העתיד: דיסקים, Storage ו-NVME-OF

כשזה מגיע לעולם הטכנולוגיות של דיסקים קשיחים, אפשר לאמר שהטכנולוגיה קפצה אחורה ואז זינקה קדימה. תשאלו כל מנהל IT לגבי רכישות דיסקים – כשזה היה קשור לדיסקים מכניים, ברוב מוחלט של המקרים התנאי הראשון לדיסקים היה שהם יעבדו ב-SAS. מה לגבי דיסקים SATA? זה רק למקרים שאין צורך במהירות, שמדובר על שרתים קטנים, אולי NAS קטן לאיזה פרויקט או מחלקה, דברים כאלו.

ואז הגיעו דיסקים SSD ובהתחלה יצאו SSD עם חיבור SAS אך במקביל יצאו דיסקים SSD בחיבור SATA, וכאן החל הבלבול: הרבה אנשים מכירים את המפרט הזה של SAS מול SATA ו-SATA הרי תמיד יתן ביצועים יותר נמוכים מול SAS, לא?

התשובה: במקרים של דיסקים מכניים – בהחלט. במקרים של SSD – זה יוצא ההיפך. קחו דיסק SSD בחיבור SATA ותקבלו לדוגמא מהירות קריאה של 550 מגהבייט לשניה. לזה, שום SAS לא הגיע עם דיסקים מכניים (אלא אם מכניסים את ה-Cache של הבקר אבל זה יפה במבחנים, לא לעבודה במציאות) וכך עולם הדיסקים חזר "אחורה" ל-SATA ופורמט ה-SAS די "מת" למרות מאמצים מצד יצרני בקרים ושרתים להוציא (מאוחר מדי, LSI היו הראשונים להוציא מוצרים ב-2013) את SAS-12G, וכך המצב בשנתיים האחרונות בשוק הוא שדיסקים SSD קיימים בגירסאות SATA בלבד – אבל הדיסקים עצמם מכילים את כל תכונות ה-Enterprise כמו תיקון תקלות אוטומטי, שמירת מידע עצמאית בעת הפסקת חשמל, שרידות גבוהה בעבודות כבדות ועוד.

דיסקים SSD מבוססים SATA מאפשרים לחברות להמשיך לעבוד כאילו הם עובדים עם דיסקים מכניים או דיסקים SSD ישנים, ורבים נוטים עדיין לעשות את הטעות לעבוד כ-RAID-5,50,60 כשהם שוכחים 2 דברים מאוד חשובים:

ה-RAID-5 וה"אחים" שלו 50,60 ביצעו 2 דברים חשובים: נתנו ביצועים גבוהים הנובעים מעבודה עם ריבוי דיסקים וחלוקת העבודה בין הדיסקים, ושרידות יותר גבוהה מכיוון שאם הולך דיסק אחד או 2 (בהתאם לשלב ה-RAID) – המערכת היתה ניתנת לשיקום לאחר החלפת הדיסקים. עם SSD לעומת זאת (גירסת Enterprise!) הביצועים שהדיסקים האלו מוציאים די "חונקים" כל כרטיס רשת. תחשבו על כך: 2 דיסקים SSD ב-RAID-0 מוציאים מהירות תיאורתית של 1100 מגהבייט לשניה (בקריאה). נתרגם זאת לג'יגהביט ונקבל .. 8 ג'יגהביט, כלומר כרטיס רשת של 10 ג'יגהביט יהיה תפוס ב-80% בזמן שהוא משדר את ה-DATA מצמד הדיסקים, ושוב – אני מדבר על 2 דיסקים בלבד. אז מה בעצם נותן בקר דיסקים? ביצועים? יש כבר לדיסקים, לא צריך גם Cache. שרידות? ב-SSD ל-Enterprise יש יכולות הרבה יותר מרשימות של שרידות פנימית מאשר כמעט כל בקר RAID בשוק. ובכל זאת, חברות ממשיכות לעבוד כך. מדוע? אני חושב שזה עניין של הרגל.

בשנתיים האחרונות נכנסנו לעידן חדש של דיסקים SSD, מה שבהתחלה נקרא PCI SSD והיום פשוט נקרא NVME SSD. לדיסקים הללו לא תמצאו שום RAID כי הדיסק מחובר ישירות לתושבת PCIE X4 (בחיבור שנקרא כיום U.2, חלק מהיצרנים לצערי עדיין משתמשים בחיבור קנייני משלהם, לרווחתם של יצרני הדיסקים והשרתים, לצערם של הלקוחות ש"ננעלים" בכך שלא ניתן להכניס דיסקים יותר טובים מצד ג'). הדיסקים הללו כיחידות עצמאיות נותנות יותר ביצועים מכל מה שתשיג עם SSD ו-RAID, מהירויות של 2-4 ג'יגהבייט לשניה בקריאה ועד 2 ג'יגהבייט בכתיבה עם עשרות עד מאות אלפי IOPS (וכמובן את המילה האחרונה בשרידות, ושוב – שרידות הרבה יותר גבוהה מכל דיסק מכני שאתם מכירים) ושם כבר אין RAID (ואם רוצים RAID 0,1,10 – עושים זאת בתוכנה. הביצועים לא יהיו נמוכים יותר בהשוואה לבקר יעודי, האמינו לי, גם אם תנסו את זה על מעבד i5 פשוט [ניסיתי בעצמי מול בקר יוקרתי של LSI ]).

מי שבתחום כבר בוודאי מכיר את כל מה שכתבתי, אבל מה בעצם הלאה?

אם נסתכל מבחינת דיסקים, בשנה הנוכחית השוק מנסה להסתגל למצב חדש שבו יש הרבה יותר ביקוש מהיצע. דיסקים NVME SSD של 3-4 טרהבייט, גם אם תנפנף מול היצרן בכרטיס אשראי פלטיניום, תשלום מיידי או ערימת מזומנים – תיאלץ במקרים רבים לחכות וזה כרגע עדיין "מכה" ב-HP, DELL וגם ב-Lenovo. היצרנים נתפסו "במערומיהם" עם דרישות היסטריות לשבבי Flash מצד כל יצרני המחשבים והטלפונים. כולם רוצים שבבי NAND ועכשיו. יצרני השבבים גדלים (חברת TSMC לדוגמא, אחת החברות הגדולות ליצור שבבים – מתכננת בניה של FAB נוסף בסין בדיוק בשביל זה) ושבבי ה-3D NAND החדשים מאפשרים ליצור שבבים עם כמות אחסון יותר גדלה בליטוגרפיה בשיטות יותר "ישנות" כך שניתן פר Waffer ליצור יותר שבבים. שלבים אלו ואחרים יתורגמו לשחרור לחץ בשוק במהלך השנה שנתיים הקרובות.

אבל גם אם הבעיה תיפתר, נמצא את עצמנו בבעיה אחרת: בשביל ביצועים רציניים צריך NVME SSD וגם אם יש לך דיסקים חדשים וגדולים כאלו, איך בדיוק תשתמש בהם? זה לא שיש לך בקר RAID להגדיר Virtual Disk שעל זה אתה מתקין Windows, Linux, vSphere וכו'.. אפשר כמובן להוסיף דיסק קשיח כלשהו (ולהשתמש בבקר הפנימי כדי לבנות RAID-1 מדיסקים פשוטים) כדי להתקין את מערכת ההפעלה וכו', אבל הדבר הבא שהיצרנים ידחפו נקרא NVME-OF (זהירות, לינק לקובץ PDF). זהו הסטנדרט חדש שנבנה ע"י החברות שבנו את סטנדרט NVME, ועם הסטנדרט הזה אנחנו משתמשים בכמה מושגים שבוודאי שמעתם עליהם:

  • ה-AFA (כלומר All Flash Array) – מערכת סטורג' (או שרת) שבנוי כולו מדיסקים NVME SSD.
  • על מה נעביר את הנתונים? זוכרים ROCE? אז הוא חוזר לסיבוב נוסף, ולאלו שאוהבים לשפוך כסף כאילו אין מחר (בנקים, מכוני מחקר יוקרתיים וכו') – Infiniband.
  • ובאיזו שיטה? זוכרים iSCSI? אז נגזור משם את ה-Target ו-Initiator, שיהיה לכם חיים יותר קלים.
  • אבל מה עם כתובות IP וכו'? זה ישאר, רק שהפעם זה "נעקר" מה-OS ומועבר לביצוע ע"י כרטיס הרשת (כלומר TCP Offload).

עכשיו נשלב את הכל ביחד: נבנה שרת מבוסס Dual Xeon עם 128 ג'יגה (עדיף יותר, תלוי בכמות ה-Clients וכו') מבוסס לינוקס עם קרנל 4.8.7 ומעלה, עליו נרים מערכת שתהווה בעצם Target ובה ישבו לא רק הדיסקים אלא גם מספר כרטיסי רשת עם פס רחב (25 ג'יגה ומעלה או Infiniband). הכרטיסים יחוברו למתג תואם ומשם יחוברו לשאר השרתים שאנו מעוניינים. את חלוקת ה-Volumes וכו' נעשה על ה-Linux והמערכת בלינוקס תשדר זאת דרך ה-ROCE כבלוקים (אפשר עם שילוב TCP/IP, אפשר גם בלי אבל אז יתחילו הצרחות ממחלקת ה-IT) וה-Initiator בשרתים יתחבר ל-Target (יהיו גם אפשרויות אותנטיקציה, הצפנה וכו'). שרתים ישנים יוכלו להעלות את ה-Initiator לדוגמא דרך IPXE (או PXE לחובבי טכנולוגיה קלאסית) ומשם ה-OS יעלה ויקבל תמיכה מלאה כאילו מדובר בדיסקים מקומיים.

והביצועים? אם נשווה זאת לדיסקים NVME מקומיים, ההבדל יהיה באחוזים בודדים. מכיוון שכל השיטה מעיפה כל דבר שמוסיף Latency, הביצועים נראים כאילו מדובר בדיסקים מקומיים, רק שאין צורך לבצע תחזוקת דיסקים פר שרת והכל מבוצע ממקום אחד (ומנסיון, התחזוקה לא כזו מורכבת). סתם דוגמא: גם אם שפכתם כסף והפכתם את המערכת תקשורת שלכם ל-100 ג'יגהביט, תקבלו (במספר חיבורים במקביל) קצב של 93 ג'יגהביט בקריאה, ו-40 ג'יגהביט בכתיבה. עכשיו תנסו לדמיין מערכת VDI לאלפי משתמשים ואיך זה יעבוד, וכן – יש Initiators ללינוקס, Windows ול-VMWare כבר כיום.

כמובן שחובבי מיקרוסופט לא ישארו בצד ואם הם רוצים להקים לעצמם Target מבוסס Windows Storage Server אז הם יצטרכו להמתין קצת לגירסה הבאה.

לסיכום: דיברתי כאן על דיסקים SSD, על תקשורת שגבוהה בהרבה מ-10 ג'יגהביט, על NVME-OF (ממש על קצה המזלג). הטכנולוגיה קיימת כבר כיום (חברת Mellanox  כבר דוחפת ומדגימה אותה), אבל שום חברה לא עוברת מהיום למחר לטכנולוגיה חדשה שמצריכה החלפת מתגים וכרטיסי רשת ורכישה רצינית של NVME SSD ושרתים לכך. אלו דברים שלוקחים זמן, לפעמים שנים – אבל זהו הכיוון שהשוק ל-Data Center עובר אליו. חברות סטורג' רבות ישמחו למכור לכם את הפתרון לאחסון מחר בבוקר, אבל לפחות מבחינת TCO ו-ROI (ואם החברה מוכנה לאמץ מעט ראש פתוח) אני ממליץ לחשוב על פתרון בניה עצמית. הוא הרבה יותר קל ממה שרבים נוטים לחשוב (סתם דוגמא: הוא הרבה יותר קל מאשר הקמה וניהול של שרת ZFS) והוא פתרון שיכול להיות Scale Out די בקלות וזול בהרבה אם חושבים להרחיב – מאשר פתרון קנייני.

מוגש כחומר למחשבה 🙂

על דחיית פרוייקטים והמחיר הכרוך בכך

הנה משהו שקרה לי כעצמאי לא פעם ולא פעמיים (למען האמת, הפעם האחרונה זה קרה לי השבוע): חברת XYZ, חברה גדולה וידועה, רצתה לבצע פרויקט מיגרציה משיטות העבודה הקלאסיות שהיא עובדת עם הכלים הישנים – לכלים חדשים, לעבוד ב-Agile עם CI/CD, עם GIT ועוד.

ואז מגיעה הודעה מהחברה שעקב שינוי תעדוף פרויקטים, הפרויקט ידחה בשנה-שנתיים. זה לא קשור לעצמאי או לחברה שתבצע את הפרויקט, זה קשור למשהו פנימי ב-XYZ. אחרי הכל – כל חברה והעדפותיה.

רבים נוטים לחשוב שאם פרויקט זה או אחר נדחה לתקופה אחרת (ומדובר בזמן רב מהזמן הזה עד לאותה תקופה בעתיד שיבוצע הפרויקט, אם יבוצע) – המחיר ישאר כך, וכאן בדיוק הדבר שחייבים לקחת בחשבון: אם בוצע PoC או נקבע מחיר לביצוע הפרויקט, הרי שדברים אלו והתוצאות שהן נתנו – כבר לא יהיו רלוונטיים. לא רק שהמחיר ישתנה, גם הכלים והמתודות ישתנו ויהיה צורך בתקציב שונה כדי לקלוט את הדברים.

ניקח לדוגמא את נושא הוירטואליזציה: בנושא זה, אם מחר חברה כלשהי תשכור את שרותיי להקים תשתית וירטואליזציה ותחליט ברגע האחרון לדחות זאת למועד עתידי כלשהו, ההבדל היחידי יהיה במחיר: מע"מ יכול להשתנות, זה תלוי בגירסת אפליקציית הוירטואליזציה שתהיה קיימת אז, בקושי להעביר מערכות Legacy לתשתית הוירטואליזציה העתידית ועוד, כלומר ה-PoC שבוצע לפני מס' חודשים כהדגמת התכנות הפרויקט יהיה אולי רלוונטי, אבל יכול בהחלט להיות שבגירסה העתידית התהליך יהיה יותר מורכב או יותר פשוט (אם לדוגמא יצרן אפליקציית הוירטואליזציה שינה משהו מהותי), ואז יהיה מדובר בעבודה שונה כך שהמחיר יהיה שונה.

כך לדוגמא, הגירסה הנוכחית של vSphere שקיימת כיום (6.5) ברמה העקרונית היא די זהה לגירסה 5 (יש כמובן שינויים מהותיים "מתחת למכסה" כמו תצורת דרייברים שהשתנתה מהותית החל מגירסה 6), אבל בגירסה 7 דברים יהיו ממש שונים, תהיה תמיכה לקונטיינרים ולעוד דברים, ואז הצעדים לביצוע אותו פרויקט, יכול להיות שיהיו שונים מהותית – אבל ניתן לבצע את הפרויקט, אם כי במחיר שונה.

לעומת זאת ישנם מקרים שהשינויים הם הרבה יותר מהותיים, במיוחד בכל מה שקשור לדברים חדשים כמו קונטיינרים ומיקרו-שרותים (וכן, יש הבדל בין שתיהם), הרעיון לעבור ממשהו יציב כמו VM (או "ברזל") לדבר שנוצר עבור הפעלת משהו מסויים ומת כעבור כמה שניות/דקות הוא דבר שונה מהותית והוא ללא ספק ימשיך להשתנות וישתנה ללא הכר במהלך השנה שנתיים הקרובות, כלומר כל PoC שיבוצע היום – לא יהיה שווה כלום אם העבודה תתבצע עוד שנתיים. סביר להניח שיהיו כלים ומתודות חדשות ויותר יעילות, צורת חשיבה שונה ודרישות אחרות מבחינת תשתית, תכנות וכו' וכו'. כל עניין קונטיינרים, מיקרו-שרותים, CI/CD וכו' מחייב התפתחות מתמדת, בניגוד לעבר שאם ידעת שפת תכנות מסויימת וידע על פלטפורמה מסויימת אז היית "מסודר" לעשור הקרוב לדוגמא.

לכן, כשחברה מעוניינת לעבור לטכנולוגיה ושיטות עבודה עדכניות, כדאי שהחברה תיקח בחשבון תקופת מעבר קצרה בין PoC לבין מימוש בפועל ברמה של הקמת מערכות ראשוניות, ניסויים, תיקונים ולאחר מכן הקמת מערכות פרודקשן ומעבר לעבודה רצופה במערכות החדשות. ביצוע PoC כיום ומעבר עוד שנתיים די מבטיח שהחברה תצטרך לשלם כפול על PoC כי ה-PoC הראשון כבר לא אקטואלי.

מה שמוביל אותי לנקודה אחרת שקשורה למחיר: רכישת כלי פיתוח, פלטפורמות וכו'. עבדכם הנאמן השתתף בלא מעט ישיבות אצל חברות שדווקא התעניינו במעבר לטכנולוגיות ושיטות עבודה עדכניות, אולם ההנהלה לא כל כך רצתה לעבור כי החברה רכשה תוכנות ופלטפורמות מסויימות בעשרות או מאות אלפי דולרים, צוותי הפיתוח העבירו את הכל למערכת החדשה ועתה הם מגלים שהמערכת החדשה לא תומכת בשום מתודה או טכנולוגיה עדכנית. ההגיון אומר שעדיף לתכנן הגירה למערכות אחרות אבל כמעט תמיד יהיה מישהו בכיר שיצעק כי שולמו כך וכך עשרות או מאות אלפי דולרים ו"אנחנו לא הולכים לזרוק את זה".

לכן, במידה ובוחרים כל דבר שקשור לתשתיות, פלטפורמה, או כלי עבודה שונים, בין אם הם מבוססי קוד פתוח או סגור (ההמלצה שלי תמיד היא לעבוד עם כלי שמבוסס קוד פתוח) – היא לראות האם ב-Road Map של החברה יש שדרוגים ומעבר לטכנולוגיות ומתודות עדכניות. חברה כמו VMWare לדוגמא "פספסה מעט את הרכבת" בכל הקשור לקונטיינרים ו-OpenStack, אבל גירסה 7 שתצא בהמשך תתן יכולות להרצת קונטיינרים ותמשיך לשפר את ה-VMware Integrated OpenStack שלהם. גם חברה כמו Red Hat שהבינה שקונטיינרים הולכים להיות ה"בון טון" זרקה בגירסה 3 את כל הטכנולגיה של ה-Cartridges שלהם לטובת קונטיינרים וכיום הם מפתחים לגירסה הקרובה עבודה מלאה מול שרתי Windows Server 2016 ועושה את החיים הרבה יותר קלים לשימוש בפונקציות מסויימות ע"י אימוץ kompose.io לדוגמא. לעומת זאת, חברה מסויימת מאוד גדולה וידועה (שלא אציין את שמה אך כל איש IT מכיר אותה) מציגה את עצמה כחברה עם שרותי ענן "מתקדמים" וכל מה שמקבלים כשנרשמים – הם תשתיות כאילו אנחנו נמצאים בשנת 2010 (ולסקרנים מביניכם – לא, אינני מדבר על מיקרוסופט..)

לסיכום: מעבר לטכנולוגיות חדשות ומתודות חדשות מחייב שינוי ברמת החשיבה והביצוע לא רק ברמת המפתחים וראשי צוותים, אלא גם במהירות ההחלטה אצל בכירים. כיום השיטה של "עוד שנתיים נקנה פלטפורמת ABC ונשתמש בה" לא ממש עובדת יותר כי אם אותה פלטפורמה מתעדכנת תדיר, פלטפורמת ABC שיש כיום תהיה שונה מאוד בעתיד, ומי יודע אם בעתיד לא יהיה פתרון מתחרה יותר זול עם פונקציונאליות יותר טובה? לכן המלצתי היא להקים PoC ואם מרוצים – להתחיל להקים מערכת חדשה ולאט לאט להעביר אליה אפליקציות ומפתחים מבלי לזרוק את מערכות ה-Legacy (עדיין). הימור על רכישות עתידיות כיום – כבר אינו כה שווה לעניות דעתי.

מחשבות על Nano Scale

אנשי מחשוב ותיקים (25 פלוס שנה בתחום) מכירים בוודאי את התופעה: יש המון התפתחויות טכנולוגיות אבל בעקרון, במבט ממעוף הציפור – אנחנו משתמשים ברעיונות שהיו כבר במימוש זה או אחר מלפני זמן רב.

קחו לדוגמא את עניין הוירטואליזציה ואם תקפצו ל-IBM, תראו שהחברה מימשה רעיונות וירטואליציה הרבה לפני כולם ב-Main Frame שלה. קונטיינרים? קיימים במערכות יוניקס במימושים שונים כבר עשרות שנים. עם הזמן המימושים השתפרו ולעולם ה-PC נכנסה הוירטואליזציה ע"י כל מיני חברות ובראשם VMWare ובכל מה שקשור לקונטיינרים – Sun, IBM ואחרות מימשו בצורות שונות עד שהגענו ללינוקס עם קונטיינרים כפי שהם מוכרים היום ולאחרונה גם מיקרוסופט הצטרפה לעגלת הקונטיינרים (הם נכנסו לוירטואליזציה מעט אחרי ש-ESXI-3 של VMWare יצא).

תחומים "חדשים" (שוב, הם היו ממזמן ב-Main Frame במימוש שונה בעבר) היו ה-Micro Services, ה-Serverless ומושגים שהיום חזרו להיות טרנדיים רק שהם היום הרבה יותר נוחים. קחו לדוגמא את אמזון שממשת את עניין ה-Serverless בעזרת מספר חלקים קריטיים כמו Lambda, DynamoDB ועוד. בתצורה הזו אתה לא חושב על שרתים, אתה לא חושב על קונטיינרים או על תצורת מחשוב קלאסית. המושגים שונים לגמרי.

בעולם המחשוב כיום, כשמריצים אפליקציה על VM או על קונטיינר, כמעט תמיד יווצר בזבוז משאבים. אתה מקים VM של 4 ג'יגהבייט בשעה שהאפליקציה צריכה 2.5 ג'יגהבייט.נכון, טכנולוגיית Memory Balooning פותרת בעיה זו בוירטואליזציה מקומית כמו ESXI, אבל מה קורה בענן ציבורי? שם הספק לא כל כך יכול להשתמש בטכנולוגיה כזו כי הוא לא "משחק" את המשחקים של Over Provisioning מטורף כמו ספקי הוסטינג קטנים. ב-ESXI אפשר לקבוע שמכונה תוזז למכונה פיזית אחרת אם היא פתאום צריכה הרבה יותר משאבים ממה שהיא היתה צריכה לפני זמן קצר, בענן קצת קשה לעשות זאת וכלקוח אינך יכול להעביר את ה-Instance שלך ממכונה פיזית אחת לשניה כמו ב-vSphere. הבעיה קיימת פחות (אך עדיין קיימת) עם קונטיינרים – גם שם אתה צריך להגדיר לקונטיינר כמה זכרון יהיה לאפליקציה/ות בתוך הקונטיינר אולם אם הן לא משתמשות בזכרון, אז נוצר בזבוז (שוב, עם אותם הסתייגויות כמו ל-VM).

הפתרון של Micro Servicess הוא פתרון טוב, אבל לעניות דעתי פתרון טוב יותר יהיה ברמת ה-Nano.

בוא נדמיין משהו: יש לכם שדה גדול בגודל מספר דונמים שבו אנו מגדלים ירקות מסויימים. איך נשקה את השדה? או עם ממטרות, או עם טפטפות, לא? הבעיה עם 2 הפתרונות זה שלא מדובר בפתרון מדויק. ממטרות יכולות להתיז כמה מטרים קדימה ברדיוס מסוים, אבל אז צריך להתחשב בצמחים שנמצאים מתחת לרדיוס הזה ואותם ממטרה אחרת צריכה להשקות. בטפטפות העניין יותר מדויק כי שמים את הצינורות קרוב לצמחיה, אבל עדיין הכל תלוי בשורשים ואורכם. 2 השיטות עובדות, אבל השיטה הטבעית לעומת זאת (גשם) עושה עבודה הרבה יותר טובה מכיוון שהיא מכסה את כל השטח בצורה אחידה וכל עוד הגשם לא "נתקע" במקום או שאינו מגיע בצורות מזיקות (סופות, ברד) – הצמחים יקבלו 100% מצרכי השתיה שלהם. תחשבו על כך: טיפות גשם שכל אחת מהם היא כמות מאוד קטנה (ב-CC) לא עושה כמעט כלום – אבל בתצורת גשם – היא פותרת בעיה קריטית.

אותו דבר בתחם אחר (שבינתיים אנחנו שומעים עליו, הרבה פחות רואים אותו בשטח) – ה-Nano Bots, רובוטים מאוד מזעריים שאמורים להיות מוחדרים לגוף בזריקה (או בליעה? תלוי בטכנולוגיה) ואמורים לעשות פעילות ספציפית מסויימת. נניח לתקוף תאי סרטן ולהרוג אותם, כלומר הרובוטים הללו אינם מתוחכמים, הם אמורים להגיע לנקודה X, לעשות משהו ספציפי נקודתי וזהו.

תארו לכם שאפליקציות שיש כיום – יהיה ניתן לפרק אותם ל-Nano Scale, כלומר פיסות קוד שצריכות קילובייטים (ולא מגהבייטים או ג'יגהבייטים) והם יכולים לתקשר עם פיסות קוד אחרות במהירות ללא צורך בבנייה של תשתית עם האמצעים הרגילים כמו Load Balancer או HAProxy או דברים כאלו. פיסות הקוד (בחלוקה לדוגמא שכל פונקציה היא "נאנו מכונה") יוכלו לבצע פעולות, לשדר את התוצאה ולמות ופיסות אחרות יכולות לקום והכל תוך מילישניות – לפי הצרכים. הדבר שכן קיים כיום בתצורה מאוד דומה היא ב-GPU (כמו של nVidia) ששם יש אלפי ליבות וכל ליבה יכולה לעשות דברים מאוד בסיסיים אך עבודה של מאות ליבות ביחד יוצרת משהו שלם שמועבר למחשב.

כיום יש לנו משהו קרוב לכך ב-Micro Services יחד עם ה-Serverless שנותן בערך את אותו רעיון, אך עדיין זהו דבר בעייתי מכמה סיבות:

  • קשה לתרגם אפליקציה קלאסית לתצורה זו
  • החלקים אינם קטנים מספיק (זה לא בעיה כשזה רץ בענן, זה כן בעיה אם זה ירוץ על Micro Controller Unit – כלומר MCU) או על IOT או על מערכות IOT עם כמות זכרון קטנה וכו'.
  • הפתרונות הטכנולוגיים הללו עדיין לא זמינים בתצורה קלה ונוחה להרצה מקומית על תשתית וירטואליזציה של חברות או על PC מקומי בקלות.

יותר ויותר חברות חושבות וחלקן מבצעות תהליך המרת אפליקציות קלאסיות (כאלו שנכתבו לרוץ על מכונה אחת, בלי Scaling או בשפות ענתיקות – תחשבו על VB6) לקונטיינרים. פתרונות שיצוצו ויתנו משהו בערך כמו שתיארתי יכולים לשנות דברים מקצה לקצה, הן מבחינת עלויות ללקוח שיריץ את הדברים, והן מבחינת ניהול תשתית (ברגע שמוותרים על השיטות הקלאסיות).

השאלה – מי ירים את הכפפה.

מעבר לעננים – מבחינה כספית (מאמר עדכון)

פרסמתי כאן בבלוג מספר מאמרים על מעבר לעננים, כיצד מומלץ לעשות זאת וכו', ועדיין השאלה שנשאלת יותר ויותר בקרב חברות ישראליות – היא האם לעשות זאת והאם אפשר בעצם להעביר את הכל ובכך לחסוך עלויות כמו חשמל, תחזוקה וכו'.

בקשר לחלק השני של השאלה, התשובה הפשוטה ביותר היא לא. אם אתם משתמשים בסטורג' מסחרי, בוירטואליזציה מסחרית (VMWare, Hyper-V, Oracle VM Server) – עלויות המעבר לא רק שיהיו גבוהות, התשלום החודשי יהיה גבוה בהרבה ממה שאתם משלמים כיום. חישבו על כך: כל שרת וירטואלי עם 2 ליבות ומעלה, 8 ג'יגה זכרון ומעלה – יעלה לכם מאות דולרים בחודש ולא חשוב אצל איזה ספק ענן ציבורי תבחרו – ועוד לא דיברתי על עלות התקשורת החוצה, עלות הדיסק הקשיח הוירטואלי, עלות התקשורת בין ספק הענן למשרדכם וכמובן עלות התקשורת בין השרתים לבין הלקוחות.

כלומר המצב הקלאסי של היום מבחינת תשתית IT אינו מתאים כל כך למעבר לענן. אם אתם כמובן רק רוצים להעביר כמה מכונות VM בשביל אתרים שיווקיים ועוד כמה דברים שיכולים להיות "בחוץ" – אז אני ממליץ לכם לבחור ב-Digital Ocean (הנה קופון של 10$ מתנה להתחלה מבלי להתחייב). עם המכונות ב-Digital Ocean אינכם משלמים עבור תעבורה מעבר לשימוש רגיל (כל מכונה מגיעה עם כמות תעבורה חודשית מכובדת לכל הדעות), אתם יכולים להוסיף דיסק קשיח בגדלים שאתם רוצים, והמכונות די מהירות ויציבות ומה שהכי חשוב – המחיר ידוע לכם מראש, כך שסביר להניח שתוכלו להעביר חלק מהתשתית לשם ללא הפתעות כספיות.

לגבי שאר המכונות, אם רוצים להעביר לענן, הדבר הראשון עוד לפני שבכלל בוחרים ספק אינטרנט, הוא למדוד כמה משאבים האפליקציות באמת צריכות. נניח ויש לכם אפליקציית JAVA או דוט נט והגדרתם VM עם 2 ליבות ו-16 ג'יגהבייט זכרון. השתמשו בכלים הסטטיסטיים של הוירטואליזציה כדי "לחפור" בהיסטריה של אותו VM האם באמת יש שימוש ב-2 ליבות וב-16 ג'יגהבייט זכרון או שאולי מכונה זו לדוגמא יכולה להסתפק בליבה אחת ו-8 ג'יגהבייט זכרון.

דוגמא נוספת: אפליקציות כמו שרתי Web שפותחים עשרות או מאות תתי-תהליכים בהתאם לכמות החיבורים. נניח שבניתם שרת Web גדול שיקבל כמות גדולה של משתמשים כדי להפעיל אפליקציית Web שהם צריכים ויצרתם לכך 2 מכונות עם 8 ליבות וירטואליות ו-32 ג'יגהבייט זכרון בכל אחת מהמכונות. האם פתרון של 4 מכונות קטנות יותר (2 ליבות ו-8 ג'יגה זכרון) כשמאחוריהן עומד Load Balancer יהיה יעיל יותר? מבחינת עבודה בתשתית ענן, 4 מכונות קטנות עולות פחות מ-2 מכונות גדולות. באמזון לדוגמא, 4 מכונות בגודל כפי שתיארתי לעיל יעלו לכם $319 ואילו 2 מכונות גדולות כפי שתיארתי לעיל יעלו לכם $631, כלומר כמעט כפול (לא כולל דיסק, Snapshots, תעבורה וכו'). גם אם נגדיל ל-6 מכונות קטנות, עדיין המחיר יצא יותר זול מ-2 מכונות גדולות.

עוד נקודה קריטית לפני מעבר לענן היא הצורך לשנות את צורת העבודה כך שבעצם האפליקציה שתרוץ תהיה החשובה והשרת והתשתית יהיו פחות חשובים. כך לדוגמא אם יש לנו אפליקציה שצריכה לקבל כמות משתנה של משתמשים שהכמות קטנה בזמנים מסויימים ומאוד גדולה בזמנים אחרים – במקרים כאלו כדאי לחשוב על העברת האפליקציה לקונטיינרים ושימוש בתשתית קונטיינריזציה בענן (ECS באמזון, GKE בגוגל או OpenShift אם אתם רוצים להריץ משלכם משהו שיותר מתאים ל-Enterprise). בעזרת תשתית זו ניתן להוסיף אוטומטית קונטיינרים משוכפלים ומכונות נוספות (שיארחו את הקונטיינרים) וכמות הקונטיינרים והמכונות תרד אוטומטית בהתאם לכמות המשתמשים באותו זמן (כמובן שניתן להגביל את כמות המכונות שיתווספו, אם לדוגמא משהו קורה שיוצר תעבורה מזוייפת, עקב תקלות וכו'). לאלו שלא רוצים קונטיינרים או לא יכולים (קוד שרץ על Windows בלבד שלא בנוי לעבוד על קונטיינר או שהחברה לא רוצה לעבור ל-Windows Server 2016) – אפשר להקים מכונות (Instances) שישוכפלו דרך מתודת AutoScale לפי כמות המשתמשים שמתחברים או לפי כמות המשאבים שנצרכים – כך שקונטיינרים או מכונות (בהתאם לסיטואציה) הן תמיד זהות וה-Data האמיתי מגיע מבחוץ (NFS או אחסון שיתופי אחר לדוגמא).

לגבי תקשורת – כמעט כל חברה שמכבדת את עצמה משתמשת כיום בסוויצ'ים מסוגים ידועים, בין אם זה Cisco, HP ואחרים. בתשתית ענן, אין סוויצ'ים לשרותכם. הכל וירטואלי דרך ה-VPC (ו-VPN אם אתם רוצים להשתמש להתחבר מספק הענן אליכם), כך שישנה עקומת לימוד קלה אך מצד שני – העלויות עצמן זניחות.

ומה לגבי סטורג'? בניגוד לסטורג' שיש אצלכם בחברה, אצל ספקי ענן אין "סטורג'" באותו מובן. ישנו File או Block Storage שאתם קונים למכונות לפי גודל שאתם רוצים, לפי IOPS שאתם מבקשים (בזהירות – בחירה לא נכונה של סוג אחסון תפציץ לכם את החשבון באלפי או עשרות אלפי דולרים!). אם יש לכם אלפי קבצים סטטיים, אפשר להשתמש ב-S3 (יש כזה לא רק לאמזון, אלא גם למיקרוסופט ולגוגל) לאחסן שם את הקבצים וכמובן אפשר לשמור לשם גיבויים, (אם כי S3 אינו File Storage רגיל עם הרשאות שיש ל-NTFS/CIFS, חשוב לזכור). ככלל, בענן מומלץ יותר לבנות לקבוצות שרתים "מיני סטורג'" משותף בינם מאשר לנסות לעשות זאת על Block Storage ענקי – זה גם יצא זול בהרבה.

נקודה נוספת שמתאימה לחברות גדולות שיש בהן תשתית ענן פרטי והן רוצות לשלב חלק מהתשתית בענן ציבורי והתקציב שלהן בנוי כך שמחלקת המחשוב מחייבת מחלקות אחרות – כדאי יהיה לכלול בתקציב מערכת CMP (או Cloud Management Platform). הסיבה לכך היא פשוטה: כשמתחילים להשתמש ב-AutoScale לגדילה דינמית, יהיה קשה לחשב כמות משאבים פר שרת, הואיל וברגע אחד לאפליקציה של מחלקה מסויימת יש 2 שרתים ולאחר שעתיים יש 20 שרתים. מערכת CMP טובה (המלצתי כאן בעבר על CloudForms) תדע לא רק לחשב את הדברים אוטומטית, אלא גם ניתן יהיה לבנות דרכה את כל תהליך הבקשה, אישורים ובניית המכונה ללא צורך בלימוד שפה סגורה או כלים סגורים (שלא בטוח אם מחר זה יהיה קיים.. תראו מה קרה ל-vCloud Air לדוגמא).

לסיכום: היו לי פגישות שונות בעבר שבהם לקוחות הצהירו כבר בהתחלה "אנחנו נעבור עם Azure", "אנחנו נעבור עם אמזון", "אנחנו נעבור עם גוגל". לי אין שום ויכוח עם לקוחות לגבי איזה ספק ענן לבחור, אבל לפני שרצים להעביר את הדברים – אני ממליץ לקחת אויר ולחשוב על כל התהליך שצריך לעשות לפני שסוגרים עיסקה עם ספק ענן כלשהו. במעבר רגיל (כמו שאמזון עם VMware הולכים להציע) המחיר שתקבלו בחשבונית יהיה גבוה אולם עבודה עם הנקודות שהצעתי יכולה להפחית משמעותית את החשבונית החודשית.

קוד פתוח מול קוד סגור ו"נעילת" לקוחות

כיועץ לארגונים בכל מה שקשור לתוכנות הקשורות לאוטומציה, עננים, קונטיינרים וכו' – אני נזהר מלהיהפך לאיש מכירות קלאסי. כוונתי היא שכשאני מגיע לחברה ואני צריך להציג רעיונות לפתרון או טכנולוגיה – אני מציג שמות (ו/או הדגמות) של מוצרים שיכולים לפתור את הבעיה או ביצוע הפרויקט, אבל אני גם מציג גרסאות מתחרות שהם גם בקוד פתוח.

אישית – הדבר האחרון שאני רוצה להתקין אצל לקוח זה מוצר ש"נועל" את הלקוח עם אפליקציה או פלטפורמה כלשהי.

ניקח דוגמא: חברות גדולות שונות רכשו בעבר רשיונות רד-האט לינוקס לשרתים אבל יש להם גם מכונות שמריצות את אותו לינוקס בגירסת CentOS. אחרי זמן מה החברה רואה שהאנשים שעובדים עם ה-CentOS מקבלים עדכונים כמו גירסאות RHEL והחברה לא ממש משתמשת בשרותי התמיכה של רד-האט והם רוצים להעביר את מכונות הרד-האט הרשמיות ל-CentOS. רד-האט כמובן מתנגדת לרעיון ולעיתים היא יכולה לאיים שזה "לא חוקי" כי יש קניין רוחני בהפצה הרשמית, אבל מבחינה טכנית אין שום בעיה בעזרת מספר פקודות להעביר מכונה כזו ל-CentOS תוך הסרת הקניין הרוחני/גרפיקה/דברים נוספים של רד-האט. (אגב, אפשר גם לעשות את ההיפך). רד-האט יפסידו או ירוויחו מזה? לא ממש מעניין אותי ואינני רואה שום בעיה חוקית לבצע זאת. אני מציע מוצרים ואלטרנטיבות, ואינני מרוויח שקל ממכירת מוצרים. אני עושה את כספי משרותים שצריך לעשות עם המוצר הרשמי או בגרסאות הקוד הפתוח ובלבד שהעבודה שאני מבצע תהיה מלאה והלקוח יהיה מרוצה. זו, אגב, הסיבה שאני "דוחף" פה בבלוג את כל העניין של קונטיינרים – החיים למפתחים, ולמתחזקי התשתית כל-כך-קלים לאחר מכן!

אחד הדברים שאני מעוניין לשמוע מלקוחות פוטנציאליים או מתעניינים לגבי פתרון זה או אחר – הוא שימוש בקוד פתוח בחברה. באיזה כלים או פלטרפורמה הם משתמשים? האם הם מעוניינים להשתמש בקוד הפתוח ובמוצרי קוד פתוח בשאר מוצרים ובתשתית החברה? או שמבחינתם אין בעיה "להינעל" עם פתרון כלשהו שפעיל רק בזמן שמשלמים דמי מנוי חודשיים/שנתיים/דו-שנתיים/תלת-שנתיים וכו'?

הנה דוגמא: לא מעט חברות שנכנסות יותר ויותר בשימוש עננים ציבוריים "מגלים" כשהם משתמשים בלינוקס ומערכות CI/CD את האוטומציה, ותתפלאו – חברות רבות לדוגמא עד היום לא הכניסו שום אוטומציה. יש פלטפורמות אוטומציה רבות ללינוקס כמו Chef, Puppet, SALT ובוודאי עוד כמה – אולם אני ממליץ ספציפית על Ansible מכמה סיבות:

  • הקוד של "המנוע" – פתוח לחלוטין וכתוב ב-Python.
  • אין צורך ב-"שרת" Ansible. כל הפעילות היא Serverless לחלוטין.
  • הכתיבה של ה"תסריטים" (או Playbooks איך שזה נקרא ב-Ansible) היא פשוטה ולוגית. המשתמש יכול תוך שעה שעתיים אחרי שהוא קרא את התיעוד לכתוב דברים בסיסיים שיכולים לרוץ על המכונה שלו ומכונות אחרות, כך שעקומת הלימוד – היא די קטנה.
  • יש לכם שרתי Windows? אולי הגיע הזמן גם ששם תהיה אוטומציה? אז ל-Ansible יש גם מודולים ל-Windows, בין אם מדובר להתקין קבצי MSI, להגדיר IIS, להעתיק קבצים, פעולות דוט NET, ניהול משתמשים וקבוצות ודברים נוספים. העלות לחברה? יקרה מאוד .. אפס שקלים.
  • מחפשים ממשק Web? אתם יכולים לרכוש את Ansible Tower (וביחד עם זאת לקבל תמיכה רשמית מ-רד-האט) או שאתם יכולים להשתמש בממשק וובי אחר (ויותר בסיסי) בקוד פתוח שנקרא Ansible Semaphore.
  • חושבים לעבור לאוטומציה אחרת מסיבה כלשהי? לרוב המתחרים יש כלים אוטומטיים להעביר את ה-Playbooks שכתבתם אל המערכת החדשה (אם כי עדיין לא נתקלתי בחברה שעברה מ-Ansible למערכת אחרת).

כך, בעזרת פתרון כמו Ansible אין אפשרות "לכלוא" את הלקוח, וזאת בניגוד לכלים מתחרים סגורים/סמי סגורים (שימו לב שכלי אוטומציה מסויימים מציגים את עצמם כ"קוד פתוח" למרות שה"מנוע" שלהם הוא קוד סגור לחלוטין וקנייני ואי הארכת חוזה תיצור בעיות בקבלת תמיכה ובהמשך עבודה עם הכלי!) והלקוח יכול לעשות בכלי כרצונו.

אותו הדבר גם בכלים לניהול סביבת חיים (Life Cycle) של קונטיינרים וסביבות המורכבות מעננים פרטיים וציבוריים. ניקח לדוגמא את קטגוריית ה-CMP (כלומר Cloud Management Platform). בתחום זה יש מתחרים רבים, החל מ-VMWare עם ה-vRealize לגרסאותיו, RightScale, ועוד. האם פלטפורמות אלו מבצעות את מה שהן מבטיחות? בהחלט! אולם אם תפסיק לשלם את התשלום החודשי או השנתי, תיתקלו באחת מהסיטואציות הבאות:

  • במקרים כמו של RIghtScale – אתה "בן ערובה", כל עוד שתשלם – הכל עובד. הפסקת לשלם, תתחיל לבנות מחדש את כל מה שבנית – על מוצר אחר.
  • במקרים כמו vRealize אם אתה מפסיק לשלם, המערכת לא תתעדכן לשרותים והגדרות חדשות של עננים ציבוריים, OpenStack ואחרים, אין תמיכה ואין עדכונים לגרסאות חדשות.

לעומת זאת, במוצר כמו CloudForms שנותן לך לבצע CMP (כולל כמובן עמידה ברגולציות וכו'), אם לא בא לך לשלם יותר, אתה יכול לייצא ולייבא את ההגדרות, הקבצים והתכנים לגירסת הקוד הפתוח (ManageIQ) בדיוק כמו שאתה יכול לעבור מ-RHEL ל-CentOS מבלי לאבד פונקציונאליות או תאימות. כשזה מגיע לקונטיינרים, אתה יכול לעבור מגירסת OpenShift מסחרית ל-OpenShift Origin שמבוססת על Kubernetes כך שבעצם למעט שרותי תמיכה (שאותם תוכל לקבל מצד ג' בין כה), אינך מפסיד דבר. להיפך: אתה שומר על כל העבודה שהצוות ביצע ואפשר לאחר המרה לגירסת קוד פתוח – להמשיך לעבוד כרגיל.

לסיכום: לא חשוב אם החברה היא סטארט-אפ שממומנת בחסכונות של המייסד או אם מדובר בחטיבות מחשוב של בנק גדול ועתיר תקציבים: ה-ROI, ה-TCO והשימוש החוזר (re-usability) בפלטפורמה ובכלים הם לדעתי הדברים החשובים. ראיתי מספיק מקרים בהם הוצע ללקוחות כלי כלשהו בקוד סגור בעלות נמוכה (כי מדובר בחברה גדולה ומוכרת שרבים מקשיבים לפתרונות שהיא מקימה) ועתה כשצריך לעבור לעננים וקונטיינרים – החברה צריכה להשקיע תקציבים גדולים כדי לעבור לפלטפורמות קוד פתוח. לכן – חשוב מאוד לבדוק גם כלים בקוד פתוח או כלים מבוססי קוד פתוח וגם להשקיע במחשבה איך לא למצוא את עצמכם "נעולים" באותו כלי או באותה פלטפורמה.

שבוע טוב 🙂

אז אתם רוצים ללמוד על קונטיינרים

אני רוצה להתחיל את הפוסט במשהו שאמרתי למפתחים בחברה גדולה (שאינה חברת תוכנה): יכול להיות שאינכם משתמשים כיום בקונטיינרים, אבל מחר, מחרתיים, אולי עוד שנה ואולי מעט יותר – אתם תעברו להשתמש בקונטיינרים וה-Push לעבור לקונטיינרים יגיע מכל מיני כיוונים, אם זה מצד יצרני מערכות הפעלה (מיקרוסופט, רד-האט, SuSE, סאן/אורקל), אם זה מהמנמ"ר או מנהל ה-IT הראשי שיבינו שעל אותה תשתית שמריצה כיום את האפליקציות אפשר להריץ יותר אפליקציות ומכל מיני כיוונים אחרים – זה יגיע בסוף. קונטיינרים זה לא משהו שקשור לטרנד (זה קיים בתצורות שונות כבר 30 שנה, תשאלו את IBM, ואת Sun לשעבר) – זה קשור לניצול תשתית בצורה טובה יותר, לחסכון בעלויות (כשאתם משתמשים בתשתיות של ספקי ענן/פלטפורמה ציבורית) ובקיצור – זה לא משהו שאולי תעברו אליו, זו שאלה של מתי תעברו לזה. קונטיינרים אינם מחליפים תשתית וירטואליזציה, הם משתמשים באותה תשתית וירטואליזציה קיימת כך שאין צורך להחליף תשתיות.

אבל לימוד לגבי קונטיינרים שונה באופן די משמעותי מדברים אחרים.

הבה ניקח שפה כמו Python. נניח שאתם רוצים ללמוד את השפה. אתם לוקחים ספר, אולי קורס וידאו אונליין ואתם מתחילים לאט לאט ללמוד איך לבנות מערכים, מחרוזות, איך להדפיס למסך, איך לקרוא ולכתוב קבצים ועוד דברים רבים. בשביל לנסות את הדברים ולכתוב בעצמכם, אתם תתקינו Python על מערכת ההפעלה החביבה עליכם (בלינוקס ובמק זה מובנה) ואתם תתחילו לעבוד עם כל עורך טקסטים כדי לבנות את קבצי ה-Python ולאחר מכן להריץ אותם בעזרת פקודת python פשוטה. מאוחר יותר שתרצו לבנות פרויקטים ב-Python (ובעצם כמעט בכל שפה אחרת) אתם תשתמשו ב-IDE כלשהו שיעשה לכם את החיים יותר קלים. אם אתם עובדים בצוות, אז סביר להניח שתשתמשו ב-GIT כדי לאחסן את הקוד (ובוודאי ה-IDE יתמוך ב-GIT כדי להקל על העבודה). בקיצור – אם אתה מכיר Python, את עניין העבודה בצוות ושימוש בכלים שונים או ב-API שונים תוכל ללמוד תוך זמן קצר. אף אחד לא יסרב לשכור אותך אם אינך מכיר API זה או אחר או כלי IDE זה או אחר.

עם קונטיינרים לעומת זאת .. הדברים שונים. (בפוסט זה אני אתייחס לקונטיינרים וכו' כשהם רצים על תשתית שלכם מקומית או על מכונות EC2, ולא ECS של אמזון או GKE של גוגל). עם קונטיינרים יש לנו 2 (או 3) "שכבות שונות".

הדבר הראשון שאתם צריכים להכיר, זה: מה זה קונטיינר? את העניין שקונטיינר הוא בשום פנים ואופן לא מכונה וירטואלית (VM), את העניין של מה זה DockerFile (או docker compose – כל אחד והעדפותיו… לא שופט), מהו Image, איך הוא נוצר, מהם 2 מצבי הרשת שיש לקונטיינרים, איך קונטיינרים מתקשרים בינם לבין עצמם ובינם ל-Host, מהם "שכבות" ה-File-system בקונטיינרים, שימוש ב-Container Registry, אבטחת קונטיינרים ויש עוד כמה וכמה נושאים שצריך ללמוד בכדי להכיר טוב קונטיינרים. כמו שאתם יכולים להבין, לא מדובר במשהו שיושבים אחה"צ או באיזה ערב אחד בבית ולומדים במכה אחת. תצטרכו לזה כמה ימים כדי להכיר זאת – והכרת הקונטיינרים היא חובה לכל איש Devops או לכל מי שיבנה קונטיינרים בחברה.

אחרי שלמדנו את הבסיס על קונטיינרים, אנחנו נגלה שהמערכת (כמו Docker) שמריצה את הקונטיינרים היא מערכת די "טיפשה". היא לא יודעת לצוות כמה קונטיינרים ביחד, היא לא יודעת לעשות Load Balancing, היא לא יודעת לעשות Scaling, היא לא יודעת להפעיל שרידות אם קונטיינר נפל והיא לא יודעת לעשות דברים רבים – מהסיבה הפשוטה שמערכת כמו Docker לא בנויה לזה. בשביל זה אנחנו צריכים את השלב השני.

השלב השני הוא מה שנקרא מערכת ניהול Scheduling – זו בעצם תהיה המערכת שתעשה מה שתיארתי לעיל והרבה יותר, וזו מערכת שמשתשמת ב-Docker כדי לבצע את הדברים אך היא מוסיפה דברים רבים (שוב, כפי שתיארתי לעיל וזהו תיאור מאוד מתומצת). ישנן מערכות ניהול רבות אבל בד"כ אתם תשתמעו על Kubernetes, Docker-Swarm, ו-Apache Mesos (ויש כמובן עוד אחרות).

איזו מהמערכות כדאי ללמוד? (חשוב לשים לב – כמות הלימוד בשלב זה היא גדולה בהרבה מאשר לימוד על קונטיינרים שבשלב הראשון) זה מאוד תלוי: אם אתם לומדים זאת כחלק מהעבודה, אז כמובן שמומלץ ללמוד על המערכת שאתם משתמשים/הולכים להשתמש. אם לעומת זאת אתם לומדים בבית כחלק מתגבור הידע שלכם, אז מומלץ ללמוד על Kubernetes. ה-Kubernetes היא מערכת בקוד פתוח שמפותחת ע"י גוגל ורד-האט וכיום היא הכי פופולרית בשוק (ברגע שתפסתם ולמדתם טוב את Kuberenetes, המעבר למערכות כמו Docker Swarm הוא די קל, אם כי הוא לא כזה קל כשצריכים לעבוד עם Mesos).

הלימוד על Kubernetes הוא יותר מורכב מלימוד על קונטיינרים, אתם תצטרכו ללמוד על מושגים רבים וגם לא מעט על לינוקס, על Nodes, Pods ועוד כל מיני דברים – אבל מנסיון אני יכול לאמר – זה שווה. ברגע שמכירים את המערכת, יכולים ליצור דברים מופלאים.

השלב הבא הרבה יותר קצר והוא מצריך שתהיה לכם גישה למערכת וירטואליזציה כלשהו (גם VirtualBox יספיק לשם כך). בשלב זה כדאי ללמוד על מערכות הפעלה רזות. בלינוקס זה מערכת כמו Atomic. ה-Atomic זו מערכת הפלה מאוד רזה שנועדה להתקנה על שרתים או מכונות VM שיריצו את הקונטיינרים, את Kubernetes ועוד. זו אינה מערכת שמבוססת על DEB או RPM אלא מערכת של קובץ אחד (כך שאין אפשרות לעדכן חלק אחד בה. עדכון שלה הוא עדכון של כל המערכת והיא אינה שומרת מאומה למעט דברים מסויימים בתיקיה מסויימת). יתרונה הגדול על פני מערכות לינוקס מסורתיות הוא שמבחינת משאבים – המערכת מנצלת מעט מאוד. אם אתם משתמשים ב-Windows, אז כדאי שתכירו את ה-Nano Server שעליו ירוצו הקונטיינרים ומערכת ה-Scheduling.

סיימנו? כמעט 🙂

אחרי שתלמדו את Kubernetes, אתם תלמדו שלמערכת יש יתרונות רבים אבל יש לה גם חסרונות כמו אבטחה, עבודה בצוותים, שילוב ב-CI/CD, יצירת חיים יותר קלים למפתחים (שלא יצטרכו שוב ושוב לכתוב Dockerfile ודברים נוספים) וגם יהיה צורך להתגבר על הרעיון ש-Kubernetes בברירת מחדל לא מאפשר גלישה/גישה לקונטיינרים מבלי לשבור את הראש ולהשקיע בכל מיני פתרונות חצי אפויים (בניגוד לעבודה בענן, שם Kubernetes יכול עם פקודה אחת לתת גישה מבחוץ לקונטיינרים ולאפליקציות לקונטיינרים).

וכאן אני ממליץ על OpenShift – גירסת הקוד הפתוח (Origin) או הגירסה המסחרית. OpenShift בעצם מרחיב את היכולות של Kubernetes בכך שהמערכת עצמה מוסיפה דברים שתיארתי לעיל כמו projects, HAProxy, אבטחה עם SELinux, עבודה באופן מסודר עם Storage (תוך הפרדה של יצירת Volume ע"י מנהל המערכת ושימוש ב-Volume ע"י משתמש רגיל. משתמש רגיל אינו יכול ליצור Volume ב-OpenShift אבל מכיוון ש-Kubernetes לא ממש מכיר אבטחה, הוא מאפשר לכל משתמש גם ליצור Volume, לחרדת מנהל הסטורג' בחברה). עם OpenShift אנחנו יכולים לבנות את השרותים, קונטיינרים וכל הדברים דרך ממשק ה-WEB או דרך קבצי YAML או JSON (שוב, כל אחד והעדפותיו…), תוך שימוש במשאבים נוספים הקיימים כמו קטלוג שרותים שהוקם לחברה פנימית (דבר שלא קיים ב-Kubernetes). יתרון נוסף שיחשף בקרוב (לגבי Kubernetes ו-OpenShift) זה שבגירסה הבאה תוכלו להריץ קונטיינרים גם על Windows וגם על לינוקס על מערכת Kubernetes/OpenShift אחת.

אני מניח שאחת השאלות שישלחו אליי לאחר פוסט זה תהיה לגבי תיעוד, וכאן ההמלצה שלי היא לקחת תיעוד נפרד לכל דבר. גם על Kuberentes וגם על Docker יש תיעוד מעולה של חברת Oreilly. אם אתם רוצים ללמוד על OpenShift – התיעוד הרשמי הוא די טוב – רק אם למדתם טוב את 2 הדברים שציינתי, אחרת התיעוד שקיים לא יעזור לכם הרבה (מנסיון! מה לעשות שכשזה מגיע לתיעוד טוב, תמצאו 2 חברות שעושות טוב את העבודה: IBM ו-מיקרוסופט).

לסיכום: אם אתה רוצה להיות איש Devops, אז אתה צריך ללמוד את הדברים הללו אתמול. אם אתה לומד שפת תכנות כלשהי, הכרת קונטיינרים רק תעלה את ההערכה אליך בעת הראיון (אם תזכיר כמובן את הידע הזה בקורות החיים או בראיון..). אם אתה איש תשתיות IT, הכרה לפחות בסיסית של קונטיינרים יכולה לעזור לך בהסברה הפנימית בחברה אם לקחת/להטמיע/לרכוש תשתית קונטיינרים זו או אחרת.

חג שבועות שמח לכולם 🙂

למי מתאים הפצות וכלים של SuSE

שוק הלינוקס בשנים האחרונות בארץ תופס תאוצה ובשנה וחצי האחרונות נכנס כח חדש לישראל – חברת SuSE ישראל שמייצגת את SuSE העולמית ונותנת תמיכה (בגיבוי SuSE העולמית) למוצרי החברה בארץ ואף משתפת פעולה במחקר ופיתוח בחברות שונות.

לא מעט לקוחות פוטנציאליים וקיימים ששומעים על SuSE שואלים: אנחנו צריכים את זה? בשביל מה?

אז קודם כל צריך להכיר את ה"ראש" של SuSE ואת SuSE עצמה. החברה נמצאת בשוק קצת משנת 1992 (רד-האט הוקמה ב-1993) והחברה התמקדה במיוחד בשוק האירופאי ובמיוחד – השוק הגרמני. כחברה גרמנית, המסורית הייקית נמצאת בכל מוצר של SuSE – שמרנות מצד אחד (ועמידה בכל סטנדרט אפשרי) ובחירה סלקטיבית מאוד של פרויקטים בקוד פתוח שמהם היא בונה מוצרים. ב-SuSE לדוגמא לא תמצאו על כל פיפס ש-רד-האט מוציאים – מוצר מתחרה. לרד-האט לדוגמא יש את OpenShift, ל-SuSE יש את ה-CAAS (שנמצא בבדיקות בטא כיום). מדובר על 2 מוצרים שמתקיפים את עניין הקונטיינר מזוויות לגמרי שונות, כך שאלו לדוגמא שמחפשים רק לבצע deploy לקונטיינרים (ולא את כל ה"מסביב" ש-OpenShift מוסיפה) עם תמיכה מסחרית מלאה – מוזמנים להציץ בקישור לעיל.

כשזה מגיע ל-Storage, המוצר של SuSE לדוגמא יותר בשל מהמוצר של רד-האט בדיוק מאותה סיבה שציינתי לעיל: SuSE בוחרים בפינצטה ואז משקיעים רבות בהקמת מוצר עם כל התחזוקה לאורך שנים. הדוגמא הכי פשוטה היא ההקמה של המוצר: ב-SuSE נותנים לך הוראות איך להקים זאת על המחשב הנייד שלך או מחשב טסטים עם VirtualBox או VMWare Workstation או KVM והולכים איתך שלב אחר שלב בתיעוד כך שגם אדם שמעולם לא שמע על Ceph יוכל תוך זמן קצר להרים סביבת נסיון ולאחר מכן הוא יוכל להמשיך ללמוד את שאר הפונקציונאליות (ויש לא מעט שמאוד שונה מ-Storage רגיל). ב-רד האט לעומת זאת יש הרבה יותר "תיאוריה" ופחות "בשר" להקמה על המחשב הנייד/מחשב טסטים.

גם כשזה מגיע ל-OpenStack, ב-SuSE לא קפצו ישר על המערכת אלא בנו בסבלנות את המערכת ואז שילבו את השינויים והתוספות שלהם למערכת שלא רק יכולה להרים מכונות VM אלא גם קונטיינרים נפרדים ללא צורך בהוספת חלקים אחרים למערכת, וכמובן – יש תמיכה ארוכת זמן כך שהחברה יכולה להיות שקטה בכך שהיא תקבל תמיכה ל-5 שנים הקרובות לאותה גירסה שהיא מנסה עכשיו.

הנקודה שחשובה ללא מעט עסקים: מחיר. רוב הלקוחות מחפשים בד"כ הפצת לינוקס לשרתים ומבחינת ההפצות עצמם, גם ההפצה של רד-האט וגם ההפצה של SuSE זהים מבחינת תמיכה בברזלים ובשרותים שמערכת ההפעלה נותנת, רק שאת SuSE תוכל לרכוש במחיר זול יותר בעשרות אחוזים בהשוואה למחיר שרד-האט נוקבת.

עוד נקודה חשובה: לא מעט חברות נכנסות היום לתחומי ה-Embedded/IOT ול-SuSE יש את ה-SuSE Embedded Linux הן למעבדי אינטל והן למעבדי ARM עם 64 ביט עם מערכת הפעלה רזה מאוד שנקראת Jeos ואם משווים את המוצר לזה של רד-האט, תוכלו לראות ש-SuSE מתקדמים בהרבה מהמתחרים (וכן, יש גם תמיכה רשמית מלאה למחשבים כמו Raspberry Pi לחברות שמתנסות עם המכשיר).

לכן, ההמלצה שלי (והיא לא מגיעה כהמלצת מכירות. הפרנסה שלי מגיעה משרותים, תהיה הפצת הלינוקס אשר תהיה) – לפני שמחליטים על הפצה או פתרון לינוקס זה או אחר – תסתכלו גם על ההצעות של SuSE.

על קונטיינרים ואבטחה

כשעסקים וחברות מעוניינים להתחיל לנסות לעבור לקונטיינרים, אחד הדברים הכי חשובים שהם מחפשים – זה אבטחת מידע. מה קורה אם אני חושף קונטיינר מסוים לעולם ואיך אני מונע מפורץ לחדור לקונטיינר ומשם להתחיל להזיק לא רק לקונטיינר אלא למנוע ממנו גם לחדור הלאה, לגנוב מידע ועוד.

טכנית, אלו שמכירים יוניקס ולינוקס משנים קודמות, מכירים בוודאי את chroot ובמקרים רבים אנשים נוטים לחשוב שקונטיינרים הם בדיוק כמו להריץ chroot (כלומר ביצוע הקמת file-system ועליו להריץ את פקודת chroot על מנת לתת כביכול "מערכת הפעלה" נוספת), אך למען האמת, docker משתמש בהרבה יותר מזה כדי להריץ קונטיינר שיכול להיות מאובטח (יש צורך בעבודה נוספת על מנת לאבטח, אפשר לקרוא על כך כאן).

העניין הוא – שברוב המקרים בחברה לא יריצו קונטיינר יחיד (ראו פוסט זה שכתבתי לגבי מעבר מ-VM לקונטיינרים ברמת הקונספט). אם יש לדוגמא אפליקציה וובית, ברוב המקרים היא תהיה מחוברת ל-DB שירוץ על קונטיינר אחר, וההרצה בעצם תבוצע ע"י Container Scheduler כמו Mesos, OpenShift, Kubernetes, Docker-Swarm ועוד – הם ירימו את הקונטיינרים וינהלו את הכל.

אז מה פתרונות האבטחה שיש? ישנם כמה וכמה, אזכיר דוגמאות ספורות וגם הערות לגביהן:

  • אינטל מציעה את Clear Container (בגירסה 2.1.4 ששוחררה לאחרונה). היתרון של Clear Container בהשוואה לקונטיינרים של Docker הוא בכך שכל קונטיינר של Clear Container הוא בעצם מכונה וירטואלית (VM) שבתוכה מותקנת ורצה האפליקציה, משמע – בשביל להריץ Clear Container, תצטרכו להריץ זאת על Bare Metal (כלומר על "ברזלים") בלבד ולא על VM (כן, יש כמובן Nested Virtualization לכל תוכנת וירטואליזציה, אבל אף חברה לא תשתמש בזה באופן רציני בפרודקשן לדוגמא), כך שבעיה ראשונה שאני רואה – היא ששום חברה לא תסכים שמערכת תקים מכונות VM "על הברזל" בלי מערכת שתנהל את אותם VM מבחינת משאבים, ניטור ובכלל – ללא פתרון כמו vCenter שיש מ-VMWare למכונות VM – אף אחד רציני לא יכנס לזה.
    האם הפתרון של אינטל יכול להשתמש ב-Kubernetes? כן אבל זה ממש לא מוכן לפרודקשן.
  • Kubernetes בעקרון נוקט שיטת אבטחה של "הכל סגור". בברירת המחדל, כאשר אתה מקים קונטיינרים או POD, אינך יכול לגלוש אל האפליקציה שרצה בקונטיינרים או ב-POD ועליך "לחשוף" פורטים מסויימים או להשתמש ב"שרות חשיפה" כמו LoadBalancer או NodePort (שמאפשר לפתוח פורטים מסויימים שיתחברו אל ה-Load Balancer החיצוני שלכם) או ClusterIP, אך החסרון ב-Kubernetes הוא שזו מערכת Multi Platform שאינה מכירה בחלק מתכונות אבטחה שה-Kernel והמערכת יכולים לתת (כמו SELinux – גם בגירסה הנוכחית Kubernetes עדיין לא ניתן לעבוד עם זה). Kubernetes מכיר כמובן ב-namespaces ו-cgroups כדבר שנותן אבטחה, אבל לחברות רבות – זה לא מספיק.
  • OpenShift מכיל את Kubernetes ומערכת Openshift בעצם "עוטפת" את Kubernetes ומוסיפה לו בדיוק את הדברים שחברות מחפשות מבחינת אבטחה. כך לדוגמא אין אפשרות להריץ התקנת Openshift על שרתים מבלי להפעיל SELinux ו-NetworkManager כך שמראש המערכת מקימה קונטיינרים ושאר דברים בצורה מאובטחת כברירת מחדל.
  • מה עם Mesos? אני לא מומחה ב-Mesos אבל לפחות לפי כמה שהכרתי אותו, ישנה אבטחה ברמה של הקמת ותקשורת בין קונטיינרים (עם Auth), אבל אינני רואה שם שום דבר שיכול בעצם למנוע מפורץ שנמצא בקונטיינר – "לצאת החוצה", כלומר הכל תלוי בבנייה ידנית שלך לקונפיגורציות של הקונטיינר, שימוש בתכונות אבטחה של ה-Kernel (ראו לינק ראשון בפוסט זה) וכו'. אין SELinux, AppArmor שיכולים למנוע דברים גם אם המשתמש השיג root מקומי בתוך הקונטיינר.
  • לגבי Docker-Swarm: אנשים לא אוהבים שאני אומר את זה, אבל מבחינת אבטחה ב-Docker Swarm, אין ממש הרבה. כן, אתה יכול לבנות רשת מוצפנת (IPSEC), אבל מה זה עוזר אם מישהו נכנס לקונטיינר ויש לו עכשיו גישה לקונטיינר עם ה-DB? זה נחמד שיש הצפנה אבל הפורץ נכנס אחרי שיש הצפנה והרשת בין הקונטיינרים פועלת באופן שקוף (כבר בוצע Authentication). אז נכון, הוא לא יוכל לפתוח כניסות חדשות, אבל הוא בהחלט יכול להשתמש בכניסות קיימות (פורטים) ואולי לא לגרום לנזק לכל המערכת אלא רק לקונטיינרים שאליהם הקונטיינר שהוא נכנס מחובר. בקיצור, לדעתי האישית לגבי Docker-Swarm, הוא נחמד, אבל אין לו מספיק עבודה רצינית על אבטחה.

לסיכום: האם Docker עצמו יכול להיות מאובטח? בהחלט, אם אתה מתכנן להריץ מספר קונטיינרים קטן ללא Scheduler ואתה מוכן לעשות את העבודה הנוספת להגן על הקונטיינרים (הם לא מספיק מאובטחים בברירת מחדל! אם אתה מחפש להריץ קונטיינר עם פורט 80 החוצה, אתה ממש לא חייב להריץ את הקונטיינר כ-root). אם אתה משתמש ב-Kubernetes, אז יש לך Best Practice כיצד להגן על הקונטיינרים/POD וכו' ברמת התקשורת ואותנטיקציה, אבל Kubernetes עדיין לא יודע איך להגן בתוך הקונטיינר נגד פורץ. הפתרון של אינטל הוא נחמד אבל עד שיהיה פתרון לאינטל ברמה שזה רץ על VM או בשילוב עם מערכת Management ל-VM (כמו vcenter ואחרים) אף חברה רצינית לא תיקח זאת.

לכן הפתרון שאני ממליץ עליו כיום מבחינת קלות, נוחות ומה שהכי חשוב – אבטחה, הוא הפתרון של OpenShift Origin (כגירסת קוד פתוח) או OpenShift Enterprise כגירסה מסחרית (גירסת הקוד הפתוח להתקנה על ברזלים/VM מצריכה שימוש באוטומציה כמו Ansible. גירסת הדגמה ניתן להרים על VM יחיד או על הלינוקס שלך בדסקטופ – ראו את הוידאו הבא כיצד לעשות זאת)

על חשיבה חיובית וראש פתוח

כעצמאי, אינני יכול לדעת בבטחון מבחינת עבודות עתידיות מה יהיה מחר. אני כאדם יכול לפעול למען קבלת יותר עבודות ולהשתכר בצורה נאותה, ויכול להיות שמחר יכנס פרויקט גדול ומחרתיים אולי מישהו ירצה שאבצע לו עבודות כריטיינר – אבל כל הדברים הללו לוקחים זמן. ברוב המקרים אף אחד לא פונה אליי (או לכל עצמאי אחר שאני מכיר) ב-7 בבוקר עם הודעה "בוקר טוב, הנה NDA, הנה חוזה, הנה אפילו מקדמה נאה – תעשה לנו עבודה XYZ". בכל עבודה חדשה, פרויקט חדש – יש את המשא ומתן על שכר, מקדמה והחלק שהכי חשוב גם ללקוח וגם לי – הוא "מהי העבודה".

וכאן הדברים מתחילים להיות מפותלים..

ישנן עבודות שהן די "ישירות" שהלקוח רוצה שתעשה מכיוון שאין לו כח אדם פנוי לעשות או שאין לו ידע לעשות, המטרה והדרך ידועים ואתה מתבקש רק להשתמש בידע שלך לעשות זאת. משימה לדוגמא שחוזרת על עצמה: לחבר את כל מכונות הלינוקס ל-AD, לדאוג שגם ההרשאות של ה-AD יעבדו על לינוקס כולל sudo. הרבה יודעים לחבר לינוקס ל-AD אבל מכאן והלאה בכל מה שקשור למיפויים שונים שצריך – יוק. כאן הלקוח מצפה שתבצע עבודה על סמך הידע והנסיון. אין יותר מדי דיונים. מדברים על מחיר ותנאי תשלום, מתי לעשות, אם זה מרחוק או מקומית אצל הלקוח – ואם הכל מסוכם, מבצעים.

אבל יש את העבודות שהן יותר "רעיוניות". חברה נמצאת במצב X בפרויקט כלשהו והיא רוצה להגיע למצב Y או איך חבר טוב מתאר את זה לחבריו שלא מכירים: קיבלת שטח, תקים עכשיו שם שכונה.

כאן בדרך כלל מתחילים העניינים לזוז בדינמיות שמצריכה מהעצמאי גם להיות בראש פתוח וגם לחשוב חיובי. כעצמאי, אני אצל הלקוח בשביל הפרנסה וביצוע הפרויקט ללקוח, אבל כאן לפעמים מגיע מידע מכל מיני גורמים ללקוח והמידע לא תמיד נכון, מדויק או מתאים לפרויקט. במקרים רבים הלקוח שומע מכל מיני אנשים שבשביל שהפרויקט יבוצע, יש להשתמש בכלי ABC, או כלי XYZ אך לא תמיד ההמלצה באמת מתאימה ספציפית לאותו פרויקט.

ניקח סתם פרויקט דמיוני: חברת חבצלת מקימה אתר מסחרי גדול לקניון שוקי. רועי, איש ה-IT של חברת חבצלת מקבל יעוץ משמעון שהוא צריך לרכוש 10 שרתים פיזיים, סטורג' אימתני ו-Windows Server 2012 עם SQL Server Enterprise. במבט ראשון יהיו כאלו שיחשבו שאולי יש הגיון בהמלצות של שמעון, אבל שמעון לא יודע שהאתר יכתב ברובו ב-ruby, וחלק ב-Python. במחיר שחברת חבצלת תשלם רק על הרשיונות, ברזלים וסטורג' (עוד לא דיברנו על הרוחב פס) אני יכול להרים לחברת חבצלת את כל התשתית בענן כלשהו על מערכות לינוקס עם גידול אוטומטי, עם קונטיינטיזציה (אם צריך), וגם עם חברת חבצלת תיקח אותי ל-3 שנים הקרובות לעבודת ריטיינר חודשית על אותו אתר – היא עדיין לא תוציא אפילו שליש ממה ששמעון יעץ לרועי. אם רועי רוצה רק Windows אז אפשר לבצע את אותה עבודה רק מבלי לקנות את הברזלים, הסטורג' וכו' ואפשר להשתמש בשרותים של ספק הענן ושוב – חסכון כספי ענק לחברת חבצלת.

כשמדובר על פרויקט שאחרים לא ביצעו (חיפשתם בגוגל ולא מצאתם דרכים או מאמרים איך לבצע), בדרך כלל אני ממליץ לפני שרוצים לעשות POC, "לגזור" מספר שעות עבור העצמאי לבדיקת היתכנות. נעזוב לרגע את העניין אם הפרויקט ישולם פר שעה או Fixed – הזמן הוא דבר חשוב. אם החברה קבעה לעבור לפרויקט שהעצמאי מקים לאחר 2 רבעונים ורק להקים את ה-POC לוקח 5 חודשים בגלל 1001 בעיות שצצות כי לא נעשתה בדיקת היתכנות – יווצר כאן מצב בעייתי. לו היתה בדיקת היתכנות, אותו עצמאי היה יכול לאמר כי ביצוע הפרויקט אפשרי אך זה יקח זמן – ואז החברה היתה מחליטה אם להשקיע את אותם 5 חודשים או שהם מחפשים פתרון אחר או שהם משנים את הפרויקט. אני יכול לאמר מנסיון שהיו לי פרויקטים שקשורים בחומרה ושבמבט ראשון הפרויקט לא היה ניתן לביצוע, אבל הלקוח החליט לשלם על בדיקת היתכנות ואכן לאחר שבוע בדיקות נמצאה דרך לבצע את הפרויקט אם כי בשינויים מסויימים אך המטרה הסופית תושג. מצד שני היה לי לא מזמן בקשה לביצוע פרויקט והלקוח התעקש על כלי מסוים שחשדתי שהכלי אינו מתאים ולכן ביקשתי מהלקוח להקצות שבוע עבודה כדי לבדוק היתכנות ואכן כפי שחששתי – הכלי לא היה מתאים אך מצאתי כלי אחר שכן יכל לעשות את העבודה. אם הלקוח היה מסרב לבדיקת ההתכנות והייתי מבצע את הפרויקט, אף צד לא היה מרוצה כי הפרויקט לא היה מצליח להתרומם עם אותו כלי.

לסיכום: כעצמאי, כמו כל עצמאי אחר, אני רוצה ומעוניין לבצע פרויקטים שיצליחו, אבל כדאי תמיד להיות עם ראש פתוח לגבי הכלים והפלטפורמות שמשתמשים לממש את הפרויקט. גם כשהכלים ו/או הפלטפורמות "מוכתבים מלמעלה" – לפעמים כדאי לחשוב בצורה שונה. לא צריך תותח כדי להרוג זבוב ולפעמים לא צריך פלטפורמה ענקית שמיועדת לעשות משהו אחד – כדי לבצע משהו אחר קטן בהרבה ושניתן לבצע אותו במחצית או שליש המשאבים. כיום בעולם הקוד הפתוח ישנם המון כלים שמאפשרים לבצע עבודות מאסיביות מבלי שצריך להתעקש לרכוש תוכנה כלשהי בעשרות אלפי דולרים. אני כעצמאי מחויב לבוא ללקוח עם ראש פתוח וגישה חיובית – ואני ממליץ גם ללקוחות לבוא בראש כזה.

על קונטיינרים ו-Appliance

בעשור האחרון סייעתי לא פעם ולא פעמיים בהקמת Appliance לחברות פיתוח, כתיבת החלקים של גיבוי, עדכונים, וגם Installer כשהיה צריך. בד"כ החלק שלי היה יותר קשור לרמת ה-OS, דיסקים, הגדרות מערכת וכו' ופחות כתיבת קוד לאפליקציה עצמה.

אם יש משהו שאני יכול לאמר על Appliances זה שהחיים איתם מבחינת הכנה – אינם קלים. תמיד אפשר כמובן לכתוב איזה updater לדוגמא שיתחבר לכל מיני מאגרי חבילות (REPO) ויוריד את חבילות מערכת ההפעלה ועדכוני התוכנה וחתימות (אם צריך, נניח), אבל מה אתה עושה אם לקוח לא מוכן לחבר את ה-Appliance עקב הוראות בטחוניות באותה חברה/מוסד/ארגון? אתה צריך ליצור מעין "Delta" של החבילות סיסטם + עדכונים ולשלוח לו את זה כדי שהוא יוריד לדיסק און קי, "ילבין" ויתקין את זה.

נחשוב על סיטואציה שמתרחשת אצל כל חברה שמייצרת Appliance (בין כ-VM ובין כקופסא פיזית) – החברה החליטה שבמסגרת הגירסה הבאה של התוכנה, היא מחליפה בדרך גם את הפצת הלינוקס שלה, ולא חשוב אם מדובר בשדרוג לגירסה אחרת מאותה הפצה או במעבר מ-Ubuntu ל-CentOS. המימוש לתהליך הזה די מורכב הואיל ומדובר על דריסה של מערכת קיימת ואם זה נשבר באמצע, ללקוח יהיה Appliance במצב לא שמיש (נקרא גם Brick). מעבר לכך זה גם מאוד תלוי אם המערכת הוקמה עם Volume Management (תתפלאו כמה Appliances אין להם את זה) ושההגדרות והנתונים יושבים על Logical Volume אחד, ה-DB יושב על Logical Volume אחר וכו' וכו'. בלי זה – כתיבת השדרוג הולכת להיות מורכבת ומסובכת (מנסיון…)

וכאן בדיוק קונטיינרים יכולים מאוד לעזור בשילוב LVM (ר"צ של Logical Volume Manager). את ה-Appliance אפשר לבנות בתצורה הבאה לדוגמא (בניכוי כל הדברים הקשורים ל-Volume Groups וכו'):

  • מחיצת boot/ בגודל 1 ג'יגהבייט (זה הסטנדרט המומלץ בסנטוס 7, אגב) ללא LVM
  • LV לוגי שמכיל את ה-OS עצמו בלבד.
  • LV שמכיל את ספריות ה-DB וקבצי קונפיגורציה
  • LV שמכיל קונטיינרים
  • LV לגיבויים
  • LV שמיועד לקבצים זמניים, Cache וכו'
  • LV ספייר (ריק, לשימושים שונים במהלך חיי ה-Appliances כמו פריסת Plugins זמניים, קבצי התקנה זמניים ועוד ועוד)

מבחינת ה-OS הוא יהיה המינימום שבמינימום. צריך להיות מותקן בתוכו Docker ואולי עוד כמה דברים קטנים (כדאי להכליל את curl ואולי גם סקריפטים לדיאגנוזות שונות)

מבחינת קונטיינרים, יהיו במערכת מינימום 2 קונטיינרים (או 3, תלוי בחברה, מה המוצר, מורכבות ועוד):

  • בקונטיינר הראשון תרוץ אפליקציית Web שמטרתה העיקרית היא ניהול ה-appliance עצמו ברמת סיסטם: עדכוני תוכנה, יצירת גיבוי ושחזור, הרצת בדיקות תקשורת, התחברות ל-AD (אם צריך) ו/או למערכות אחרות. לאותו קונטיינר אנחנו נמפה הן את ה-DB והן את תיקיית קבצי הקונפיגורציה כך ששינויים ישמרו, גם אם לקונטיינר יקרה נזק/יפול/ימחק. לקונטיינר הזה המשתמש יגש דרך כתובת ה-IP של ה-appliance אך דרך פורט אחר שאינו 80/443 ומומלץ שיהיו לו יוזרים שונים מהיוזרים שמשתמשים ב-appliance עצמו.
  • בקונטיינר השני תרוץ האפליקציה העיקרית שלנו וגם בקונטיינר זה אנו נמפה את התיקיות קונפיגורציה ואת תיקיית ה-DB. לכאן המשתמש יגיע דרך HTTP או דרך HTTPS לפי העדפותיכם כמובן (אגב, טיפ קטן לחברות שבונות appliances – תנו דרך קלה להכניס תעודות SSL).
  • אופציונאלי: קונטיינר שלישי יריץ את ה-DB וגם אליו נמפה את תיקיית ה-DB. הסיבה שאני ממליץ להפריד את ה-DB לקונטיינר אחר היא שבמקרים רבים ללקוח יש הרבה פעילות וה-Appliance מגיב באיטיות כשהוא בעומס, ולכן כדאי לחשוב על מתן אפשרות הקמת Appliance רק עם ה-DB.

היתרונות בעבודה בדרך זו:

  • יצרן ה-Appliance יכול להשתמש בכל גירסה באיזו הפצת לינוקס שירצה, מבחינת המערכת – זה בסך הכל Image שקונטיינר מריץ. האפליקציה בקונטיינר מתממשקת לתיקיה של ההגדרות וה-DB ויכולה לזהות אם ההגדרות ישנות (או הנתונים ב-DB ישנים) ולשדרגם בהתאם.
  • כשיש עדכון חרום או עדכון רגיל שאיננו החלפת גירסת Major, העדכון שירד יהיה די קטן והוא ירד בצורה מאובטחת מ-repository של היצרן דרך התשתית של docker, המערכת תעדכן את קבצי ה-image, תבנה קונטיינר חדש ותחליף את הקיים בצורה שקופה.
  • כשיש שדרוג לגירסת Major חדשה, קונטיינר אחר נותן חוויית שימוש הרבה יותר אינפורמטיבית ללקוח, הוא יכול לראות מה קורה מבחינת אחוזי הורדה, מה המערכת עושה.
  • עדכוני מערכת ההפעלה הראשית (שאינה נמצאת בקונטיינר) הם בטוחים וגם אם יש תקלה, המקסימום שיהיה צורך זה לעדכן את ה-OS המינימלי. זה לא נוגע בקונטיינרי (ההגדרות יושבות ב-LV אחר).
  • אם הלקוח גודל מחר וצריך DB עם רפליקציות וכו' – השינויים שיש צורך לבצע הם מינוריים.
  • הזמן שלוקח מגילוי תקלה בתוכנה ועד שחרור ללקוחות (לאחר בדיקה) – מתקצר משמעותית. מהרגע שהחברה שחררה עדכון, הלקוח יכול להיכנס לקונטיינר הניהול, ללחוץ על Update מבלי להוריד קבצים.
  • זמן הירידה והעליה של ה-Appliance לאחר שדרוג מתקצר משמעותית.
  • אפשר לפתוח לטובת הלקוחות ערוצים נוספים כמו testing, beta, stable והלקוח יוכל לבחור לעבור, מדובר בסופו של דבר רק בהחלפת קונטיינר (חשוב לזכור: האפליקציה של הלקוח תצטרך להתמודד עם קבצי הקונפיגורציה וה-DB מבחינת שינוי ושדרוגם)
  • הלקוח יוכל לבצע (או שהמערכת תבצע עבורה) גיבוי של הקונפיגורציה וה-DB במהירות (מדובר ב-LV snapshot שהוא חלק בסיסי בלינוקס) ו-rollback במקרה הצורך.

במקרים כמו עבודה של Offline עקב דרישות של ארגונים בטחוניים או אגף אבטחת המידע של החברה, יהיה צורך בשינויים- אבל את זה אני משאיר מחוץ למאמר זה 🙂

לסיכום: כשבונים Appliance, עבודה עם קונטיינרים הופכת את הציוד להרבה יותר מודולרי עם עדכונים שקל לשנות ולשדרג, עם צרכי תחזוקה יותר נמוכה והורדת כמות התקלות והטיקטים שצריכים לטפל עקב שדרוג כושל וכו'.