VMWare על AWS – האם שווה להשכיר?

(אני רוצה להתחיל בהערה קטנה. אחרי שכתבתי את הפוסט על PKS קיבלתי מאנשים הערות שאני "אנטי VMware". אני לא. למען האמת, אני בשלבים של מעבר כל המכונות שלי ל-vSphere 6.7 ואני חושב שפתרון הוירטואליזציה של VMWare הוא מהטובים בשוק. יחד עם זאת, יש לי השגות לגבי חלק ממוצרי החברה ואת אותן השגות אני משתף, לא יותר מזה). נקודה נוספת: בעבר כתבתי על VMWare on AWS אבל הכל היה מבוסס על שמועות. הפעם ביקשתי מחבר שבעבודתו משתמשים במוצר להקדיש לי שעתיים ולהראות לי את התכונות ובדקתי גם את ההדגמות והקליפים הרשמיים טרם כתיבת פוסט זה.

חברות רבות שמתחילות או חושבות לעבוד לענן, מנסות לבדוק פתרונות שונים לגבי המכונות הוירטואליות. בכל זאת, המכונות הוירטואליות שניתן לשכור אצל סע"צ (ספק ענן ציבורי) שונות מבחינת פורמט ממה שרץ מקומית על תשתית ה-vSphere שלכם. חלק יחליטו להמיר את המכונות כך שירוצו על תשתית ה-סע"צ, וחלק יבנו אותן מחדש.

לתוך הנישה הזו VMWare מוציאה "מוצר חדש" שנקרא VMWare on AWS ופתרון זה יוצר מעין "המשכיות בענן", אתה יכול להשתמש ב-SDDC Manager לנהל את הפתרון של VMware בענן יחד עם הפתרון שרץ אצלך מקומית (On Prem). אתה לא צריך לשנות מכונות וירטואליות לעבר הפתרון שלהם שרץ בענן של ה-סע"צ שבחרת, אתה פשוט מבצע Migrate של אותן מכונות וירטואליות לאותו DC מרוחק, ל-Cluster המרוחק ול-Datastore המרוחק, בוחר את הסוויצ', מאשר, וזהו – המכונות הוירטואליות בדרך לענן הציבורי. נשמע קל ופשוט, בלי הרבה כאבי ראש.. לא?

אז זהו, שזה "טיפה" יותר מורכב. מבחינה טכנית, מה שציינתי לעיל הוא נכון ואנשי השיווק והאנשים הטכניים של VMWare יאשרו זאת, אבל יש כאן כמה דברים שכדאי לפני כן לקחת בחשבון:

  • הפתרון VMWare on AWS הוא בעצם פתרון vSAN המוכר. אתם לא משלמים פר VM, אתם משלמים פר שרת פיזי ויש צורך במינימום 3 שרתים.
  • התמחור יכול להיות דינמי (פר שעה) או פר שנה או פר 3 שנים והמחיר עצמו טיפ טיפה גבוה .. אם לדוגמא אתם רוצים להקים זאת בארה"ב, בוירג'יניה, שם המחיר יהיה הכי "זול". כמה? ובכן, על 3 מכונות בסיס (נקראת i3) תשלמו 155,961 דולר לשנה. רוצים להריץ את זה בפרנקפורט, גרמניה? המחיר מטפס ל-185,952 דולר לשנה. המחיר כולל את הרשיונות ל-vSphere ו-vSAN אך אינו כולל VMWare Site recovery, ובשביל לכלול זאת יש לשלם $22,600 פלוס 347$ פר VM.
  • ישנן שתי סוגי מכונות: i3 metal, r5 metal. ה-i3 כוללת דיסקים NVME מקומיים (אחסון כולל Cache בסביבות ה-16 טרה), ואילו מכונת ה-i5 משתמשת באחסון של AWS (ה-EBS) כ-"דיסקים מקומיים", אחסון EBS אינו נכלל בסכומים שציינתי לעיל והתשלום הוא חודשי. פונקציה נוספת – Elastic vSAN (מאפשר להשתמש באחסון שבשרת גם אם אותו שרת הוא במצב תחזוקה) עולה $2.28 לשעה פר מכונה. אלו מחירים ל-3 שרתים בשרת ה"נמוך" (18 ליבות, i3-metal). אם אתם רוצים להשתמש באחסון של אמזון (EBS) ולקחת שרתים יותר רציניים (r5 metal, עם 48 ליבות) אז בוירג'יניה תצטרכו לשלם 174,411 דולר לשנה, ובפרנקפורט המחיר מטפס ל-210,396 דולר לשנה.
  • רוצים הנחות על המחיר? בשמחה, רק אם אתם משלמים מראש. אם אתם שוכרים את הברזלים ל-3 שנים מראש, יש לכם 50% הנחה. אם לשנה – 30% הנחה (לפי המסמך הזה).

חברות שונות יסתכלו על המחירים הללו בצורה שונה. רוב החברות הישראליות יסתכלו וסביר להניח שיאמרו NO DEAL, ולעומת זאת חברות בינלאומיות גדולות ינסו להוריד קצת את המחיר – וישכרו.

בין אם יש לחברתכם את התקציב או אין לכך – האם ההצעות הללו שוות? הבה נבחן זאת מהצד הכספי.

אם נרכוש שלושה שרתים, בכל אחד מהם מעבד אחד AMD EPYC עם 32 ליבות (כך נחסוך במחצית את העלויות של vSphere ו-vSAN וכל מוצר אחר שמחושב Per Socket), עם חצי טרהבייט זכרון, עם 6 דיסקים NVME SSD ו-2 דיסקים NVME SSD Mixed Intense, עם כרטיס רשת של 10 ג'יגהביט, כל הרשיונות (ל-3 שנים) שצריך ולקינוח גם סוויצ' נחמד. צריכים את המערכת בגרמניה, או ארה"ב או אפילו מחוץ למשרדכם פה בארץ? חפשו ספק שמוכר שרותי COLO (כלומר Co Location) לאחסן 4U או 7U (שזה 3 שרתים, תלוי בגודלם הפיזי – פלוס סוויצ') עם רוחב פס נאה, ואתם תשלמו לו בערך 2000-4000$ לחודש.

ניקח את כל הערימה הזו ונחשב אותה – ותראו שלא תגיעו ל-$160,000 שתצטרכו לשלם בממוצע לשנה על VMWare on AWS, ובנוסף – הציוד והרשיונות הם שלכם, וזה כולל SLA לברזלים ולציוד עצמו.

אחד הדברים שחשוב להבין לגבי VMWare on AWS היא למרות שהשיווק יזכיר בכל שניה וחצי את המילה "ענן" – חוץ מהעובדה שזה יושב ב-DC של ספק ענן ציבורי, אין לפתרון הנ"ל כמעט כלום עם מה ש-סע"צ בעצם מייצג. (ה"כמעט" קשור למכונה r5 metal שמשתמשת באחסון של ספק הענן אבל זה בעצם לא ממש משנה כלום. EBS מאפשר גדילה דינמית, אבל vSAN לא יודע "לאכול" דיסק "פיזי" שגודלו השתנה). כל השירותי ענן שתשתמש בהם מתוך ה-VMware on AWS יהיו בדיוק כמו שתיקח את השרותים מבחוץ או ממכונות וירטואליות שה-סע"צ משכיר מהשרותים שלו.

הבה נסתכל על ההצעות של ה-סע"צ. רבים נוטים להתעצל ולבחור נניח מהעשיריה הראשונה של ההצעות ל-VM כדי לא להסתבך, אבל המציאות היא שכל סע"צ מציע מספר "דורות" של מכונות וירטואליות, חלק לא קטן מההצעות די זולות ויכולות להתאים למשימות שונות (הנה לדוגמא ההצעות של AWS. מיקרוסופט, לפחות ממה שבדקתי, לא מציעה טבלה כזו אז חברת Nakivo מציעה טבלה כזו עם הסברים, ובגוגל יש דף פשוט שמסביר את הסוגים. אז אם לדוגמא אתם צריכים להריץ אפליקציה שדורשת המון זכרון אך כמעט ולא עושה כלום עם המעבד, אתם יכולים לשכור Instance מדור ישן יותר ובכך לחסוך. צריכים מכונות VM שאליהן מחוברים דיסקים SSD פיזיים לוקאלית? יש. ב-VMWare on AWS אין חיה כזו – יש סוג אחד של מעבד (ישן, מלפני שלוש דורות – Xeon V4) ואין לך אפשרות לחבר SSD פיזי לוקאלית ל-VM (על VMware on AWS – כי זה מנוהל על ידי VMware).

בסופו של דבר, צריך להחליט לכאן או לכאן, האם לקחת את ההצעה של VMWare on AWS שלא ממש נותנת יתרון כלשהו לכך שהמערכת רצה בחוות שרתים של סע"צ – לבין הפתרונות ש-סע"צ מציע. נכון, אם רוצים להשתמש בפתרונות של סע"צ, ולא רוצים לבנות מכונות VM מחדש, צריך להמיר (יש לכך כלים שונים, סקריפטים ואפשר לבצע לכך אוטומציה, אגב), אבל מצד שני, ל-סע"צ יש מגוון הצעות שלא קיימות כלל ב-VMware on AWS. לעומת זאת, יש חברות שיתעקשו על "המשכיות" והמחיר לא ממש מזיז להן – אז להן VMWare on AWS יכול כנראה להתאים.

השוואה: PKS מול OpenShift

יצא לי לשוחח עם לא מעט חברות שרוצות להשתמש בקונטיינרים. רבים כבר התחילו ממזמן להשתמש ב-Docker (הערה: לא הגיע הזמן להכיר ולהשתמש ב-cri-o?) והם החלו להשתמש ב-Docker-compose להרמת מספר קונטיינרים במכה אחת. חלקם מתחילים להשתמש בשרותים המנוהלים לקונטיינרים בעננים הציבוריים וחלקם רוצים פתרון On Prem ומטבע הדברים הם מתחילים לקרוא על Kubernetes וכשהם מתחילים להבין כמה הוא מורכב לתפעול (ומגירסה לגירסה זה נהיה יותר ויותר מורכב) – הם מבקשים המלצות על פתרון קל יותר להקים ולנהל אשכול Kubernetes (ובקיצור בשמו החביב: K8S).

רוב מוחלט של החברות הבינוניות והגדולות משתמשות ב-VMWare (מי שמשתמש ב-Hyper-V וירצה פתרון קל להתקנה וניהול ל-K8S – בהצלחה עם זה) ומטבע הדברים הם מעדיפים משהו מחברה גדולה וידועה כמו VMWare, ששמחה מאוד למכור להם את PKS. המוצר עצמו נמכר בשתי תמחורים שונים – פר POD (כאשר POD הוא מעין "קבוצה" כאשר כל POD מכיל קונטיינר אחד או יותר, ברוב המקרים יריצו קונטיינר עם אפליקציה ועוד קונטיינרים שמכילים אפליקציות נסמכות תחת POD אחד ואז יש גם תקשורת בין הקונטיינרים בקבוצה) או פר ליבות. זה מתחיל ב-50 PODS או ליבות. (המלצה: לא לרכוש פר POD. בכל ליבה אפשר להריץ עשרות PODs).

המתחרה העיקרי והיותר גדול ומיועד ל-Enterprise להרצת Kubernetes היא מערכת Openshift. גם היא תומכת באופן טבעי ומלא ב-VMWare (כן, כולל תמיכה ב-NSX-T), רק שבניגוד ל-PKS, היא לא מיועדת רק להקמה וניהול של Kubernetes במובן הסיסטמטי, אלא היא יותר מיועד לכל השרשרת – מרמת ההנהלה, אנשי אבטחת מידע, ומפתחים. ב-PKS אם אני רוצה להקים אפליקציה, אני צריך להשתמש ב-Cloud Foundry (או דרך ה-cli ב-kubectl), צריך במקרים רבים לכתוב קבצי YAML (ימח שמו וזכרו עם כל הקטע של רווחים!) שמצריכים ידע מספק ב-K8S. עם Openshift – יש לך Template (שתמיד אפשר לכתוב נוספים) והמתכנת עושה הכל דרך ה-Web UI. יש קטלוג מובנה שמאפשר להתחבר לאינטרנט ולהוריד אוטומטית templates נוספים והקמה של אפליקציות נוספות בכמה קליקים, יש אבטחת מידע הרבה יותר רצינית מ-PKS (בגלל זה רוב הקונטיינרים הזמינים לציבור לא ירוצו על Openshift אלא אם משנים הגדרת אבטחה שבחברה עלולים לפטר אותך אם תשנה אותה), יש גרפים וניטור מובנה, קל מאוד לשייך בין אפליקציה לשרות (נניח אפליקציית JAVA לקונטיינר אחר שמריץ MySQL – משתמשים ב-BIND בתפריט ותוך שניות ספורות המערכת תבנה את הכל) ויש עוד תוספות רבות שכלל לא קיימות ב-PKS. בקיצור, מי שיקים מערכת Openshift (קראו בהמשך על כך למי שמעוניין להתנסות אישית במחיר יקר של 0 שקלים) ויקים מערכת PKS, יראה את ההבדלים מהר מאוד. אגב, אחת האפשרויות שכיום אין ב-PKS ומאוד חשובה כשרוצים להוסיף ולהוריד מכונות וירטואליות המריצות קונטיינרים – כלל לא קיימת ב-PKS, אך קיימת בגירסת Openshift האחרונה.

וכאן אני מגיע להמלצה לא פופולרית שאני ממליץ: אל תרכשו PKS.

לא, זה לא קשור למחיר. מי שישווה בין Openshift ל-PKS יראה כי המחיר של Openshift ל-On Premise יותר יקר מ-PKS (בחלק מהמקרים, תלוי בחישובי ליבות, כמויות וכו')

הבעיה קשורה יותר ל-VMWare ולזמן הנוכחי. VMWare מציעה את PKS (גרסאות Essential, Enterprise) אבל אותה חברה גם מציעה את Tanzu Kubernetes Grid. היא מדברת על ניהול אשכולות של Kubernetes עם Tanzu Mission Control – אל תחפשו לרכוש או להוריד, זה מוצר של חברת Heptio (ש-VMWare רכשה) שעושים בו שינויים והוא כרגע בבטא ללקוחות VMware ולא זמין להורדה. יש גם את עניין ה-Health אשכול ה-K8S שלך והחלק הזה ממוצר וקוד מחברות ש-VMWare רכשה: Wavefront ו-CloudHealth.

בקיצור, VMWare מכינה איזה משהו גדול שמשולב מקוד ממקורות שונים שאמור לתת לך מענה מבחינת הקמת וניהול אשכולות K8S שונים הן מקומית והן בענן, אבל עד שזה יהיה מוכן ויציב – יקח זמן. כ-Enterprise, היציבות מאוד חשובה והדבר האחרון שאתם רוצים לעשות זה לעבור למשהו אחר השנה או שנה הבאה ולך תדע כמה זה תואם אחורה והאם המיגרציה תעבוד חלק…

אם כל מה שאתה מחפש זה דרך קלה ונוחה להקים אשכול K8S ואתה רוצה גם תמיכה מסחרית, אבל אתה לא רוצה את Openshift ואת כל הערך הנוסף שהוא נותן לכל הצוותים, אז פשוט תרכוש או תוריד את Rancher (כאן נמצאת גירסת הקוד הפתוח), החברה כבר קיימת מספר שנים, המוצר יציב ונותן את מה שהוא מבטיח, והמחיר יותר זול מ-PKS.

לאלו שכן רוצים לנסות את Openshift על הדסקטופ שלהם (לא על ESXI או פתרון וירטואליזציה מרכזי, כל עוד יש לך 32 ג'יגהבייט זכרון, הגירסה המצומצמת שניתנת להורדה תופסת 16 ג'יגהבייט זכרון, לגמרי), מוזמנים לגלוש לקישור הבא. תצטרכו להירשם ל-רד-האט כדי להוריד "קוד סודי" ולהדביק אותו בזמן ההתקנה. האפליקציה נקראת Code Ready Containers והיא יכולה לרוץ על לינוקס, מק ו-Windows. המערכת משתמשת בוירטואליזציה במחשב המקומי כך שב-Windows היא תפעיל את אופציית Hyper-V. טיפ קטן: אם אתם מחוברים ל-Active Directory, תתחברו למכונה שלכם עם שם משתמש מקומי. באג ידוע.

לסיכום: VMWare, כמו בשוק הוירטואליזציה, רוצה מטבע הדברים "לקחת שליטה" על השוק ולפיכך היא מפזרת כספים על ימין ועל שמאל לרכוש חברות שונות שמציעות מוצרים עם חלקים שיכול לעזור לכלי העתידי שלה כדי להקים ולנהל אשכולות K8S באופן מקומי ובענן. המוצר שהם מוכרים כרגע (PKS), כפי שאני רואה זאת, הוא לא יותר מאשר לתפוס אחוזי שוק והמוצר ה"אמיתי" הגדול שיצא – יצא בעתיד, שנה הבאה אולי, ולכן אני לא יכול להמליץ על PKS כפתרון קבוע לחברות שרוצות להקים ולנהל אשכולות K8S, ולפיכך אני ממליץ להסתכל על פתרונות אלטרנטיביים, שתיהם נותנים תמיכה ושרות מסחריים, וכדאי לבדוק מה מהם מתאים לכם.

אחסון: Scale Up מול Scale out (מאמר עדכון)

יצא לי לאחרונה לשבת אצל מספר לקוחות שהזמינו שרות יעוץ לגבי אחסון ולשמוע את הדרישות, ובלא מעט מקרים, הצרכים של אותם לקוחות הצריך פתרון הפוך ממה שהם חשבו. יש כאלו שחשבו על פתרון Scale Out בשעה שהם צריכים פתרון Scale up – וההיפך.

ברוב המקרים, המצב אצל הלקוח הוא פשוט: המערכות שלהן רצות על פתרון וירטואליזציה מסוים (ברוב המקרים: vSphere) ויש להם כבר סטורג'. בחלק מהמקרים הם צריכים להרחיב אותו כי אין מקום ובחלק מהמקרים המחיר השנתי שצריך לשלם על שרות ואחריות כבר לא שווה והם מחפשים פתרון אחר. רבים חושבים שאפשר לשלוף ישר תשובה "לך על X", לאמר שלום, להוציא להם חשבונית על יעוץ ולגמור עניין. המציאות, כמובן, שונה.

נתחיל בפתרון הפופולרי שיותר ויותר רוצים: פתרון Scale Out ובמקרה של VMWare מדובר כמובן ב-vSAN (עם Nutanix, Simplivity, Hyperflex הדברים מעט שונים). הדבר הראשון שצריך לקחת בחשבון זה עלות שדרוג רשיון ל-vSAN. בכל שרת שיש בו שני מעבדים, צריך לשלם כמדומני $5000 וזה רק על הרשיון, כלומר אם יש נניח 10 שרתים, אנחנו מדברים על $50K לפני שבכלל דיברנו על חומרה. אחרי שדיברנו על רשיונות, נדבר על דיסקים וסוג האחסון: Hybrid או All Flash, רובם כשהם מקבלים הצעות ל-All Flash ב-vSAN נרתעים מהמחיר אז נעבור ל-Hybrid. הדיסקים מקובצים כ-Disk Group. מבחינה טכנית, כל Disk Group יכול להכיל עד 7 דיסקים מכניים ודיסק SSD, המכניים הם ה-Capacity וה-SSD נקרא Cache. חישוב הדיסקים צריך להיות לפי רמת ה-RAID שאתם בוחרים, לפי כמות ה-Fault Domains, ה-Erasure Coding ועוד. לא מומלץ לנסות לחשב לפי Dedup מכיוון שיחס ה-Dedup הוא משתנה נעלם שמשתנה בהתאם לתוכן המאוחסן, כמות פעמים שאותם בלוקים מאוחסנים ועוד, למעוניינים – ניתן לקרוא יותר פרטים על כך כאן וכאן. נקודה חשובה לציון: VMWare גם נוטים להמליץ על דברים שייקרו את המערכת, כמו בקר RAID לכל קבוצת דיסקים (כי זה עוזר ב-Rebuild), תלוי במצב הקונפיגורציה שלכם, לא חייבים להקשיב ולרכוש. מה שכן, ותלוי בתקציב, מומלץ לרכוש SSD Mixed Intense ל-Cache (היחס קריאה כתיבה לדיסקים SSD שהם Read Intense הוא 80/20 או 75/25, ו-VMWare מבקשת 70/30 – לשיקולכם).

מכאן נעזוב את פתרונות ה-HCI ונעבור לאחסון כללי.

אין שום בעיה לאחסן 2-3 פטהבייט באחסון Scale Up. הנה לדוגמא JBOD של Western Digital שיכול לקבל עד 102 דיסקים מכניים של 12 טרהבייט ולתת כמות אחסון ברוטו של 1.2 פטהבייט. אפשר לשרשר קופסא כזו לעוד שלושה קופסאות נוספות כך שתיאורתית ניתן לאחסן ברוטו 3.6 פטהבייט. את הקופסאות האלו ניתן לחבר לשרת שמריץ את תוכנת האחסון (למען האמת, ניתן לחבר את זה כמעט לכל סטורג' חדש כיום, רק שיצרן הסטורג' לא יתמוך בכך מבחינת תמיכה ואחריות, אם כי יכול להיות שגם הוא מוכר משהו דומה) ואם רוצים – אפשר לחבר שתי קופסאות סטורג' ("ראשים") בתצורת High Availability ולקבל פתרון אחסון מעולה…

.. עד שמגיעים לבעיה המרכזית באחסוני Scale Up כאלו: אם בקר ה-SAS באחת מקופסאות ה-JBOD יתקלקל, פתרון האחסון יושבת (וכמובן השרתים המקושרים לו) ואנחנו מדברים על השבתה של מינימום 4 שעות במקרה הטוב, יום עסקים במקרה הפחות טוב, וכמה ימים במקרה הרע (מה לעשות, לא לכל יבואן יש כמה כאלו שהוא שומר בסטוק למקרה חרום, וכבר ראיתי מקרה כזה).

לכן חשוב להבין, מבחינת Scale Up, תיאורתית אפשר לאחסן בו המון, אך ככל שמכניסים יותר ויותר חלקים לפתרון (עוד בקרי RAID, עוד קופסאות JBOD וכו') הסיכוי להשבתה הוא יותר גדול, הזמן לבצע Rebuild לדיסק עם מספר דו ספרתי של טרהבייט – גודל בצורה משמעותית, ולכן מעשית – זה לא מומלץ

ב-Scale Out לעומת זאת, אפשר לשלב מספר קופסאות כמו הנ"ל בכך שנצוות קופסא מול שרת, מינימום שלושה שרתים (הכמות עולה במספר אי זוגי – 3,5,7 וכו' וכו') ואז גם אם יתקלקל JBOD, יתקלקל שרת אחסון Scale Out או שניהם ביחד – המערכת תמשיך לתת שרות. החסרון כמובן קשור לעלויות – צריך יותר שרתים יעודיים, צריך Backbone של 40 ג'יגהביט לפחות, סביר להניח שנצטרך שרת עם דיסקים SSD לצרכי Cache וכו', ולכן פתרונות כאלו מתאימים לפרויקטים גדולים כמו HPC, או Big Data ועוד, וכאן שימוש בפתרונות Scale Up לא יתן פתרון אחסון מהיר ויעיל. אותו דבר לגבי כמות אחסון – אם כל מה שאתה צריך לאחסן זה כמה עשרות או מאות בודדים (100-200) של טרהבייט, לך על Scale Up.

לסיכום: יהיה האתגר אשר יהיה, לא מומלץ "לרוץ" ולרכוש פתרון שהחברים ממול רכשו, גם אם הם מריצים את אותה תשתית בערך. האם פתרון Scale Up מתאים? אולי Scale Out?  על מנת לעלות כך, צריך לקחת בחשבון הרבה פרמטרים, שאלות ובעיות שרק בחישוב הכולל שלהם אפשר להחליט אם ללכת לכאן או לכאן, ומכאן אפשר להמשיך לשלב של בחירת מערכת, SDS, עלויות מול תקציב ועוד.

תכירו: vCompute Server של NVidia

במסגרת כנס VMWorld שנערך השבוע, חשפה NVidia את המוצר החדש שלה שהוא vCompute Server (נקרא לזה בקצרה VCS) שמתאים לאלו שצריכים להריץ עומסי AI, DL בסביבות וירטואליות.

עד היום, חברות שרצו להריץ למטרות Training ופיתוח עומסי AI בסביבה וירטואלית, היו צריכים לעשות זאת עם ה-vGPU ש-Nvidia מוכרת. בשיטה הזו מקצים חלק מכרטיס ה-GPU שיושב בשרת לכל VM (אגב, לידיעה: vSphere 6.7 U3 מאפשר לראשונה להצמיד מספר vGPU למכונת VM, לא רק vGPU יחיד).

לשיטה הזו יש כמה חסרונות רציניים:

  • ה-vGPU לא תוכנן מראש עם ה-CUDA לשימושי AI,DL. כן, הוא יכול להריץ זאת (גם מעבד גרפי נמוך מאוד כמו MX150 בלאפטופ יכול להריץ זאת), אך לא בצורה אופטימלית.
  • אם אתם משתמשים בקונטיינרים עם ה-Runtime Container של NVidia, זה לא היה מנצל את היכולות האמיתיות של הכרטיס (TCC, nVLink וכו') אלא היה מתייחס ל-vGPU בלבד.
  • אין תמיכת NVLink
  • אין אפשרות אגרגציה טבעית (מעבר למה שה-vGPU נותן).

הפתרון של NVidia הוא ה-VCS, מערכת חלופית שנותנת "vGPU" אבל למערכות AI,DL (כל עוד ה-VM לא מריץ שום דבר גרפי כי .. אין דרייבר גרפי).

מערכת ה-VCS פותרת את החסרונות של ה-vGPU ה"קלאסי" ונותנת את הפוקנציונאליות הבאה (אפשר לקרוא מעט יותר בהרחבה על כך בקובץ ה-PDF הזה):

  • אפשרות לחלק את ה-GPU לחלקים (Fraction) או לבצע אגרגציה של מספר v-GPU מכרטיסים שונים ובגדלים שונים.
  • מהירות עבודה יותר גבוהה (כי אין צורך לכרטיס לבצע רינדורי גרפיקה של מסכים וירטואליים/תלת מימד/וידאו וכו')
  • שימוש ב-NVLink בחיבור Peer to peer.
  • מיגרציה – מעתה אפשר לבצע vMotion (באשכולות לדוגמא) גם כשהמכונה רצה, לבצע suspend, resume.
  • תמיכה ב-Multi Tenant.
  • שימוש מ-NRC לקונטיינרים יהיה מהיר יותר, הואיל והמודול בלינוקס יודע להשתמש בכל היכולות של ה-GPU בשרת.

החסרונות:

  • אין דרייברים לגרפיקה (אז תשכחו מאובונטו גרפי – ואם אתם עדיין רוצים סביבה גרפית, תכירו את NoMachine)
  • אין דרייברים ל-Windows (כן, לכל גרסאות Windows)
  • אין יותר פרופילים קטנים, הן ברמת זכרון (המינימום הוא 4 ג'יגה, המקסימום הוא 48 ג'יגה) והן ברמת CPU (מינימום 4 ליבות, מקסימום 48 ליבות).
  • אין תמיכה ב-Quadro הישנים (יש תמיכה ב-Quadro RTX)

מבחינת רישוי: תצטרכו רישוי בתשלום שנתי, פר GPU.

פתרון ה-VCS בהחלט מתאים כמובן (ומומלץ) לשימוש עם Kubernetes, קונטיינרים וכו'.

ובעניין מעט שונה: נודע לי כי רוב החברות שרוכשות GPU בשרתים לצרכי AI – רוכשות RTX 2080TI ובכמויות נכבדות. כפי שציינתי בעבר, כרטיסים אלו אינם מתאימים לשרתים, הואיל והם צריכים כניסת אויר מצד שמאל ואילו כל הכרטיסי GPU לשרתים מצריכים איוורור מאחורי הכרטיס (בגלל זה הכרטיסים אטומים מצד שמאל). מהרגע שאתם מכניסים RTX 2080TI, אתם צריכים לקחת בחשבון שהכרטיס מהר מאוד יבצע שנמוך מהירות שעון הואיל ואין לו קירור מספק ואתם יכולים להגיע למהירות עיבוד של .. RTX 2070.

מעבר לכך, עם ה-VCS יש סוף סוף ניצול לחיבור ה-NVLink והעברת המידע ב-GPU בין הכרטיסים במהירות של 100 ג'יגהביט לשניה. ב-RTX 2080TI יש רק חיבור אחד כך שניתן לצוות מקסימום זוג כרטיסים. אם נכניס 8 כרטיסים כאלו לשרת וננסה להשתמש בכולם (הגדרת TCC), המערכת תצטרך לעבוד יותר לאט הואיל וה-DATA צריך לעבור הלוך ושוב בין ה-GPU (דרך המעבד וה-RAM בשרת) לדיסק וההיפך, ואילו עם כרטיסי Tesla וכרטיסים אחרים לשרתים (Quadro RTX) ה-DATA עובר בין כרטיסי ה-GPU דרך ה-NVLINK כך שהדברים רצים הרבה יותר, ועוד לא הזכרתי שמבחינה חוקית NVidia אוסרת על הפעלת כרטיסי RTX 2080TI (או כל RTX "ביתי") על שרתים והם יכולים מחר בבוקר בעדכון CUDA ודרייבר פשוט לבטל אפשרות שימוש בכרטיסים ביתיים בשרתים, כך שחשוב לקחת זאת בחשבון.

עוד נקודה ש-NVidia הכריזו היא הקמה של Repo חדש לקונטיינרים שמשתמש ביכולות CUDA ונקרא NGC. זה לא ממש חדש (ומשתמשים בו ב-DGX שלהם), אבל הפעם זה פתוח לקהל. לתשומת לב צה"ל, חברות בטחוניות וכו' שלא ממש מוכנים/יכולים לעבוד באופן ישיר מול האינטרנט – אין שום בעיה להוריד מה-REPO של NGC (ואחרים למען האמת) ולאכסן זאת דרך Registry משלכם. הנה לינק איך עושים זאת עם לינוקס.

לסיכום: אם אתם צריכים/משתמשים במערכת וירטואליזציה לצורך AI/DL או לשימוש עם קונטיינרים, הפתרון החדש של NVidia יכול בהחלט להתאים לכם. קחו בחשבון שאם אתם צריכים מקסימום מהירות, עדיף לרכוש את כרטיסי ה-Tesla או כרטיסי ה-Quadro (או כרטיסים עם האות V) עם חיבור NVLink כפול בכל GPU.

שינוי רישוי JAVA SE

חברת אורקל רכשה את חברת SUN לפני מס' שנים ובעקבות הרכישה, פלטפורמת JAVA עברה לידי חברת אורקל. עד לשנה שעברה, הרישוי של חברת אורקל לגבי JAVA SE ומעלה (JAVA EE) היה די ברור וחברות רבות פשוט העדיפו לעבוד עם Java SE (כלומר: Java Stanadrd Edition) לפיתוח ולהתקין את ה-JRE (כלומר Java Runtime Edition) בשרתים, דסקטופים שצריכים זאת וכו'. מי שרצה להשתמש ב-JAVA הרשמי ב-Embedded היה צריך (ועדיין צריך) לשלם את המחיר המלא.

החל מהשנה, חברת אורקל שינתה את הרשיונות של JAVA (ואפשר לקרוא את ה-FAQ שלהם כאן). לאלו שרוצים לחסוך את הקריאה, אקצר את הדברים: כל עוד אתם צריכים את ה-JDK או ה-JRE מגירסה 8 ומעלה לשימוש שאינו מסחרי (כמו בבית), לאורקל אין שום בעיה איתכם ואתם יכולים להוריד ולהשתמש. אם לעומת זאת אתם חברה, או שהרמתם אתר מסחרי – אורקל רוצה מכם כסף, וכן, גם על JRE הם דורשים כסף.

כמה כסף? אם מדובר במכונת דסקטופ (צריך עדיין JRE לדוגמא כדי לנהל שרתים ישנים עם iLO-3 או iDrac) – תצטרכו לשלם מחיר של 2.5$ לחודש. אם אתם צריכים להתקין על שרתים, אז אתם צריכים לשלם על כל הליבות שיש בשרת, בהתאם לליבות הפיזיות שיש בשרת, לפי הטבלה הזו. כלומר אם יש לדוגמא יש לכם שרת שבו יש שני מעבדי Xeon כשלכל אחד מהם יש 8 ליבות, אז סך הכל יש בשרת 16 ליבות, וה-Core Factor הוא 0.5. נכפיל במחיר הרשמי של 25$ לחודש, ונראה שאנחנו צריכים לשלם על כל שרת כזה 200$ לחודש. נקודה שחשוב לציין: אם אתם משתמשים בוירטואליזציה שאינה Oracle VM (כמו VMWare) ואם הקמתם בשרת הזה רק מכונת VM אחת עם 4 ליבות וירטואליות שמשתמשת ב-JAVA, אתם עדיין צריכים לשלם על כל הליבות שבשרת. (אם הבנתי זאת נכון, צרו קשר עם נציג המכירות של אורקל כדי להיות בטוחים). אם אתם רוצים את קבצי ה-MSI, אגב, אתם נכללים בקטגוריה המסחרית ותצטרכו לשלם את מה שציינתי לעיל, כל חודש.

מכיוון שחברות רבות, כולל בנקים, ביטוח, טלקום ושאר חברות שמשתמשות ב-JAVA ואינן ששות לשלם (כן, גם חברות עשירות לא ממש אוהבות שפתאום מחייבים אותן ברשיונות חודשיים) – עולה תהיה מה ניתן לעשות בנידון, חוץ מאשר לשלם.

הפתרון הוא OpenJDK.

OpenJDK הוא מימוש קוד פתוח (שאורקל גם משתתפת בו) של ה-JDK בגירסת ה-Standard Edtition (אין גירסת OpenJDK ל-Enterprise Edition – זהו מוצר נפרד של אורקל שאין לו מתחרה בקוד פתוח) וברוב המקרים הוא משוחרר בסמיכות לגירסת JDK/JRE המסחרית שאורקל משחררת. אפשר לקרוא על ההבדלים כאן. בעקרון, לא אמור להיות הבדל בין גירסת OpenJDK לגירסת SE, רק שחשוב לציין – OpenJDK משוחרר תחת רשיון GPL, וכל שינוי שנעשה ב-JDK – יש לשחרר בחזרה לציבור.

על OpenJDK אין צורך לשלם וניתן להוריד גרסאות בינאריות לכל הפלטפורמות (כולל Docker) מהלינק הבא.

אם בחרתם להשתמש ב-OpenJDK, כדאי מאוד לבדוק פנימית אם האפליקציות שלכם רצים ומגיבים כמו ה-JDK/JRE הרשמי של אורקל. הדברים אמורים לעבוד בדיוק אותו דבר למעט שימוש בכל מיני Applets להשתלטות מרחוק על ציוד ישן (שרתים) – שם יש לא מעט מקרים שמקשים לא עובדים טוב (במיוחד קיצורי מקשים). אתם יכולים לנסות להשתמש ב-OpenJDK כדי לבדוק אם יש תאימות, בכך שתתקינו את החלק שנקרא IcedTea (כן, שם "מתחרה" ל-Hotspot) וכדאי לשים לב למגבלות שלו.

בנוגע ל-JAVA SE ועננים: בעננים ציבוריים תצטרכו לשלם פר ליבות של ה-Instance שלכם אולם בעננים מקומיים זה תלוי מה הוירטואליזציה שרצה על הברזל הפיזי. בכל מקרה – צרו קשר עם נציגי המכירות של אורקל אם אתם רוצים רשיון מסחרי וכדי לדעת כמה צריך לשלם.

חשוב לזכור: אורקל היא חברה די אגרסיבית בכל הקשור לרשיונות שלה. בלא מעט מקרים החברה יכולה להודיע ללקוחותיה בפתאומיות על Auditing ובדרך כלל מ-Auditing כזה יוצאים בנזק כספי לא קטן, ולכן חשוב להחליט מה אתם עושים בנידון כבר בקרוב. אורקל החלה השנה לכפות את ענייני הרישוי לגבי JAVA.

 

למי מתאים OpenStack?

"היי חץ, אנחנו שוקלים מעבר מפלטפורמת VMWare למשהו אחר, עדיף יותר זול. האם OpenStack יכול להתאים לנו?"

עבדכם הנאמן מקבל אימיילים בנוסח כזה או אחר אחת לכמה זמן כשמגיעות ישיבות תקציב ל-IT (או שמגיע זמן חידוש רשיונות ואף אחד לא שם לב לכך בישיבות תקציב השנתיות. גם את זה ראיתי בעבר. לא כולם מסודרים). אני בהחלט יכול להבין את הרצון לעבור למשהו אחר בגלל חסכון (ברוב המקרים זו הסיבה היחידה, אגב. לא מצאתי הרבה אנשים שאינם מרוצים מהפתרונות של VMWare מבחינת ביצועים, קלות שימוש וכו').

אז כ-שרות לקוראי בלוג זה אתאר מספר נקודות פשוטות, ואת ההצעה שלי בסוף.

נניח ויש לכם מערכת VMWare ואתם צריכים לבצע את אחד (או יותר) מהדברים הבאים:

  • הקמת והגדרת Cluster
  • ביצוע Live Migration למספר מכונות VM בין Clusters
  • ביצוע Live Migration בין 2 Datastores
  • הגדרות Fault Tolerance

איך אתם תבצעו את הדברים?

  • דרך ה-Vcenter web client (הממשק הוובי) או ה-vcenter client שרץ על מכונת Windows
  • דרך PowerShell או דרך סקריפטים שכתבתם בפייתון או בשפה אחרת

התוצאות:

  • אם אתם משתמשים אך ורק בכלי ה-GUI/WEB ש-VMWare מספקת – תרדו מהמחשבה על מעבר ל-OpenStack.
  • אם אתם "פוחדים"/מתעצלים/לא מעוניינים להשתמש ב-API או לכתוב סקריפטים לאוטומציה או שימוש On Demand במקרה הצורך – רדו מ-OpenStack.

בקיצור – אם אתם הטיפוסים של "קליק קליק קליק" – OpenStack לחלוטין אינו מתאים לכם.

ברכותיי, חסכתם כמה מאות שקלים של דמי יעוץ 🙂

אחד הדברים שבגינם אני כותב את הפוסט הזה, זו המחשבה המוטעית ש-OpenStack הוא איזה פתרון CSN (כלומר Compute, Storage, Network) שמהווה תחליף ל-VMware. מבחינה טכנית "על הנייר" – הוא מסוגל בהחלט לתת שרותי CSN, אבל לא בשביל זה קונים ומטמיעים את OpenStack, כמו שלא מקימים מערכת Kubernetes בשביל להריץ 2-3 קונטיינרים.

הדברים שצריך להבין לגבי ה-OpenStack ומדוע הוא ה"דארלינג" של כל עסק HyperScale (כלומר עסק גדול שנותן שרותי ענן – כמו רוב חברות התקשורת הגדולות בחו"ל – AT&T, Verizon, SK-Telecom ועוד רבים אחרים) הם דברים מהותיים כמו:

  • OpenStack מאפשר לך להקים שרותים כמו Object ו-Block storage מצד אחד, אבל מצד שני, OpenStack יכול להתחבר בקלות לסטורג' שלך ולקבל את השרותים מהסטורג', וכל יצרני הסטורג' הגדולים (והיקרים) תומכים ב-OpenStack. שלח מייל ליצרן הסטורג' שרכשתם ותקבל בחזרה קובץ PDF או קישור איך לחבר ביניהם, כך ש-OpenStack לא מנסה להתחרות ביצרניות האחרות, אבל מצד שני אם אין לך את המשאבים/תקציב – הוא מאפשר לך להקים פתרון.
    אותו דבר מבחינת שרותי וירטואליזציה – אתה יכול להשתמש בשרותי ה-KVM של OpenStack או לחבר את ה-vSphere אל ה-OpenStack כך שמערכות ESXI יריצו את המכונות הוירטואליות. הנה התיעוד.
  • מבחינת רשתות (סיבה עיקרית שחברות הטלקום אוהבות אותו) ה-NFV (כלומר Network Functions Virtualized) של OpenStack מאפשר להתרחב למימדים מפלצתיים! גם כאן, אפשר או להקים או פשוט לפנות ליצרן ציוד התקשורת שלך שכבר תומך מספר שנים ב-OpenStack (כן, כל הגדולים תומכים).
  • שרותים, שרותים, שרותים: OpenStack התחילה את חייה כמערכת IAAS קלאסית, אבל כיום OpenStack מציעה מאות שרותים שאתה יכול לשלב ל-OpenStack ולתת/למכור את השרותים הללו ללקוחות. הלקוח רוצה שרותי ניהול DNS? אולי DB? להריץ קונטיינרים ב-Kubernetes או OpenShift? ניהול, הקמת והגדרות ברזלים (Provisioning)? שרותי Identity? שרותי Telemetry ועוד? יש, רק תגדיר במערכת ותתחיל להשתמש ולהציע ללקוחות – ולמנמר"ים שכמובן חושבים על תקציבים ותשלומים בראש ובראשונה – אני רוצה להכיר לכם את … CloudKitty.

מכאן נעבור למקום קלאסי שבו OpenStack מתאים כמו כפפה ליד (כן, חוץ מחברות טלקום שעדיין תקועות על VMware בלבד כ"פתרון ענן".. לא מזכיר שמות..) – בנקים.

אני חושב שכמעט בכל בנק בישראל על הלוח של פרויקטים עתידיים מופיעה המילה "OpenStack" למימוש אי-שם-בעתיד, והם אינם מודעים לכך ש-כן, דווקא מימוש OpenStack תוך חיבור המערכות הקיימות (כן, גם מערכות וירטואליזציה של אורקל ניתן לחבר, לתשומת לב בנק מסוים..) יאפשר מתן שרותים קיימים וחדשים תוך זמן קצר, כולל הטמעה של פתרונות קונטיינרים שרוב הבנקים מכניסים כיום. (הנה תיעוד להרצת OpenShift ב-OpenStack).

ה"חסרון" של OpenStack – הוא שמדובר במערכת שאינה "קליק קליק קליק". כן, יש ממשק Web אך הוא יחסית די בסיסי (במיוחד אם מנסים להשוות אותו לממשקים כמו של VMWare) ורוב העבודה נעשית מול API או binding עם שפות כמו Python. זו מערכת מסובכת, מורכבת, אבל לאחרונה (בגירסת Stein) קיימת תת-מערכת חדשה, AirShip שמאפשרת הקמה והגדרת דברים בצורה קצת יותר קלה – עם YAML (אגב, למי שרוצה לשחק עם Airship על מכונת לינוקס, אפשר להריץ את הפקודות כאן ולהתרשם בעצמכם).

לסיכום: מערכת OpenStack היא אינה מערכת "מתחרה" ב-VMWare והיא לא פתרון חלופי, במיוחד שההשקעה מבחינת הטמעה והגדרות ראשוניות – היא גבוהה. זו מערכת שנועדה להשלים ולתת שרותים רבים נוספים תוך שימוש בתשתיות הקיימות שלכם. היא פחות מתאימה למקומות בהם כמות הברזלים היא קטנה והיא מצריכה תחזוקה רצינית ע"י אנשים שמכירים טוב שפות כמו Python ומוכנים לצלול ולהכיר API על מנת להגדיר דברים. היא יעילה במיוחד בכל מה שקשור למתן שרותים שונים, שרותי רשת וכמובן Billing בין המחלקות או בין מוסד גדול ללקוחותיו וכו'. אם יש לכם את המשאבים ואתם רוצים להקים ענן גדול ורציני – תסתכלו על OpenStack (המסחרי, גירסת הקוד הפתוח משתנה תדיר).

קליפים על הקמה/שימוש ב-OpenStack – בקרוב.

כמה מילים על SR-IOV

אם נסתכל היום כמעט בכל חברה שמשתמשת בפתרונות וירטואליזציה (לא חשוב אם זה vSphere, Hyper-V, XenServer או אחרים) – בד"כ הפתרון רץ כך:

  • יש סטורג' שמאחסן את ה-Datastore (יכול להיות סטורג' חיצוני, יכול להיות דיסקים מקומיים עם RAID-חומרה בתצורה כלשהי)
  • חיבורי רשת – או חיבור של 10 ג'יגה או חיבור של מס' פורטים 1 ג'יגה (בנפרד, ב-Teaming/Bonding)
  • מעבד יחיד או זוג Xeon פר מכונה
  • זכרון

ברוב מוחץ של אותם מקרים, כל ה"ציוד" בכל מכונה וירטואלית – הוא ציוד Paravirtualized, כלומר זהו ציוד "מדומה" חלקית, כאשר מאחורי הקלעים יש ציוד אמיתי שעושה את העבודה. כך לדוגמא אם אתם משתמשים בכרטיס רשת ב-vSphere, סביר להניח שאתם משתמשים ב-VMXNET3, זהו ציוד Paravirtualized שבעצם מתממשק לחלק ה-Network של ESXI (ה-VMKERNEL) ומשם הוא מתחבר לציוד הפיזי ופאקטים יוצאים ונכנסים. אם נשתמש לעומת זאת ב-E1000 (או e1000e שקיים בפתרונות וירטואליזציה אחרים כמו RHV/KVM) – כאן מדובר באמולציה מלאה של כרטיס הרשת של אינטל והאמולציה מדמה את הכרטיס (כמעט) אחד לאחד ובסופו של דבר מעבירה את הנתונים מ/אל ה-STACK רשת של פתרון הוירטואליזציה. אותו דבר קורה עם דיסקים, תצוגה וכו' וכו'.

כל ההגדרות לעיל הם טובות עם ביצועים לא רעים בכלל. יחד עם זאת, יש בלא מעט מקומות דרישה לקבל יותר – ביצועים גבוהים יותר של רשת, או ב-VDI כשצריכים משהו שהוא יותר מאשר אמולציה בסיסית של תצוגה, וכאן מגיע מושג שנקרא SR-IOV.

SR-IOV (ר"ת של Single Root Input Output Virtualization) היא טכנולוגיה שפותחה ע"י הקבוצה שאחראית על פיתוח PCI, PCIe ועוד (PCI-SIG) ומטרת הטכנולוגיה הזו היא לפתח כרטיסים שמיועדים לשימוש בפתרונות וירטואליזציה.

כרטיס PCIe רגיל, בדרך כלל מיועד לפעילות אחת ולמערכת אחת. קחו לדוגמא כרטיס RAID או HBA, הוא מיועד לשבת ולתת שרותים למערכת אחת שרצה בשרת. אם לדוגמא אתם משתמשים בוירטואליזציה על אותו שרת, ה-OS (ה-ESXI לדוגמא) "יחטוף" את הכרטיס לשימושו האישי, ואתם לא תוכלו להשתמש בכרטיס ה-RAID ישירות במכונה וירטואלית. אנחנו כאן יכולים "לבדל" את כרטיס ה-RAID (כלומר Exclude) מה-ESXI אם לדוגמא נבצע Boot מ-USB או כרטיס SD ונגדיר ב-ESXI לעשות "Passthrough" לכרטיס ה-RAID לפי מספר ה-PCI ID שלו (כפי שניתן לראות כאן) ולאחר ביצוע Reboot לשרת, נוכל לבצע "מיפוי" של כרטיס ה-RAID למכונה וירטואלית אחת. למיפוי הזה יש מגבלות: אנחנו חייבים לתת מראש את כל משאבי הזכרון שאנחנו מגדירים ב-VM, לא ניתן לבצע Live Migration וכמובן – יש כרטיסים שלא ממש "מחבבים" את הרעיון של PCI Passthrough כמו כרטיסי GTX של nVidia (אם כי יש גם לכך פתרון).

עם SR-IOV הדברים שונים.

בכרטיסים המכילים פונקציונאליות SR-IOV (הכרטיסים האלו יכולים לתת את הפעילות הזו רק עם מעבדי Xeon E5 v3 ומעלה ומעבדי AMD EPYC), ישנם 2 חלקים חשובים: PF ו-VF.

ה-PF (כלומר Physical Function) מייצג פונקציונאליות פיזית שהכרטיס יכול לתת ואותה ניתן להגדיר. אם ניקח לדוגמא כרטיסים כמו GRID או Tesla של nVidia, אנחנו יכולים להגדיר כמה זכרון תצוגה יהיה לכל vGPU. מכיוון שיש לנו יכולת להכניס כמה כרטיסים בשרת אחד, יהיו לנו בעצם מספר PF, ואותם נוכל להגדיר כבודדים או כקבוצה עם הפרמטרים הרלוונטיים.

ה-VF הוא בעצם מעין "תת כרטיס PCIe" וירטואלי (Virtual Function) שאותו אי אפשר להגדיר (זהו בעצם "כרטיס טיפש") שאת הפונקציונאליות שלו מממש הכרטיס הפיזי. ברגע שהגדרנו את ה-PF בוירטואליזציה (לכל כרטיס יש כלים והגדרות אבל כולם משתמשים ב-PF, ו-VF), במערכת "יצוצו" כמות של כרטיסים וירטואליים חדשים שנראים כמו כרטיסי PCIe רגילים, ואותם אנחנו ממפים פר VM. ברגע שמיפינו והפעלנו את ה-VM, נצטרך להתקין את הדרייברים היעודיים לאותו כרטיס (במקרה של nVIdia ו-AMD – הדרייברים של ה-vGPU, לא לבלבל בין אלו לבין הדרייברים לוירטואליזציה) ואז נוכל להשתמש בפונקציונאליות החדשה.

בתחום ה-Network, כל יצרני כרטיסי הרשת (אינטל, Mellanox, Solarflare, ואחרים) נותנים פונקציונאליות SR-IOV בכרטיסים שלהם. אם לדוגמא אתם משתמשים בכרטיסי רשת של אינטל, אתם יכולים להסתכל ברשימה הזו ולראות אם יש תמיכת SR-IOV. חשוב לזכור: גם אם כתוב שיש תמיכת SR-IOV, במקרה של אינטל אין תמיכת SR-IOV בכרטיסים עם חיבורי 1 ג'יגהביט, או FCoE ו-SR-IOV.

עד כמה הביצועים שונים בין VNXNET3 ל-SR-IOV של כרטיס רשת? להלן גרף לדוגמא:

הגרף הוא מתוך מסמך  ש-VMWare שחררה בכתובת: http://delivery.acm.org/10.1145/2900000/2892256/p65-xu.pdf

עם כל הדברים הטובים שיש ל-SR-IOV להציע, יש גם כמה מגבלות:

  • נכון להרגע, ב-ESXI אין אפשרות לבצע Live Migration למכונה עם כרטיס וירטואלי ממופה (שזה קצת מוזר, בהתחשב בכך שבלינוקס עם KVM זה דווקא כן אפשרי).
  • אם אתם רוצים "לפוצץ" את המכונה בכרטיסים שיש להם יכולת SR-IOV, תוודאו שלמעבדים יש הרבה ליבות או שתרכשו שרתים עם EPYC, אחרת – תכירו את התקלה הזו. תזכרו שכל VF דורש Interrupt משל עצמו.
  • בחלק מהשרתים תצטרכו לעבור למצב Performance בשביל שפעילות SR-IOV תהיה פעילה (ניסיתי על Dell R740).
  • הגדרתם ל-VM כ-16 ג'יגהבייט זכרון וה-VM משתמש ב-2? הלכו ה-14 ג'יגהבייט זכרון הנוספים (יש להגדיר מראש במכונה להשתמש בכל הזכרון שמוגדר אחרת ה-VF מייצר תקלות), כך שיכול להיות ויהיה צורך לחשב מחדש את כמות מכונות ה-VM פר שרת. כמו כן, משחקי/הגדרות Balooning לא מומלצים על מכונות VM כאלו.

לסיכום: SR-IOV זו טכנולוגיה מעולה כשמעוניינים בביצועים גבוהים של פונקציונאליות מסויימת כמו רשת, GPU ועוד. אם יש לכם שרתים מה-4-5 שנים האחרונות (ויש בהם מעבדי Xeon V3 ומעלה) תצטרכו להפעיל ב-BIOS את ה-SR-IOV ותוכלו להנות מהפונקציונאליות המשופרת ומביצועים גבוהים. יחד עם זאת, ישנם מגבלות שחייבים לקחת מראש, כך שלא מומלץ מחר בבוקר להעביר את כל ל-SR-IOV.

על VDI ולקוחות שונים

אתחיל בשאלה: שאלתם את עצמכם פעם, כשאתם צריכים יעוץ מבחוץ, מה ההבדל בין יועץ טוב לבין יועץ .. פחות טוב? אפשר לכתוב על כך כמה וכמה פוסטים מאוד ארוכים, אך אני אתמצת את התשובה במשפט פשוט: יועץ טוב יתאים את הפתרון ללקוח. יעוץ פחות טוב – ינסה לשנות את "הלקוח" לפתרון.

בתחום ה-VDI, יש 3 פתרונות ש"שולטים" בשוק: Horizon של VMWare, ה"סלט" של Citrix (כמו Xen Desktop יחד עם כלים אחרים) וכמובן הפתרון של מיקרוסופט. בכל הפתרונות ניתן או "לפרסם" אפליקציות כך שיצוצו כחלונות נפרדים המציגים אפליקציה בלבד או שניתן להקים מכונות וירטואליות ועליהן "להלביש" פרופילים, ויש כמובן את שיטת ה"ערימות" – הקמה של מספר מכונות VM שמשוייכות קבוע למשתמש פר VM.

בהינתן החומרה הנכונה וההגדרות הנכונות, כל הפתרונות יכולים לתת תוצאות מעולות בכל מה שקשור ל-VDI, החל מרמת הפקידה שמשתמשת באופיס ודפדפן וכלה במשתמשים שצריכים להריץ אפליקציות תלת מימד. כולם תומכים בהאצת GPU (למעט מיקרוסופט שירדה מ-RemoteFX ב-Windows Server 2016 והולכת להוציא משהו בקרוב שיקרא GPU-P לצרכים של גרפיקה למשתמש מרוחק).

כל החברות הגדולות במשק משתמשות כבר בפתרון VDI או "מעין VDI". לכו לכל נציגות סלולרית בקניון ואתם תוכלו לראות במסכים של המוכרים חיבור RDP לחוות השרתים של אותה חברת סלולר. על המחשב המקומי לא רץ כמעט כלום (אגב, בלא מעט מקרים אותן חברות גדולות מוותרות על רכישת Thin Client יעודי מכיוון שזה יותר זול להן לרכוש PC בקצה המאוד נמוך עם Windows). רוב המשרדים הממשלתיים, חברת החשמל וכו' משתמשים ב-Citrix לצרכי VDI. חברות גדולות אחרות שלא ממש משתמשות ב-VDI הן חברות השיווק הגדולות (שופרסל, רמי לוי וכו') בקופות הרושמות (כולל הקופות החדשות לשרות עצמי) – שם עדיין יש PC עם דיסק קשיח שמטעין שורת אפליקציות לאחר שה-Windows עולה. אחד הדברים שגיליתי לאחרונה זה שכשבמשרד ממשלתי (נניח רשות המסים) אם ה-Thin Client שלהם (שמשום מה מטעין Windows 10 בזמן Boot, כך שאני לא בדיוק יודע למה הם צריכים Thin Client) לא מצליח להתחבר ל-Store Front של Citrix וזה קורה לכולם באותו סניף – אז הם פשוט מפסיקים לקבל לקוחות ובאותו יום אין עבודה. ברשת שיווק שמרוויחה כסף מכל לקוח, סיטואציה כזו היא הסיוט הכי שחור להנהלה, ולכן לא נראה לי שבעתיד הקרוב הם יעברו למשהו כמו VDI.

מה שציינתי לעיל מדבר על גופים גדולים, הדברים חלים לעיתים גם על גופים בינוניים, אבל כשזה מגיע לעסקים קטנים – הפתרונות הנ"ל לגבי VDI פשוט לא רלוונטיים ואת זה גיליתי לאחר כמה שיחות עם בעלי משרדי עורכי דין, רואי חשבון וסוכנויות ביטוח. שם, ברוב המקרים, רכישת ברזלים תוכנה, הרכבה והגדרה של הכל – מגיעה מהכיס של הבעלים או מחשבון החברה, וכשמציגים להם מחירים של הפתרונות האלו לא תמצאו אפילו משרד אחד שיסכים לרכוש זאת. זה לא רק עניין המחיר, זה עניין הצדקת הרכישה.

מדוע שהם בעצם ירכשו? בגלל ש-PC יכול להתקלקל? כיום אפשר ב-500-700$ להשיג PC פשוט בקצה הנמוך (כולל זכרון ו-SSD במקום דיסק מכני), וכל מה שנותר לעשות זאת להעביר את ה-DATA (כולל OS) ממערכת ישנה לחדשה ואולי להתקין דרייברים. בגלל גיבויים? אפשר לקנות NAS קטן, להתקין תוכנה כמו Macrium Reflect שתגבה את כל המכונות לאותו NAS. העלות של כל העניין ממש שולית.

היכן עסקים קטנים כן ירצו להקשיב ליתרונות VDI ולהטמעתם? רק כשהדברים הבאים ימולאו:

  • מחיר – זול. הפתרונות של Citrix ו-VMWare עפים ישר מהחלון. של מיקרוסופט – אולי.
  • שקט – תתפלאו בכמה משרדים אין ממש בידוד למחסן שאפשר להכניס שם שרת 1U או 2U, ובמשרד די שקט, רעש כזה בולט (יש לי כמה כאלו פה בבית, מנסיון!)
  • שרות ותחזוקה ל-3-5 שנים, בלי זה אין על מה לדבר.
  • עלות חד פעמית – לא רשיונות בתשלום חודשי. (ביי ביי nVidia ו-Grid!)
  • שרות ותמיכה מקומיים ובעברית.

ניסיתי בזמן האחרון עם אותם בעלי משרדים לעשות להם סימולציה על VDI ומה שזה יתן, ואני יכול לאמר שהיתה בהחלט התעניינות, ולכן התחלתי יותר ויותר להשקיע משאבים בנידון כולל בניית דברים שהם custom אבל בסוף זה יעבור למשהו ארוז ומוכן.

המטרה שלי בסופו של דבר לגבי VDI לעסקים קטנים היא לא לשווק משהו בלעדי של העסק שלי לכולם, אלא להיפך – יש המון המון עסקים שנותנים שרותי מחשוב לעסקים קטנים, ושהם ימכרו את זה וירוויחו מכך, ואני אמכור להם (לאותם נותני שרות מחשוב) שרות תמיכה במקרים שלהם אין ידע בפתרון. אני שואף להכניס כמה שיותר חברות שמוכרות ברזלים ושרותים ללקוחות קצה לעניין. וכשזה יהיה מוכן, אפרסם תיעוד ווידאו קליפים איך לבצע את הדברים.

לסיכום: יש לקוחות שיכול להתאים להם פתרון X או Y לצרכי VDI, אבל יש לקוחות שצריך להתאים להם פתרון יעודי ויחודי. זה שחברת X הטמיעה פתרון Y לא אומר שהפתרון יכול להתאים תמיד גם לכם מכל מיני סיבות, ולכן כדאי לבדוק דברים היטב ואם צריך – לבדוק מה ניתן לבנות עבור הלקוח בהתחשב בצרכיו ובתקציב שיש עבור הפרויקט.

על vSphere ועל החלפת שרתים

יוצא לי מדי פעם לקבל תגובות נלהבות לגבי וידאו קליפים שאני מוציא על תוכנות מסויימות, בין אם זה על וירטואליזציה, על קונטיינרים וכו'. בחלק מהמקרים, כשאני מקבל תגובות נלהבות מצד מנמ"ר או CTO ורצון להטמיע אצלם דבר כזה, אני נאלץ "לצנן" את התלהבותו בכך שאני מסביר שמה שאני מדגים זה יותר לצורך שיתוף ידע ופחות לצרכי קידום מכירות (מה לעשות, אני נותן שרותי יעוץ ואינטגרציה, לא שרותי מכירות) ובחלק מהמקרים התוכנות הללו פשוט לא מספיק בשלות לפרודקשן לחברות גדולות. אני לדוגמא הייתי מאוד שמח "לדחוף" את RHV/oVirt כפתרון תחליף ל-vSphere אבל יש כמה באגים מעצבנים ופונקציונאליות שחסרה שפניתי בגינם ועד שהם לא יתוקנו, אני לא יכול להמליץ על פתרון זה ל-Enterprise.

לכן, כיועץ, הדבר הראשון שחשוב לי במתן יעוץ לגבי פתרון תוכנה לדוגמא, זה שהתוכנה תהיה מספיק "בשלה", עם תמיכה מסחרית, ועם עדכונים ובמיוחד עדכוני אבטחה. אם מדובר במוצר מסחרי שאני עוקב אחריו ואני רואה שאין עדכוני אבטחה לדוגמא, אני לא אמליץ על המוצר.

חברות רבות בארץ משתמשות בפלטפורמת vSphere כמענה ראשי לצרכי וירטואליזציה, ויש גם לא מעט כאלו שלאחר שמיקרוסופט הטיסה את מחירי רשיונות ה-Windows Server 2016 לשמיים – שמתעניינים לעבור לפלטפורמה זו. מבחינה טכנית, הפתרון של vSphere הוא פתרון מעולה, יש להם גם תמיכה מעולה, הם מוכרים שורה של מוצרים שמשתלבים יפה עם הפלטפורמה. מבחינת אבטחה ועדכוני אבטחה – ל-VMware יש רקורד די מרשים מבחינת מהירות שחרור עדכונים כך שהמלצה על פלטפורמת vSphere היא המלצה קלה שרוב חבריי היועצים ימליצו המלצה זהה.

אבל אחד הדברים שעדיין מתרחשים בארץ זה חוסר עדכון גרסאות. לא מעט מהחברות עדיין משתמשות בגירסאות 5.5 (הן מבחינת ESXI והן מבחינת vCenter) למרות שנשארו שבועיים בלבד לחיי התוכנה. ב-19 לחודש זה, המוצר "ימות" רשמית ולא יצאו לו כל עדכונים, גם לא עדכוני אבטחה קלים או קריטיים, ולכן חשוב לשדרג גירסה כמה שיותר מהר.

כאן מתקיים איזה משהו מוזר: חברות רבות שכן משתמשות בגירסה 6, אינן משדרגות לגירסה האחרונה (6.7) למרות שאין עלות נוספת מבחינת רשיון (אם כי יש צורך לשנות מספר סידורי – המספר הסריאלי שונה בין 6, 6.5 ו-6.7 ומספר של 6.0 לדוגמא לא יאפשר הפעלה של Schedule DRS על גירסה 6.5 ומעלה). כיום גירסה 6.7 היא גירסה בהחלט יציבה עם פונקציות רבות ותמיכה מתקדמת בדברים כמו NVME 1.3 (המאפשרת לקבל הרבה יותר מידע והתראות על SSD NVME) ודברים רבים נוספים.

וכאן מגיע עניין שדרוג שרתים.

בגירסה 6.7 של ESXI החליטו ב-VMWare להתחיל לנופף את גרזן התאימות אחורה. יש לך שרתים של HP מדור 6 לדוגמא או שרתים אחרים עם Xeon 55XX, Xeon 56xx, ויש עוד רשימה ארוכה של מעבדים שבהם גירסה 6.7 לא תעבוד. מדוע? אין לי גישה לקוד או ל-VMware עצמם, אך אני יכול לנחש שבשביל לתמוך בפונקציונאליות של ה-VT, כתבו ב-VMware הרבה קוד "בעייתי" שהם מתים להעיף, גם במחיר הסרת תאימות למעבדים מסויימים.

מטבע הדברים, מי שקורא את הרשימה ויש לו מעבדים ישנים המוזכרים ברשימה, יעדיף להתקין גירסה יותר ישנה של ESXi כמו 6.0 או 6.5. שם עדיין כמובן נשמרת התאימות.

אך זו, לעניות דעתי, החלטה אינה טובה, מכיוון שגירסה 6.0 נתמכת רק עוד שנה וחצי, ויש עוד נושא אחד חשוב…

PPW – או Performance Per Watt.

בעקרון, מעבדי Xeon נחלקים לדגמים מסויימים בכל גירסה: גירסת L הינה גירסה שצורכת הרבה פחות חשמל (אבל יש לה ביצועים נמוכים), ויש את גירסה E והיא הכי פופולרית (זה מה שבד"כ יצרן השרתים ימכור לך). למעבדים הישנים היתה גם גירסת X ששם מהירות המעבד היתה גבוהה, אבל צריכת החשמל היתה גבוהה בהתאם, פר מעבד.

אם נשווה מעבד Xeon ישן מסידרה 55XX (בלי ה-V) או 56XX בדגמים L או E, למעבדי Xeon E5 V4 לדוגמא (או למשפחה החדשה של ברונזה, כסף, זהב, פלטינום במעבדי Xeon-SP) נראה שצריכת החשמל היא כמעט אותה צריכה, רק שרמת הביצועים שונה לחלוטין. מעבד V4 או SP יתן ביצועים שנעים בין פי 3 ל-פי 10 (תלוי בפלטפורמה, תוכנה וכו') בהשוואה למעבדים הישנים. פלטפורמות כמו vSphere גם יודעות לנצל את הפונקציונאליות החדשה במעבדים כדי לתת HA יותר טוב ודברים נוספים (PCI Pass-through משופר, תמיכה יותר טובה ב-SR-IOV ועוד).

יוצא מכך, שאם תשקיעו חד פעמית בהחלפת השרתים, תוכלו לקבל הרבה יותר (יותר מכונות VM פר ברזל, תמיכה של יותר זכרון, תמיכה בציודים מודרניים ועוד) , וצריכת החשמל שלכם תישאר פחות או יותר אותו דבר (סביר להניח שזה יהיה פחות, המעבדים כיום יותר חכמים ומתחשבים יותר בצריכת חשמל, במיוחד מעבדי EPYC של AMD בוירטואליזציה). נכון, תצטרכו להקים Clusters חדשים (אחרת אין HA), אבל זהו דבר שקל לעשות והעברת מכונות VM בין השרתים הישנים לחדשים מצריכה בסך הכל חיבור ל-Datastore השונים, כיבוי המכונה הוירטואלית והפעלתה מחדש ב-Cluster החדש (יכול להיות שתצטרכו לשנות אולי גם את ה-Network אם חיברתם ל-VLAN אחר).

אישית אני יכול לאמר שאני מפעיל LAB ואני זה שמשלם את החשמל על ה-LAB ומצאתי שהחזקת שרתים ישנים והרצת מכונות VM עליהם פשוט אינה כדאית, במיוחד אם אני משווה את הביצועים וצריכת החשמל למעבדים מודרניים. בשבילי עדיף לי לקנות 2 מכונות עם מעבדי EPYC במקום הפעלה של 4 שרתים ישנים עם מעבדי Xeon 56XX. כך אוכל גם להשתמש ב-NVME, גם אוכל להכניס כרטיסי PCIe 3.0, וכך אוכל להנות מ-יותר ליבות פר מעבד וכל זאת מבלי להפריש עוד כספים לחברת החשמל. אני חושב שהגיון כזה יכול לפעול גם אצל חברות.

לסיכום: לדעתי, חשוב להשתמש בתוכנות יציבות עם עדכוני תוכנה ואם זה לא עולה סכום נוסף, עדיף להשתמש בגירסה האחרונה. אם יש צורך בהחלפת השרתים, אז כדאי לרכוש שרתים חדשים מודרניים ולנצל את היתרונות שלהם ולמכור/לגרוט את הישנים.

על לינוקס, VMWare וטעות הקשורה לחיישנים

ל-VMWare, ואת זה כולם יודעים – יש משפחה שלמה של מוצרים הקשורים לוירטואליזציה ורוב המנהלים של מערכות כאלו יאמרו ללא היסוס שהמוצרים טובים, החל מ-ESXi וכלה באוטומציה, תכנון משאבים וכו'. בד"כ הסיבה היחידה שרבים רוצים לעבור ממערכת כזו – היא המחיר ש-VMWare גובה עבור רשיונות שונים.

עד לגירסה 5 (גם 5.5) ב-VMware השתמשו בד"כ בדרייברים מבוססי לינוקס כדי להפעיל ציודים, בין אם מדובר בציוד זול או בבקרים יקרים מאוד. בגירסה 6 החליטו ב-VMWare לעבור לדרייברים שהם כותבים (או שהיצרן כותב) עם שינויים מהותיים בקוד כך שלא כל כך קל לקחת דרייבר של לינוקס ולזרוק אותו לגירסה 6 (ולפי השמועות, זה הולך להשתנות שוב בגירסה 7, אבל בינתיים אלו רק שמועות).

אם יש לכם שרתים שמריצים VMWare, אחד הדברים החשובים שתרצו לדעת הוא מה מצב החיישנים במערכת. מה הטמפרטורה של המעבד, דיסקים, ספק כח, חום פנימי בשרת, מצב תקלות זכרון ודברים כאלו ואכן, עד גירסה 6 של vCenter קיבלתם את המידע כולו בתצורת עץ. המידע הזה חשוב (וגם ניתן לקריאה על ידי תוכנת הניטור שלכם דרך SNMP). עד גירסה 6 ה-vCenter עשה משהו פשוט מאוד: הוא פנה לכל שרת ESXi שרשום ב-vCenter וקרא ממנו את הערכים. איך ESXi קורא את הערכים? בעזרת חבילה שכלולה בכל הפצת לינוקס שנקראת lm-sesors והיא קיימת בכל התקנה של שרת ESXi. החבילה הזו מעודכנת כל הזמן וכל עוד הקרנל בלינוקס מעודכן, תוכל לקרוא את כל החיישנים במערכת, וזה רץ על כל מערכת, בין אם מדובר במחשב נייד, בדסקטופ, תחנת עבודה או שרת מפלצתי.

בגירסה 6.5 ל-VMware "קפץ הפיוז" והם החליטו שה-vCenter (בין בגירסת Windows או VCSA) לא יקרא יותר את החיישנים מה-ESXi (שכבר יש לו את הנתונים שמתעדכנים כל 90 שניות), אלא יפנה אל ה-IPMI. למי שלא מכיר – בכל לוח אם של שרת יש רכיבים שנותנים ניהול מרחוק, אתם אולי מכירים את זה בשמות כמו ILO, IMM, iDRAC – וכולם בעצם מממשים פחות או יותר את סטנדרט IPMI לשליטה מרחוק על המכונה. הבעיה, כמו תמיד, שיש לא מעט מקרים שהמימושים הם לא ממש משהו או שהיצרן החליט להתעלם מחלק מסטנדרט ה-IPMI. אחרי הכל, למשתמש יש גישת CLI או גישת Web לניהול מרחוק, אז אפשר להחביא את המימוש העקום מתחת לשטיח.

וזה משהו שב-VMWare לא ממש התעמקו כנראה. מבחינתם, החל מגירסה 6.5, יש שרות שנקרא wbem ויש API לפונקציה שנקראת HostConfigManager.healthStatusSystem והיצרן צריך לכלול (או לשחרר) VIB שכולל את הגישה לניהול מרחוק של השרת, כך שבתאוריה המנהל יצטרך רק להכניס פרטי התחברות ל-IMM/IDRAC/ILO והמערכת תתחיל לקרוא את החיישנים ישירות מהניהול הרחוק.

במציאות .. זה לא ממש עובד. כך לדוגמא אחד השרתים שלי (גם אחרי התקנת ה-VIB) מראה תצוגה של החיישנים בכל שרת (לחצו להגדלה):

איפה כל הטמפרטורות? הציודים? אה, ב-VMWare החליטו לצמצם את הרשימה רק לכאלו שנותנים מידע ב-Status. כמו שאתם רואים, יש פה לא מעט דברים מיותרים אבל גם לא מעט דברים חסרים (וכן, ה-VIB מותקן).

אז מה קורה פה? מי שיקרא את המאמר הזה יבין שגם אם הוא יתאמץ וינדנד ליצרן לקבל VIB מתאים, יגלה שזה לא יעזור. יש באג, ועד כה (יצא כבר 6.7) זה לא תוקן. המסקנה: רוצה לנטר את המכונות ושדרגת ל-vCenter 6.5 ומעלה? תתחיל לנטר את המכונות עצמם. איך? קרא כאן.

לסיכום: ב-VMware בחרו לממש רעיון של ניטור סנסורים דרך IPMI וזה היה רעיון גרוע. יצרני שרתים לא משקיעים הרבה בניהול גישה מרחוק (תסתכלו על עדכונים – רק כשיש מקרים קריטיים, לא שיפורים ולא כלום אחרי שהדור האחרון התחיל להיות מיוצר, חס ושלום שיפורים לדורות קודמים) וב-VMware אולי לא ידעו – אבל היצרנים גרועים במימוש IPMI סטנדרטי. חבל שה-Feature הזה הוכנס והפוקנציונאליות הקודמת הוסרה.