדולים כדי לעבור לפלטפורמות קוד פתוח. לכן – חשוב מאוד לבדוק גם כלים בקוד פתוח או כלים מבוססי קוד פתוח וגם להשקיע במחשבה איך לא למצוא את עצמכם "נעולים" באותו כלי או באותה פלטפורמה.

שבוע טוב 🙂

אז אתם רוצים ללמוד על קונטיינרים

אני רוצה להתחיל את הפוסט במשהו שאמרתי למפתחים בחברה גדולה (שאינה חברת תוכנה): יכול להיות שאינכם משתמשים כיום בקונטיינרים, אבל מחר, מחרתיים, אולי עוד שנה ואולי מעט יותר – אתם תעברו להשתמש בקונטיינרים וה-Push לעבור לקונטיינרים יגיע מכל מיני כיוונים, אם זה מצד יצרני מערכות הפעלה (מיקרוסופט, רד-האט, SuSE, סאן/אורקל), אם זה מהמנמ"ר או מנהל ה-IT הראשי שיבינו שעל אותה תשתית שמריצה כיום את האפליקציות אפשר להריץ יותר אפליקציות ומכל מיני כיוונים אחרים – זה יגיע בסוף. קונטיינרים זה לא משהו שקשור לטרנד (זה קיים בתצורות שונות כבר 30 שנה, תשאלו את IBM, ואת Sun לשעבר) – זה קשור לניצול תשתית בצורה טובה יותר, לחסכון בעלויות (כשאתם משתמשים בתשתיות של ספקי ענן/פלטפורמה ציבורית) ובקיצור – זה לא משהו שאולי תעברו אליו, זו שאלה של מתי תעברו לזה. קונטיינרים אינם מחליפים תשתית וירטואליזציה, הם משתמשים באותה תשתית וירטואליזציה קיימת כך שאין צורך להחליף תשתיות.

אבל לימוד לגבי קונטיינרים שונה באופן די משמעותי מדברים אחרים.

הבה ניקח שפה כמו Python. נניח שאתם רוצים ללמוד את השפה. אתם לוקחים ספר, אולי קורס וידאו אונליין ואתם מתחילים לאט לאט ללמוד איך לבנות מערכים, מחרוזות, איך להדפיס למסך, איך לקרוא ולכתוב קבצים ועוד דברים רבים. בשביל לנסות את הדברים ולכתוב בעצמכם, אתם תתקינו Python על מערכת ההפעלה החביבה עליכם (בלינוקס ובמק זה מובנה) ואתם תתחילו לעבוד עם כל עורך טקסטים כדי לבנות את קבצי ה-Python ולאחר מכן להריץ אותם בעזרת פקודת python פשוטה. מאוחר יותר שתרצו לבנות פרויקטים ב-Python (ובעצם כמעט בכל שפה אחרת) אתם תשתמשו ב-IDE כלשהו שיעשה לכם את החיים יותר קלים. אם אתם עובדים בצוות, אז סביר להניח שתשתמשו ב-GIT כדי לאחסן את הקוד (ובוודאי ה-IDE יתמוך ב-GIT כדי להקל על העבודה). בקיצור – אם אתה מכיר Python, את עניין העבודה בצוות ושימוש בכלים שונים או ב-API שונים תוכל ללמוד תוך זמן קצר. אף אחד לא יסרב לשכור אותך אם אינך מכיר API זה או אחר או כלי IDE זה או אחר.

עם קונטיינרים לעומת זאת .. הדברים שונים. (בפוסט זה אני אתייחס לקונטיינרים וכו' כשהם רצים על תשתית שלכם מקומית או על מכונות EC2, ולא ECS של אמזון או GKE של גוגל). עם קונטיינרים יש לנו 2 (או 3) "שכבות שונות".

הדבר הראשון שאתם צריכים להכיר, זה: מה זה קונטיינר? את העניין שקונטיינר הוא בשום פנים ואופן לא מכונה וירטואלית (VM), את העניין של מה זה DockerFile (או docker compose – כל אחד והעדפותיו… לא שופט), מהו Image, איך הוא נוצר, מהם 2 מצבי הרשת שיש לקונטיינרים, איך קונטיינרים מתקשרים בינם לבין עצמם ובינם ל-Host, מהם "שכבות" ה-File-system בקונטיינרים, שימוש ב-Container Registry, אבטחת קונטיינרים ויש עוד כמה וכמה נושאים שצריך ללמוד בכדי להכיר טוב קונטיינרים. כמו שאתם יכולים להבין, לא מדובר במשהו שיושבים אחה"צ או באיזה ערב אחד בבית ולומדים במכה אחת. תצטרכו לזה כמה ימים כדי להכיר זאת – והכרת הקונטיינרים היא חובה לכל איש Devops או לכל מי שיבנה קונטיינרים בחברה.

אחרי שלמדנו את הבסיס על קונטיינרים, אנחנו נגלה שהמערכת (כמו Docker) שמריצה את הקונטיינרים היא מערכת די "טיפשה". היא לא יודעת לצוות כמה קונטיינרים ביחד, היא לא יודעת לעשות Load Balancing, היא לא יודעת לעשות Scaling, היא לא יודעת להפעיל שרידות אם קונטיינר נפל והיא לא יודעת לעשות דברים רבים – מהסיבה הפשוטה שמערכת כמו Docker לא בנויה לזה. בשביל זה אנחנו צריכים את השלב השני.

השלב השני הוא מה שנקרא מערכת ניהול Scheduling – זו בעצם תהיה המערכת שתעשה מה שתיארתי לעיל והרבה יותר, וזו מערכת שמשתשמת ב-Docker כדי לבצע את הדברים אך היא מוסיפה דברים רבים (שוב, כפי שתיארתי לעיל וזהו תיאור מאוד מתומצת). ישנן מערכות ניהול רבות אבל בד"כ אתם תשתמעו על Kubernetes, Docker-Swarm, ו-Apache Mesos (ויש כמובן עוד אחרות).

איזו מהמערכות כדאי ללמוד? (חשוב לשים לב – כמות הלימוד בשלב זה היא גדולה בהרבה מאשר לימוד על קונטיינרים שבשלב הראשון) זה מאוד תלוי: אם אתם לומדים זאת כחלק מהעבודה, אז כמובן שמומלץ ללמוד על המערכת שאתם משתמשים/הולכים להשתמש. אם לעומת זאת אתם לומדים בבית כחלק מתגבור הידע שלכם, אז מומלץ ללמוד על Kubernetes. ה-Kubernetes היא מערכת בקוד פתוח שמפותחת ע"י גוגל ורד-האט וכיום היא הכי פופולרית בשוק (ברגע שתפסתם ולמדתם טוב את Kuberenetes, המעבר למערכות כמו Docker Swarm הוא די קל, אם כי הוא לא כזה קל כשצריכים לעבוד עם Mesos).

הלימוד על Kubernetes הוא יותר מורכב מלימוד על קונטיינרים, אתם תצטרכו ללמוד על מושגים רבים וגם לא מעט על לינוקס, על Nodes, Pods ועוד כל מיני דברים – אבל מנסיון אני יכול לאמר – זה שווה. ברגע שמכירים את המערכת, יכולים ליצור דברים מופלאים.

השלב הבא הרבה יותר קצר והוא מצריך שתהיה לכם גישה למערכת וירטואליזציה כלשהו (גם VirtualBox יספיק לשם כך). בשלב זה כדאי ללמוד על מערכות הפעלה רזות. בלינוקס זה מערכת כמו Atomic. ה-Atomic זו מערכת הפלה מאוד רזה שנועדה להתקנה על שרתים או מכונות VM שיריצו את הקונטיינרים, את Kubernetes ועוד. זו אינה מערכת שמבוססת על DEB או RPM אלא מערכת של קובץ אחד (כך שאין אפשרות לעדכן חלק אחד בה. עדכון שלה הוא עדכון של כל המערכת והיא אינה שומרת מאומה למעט דברים מסויימים בתיקיה מסויימת). יתרונה הגדול על פני מערכות לינוקס מסורתיות הוא שמבחינת משאבים – המערכת מנצלת מעט מאוד. אם אתם משתמשים ב-Windows, אז כדאי שתכירו את ה-Nano Server שעליו ירוצו הקונטיינרים ומערכת ה-Scheduling.

סיימנו? כמעט 🙂

אחרי שתלמדו את Kubernetes, אתם תלמדו שלמערכת יש יתרונות רבים אבל יש לה גם חסרונות כמו אבטחה, עבודה בצוותים, שילוב ב-CI/CD, יצירת חיים יותר קלים למפתחים (שלא יצטרכו שוב ושוב לכתוב Dockerfile ודברים נוספים) וגם יהיה צורך להתגבר על הרעיון ש-Kubernetes בברירת מחדל לא מאפשר גלישה/גישה לקונטיינרים מבלי לשבור את הראש ולהשקיע בכל מיני פתרונות חצי אפויים (בניגוד לעבודה בענן, שם Kubernetes יכול עם פקודה אחת לתת גישה מבחוץ לקונטיינרים ולאפליקציות לקונטיינרים).

וכאן אני ממליץ על OpenShift – גירסת הקוד הפתוח (Origin) או הגירסה המסחרית. OpenShift בעצם מרחיב את היכולות של Kubernetes בכך שהמערכת עצמה מוסיפה דברים שתיארתי לעיל כמו projects, HAProxy, אבטחה עם SELinux, עבודה באופן מסודר עם Storage (תוך הפרדה של יצירת Volume ע"י מנהל המערכת ושימוש ב-Volume ע"י משתמש רגיל. משתמש רגיל אינו יכול ליצור Volume ב-OpenShift אבל מכיוון ש-Kubernetes לא ממש מכיר אבטחה, הוא מאפשר לכל משתמש גם ליצור Volume, לחרדת מנהל הסטורג' בחברה). עם OpenShift אנחנו יכולים לבנות את השרותים, קונטיינרים וכל הדברים דרך ממשק ה-WEB או דרך קבצי YAML או JSON (שוב, כל אחד והעדפותיו…), תוך שימוש במשאבים נוספים הקיימים כמו קטלוג שרותים שהוקם לחברה פנימית (דבר שלא קיים ב-Kubernetes). יתרון נוסף שיחשף בקרוב (לגבי Kubernetes ו-OpenShift) זה שבגירסה הבאה תוכלו להריץ קונטיינרים גם על Windows וגם על לינוקס על מערכת Kubernetes/OpenShift אחת.

אני מניח שאחת השאלות שישלחו אליי לאחר פוסט זה תהיה לגבי תיעוד, וכאן ההמלצה שלי היא לקחת תיעוד נפרד לכל דבר. גם על Kuberentes וגם על Docker יש תיעוד מעולה של חברת Oreilly. אם אתם רוצים ללמוד על OpenShift – התיעוד הרשמי הוא די טוב – רק אם למדתם טוב את 2 הדברים שציינתי, אחרת התיעוד שקיים לא יעזור לכם הרבה (מנסיון! מה לעשות שכשזה מגיע לתיעוד טוב, תמצאו 2 חברות שעושות טוב את העבודה: IBM ו-מיקרוסופט).

לסיכום: אם אתה רוצה להיות איש Devops, אז אתה צריך ללמוד את הדברים הללו אתמול. אם אתה לומד שפת תכנות כלשהי, הכרת קונטיינרים רק תעלה את ההערכה אליך בעת הראיון (אם תזכיר כמובן את הידע הזה בקורות החיים או בראיון..). אם אתה איש תשתיות IT, הכרה לפחות בסיסית של קונטיינרים יכולה לעזור לך בהסברה הפנימית בחברה אם לקחת/להטמיע/לרכוש תשתית קונטיינרים זו או אחרת.

חג שבועות שמח לכולם 🙂

למי מתאים הפצות וכלים של SuSE

שוק הלינוקס בשנים האחרונות בארץ תופס תאוצה ובשנה וחצי האחרונות נכנס כח חדש לישראל – חברת SuSE ישראל שמייצגת את SuSE העולמית ונותנת תמיכה (בגיבוי SuSE העולמית) למוצרי החברה בארץ ואף משתפת פעולה במחקר ופיתוח בחברות שונות.

לא מעט לקוחות פוטנציאליים וקיימים ששומעים על SuSE שואלים: אנחנו צריכים את זה? בשביל מה?

אז קודם כל צריך להכיר את ה"ראש" של SuSE ואת SuSE עצמה. החברה נמצאת בשוק קצת משנת 1992 (רד-האט הוקמה ב-1993) והחברה התמקדה במיוחד בשוק האירופאי ובמיוחד – השוק הגרמני. כחברה גרמנית, המסורית הייקית נמצאת בכל מוצר של SuSE – שמרנות מצד אחד (ועמידה בכל סטנדרט אפשרי) ובחירה סלקטיבית מאוד של פרויקטים בקוד פתוח שמהם היא בונה מוצרים. ב-SuSE לדוגמא לא תמצאו על כל פיפס ש-רד-האט מוציאים – מוצר מתחרה. לרד-האט לדוגמא יש את OpenShift, ל-SuSE יש את ה-CAAS (שנמצא בבדיקות בטא כיום). מדובר על 2 מוצרים שמתקיפים את עניין הקונטיינר מזוויות לגמרי שונות, כך שאלו לדוגמא שמחפשים רק לבצע deploy לקונטיינרים (ולא את כל ה"מסביב" ש-OpenShift מוסיפה) עם תמיכה מסחרית מלאה – מוזמנים להציץ בקישור לעיל.

כשזה מגיע ל-Storage, המוצר של SuSE לדוגמא יותר בשל מהמוצר של רד-האט בדיוק מאותה סיבה שציינתי לעיל: SuSE בוחרים בפינצטה ואז משקיעים רבות בהקמת מוצר עם כל התחזוקה לאורך שנים. הדוגמא הכי פשוטה היא ההקמה של המוצר: ב-SuSE נותנים לך הוראות איך להקים זאת על המחשב הנייד שלך או מחשב טסטים עם VirtualBox או VMWare Workstation או KVM והולכים איתך שלב אחר שלב בתיעוד כך שגם אדם שמעולם לא שמע על Ceph יוכל תוך זמן קצר להרים סביבת נסיון ולאחר מכן הוא יוכל להמשיך ללמוד את שאר הפונקציונאליות (ויש לא מעט שמאוד שונה מ-Storage רגיל). ב-רד האט לעומת זאת יש הרבה יותר "תיאוריה" ופחות "בשר" להקמה על המחשב הנייד/מחשב טסטים.

גם כשזה מגיע ל-OpenStack, ב-SuSE לא קפצו ישר על המערכת אלא בנו בסבלנות את המערכת ואז שילבו את השינויים והתוספות שלהם למערכת שלא רק יכולה להרים מכונות VM אלא גם קונטיינרים נפרדים ללא צורך בהוספת חלקים אחרים למערכת, וכמובן – יש תמיכה ארוכת זמן כך שהחברה יכולה להיות שקטה בכך שהיא תקבל תמיכה ל-5 שנים הקרובות לאותה גירסה שהיא מנסה עכשיו.

הנקודה שחשובה ללא מעט עסקים: מחיר. רוב הלקוחות מחפשים בד"כ הפצת לינוקס לשרתים ומבחינת ההפצות עצמם, גם ההפצה של רד-האט וגם ההפצה של SuSE זהים מבחינת תמיכה בברזלים ובשרותים שמערכת ההפעלה נותנת, רק שאת SuSE תוכל לרכוש במחיר זול יותר בעשרות אחוזים בהשוואה למחיר שרד-האט נוקבת.

עוד נקודה חשובה: לא מעט חברות נכנסות היום לתחומי ה-Embedded/IOT ול-SuSE יש את ה-SuSE Embedded Linux הן למעבדי אינטל והן למעבדי ARM עם 64 ביט עם מערכת הפעלה רזה מאוד שנקראת Jeos ואם משווים את המוצר לזה של רד-האט, תוכלו לראות ש-SuSE מתקדמים בהרבה מהמתחרים (וכן, יש גם תמיכה רשמית מלאה למחשבים כמו Raspberry Pi לחברות שמתנסות עם המכשיר).

לכן, ההמלצה שלי (והיא לא מגיעה כהמלצת מכירות. הפרנסה שלי מגיעה משרותים, תהיה הפצת הלינוקס אשר תהיה) – לפני שמחליטים על הפצה או פתרון לינוקס זה או אחר – תסתכלו גם על ההצעות של SuSE.

על קונטיינרים ואבטחה

כשעסקים וחברות מעוניינים להתחיל לנסות לעבור לקונטיינרים, אחד הדברים הכי חשובים שהם מחפשים – זה אבטחת מידע. מה קורה אם אני חושף קונטיינר מסוים לעולם ואיך אני מונע מפורץ לחדור לקונטיינר ומשם להתחיל להזיק לא רק לקונטיינר אלא למנוע ממנו גם לחדור הלאה, לגנוב מידע ועוד.

טכנית, אלו שמכירים יוניקס ולינוקס משנים קודמות, מכירים בוודאי את chroot ובמקרים רבים אנשים נוטים לחשוב שקונטיינרים הם בדיוק כמו להריץ chroot (כלומר ביצוע הקמת file-system ועליו להריץ את פקודת chroot על מנת לתת כביכול "מערכת הפעלה" נוספת), אך למען האמת, docker משתמש בהרבה יותר מזה כדי להריץ קונטיינר שיכול להיות מאובטח (יש צורך בעבודה נוספת על מנת לאבטח, אפשר לקרוא על כך כאן).

העניין הוא – שברוב המקרים בחברה לא יריצו קונטיינר יחיד (ראו פוסט זה שכתבתי לגבי מעבר מ-VM לקונטיינרים ברמת הקונספט). אם יש לדוגמא אפליקציה וובית, ברוב המקרים היא תהיה מחוברת ל-DB שירוץ על קונטיינר אחר, וההרצה בעצם תבוצע ע"י Container Scheduler כמו Mesos, OpenShift, Kubernetes, Docker-Swarm ועוד – הם ירימו את הקונטיינרים וינהלו את הכל.

אז מה פתרונות האבטחה שיש? ישנם כמה וכמה, אזכיר דוגמאות ספורות וגם הערות לגביהן:

  • אינטל מציעה את Clear Container (בגירסה 2.1.4 ששוחררה לאחרונה). היתרון של Clear Container בהשוואה לקונטיינרים של Docker הוא בכך שכל קונטיינר של Clear Container הוא בעצם מכונה וירטואלית (VM) שבתוכה מותקנת ורצה האפליקציה, משמע – בשביל להריץ Clear Container, תצטרכו להריץ זאת על Bare Metal (כלומר על "ברזלים") בלבד ולא על VM (כן, יש כמובן Nested Virtualization לכל תוכנת וירטואליזציה, אבל אף חברה לא תשתמש בזה באופן רציני בפרודקשן לדוגמא), כך שבעיה ראשונה שאני רואה – היא ששום חברה לא תסכים שמערכת תקים מכונות VM "על הברזל" בלי מערכת שתנהל את אותם VM מבחינת משאבים, ניטור ובכלל – ללא פתרון כמו vCenter שיש מ-VMWare למכונות VM – אף אחד רציני לא יכנס לזה.
    האם הפתרון של אינטל יכול להשתמש ב-Kubernetes? כן אבל זה ממש לא מוכן לפרודקשן.
  • Kubernetes בעקרון נוקט שיטת אבטחה של "הכל סגור". בברירת המחדל, כאשר אתה מקים קונטיינרים או POD, אינך יכול לגלוש אל האפליקציה שרצה בקונטיינרים או ב-POD ועליך "לחשוף" פורטים מסויימים או להשתמש ב"שרות חשיפה" כמו LoadBalancer או NodePort (שמאפשר לפתוח פורטים מסויימים שיתחברו אל ה-Load Balancer החיצוני שלכם) או ClusterIP, אך החסרון ב-Kubernetes הוא שזו מערכת Multi Platform שאינה מכירה בחלק מתכונות אבטחה שה-Kernel והמערכת יכולים לתת (כמו SELinux – גם בגירסה הנוכחית Kubernetes עדיין לא ניתן לעבוד עם זה). Kubernetes מכיר כמובן ב-namespaces ו-cgroups כדבר שנותן אבטחה, אבל לחברות רבות – זה לא מספיק.
  • OpenShift מכיל את Kubernetes ומערכת Openshift בעצם "עוטפת" את Kubernetes ומוסיפה לו בדיוק את הדברים שחברות מחפשות מבחינת אבטחה. כך לדוגמא אין אפשרות להריץ התקנת Openshift על שרתים מבלי להפעיל SELinux ו-NetworkManager כך שמראש המערכת מקימה קונטיינרים ושאר דברים בצורה מאובטחת כברירת מחדל.
  • מה עם Mesos? אני לא מומחה ב-Mesos אבל לפחות לפי כמה שהכרתי אותו, ישנה אבטחה ברמה של הקמת ותקשורת בין קונטיינרים (עם Auth), אבל אינני רואה שם שום דבר שיכול בעצם למנוע מפורץ שנמצא בקונטיינר – "לצאת החוצה", כלומר הכל תלוי בבנייה ידנית שלך לקונפיגורציות של הקונטיינר, שימוש בתכונות אבטחה של ה-Kernel (ראו לינק ראשון בפוסט זה) וכו'. אין SELinux, AppArmor שיכולים למנוע דברים גם אם המשתמש השיג root מקומי בתוך הקונטיינר.
  • לגבי Docker-Swarm: אנשים לא אוהבים שאני אומר את זה, אבל מבחינת אבטחה ב-Docker Swarm, אין ממש הרבה. כן, אתה יכול לבנות רשת מוצפנת (IPSEC), אבל מה זה עוזר אם מישהו נכנס לקונטיינר ויש לו עכשיו גישה לקונטיינר עם ה-DB? זה נחמד שיש הצפנה אבל הפורץ נכנס אחרי שיש הצפנה והרשת בין הקונטיינרים פועלת באופן שקוף (כבר בוצע Authentication). אז נכון, הוא לא יוכל לפתוח כניסות חדשות, אבל הוא בהחלט יכול להשתמש בכניסות קיימות (פורטים) ואולי לא לגרום לנזק לכל המערכת אלא רק לקונטיינרים שאליהם הקונטיינר שהוא נכנס מחובר. בקיצור, לדעתי האישית לגבי Docker-Swarm, הוא נחמד, אבל אין לו מספיק עבודה רצינית על אבטחה.

לסיכום: האם Docker עצמו יכול להיות מאובטח? בהחלט, אם אתה מתכנן להריץ מספר קונטיינרים קטן ללא Scheduler ואתה מוכן לעשות את העבודה הנוספת להגן על הקונטיינרים (הם לא מספיק מאובטחים בברירת מחדל! אם אתה מחפש להריץ קונטיינר עם פורט 80 החוצה, אתה ממש לא חייב להריץ את הקונטיינר כ-root). אם אתה משתמש ב-Kubernetes, אז יש לך Best Practice כיצד להגן על הקונטיינרים/POD וכו' ברמת התקשורת ואותנטיקציה, אבל Kubernetes עדיין לא יודע איך להגן בתוך הקונטיינר נגד פורץ. הפתרון של אינטל הוא נחמד אבל עד שיהיה פתרון לאינטל ברמה שזה רץ על VM או בשילוב עם מערכת Management ל-VM (כמו vcenter ואחרים) אף חברה רצינית לא תיקח זאת.

לכן הפתרון שאני ממליץ עליו כיום מבחינת קלות, נוחות ומה שהכי חשוב – אבטחה, הוא הפתרון של OpenShift Origin (כגירסת קוד פתוח) או OpenShift Enterprise כגירסה מסחרית (גירסת הקוד הפתוח להתקנה על ברזלים/VM מצריכה שימוש באוטומציה כמו Ansible. גירסת הדגמה ניתן להרים על VM יחיד או על הלינוקס שלך בדסקטופ – ראו את הוידאו הבא כיצד לעשות זאת)

על חשיבה חיובית וראש פתוח

כעצמאי, אינני יכול לדעת בבטחון מבחינת עבודות עתידיות מה יהיה מחר. אני כאדם יכול לפעול למען קבלת יותר עבודות ולהשתכר בצורה נאותה, ויכול להיות שמחר יכנס פרויקט גדול ומחרתיים אולי מישהו ירצה שאבצע לו עבודות כריטיינר – אבל כל הדברים הללו לוקחים זמן. ברוב המקרים אף אחד לא פונה אליי (או לכל עצמאי אחר שאני מכיר) ב-7 בבוקר עם הודעה "בוקר טוב, הנה NDA, הנה חוזה, הנה אפילו מקדמה נאה – תעשה לנו עבודה XYZ". בכל עבודה חדשה, פרויקט חדש – יש את המשא ומתן על שכר, מקדמה והחלק שהכי חשוב גם ללקוח וגם לי – הוא "מהי העבודה".

וכאן הדברים מתחילים להיות מפותלים..

ישנן עבודות שהן די "ישירות" שהלקוח רוצה שתעשה מכיוון שאין לו כח אדם פנוי לעשות או שאין לו ידע לעשות, המטרה והדרך ידועים ואתה מתבקש רק להשתמש בידע שלך לעשות זאת. משימה לדוגמא שחוזרת על עצמה: לחבר את כל מכונות הלינוקס ל-AD, לדאוג שגם ההרשאות של ה-AD יעבדו על לינוקס כולל sudo. הרבה יודעים לחבר לינוקס ל-AD אבל מכאן והלאה בכל מה שקשור למיפויים שונים שצריך – יוק. כאן הלקוח מצפה שתבצע עבודה על סמך הידע והנסיון. אין יותר מדי דיונים. מדברים על מחיר ותנאי תשלום, מתי לעשות, אם זה מרחוק או מקומית אצל הלקוח – ואם הכל מסוכם, מבצעים.

אבל יש את העבודות שהן יותר "רעיוניות". חברה נמצאת במצב X בפרויקט כלשהו והיא רוצה להגיע למצב Y או איך חבר טוב מתאר את זה לחבריו שלא מכירים: קיבלת שטח, תקים עכשיו שם שכונה.

כאן בדרך כלל מתחילים העניינים לזוז בדינמיות שמצריכה מהעצמאי גם להיות בראש פתוח וגם לחשוב חיובי. כעצמאי, אני אצל הלקוח בשביל הפרנסה וביצוע הפרויקט ללקוח, אבל כאן לפעמים מגיע מידע מכל מיני גורמים ללקוח והמידע לא תמיד נכון, מדויק או מתאים לפרויקט. במקרים רבים הלקוח שומע מכל מיני אנשים שבשביל שהפרויקט יבוצע, יש להשתמש בכלי ABC, או כלי XYZ אך לא תמיד ההמלצה באמת מתאימה ספציפית לאותו פרויקט.

ניקח סתם פרויקט דמיוני: חברת חבצלת מקימה אתר מסחרי גדול לקניון שוקי. רועי, איש ה-IT של חברת חבצלת מקבל יעוץ משמעון שהוא צריך לרכוש 10 שרתים פיזיים, סטורג' אימתני ו-Windows Server 2012 עם SQL Server Enterprise. במבט ראשון יהיו כאלו שיחשבו שאולי יש הגיון בהמלצות של שמעון, אבל שמעון לא יודע שהאתר יכתב ברובו ב-ruby, וחלק ב-Python. במחיר שחברת חבצלת תשלם רק על הרשיונות, ברזלים וסטורג' (עוד לא דיברנו על הרוחב פס) אני יכול להרים לחברת חבצלת את כל התשתית בענן כלשהו על מערכות לינוקס עם גידול אוטומטי, עם קונטיינטיזציה (אם צריך), וגם עם חברת חבצלת תיקח אותי ל-3 שנים הקרובות לעבודת ריטיינר חודשית על אותו אתר – היא עדיין לא תוציא אפילו שליש ממה ששמעון יעץ לרועי. אם רועי רוצה רק Windows אז אפשר לבצע את אותה עבודה רק מבלי לקנות את הברזלים, הסטורג' וכו' ואפשר להשתמש בשרותים של ספק הענן ושוב – חסכון כספי ענק לחברת חבצלת.

כשמדובר על פרויקט שאחרים לא ביצעו (חיפשתם בגוגל ולא מצאתם דרכים או מאמרים איך לבצע), בדרך כלל אני ממליץ לפני שרוצים לעשות POC, "לגזור" מספר שעות עבור העצמאי לבדיקת היתכנות. נעזוב לרגע את העניין אם הפרויקט ישולם פר שעה או Fixed – הזמן הוא דבר חשוב. אם החברה קבעה לעבור לפרויקט שהעצמאי מקים לאחר 2 רבעונים ורק להקים את ה-POC לוקח 5 חודשים בגלל 1001 בעיות שצצות כי לא נעשתה בדיקת היתכנות – יווצר כאן מצב בעייתי. לו היתה בדיקת היתכנות, אותו עצמאי היה יכול לאמר כי ביצוע הפרויקט אפשרי אך זה יקח זמן – ואז החברה היתה מחליטה אם להשקיע את אותם 5 חודשים או שהם מחפשים פתרון אחר או שהם משנים את הפרויקט. אני יכול לאמר מנסיון שהיו לי פרויקטים שקשורים בחומרה ושבמבט ראשון הפרויקט לא היה ניתן לביצוע, אבל הלקוח החליט לשלם על בדיקת היתכנות ואכן לאחר שבוע בדיקות נמצאה דרך לבצע את הפרויקט אם כי בשינויים מסויימים אך המטרה הסופית תושג. מצד שני היה לי לא מזמן בקשה לביצוע פרויקט והלקוח התעקש על כלי מסוים שחשדתי שהכלי אינו מתאים ולכן ביקשתי מהלקוח להקצות שבוע עבודה כדי לבדוק היתכנות ואכן כפי שחששתי – הכלי לא היה מתאים אך מצאתי כלי אחר שכן יכל לעשות את העבודה. אם הלקוח היה מסרב לבדיקת ההתכנות והייתי מבצע את הפרויקט, אף צד לא היה מרוצה כי הפרויקט לא היה מצליח להתרומם עם אותו כלי.

לסיכום: כעצמאי, כמו כל עצמאי אחר, אני רוצה ומעוניין לבצע פרויקטים שיצליחו, אבל כדאי תמיד להיות עם ראש פתוח לגבי הכלים והפלטפורמות שמשתמשים לממש את הפרויקט. גם כשהכלים ו/או הפלטפורמות "מוכתבים מלמעלה" – לפעמים כדאי לחשוב בצורה שונה. לא צריך תותח כדי להרוג זבוב ולפעמים לא צריך פלטפורמה ענקית שמיועדת לעשות משהו אחד – כדי לבצע משהו אחר קטן בהרבה ושניתן לבצע אותו במחצית או שליש המשאבים. כיום בעולם הקוד הפתוח ישנם המון כלים שמאפשרים לבצע עבודות מאסיביות מבלי שצריך להתעקש לרכוש תוכנה כלשהי בעשרות אלפי דולרים. אני כעצמאי מחויב לבוא ללקוח עם ראש פתוח וגישה חיובית – ואני ממליץ גם ללקוחות לבוא בראש כזה.

על קונטיינרים ו-Appliance

בעשור האחרון סייעתי לא פעם ולא פעמיים בהקמת Appliance לחברות פיתוח, כתיבת החלקים של גיבוי, עדכונים, וגם Installer כשהיה צריך. בד"כ החלק שלי היה יותר קשור לרמת ה-OS, דיסקים, הגדרות מערכת וכו' ופחות כתיבת קוד לאפליקציה עצמה.

אם יש משהו שאני יכול לאמר על Appliances זה שהחיים איתם מבחינת הכנה – אינם קלים. תמיד אפשר כמובן לכתוב איזה updater לדוגמא שיתחבר לכל מיני מאגרי חבילות (REPO) ויוריד את חבילות מערכת ההפעלה ועדכוני התוכנה וחתימות (אם צריך, נניח), אבל מה אתה עושה אם לקוח לא מוכן לחבר את ה-Appliance עקב הוראות בטחוניות באותה חברה/מוסד/ארגון? אתה צריך ליצור מעין "Delta" של החבילות סיסטם + עדכונים ולשלוח לו את זה כדי שהוא יוריד לדיסק און קי, "ילבין" ויתקין את זה.

נחשוב על סיטואציה שמתרחשת אצל כל חברה שמייצרת Appliance (בין כ-VM ובין כקופסא פיזית) – החברה החליטה שבמסגרת הגירסה הבאה של התוכנה, היא מחליפה בדרך גם את הפצת הלינוקס שלה, ולא חשוב אם מדובר בשדרוג לגירסה אחרת מאותה הפצה או במעבר מ-Ubuntu ל-CentOS. המימוש לתהליך הזה די מורכב הואיל ומדובר על דריסה של מערכת קיימת ואם זה נשבר באמצע, ללקוח יהיה Appliance במצב לא שמיש (נקרא גם Brick). מעבר לכך זה גם מאוד תלוי אם המערכת הוקמה עם Volume Management (תתפלאו כמה Appliances אין להם את זה) ושההגדרות והנתונים יושבים על Logical Volume אחד, ה-DB יושב על Logical Volume אחר וכו' וכו'. בלי זה – כתיבת השדרוג הולכת להיות מורכבת ומסובכת (מנסיון…)

וכאן בדיוק קונטיינרים יכולים מאוד לעזור בשילוב LVM (ר"צ של Logical Volume Manager). את ה-Appliance אפשר לבנות בתצורה הבאה לדוגמא (בניכוי כל הדברים הקשורים ל-Volume Groups וכו'):

  • מחיצת boot/ בגודל 1 ג'יגהבייט (זה הסטנדרט המומלץ בסנטוס 7, אגב) ללא LVM
  • LV לוגי שמכיל את ה-OS עצמו בלבד.
  • LV שמכיל את ספריות ה-DB וקבצי קונפיגורציה
  • LV שמכיל קונטיינרים
  • LV לגיבויים
  • LV שמיועד לקבצים זמניים, Cache וכו'
  • LV ספייר (ריק, לשימושים שונים במהלך חיי ה-Appliances כמו פריסת Plugins זמניים, קבצי התקנה זמניים ועוד ועוד)

מבחינת ה-OS הוא יהיה המינימום שבמינימום. צריך להיות מותקן בתוכו Docker ואולי עוד כמה דברים קטנים (כדאי להכליל את curl ואולי גם סקריפטים לדיאגנוזות שונות)

מבחינת קונטיינרים, יהיו במערכת מינימום 2 קונטיינרים (או 3, תלוי בחברה, מה המוצר, מורכבות ועוד):

  • בקונטיינר הראשון תרוץ אפליקציית Web שמטרתה העיקרית היא ניהול ה-appliance עצמו ברמת סיסטם: עדכוני תוכנה, יצירת גיבוי ושחזור, הרצת בדיקות תקשורת, התחברות ל-AD (אם צריך) ו/או למערכות אחרות. לאותו קונטיינר אנחנו נמפה הן את ה-DB והן את תיקיית קבצי הקונפיגורציה כך ששינויים ישמרו, גם אם לקונטיינר יקרה נזק/יפול/ימחק. לקונטיינר הזה המשתמש יגש דרך כתובת ה-IP של ה-appliance אך דרך פורט אחר שאינו 80/443 ומומלץ שיהיו לו יוזרים שונים מהיוזרים שמשתמשים ב-appliance עצמו.
  • בקונטיינר השני תרוץ האפליקציה העיקרית שלנו וגם בקונטיינר זה אנו נמפה את התיקיות קונפיגורציה ואת תיקיית ה-DB. לכאן המשתמש יגיע דרך HTTP או דרך HTTPS לפי העדפותיכם כמובן (אגב, טיפ קטן לחברות שבונות appliances – תנו דרך קלה להכניס תעודות SSL).
  • אופציונאלי: קונטיינר שלישי יריץ את ה-DB וגם אליו נמפה את תיקיית ה-DB. הסיבה שאני ממליץ להפריד את ה-DB לקונטיינר אחר היא שבמקרים רבים ללקוח יש הרבה פעילות וה-Appliance מגיב באיטיות כשהוא בעומס, ולכן כדאי לחשוב על מתן אפשרות הקמת Appliance רק עם ה-DB.

היתרונות בעבודה בדרך זו:

  • יצרן ה-Appliance יכול להשתמש בכל גירסה באיזו הפצת לינוקס שירצה, מבחינת המערכת – זה בסך הכל Image שקונטיינר מריץ. האפליקציה בקונטיינר מתממשקת לתיקיה של ההגדרות וה-DB ויכולה לזהות אם ההגדרות ישנות (או הנתונים ב-DB ישנים) ולשדרגם בהתאם.
  • כשיש עדכון חרום או עדכון רגיל שאיננו החלפת גירסת Major, העדכון שירד יהיה די קטן והוא ירד בצורה מאובטחת מ-repository של היצרן דרך התשתית של docker, המערכת תעדכן את קבצי ה-image, תבנה קונטיינר חדש ותחליף את הקיים בצורה שקופה.
  • כשיש שדרוג לגירסת Major חדשה, קונטיינר אחר נותן חוויית שימוש הרבה יותר אינפורמטיבית ללקוח, הוא יכול לראות מה קורה מבחינת אחוזי הורדה, מה המערכת עושה.
  • עדכוני מערכת ההפעלה הראשית (שאינה נמצאת בקונטיינר) הם בטוחים וגם אם יש תקלה, המקסימום שיהיה צורך זה לעדכן את ה-OS המינימלי. זה לא נוגע בקונטיינרי (ההגדרות יושבות ב-LV אחר).
  • אם הלקוח גודל מחר וצריך DB עם רפליקציות וכו' – השינויים שיש צורך לבצע הם מינוריים.
  • הזמן שלוקח מגילוי תקלה בתוכנה ועד שחרור ללקוחות (לאחר בדיקה) – מתקצר משמעותית. מהרגע שהחברה שחררה עדכון, הלקוח יכול להיכנס לקונטיינר הניהול, ללחוץ על Update מבלי להוריד קבצים.
  • זמן הירידה והעליה של ה-Appliance לאחר שדרוג מתקצר משמעותית.
  • אפשר לפתוח לטובת הלקוחות ערוצים נוספים כמו testing, beta, stable והלקוח יוכל לבחור לעבור, מדובר בסופו של דבר רק בהחלפת קונטיינר (חשוב לזכור: האפליקציה של הלקוח תצטרך להתמודד עם קבצי הקונפיגורציה וה-DB מבחינת שינוי ושדרוגם)
  • הלקוח יוכל לבצע (או שהמערכת תבצע עבורה) גיבוי של הקונפיגורציה וה-DB במהירות (מדובר ב-LV snapshot שהוא חלק בסיסי בלינוקס) ו-rollback במקרה הצורך.

במקרים כמו עבודה של Offline עקב דרישות של ארגונים בטחוניים או אגף אבטחת המידע של החברה, יהיה צורך בשינויים- אבל את זה אני משאיר מחוץ למאמר זה 🙂

לסיכום: כשבונים Appliance, עבודה עם קונטיינרים הופכת את הציוד להרבה יותר מודולרי עם עדכונים שקל לשנות ולשדרג, עם צרכי תחזוקה יותר נמוכה והורדת כמות התקלות והטיקטים שצריכים לטפל עקב שדרוג כושל וכו'.

המעבר מ-VM לקונטיינרים

בשנתיים האחרונות ישנה התעוררות רצינית בכל הקשור לקונטיינרים בסביבות שונות. בהתחלה בסביבות הפיתוח ולאחר מכן בסביבות פרודקשן. דיברתי בעבר כאן בבלוג על תשתיות ניהול קונטיינרים, על HA, על Load Balancing בין קונטיינרים..

אולם משיחות שערכתי עם כל מיני לקוחות פוטנציאליים, נראה כי רבים חושבים שקונטיינרים זה עוד סוג וירטואליזציה, וספציפית – זה עוד סוג של VM.

זהו, שזה לא.
הבה נתחיל עם עם VM: נניח ואני מעוניין להקים שרת Web די בסיסי שיציג נניח את היום ואת השעה. לא משהו מורכב. מה אני בעצם צריך לעשות? אני צריך להתקין מערכת הפעלה, צריך לעדכן אותה, צריך להתקין את תוכנת שרת ה-Web ואולי גם להתקין שפה כלשהי שהפלט שלה יצא לשרת Web ויוצג בדפדפן הלקוח – כמו PHP לדוגמא.

אם אני מעוניין להציג דברים אחרים, אולי אתר מלא, אני אכנס לתיקיה שמוגדרת בשרת Web כ-DocumentRoot ואעביר לשם את הקבצים ואולי גם אתקין שם MySQL קטן כי האתר שלי מצריך Database. אני אוודא כי כניסות 80 ו-443 פתוחים לעולם. עכשיו הכל עובד, ואני אכנס אחת לתקופה כלשהי כדי לעדכן את התוכנה, ואת מערכת ההפעלה. אם תהיה לי הפסקת חשמל, ברגע שהחשמל יחזור אני אבצע Boot לפתרון הוירטואליזציה ואפעיל מחדש את ה-VM כדי שאנשים יוכלו לגלוש לאתר שלי.

רבים מניחים שבערך באותה שיטה אפשר להקים קונטיינר ולהפעיל את האפליקציית שרת Web, את ה-MySQL ואת ה-PHP על אותו קונטיינר יחד עם כל התוכן, אבל זהו פספוס מוחלט של רעיון הקונטיינרים, או כמו שחבר טוב אמר פעם: אתה יכול לנסוע ברכב לאיקאה, אבל אתה יכול גם לנסוע עם סוס ועגלה. שתיהם יגיעו, תנחש מה יותר מומלץ 🙂

רואים את הפחית משמאל? תחשבו על קונטיינרים בדיוק כמו על הפחית בתמונה. מה אנחנו עושים עם הפחית אחרי שרכשנו? מקררים אותה וכשנהיה צמאים נפתח אותה, נשתה אותה ולאחר השימוש נזרק אותה לפח המחזור. אנחנו עם הפחית הזו – גמרנו.

כך בדיוק עולם הקונטיינרים בנוי.

קונטיינרים מכילים דברים מאוד מינימליים. הם מכילים "שכבות" של File-system ובהן שלד מאוד-בסיסי של הפצת הלינוקס שתהיה בקונטיינר, ועל זה אנחנו בעצם מתקינים את האפליקציה שאנחנו מעוניינים (אפליקציה, לא אפליקציות), ספריות הכרחיות – וזהו. אם לדוגמא אנחנו מקימים קונטיינר עם MySQL, התיקיות במערכת הקבצים שמחזיקות כל קבצי ה-DB לא יהיו בתוך הקונטיינר אלא ישבו על השרת הפיזי או על אחסון שיתופי כמו NFS, OCFS2 ואחרים ויהיו ממופים לקונטיינר. אותו דבר לגבי שרת Web – כל קבצי האתר יהיו מחוץ לקונטיינר וימופו אל הקונטיינר עצמו כך כשהקונטיינר מת, כבה או נמחק – הקבצים הרלוונטיים ישארו מחוצה לו ללא נזק.

כך שאם נחזור לדוגמא לעיל עם האתר, אנחנו בעצם נקים 2 קונטיינרים עם מיפוי לשרת הפיזי או ל-NFS/OCFS עם המידע הרלוונטי. זיכרו: בקונטיינרים – כל דבר שהולך להשתנות, מומלץ שיכתב/יקרא ממערכת מחוץ לקונטיינר, ודברים שהם קבועים – אנחנו נכלול אותם בעת בניית הקונטיינר בכתיבת קובץ DockerFile (שמהווה בעצם "סקריפט" לבניית הקונטיינר שלנו). יותר מכך – כשעובדים עם מספר קונטיינרים לא קטן, מאוד מומלץ להתחיל לעבוד עם מערכות כמו OpenShift, Kubernetes, Rancher ואחרים – ששם כבר ניתן "להזריק" לקונטיינר דברים רגישים כמו סיסמאות, מפתחות SSL – בעת הרצת הקונטיינר.

לכן, העברה של מערכת מ-VM לקונטיינרים בצורה של "1:1" לא רק שלא שווה, היא גם תעשה צרות (במיוחד שמריצים docker run והמערכת מקימה כל פעם מחדש קונטיינר חדש ולאיש צוות שלא מבין בקונטיינרים יש כאב ראש מדוע הקבצים לא נשמרים ומדוע כשהוא מתחבר לקונטיינר והוא מתנתק, הקונטיינר כבה). צריך לבדוק כל VM מה בעצם הוא עושה, מה האפליקציות שצריך ואז לבנות את הקונטיינרים השונים כדי שהדברים ירוצו, יחד עם מציאת פתרון NFS/OCFS2 ואחרים כדי למפות תיקיות לקונטיינר, דאגה ל-Scheduling ועוד.

קונטיינרים הם כלי מצוין במיוחד ל-2 פעולות:

  • בדיקות – מאוד קל להקים קונטיינרים במהלך תהליך CI/CD שיכלול את האפליקציות והספריות. כך אנחנו בעצם נחסוך יצירת קבצי הרצה שאותם נתקין על VM כדי לנסות. ברגע שהמערכת מסיימת לבצע בדיקות Unit testing לדוגמא או תהליכים אחרים – אפשר לקבוע שבסוף היא תקים קונטיינר המבוסס עם קובץ DockerFile (או שתשתמשו ב-Docker Compose שמבוסס פייתון אבל לא מחייב ידע בפייתון), וכך המערכת תקים קונטיינר עם הכל מוכן לשימוש ע"י צוות הפיתוח או צוותים אחרים.
  • שיווק – כמעט כל חברה שבונה היום מוצרים מבוססי Web ללקוח, בין אם זה שרת מייל, ניטור, אבטחה או 1001 דברים – החברות משתמשות ב-IMAGE כדי לשדרג, רק ש-IMG זה לא תמיד פתרון טוב או קליל, במיוחד אם צריכים לשלוח ללקוח שאין לו ל-Appliance חיבור אינטרנט וצריך לעדכן חבילה מסויימת ספציפית (נניח … openssl) ואז צריך לבנות לוגיקה שלמה שהמערכת תבין כל קובץ מהו ולאן הוא הולך ושלא ישבור כלום באמצע.
    עם קונטיינרים לעומת זאת – החיים הרבה יותר קלים. ה-Appliance יכול להכיל מערכת לינוקס מאוד מינימלית (כמו Atomic של רד-האט/סנטוס), והאפליקציה עצמה יכולה לשבת בקונטיינר כאשר כל קבצי ההגדרות וקבצים חשובים יושבים מחוץ לקונטיינר וממופים לקונטיינר. כך, במקרה של שדרוג, הלקוח יוריד קובץ חתום, המערכת תקבל את הקובץ החתום, תבדוק חתימה, ותפרוס אותו ל-file-system המקומי ואז בהרצה של מספר פקודות ניתן לכבות ולהפעיל את הקונטיינר החדש תוך מיפוי התיקיות החשובות – ועכשיו יש ללקוח Appliance מעודכן עם הגירסה החדשה של התוכנה (ובקשר לעדכון ה-VM עצמו או המכונה הפיזית שמריצה את הקונטיינר – אפשר להשתמש ב-ostree)

לסיכום: נגעתי כאן בקצה קצהו של עולם הקונטיינרים. קונטיינר אינו VM וכל קונטיינר רץ כאילו הוא אפליקציה בשרת, ולא מומלץ לנסות לעשות העברה "1:1" של VM ← קונטיינר. קונטיירים מעולים לטסטים ולסביבות פיתוח וגם לפרודקשן, וכמו שחברות רבות כמו מיקרוסופט, VMWare, RedHat ואחרות למדו – זה גם אחלה פתרון לתת ללקוח להתקנה ושדרוג פשוטים.

[stextbox id="alert" caption="גילוי נאות"]"חץ ביז" מעניק שרותי הקמה, תמיכה ואינטגרציה לקונטיינרים על לינוקס.[/stextbox]

על OpenStack וחברות שרוצות לאמץ את הטכנולוגיה

בחודשים האחרונים עבדכם הנאמן מקבל יותר ויותר פניות "סקרניות" לגבי הקמה של מערכת OpenStack בתשתית פנימית של חברות. הסיבות לכך שונות ומגוונות: חלק מהחברות מעוניינות לסיים לעבוד עם פלטפורמה מסויימת עקב מחירי רישוי גבוהים, חלק מעוניינים להיכנס יותר לעולם הקונטיינרים וחושבים לשלב גם את עולם ה-VM וגם את עולם הקונטיינרים תחת פלטפורמה אחת, וחלק פשוט רוצים Cloud משלהם והם רוצים דווקא את OpenStack.

בעסק, כמו בעסק, אם לקוח רוצה X והוא מוכן לשלם – אז מספקים לו את הפתרון. אין ויכוח על כך.

אבל בבלוג זה, לעומת זאת, מטרתו הראשונה היא לספק מידע לאנשים, כאלו שיהיו לקוחות וכאלו שרק גולשים לקרוא מידע, ולכן פה אני יכול להיות יותר פתוח ופחות "push שיווק" 🙂

נתחיל באלו שמעוניינים ב-OpenStack רק בגלל מחיר אפסי. כאן, לצערי, אצטרך לאכזב מספר לקוחות פוטנציאלים בגלל סיבה פשוטה: גירסת ה-OpenStack שקיימת באתר הרשמי אינה מתאימה לסביבות פרודקשן בחברות. מדוע? מכיוון שהגרסאות ש-OpenStack (הארגון) משחרר הם גירסאות שיוצאות כל חצי שנה בערך (עיינו בטבלה כאן) והן מתוחזקות בערך עוד כמחצית השנה, עדכונים קריטיים בשנה לאחר מכן ובסופה – End Of Life, כלומר גירסה יכולה להחזיק בחברה אולי שנה-שנתיים וזה לחלוטין לא מקובל אצל חברות שרגילות שמערכת הפעלה מחזיקה מעמד לפחות 4 שנים ומעלה.

גירסה יציבה עם פתרון ל-3 שנים (עם הרחבת תמיכה בתשלום ל-5 שנים) רק אצל יצרני הפצות לינוקס (או חברת Mirantis וחברות אחרות שמוכרות את OpenStack מיצרני הפצות כמו HPE וכו') והן אינן קיימות כגירסה חופשית, כלומר אם חברה גדולה רוצה OpenStack של יצרן הפצה עם תמיכה והכל – יהיה צורך לרכוש רשיונות ל-OpenStack (ולחלקים נוספים שלא אכנס לפירוט עליהם בפוסט זה). חשוב מאוד: לכו עם יצרן הפצה רציני (כמו רד-האט או SuSE). אני פחות ממליץ על OpenStack מהפצה כמו אובונטו הואיל וקנוניקל "דוחפת" בגירסתה דברים שיחודיים לה שאף אחד אינו יודע אם הם יתוחזקו בעתיד וגם שיטת האכסון בגירסת ה-OpenStack שלהם דורשת המון משאבים (שימוש ב-Ceph כאחסון ראשי).

בגירסת OpenStack של יצרן הפצה (שוב, במקרים של RedHat ו-SuSE) תקבלו גירסת OpenStack שהיא גירסה אחת פחות מהגירסה הרשמית (לדוגמא: OpenStack כרגע הוא בגירסת Ocata והגירסה שתקבלו גם מ-RedHat וגם מ-SuSE מבוססת על Newton) עם תיקונים שהוכנסו ל-Ocata. הסיבה לכך היא ש-OpenStack הוא פרויקט שמתפתח מאוד מהר וטכנולוגיות חדשות (אך לא תמיד יציבות) מוכנסות תדיר, וגירסת יצרן ההפצה היא הגירסה עם הבדיקות והתיקונים שלא קיימים בגירסאות החופשיות (ולא חשוב אם זו גירסה חופשית של רד-האט או אובונטו או אחרות).

לאחר שדיברנו על העניין הכספי והיציבות של OpenStack – נדבר על OpenStack כפתרון למעבר ממערכת אחרת.

למי שאינו מודע לכך, OpenStack זו מפלצת בהשוואה לכל פתרון וירטואליזציה אחרת. אם ניקח לדוגמא את vSphere ונרצה להקים מערכת מינימלית, נשתמש במכונה אחת שעליה נקים ESXI עם דיסקים מקומיים ובתוך המכונה נרים vCenter (שבקרוב מת, יחי VCSA) – ויש לנו מערכת שאפשר להקים עליה מכונות VM. עם OpenStack לעומת זאת, תצטרכו מספר מכונות VM כדי לעשות את המינימום מכיוון ש-OpenStack מורכב מחלקים רבים ו-OpenStack מנסה לתת פתרונות רבים ושונים תחת חבילה אחת.

האם OpenStack תומך בפתרונות שכוללים גם VM וגם קונטיינרים? בהחלט (החל מגירסת Newton), אבל כדאי לקחת בחשבון את הנקודות הבאות:

  • כדי לתזמן קונטיינרים, אינטגרציית רשת יותר טובה עם קונטיינרים, שימוש ב-Kubernetes או Docker Swarm – יש צורך בגירסת ocata שעדיין אינה קיימת כגירסה מסחרית
  • אם אתם משתמשים ב-vSphere ולא אכפת לכם להתנסות את Admiral (ומספר כלים נוספים) מבית VMWare. רשמית – רק ב-vSphere-7 תהיה תמיכה "out of the box" לקונטיינרים, אבל ה-Admiral (שנכתב ע"י המפתחים ב-VMWare יחד עם תרומות קוד מבחוץ) נותן פתרון לא רע.
  • אם אתם רוצים פתרון וירטואליזציה די "רזה" שמיועד בראש ובראשונה לתת פתרונות וירטואליזציה – כדאי לנסות את RHEV של RedHat (בגירסה הקרובה שלו הוא גם יריץ קונטיינרים באופן טבעי) ובגירסה החופשית – oVirt.
  • אם אתם מתעקשים להשתמש בגירסה החופשית של OpenStack – שדרוג מגירסה ישנה לחדשה לא בטוח שיהיה חלק (ראיתי מספיק מקרים שהשדרוג נשבר באמצע והיה צורך בידע בלינוקס וב-Python כדי להתגבר על התקלה).
  • OpenStack מצריך ידע עמוק בלינוקס. אם יש לכם צוות לינוקס עם ידע רציני במערכת הפעלה וב-Python – זה מעולה. אם לא – תתכוננו להחתים פרילאנסר (או עסק) לבנק שעות/ריטיינר.

לסיכום: OpenStack היא מערכת מעולה שיכולה לתת שרותי IAAS, PAAS, SAAS. רוצים להטמיע אצלכם בחברה כפרודקשן לאורך זמן? קנו את הגירסה המסחרית מיצרן הפצת לינוקס. קחו בחשבון שב-8 מתוך 10 מקרים, OpenStack זה פתרון של "להרוג זבוב עם תותח" ואם אין לכם בעיה עם פתרון הוירטואליזציה שלכם כיום ואתם לא מחפשים "לברוח" ממנו בגלל מחיר (תאמינו לי, גירסה מסחרית של OpenStack זה לא דבר זול) – אפשר לתפור גם פתרונות לקונטיינרים במערכת הקיימת שלכם.

[stextbox id="alert" caption="גילוי נאות"]"חץ ביז" מעניק שרותי הקמה, תמיכה ואינטגרציה ל-OpenStack בכל הגרסאות[/stextbox]

כשהאתר דורש יותר ויותר משאבים בפתאומיות

בעלי אתרים רבים מכירים את התופעה: בד"כ גולשים נכנסים לאתר, קוראים, עוברים לעמודים אחרים, אולי נרשמים ומשתתפים בפעילות שמציע האתר ובעקרון – הכל עובד. המערכת מתארחת בין אצל ספק אירוח אתרים שיתופיים (Shared Hosting) או במכונה וירטואלית (VPS).

הבעיה הגדולה מגיעה כשיש כמות גולשים גדולה שמגיעה במכה אחת, בין אם לכמה דקות או לכמה שעות או כמה ימים. תחשבו לדוגמא על חברה שיש לה אתר מסחרי ובשבוע הקרוב מתקיים מבצע של 20-50% הנחה על מגוון מוצרי החברה ואנשים מעוניינים לרכוש. מה עושים לקראת המבצע? זה תלוי, ובד"כ יבחרו באחת (או יותרת) מהאופציות הבאות:

  • הגדלת משאבי המכונה הוירטואלית (יותר זכרון, יותר ליבות)
  • אופטימיזציה של מערכת האתר – טיוב שאלות SQL, בניה יותר טובה של Cache, אולי מעבר ל-NGINX, שינוי PHP לעבודה כ-FPM ועוד ועוד..
  • שכפול והקמת מכונה זהה ומעל המכונות Load Balancer תוך מתן פתרון גם ל-SQL (שיטות Master/Slave, Multi Master ועוד)
  • אם אתם משתמשים בשרותי ענן כמו אמזון ושרותים כמו RDS, אולי תעברו ל-Instances יותר גדולים, אחסון יותר מהיר וכו'.

אם האתר שלכם נמצא בשרותי ענן ציבורי, בד"כ תהיה אופציה נוספת שנקראת Auto Scaling שתאפשר לכם להוסיף מכונות בהתאם לעומס (אתם יכולים לבדוק עומס על ה-CPU, עומס על הרשת, כמות זכרון פנויה וכו') ובד"כ זה פתרון טוב שעובד יפה והרבה חברות משתמשות בו. גם עניין הוספת VM לזה שקיים, ביצוע רפליקציה של SQL והוספת Load Balancer היא אפשרות טובה כשצריכים אותה.

אך לשיטות האלו יש מספר בעיות:

  • אם האתר עצמו מאוחסן ב-NFS או OCFS2 לדוגמא, תקלה בקוד או חדירה ע"י פורץ ושינוי הקוד (כמו במקרים של Defacement) – תשפיע על כל השרתים שלך. כנ"ל בעת שדרוג -אם השדרוג לא מצליח, שום אתר לא באוויר וכולם מקבלים את אותה שגיאה. בנוסף, אתם מייצרים צוואר בקבוק חדש מכיוון שכל פעם שהאתר צריך ולו את הקובץ הכי קטן – הוא צריך לבצע קריאה ל-Storage, ו-NFS לדוגמא פשוט לא מתאים לזה, אתם יוצרים צוואר בקבוק חדש.
  • מחיר – להוסיף עוד VM + Load Balancer זה לא כזה יקר (לעסק שמתפרנס [גם] מהאינטרנט לדוגמא), אבל כשאתה צריך להוסיף עוד 20 מכונות VM העסק מתחיל להיות קצת יקר וזה לא חשוב אם מדובר בספק אירוח ישראלי או בענן ציבורי.
  • תחזית: כמה הולכים להיכנס לאתר? אתה לא יודע. אתה יכול להעריך בהערכה גסה, אבל אתה לא תדע אם יכנסו פחות או יותר ואם אנשים לא עפו מהאתר או לא הצליחו להיכנס בגלל שהשרתים היו עמוסים, בגלל תקלה, ובקיצור – עניין הניחוש הזה קשה כמו לנחש כמה אנשים יגיעו לחתונה..

כלומר הפתרון הכי טוב כיום זה שאם המערכת שלך נמצאת בענן, לבנות אותה כך שהיא תשתמש ב-Auto Scaling של ספק הענן (כל ספקי הענן הציבורי מספקים את השרות). כך אתה לא צריך לנחש את כמות המבקרים שיגיעו, המערכת תגדל לבד ותענה לצרכים שלך, ולאחר שכמות המבקרים תקטן, המערכת תדע גם "להרוג" Instances מיותרים ולהשאיר מספיק מכונות שהאתר שלך יעבוד בצורה תקינה ולא תחטוף "חשבונית שוק".

מכונות VM הם פתרון טוב, אבל יש כיום פתרון יותר טוב והוא כמובן קונטיינרים: אפשר להקים קונטיינרים שיריצו את הקוד PHP, קונטיינרים שיתנו את שרות ה-WEB עצמו, קונטיינרים ל-SQL, קונטיינרים ל-Cache וכו'. הקונטיינרים עצמם אינם דורשים משאבים גדולים – מכיוון שהקונטיינר לא צריך את כל מערכת ההפעלה מותקנת בו אלא אך ורק חלק שצריך להריץ אפליקציה ספציפית, אפשר להפעיל קונטיינרים עם כמות זכרון קטנה (נניח 512 מגהבייט זכרון) בהתאם לצרכים. בנוסף, קונטיינרים הם דבר שניתן לשכפל מאוד מהר (בניגוד ל-VM – קונטיינר משוכפל בשניות). כך בעצם ניתן "להמיר" את האתר שלך למספר קונטיינרים שישוכפלו בין מכונות VM (או Instances), תקבל Load Balancer בחינם, והמערכת תדע לגדול ולקטון בהתאם לצרכיך.

בשביל לבצע זאת, יש צורך במערכת ניהול קונטיינרים (מה שנקרא Scheduler) שתדע לעשות זאת. ישנם כל מיני פתרונות בקוד פתוח, ואחת הפופולריות שבהן היא Kubernetes של גוגל. עם המערכת הזו תוכל:

  • להקים מספר קונטיינרים שיתפזרו בין VM שונים, יאוחדו לקבוצות וכך המערכת תוכל "לדבר" בין החלקים
  • אם יש תקלה בקונטיינר מסוים, אפשר להרוג אותו והמערכת תקים מיד קונטיינר אחר זהה, כך שאם לדוגמא מישהו פרץ לקונטיינר מסוים, הפגיעה היא מקומית (תלוי כמובן בהגדרות היכן נמצאים הקבצים שנפגעו – בקונטיינר או על NFS/OCFS2 וכו'), ניתן להרוג את הקונטיינר ולהמשיך (כדאי כמובן לתקן את הקוד)
  • עם מערכת כמו Kubernetes ניתן לבצע תהליך הטמעה של גירסה חדשה כך שעדיין ישמרו גירסאות ישנות ולעבור לחדשות לפי קצב שיוחלט (לפי גילוי באגים ותיקונם וכו') וכך יחסך מצב של השבתת מערכת רק כי צריך להחליף גירסה.
  • אפשר להשתמש בהפצות לינוקס אחרות (או בקונטיינרים של Windows – אם אתם מריצים WIndows Server 2016) בתוך הקונטיינרים כך שאין זה משנה מה ההפצת לינוקס שמותקנת על ה-VM עצמו.
  • אין צורך בהגדרות זהות פר VM – ישנה מערכת ETCD שדואגת שההגדרות בין ה-Nodes יהיו זהות לחלוטין בין אחת לשניה באופן אוטומטי.
  • יעילות פר VM – הפצות כמו Atomic, CoreOS, RancherOS ואחרות – ניתן להתקין אותן על ה-VM ובכך לחסוך RAM שתפוס בד"כ על ידי הפצת הלינוקס ב-Node עצמו (אחרי התקנת הפצות כפי שציינתי לעיל – הזכרון התפוס נע בין 50-100 מגהבייט בלבד וה-Node גם עושה Boot מאוד מהר) ובאותו זכרון פנוי ניתן להשתמש לטובת הקונטיינרים.
  • על אותה מערכת Kubernetes ניתן גם להעלות קונטיינרים אחרים עם גרסאות שונות של האתר, לא צריך VM חדש לשם כך.
  • ויש עוד יתרונות.

במילים אחרות: מערכת Kubernetes מאפשרת לכם בעצם לעבוד בצורה יותר מאורגנת כאשר כל חלק הוא נפרד ורץ בקונטיינר משלו, כך שיותר קל לטפל בבעיות שצצות במקום "לנחש" היכן הן. בנוסף, מערכת Kubernetes כוללת כבר את כל עניין גדילה, High Availability, שרידות, Load-Balancing ללא צורך בתשלום על שרותים אלו בנפרד.

אפשר כמובן לעבוד על Kubernetes בלבד (ויש כמובן גם API – שהוא יותר "client") לשפות שונות כמו PHP, Python, דוט.נט ועוד, אולם אם בחברה יש מספר מפתחים לאתר, אני ממליץ להשתמש בכלי כמו OpenShift Origin כדי לבצע את כל הדברים ב-Kubernetes (כולל דברים ש-Kubernetes לא עושה כמו בניית קונטיינרים, עבודה כמשתמשים וקבוצות ועוד) או בכלי אוטומציה אחרים לבצע הן את הדברים דרך Kubernetes והן את ה"מסביב".

מבחינת עבודה עם Kubernetes – המערכת הזו כתובה ופועלת מעולה – כשזה נמצא על ספק ענן ציבורי כמו גוגל או אמזון. אם זה בתשתית של ספק אירוח מקומי, יש צורך לבצע "שמיניות באויר" בכדי להתחבר למכונות הללו מבחוץ כי היא פשוט בנויה לשימוש פנימי כאשר תקשורת מבחוץ מגיעה דרך תשתית ספק הענן. ב-OpenShift לעומת זאת, פתרו זאת עם HA-PROXY ועם ניתוב חכם כך שאין צורך להסתמך על שרות כמו Load Balancing של ספק ענן חכם ואפשר להשתמש בפתרון המובנה.

מבחינה טכנית, לאלו שיש כבר אתרים גדולים, אין היום שום כלי למיטב ידיעתי שיכול לעשות לאתר שלכם המרה ממצב שהוא רץ על Shared Hosting או VPS/VM או Instance למצב קונטיינר. את הדברים יש צורך לבצע ידנית ויכול להיות שיהיה צורך לבצע מספר שינויים קטנים בתהליך העבודה (שימוש ב-GIT, הפרדה בין תהליכים ועוד) וכמובן יש צורך במחשבה ובבניית תהליך כיצד להכניס את OpenShift לעבודה אצלכם (כך שלא מדובר במשהו שמבצעים בכמה שעות או ביום עבודה אחד).

לסיכום: אם יש לכם אתר שמקסימום נכנסים אליו כמה מאות בודדים של מבקרים שרק קוראים מאמרים לדוגמא, מעבר לקונטיינרים לא יסייע לכם יותר מדי. לעומת זאת אם יש לכם אתרים (או אפליקציות Web – היינו הך במקרה זה) שניגשים אליהם אלפים, עשרות אלפים ומעלה – קונטיינריזציה של המערכת תוכל לעזור הרבה הן בעמידה בעומסים, שרידות ועוד. אגב, אם אתם התחלתם להשתמש ב-Windows Server 2016 – גירסת ה-Kubernetes האחרונה תומכת גם בכם. באם אתם רוצים לבצע את כל התהליך באופן יעיל – אני ממליץ להשתמש ב-OpenShift ולא ישירות ב-Kubernetes.

[stextbox id="info" caption="גילוי נאות"]מעבר לקונטיינרים הוא שרות שניתן ע"י חץ ביז[/stextbox]