VDI – עמוד 4 – הבלוג של חץ ביז

אנשי שיווק מול אנשי מקצוע

סיפור מהתקופה האחרונה: גוף גדול ומכובד הזמין את הח"מ דרך חברה צד ג' לייעוץ בנושא הטמעת טכנולוגיות מסויימות. אותו גוף כבר הכיר את המוצרים ורצה לדעת אם ניתן יהיה לקבל את השירותים כדי להטמיע את הטכנולוגיות. מכיוון שמדובר בהטמעה טכנולוגית חדשה, יהיה צורך גם בפתרון וירטואליזציה ואותו גוף בחר את הטכנולוגיה, עכשיו נשארה רק הבירוקרטיה.

ואז שאלתי: איזה פתרון וירטואליזציה אתם הולכים להריץ? הם נקבו בשם מוצר. תשובתי: זה לא ירוץ.

זה כמובן שינה את מצב השיחה למטר שאלות: "מה פתאום שזה לא ירוץ?" "היו פה אנשי השיווק ואנשי מקצוע של אותו מוצר והתחייבו שזה ירוץ".

תשובתי: אם אדוני מעוניין, אשמח לחבר אותו ל-LAB אצלי, שם המוצר שבחרתם רץ, ואשמח להראות לאדוני שהמוצר שבחרו אינו עושה את אותם דברים עם הברזלים שיש לכם.

איך הגענו למצב הזה בעצם? התשובה לכך פשוטה וקשורה קודם כל – לשיווק.

אנשי שיווק, אנשי PreSale ואינגרטורים שמוכרים מוצרים שונים – מטרתם בראש ובראשונה היא למכור מוצרים ואת ה"מסביב" – PoC, בנק שעות/פרויקט הטמעה, תמיכה מסביב לשעון וכו'. לשם כך אותן חברות מקיימים כנסים, שולחנות עגולים ועוד. הדברים הללו כמובן, לחלוטין לגטימיים.

עוד דוגמא: חברה מסויימת פנתה אליי בקשר למוצר שהם משתמשים וכבדרך אגב אותו אדם שפנה אליי סיפר לי שגם להם יש שרתים כמו שרכשתי (X3550 M3 של IBM) והם בדיוק הולכים לרכוש הרחבת זכרון ל-256 ג'יגהבייט. הסברתי לבחור משהו פשוט: אתה תרחיב זכרון, ותראה נחיתה של 40% בביצועים. הוא לא האמין, הנציג שמוכר לו את הזכרון לא סיפר לו כלום על כך, אז שלחתי לו מסמך של לנובו שמראה שבשרתים עם מעבדים המבוססים על פלטפורמה של Westmere או Sandy Bridge, ברגע שממלאים את הזכרון, מהירות הזכרון יורדת מ-1333 מגהרץ ל-800 מגהרץ. אז יהיה יותר RAM, אבל הגישה תהיה יותר איטית. עדיף להוסיף שרתים – וזה ההבדל בין מישהו מקצועי לאיש שיווק.

ועוד דוגמא (אחרונה): לפני שבוע הוזמנתי ליעוץ אצל חברה המתכננת לשווק שרות מסוים לקהל הרחב. הם הזמינו מס' יועצים וכולם הגיעו עם תוכניות איך להקים את השרות ותמורת כך וכך עשרות אלפי שקלים – הם יקימו בזמן קצר את הפתרון!
עבדכם הנאמן הגיע, שמע את מה שהוצע והמסקנות שאמרתי הן:

הפתרון שלהם מתאים אולי לשנת 2000, לא לשנת 2018.
אין שום גדילה אופקית בפתרונות שהציעו
אין שום שרידות רצינית בפתרונות שהציעו
אין שום עדכוני אבטחה בפתרונות שהציעו.
ההשקעה הכספית הראשונית גבוהה.
הפתרון שהצעתי לאותה חברה הוא פתרון מבוסס קונטיינרים בענן. לאותה חברה יש ספק ענן מועדף ובכל הקשור לתמחור – יש לפנות לאיש השיווק של אותו ספק ענן.

מדוע בעצם הוצע ללקוח פתרון ישן עם הבעיות שתיארתי ולא הסבירו ללקוח על פתרונות קונטיינרים לדוגמא? כי אותם אלו שיעצו, מכירים פתרון אחד אך אינם מכירים פתרונות אלטרנטיביים (או שלא יודעים לממש פתרונות אחרים).

וכאן בעצם טמונה הבעיה עבור הלקוח המתעניין בפתרון: הוא לא יקבל את התמונה המלאה מפריסייל או מאלו שעושים Resell עבור פתרון (או מאלו שמכירים פתרון ישן ולא רלוונטי). האם יש פתרון חלופי שהוא זול יותר ונותן את אותה פונקציונאליות? מהן האלטרנטיבות?

במוצרים גדולים או פלטפורמות, בדרך כלל יהיה מצויד איש השיווק במסמכים שיווקיים מיצרן התוכנה שמראה באופן די שלישי את המוצרים המתחרים, רק שבדרך כלל אלו דברים מוטים (זכור לי שיצרן DB מסויים הדגים איך המוצר שלהם "טס" במהירות 40% יותר מהר מהמתחרים, רק שבאותיות הסופר-קטנות כתוב שאת המוצר של המתחרים הם הריצו עם עשירית מכמות הזכרון שהם הקדישו למוצר שלהם, עם דיסקים איטיים).

לכן ההמלצה שלי היא פחות להקשיב לאנשי שיווק ויותר להקשיב לאנשים מקצועיים שמכירים לעומק כמה שיותר מוצרים/פתרונות מאותו התחום וכך יש סיכוי הרבה יותר גבוה שתקבלו תשובה אובייקטיבית מה המוצר שמתאים לחברתכם לאחר שהוא ישמע את המנהלים והאנשים הטכניים לגבי דרישות/בעיות/אתגרים ומה הם מתכננים.

כשצריכים סטורג' סופר מהיר (חלק שני)

בפוסט הקודם הסברתי מעט מהו סטורג' סופר מהיר. למעוניינים בגירסה המקוצרת: סטורג' כזה עובד כ-NVMEoF (כלומר NVME over Fiber אם כי הוא כמובן יכול לעבוד גם על Ethernet בלי שום בעיה, אבל תצטרכו תקשורת במהירות של 40/50/100 ג'יגה – תלוי בכמויות שרתים, חיבוריות וכו') והוא בעצם נותן לנו ביצועים של דיסקים SSD NVME מקומיים עם Latency מאוד נמוך (בסביבות ה-20 מיקרו-שניות). מערכי AFA רגילים יכולים תיאורתית לתת NVMEoF אך ה-Latency יהיה בערך פי 10-20 יותר גבוה. בדרך כלל, רוב החברות שרוצות לרכוש AFA לא ממש יצטרכו NVMEoF למעט אותן חברות שמחפשות את ביצועי הדיסקים הכי גבוהים שניתן לקבל, חברות כמו High Frequency Trading, Fast Analysis, מערכי VDI ענקיים (מעל 5000 עם ביצועים מאוד גבוהים), AI/ML כשהביצועים המבוקשים חייבים לכלול Latency סופר נמוך כדי להתמודד עם כמות עצומה של DATA ל-Training, מערכות BIG DATA ענקיות, וכמובן – אלו שרוצים את ה-Top שב-Top (לא תמיד בגלל סיבות טכניות.. יש לא מעט חברות שרכשו פתרון שהוא פי 10 גדול מהצרכים שלהם מהסיבה הפשוטה … שיש תקציב).

על מנת לקבל את אותם ביצועים סופר מהירים, ברוב המקרים ישתמשו ב-XPoint של אינטל או Z-NAND של סמסונג. במקרים אחרים (כמו עם מערכות של E8) יהיה NAND אך ישולב בו Cache אימתני ועוד כמה דברים על מנת לתת את אותו Latency.

וכאן כמובן מגיעה שאלת המיליון דולר: אוקיי, החברה/הבנק/הביטוח/ארגון כלשהו רוצה לבדוק אפשרות רכישה של מערכת כזו. הם מוכנים לבצע את שינויי התשתית שצריך, והם יודעים פחות או יותר, בהערכה גסה את גודל הסטורג' שהם רוצים ל-3-5 שנים הבאות. איזה מוצר ואיזה דגם לרכוש?

אני לא אציין כאן שמות חברות ודגמים מכיוון שכל דגם טוב לתחום מסוים ועל כך תיכף ארחיב, אבל יש 2 דברים שהייתי ממליץ לעשות:

לא לקחת ברצינות את ההמלצות של חברות היעוץ הגדולות. הן מעולות בלדעת כמה מערכות נמכרו, מי הוציאה מוצרים חדשים, "פופולריות" של מוצרים ודגמים ואפילו טרנדים – אבל נסיון ב-Hands on – זעום אם קיים בכלל. בסגמנט הנישתי הזה לא רוכשים רק בגלל שהמתחרים או איזה בנק קנה מערכות כאלו, אלא הולכים לפי ביצועים בשטח.
ניירות שיווק של היצרניות או יבואנים או ריסלרים או אינטגרטורים – המטרה של הניירות השיווקיים היא "לייפות" את המציאות ולהראות כמה שיותר תוצאות מחמיאות. לא תמיד מספרים לך את כל האמת ולא תמיד שווה להשקיע סכומים נוספים רק כדי להגיע לאותן תוצאות.

בעולם אוטופי, חברה גדולה היתה יכולה לבקש מיצרנים שונים מערכת סטורג' קטנה לשם הרצת בדיקות ובדיקת ביצועים שיבוצעו בתוך החברה. בעולם המציאות, אני יכול לאמר מנסיון אישי שכשאני פניתי ליבואנים רבים וביקשתי להשאיל מערכת לשם בדיקת ביצועים, נעניתי בסירוב, גם כשהצעתי לתת ערבויות על אותן מערכות. המקסימום שקיבלתי היה "תבוא ותנסה פה", ולך תסביר ליבואן שאני רוצה להתקין זמנית את המערכת אצל הלקוח ולנסות עם התשתיות שלו ועם האפליקציות שלו כדי לקבל מספרים אמיתיים.

לכן, כדי לקבל את המספרים הטובים, אנחנו צריכים גוף שהוא מוכר עולמית, יש לו גישה לכל הציודים והוא עורך בדיקות עם הציודים ומפרסם מספרים ללא כל מיני "טובות" והשפעות. יש גוף כזה שנקרא STAC Research שחברים בו יותר מ-300 חברות והוא מפרסם Benchmarks על ציודים שונים בכל התחומים ומי שאינו מכיר את הגוף, מוזמן לקרוא את המאמר הזה באתר The Register. כך לדוגמא נראה גרף טיפוסי בדו"ח:

כמו שאתם יכולים לראות, בדוגמא הזו המערכות של E8 בועטות ב-XPoint ו-Z-SSD. אז מה, ליצור קשר עם המפיץ של E8 ולרכוש? לא, יש צורך לראות את הדוח"ות לגבי אותו תחום שאתם צריכים אליו את הסטורג' המהיר, ולקחת לא רק את התוצאה הראשונה שמשביעה רצון, אלא גם את השניה והשלישית. (אגב, חלק מהדוח"ות הוא בחינם תמורת הרשמה, השאר בתשלום בלבד).

מדוע? ובכן – רכישת סטורג' זה רק חלק אחד מהפתרון. שינויי התשתית כמו מתגים, כרטיסי רשת, כבלים, לימוד המערכת, העברת החומרים, מציאת ויישום פתרונות לפלטפורמות השונות ועוד, וכל זה עולה המון והחישוב הכולל של המערכת צריך להיות לא רק המערכת, אלא גם כל מה שציינתי לעיל. לכן יכול להיות שהמערכת שהשיגה תוצאה ראשונה תהיה במחיר גבוה מדי אם כוללים את כל שאר העלויות, ויכול להיות שהמערכת שהשיגה מקום שני או שלישי תתאים למסגרת התקציב.

יש כמובן עוד חלקים שצריך לבדוק בעת השיחה עם איש הטכני בצוות ה-Pre Sale (תקוו שהוא מכיר מקצועית טוב את הנושא ולא מישהו שלמד אותו אתמול בלילה מגוגל. ישבתי לא מעט פעמים בצד של הלקוח והאיש הטכני בצוות ה-Pre-sale הפגין ידע .. מביך) – תמיכה בפלטפורמות שלכם, תמיכה בגדילת כמות האחסון, תאימות אחורה, פונקציונאליות פופולרית ועוד.

לסיכום: עם כניסת ה-NVMEoF לשוק ועם חדירת הנושא לתודעה של מנמר"ים/CTO, יהיו המון הצעות בשוק. חלקן הצעות שפשוט לא שוות (הייתי מציין שם של מערכת מסויימת אבל אני מעדיף שלא. בואו נאמר שדיסקים SSD ב-1000 שקל נתנו ביצועים יותר טובים…). בפרויקט כזה כדאי לקחת את הזמן ולא לסמוך על מילה של מאן דהוא שהמערכת "מצויינת" אלא לבדוק דרך גורמים בלתי תלויים ולא להאמין כל כך לחומרי השיווק (תסתכלו בכוכביות ובטקסט הקטן למטה). חשוב להוסיף את כל מחיר שדרוג התשתית והעברת התכנים וחשוב גם לקחת בחשבון לוח זמנים ריאלי כדי להטמיע את המערכת.

כמה מילים על ZFS (לשנת 2018)

כתבתי בעבר מספר פוסטים על ZFS, התאמה וכו' אולם הפעם אני רוצה להתעמק מעט יותר בהתאמה של ZFS מול פתרונות אחרים (קוד פתוח או סגור).

כיום, אם חברה מסויימת רוצה לרכוש לעצמה סטורג' כפתרון קצה – היא בהחלט יכולה וישנם פתרונות טובים בשוק שיתנו לכם קופסא עם דיסקים, חיבורי רשת מאחורה, מערכת Appliance שרצה בתוך הקופסא עם ממשק WEB ו-CLI ועם פונקציונאליות בהתאם למחיר ולרשיון שרכשתם. פעם היו EMC, NetApp הכי פופולריים, היום יש מגוון שלם של מוצרים מוכנים – רק להרכיב, להגדיר מספר דברים מצומצם וקדימה – אפשר לעבוד עם הפתרון, ואלו פתרונות שיכולים להתאים לרוב החברות והעסקים.

היכן פתרונות אלו לא מתאימים? בחברות ובמחלקות שכן מחפשים "להתעסק" בפתרון האחסון. ברשותכם, אתן דוגמא פשוטה ודי שכיחה:

להלן צילום מסך מ-vSphere client בגירסה 5.5, כאשר מגדירים LUN חדש ובוחרים את ה-Block Size (לחצו להגדלה):

טעות מאוד נפוצה של עובדי IT היא להגדיר את גודל הבלוקים בגודל 8 מגהבייט מבלי להתייחס לתוכן שישב באותו Datastore. אם לדוגמא ישבו בו קבצים רבים קטנים (בגדלים של מאות קילובייט או מגהבייטים בודדים) אז מדובר בכך שהגישה לקבצים תהיה יותר איטית בהשוואה לדוגמא בבחירה בגודל של 1 או 2 מגהבייט והאיטיות תורגש במיוחד כה-Datastore גדול מאוד בעת כתיבה וכמובן שמדובר בבזבוז מקום.

במקרה לעיל, לא חשוב איזה Storage יש לך, מהרגע שהגדרת iSCSI LUN בסטורג', לסטורג' אין מושג ירוק מה אתה הולך לעשות איתו. מבחינתו זה Block ולך תשבור את הראש מה לעשות ואיך להגדיר ואיך לעשות אופטימיזציה לו ב-Initiator שלך.

במקרים אחרים אנחנו כן יכולים להגדיר את גודל ה-Block Size בפתרונות סטורג' המאפשרים לנו לאחסן קבצים ולהנגיש אותם דרך CIFS או NFS, כך שכשאנחנו "חותכים" חלק מהסטורג' לפונקציה זו, אנחנו יכולים להגדיר זאת וזה כמובן מומלץ בשביל לקבל ביצועים טובים.

אבל מה קורה אם אנחנו רוצים לבנות פתרון סטורג' משלנו ואנחנו מעוניינים לעשות לו אופטימיזציה ולא להיות "שבויים" באיזה פתרון שלא מאפשר לנו להגדיר דברים לעומק? אם אנחנו בונים עם לינוקס מערכת כזו עם File System כמו XFS או EXT4, מאותו הרגע שחילקנו את הדיסק עם או בלי LVM, ואנחנו מפרמטים את כל מערך ה-RAID בזמן ההתקנה, אז כבר אי אפשר לשנות את גודל הבלוקים. ב-XFS לדוגמא, ברירת המחדל היא להגדיר בלוקים בגודל 4K כל בלוק, אבל אם אנחנו הולכים לאחסן רק קבצים שרובם בגודל מס' ג'יגהבייטים, אנחנו נפסיד מהירות.

לעומת זאת ב-ZFS, גם אחרי ששייכנו את כל הדיסקים ל-Pool מסויים, אנחנו תמיד יכולים להגדיר את גודל הבלוקים (ב-ZFS זה נקרא record size) גם אחרי יצירת ה-Pool ויצירת Dataset (חשוב כמובן לשים לב שאם יצרנו Dataset ואנחנו מגדירים לו record size חדש, רק הקבצים החדשים יקבלו את גודל ה-record size החדש, לא הקבצים הישנים) כפי שניתן לראות לדוגמא כאן. (אגב, זה דבר שמאוד עוזר עם MySQL לדוגמא, אתם מוזמנים להציץ כאן)

נקודה נוספת וחשובה היא כמובן הדיסקים. ישנם עדיין מקרים רבים שיש שרתים פיזיים שמריצים אפליקציות מסויימות על דיסקים מקומיים עם כרטיס RAID הכולל זכרון Cache וסוללה, אך עם הדיסקים החדשים שיש כיום שמחירם יורד כל הזמן, יהיו לא מעט חברות שישמחו לקנות דיסקים בגודל 6,8,10,12 או אפילו 14 טרה בייט ויחברו אותם לבקר ה-RAID וכך הם יקבלו כמות אחסון מכובדת, אך יש בעיה מרכזית אחת: כל דיסק מעל גודל 4 או 6 טרהבייט שנדפק ומוחלף, יאיט אוטומטית את הביצועים של כל מערך הדיסקים לזמן רב (זה יכול לקחת ימים או במקרים של דיסקים גדולים כמו 10,12,14 טרהבייט – אפילו שבועות!) מהסיבה הפשוטה שבקר דיסקים הוא דבר די טיפש, הוא יודע לקרוא בלוקים, אבל הוא לא יודע מה יש בבלוקים, כך שבקר ה-RAID מבצע rebuild, הוא יעתיק את כל הבלוקים, גם אם 60% מהדיסק הוא בכלל ריק! לעומת זאת ב-ZFS אם נדפק דיסק והחלפנו אותו, מערכת ה-ZFS תשחזר (מה שנקרא: resilver) רק את הקטעים שלא קיימים בדיסק החדש, כך שה-rebuild יהיה הרבה יותר קצר והמערכת תשוב לאיתנה במהירות הרבה יותר גבוהה מאשר בתהליך rebuild של כרטיס RAID.

חסרונות נוסף שקיימים ל-XFS ול-EXT4 הם לדוגמא:

אין בדיקת קבצים מתמשכת. ב-ZFS לכל קובץ יש checksum כך ש-ZFS יודע בדיוק אם מה שהוא קרא תקין או לא ואם לא הוא יטפל בבעיה אוטומטית בכך שהוא יעביר את הנתונים למקום אחר (בערך כמו שבקר SSD טוב עושה) ול-ZFS ישנו גם תהליך scrubbing שעובר אחת לכמה ימים על כל הקבצים בדיסקים לבדוק זאת ולטפל בתקלות באופן אוטומטי. ב-XFS וב-EXT4 יש לך Journal שיכול לעזור בקריסת המכונה, אך זהו פתרון שאינו מספק על מנת לשמור על הנתונים.
ב-EXT4 וב-XFS אין מנגנונים לניצול משאבי המכונה מבחינת זכרון. כן, ללינוקס יש שימוש מתוחכם בזכרון החופשי לשם Cache מסוגים שונים, אבל ב-ZFS יש את ARC שלוקח כברירת מחדל מחצית מהזכרון של המערכת להאצת ביצועי דיסק בכך שהוא משתמש באותו זכרון שהוא "גזר" בהתחלה, וכידוע – זכרון RAM הוא הדבר הכי מהיר שיש, יותר מכל SSD שקיים בשוק.
שימוש מושכל ב-SSD וב-NVME: עם מערכת כמו bcache או fastcache (לאלו שאוהבים לחיות על הקצה) יכול להיות פתרון די טוב על מנת להאיץ ביצועים של דיסקים מכניים, אך ב-ZFS יש לך 3 מנגנונים שמטפלים בכך:
- מנגנון ה-ARC (שמשתמש כברירת במחצית הזכרון של המכונה לשם CACHE מהיר)
- מנגנון ה-ZIL (להאצת ביצועים וטרנזאקציות של קבצים קטנים ורישומי הפניות להיכן קבצים נכתבים, אפשר לקרוא על כך כאן)
- מנגנון ה-L2ARC – כאן בד"כ יהיה SSD מהיר ששומר עותקים של קבצים שניגשים אליהם בתכיפות גבוהה.
מערכת ZDB – לכל File system יש כלים משלו (tune2fs ל-EXT3/EXT4 לדוגמא או ערימת הכלים הזו ל-XFS), אבל ZDB לוקח את זה כמה צעדים קדימה – לבדיקה האם יש Cache אופטימלי, לבדיקה של ביצועים פר דיסק, בדיקות והגדרות ל-B-TREE (כן, ZFS שומר את הקבצים ב-B-Tree) ועוד המון דברים. ZDB הוא ה"אולר השוויצרי" ל-ZFS ועבודה איתו יכולה לתת ביצועים שעוקפים מרחוק כל File System לינוקסי.

יחד עם זאת ל-ZFS יש עדיין חסרונות (שיטופלו בשנה הקרובה):

הוספת דיסקים: לא, אתה לא יכול להוסיף עוד דיסק אחד אלא 2 ומעלה. גם החלפת דיסקים קיימים בדיסקים יותר גדולים היא לא בדיוק פיקניק כרגע (אבל זה אפשרי). במהלך 2019 יתווסף קוד להוספה דיסקים – אפילו דיסק בודד כמעט מבלי שנצטרך להתמודד עם איטיות של פריסת DATA מחדש (יועתקו מספר בלוקים בודדים וזהו).
עבודה עם SSD – אחד החלקים היותר נחמדים ב-SSD זו פקודת trimfs שאומרת ל-SSD לבצע פקודת TRIM ב-SSD. ב-ZFS יש תמיכה ל-Trim אך היא אינה אוטומטית בגירסת ZFS ללינוקס. יש Pull request שיכול לעבוד ברוב המקרים בגירסה הנוכחית היציבה של ZFS ללינוקס, ובגירסת ה-Master זה עובד בצורה טובה. אני מאמין שבחודשים הקרובים זה יוכנס פנימה.

לסיכום: אפשר להקים שרת ZFS תוך דקות ספורות על מכונה חדשה. יוצרים pool עם תצורת RAIDZ רצויה, מחלקים דיסק SSD ל-2 פרטישנים (אחד log ואחד cache, ככלל עדיף 2 SSD שיעבדו כ-Mirror), מצמידים אותם ל-pool ויאללה – יש מערכת ZFS עובדת. העניין הוא שאם אתה רוצה ביצועים מעולים, תצטרך להשקיע זמן בהגדרות דברים לפי מה שרוצים להריץ ומה ה-ZFS צריך לשרת (ואני ממליץ את הספר הזה ל-ZFS על לינוקס, או את הספרון הזה). האם ZFS הוא פתרון חלופי לסטורג' סגור – במקרים מסויימים כן ובמקרים מסויימים לא (תלוי בדרישות ובצרכים), אבל הוא מאוד מתאים אם חברה מחליטה להקים סטורג' קטן והיא מוכנה להשקיע את שעות העבודה כדי לבצע אופטימיזציה וזה לוקח זמן (לפי הידע של מי שמבצע זאת), זה לא משהו שנעשה בחצי יום, וצריך לעיתים להקים מערכת שלמה כדי להגדיר לבדוק את הביצועים.

קצת על Windows ואוטומציה

תרשו לי להציג אבחנה אישית מעניינת: בחברות רבות שרוב השרתים הם שרתי לינוקס, סביר מאוד להניח שהוטמע בחברה פתרון אוטומציה כלשהו. בחברות אחרות שרוב השרתים הם שרתי Windows, הסיכוי למצוא אוטומציה כמעט מלאה כמו במקרים של לינוקס – הסיכוי הוא קטן עד בינוני. כמובן שברוב החברות יש סקריפטים שונים (ומשונים) לעשות עבודות כלשהן, אבל כשזה מגיע ל-Windows, בחברות רבות "נעולים" על ביצוע עבודה דרך GUI ורק אם אין ברירה – דרך סקריפטים (ב-Windows ברוב המוחץ של המקרים – PowerShell).

בלינוקס, קיימים מספר פתרונות האוטומציה מבוססי קוד פתוח כמו:

Chef
Puppet
Ansible
SALT

לכל אחד יתרונות וחסרונות, אך מבחינת פלח שוק, Ansible מוביל בפער ענק על פני האחרים כולל פתרונות מסחריים סגורים, הנה גרף שיציג זאת (מקור: Datanyze) (לחצו להגדלה):

עד לאחרונה Ansible היה זמין בגירסת קוד פתוח לשימוש חופשי אך תוכנת הניהול הוובית היתה זמינה כקוד סגור בלבד (מה שכמובן לא מונע מאף אחד להשתמש במערכת ללא הממשק הוובי). מכיוון שרד-האט לא אוהבים להשאיר מערכות שהם קונים כסגורות, רד-האט החליטה לפתוח את הקוד של Ansible Tower (הממשק הוובי) תחת שם: AWX

אחד היתרונות הגדולים בגירסה האחרונה (2.5) של Ansible היא פתרון מלא ל-Windows. צריכים לעדכן שרתים? צריכים להוסיף אתר ל-IIS? צריכים להעביר קבצים? מעתה כל מה שצריך זה ליצור קבצי Playbooks פשוטים (לא, לא צריך לדעת לתכנת בשביל לכתוב Playbooks) ופשוט להריץ אותם. Ansible ירוץ במקביל לכל המכונות שהגדרתם ויבצע את העבודה. בתוך Ansible יש חלקים שנקראים מודולים שהם בעצם הקוד שירוץ על השרתים (דרך WinRM) והם כתובים ב-Python ולכן חלוקת העבודה יכולה להיות שמי שמבין בפייתון יכתוב מודולים והשאר יכתבו Playbooks בהתאם לצורך. אגב, יש תמיכה במערכות הפעלה אחרות, וירטואליזציה וגם חומרה.

להלן וידאו המדגים את היכולות החדשות על Windows. יכול להיות שתופתעו מכמה הדברים די פשוטים ויכולים לחסוך המון עבודה ידנית או שכתוב סקריפטים בכל פעם.

תכירו את Redfish

אני רוצה להכיר לכם את Redfish. בעקרון, Redfish זה API סטנדרטי לנהל כמעט כל דבר בתחום ה-IT, החל מ-SDDC (כלומר Software Defined Data Center) וכלה בשרתים, שרותים, מתגים ובקיצור כמעט כל דבר שניתן להתחבר אליו. Redfish משתמש בסטנדרטים קיימים (REST API, web services ופלט כ-JSON) על מנת לעשות את החיים הרבה יותר קלים למחלקת ה-IT בחברה.

אחד הדברים שצריך לדעת על Redfish שזה משהו ענק שמשתתפים בו כל המי ומי בתחומי הברזלים לדוגמא. לפוסט הזה, אני מעוניין להתרכז בתחום ה-OOB (שזה אומר כל ה-iDRAC/IMM/ILO/IMC למיניהם).

נניח שבמזל טוב, הוחלט בחברתכם לשדרג את התשתיות ולרכוש שרתים חדשים מכל סיבה שהיא. ההנהלה מאשרת את רשימת הקניות של מחלקת ה-IT, הסכמים נחתמים, צ'קים עוברים מיד ליד, מחכים קצת (או הרבה, תלוי על איזה משווק אתם נופלים) ולבסוף מגיעה משאית שחונה בחניה של החברה עם החדשים השרתים הנוצצים.

ועכשיו אשאל שאלה: כמה זמן יקח מהרגע שהשרתים יורדים מהמשאית עד שהם פועלים עם ה-OS/וירטואליזציה שבחרתם? אני מאמין שזה לא עניין של שעות, זה יהיה מינימום עניין של ימים עד שבועות. אחרי הכל, במקרים רבים יש צורך להכניס כרטיסים שונים לשרת, אולי לשנות את תצורת הזכרון, להתקין OS, להגדיר את ה-UEFI/BIOS, לחבר למתגים, להגדיר כתובות IP, VLAN וכו', , להגדיר RAID, לפרמט דיסקים, ועוד כמה וכמה דברים.

כשמדובר על כמות של 1-3 שרתים, זה לא כזה ביג דיל, אבל אם מדובר על פרויקט חדש והגיעו 20 שרתים.. אתם יכולים לדמיין את הכאב ראש.

וכאן החלק של ה-OOB ב-Redfish יכול לסייע לנו מאוד, כך שלאחר שהכנסנו את הכרטיסים וחיברנו את כבלי הרשת והחשמל, הדבר היחיד שנצטרך להגדיר זה את כתובת ה-IP ב-OOB שלנו ולוודא שיש PING ל-OOB. כל מה שנותר לנו לעשות פיזית זה להכניס את השרת לארון. את השאר נעשה מבחוץ.

איך? עם ה-API של Redfish. כאן לדוגמא תוכלו למצוא עבור שרתי Dell סקריפטים הן ב-Python או ב-PowerShell על מנת להשתמש עם ה-Redfish בחיבור ל-iDRAC לעשות כמעט הכל, החל מהגדרת UEFI/BIOS, שדרוגי קושחה, הגדרות iDRAC, הגדרות RAID ושלל ירקות נוספים.

הכל טוב, רק שיש בעיה אחת קטנה: יש לי 20 שרתים להקים, להתחיל לשנות כל פעם סקריפטים? לכתוב סקריפט wrapper שמריץ את הסקריפטים שניתנים באותו אתר? זה חתיכת כאב ראש.

נכון. בשביל זה יש דרך אחרת, אוטומציה מקבילית, ואני מדבר כמובן על Ansible.

מערכת Ansible יכולה לתת לנו להשתמש בסקריפטים הקיימים תוך שימוש ב-Playbooks, כך שכל מה שנצטרך בסופו של דבר להגדיר הם את אותם playbooks שנצטרך ועם Ansible אפשר להגדיר קבוצת (או כל) שרתים כך ש-Ansible יריץ עליהם את הסקריפטים במקביל כך שעבודה שהיתה דורשת מספר שעות (נניח עדכון קושחה לכל המכונות) יכולה לקחת דקות ספורות. (אגב, ניתן להשתמש בכלי אוטומציה אחרים אבל לפחות ממה שבדקתי, כל היצרנים נותנים playbooks ומודולים ל-Ansible, הרבה פחות לשאר). בנוסף, מכיוון שהסטנדרטים הם פחות או יותר אותם סטנדרטים לשרתים ולציודים שונים, ניתן בחלק מהמקרים להשתמש באותו playbooks ובאותם מודולים לעשות פעולות לשרתים מיצרנים שונים (רק אל תנסו לעדכן קושחות כך או שחצי מהשרתים יהפכו לברזלים יקרים ודוממים..)

לסיכום: Redfish נותן סוף סוף דרך "לדבר" בצורה מאובטחת עם הציודים שלכם דרך סקריפטים שונים שניתנים לשימוש באוטומציה. אפשר גם להגדיר כך הגדרות שונות וגם לקרוא לדוגמא מה-OOB את התקלות האחרונות מה-Log. אם נחכים להשתמש גם ב-PXE (אני דווקא ממליץ על IPXE במקום PXE, הוא הרבה יותר מהיר כי הוא עובד ב-HTTP ולא TFTP כך שניתן לעבוד מהר ובמקביל) נוכל גם להתקין בצורה אוטומטית תוך שימוש בכלים כמו kickstart או preseed להתקין מערכות הפעלה שונות בתצורה מינימלית ואת השאר לעשות עם Ansible (כן, כולל Windows, אסביר בפוסט הבא) ובכך לחתוך את הזמן להקמת השרתים בעשרות אחוזים וגם התחזוקה תהיה הרבה יותר מהירה ואוטומטית.

להלן וידאו הדגמה של Dell מכנס Red Hat Summit האחרון שנערך לפני ימים ספורים:

על Ceph ועל HCI – סיבוב בדיקה נוסף

כתבתי כאן בעבר על סוגי סטורג' מבוסס קוד פתוח וניסיתי לענות על השאלה האם הם מתאימים לפתרונות HCI (כלומר Hyper Converege Infrastructure). התשובה שלי לגבי Ceph היתה בפשטות: לא.

אז כמובן, כמו כל פוסט שקצת יכול לעורר סערה, "חטפתי" מספר אימיילים זועמים מחברות שונות המוכרות פתרונות (הן חומרה, הן תוכנה). לא אציין שמות, אך הן חברות שכולם מכירים.

אינטל לאחרונה החליטה להוכיח לעולם שדווקא Ceph יכול בהחלט להיות פתרון סטורג' טוב ל-HCI, ובכנס Red Hat Summit האחרון נציגי אינטל הדגימו זאת. להלן הוידאו עם המספרים:

כפי שאתם יכולים לראות, Ceph יכול לרוץ כפתרון HCI, רק שהעניין הוא המחיר שתצטרכו לשלם. כך נראה המפרט שאינטל השתמשה להדגמה:

והדברים שתצטרכו:

כוננים קשיחים מכניים? החוצה.
מעבדים – כרטיסי ה-XPoint של אינטל לא יעבדו (לא Boot ולא נעליים, הכרטיסים מצריכים UEFI 2.3.1 מהשנה וחצי האחרונות) על מעבדי E5 מדור 4 ומטה, תצטרכו שרתים חדשים מבוססי Xeon SP כך שגם את השרתים תצטרכו להחליף.
כונני SSD 3D של אינטל – זולים, הם לא. המחיר בשוק הוא בערך 3,500$ פר דיסק (וכן, הם צריכים PCIe 3.1, כך שגם שם אתם צריכים להתקין אותם בשרת חדש), כלומר ההדגמה של אינטל עולה רק מבחינת דיסקים 14,000$. (הדגם שהוצג בתצוגה הוא דגם ישן, כיום מוכרים את ה-P4600).
ליבות והרבה – המעבד שאינטל הדגימו (ושייכו אליו הרבה ליבות עם CPU Affinity) הוא Xeon SP Platifum 8176 עם 28 ליבות. מחירו בשוק (מעבד בלבד): 8500$.
זכרון – כן, ה-384 ג'יגה אמנם אינו מינימלי אבל הוא די באמצע, כך שלרדת מהכמות הזו תפגע בביצועים.
כרטיסי רשת במהירות 25 ג'יגה – כמובן שתצטרכו סוויצ' תואם, אתם יכולים לנחש את המחיר.

בקיצור – על כל שרת חדש כזה תצטרכו לשלם לא מעט.

אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין פרילאנסר יועץ מקצועי לבין מישהו שעושה Reselling או אנשי שיווק או אנשי Presale – הוא לא רק הכרת השוק ומה שחברות רבות מריצות, אלא גם הבנה וידע מה להציע ללקוחות. אם לדוגמא אתם לקוחות פוטנציאליים של "חץ ביז" ואתם מזמינים אותי לייעץ לכם לגבי פתרון סטורג' והמחיר שאני נוקב הוא לשם הדוגמא: 50,000$ על קופסא אחת, אני מאמין שאתם תאמרו "תודה ושלום" בנימוס ותלכו לקנות לכם סטורג' קנייני שסביר להניח שיעלה פחות. אחרי הכל, עם כל הכבוד לקוד פתוח, אינכם מחפשים לשרוף כספים ללא הצדקה.

וכך בדיוק מה שקורה עם ההדגמה הזו ומה שקורה עם Ceph ב-HCI. בתצורות מסויימות זה אפשרי מבחינה טכנית אבל במחירים האלו, פתאום ההצעות המתחרות (שאמנם מבוססות על קוד סגור) הרבה יותר קורצות לכם, וסביר להניח שתבחרו אחת מההצעות של אותם פתרונות סגורים מאשר להשקיע הרבה יותר רק בגלל שזה מבוסס קוד פתוח ולכן ה"לא" שלי מגיע בגלל הידע מה חברות בארץ מריצות מבחינת חומרה, וכל עוד מדובר על אותה חומרה פחות או יותר, Ceph עדיין ימשיך לא להתאים כפתרון סטורג' ל-HCI.

על בעיה X ופתרון Y

כאחד שנותן יעוץ לחברות, יוצא לי בלא מעט מקרים להיפגש עם נציגים טכניים של חברות שונות, מסטארט-אפים ועד לחברות גדולות – בכדי לתת להם יעוץ בנושא פתרון טכנולוגי זה או אחר לצורך פתרון בעיות או לצורך הטמעת פתרון חדש או משופר בהשוואה למה שיש להם כיום. דוגמא פשוטה: חברה מעוניינת לרכוש סטורג' חדש, והם מעוניינים לדעת האם פתרונות מבוססי קוד פתוח יכולים לתת להם מענה במחיר יותר זול מפתרון סטורג' קנייני. אי אפשר לעשות יעוץ בטלפון של שיחה כמו:

לקוח פוטנציאלי: היי חץ, יש לנו NetApp ואנחנו רוצים לדעת, יש פתרון מבוסס קוד פתוח שיכול להחליף?
חץ בן חמו: אולי.

בשביל לייעץ לבעיה כמו שציינתי לעיל, צריך לשבת עם הלקוח הפוטנציאלי לפגישת יעוץ מלאה, ולשמוע ממנו את הדברים הבאים:

מה הפונקציונאליות שהוא מחפש
מה הפונקציונאליות שמאוד חשובה לו, ומה הפונקציונאליות שבשבילו זה יהיה "נחמד" אם קיים אך אותה פונקציונאליות אינה קריטית.
האם הוא מחפש פתרון Scale Up או Scale Out
האם הוא מחפש פתרון שישולב כ-Hyper Converge או שהוא מחפש פתרון של ברזלים נפרדים
ויש עוד לא מעט שאלות…

ההבדלים ביני (וכמובן אחרים), כיועץ ואינטגרטור בלתי תלוי (כלומר אחד שהוא אינו בעצם Reseller של ברזלים ממותגים) הם דברים חשובים כגון:

אינטגריטי – אם מישהו יבוא אליי ויבקש לדוגמא פתרון סטורג' Scale Out והדבר הכי חשוב לו זה iSCSI לדוגמא, אז אני אומר לו בפשטות שכרגע אין פתרון Scale Out בקוד פתוח (גם כמוצר מסחרי) שיש לו פתרון iSCSI ל-Scale Out בצורה טובה והוא יצטרך פתרון קנייני.
על מה הפתרון אמור לענות? לקוח רוצה X על מנת לפתור את בעיית Y. נעזוב לרגע את X, ונשמע מהלקוח מהו אותו Y. אין ספק, דרישותיו של הלקוח הן חשובות, אולם ברגע שמספרים לי מהו אותו Y, אז ניתן להעלות מספר פתרונות שיכולים לענות על Y וגם להתחשב בצרכי הלקוח.
לדוגמא: ללקוח יש 20 מכונות VM שמשמשות לפיתוח והלקוח רוצה פתרון סטורג' עבורם Scale Up. במקרה כזה אני יכול להציע לדוגמא פתרונות מבוססים ZFS, בין אם כקוד פתוח נטו או מוצרים מסחריים ובהצעה שאגיש לו יוסבר מדוע הפתרון הזה טוב ויוצעו ללקוח מספר פתרונות מבוססים ZFS, כך שבסופו של דבר ה-Y הם אותם 20 מכונות VM וה-X יהיה פתרון מבוסס ZFS.

וכאן בעצם מגיעה השאלה המרכזית שלי…

לא לי ולא לאף פרילאנסר יועץ או אינטגרטור, אין מכונה לקריאת מחשבות, ולא קל "להוציא" מלקוחות פוטנציאליים את אותו Y. יחד עם זאת, בכל חברה, תמיד יש חיפוש לפתרונות לבעיות Y כלשהן, וכאן הייתי רוצה (ובוודאי פרילאנסרים אחרים) לשמוע מהן אותן בעיות Y שחברתכם מחפשת אליהן פתרון (מבוסס לינוקס או מבוסס קוד פתוח). אתם מוזמנים לענות כאן (ללא ציון שם חברה או פרטים מזהים אחרים של מקום עבודתכם) ואולי תקבלו הצעות מעניינות של פתרונות שונים ואם תרצו תוכלו לפנות למציע (כל פרילאנסר יכול כמובן לענות).

שלח לחמך על פני המים

בעולם העצמאים (פרילאנסרים) יש סיטואציות רבות, חלקן טובות, חלקן מעולות וחלקן … לא כל כך נעימות להיתקל או מתסכלות. אני רוצה לתת דוגמא ל-2 סיטואציות, סיטואציה אחת מתרחשת אצל הפרילאנסר וסיטואציה שניה מתרחשת אצל לקוח פוטנציאלי.

נתחיל בפרילאנסר: כמעט כל עצמאי (למעט אלו שמקושרים ועמוסים בעבודות נון סטופ) מכיר את הסיטואציה הבאה: לא חשוב כמה אתה מעולה בתחומים שאתה נותן בהם שרותים, לפעמים יש זמנים שהטלפון לא מצלצל, אין אימיילים נכנסים ובקיצור – אין שום לידים חדשים שאפשר לפתח אותם לכדי פרויקט, עזרה בתשלום, בנק שעות וכו'. מדינת ישראל, וזה לא סוד – לא ממש שמה קצוץ על עצמאים, ואם לא תשלם בקרוב ביטוח לאומי לדוגמא, תקבל התראה ולאחר מכן עיקול, וזה עוד החלק הקל. מה עושה עצמאי שאין לו במשך חודשיים שלושה עבודה נכנסת? הבנק רוצה תשלום משכנתא ו/או הלוואות, בעל הבית (אם יש) רוצה שכ"ד, הילדים צריכים אוכל ודברים נוספים ויש כמובן מסים. בקיצור, כשאין לידים ואין עבודה – הצרות מגיעות.

מהצד השני יש את העסקים וחברות שמחפשות פרילאנסר. יכול להיות שיש מערכת כלשהי בחברה שאין לה שרות תחזוקה ופתאום היא קורסת והם צריכים מישהו עכשיו עם ידע ונסיון שיטפל בה, או שהם מעוניינים להכניס טכנולוגיה מסויימת ומעוניינים לשמוע מעצמאי שמכיר את התחום, וכאן בדיוק מתחיל "מחול הטלפונים" לכל מיני חברים ומקורבים אם הם מכירים מישהו/י שמומחה/ית בתחום, ואם החברים/מקורבים לא מכירים – אז הם צריכים לשבור את הראש איפה למצוא, וכמו שתיארתי לעיל – יש מקרים שהדחיפות מאוד גבוהה.

אישית נתקלתי ב-2 המצבים, גם כאשר חברות יצרו עמי קשר לשאול אולי אני מכיר מישהו שיכול לעשות עבודה X וכן.. גם לי קרה שהיו לי מס' חודשים שלא היתה עבודה. לכן ניסיתי לחשוב על פתרון כלשהו שמצד אחד פרילאנסרים יוכלו לרשום את עצמם ופרטיהם בתוך טופס Google Form ומצד שני את הפלט אוכל להעביר לכל מיני חברות שמחפשות מדי פעם פרילאנסרים וכך יווצרו כל מיני "שידוכים" בין דורשי עבודה לקבלני עבודות לפרילאנסרים. נוסיף את העובדה שגוגל די "מחבב" (מבחינת מיקומים) את הבלוג הזה, כך ש-2 הצדדים יכולים להרוויח מכך (אני בכל מקרה לא מחפש להרוויח כספים מכך, אבל לא אתנגד לפיתה עם שווארמה 🙂 ).

לפיכך, יצרתי טופס שנמצא כאן. בטופס הזה אתם ממלאים את הפרטים שלכם והם מתווספים לקובץ Google Sheets. אני מעביר קישור (שלא ניתן לעריכה) לחברות כך שהם יכולים לשמור את הקישור ובעת הצורך הם יכולים לחפש לפי מילות מפתח ולמצוא פרילאנסרים שנותנים שרות והם יכולים ליצור קשר במייל או בטלפון (אין חובה להשאיר מס' טלפון) עם הפרילאנסר ומשם לסכם תשלום, תנאים וכו' וכו'.

אני אשמח אם תוכלו להפיץ את הפוסט הזה לפרילאנסרים אחרים על מנת שהם יוכלו להוסיף את עצמם ובכך אולי להגדיל סיכוי למצוא עבודה.

תודה,
חץ בן חמו
hetz@hetz.biz

מה ההבדל האמיתי בין SSD רגיל ל-SSD ל-Enterprise?

כשזה מגיע לדיסקים, חברות רבות זזות לאט לאט לכיוון ה-SSD. במקרים רבים מכניסים SSD שישמש כ-Cache (זכרון מטמון) להאצת פעולות כתיבה/קריאה כשברקע הנתונים עוברים מהדיסקים המכניים לדיסק ה-SSD וההיפך, אך במקביל יותר ויותר אנשים רואים כל מיני כונני SSD בגודל 256 ג'יגהבייט או חצי טרהבייט או טרהבייט במחירים מאוד מפתים ואז עולה התהיה – מדוע הדיסקים SSD המיועדים לשרתים כה יקרים ועולים פי כמה וכמה מאשר דיסקים עם מפרט די זהה לשוק הפרטי?

הרשו לי להציג לכם את ה"יורש" של הסמסונג 850 PRO שיצא שלשום – אחד מכונני ה-SSD שהצליח במשך 3 שנים להתעלות מעל רוב כונני ה-SSD הביתיים מבחינת ביצועים. זהו הסמסונג 860 PRO. מבחינת ביצועים הן מבדיקות והן "על הנייר" – זו חיה: 560 מגהבייט לשניה בקריאה ו-530 מגהבייט לשניה בכתיבה (זהו כונן בחיבור SATA). מבחינת IOPS יש לו בהחלט מה להתגאות: 100000 בקריאה, 90000 בכתיבה, ואורך החיים שלו – אתם יכולים לכתוב עליו ולמחוק – עד 4800 טרהבייט בכל משך ימי חייו. שום דיסק מכני לא נותן דבר כזה כמובן. מחיר: $238 לחצי טרהבייט.

והנה ה"אח הבכור" – ה-960 PRO בגירסת M.2 NVME. הביצועים? 3.5 ג'יגהבייט קריאה, 1.9 ג'יגהבייט כתיבה. IOPS? טוב ששאלתם: 440000 בקריאה, 360,000 בכתיבה. המחיר: $300 לחצי טרהבייט. אפשר לכתוב עליו באורך חייו כ-400 טרהבייט. (כן, ה-860 מחזיק הרבה יותר).

תכירו את ה-SSD החדש ביותר של אינטל (כתבתי עליו בעבר) – ה-900P. הוא יקר יותר ($628 לגירסה של 480 ג'יגהבייט), הוא יותר איטי בגישה לנתונים (2.5 ג'יגה בקריאה, 2 ג'יגה בכתיבה) אבל כשזה מגיע ל-IOPS, הוא בועט בכולם: 550,000 בקריאה, 500,000 בכתיבה.

אז מי מהם מתאים לחברות ומי לא מתאים לבית? ומדוע ההבדלים?

נתחיל ב-900P (הוא "האח הקטן" של ה-DC P4800X). נניח שאתה רוצה SSD מהיר לבית, אתה עורך וידאו נניח או מוכן לשפוך סכומים רציניים על המחשב למשחקים שלך. הכסף לא ממש משנה לך. האם כדאי לקנות אותו? התשובה היא לא. אם נעמיד את ה-900P במבחן מול ה-960 PRO או ה-860 PRO, שתיהם ינצחו אותו בקלות, כלומר אתה יכול לחסוך 300 דולר ולקבל SSD שיתאים לך לבית.

עכשיו נלך לחברה. נניח שאנחנו מקימים Storage משלנו, נניח שאנחנו מקימים שרת SQL כלשהו (לא חשוב אם זה מיקרוסופט, אורקל או PostgreSQL או MySQL) או שרת אפליקציה שאמור לתת שרות למחשבים רבים או משתמשים רבים. כאן דווקא ה-900P יתן ביצועים הרבה יותר גבוהים בהשוואה ל-2 ה-SSD של סמסונג, הם "יחנקו" מהר מאוד.

ה-SSD ל-Enterprise בעקרון בנוי לתת שרות לכמה שיותר משתמשים/מחשבים/תחנות, כמה שיותר Clients, בשעה שה-2 השניים בנויים לתת שרותים לכמה שפחות, כלומר למחשב אחד, לכמה אפליקציות שרצות במקביל במחשב הביתי/תחנת עבודה. במילים אחרות – אם לא מעמיסים על דיסק SSD ל-Enterprise אתם תקבלו ביצועים רחוקים מאוד ממה שמוצהר ע"י היצרן.

פרסמתי כאן בתחילת השנה פוסט על SSD ל-Enterprise והוא רלוונטי בדיוק לפוסט זה. בפוסט הקודם הזכרתי את ה-QD (ה-Queue Depth) שצריך אותו כדי לתת שרותים לכמה שיותר Clients וזה בדיוק מה ש-SSD ל-Enterprise מצטיין בו ו-SSD לבית גרוע בו. ניקח לדוגמא את ה-960 PRO, אם תסתכלו בסקירה זו תיראו שברגע שמתחילים להעמיס עליו, הביצועים צונחים דרמטית.

עכשיו נשארנו עם בעיה אחת: נניח ואנחנו רוצים ביצועים מאוד גבוהים לשרתים עם דיסקים מקומיים (כן, לאלו שמריצים vSphere עם דיסקים מקומיים לדוגמא) אבל המחיר מפחיד. ה-DC P4800X לדוגמא בגירסה צנועה של 375 ג'יגהבייט עולה $1700 (המחיר קצת יקר באמזון, המחיר הרשמי הוא $1520) וגירסת ה-750 ג'יגהבייט עולה מחיר "צנוע" של $3,653. במחיר כזה, גם חברות גדולות מתחילות לחשוב פעמיים אם לקנות במחיר כזה.

מה ניתן לעשות? ישנן מס' אפשרויות:

לקנות כמה קטנים. אפשר לדוגמא לרכוש 2 כרטיסי 900P (אגב, אם השרתים שלכם חדשים, אז ניתן לקנות את ה-900P בגירסת U.2 שנכנסת מקדימה) ולחבר אותם ב-RAID-0 ולהגדיר אותם כ-Cache. זה מתאים למצבים שאנחנו רוצים להריץ את השרת כשרת קבצים או כשרת NFS/SAMBA ואליו נחבר לדוגמא שרתי vSphere.
אם אנחנו רוצים להריץ שרת SQL או שרת אפליקציה כבד, נוסיף דיסק SSD כלשהו למערכת, עליו נתקין את מערכת ההפעלה והאפליקציות אך ה-DATA ישב ב-RAID-0 (מתוך הנחה שיש לכם גיבוי יומי!) כ"כונן" נפרד.
נבחר כונני Enterprise יותר זולים. לאינטל יש את ה-750 שישן קצת (מ-2015) אבל נותן ביצועים יותר טובים, יש את ה-P4600 ו-4700, שהם מעולים. חברות גדולות, כמובן, לא קונות כוננים ישירות מאינטל או סמסונג, ולכן מומלץ לחברות אלו לבדוק מיצרן השרת שלהם אלו דיסקים ניתן לקנות (לא מומלץ לקנות עם חיבור SAS, לכולן יש פאנל קדמי לחיבור דיסקים SSD בחיבור U.2 או SATA).

לסיכום: אם אתם לא מרוצים מהביצועים והבעיה קשורה לאחסון, יש אפשרויות לשלב דיסקים SSD מהירים. לא מומלץ לנסות להכניס דיסקים SSD ביתיים (למעט אם אתם מרימים שרת קבצים לקבוצה מאוד קטנה שמעלה/מורידה קבצים בגודל של מגהבייטים עד עשרות מגהבייטים והביצועים לא כאלו קריטיים עבורם) ולא תמיד צריך הלוואה עסקית כדי לקנות דיסקים סופר-יקרים, אפשר לשלב מס' דיסקים זולים יותר ל-Enterprise.

כמה מילים על SSD ל-Enterprise

כתבתי בעבר מספר פוסטים על SSD בהשוואה לדיסק מכני ועל סוגי SSD. הפעם נתמקד יותר במה כדאי לחברות לרכוש (במידה והחברה לא רכשה שרתים שעושים קצת צרות עם דיסקים שאינם מאותו יצרן שרתים – היי HPE!)

נתחיל ב"קרב" של SAS מול SATA: כשזה היה בדיסקים מכניים, אז כמובן ה-SAS ניצח, אבל כשזה מתקדם ל-SSD, אתם תראו יותר ויותר פתרונות ל-Enterprise שהם מבוססי SATA. רגע, כבר נכתבו אלפי מאמרים והרבה מרצים הרצו כמה SATA נחות לעומת SAS, אז מה קרה שהיצרניות מייצרות SSD כ-SATA ועוד ל-Enterprise?

התשובה לכך פשוטה וקשורה ל… תור, ספציפית לדבר שנקרא QD (כלומר: Queue Depth). המושג QD אומר בעצם כמה פעולות הבקר והדיסק יכולים להתמודד מבחינת תור. נסו לדמיין את עצמכם בסופרמרקט, זה עתה סיימתם להכניס מוצרים לעגלה ואתם עוברים לקופות. בד"כ אתם לא תגיעו ישר לקופאית, אלא תמתינו בתור כמו כל אחד אחר (טוב, תמיד יש תחמנים אבל זה משהו אחר) עד שיגיע תורכם להעלות את המוצרים מהעגלה למסוע, לתת לקופאית להעביר את המוצרים בסורק ולבסוף לשלם על המוצרים. ככל שיש יותר קופות פתוחות, התורים מתקצרים, וזה ההבדל הגדול בין דיסק SAS ל-SATA: בדיסק SATA יש 32 ערוצי תורים, ב-SAS יש 254 תורים, כך ש-SAS תמיד ישרת את הפניות יותר מהר.

עכשיו נשנה את הסיטואציה: אין קופאיות, העגלה בעצמה סורקת את המוצרים שלך ואז אתה מעביר את כרטיס האשראי בעמדות תשלום. האם התור יתקצר? בוודאי, תוך 2-3 דקות תוכל לסיים את הקניה, להעביר לשקיות ולצאת (טוב נו, בתיאוריה) – וזה מה שקורה עם SATA SSD: בגלל שה-SSD מאד מהיר והוא יודע בדיוק כל קובץ היכן הוא נמצא ואין צורך בראשים שיגיעו ויתחילו לקרוא את הנתונים ממקומות שונים, אז כתיבת/קריאת הנתונים תהיה מאוד זריזה, בוודאי כשנשווה זאת מול דיסק SAS מכני ולא חשוב מה תהיה מהירות ה-RPM שלו. בנוסף, דיסק SSD SATA טוב מגיע למהירות קריאה/כתיבה לפחות כפולה מכל דיסק SAS מכני והוא מריץ את ה-QD המוגבל שלו הרבה יותר יעיל ומהר מדיסק SAS מכני.

עוד סוג דיסקים שקיים הוא SAS SSD. טכנית, הדיסק נותן מהירות כפולה מדיסק SATA SSD, אך אם תבדקו אצל יצרנים שונים, תראו שהם פשוט כבר כמעט לא מייצרים כאלו מהסיבה הפשוטה: אם אתה רוצה משהו יותר מהיר מ-SATA, עבור ל-NVME. סמסונג, לדוגמא, מייצרת רק דיסק SSD אחד בחיבור SAS, והוא ה-PM1633a שמיוצר בגודל מרשים של 15.3 טרהבייט. המחיר? 4500$ לחתיכה. משום מה אני בספק אם יהיו רבים בארץ שיקנו אותו.

דיסקים NVME לא מתחברים לשום בקר RAID אלא מתחברים דרך חיבור U.2 (שהוא בעצם PCIe X4) ישירות ללוח ולמעבד (אם כי בחלק מהמקרים הוא עובר דרך צ'יפ "Switch" שנקרא PLX כי בלוח אין הרבה יציאות PCIe בלוחות מבוססי אינטל, ב-AMD Epyc התמונה אחרת לגמרי).

דיסקים SSD NVME בנוים בתצורה כזו של שרידות מאוד גבוהה, כך שאפשר לעבוד עליהם כיחידים או שניתן לקבוע זוג (דרך ה-BIOS/UEFI) כ-RAID-1 בשביל שרידות טובה או RAID-0 בשביל איחוד מקום (הדיסקים האלו הרבה יותר אמינים מכל דיסק SAS והם יודעים בעצמם לתקן שגיאות, בגלל זה יש להם גם אחריות של 5 שנים), אבל לפני שרצים חשוב לשים לב לא לקנות את הכי יקרים מהסיבה הפשוטה: אם אתם מייעדים את הדיסקים לשימוש אותו שרת מקומי בלבד או אם אתם מכניסים את זה לשרת קבצים שישרת 2-4 שרתים, אז הדיסקים המאוד יקרים לא יתנו לכם את הביצועים שאתם צריכים, בשביל שיתנו ביצועים גבוהים, צריכים כמה שיותר שרתים ושרותים שיכתבו ויקראו לדיסק, כלומר צריך למלא את ה-QD והרבה – בד"כ QD של 128 ידע לנצל את הדיסק הזה ואגב, אם SAS יכול לתת 254 תורים, דיסק NVME יכול לתת.. 50,000 תורים וכמה שתמלא את התור הזה הביצועים יהיו יותר גבוהים, לכן מומלצים דיסקים NVME מהסוג כמו של סמסונג כמו ה-PM863a שמכיל 1 טרהבייט ועולה (בחו"ל) 480$. חשוב גם להכניס למחיר פאנל קדמי שיודע לתמוך ב-NVME (זה מגיע רק בתוספת תשלום ובחלק מהדגמים רק לחלק מהפאנל).

נקודה חשובה נוספת בשיקול היא דיסקים SSD עם או בלי סופר-קבלים (Supercapacitors). ישנם דיסקים רבים ל-Enterprise שמכילים זאת ובכך הם שומרים נתונים שעדיין לא נכתבו בעת הפסקת חשמל. זהו דבר חשוב אם אתם קונים דיסקים NVME, אולם אם הדיסקים הם SATA SSD, בד"כ הסוללה על הבקר תשמור את הנתונים עד לחזרת החשמל. כדאי לקחת זאת בחשבון.

לסיכום: מעבר ל-SSD זה דבר שיכול רק להועיל. לא חייבים לשרוף את התקציב השנתי על דיסקים ולא תמיד חייבים דיסקים Enterprise במקרים של SSD, אבל אם גם הולכים על דיסקים Enterprise, אין תמיד הצדקה לרכוש את היקרים ביותר – מכיוון שהם לא יתנו את הביצועים אם הדברים שאנחנו הולכים לבצע לא "קורעים" את ה-QD. לא מומלץ לנסות להקים RAID-5/RAID-6 על דיסקים NVME (ולמען האמת גם לא על SATA SSD) כי זה יקצר את חייהם משמעותית ולכן עדיף לרכוש דיסקים מעט יותר גדולים ולחבר אותם (דרך ה-BIOS/UEFI או תוכנת Storage) כ-RAID-1/RAID-10.