על בעיה X ופתרון Y

כאחד שנותן יעוץ לחברות, יוצא לי בלא מעט מקרים להיפגש עם נציגים טכניים של חברות שונות, מסטארט-אפים ועד לחברות גדולות – בכדי לתת להם יעוץ בנושא פתרון טכנולוגי זה או אחר לצורך פתרון בעיות או לצורך הטמעת פתרון חדש או משופר בהשוואה למה שיש להם כיום. דוגמא פשוטה: חברה מעוניינת לרכוש סטורג' חדש, והם מעוניינים לדעת האם פתרונות מבוססי קוד פתוח יכולים לתת להם מענה במחיר יותר זול מפתרון סטורג' קנייני. אי אפשר לעשות יעוץ בטלפון של שיחה כמו:

לקוח פוטנציאלי: היי חץ, יש לנו NetApp ואנחנו רוצים לדעת, יש פתרון מבוסס קוד פתוח שיכול להחליף?
חץ בן חמו: אולי.

בשביל לייעץ לבעיה כמו שציינתי לעיל, צריך לשבת עם הלקוח הפוטנציאלי לפגישת יעוץ מלאה, ולשמוע ממנו את הדברים הבאים:

  • מה הפונקציונאליות שהוא מחפש
  • מה הפונקציונאליות שמאוד חשובה לו, ומה הפונקציונאליות שבשבילו זה יהיה "נחמד" אם קיים אך אותה פונקציונאליות אינה קריטית.
  • האם הוא מחפש פתרון Scale Up או Scale Out
  • האם הוא מחפש פתרון שישולב כ-Hyper Converge או שהוא מחפש פתרון של ברזלים נפרדים
  • ויש עוד לא מעט שאלות…

ההבדלים ביני (וכמובן אחרים), כיועץ ואינטגרטור בלתי תלוי (כלומר אחד שהוא אינו בעצם Reseller של ברזלים ממותגים) הם דברים חשובים כגון:

  • אינטגריטי – אם מישהו יבוא אליי ויבקש לדוגמא פתרון סטורג' Scale Out והדבר הכי חשוב לו זה iSCSI לדוגמא, אז אני אומר לו בפשטות שכרגע אין פתרון Scale Out בקוד פתוח (גם כמוצר מסחרי) שיש לו פתרון iSCSI ל-Scale Out בצורה טובה והוא יצטרך פתרון קנייני.
  • על מה הפתרון אמור לענות? לקוח רוצה X על מנת לפתור את בעיית Y. נעזוב לרגע את X, ונשמע מהלקוח מהו אותו Y. אין ספק, דרישותיו של הלקוח הן חשובות, אולם ברגע שמספרים לי מהו אותו Y, אז ניתן להעלות מספר פתרונות שיכולים לענות על Y וגם להתחשב בצרכי הלקוח.
    לדוגמא: ללקוח יש 20 מכונות VM שמשמשות לפיתוח והלקוח רוצה פתרון סטורג' עבורם Scale Up. במקרה כזה אני יכול להציע לדוגמא פתרונות מבוססים ZFS, בין אם כקוד פתוח נטו או מוצרים מסחריים ובהצעה שאגיש לו יוסבר מדוע הפתרון הזה טוב ויוצעו ללקוח מספר פתרונות מבוססים ZFS, כך שבסופו של דבר ה-Y הם אותם 20 מכונות VM וה-X יהיה פתרון מבוסס ZFS.

וכאן בעצם מגיעה השאלה המרכזית שלי…

לא לי ולא לאף פרילאנסר יועץ או אינטגרטור, אין מכונה לקריאת מחשבות, ולא קל "להוציא" מלקוחות פוטנציאליים את אותו Y. יחד עם זאת, בכל חברה, תמיד יש חיפוש לפתרונות לבעיות Y כלשהן, וכאן הייתי רוצה (ובוודאי פרילאנסרים אחרים) לשמוע מהן אותן בעיות Y שחברתכם מחפשת אליהן פתרון (מבוסס לינוקס או מבוסס קוד פתוח). אתם מוזמנים לענות כאן (ללא ציון שם חברה או פרטים מזהים אחרים של מקום עבודתכם) ואולי תקבלו הצעות מעניינות של פתרונות שונים ואם תרצו תוכלו לפנות למציע (כל פרילאנסר יכול כמובן לענות).

מוציאים מכרז לרכישת ברזלים? זוג עיניים נוספות יכול לסייע

עיריות, משרדי ממשלה, מועצות ורשויות מקומיות ואזוריות וכמובן חברות – כולן מוציאות אחת לזמן מה מכרזים שונים לשרותים שונים. אני אתייחס בפוסט זה למכרזים שמשווקים גדולים ניגשים אליהם – למכירת שרתים וציוד ל-Data center למוציא המכרז. אישית אני אוהב לעקוב אחרי מכרזים כאלו באתרים שונים (כמו אתר Jobiz וכו'). אני לא מחפש לגשת למכרזים כאלו (כי אני לא בעניין שיווק ברזלים), אבל זה בהחלט עוזר לראות מה החברות מחפשות ורוצות לרכוש ולהשתמש.

יצא לי להסתכל על לא מעט מכרזים כאלו ואני יכול לאמר שבמקרים רבים רואים שבוצעה השקעה רצינית בכתיבת המכרז והמפרט הטכני, אך בלא מעט מקרים נראה כי אולי עדיף שעוד זוג עיניים יעברו על המפרט ואולי ישפרו אותו. אינני מנסה לאמר שמי שכותב/ים את המפרט אינם מבינים בתחום, אבל במקרים רבים עם חוו"ד נוספת ניתן יהיה לשפר משמעותית את המפרט בצורות שונות.

בכדי להדגים את העניין, אני מצרף פה צילום מפרט ממכרז של מוסד כלשהו. המכרז הסתיים לפני מס' חודשים ואינני מציין מי הגורם שהוציא את המכרז, אלא רק להדגים בו מספר נקודות. להלן צילום המפרט מתוך המכרז (לחצו להגדלה):

נעבור חלק חלק, נתחיל בסטורג':

  • במכרז מבקשים הצעת מחיר ל-Unity של Dell/EMC, עם שילוב של דיסקים מכניים (16), דיסקים SSD בגודל 400 ג'יגה (10), ו-3 דיסקים (Fast Cache) ושאר הציודים שצריך. זה טוב ויפה אולם יש כאן לעניות דעתי מספר נקודות שכדאי לחשוב עליהן:
    • פתרון כזה אינו עונה לצרכי מכונות VM שמייצרים כתיבה מרובה. נכון, הסטורג' "יחביא" את האיטיות בעזרת ה-Fast Cache (פלוס עוד כמה טריקים) אבל בשלב מסוים האיטיות תחל לצוץ.
    • הדיסקים SSD  הם איטיים (ולא חשוב אם בפנים הם MLC או eMLC) ובמקרים של Enterprise, דווקא ה-SATA SSD מבצעים עבודה הרבה יותר טובה (תסתכלו בהצעות של כל היצרני SSD, תראו שבד"כ מציעים SATA או U.2/PCIe/NVME, בקושי SAS) ולכן חשוב לזכור – זה לא משנה אם הדיסקים נמצאים בתוך סטורג' קנייני או בשרת: SSD קטנים יותר איטיים מהגדולים ולפעמים בפערים מאוד משמעותיים. לדוגמא: אם רוצים לרכוש 4 דיסקים של 400 ג'יגה, עדיף 2 דיסקים של 800 ג'יגה.
    • במקום להיצמד למותג קנייני, מוציא המכרז יכול לבקש פתרון חומרה ותוכנה שהם Software Defined Storage עם כל הפונקציות שהוא מצפה לקבל בסטורג' קנייני וגם להכתיב כמות מינימום ומקסימום IOPS שפתרון ה-SDS יצטרך לעמוד בו. חשוב לזכור: אם לשם הדוגמא אתה מוציא מכרז ואני זה שצריך לעמוד בו, ואני הסכמתי למפרט שלך, אני צריך לעמוד בביצועים במפרט, ואם זה עולה לי יותר, אותך זה לא מעניין, אני צריך לתת את מה שמובטח וזהו, ולכן במכרזים כאלו כדאי לנצל את הסיטואציה ולקחת SDS, מה עוד שתמיד ניתן להשתמש ב-SDS בעתיד לצרכי פתרונות אחרים בתחום הסטורג', כך שההשקעה משתלמת יותר מאשר סטורג' קנייני (אם לדוגמא עברתם לסטורג' אחר, אתה לא יכול להעביר את הדיסקים הישנים יותר).

מכאן נמשיך לשרתים:

מוציא המכרז מבקש 2 שרתי Dell R730:

  • ראשית, כדאי לבקש את דגם ה-XD, ההבדל במחיר הוא קטן (100-200 דולר, תלוי אצל מי קונים), ודגם ה-XD ניתן בהמשך להרחבות שונות שלא כל כך קיימים ב-R730 הרגיל.
  • לא מומלץ לקחת 32 ג'יגהבייט זכרון במקלות של 2 ג'יגהבייט (כלומר 16 מקלות) הואיל וכל נסיון הרחבת זכרון בעתיד מחייבת החלפת כל מקלות הזכרון ובמקרים רבים הזכרונות הללו ישארו "מיותמים", לכן מומלץ לרכוש את הזכרון עם מקלות של 4 או 8 ג'יגהבייט, בהתאם לגודל הסופי שרוצים.
  • 2 דיסקים של 300 ג'יגהבייט – חבל אפילו לרכוש אותם. אם (כפי שבמקרה זה) רוצים להריץ VMWare, עדיף לרכוש 2 מיקרו SD עם ה-Image מוטמע בהם ולהכניסם לתוך השרת, הואיל ו-ESXI כותב אליהם מעט מאוד והמודול מיקרו SD כולל שרידות (RAID-1). במקום ה-300 ג'יגה, אפשר לרכוש 2 דיסקים SSD בגודל של 500 ג'יגהבייט (מספיק Read Intense רגיל, לא צריך Mixed Intense) ואז להשתמש בהם כ-Read Cache בתוך vSphere, כך תוכנות רבות שרצות שוב ושוב ישתמשו ב-SSD המקומי כ-Cache לקריאה והדברים ירוצו החל מהפעם השניה יותר מהר מבלי להשקיע תקציב רציני.
  • כרטיסי רשתות: במקום לרכוש כרטיס Qlogic 57800 שנותן 2 כניסות 10 ג'יגהביט ו-2 כניסות 1 ג'יגהביט, כדאי לרכוש כרטיס אחד נוסף Intel X710 Quad Port – יוצא יותר זול עם אותה כמות פורטים (4 של 10, 4 של 1).

כך, לאחר השינויים המוצעים, אותם שרתים יתנו ביצועים יותר טובים, וההפרש הוא אפסי. כשמדובר על הפתרון אחסון, פתרון SDS יצא יותר זול, קל יותר לשדרוג (מבחינת תוכנה וחומרה) ונותן ביצועים יותר גבוהים מבלי להוסיף כמעט כלום לתקציב הרכישה.

לסיכום: חברה גדולה או קטנה, רשות מקומית או אזורית או עיריה או משרד ממשלתי – כולם צריכים בסופו של דבר לעמוד במסגרת תקציב ואף חברה לא רוצה להרגיש פראיירית ולשלם יותר ממה שמקובל בשוק ובגלל זה כולם מוציאים מכרזים, על מנת לקבל את ההצעה הטובה ביותר. יחד עם זאת, אפשר לנצל את כל עניין המכרז כדי לקבל יותר מבלי לפרוץ מסגרות תקציב פנימיות. אחרי הכל – אתם לא קונים ברזלים ומחפשים אחר כך מי יתמוך בכם, אתם רוצים חבילה שכוללת הכל עם 24/7 ועם 4 שעות SLA, ואתם מקבלים זאת גם אם מדובר בטכנולוגיות חדשות שנותנות לכם יותר מסתם עוד הצעה שהיא Copy/Paste ממקום אחר.

הסטטוס של ZFS החופשי

הערה לקוראים
למי שרק החל לעקוב אחרי בלוג זה, בעבר כתבתי כמה וכמה פוסטים על ZFS וניתן למצוא אותם כאן

אנחנו בשנת 2018 ורציתי לתת סטטוס עדכונים לגבי ZFS על לינוקס, ומה קורה עם ZFS כשזה מגיע לחומרה חדשה כמו NVME SSD ועוד.

בחודש יולי שנה שעברה שוחררה גירסת 0.7.0 עם ערימות של תיקונים ופונקציונאליות חדשה שתוכלו לקרוא עליה כאן. חלק מהפונקציות ישמעו טריוויאליות לחלוטין אך צריך לזכור שכש-SUN שחררה את ZFS לפני 13 שנה, לקוד לא היה שום קשר ללינוקס, הכל היה בנוי ל-Solaris בלבד ובכל הקשור לתמיכה בחומרה, היתה תמיכה במה שסולאריס תמך, או בקיצור – למעט הפצות סולאריס פתוחות, הקוד לא רץ בצורה אופטימלית עם תמיכה טובה לאף מערכת לינוקס או BSD וכך כל צוות של מערכת הפעלה היה צריך לממש פונקציונאליות של ZFS עם תמיכת חומרה של אותה מערכת הפעלה. בלינוקס זה לקח זמן וסוף סוף בגירסה 0.7.0 יש תמיכת "ברזלים" טובה. כך לדוגמא, אם יש לך מערך של 6 דיסקים, הגדרת 5 דיסקים ל-RAIDZ כלשהו והגדרת דיסק כ-hot-spare והתקלקל דיסק, המערכת אוטומטית משתמשת בדיסק הנוסף שהוגדר hot-spare מבלי שאף אחד ירגיש במשהו.

פונקציונאליות נוספות מעניינות:

  • הקץ לשרשור פקודות בשליחת/קבלת snapshots! שימוש בפרמטר c- וה-snapshot יהיה דחוס בשליחה ובקבלה.
  • תמיכה מלאה בפונקציות SSE2 ואחרים של המעבדים, כך ששימוש בדחיסה יעשה עם הפונקציות הללו במקום הפונקציות הרגילות כך שהפעילות תהיה הרבה יותר מהירה.
  • Compressed ARC – זה אחת הפונקציות שממש אהבתי! אם לדוגמא ניקח מכונה ממוצעת שנריץ עליה ZFS, אז בברירת המחדל ZFS ישתמש לשם Cache (כ-ARC) במחצית הזכרון (זה כמובן ניתן לשנות), כך שאם במכונה יש לדוגמא 32 ג'יגהבייט זכרון, ה-ARC ישתמש ב-16 ג'יגהבייט. עם Compressed ARC, ה-ZFS כביכול "מכפיל" את ה-ARC להיות 32 ג'יגהבייט בכך שהוא דוחס את ה-ARC ופורס דינמית תוך כדי שהוא משתמש בליבות המכונה והמהירות היא מדהימה – הדחיסה/פריסה עובדים במהירות של 1-2 ג'יגהבייט לשניה פר ליבה (תלוי כמה ליבות יש). פתאום הביצועים יותר טובים 🙂
  • המשכיות send/recieve. שלחת snapshot ועצרת באמצע או שהיתה לך תקלת תקשורת. מעתה אפשר להמשיך את הסשן במקום להתחיל מחדש. מעולה למצב שהתקשורת בין DC ל-DC היא לא משהו עקב … חברת תקשורת מסויימת.
  • הקפאת "קרצוף" (scrub). סיטואציה שאישית אני סבלתי ממנה: אני מכין ללקוח הדגמת PoC אצלי בבית, רק שבדיוק ה-scrub נזכר "שבת היום" – והוא מתחיל לבצע "קרצוף" והביצועים נוחתים ב-80%. מעתה ניתן להקפיא את ה"קרצוף" ובסיום העבודה לחדש אותו.
  • קריפטוגרפיה יותר רצינית. עכשיו יש תמיכה ב-SHA-512, Skein, Edon-R כ-Checksum על כל בלוק וכו' (קחו בחשבון שדבר כזה מומלץ להפעלה אם יש לכם מעבדי Xeon V3 ומעלה)
  • "אני המחליט" – כחלק מתהליך ה"ריפוי עצמי" של ZFS, מעתה ZFS יכול להחליט אוטומטית מתי דיסק גרוע, להשבית אותו ולבצע rebuild לדיסק אחר. (בשלב הבא הבא הוא יצווה עליך להוציא שליח שיביא דיסק חדש 🙂 )
  • הסוף לשימוש ב-sudoers עבור דברים טריוויאליים – פקודות zpool, zfs וכו' שאינן משנות דברים ניתן מעתה לעשות ע"י משתמש רגיל ובכך להדק יותר את האבטחה.
  • ויש עוד פונקציות חדשות, כנסו ללינק לעיל.

מאז גירסה 0.7.0 תוקנה המון וכיום יש 0.7.5. גירסה 0.7.6 תצא בקרוב עם שיפור מהירות ה-ARC ועוד מספר תיקונים (ניתן לראות כאן) ומבחינת יציבות – המערכת הרבה יותר יציבה ממה שהיתה בגירסאות 0.6, כך שאני ממליץ לאלו שיש להם מערכת ZFS – לשדרג (או לחכות ל-0.7.6 ולקבל מהירות יותר גבוהה אחרי תיקוני ה-ARC miss).

עתה אני רוצה להתייחס לציוד המודרני שקיים כיום במחשבים ובלוחות אם. כיום בעזרת השקעה בינונית אפשר לקנות SSD NVME בחיבור M.2 כמו הסמסונג 960 EVO או PRO ולקבל ביצועי קריאה של 2.5 ג'יגהבייט וכתיבה של 1.5 ג'יגהבייט לשניה. האם כדאי עם מערכות כאלו לפרמט ולהתקין אותן ישירות עם ZFS עוד מה-Boot? (כאן לדוגמא הוראות מאוד מפורטות לאובונטו 17.10).

התשובה שלי לכך היא פשוטה: זה תלוי במשתמש. ZFS היא לא עוד מערכת של File System, היא הרבה הרבה יותר מזה. נכון, משתמש רגיל לא ישתמש ב-90% מהאפשרויות ש-ZFS נותן (ומה לעשות, בשביל להכיר טוב ZFS צריך להשקיע זמן), אבל דברים כמו snapshots לפני שדרוג, ביצוע snapshot אוטומטי כל רבע שעה או דברים כאלו (זה לא ממש עולה לך, snapshot ריק תופס 0 מקום), וכל העניין של "לחיות את ZFS" מצריך שינוי מחשבה מסוים ואם בעל המכונה/שרת מוכן לכך, אז בהחלט – כדאי ללכת על ZFS.

יחד עם זאת, אם המשתמש רוצה רק ביצועים ולא מחפש ללמוד דברים חדשים, אז אין שום רע בלהשתמש במערכת כמו XFS, EXT4 או BTRFS. במערכות הללו יש כבר תמיכה לציודי אחסון חדישים ולא צריך לשחק יותר מדי עם המערכת כדי לקבל אותם.

לסיכום: ZFS ממזמן נמצא במצב פרודקשן כשזה מגיע למערכות של אורקל, FreeBSD (לגבי FreeBSD ו-ZFS.. מומלץ לא לנסות להריץ על מעבדי Xeon-SP החדשים.. אלא אם בא לכם לתלוש שערות כשהמכונה בעומס. רק אומר..). עכשיו גם גירסת הלינוקס של ZFS יכולה לתת פתרונות מעולים הן כ-iSCSI, CIFS, NFS. יחד עם זאת, חשוב לזכור: בשביל ש-ZFS יתן ביצועים מעולים, הוא גם צריך חומרה מעולה, עם PCIe 3.0, עם UEFI טוב, עם SSD של Enterprise עם גיבוי קבל (לפחות אחד כזה) או Optane של אינטל, ועם המון RAM (שמשמש ב-ZFS כ-Cache ראשי). עוד משהו חשוב: להקים ZFS לוקח חצי-שעה עד שעה הקמה ראשונית. להגדיר ZFS עבור עבודות שונות כולל בחינות ביצועים – יכול לקחת ימים. אין כאן הוקוס פוקוס וכדאי לקחת זאת בחשבון.

דעה: על רכישת CoreOS ע"י רד-האט

הערה
הדברים הנכתבים כאן הינם דעתי האישית, אינני כותב מטעם Red Hat

בימים האחרונים פורסמו באתרי טכנולוגיה שונים החדשות כי חברת רד-האט רכשה את חברת CoreOS. חברת CoreOS היתה מתחרה של רד-האט בכל הקשור למערכת לניהול Kubernetes (בשם Tectonic), ניהול Registry לקונטיינרים (Quay), וכמו כן את Container Linux (מערכת הפעלה מצומצמת להפעלת קונטיינרים) וכמובן את etcd שהוצאה כקוד פתוח ורבים (כולל רד-האט) משתמשים בו.

רד-האט (Red Hat) כידוע, היא החברה הכי גדולה בהפצת לינוקס ובמערכות מבוססות קוד פתוח ומטבע הדברים, כשהיא רוכשת חברות קטנות אחרות, יהיו כאלו שידאגו מה יהיה עם המוצרים שהם רכשו, מה עם תחרות וכו' וכו'. בפוסט זה אנסה להסביר מה הולך לקרות לדעתי בהתבסס על רכישות קודמות של רד-האט (כמו Qumranet, InkTank, Gluster ואחרים).

בניגוד לחברות מסחריות אחרות שקונות חברות טכנולוגיה שונות ואחרי שנה שנתיים קוברות את המוצרים שנרכשו, ברד-האט עובדים בצורה שקופה לחלוטין. אם ניקח לדוגמא את 3 החברות שהזכרתי לעיל, בחברת רד-האט עדיין ממשיכים לפתח את המוצרים בצורה פתוחה לחלוטין ובד"כ באתר GitHub, כך שכל אחד יכול להוריד גירסה ואם הוא מעוניין – לעשות Fork. כמובן שהמוצר המסחרי בסופו של דבר שונה במעט מהמוצר ב-GitHub (אם תסתכלו בכל המוצרים שרד-האט מוציאה ב-GitHub, אף אחד מהם אינו כולל סמלים של רד-האט עצמה, עקב עניינים של סימנים רשומים וכו') בכך שהקוד למוצר המסחרי כולל גם טלאים ותיקונים (שנמצאים ב-Master לאחר מכן) וכוללים תיעוד רציני למוצר.

אז לעניות דעתי הדברים הבאים הולכים להתרחש. כל השינויים לא הולכים לקרות מחר, אלא סביר להניח שלקראת סוף השנה או החל משנה הבאה:

  • אחד הדברים הראשונים שלדעתי הולכים להשתנות הוא דווקא בצד של רד-האט והוא מוצר ה-Atomic Host. אינני חושב ש-Atomic Host ימחק, אבל יכול להיות שיהיו שינויים שיגיעו מ-Container Linux של CoreOS.
  • בכל מה שקשור ל-Registry, אני בספק אם יהיו שינויים רציניים אם בכלל במוצרים של רד-האט. ה-Registry הנוכחי שקיים ב-OpenShift לא ממש שונה למיטב זכרוני ממה שקיים ב-Quay, אבל יכול להיות שיהיו שינויים מעטים.
  • לגבי Tectonic – כאן זו שאלת המיליון דולר. רד-האט מייעדת את OpenShift ללקוחות גדולים, אלו שמוכנים לשלם כמה עשרות אלפי דולרים על מערכת OpenShift Enterprise (ועוד 2000-3000$ פר Node, ויש עוד כמה תשלומים על כל מיני חלקים) ורד-האט כבר הפיקה לקחים מהעבר לא לעצבן את הלקוחות הגדולים בשבירת תאימות אחורה. אני מאמין שבשנה שנתיים הקרובות יהיו 2 מוצרים: יהיה Tectonic שכולל שינויים (והמרה/תמיכה בפורמט קודם) להיות תואם לפורמט של OpenShift והוא ייועד לתחום ה-SMB (כלומר Small/Medium Business) ותהיה מערכת ה-OpenShift Enterprise שתוכל להמיר מערכת Tectonic ל-OpenShift – לאלו שגודלים ורוצים לעבור ל-OpenShift Enterprise.
  • לגבי etcd – השינויים שיהיו הם מול ה-Upstream, כלומר מה ש-CoreOS קובעים (פחות או יותר) יכנס ל-OpenShift.
  • לגבי RKT – יכול להיות שיקחו חלקים ממנו לצרכי שיפור Docker Container Engine (אני בספק) אבל אישית אני לא רואה את זה ממשיך כמוצר מסחרי.
  • לגבי השאר – כל פרויקט יעבור בחינה אם הוא מתאים לשילוב בדברים קיימים או שהוא ישאר ב-github.

רבים ישאלו: מדוע בעצם רד-האט רכשה את CoreOS? הרי יש להם מוצר כמו OpenShift הן בגירסת Online (שכל אחד יכול להיות מנוי ולהקים קונטיינרים מבלי להרים מקומית מאומה) והן גירסת Enterprise, אז מה להם ול-CoreOS? התשובה היא פשוטה: גודל שוק ולקוחות. השוק יותר ויותר מתרכז סביב פתרונות גדולים, בין אם מדובר בפתרונות ענן של ספקי הענן הציבורי, פתרון Kubernetes ישיר (גירסת הקוד הפתוח) או פתרון ניהול קונטיינרים מבוסס Kubernetes עם "פנים" ל-Enterprise. תמיד יהיו פתרונות כמו DC/OS, Rancher ואחרים שיכולים להתאים לכל מיני סקטורים, אבל ה-Enterprise דורש דברים אחרים ש-Kubernetes עצמו לא נותן לא מבחינת אבטחה, לא מבחינת רגולציה, עמידה בסטנדרטים משפטיים ועוד, והדבר הכי קרוב שיש עבור Enterprise כולל הדרישות הגבוהות שלהם (ולאלו שמוכנים לשלם) זה OpenShift.

אז מה יעשו אלו שכבר הטמיעו מערכות מבוססות CoreOS? אני מאמין שבמשך השנה-שנה וחצי קרובות הם ימשיכו לקבל שרות מ-CoreOS בהתחלה ולאחר מכן מ-רד-האט (לקוחות ששילמו יקבלו מייל ישיר מ-CoreOS עם פרטי יצירת קשר).

להטמיע סטורג' בקוד פתוח או לא? מה השיקולים?

שוק הסטורג' בישראל נשלט חזק ע"י יצרניות הסטורג' הקנייניות כמו Netapp או Dell/EMC. לכו לכל חברה גדולה וחוץ מערימות השרתים, אתם תראו איזה פתרון סטורג' קנייני אחד או יותר (כולל את אותו אחד לרוצים להפריש לגמלאות אבל עדיין יש איזו מחלקה עקשנית שמעדיפה להשתמש בו). אם תשאלו את המנמ"ר לגבי סטורג' מבוסס קוד פתוח – סביר להניח שתקבלו תשובות של "אולי בעתיד", "זה לא בשל מספיק" וכו'.

ישנן לא מעט מערכות סטורג' בקוד פתוח שהן בהחלט יציבות אבל חברות מהססות או מסרבות להכניס כי "מי יתן לי תמיכת חרום ב-2 בלילה אם זה קרס?". כשזה קורה במערכות קנייניות אז התשובה די פשוטה: חברת האינטגרציה שהקימה לך את המערכת נותנת לך שרות על כך תמורת כך וכך אלפי (או עשרות אלפי, תלוי בסטורג' וכו')  שקלים לשנה, כך שאם חיים האינטגרטור האהוב עליכם נמצא אי שם בטיפוס בהרי ההימליה, מישהו אחר יבצע את העבודה במקומו ואתם תקבלו שרות מאותה חברת אינטגרציה.

מכאן נעבור לצד הטכני: האם מערכות סטורג' בקוד פתוח יכולות להוות תחרות מול סטורג' קנייני מבחינה טכנולוגית? התשובה: כן. האם הן יכולות לתת את 3 השרותים העיקריים שחברות מחפשות (CIFS/SMB, NFS, iSCSI)? בחלק המקרים. האם הן יכולות לגדול (Scale Out)? גם – בחלק מהמקרים. על מנת לפשט דברים, יצרתי טבלה פשוטה עם 3 המתמודדים הידועים בקוד פתוח, מה הם מסוגלים לתת ומה לא.

סוג מערכת NFS iSCSI CIFS/SMB Scale Out Scale Up
ZFS 2 1 3
GlusterFS 4
Ceph

1 תמיכת iSCSI ב-ZFS על לינוקס עבור VMWare כולל תמיכת VAAI מחייבת Kernel 4.4 ומעלה.
2 תמיכת NFS ב-ZFS על לינוקס תלויה בגירסת הפצת הלינוקס
3 ניתן לעבוד עם ZFS בלינוקס כ-Cluster בשימוש כלים כמו Sanoid או PaceMaker.
4 למרות שניתן לעבוד עם GlusterFS ב-2 שרתים – הדבר אינו מומלץ מעבר לרמת POC.

אלו המערכות העיקריות. לכל מערכת יש מספר גרסאות מסחריות (למעט GlusterFS). מערכת כמו ZFS ניתן לרכוש מערכת עם "ברזלים" ישירות מ-Oracle או ניתן להתקין FreeNAS, או להקים על שרת לינוקס עם הפצת Debian לדוגמא. תוכנת Ceph ניתנת לרכישה מ-רד-האט או מ-SuSE.

כשזה מגיע לתמיכה/תחזוקה – הדברים שונים בהתאם לגודל העסק/חברה:

  • לעסק קטן שמחפש סטורג' ואולי סטורג' עם שרת ב-Standby (כלומר Active/Passive – כ-Scale Up) הייתי ממליץ לבחור פתרון מבוסס ZFS. אם הלקוח מחפש פתרון Scale Out של כמה טרהבייט, אז אמליץ על GlusterFS וחוזה תמיכה עם אינטגרטור.
  • לעסקים בינוניים וגדולים, אם העסק מחפש פתרון מבוסס קוד פתוח ב-Scale Up, הייתי ממליץ על ZFS ופתרון Scale Out מבוסס Gluster. אם החברה מחפשת פתרון Scale Out בגדלים של Petabyte, אני ממליץ על Ceph. במקרים של GlusterFS ו-Ceph אני ממליץ לחברה לרכוש את התוכנה מהיצרן כולל תמיכה, כך שהאינטגרטור יתן תמיכה ואם יש עדיין בעיה – ניתן לפנות ליצרן התוכנה כך שבכל מקרה החברה מכוסה מבחינת תקלות תוכנה.
  • לחברות גדולות המחפשות פתרון סטורג' גדול מבחינת כמות DATA (שוב, פטהבייטים ומעלה) – אני ממליץ על ישיבה ויעוץ לגבי הפתרון מכיוון שבכל מקרה הפתרון הוא יקר ויש צורך לשמוע את 2 הצדדים (פתרון קנייני ופתרון מבוסס קוד פתוח).

בכל אחד מהסוגי לקוחות, הפתרונות המוצעים כוללים פתרון שרידות כך שלמעט תקלות חומרה או הפסקת חשמל, המערכת אמורה לשרוד נפילה אם יש תקלת תוכנה בסטורג' עצמו. אגב, בהזדמנות זו אני רוצה להדגיש: כאשר אתם קונים פתרון סטורג' שהוא Scale Up מ-NetApp או Dell/EMC, פתרון השרידות שלו הוא חלקי: זה שיש בקר RAID כפול, 2 מעבדים – תקלות כמו בעיית זכרון (ECC יכול לתקן תקלות עד גבול מסויים), או בעיה בלוח האם ב"ראש" – הסטורג' יפול, וכדאי לקחת זאת בחשבון כשרוכשים פתרון.

לסיכום: לכל מטבע יש 2 צדדים וכך גם לפתרונות סטורג'. היתרון בסטורג' פתוח הוא זה שאתה יכול לבחור לך את החומרה משלך ואפשר לקבל ביצועים יותר טובים מסטורג' קנייני. החסרון הוא שיש צורך בידע טכני רב כדי לנהל זאת. היתרון בסטורג' סגור הוא שמה שקנית ניתן לך עם שרות ואחריות של היצרן (אם כי במחיר תחזוקה שנתית גבוה). כשזה מגיע לעומת זאת לסטורג' Scale Out לאחסון פטהבייטים ומעלה , לסטורג' מבוסס קוד פתוח יש יתרונות בכך שיש גופים רבים המעורבים בכתיבת הקוד ונסיונו (כולל יצרני דיסקים וכו') ומדובר על פתרון חזק ויציב עם גב יצרן התוכנה ושיהיה הרבה יותר זול מכל פתרון Scale Out סגור. זו הסיבה לדוגמא שגופים מדעיים רבים בחו"ל משתמשים בפתרונות אלו.

הבאג הקריטי במעבדי אינטל

מי שקורא חדשות טכנולוגיות בימים האחרונים בוודאי שם לב ל"רעש" על מעבדי אינטל ועל חור אבטחה מאוד רציני. בפוסט זה אנסה להסביר לאנשים בצורה כמה שפחות טכנית (מבלי להיכנס לקרביים של הבעיה) על מה מדובר, איך זה משפיע על תשתיות של חברות ומה ניתן לעשות.

נכון להרגע, אין נתונים רשמיים עד לתחילת שבוע הבא ככל הנראה – אבל ממה שכן ידוע, מדובר על באג במעבדי אינטל מהעשור האחרון.

בשביל להסביר לגבי הבאג, נתחיל בדברים בסיסיים: אפליקציות בד"כ רצות במצב שנקרא User Mode ויש מצב שהוא Protected Mode שאפליקציות רגילות לא מגיעות אליו למעט כשצריך גישה לציודים כמו דיסק, רשת, כרטיס גרפי ועוד. במצבים כאלו, בד"כ האפליקציה פונה למערכת הפעלה, מערכת ההפעלה פונה ל-Protected Mode, מבוצעים הדברים שצריך להתבצע ומיד זה חוזר ל-User Mode. זו הסיבה, אגב, שבמקרים לא מעטים על מנת לעדכן קושחה, צריך לעשות Boot ל-DOS כי מערכת ההפעלה חוסמת אפשרות גישה ישירה לציוד למעט במקרים מסויימים המורשים ע"י היצרן.

מה שהבאג מאפשר הוא שימוש בטריקים מסויימים (שעדיין לא פורסמו) על מנת לאפשר לאפליקציה זדונית (שיכולה אגב להיכתב בכל שפה) לגשת לזכרון של ה-Protected Mode לחלקים שהיא כלל לא אמורה לגשת. תחשבו שב-VM (או שרת ללא Hypervisor) אפליקציה כזו יכולה לקרוא סיסמאות, תעודות, קוד שנמצא בזכרון של תוכנות אחרות ושלל דברים נוספים שלא אמורים להיות נגישים לאפליקציה.

הבאג עצמו – הוא באג חומרה, כלומר תיקון דרך מיקרו-קוד לא אפשרי במקרים כאלו והוא משפיע על מעבדים לשרתים, דסקטופ, מחשבים ניידים וגם Appliances. בקיצור – כל מה שיש בו מעבד אינטל מהעשור האחרון בערך, חשוף – ובתרגום לאנשי IT: גשו לחווה שלכם, תסתכלו על השרתים שלכם, 90% מהם – חשופים.

בימים אלו עובדים כל יצרני מערכות ההפעלה על תיקון מערכות ההפעלה השונות והתיקון הוא די מאסיבי ונוגע בכל מה שקשור לניהול זכרון של המכונה – זה טוב, רק שהבעיה הגדולה: המחיר שתשלמו.

איזה מחיר? בביצועים. תלוי מה האפליקציות שאתם מריצים ולאיזה ציוד הם ניגשים – הביצועים ירדו בין 3 ל-30 אחוז אחרי התקנת הטלאי (הטלאי יהיה חובה בכל מערכות ההפעלה). במילים אחרות – אם אתם לדוגמא מריצים מערכת מורכבת נניח על 10 מכונות VM, אחרי התקנת הטלאי ועל מנת לקבל את אותם ביצועים – תצטרכו בין VM ל-3 VM נוספים. ישנם דברים שאינם מושפעים והם יותר קשורים למכונות דסקטופ או מחשבים ניידים כמו משחקים, קידוד וידאו ועוד מספר דברים. הפרטים יתבהרו יותר בשבוע הבא, אבל הנה דוגמאת גרף של מעבד דסקטופ חדש (משפחת CofeeLake, מעבד i7 8700K) בהשוואה למעבד i7 מלפני 2 דורות: ה-i7 6800K (תודה לאתר phoronix.com על הגרפים)

הפס הסגול מציין מצב לפני הטמעת טלאי במערכות Linux והפס הירוק – אחרי. הבדיקה היא גישת יצירה/כתיבה/קריאה ל-4000 קבצים שנמצאים במכונה, בתוך 32 תיקיות, כל קובץ בגודל 1 מגהבייט. כפי שאתם יכולים לראות – לאחר ההטמעה כמו שניתן לראות במעבד החדש – המהירות צונחת חזק מטה. אגב, הגרף נוצר עם בדיקות על Linux אולם גם אם תשנו מערכת הפעלה, התמונה תהיה פחות או יותר אותו דבר.

אז מה ניתן לעשות לגבי איבוד אותם אחוזים יקרים מבחינת ביצועים? לא הרבה כרגע. אינטל לא יכולה לשחרר מחדש מעבדים ישנים שהם הפסיקו לייצר + תיקון ולא ניתן להחליף מעבד ישן במעבד עכשוי ללא החלפת לוח אם, זכרונות ודברים אחרים. לעומת זאת, אם קניתם מחשבים או שרתים עם מעבדים חדשים מהחודשים האחרונים, סביר להניח שאינטל תוכל להחליף ללא תשלום את המעבדים שברשותכם. האם יש מקום לאופטימיות? אני מאמין שכן – ברגע שהטלאים יצאו באופן רשמי, חברות התוכנה שהאפליקציות שלהן יהיו יותר איטיות אחרי התיקון – יוציאו גירסאות עם "מעקף" כלשהו על מנת לקבל את הביצועים בחזרה, אם כי זה יקח זמן.

לסיכום: אני לא ממליץ לאף אחד לנסות ולהימנע מהטלאי מבחינת אבטחת מידע. נכון, הביצועים במקרים מסויימים יואטו אולם אני מאמין שבהמשך ימצאו פתרונות לקבל את המהירות בחזרה. כמו כן, מעבדים של חברת AMD אינם חשופים לבאג הזה.

קצת על בנקים, מודרניזציה ותשובות למר איל מוסקל

ב-דה מרקר התפרסם מאמר על חברת טאטא שגיירה מערכת שטאטא כתבו עבור בנקים אחרים – לבנקאות ישראלית "בזמן שיא". במהלך המאמר מר מוסקל מדבר על כך שהבנקים צריכים לזרוק את המערכות הישנות, הוא מדבר על COBOL כמה שהיא ישנה, על כך שהמפתחים הם מבוגרים והבנקים יכנסו לצרות כי אין דור המשך וכו'.

כעסק, "חץ ביז" נותן שרותים לבנק מסוים ובעבר בוצע פרויקט עבור בנק אחר, ואישית אני מכיר את חלק מהבנקים וחלק מהטכנולוגיות שיש להם ואיך לאמר בעדינות… יש לי השגות לגבי מה שמר מוסקל ציין בראיון. אציין כי לא שוחחתי עם אף נציג טכני משום בנק ואינני בא "להגן" על הבנקים, אבל חשוב לדעתי להציג תמונה מאוזנת.

אז נתחיל עם ה-Mainframe. רבים מהקוראים בוודאי חושבים שמדובר על טכנולוגיה עתיקה וישנהאך אין הדבר כך. נכון, IBM שומרת בקנאות פנאטית על תאימות כמה דורות אחורה, אבל מערכות Mainframe מתעדכנות מבחינת חומרה נון-סטופ ומבחינת ביצועים, מעבד כמו ה-Power9 "מרביץ" למעבדים כמו Xeon-SP בכל מובן שתבחרו. בנוסף, אחד היתרונות הגדולים של מערכות Mainframe הוא תחזוקת חומרה. בשרתים רגילים, אנחנו יכולים להחליף דיסק קשיח מבלי לכבות את השרת או ספק כח, ב-Mainframe אתה יכול להחליף כמעט הכל – מעבדים, כרטיסי PCIE, זכרונות בזמן שהמערכת פעילה והיציבות של המערכת היא אחד הדברים ש-IBM בהחלט יכולים להתגאות בו. זה פשוט לא נופל.

בעבר רוב האפליקציות שנכתבו ל-Mainframe אכן היו ב-COBOL ויש חלק לא קטן מהקוד שעדיין רץ ב-COBOL, אבל בשנים האחרונות בנקים שיש להם Mainframe החלו להשתמש בפונקציונאליות חדשה ש-IBM הכניסו: להריץ מכונות Linux כ-VM על ה-Mainframe בצורה טבעית (ללא אמולציה של X86) עם ביצועים מאוד מהירים בעזרת כרטיסים יעודיים עם מעבדי Power8 (ובזמן האחרון Power9) שמיועדים להריץ Linux. כך הבנקים נהנים מ-2 יתרונות גדולים: אפליקציות Linux שרצות באופן טבעי על Mainframe ובנוסף מערכת ה-Mainframe יציבה מאין כמוה.

לגבי שפת COBOL – נכון, היא שפת תכנות עתיקה (משנות ה-50) אולם היא עברה עדכונים רבים וסטנדרט ה-COBOL גם עבר עדכונים וכיום הסטנדרט ב-COBOL הוא ISO/IEC 1989:2014 – כלומר יש בהחלט עדכונים לשפה. נכון, היא שונה משפות כמו Python, Go, Perl וכו' אך מצד שני היא לא כזו קשה ללימוד, זו שפה שיותר מבוססת על השפה האנגלית.

אחד הדברים שמר מוסקל לא מתייחס אליהם הוא נושא פרויקטים שהבנקים (כל הבנקים) מבצעים: שכתוב מחדש של קוד COBOL ישן ל-Java מודרני. אף בנק לא מעוניין "להיתקע" עם מערכת ישנה שאין לה אף אחד שיתחזק אותה, ולכן מבוצעים הפרויקטים הנ"ל, ובבנקים נכנסים יותר ויותר לעבודה עם כלים סטדנרטיים כמו GIT, יש גם Jenkins שיודע להתחבר ל-zOS (מערכת ההפעלה העדכנית של ה-Mainframe של IBM) וגירסת Docker Enterprise Edition 17.06 יודעת להתחבר למערכות System Z (ה-Mainframe) להריץ קונטיינרים על Linux שרץ ב-Mainframe.

מר מוסקל מדבר על האיטיות שדברים מתקדמים בבנק. זה נכון, כי הכל מחולק למחלקות שונות ויש צורך לערב גורמים שונים על מנת לקבל החלטה אם ללכת על פתרון X או Y. גם לי, כנותן פתרונות עבור בנקים, חוויתי לא מעט מקרים שהיו מספר ישיבות עוד לפני שהתחלתי לעבוד על פתרון אינטגרציה. ככה זה בבנקים, לוקחים המון פרמטרים שלא קיימים בחברות רבות (תקציבים על כל סעיף, מי ישלם על מה, תמחורים לצד ג' וכו' וכו') ואין מה לעשות בנידון. ככה זה בבנקים.

מבחינת כח אדם – האם מר מוסקל מודע לכך שבנקים כבר לא מקבלים עובדים חדשים במחלקות טכנולוגיות כעובדי בנק? אם אדם כלשהו, לא חשוב כמה הוא "פטיש" בתחומו ואותו האדם והבנק מעוניינים שהוא יעבוד עבורם, הבנק לא יעסיק אותו ישירות אלא אך ורק דרך חברה צד ג' מחברות האינטגרציה הגדולות בשוק הישראלי. האם ניתן לקצץ בכח האדם? אולי, אבל לכל בנק יש ועד חזק וכל בנק שירצה לקצץ, יצטרך לבוא בדין ודברים עם הועד של הבנק ויש כל מיני שיקולים אם לפטר או לקצץ או אם ליזום תוכניות פרישה-מרצון. אני די בטוח שכל בנק בודק את מצבת כח האדום שלו באופן תדיר ומחליט לאן ללכת עם זה.

ונקודה אחרונה מבחינה טכנית: למיטב ידיעתי, כל בנק בישראל החל "לפזול" לכיוון קונטיינרים כפתרון Scale Out כדי לעמוד בעומסים שונים, כך שמצד אחד הבנק "מגייר" אפליקציות מ-COBOL ומצד שני הבנק בודק טכנולוגיות קונטיינרים שונות. כיום, אם בנק ישאל "חץ, האם לעבור לקונטיינרים לפרודקשן?" תשובתי תהיה: "בשלב זה, התשובה היא לא" מכיוון שלדעתי בנקים יצטרכו פתרונות קונטיינרים יותר מאובטחים כמו Clear Containers של אינטל וטכנולוגיה זו היא צעירה ועדיין לא בוגרת מספיק כדי לזרוק אותה לפרודקשן.

בכל נושא גיוס הודים לישראל על מנת לסייע ב"מחסור" בכח אדם – כבר ניסו בעבר לייבא הודים לישראל וזה לא עבד ובגלל זה הפסיקו עם אותו מיזם. אין שום בעיה שכל חברה המעוניינת במתכנתים, יכולה פשוט לבנות תשתית בחו"ל ולחבר אותה ב-VPN לישראל כאשר המפתחים בחו"ל עובדים על תשתית מקומית שמסונכרנת לארץ או שהמפתחים עובדים על תשתית שנמצאת בארץ. במזרח אירופה, לדוגמא, יש לא מעט מתכנתים מאוד מוכשרים ולא מעט חברות ישראליות משתמשות בשרותי אותם מפתחים לפתח חלקים שונים לתוכנות שאותן הם משווקים. ככלל, לעניות דעתי, הבאה של כמה אלפי מתכנתים מהודו לישראל מהיום למחר לא תעזור כי הראש שונה לחלוטין מהראש הישראלי.

ועוד נקודה קטנה: הבנקים הישראליים "יכולים לחלום" על טכנולוגיית בלוקצ'יין? אולי יתעדכן מר מוסקל ואולי כדאי שידע כי לבנק הפועלים כבר יש טכנולוגיה כזו, ונאמר כך: בבנקים אחרים לא נשארים מאחור בנושא.

לסיכום: נכון, דברים זזים לאט בבנקים. מתי בדיוק הייתם בסופרמרקט והעברתם את הסלולרי שלכם לשלם עם חשבון הבנק או כרטיס האשראי הבנקאי בארץ? זה עדיין לא זמין ובחו"ל זה זמין עם הטלפון הסלולרי ועם השעונים החכמים מבוססי Android Wear, Tizen או ה-Apple Watch והאשמה דווקא אינה תלויה לפתחם של הבנקים בישראל (הם יכולים בתוך חודשיים שלושה להפעיל את זה) אלא בבנק ישראל. לבנקים לוקח זמן לעבור לשיטות פיתוח חדשות אבל פנימית הם בהחלט מתעדכנים. יצא לי לא פעם להציע פתרונות שונים כרעיון לקדם משהו ובמקרים רבים הופתעתי מכך שאין תשובה שלילית מיידית. בקיצור – בניגוד לרושם שנוצר מגורמים שונים, הבנקים לא נמצאים בעידן האבן. לוקח להם זמן להתקדם – אבל הם מתקדמים.

כשצריכים VPN טוב ובחינם

אם תשאל היום כל אדם או גוף מקצועי שמבין באבטחת מידע כיצד לבצע חיבור למחשבים או משאבים מרוחקים בצורה מאובטחת, הדבר הראשון שימליצו לך זה על VPN. כיום כל מחשב בעל כתובת IP חיצונית חוטף סדרות של סריקות מ-1001 גורמים וכל פורט שמתגדלה כפתוח נעשים עליו נסיונות חיבור, לעיתים נסיונות בודדים ולפעמים עשרות (או יותר) בשניה. אם אתם רוצים לראות זאת "בשידור חי" הקימו באחד מספקי הענן הציבוריים מכונת לינוקס קטנה עם SSH פתוח ועקבו אחרי קבצי הלוג, תהיו בטוחים שתוך שעות ספורות יהיו כמה סקריפטים שינסו להתחבר אליכם.

לכן, חיבור VPN הוא חשוב ורוב העסקים והחברות רוכשים קופסאות Appliance (או VM) של VPN מיצרניות מוכרות כמו Cisco, Fortinet, Juniper, Check Point, Palo Alto ועוד רבים אחרים. לאלו שמעוניינים בחיבורים בודדים, יש את ה-OpenVPN שמאפשר עד 2 חיבורים סימולטנית ללא תשלום, וניתן כמובן לרכוש רשיונות נוספים. אפשרות נוספת בקוד פתוח היא StrongSwan שמאפשר חיבוריות בין שרת VPN לכל מכונת לינוקס/מק/Windows.

אפשרות פופולרית חדשה שקיימת נקראת Wir eGuard ולמרות ש-Wire Guard אינו מתאים להחליף VPN כ-Client/Server עדיין (אין עדיין Clients ל-Windows ומק אם כי הוא יכול לשמש כ-Client/Server בין מערכות לינוקס), הוא יכול לסייע במקום אחר שהוא מאוד חשוב.

נניח ויש לנו מספר שרתים בחוות שרתים ביפו, וישנה קבוצה של עובדים שיושבים בחיפה שצריכים להתחבר לאותם שרתים. חיבור בשיטת ה-Client/Server לכל מחשב שיושב בחיפה למחשבים שיושבים ביפו אינו פתרון יעיל מכיוון שעדיף חיבור שיוצר מעין "LAN" (או ליתר דיוק: WAN) שרץ בעצם על ה-VPN, ואז בעצם אנחנו מחברים בשיטה שנקראת Site to Site VPN. כך לדוגמא עובדות חברות שיווק רבות שיש ברשותן סניפים, כאשר בכל סניף יש מספר מחשבים מקומיים.

כל היצרנים המסחריים מציעים כמובן במסגרת חבילת ה-VPN גם שרות Site to Site (או בקיצור S2S, יש כאלו שמחליפים זאת ב-StS), אך במקרים רבים השרות הנ"ל כרוך בתשלום נוסף, וכאן ל-WireGuard יש יתרון גדול.

תוכנת ה-WireGuard נכתבה בצורה כזו שהיא מפיקה לקחים מפתרונות VPN ישנים יותר (ה-WireGuard זמין בצורה יציבה בערך שנה וחצי) והיא תומכת ב-cryptographic primitives ידועים כגון: Curve25519, HKDF, ChaCha20, Poly1305, BLAKE2s, SipHash24 (אפשר לראות מה כל אחד משמש כאן). בנוסף התוכנה כתובה בצורה יעילה וכל הקובץ הבינארי שוקל … 4 קילובייט כך שטווח התקיפה הוא מאוד קטן (נסו להשוות לכל תוכנת VPN אחרת), הוא רץ ברמת Kernel והביצועים שהוא נותן עוקפים פתרונות אחרים בקוד פתוח (כפי שאפשר לראות כאן), להלן גרפים לדוגמא:

מה לגבי התקנה? היא קלה מאוד ואפשר למצוא עשרות דוגמאות לכך שתוך דקות ספורות ניתן להקים את 2 הנקודות (או יותר) בין החיבורים. כאן לדוגמא חובבי אובונטו יכולים לראות כיצד ניתן להקים את ה-Wireguard.

אני מאמין ששום חברה מסחרית לא תזרוק את הפתרון המסחרי שלה לטובת WireGuard, אולם יש לא מעט עסקים קטנים ופרויקטים שמעוניינים בחיבוריות כזו. עם WireGuard אפשר להקים פתרון כזה תוך זמן קצר (בין אם מדובר בענן ציבורי או בתשתיות אחרות), ולכן אני ממליץ לקרוא את החומר על התוכנה. אגב, למי שלא מאמין כזה זה פשוט להקים את ה-WireGuard, הנה קליפ שמדגים זאת:

כמה מילים על הטמעת CUDA

יותר ויותר חברות משתמשות היום בתוכנות תלת מימד, תוכנות הדמיית ויזואליזציה, והמון המון חישובים מסוגים שונים, בין אם מדובר במסחר (Algotrading) והמון דברים אחרים, וגם לאחרונה CUDA נכנס גם בשימוש עם קונטיינרים – מספר קונטיינרים יכולים להשתמש ב-GPU יחיד או מספר GPU שנמצאים בשרת (זה פחות מתאים לכרטיסי GTX ויותר מתאים בכרטיסים כמו Grid, Tesla וכו').

לפני שניגש לעניינים הטכניים של הטמעת CUDA, כדאי קודם כל להכיר את הכרטיסים של nVidia שתומכים ב-CUDA. באופן עקרוני, כל צ'יפ של nVidia תומך ב-CUDA. לדוגמא: במחשב הנייד הישן שאני כותב את הפוסט הזה קיים מעבד (די עגלה) GT 720M של nVidia ולמרות שהוא ישן – הוא תומך ב-CUDA ואני נעזר בתמיכה הזו לרנדר וידאו באדובי פרמייר טרום פרסום הוידאו ביוטיוב.

בעקרון יש ל-nVidia מספר סוגי כרטיסי GPU, נתמקד כרגע על 2 סוגים: ה-GTX שיותר מתאים לצרכן שמשחק משחקים ופה ושם הוא מרנדר וידאו ואפקטים, ויש את ה-Quadro שמיועד עבור הצרכנים המסחריים שצריכים לבצע המון חישובים על ה-GPU, תלת מימד ויצירת אנימציה בתלת מימד. רבים חושבים שמכיוון ש-2 המשפחות משתמשות באותם מעבדי GPU הן ב-GTX והן ב-Quadro, אז מדובר באותם כרטיסים ופשוט אפשר לקחת את ה-GTX ולגמור עניין, וכאן הטעות הגדולה: נכון, 2 משפחות הכרטיסים משתמשים באותם מעבדי GPU אולם יש מספר שינויים:

  1. כרטיסי ה-Quadro מגיעים עם יותר זכרון (בגרסאות הדסקטופ, לא בגירסאות ה-Mobile) בהשוואה ל-GTX. בכרטיסים מסויימים יש לא פחות מ-24 ג'יגהבייט זכרון (שהוא מאוד יקר), מה שנותן לאפליקציות שמשתמשות ב-CUDA יותר מקום והביצועים מהירים פי כמה בהשוואה ל-GTX.
  2. הכרטיס כולו בנוי בצורה מעט שונה (אם כי לא רואים זאת ישר). כרטיסי Quadro מיועדים לעבוד 24/7 באופן רציף בתפוקה מלאה, וזאת בניגוד למשתמש טיפוסי של GTX שמשחק פה ושם משחקים או מרנדר וידאו מלא (או 2) ביום. הכרטיסים בנויים עם איוורור מעט שונה וגם האחריות בהתאם – לכרטיס Quadro יש אחריות ל-5 שנים.
  3. לכרטיסי Quadro יש דרייברים מיוחדים המפעילים פונקציות שאינן פעילות כלל ב-GTX. החסרון (אם אפשר לקרוא לזה כך) זה שכרטיסי Quadro אינם מתאימים כל כך למשחקים אך הם בהחלט מתאימים לעבודות מאסיביות והדרייברים מאפשרים שלל תכונות שדרושות בדיוק לסוג העבודות הללו.

לכן, למרות שהפיתוי הוא מאוד גדול לרכוש כרטיס GTX ולגמור עניין, עדיף להשקיע ב-Quadro (אם יש הרבה עבודה) ובכך להנות מביצועים טובים, אחריות ארוכה ודרייברים שמתאימים בדיוק לעבודות שאתם מריצים.

מכאן נעבור להתקנת CUDA.

יצא לי לפגוש לא מעט מקרים בשנה האחרונה שבהם מי שהתקין את ה-CUDA במערכת – לא התקין בצורה נכונה את CUDA. כן, כל מערכת ה-CUDA רצה אך יש דברים שחשוב מאוד לעשות ולהתקין לפי כן, על מנת שהמערכת תרוץ לאורך זמן:

  • כשזה מגיע לגירסת לינוקס – אין להתקין גירסת לינוקס שמיועדת לדסקטופ, כלומר אובונטו 15,16,17 (בין אם בגרסאות 04. או 10.) שמיועדות לדסקטופ אינן מתאימות לפרודקשן הואיל והעבודות שירוצו עם ה-CUDA הן למשך מספר שנים ולא לשנה שנתיים, ובנוסף – נדרשת יציבות מקסימלית ולכן יש להתקין את אחת מהפצות הלינוקס הבאות:
    • גירסת CentOS 7.3 (ואם אתם עדיין מתעקשים על גירסה 6 של CentOS – אז CentOS 6.9)
    • SLES 12 SP2 ומעלה – של SuSE
    • Debian 8-Jessie או Debian 9-Stretch. ניתן להשתמש גם ב-Debian 7-Wheezy אולם סביר להניח שיהיו בעיות קומפילציית מודולים בהמשך, קחו זאת בחשבון.
    • אובונטו – הנה הפתעה לקוראים: הגירסה היחידה המומלצת היא Ubuntu 16.04.2 LTS (אם יש לכם 16.04.01 – בצעו שדרוג ל-16.04.02). זו הגירסה היחידה לשרתים שקנוניקל משחררת ותעמוד מאחורי גירסה זו ל-5 שנים הקרובות. שאר הגרסאות מיועדות לדסקטופ והן משתנות תדיר, דבר שממש לא מומלץ להתקין בשרת.
  • אחת הטעויות הנפוצות (במיוחד מאנשי לינוקס שהתחילו עם אובונטו) היא התקנת סביבה גרפית גם בשרת. זו טעות, במיוחד אם אתם משתמשים בכרטיס GTX לעבודות CUDA. ה-GPU צריך לרנדר את הסביבה הגרפית 60 פעם בשניה (או 50 בחלק מהמקרים) וזה סתם מוסיף עבודה ל-GPU ולכן: בשרת, לא מתקינים סביבת עבודה גרפית. תתרגלו לטרמינל, מה קרה? 🙂
  • לא להריץ update/upgrade סתם כך! במקרים רבים עדכון הפצת הלינוקס ישדרג גם את הספריות והקרנל ובמקרים רבים אין קרנל מודול ל-GPU שמקומפל לקרנל החדש, מה שמצריך או קימפול מחדש או שימוש ב-kmod/dkms כדי לקמפל מודולים לקרנל החדש. שימוש בקרנל חדש מצריך reboot ולכן עדכונים ושדרוגים – יש לבצע בסוף יום עבודה או לקראת סופ"ש על מנת שלא להפיל עבודות שמשתמשות ב-CUDA.
  • לא להפעיל RAID תוכנה על השרת. תלוי בסוג העבודה, יכול להיות שבנוסף ל-GPU, גם ה-CPU יהיה מלא בעבודה ולכן בד"כ מומלץ שלא להקים RAID תוכנה אלא RAID חומרה עם כרטיס (למעט בשרתים בהם יש RAID חומרה על לוח האם). אני מודע לכך שזו נשמעת המלצה מוזרה, אולם ראיתי מקרים כאלו ש-RAID תוכנה נפל (במיוחד שמדובר בדיסקים SATA "ביתיים" פשוטים) כשה-CPU היה חנוק עם כל הליבות שלו. כרטיס RAID פשוט עולה 50$ ואם המערכת שלכם הולכת לייצר המוני קבצים לקריאה וכתיבה סימולטנית – חברו אותה לסטורג' או במינימום NAS טוב.
  • אם יש לכם הפצת CentOS – השתדלו לא להשתמש בקרנלים מ-ElRepo Repository. ה-REPO הזה נותן קרנלים חדשים ל-CentOS אולם מנסיוני הם מלאים באגים כרימון.

לסיכום: CUDA זה דבר מעולה (גם OpenCL ועל כך יהיה פוסט נפרד בעתיד), אבל כשמדובר בפרודקשן, מדובר ב"חיה" אחרת מדסקטופ שהצרכים שם שונים ויש לבדוק דברים ב-7 עיניים לפני שמחליטים מה להתקין ואיך.

בהצלחה.

גילוי נאות
הטמעות ותיקון תקלות הקשורות ב-CUDA זה חלק מהשרות ש"חץ ביז" נותן

שידור וידאו: על קידוד וצרות של רוחב פס ומחיר (חלק 1)

כל מי שמשדר וידאו עם תשתית משלו מכיר את הבעיה: אם אתה משדר בישראל והשרתים שלך יושבים בישראל, אתה תשלם על רוחב פס ולא על כמות התעבורה. יחד עם זאת, כל הרחבת רוחב פס בארץ עולה לא מעט. הבעיה מתגלה במערומיה כשיש אירוע חשוב ועשרות אלפי גולשים מצטרפים להאזנה לשידור ואז מגלים שרוחב הפס אזל, הרחבה לוקחת ובינתיים מפסידים גולשים וכשמפסידים גולשים, מפסידים כסף כי המפרסם/נותן חסות משלם פחות.

בחו"ל בחלק מהמקרים זה גם כך אולם כשזה מגיע לעננים ציבוריים, המצב הפוך: יש לך רוחב פס נאה לשרת (עד 220 מגהביט במקרה של אמזון אלא אם תיקח Instance עם High Network ששם תקבל הרבה יותר), אך אתה משלם עבור כל ביט שיוצא החוצה.

בעבר אתרי אינטרנט רבים העבירו שידור וידאו או קליפים בקידוד WMV של מיקרוסופט או VC, או VCM בחלק הקטן מהמקרים, אולם כיום כולם (למעט אתרים שלא עודכנו שנים ועדיין חושבים שהעולם הוא עדיין ברובו משתמש במיקרוסופט) עברו לשדר בקידוד של MPEG-4 עם פרופיל Base או Main והאודיו מגיע או כ-AAC או כ-MP3. היתרונות של מקודדים (Codecs) אלו הוא בכך שכל מערכת הפעלה, טלפונים סלולריים וטאבלטים – תומכים בכך וכל מי שמשדר מעוניין להגיע לכמה שיותר קהל מבלי שהגולשים יצטרכו להתקין אפליקציות/תוספים מיוחדים, מה שגורם במקרים רבים לתקלות ולאנשים שאין להם תמיכה והם נוטשים וממשיכים הלאה.

אז כיצד בעצם אפשר לדחוס יותר משתמשים על אותו רוחב פס?

בשינוי קידוד כמובן. יש כל מיני מקודדים מסחריים שיתנו לכם מה ש-MP3 נותן, רק ברבע מרוחב הפס עם אותה איכות אם לא יותר מאשר MP3. הבעיה? במקרים רבים צריך לשלם תמלוגים על המקודדים פר כמות גולשים, פר חודש וכו'. אם בא לכם לשפוך כספים, אהלן וסהלן.

אבל יש פתרון אחר, שכולו קוד פתוח ונתמך בפלטפורמות כמו Wowza ואחרים (כן, גם במערכות בלוגים כמו WordPress) שנקרא Opus שמגיע מ-קרן Xiph ומהנדסים רבים בעולם עובדים בהתנדבות בזמנם הפנוי על פיתוחו. גירסה 1.2 (ו-1.2.1) שוחררה לא מזמן. אתם יכולים להיכנס לדף הזה, לגלול לאמצע ולבחור בקידוד וב-Bit Rate. אני ממליץ לבחור שם Opus 1.2 עם 32 קילוביט לשניה ולנגן ותתרשמו בעצמכם מהאיכות.

בהמשך הדף אתם תגיע לדף דוגמיות דיבור, שם אתם מוזמנים לבחור שוב את Opus 1.2 ולבחור ב-12 קילוביט לשניה, הכי נמוך, ואז לשמוע את הדברים בניבים שונים באנגלית (מה שמהווה אתגר לא קטן לקידוד, דיבור ב-Welsh וכו'). לעניות דעתי – האיכות פנטסטית.

השאלה שכמובן תישאל מיד – האם זה תואם להכל מבחינת דסקטופ, טלפונים וטאבלטים? התשובה – ברוב כן למעט iPhone. כל הדפדפנים תומכים, אנדרואיד תומכת.

אז מה עושים? לשמחתנו ב-HTML5 יש אפשרות לקבוע Fallback כך שאם הציוד של הלקוח אינו תומך ב-Opus, הוא יועבר לגירסה ב-MP3 או AAC.

לסיכום: חסכון של 75% ברוחב הפס פר משתמש אינו רע והוא שומר על איכות דגימה של 48 קילוהרץ, ואתה לא משלם אגורה שחוקה כתמלוגים על שימוש בקידוד זה.

מה רע? 🙂

בפוסט הבא נדבר על ה"חבר" של Opus – קידוד וידאו VP9.