הולכים לרכוש דיסקים קשיחים? שימו לב!

כל מי שנמצא בסקטור ההיי-טק בתחום ה-IT, מודע בוודאי לכך שהיום הדיסקים שנמכרים הכי הרבה – הם דיסקים אלקטרוניים (SSD). אתה מקבל מהירות גבוהה מאוד של קריאה/כתיבה, הבקרים באותם דיסקים שופרו כך שתוכל לקבל אורך חיים מכובד לאותו SSD. מהצד השני, יצרניות גדולות של דיסקים מכניים מנסים למכור את הדיסקים שלהם לצרכי Capacity. אחרי הכל – שום SSD לא נותן מחיר משתלם מבחינת כמות אחסון כמו דיסק קשיח מכני.

יצרניות הדיסקים הקשיחים מנסים כל הזמן להגדיל את כמות האחסון פר דיסק ואחת השיטות שכל יצרני הדיסקים הטמיעו נקראת SMR או Shingled Magnetic Recording. בשיטה זו, כשכותבים נתונים על הדיסק ובאותו אזור שבו הדיסק רוצה לכתוב, כבר קיימים נתונים – אז הבקר של הדיסק יורה למערכת לקרוא את הנתונים הקיימים בדיסק, לצרף אותם (בזכרון המכונה) לנתונים שצריכים להיכתב – ולכתוב את הכל מחדש. כל התהליך הזה לא קיים בדיסקים קשיחים רגילים שמשתמשים בשיטת קריאה/כתיבה שנקראת PMR ולפיכך דיסקים קשיחים שעובדים בשיטת SMR מתאימים יותר לצרכי גיבוי ארכיבאי, הווה אומר: אם אתה רוצה לגבות כמות גדולה של מידע בצורה חד פעמית ולהכניס לאחר מכן את הדיסק לארון או כספת או לשלוח את הדיסק Off Site – אז דיסקים כאלו מעולים לכך. בקיצור – אלו דיסקים שמתאימים כ-WORM.

מכאן נעבור לשוק ה-NAS, השוק בו אותן חברות בדרך כלל מוכרות ללקוחות וליצרני קופסאות NAS דיסקים קשיחים בגדלים של 2-8 טרהבייט. חברות כמו Western Digital גם מייצרת 2 משפחות דיסקים ל-NAS, האחת היא סידרת RED והשניה היא סידרת Red Pro, כאשר ה-Red Pro יותר מתאים ל-Enterprise הואיל והדיסקים שם מגיעים בחיבור SAS ולא SATA. יצרנים אחרים גם יעדו דגמים ומשפחות שונים של דיסקים לשוק ה-NAS. אחרי הכל זהו שוק שגודל וסקטור ה-SMB קונה המון ממנו מחברות כמו Synology או QNAP.

וכאן הגיע תחמון חדש מצד יצרני הדיסקים.

כפי שציינתי לעיל, דיסק מבוסס SMR מתאים לצרכים של קריאה מרובה אך אינו מתאים לצרכים של כתיבה מרובה (גם לא כתיבה של 50% ומטה!) ולכן אם אתם רוצים לרכוש דיסקים לשרתים שלכם (מצד ג') או דיסקים ל-NAS שלכם, חשוב יהיה לוודא שהדיסקים עובדים בשיטה כמו PMR, CMR או שיטות מתקדמות אחרות (יש שיטות כאלו אולם עדיין לא יצאו לשוק המסחרי דיסקים המבוססים בשיטות החדשות) ולא SMR.

אז יצרני הדיסקים החליטו לעשות משהו פשוט: מכיוון שהם בטוחים ש-NAS זה רק לשוק ה-SOHO/SMB שלא מצריך כתיבה מרובה, אפשר לדחוף להם דיסקים קשיחים שהם SMR מבלי לגלות ללקוח שהדיסקים הם SMR. מדוע? כי לאותם לקוחות יש "פעילות מועטה".

חמור מכך: חברות כמו Western Digital טענה כי רק הדיסקים בגודל 20 טרהבייט שלהם עובד ב-SMR, אבל כפי שתוכלו לראות כאן וכאן, הם לא בדיוק אומרים את האמת – וגרוע מכך, הם מסרבים לענות כששואלים אותם מהי שיטת הקריאה/כתיבה של דגם ספציפי. אם יש לכם דיסקים של WD, אז אם אותם דיסקים מסתיימים ב-EFRX אז אלו דיסקים שעובדים PMR/CMR ואין שום בעיה לעבוד איתם, הם מעולים. אם לעומת זאת הדגם שלהם מסתיים ב- EFAX – אז כדאי להחליף אותם.

מאז שהתפוצצה הפרשה הזו – גם Seagate וגם טושיבה הודו שגם הם משתמשים בטריק הזה. כאן אפשר לראות לגבי הדיסקים של Seagate וכאן אפשר לראות לגבי הדיסקים של טושיבה.

לכן – אם קנית או שאתה מתכנן לרכוש דיסקים קשיחים מכניים – בקש בהצעה את שמות הדגמים ובדוק אותם לפי הלינקים לעיל. אני לא יודע לגבי ישראל, אבל יש לי תחושה שבארה"ב זה הולך להגיע לבית המשפט.

על תחנות עבודה ומחשבי דסקטופ לעריכת תכנים

בישראל, המצב הקיים כיום בכל הקשור לעריכת תכני מדיה (תמונות, וידאו, אודיו) הוא שיש תחרות עזה ומגוונת. עצמאים וחברות שמציע את השרותים הללו לכל סגמנט אפשרי, החל מהכנת לוגו ועד לעריכה של קליפים, סרטים וכו'. הכל תלוי כמובן בדרישות ובתקציב ולמי פונים.

כיום, חלק לא קטן מאותם אנשים עובדים על מחשבים ניידים (מקבוק/מקבוק-פרו) של אפל. בפוסט הזה לא אתייחס לסגמנט הזה (אין הרבה מה לאמר בנידון. מי שרוצה את הביצועים הכי טובים שמחשב מקבוק-פרו יכול להציע – שירכוש את גירסת ה-16 אינטש שאפל שחררה לא מזמן) ולכן אתייחס בפוסט זה לאלו שמבצעים את העבודה על PC (מחשבי מותג או מחשבים לבנים מהרכבה)

לא מעט עצמאים וכמעט כל החברות – מחפשים בדרך כלל תחנות עבודה או מחשבים – שיהיו של מותג, זה יכול להיות HPE, Dell, Lenovo או מותגים בינלאומיים אחרים (במקרים מסויימים נמכרות לחברות חבילות שלמות הכוללות חומרה נלווית ואחד התנאים לרכישה – הוא רכישה של מחשבי מותג מסויימים, לא אכנס לכך בפוסט זה). בשביל חברות, רכישת מחשבי מותג היא דבר רצוי הואיל ויש תמיכה מהיצרן בתוכנה ובחומרה, ואם יש תקלת חומרה, טכנאי יגיע למשרדי החברה ויטפל בתקלה.

הבעיה שאני רואה בדרך כלל, קשורה יותר לאי התאמה של תוכנה עיקרית שתרוץ – והמחשב שיבחרו להריץ אותה.

אתן דוגמא: נניח ויש בחברה גרפיקאית שצריכה לעבוד על תוכן סטטי (תמונות, תרשימים, אילוסטרציות וכו') והחברה מעוניינת לרכוש לה תחנת עבודה טובה. אם החברה מבקשת הצעה מהמפיץ ובמפרט המוצע מופיעה שורה לגבי המעבד שמתחילה ב-Xeon – כדאי לפסול את ההצעה. מדוע? מכיוון שתוכנות כמו פוטושופ צריכות מהירות שעון כמה שיותר גבוהה, ולכן במקרה של הגרפיקאית שעורכת תכנים סטטיים, כדאי לרכוש מכונת דסקטופ (מותג או לא, לשיקולה של החברה) עם מעבד i9-9900KS של אינטל, עם 32 ג'יגהבייט זכרון ועם SSD מהיר עבור מערכת הפעלה, אפליקציות ואולי SSD נוסף לאחסון מדיה (אם אין בחברה פתרון אחסון לדוגמא).

כשזה מגיע לתכנים יותר דינמיים (אפקטים, עריכת וידאו/אודיו) בתוכנות שונות, עצמאים עם איתנות פיננסית טובה וחברות – בחרו לרכוש תחנות עבודה ממותגות עם כרטיסים יוקרתיים של nVidia ומעבדי Xeon וזכרון ECC. הבחירה הזו היתה עד לפני חודשים ספורים בחירה טובה והגיונית, אולם משהכריזה AMD על מעבדי הדור השלישי שלה לדסקטופ ול-HEDT/תחנות עבודה, הדברים השתנו. אם לדוגמא ניקח את המבחנים של חברת Puget (מבחנים שמוכרים לכל אנשי מקצוע כמבחנים אמינים בתוצאות) ונשווה את מעבדי הדסקטופ הנוכחיים של אינטל למעבדי ה-12 וה-16 ליבות של AMD, אז AMD מנצחת ב-After Effects, וב-Premiere Pro. בפרמייר, אגב, מעבד ה-3950X מייצא במהירות יותר גבוהה של 15-30% בהשוואה למעבד הדסקטופ בקצה העליון של אינטל (i9-9900K). המעבדים הנ"ל מ-AMD מיועדים לשוק ה-Desktop.

אבל מה קורה אם אנחנו רוצים להשוות מול מעבדי Xeon לתחנות עבודה ולא מול מעבדי דסקטופ? כאן AMD מציעה לשוק מעבדי Threadripper עם 24 ליבות (3960X) ו-32 ליבות (3970X). המעבדים עצמם עולים בערך כמחצית מהמחיר של אינטל מבקשת. אם נסתכל שוב במבחנים של Puget בתחום הוידאו (פרמייר, Davinci Resolve) נוכל לראות בגרפים כי ה-3970X ו-3960X נמצאים במקום הראשון והשני – בהתאמה. משהו אחד שחשוב לשים לב לגביו: אין השוואה בקישור בין מעבדי Threadripper למעבדי Xeon. אם אתם רוצים לראות השוואה מול מעבדי Xeon בקצה העליון ולא רק בעריכת וידאו, אתם מוזמנים לצפות בקליפ הזה. השוואות רשמיות יותר למעבדי Xeon יצאו בסביבות ינואר-פברואר, כש-AMD תכריז על Chipset חדש (TRX80) שמיועד לתחנות עבודה ושורה של יצרני תחנות עבודה יציגו תחנות עם מעבדי Threadripper.

ויש עוד שוק אחד למעבדים – ה-HEDT (כלומר High End Desktop). המעבדים של אינטל לסגמנט הזה הם בעצם מעבדי Xeon רק ללא תמיכת זכרון ECC, ללא תמיכה של שליטה מרחוק, ואפשר לבצע להם Overclocking. אינטל הוציאה לאחרונה את סידרת i9-109XX עם Chipset מסוג X299 (שמייצג את משפחת המעבדים Skylake-X). המקרה היחיד שבו אני ממליץ להסתכל על מערכת כזו – זה כשיש לחברה/עצמאים מערכת כזו והם רוצים לשדרג את המעבד לגירסה החדשה שאינטל הוציאה. בשאר המקרים זה לא ממש שווה את הכסף כשמשווים ביצועים מול Ryzen דסקטופ או Threadripper.

מה עם תחנות עבודות חזקות המכילות מעבדים כפולים? כאן, לצערי, התשובה תהיה: אם מדובר לעבודה של עריכת וידאו, אפקטים, אודיו וכו' – מדובר בבזבוז כספים. אף תוכנה שקיימת כיום (כולל AVID, אגב) פשוט לא יודעת לנצל כמות גדולה של ליבות (מעל 32), וגם Windows עצמו די גרוע בניהול יותר מ-32 ליבות, אז חבל לרכוש מכונה כזו. אלו מכונות שיכולות להתאים לצרכי Deep Learning, AI וכו' כשמערכת ההפעלה היא הפצת לינוקס, לא Windows.

אני רוצה לסכם את הפוסט בנקודות שחשובות לבדוק לפני רכישה:

  • מה האפליקציה (או האפליקציות) העיקרי(ות) שתרוץ/ירוצו על המחשב? כל עוד מדובר בדברים סטטיים (שאינם וידאו,אפקטים, אודיו) כדאי אולי לחשוב לרכוש מכונת דסקטופ עם המפרט שציינתי.
  • טיוב מפרט: מעבדי Xeon לא תמיד נותנים מענה במקרים בהן המכונות צריכות לייצור ברציפות הכנסות (תחנות עריכה באולפן שידור לדוגמא) וקניית מעבדים כפולים מרובי ליבות (מעל 16 פר מעבד) פשוט לא שווה את ההשקעה הכספית, ולכן כדאי לבקש מהמפיצים מפרט עם מעבד אחר. אותו דבר לגבי GPU – לא חייבים Quadro לעיבוד גרפי ואם צריכים הרבה זכרון, Titan RTX יהיה הרבה יותר זול ויעשה בדיוק את אותה עבודה במחיר יותר נמוך.
  • מחיר ומפרט: ההצעה שתוגש לכם בד"כ היא "נקודת פתיחה", תתייעצו עם מישהו מקצועי לגבי המפרט, אם ניתן לשנות ואם ניתן להוזיל, האם המחיר כולל תמיכה אצלכם במשרדים, תמיכה ביום העסקים הבא או תוך 4 שעות (SLA) וכו'.
  • אנימציה ורינדור על מחשבים (חוות רינדור): עדיף לבחור בפלטפורמות פתוחות כך שבבוא הזמן אפשר לשדרג ולקבל ביצועים יותר גבוהים בהחלפה למעבדים מהדור הבא. בחלק גדול מתחנות העבודה הממותגות ניתן לשדרג רק למעבדים מהדור הנוכחי.
  • מחשבי מותג או לא – זה לשיקולו של הלקוח, אולם לדעתי אצל עצמאים שאין להם תקציב גדול, לפעמים עדיף לקנות מחשב בהרכבה ולבחור מפרט יותר גבוה על חשבון תמיכה יקרה.

לפני רכישה – כדאי לחשוב קדימה

כאן בארץ, לא חסרים ארגונים ועסקים שההתמחות שלהם היא בשיווק מוצרים לעסקים וחברות בכל מה שקשור ל-IT – בין אם מדובר בתוכנה, חומרה, שרותי אינטגרציה, תמיכה וכו'. זה הביזנס שלהם ומרביתם יכולים למכור לך כמעט כל מה שתרצה – בין אם זה כונן דיסקטים 5.25" ועד Mainframe – כולל שילוב ואינטגרציה של מה שהם מוכרים. לגטימי? בהחלט.

יש לא מעט מקרים, לעומת זאת, שהדברים שהולכים למכור לכם – לא תמיד מתאימים, והדבר יכול להתגלות כבר בזמן הקרוב או שנתיים שלוש קדימה. בפוסט זה אדגים 3 מקרים שונים שיכולים ללמד כמה מחלקות שיווק של חברות שונות – לא תמיד צודקות, גם אם יש להם ניירות שמוכיחים אחרת.

המקרה הראשון התרחש לפני מס' חודשים: קורא נאמן של הבלוג פנה אל עבדכם הנאמן בשאלה פשוטה: החברה הגדולה שהוא עובד שם מתכננים לרכוש 4 דיסקים Optane של אינטל מסוג P4800X דרך יצרן השרתים של החברה. הסיבה לרכישת הדיסקים האלו? מצגת שהראתה להם שבביצועי SQL – הדיסקים הללו יהיו מעולים לצרכיהם, הרבה יותר מכל סטורג' שהם יחברו (בקטע הזה המצגת צודקת. דגם ה-Optane הזה בהחלט מתאים ונותן ביצועים מטורפים!). הדיסקים האלו יכנסו לתוך שרת R740 של DELL, ימופו לתוך VM שיריץ שרת Windows Server 2016 ו-SQL Server. אמרתי לו שלדעתי תהיה בעיית ביצועים, אבל אם הם מעוניינים, אשמח לבדוק להם את העניין – בתשלום. החברה הסכימה. (בכל זאת, 2500$ פר SSD, כלומר $10000 דולר במחירי ארה"ב…)

תודות לכמה יבואנים הצלחתי להשיג את הציוד להשאלה אליי ל-LAB. השרת פורק, חיברתי את ה-backplane עם כניסות U.2, הצמדתי לדיסקים חיישני חום, הפעלתי והתחלתי להריץ בדיקות עומסים שונים. לקח 10 דקות עד שאחד ה-SSD הגיע ל-95 מעלות חום. כמה דקות אחרי זה שאר ה-SSD הגיעו בערך לאותו חום – והביצועים החלו לצלול. סיכום הדו"ח שלי ללקוח הצביע על הבעיה הפשוטה: הן שרתי ה-R740 (וגם כל שרת 2U של HPE או לנובו לצורך העניין) אינם מתאימים בתצורה זו ל-SSD מבוסס Optane של אינטל. הדיסקים הללו מפיקים הרבה יותר חום מדיסקים מכניים או SSD מתחרים. הדרך היחידה להכניס 4 כרטיסים כאלו היא לרכוש 4 SSD כאלו בתצורת AIC (כלומר כרטיס PCIe) ואז למפות אותם. עדיף במקום שרת 2U להשתמש בשרת 3U (אבל אז גם מחיר השרת מטפס הואיל ומה ש-DELL מוכרת בגירסת 3U זה שרת עם 4 מעבדים).

המקרה השני קשור לפלטפורמת קונטיינרים פופולרית – Kubernetes. מישהו ממשרד ממשלתי פנה אל עבדכם הנאמן ושאל מה דעתי על הפתרון הנ"ל, מכיוון שהוא מומלץ מאוד ע"י חברת האינטגרציה הגדולה שהם עובדים איתה. לי כמובן אין שום דבר נגד Kubernetes ואני נותן גם שרותים להטמעה של הפלטפורמה (אני גובה על יעוץ ואינטגרציה, לא על מכירה של תוכנות), אבל במקרה שלהם יהיו מספר בעיות אם הם יקחו את הפתרון:

  • אבטחה – עם כל הכבוד ל-Kubernetes, הפלטפורמה עדיין אינה מאובטחת כמו OpenShift (תודות ל-SELinux ועוד מספר רכיבים).
  • Auditing, Compliance – בחברות גדולות ומשרדים ממשלתיים מאוד רוצים את זה.
  • מיגרציה בהמשך – תחשבו 4 שנים קדימה, אם Kubernetes עדיין תהיה קיימת, יהיה קשה מאוד להעביר אליה דברים שבנינו השנה לגירסה שתצא אז. במוצר כמו OpenShift היצרן מציע כלים לבצע מיגרציה.

במילים אחרות: Kubernetes זה טוב, אבל במוסדות מסויימים צריכים את ה"מעטפת" מסביב ל-Kubernetes כולל מיגרציה בהמשך – על מנת להכניס מערכת כזו.

המקרה השלישי קשור יותר ל"התלהבות" הולכת וגודלת לכל ה-Hyper Converge בוירטואליזציה (למי שלא מכיר: מערכות כמו vSAN, Simplivity, Nutanix מציעות להקים שרתים שיתנו את כל השרותים הכוללים Storage, Network, Compute – ללא צורך בסטורג' מאסיבי, סוויצ'ים יקרים וכו').

כמו תמיד, חברות כמו VMWare ואחרות לא המציאו מאפס את עניין ה-Scale Out הזה. מערכות File System ל-Scale Out קיימות זמן רב, כמו Lustre FS, מערכת Open Vswitch לצרכי Network, ופתרונות וירטואליזציה שונים הציעו זאת בסביבת HPC כבר זמן רב.  החולשה שיש ב-HPC קיימת בדיוק אותו דבר גם בפתרונות וירטואליזציה Scale Out: אם אתה צריך כמות IOPS מאסיבית של 7 ספרות ומעלה, תצטרך או לרכוש סטורג' יעודי או לרכוש הרבה יותר שרתים פיזיים מכפי שאתה צריך עבור Compute. אם אין לך צרכים כאלו, אז כן, פתרון Hyper Converge יכול להיות פתרון טוב.

לסיכום: חוות דעת נוספת ועצמאית היא דבר שלעניות דעתי חשוב מאין כמוהו. ההסתמכות על האיש הטכני שמגיע מחברת האינטגרציה היא משהו שאני לא ממש ממליץ עליו כי בסופו של דבר הביאו אותו "לדחוף" את הפתרון שהם רוצים למכור לך. יועץ חיצוני בלתי תלוי הוא אחד שמרוויח מהיעוץ ואולי אם תהיה עבודת אינטגרציה, לא ממכירת רשיונות תוכנה שהוא מנסה לקבל אחוזים על מכירתה. כפי שאתם יכולים לראות מהדוגמאות לעיל, ההמלצות המתקבלות במקרים מסויימים אינן כוללות סייגים והתחשבות במה שהלקוח כן צריך לזמן הנוכחי ובעתיד.

כשצריכים שרת קטן

עם כל הכבוד לשרותי העננים הציבוריים, חברות ה-Hosting וכו' – ישנם עדיין מקרים בהם לעסקים קטנים וסטארט-אפים, יש צורך בשרתים פיזיים. זה יכול להיות עקב נסיבות בטחוניות, זה יכול להיות עסק שמעוניין לרכוש שרתים ולאחסן אותם בחוות שרתים פה בארץ ועוד.

כל יצרני השרתים מייצרים סוגים מסויימים של שרתים שנמכרים בכמויות גדולות, ואלו שרתי ה-1U וה-2U ה"רגילים": מעבד יחיד או זוג של Xeon, זכרון, דיסקים וכו'. מחירי השרתים הללו (חדשים) בדרך כלל מתחילים בסביבות ה-3000$ לתצורה מינימלית.

אבל מה עם אלו שרוצים לרכוש שרת, אבל לא מחפשים לזרוק 12,000+ שקל? הם נניח מעוניינים בשרת לא חזק, לא צריך הרבה זכרון, אך שניתן לשדרג זכרון, דיסקים, להוסיף כרטיסים וכו' ושהמחיר יהיה יותר זול מהשרתים הרגילים.

חברת DELL הוציאה לאחרונה בדיוק שרת כזה. תכירו – זהו שרת R340.

השרת הזה הוא שרת 1U אך הוא שרת שהוא קטן פיזית, כך שהוא יכול להיכנס בקלות בארון עם עומק של 80 ס"מ. השרת עצמו בנוי עם לוח אם ש"הושאל" מתחנת עבודה: אין לו תושבת LGA-3647 אלא תושבת של מעבדי דסקטופ (LGA-1151). המעבדים שנתמכים בשרת כזה הם מעבדים כמו ה-Intel® Pentium G5500 ועד מעבדי Intel® Xeon® E-2126G – עד 6 ליבות ו-12 נימים. מבחינת זכרון – אפשר להכניס עד 64 ג'יגהבייט זכרון (בהמשך יצא עדכון שיאפשר להכניס מקלות DIMM של 32 ג'יגהבייט זכרון וכך ניתן יהיה להרחיב את המכונה לזכרון של 128 ג'יגהבייט). מבחינת אכסון ניתן להכניס או 4 דיסקים 3.5" או 8 דיסקים 2.5". השרת כולל ניהול (iDRAC), ניתן להחליף את חיבורי הרשת (יש 2) מ-1 ג'יגהביט ל-10 ג'יגהביט, ויש גם תמיכה לכרטיסי מיקרו SD וגם למקלוני אחסון M.2.

בקיצור – שרת סולידי בקצה התחתון.

נו, אז מה המחיר של מכונה כזו? ובכן, מכונה כזו עם מעבד Xeon E-2124 עם 4 ליבות, 8 ג'יגהבייט זכרון ודיסק 1 טרהבייט יעלו לך (בארה"ב) כ-1569$. אני מאמין שבארץ המחיר יהיה שונה ויותר גבוה, אבל אני לא מאמין שזה יגיע לכפול מכך. למי שרוצה לחסוך עוד במחיר, יש גם את דגם R240 עם אותה קונפיגורציה ב-1319$ (שוב, מחירי ארה"ב Online), אך הוא אינו מתאים לאלו שרוצים להתחיל עם מעבד שאינו Xeon.

למי שרת כזה אינו מתאים? ל-LAB (עדיף לרכוש באותו מחיר שרת מדור קודם, כך שניתן לקבל יותר ליבות ולשדרג למעבדים הרבה יותר "כבדים"), ולחברות שרוצות שרתים חזקים להרצת מכונות וירטואליות רבות.

לסיכום: למי שחיפש לעסק הקטן או לאירוח בחווה שרת טוב (אך לא סופר-עוצמתי), חדש, דור נוכחי – וזול, ה-R340 (או ה-R240) יכולים להתאים לתקציב ולמשימה.

חושבים לרכוש מחשבי דסקטופ חדשים לחברה?

אחד המצבים הטובים בחברות זה המצב שצריך לרכוש ציוד נוסף, בין אם זה שרתים, מחשבי דסקטופ, מדפסות וכו'. כשצריכים לרכוש – זה סימן שהחברה גודלת, פורחת, וזה מצב שכל הנהלה מעוניינת בו.

במצבים כאלו, כשצריכים לדוגמא לרכוש מחשבים נוספים עבור העובדים (ולא מעוניינים בפתרונות VDI מכל מיני סיבות), מתחילות לצוץ השאלות. כן, במחלקת ה-IT יודעים בערך את ההבדלים בין המעבדים השונים של אינטל, ויותר מכך – את ההבדלים בין דגמי הדסקטופ השונים של היצרנים השונים. גם אם החלטתם לעשות לעצמכם חיים קלים וללכת עם יצרן ספציפי מסוים – בדרך כלל יהיו לו כמה דגמים ולכל דגם יש מספר אפשרויות. נוסיף את העובדה שחברות ומוסדות גדולים לא יפנו למישהו מסוים לבקש הצעת מחיר לעשרות מחשבים אלא יוציאו מכרז ואז המחליטים יתקלו במבול הצעות שקשה לדעת מה באמת הצעה שווה (אם מסתכלים לא רק על שורת המחיר) – ונקבל סלט של מידע שמתוכו צריך לבחור את ההצעה הזוכה.

כאחד שמוכר שרותי יעוץ לחברות (אני מקבל את ההצעות שהחברה קיבלה ועוזר להם להחליט במי לבחור ומה האלטרנטיבות) בנושא, רציתי לשתף את הקוראים בחלק מהתהליך, ספציפית – בחלק הראשון, החלק שהחברה כותבת מסמך מכרז ובו היא מפרטת מה היא רוצה שיהיה במחשב.

לכאורה, הדבר נשמע קל. תן לי מעבד בינוני (נניח i5), כ-8 ג'יגה זכרון, דיסק קשיח מכני או SSD קטן, חיבור רשת ומסכים – וכל השאר זה בונוס אופציונאלי. קל, לא? אז זהו. שלא. האמינו לי, לפני מספר שנים היתה חברה גדולה שעשתה בדיוק כך ולאחר כשנה הם היו צריכים לרכוש חצי מהמחשבים מחדש (כי המחשבים שהם קנו לא היו ניתנים לשדרוג).

נתחיל בקהל היעד. מי הם המשתמשים שהולכים להשתמש? רבים לדוגמא מאחדים את הדרישות נניח של הנהלת החשבונות ושל המחלקה המשפטית וזו טעות. עורכי הדין והעובדים במחלקה המשפטית, בדרך כלל ישתמשו באופיס ודפדפן ואולי תוכנה משפטית כלשהי. לעומת זאת בהנהלת חשבונות משתמשים במספר תוכנות במקביל ולכן צריכת הזכרון של מחשבים בהנח"ש היא יותר גדולה ושם כדאי להכניס 16 ג'יגהבייט, בזמן שבמחלקה המשפטית בד"כ אפשר להסתפק ב-8 ג'יגהבייט. יהיו כאלו שיחליטו שכל המכונות יהיו עם 16 ג'יגהבייט זכרון, אולם כאן כדאי לדעת כי זכרון DDR4 הוא יקר (המחיר אמור לרדת לפי התחזיות ברבעון הראשון של 2019, אך אף אחד לא ערב לכך) ומשפיע מאוד על מחיר המכונה.

לכן, כדאי לבדוק מי אלו שהולכים להשתמש במחשבים ולהפריד את המפרט או להשקיע כסף במפרט קצת יותר גבוה. מפתחים צריכים מכונות יותר חזקות ממה שמחלקות הבירוקרטיות השונות צריכות.

מעבדים: כולם מכירים את המעבדים של אינטל (i3,i5,i7) אך לאינטל יש גם תתי דגמים למעבדים השונים. הדגמים שציינתי, אם יש להם בסוף U לדוגמא, כמות הליבות היא כמחצית ממעבד ללא האות U, והם נמצאים במחשבים היותר קטנים (מה שנקרא SFF) אך הם אינם יותר זולים (תתפלאו, במקרים רבים הם יותר יקרים מהמעבדים ללא האות U). בל נשכח שמחירי המעבדים במחצית השנה האחרונה עלו בממוצע בכ-20%.

נקודה חשובה לציין: במחשבי ה-SFF המעבדים יעבדו בערך במחצית המהירות של מעבדים רגילים הואיל והקירור במקרים רבים הוא פאסיבי או עם מאוורר קטן (החלפה של המאוורר לא תעזור הואיל וזה קשור למעבד, לא לקירור)
אפשרות שתמיד קיימת לכם – היא לבחון את מעבדי AMD. בדרך כלל המחיר שלהם נמוך בכ-400-600 שקל מהמעבד המקביל של אינטל מבלי לספוג הנחתת ביצועים רצינית (הבדלי הביצועים נעים בכ-5-9% לטובת אינטל) כך שניתן לקבל הנחה רצינית פר מכונה. בנוסף, מקבלים גם ניהול מרחוק שבנוי בתוך המעבד לטובת התמיכה הטכנית הפנימית בחברה (כמו ה-vPro של אינטל).

זכרון: בעקרון המינימום המומלץ כיום הוא 8 ג'יגהבייט לפקידות, ו-16 ג'יגהבייט לשאר (למפתחים מומלץ 32 ג'יגהבייט). מהירות הזכרון המינימלית המומלצת היא 2666 מגהרץ וחשוב מאוד: הזכרון אמור להגיע בזוגות, כלומר אם אנחנו מזמינים מכונה עם 8 ג'יגהבייט של זכרון, שזה יגיע ב-2 מקלות של 4 ולא במקל אחד של 8 ג'יגהבייט, אחרת סתם מפסידים ביצועים.

דיסק קשיח: ברוב המקרים מומלץ לקחת SSD, הואיל ודיסק קשיח זול פחות אמין מ-SSD מהדור הנוכחי. המינימום המומלץ: 250 ג'יגהבייט אבל עדיף לשקול את גרסאות ה-500 ג'יגהבייט, בהתאם למחיר שיתנו לכם.

כרטיסים גרפיים ומסכים: ברוב המקרים המחשבים שתרכשו כבר כוללים פתרון גרפי או במעבד או ככרטיס במחשב. אם אלו מחשבים חדשים ואתם הולכים לרכוש איתם מסכים, ריכשו מסכים עם חיבור Display Port שהוא חיבור הרבה יותר אמין מ-VGA או DVI וכל המסכים כיום תומכים בו. ככלל, מחירי המסכים ירדו (גם בארץ) וניתן להשיג גם מסכים שהם יותר מ-20 אינטש במחיר זול מאוד ולכן מומלץ לחשוב על הוצאת רכישת מסכים במכרז נפרד.

שרות ותמיכה: בדרך כלל את החלק הזה אתם תקבלו מהיצרן המחשב (ולא מהחברה שמשווקת לכם את המחשבים), אבל חשוב לציין בחוזה שלכם שמורה הזכות לשדרג את המחשב (זכרון, דיסק, הוספת כרטיס) מבלי שהאחריות תתבטל.

אלו הם כללי האצבע העיקריים. כל חברה כמובן יכולה להוסיף עוד כללים שהיא מעוניינת, אבל לאחר קבלת ההצעות חשוב לבדוק מה המפרט שאתם מקבלים. יהיו מקרים שתקבלו 2 הצעות מחיר ממשווקים שונים, שתי ההצעות ידברו על אותו דגם ובכל זאת יהיה הפרש מחיר ניכר וצריך לראות מדוע יש הפרש ומה בדיוק כל ציוד שאתם מקבלים באותו דגם מחשב.

לסיכום: חשוב לשים לב מה אתם רוצים לרכוש לפני שאתם מוציאים מכרז. אפשר ורצוי להפריד סוגי מחשבים אם אתם צריכים מחשבים ל-2 מחלקות שונות כאשר כל אחת צריכה מפרט שונה, ולא מומלץ ללכת על ה-Low Bottom, במיוחד שמחשבים אלו אמורים לשרת את המשתמשים במשך 4+ שנים. אם יש לכם שאלות, אפשר ליצור קשר.

סקירה מקדימה: מעבד AMD EPYC ROME

בשבוע שעבר אינטל החלה לחשוף מספר נתונים על מעבדי על Cascade Lake AP שלהם. כשאני מדבר על "מספר נתונים", אני מדבר על פירורים ורמזים – הרבה מאוד מידע חסר. אינטל חשפה את המידע יום אחד לפני ש-AMD חשפו את מעבדי ה-EPYC החדשים תחת הקוד "ROME" (רומא, כל הקודים של מעבדי EPYC קשורים למקומות/ערים באיטליה).

ב-AMD, בניגוד לאינטל, החליטו שחוץ ממצגות, יציגו גם את המעבד וגם מספר הדגמות שלו. אני פחות אתרכז בהדגמות (אם כי אקשר לוידאו קצר בהם AMD מדגימים מבחן אחד שכמובן מבליט את היכולות של EPYC החדש).

נתחיל בקצת היסטוריה: ל-AMD היו מספר מעבדים לשרתים במשפחת Opteron. היתרון שלהם היה מחיר זול, אך החסרון שלהם היה בביצועים בהשוואה למעבדים של אינטל. בדרך כלל, מי שלא כל כך מעניין אותו הביצועים אך מעניין אותו כמות הליבות אלו חברות ה-Hosting שרכשו כמויות של שרתים כאלו (זה היה בתקופה לפני העננים הציבוריים). מאז ל-AMD לא היו פתרונות טובים ואינטל כבשה את השוק לחלוטין.

ב-2017, אחרי שההנהלה הוחלפה וד"ר ליסה סו נכנסה לתפקיד המנכ"לית, הציגה AMD את ארכיקטורת ZEN, ואת מעבדי ה-EPYC, ו-AMD הציגו את המעבד הראשון בעולם עם 32 ליבות, 64 נימים ותמיכה של עד 2 טרהבייט זכרון פר מעבד. מבחינת ביצועים, אם נשווה את ה-EPYC למעבדי ה-Xeon SP, מעבדי ה-EPYC של AMD מובילים ב-2 קטגוריות עיקריות:

  • וירטואליזציה, כולל VDI
  • קונטיינרים

ב-2 המקרים, מעבדי ה-EPYC נותנים יתרונות ברורים על פני מעבדי Xeon SP, הן במצב וירטואליזציה "קלאסי" (סטורג' חיצוני, מכונות VM רצות על ברזלים) והן בפתרונות Hyper Converged (סטורג', רשת, Compute – הכל רץ על הברזלים המקומיים). ב-VDI היתרון של EPYC הוא שניתן להכניס הרבה יותר סשנים/מכונות וירטואליות פר ברזל מבלי לשלם את המחירים הגבוהים של מעבדי Xeon SP. כשזה מגיע לעומת זאת לאפליקציות ופלטפורמות שרצים על הברזל כמו Deep Learning, AI, רינדור תלת מימד ועוד מספר דברים (או מכונת VM שמשתמשת ברוב הליבות) – היתרון למעבדי Xeon SP ברור (אם כי רק בדגמים של Gold ו-Titanium). הביצועים היו יותר נמוכים עקב הארכיקטורה של המעבד שנתנה ביצועי Latency יותר גבוהים, תלוי על איזה ליבות או פיסת סיליקון נופלים, דבר שלא משנה ממש בוירטואליזציה/קונטיינרים וניתן להגדרה בקלות עם CPU Affinity.

בשבוע שעבר, AMD הציגו את המעבד החדש אחרי שהופקו הלקחים מהמעבד היותר ישן. כך הוא נראה:

בתמונה משמאל נוכל לראות את המעבד בגירסה הראשונה: 4 מעבדים שמכילים את כל מה שצריך (I/O, PCIe, ניהול זכרון וכו') בתוך כל אחד מהם. בתמונה למעלה נוכל לראות תצורה שונה לחלוטין: כל מלבן קטנטן שרואים בתמונה (AMD קוראים להם Chiplets) הם פיסות סיליקון שמכילות כל אחת מהן 8 ליבות (וסך הכל 64 ליבות במעבד בקצה הגבוה) אך ללא הדברים האחרים כמו ניהול זכרון, I/O, PCIe ועוד. מי שדואג לכל הדברים הוא המלבן האמצעי הגדול – זהו ה-I/O מודול שכולל את כל מה שצריך בשרת, הוא מנהל את הזכרון מה-Chiplets ואליהם, תעבורה, חיבור למעבדים וציוד אחר ועוד. בשיטה הזו, מהירויות תעבורת הנתונים וה-Latency הם צפויים וקבועים. כך בעצם AMD מסירה מה-Chiplets כל דבר שאינו קשור ישירות לליבות והביצועים יותר גבוהים בהשוואה למעבדי EPYC מדור קודם: פי 2 בהשוואה לדור קודם בעבודות רגילות, ופי 4 כשמדובר על Floating Point. ב-AMD החליטו גם להיות הראשונים (במעבדי X86-64) לצאת עם מעבדים עם תמיכת PCIe 4.0 כך שרוחב הפס לכל כרטיס PCIe הוא כפול ושבב ה-I/O יוכל לתקשר איתם במהירות כפולה בהשוואה לכל מעבד של אינטל.

מבחינת תאימות, AMD מאוד אוהבת סולידיות (כמו הלקוחות שלהם) ולכן מעבדי ה-EPYC החדשים יכולים להיות מוכנסים לשרתים הנוכחיים, לעדכן BIOS/UEFI ולקבל גם את הביצועים הגבוהים וגם כמות ליבות גבוהה (עד 64 ליבות פר מעבד) באותו שרת, ו-AMD מבטיחים שגם משפחת ה-EPYC הבאה (שם קוד: "Milan" שתצא ב-2020) תהיה תואמת לאותה תושבת, כך שניתן יהיה לשדרג כל שרת קדימה.

בזמן הצגת המעבד, ב-AMD החליטו קצת להתעמר באינטל עם הדגמת C-RAY, זו תוכנה לחישובי תלת מימד שמשתמשת רק במעבד (לא ב-GPU), והם השוו מכונה עם 2 מעבדי Xeon SP 8180M (זה המעבד הכי גבוה שיש לאינטל להציע ללקוחות, עם 28 ליבות פר מעבד) מול מכונה עם מעבד יחיד של EPYC החדש, וזה נראה כך:

ה-Sales Pitch של AMD לחברות שמריצות פתרונות וירטואליזציה הוא כזה: מחירי המעבדים שלנו זולים ב-60% מהמעבדים של אינטל בקצה הגבוה. אתה יכול לחסוך חשמל, ניהול מכונות וחסכון ברשיונות וירטואליזציה (הם מדברים על VMWare, לא על הפתרונות של מיקרוסופט) בכך שתעבור לכמות קטנה של שרתים מבוססי EPYC החדשים. הוידאו כולו המציג את המעבדים החדשים, את 2 כרטיסי ה-GPU החדשים ל-Data Center, עננים וחסכון ב-Datacenter אפשר לראות בוידאו הבא (הקישור לוידאו מתחיל בחלק של החסכון, תרגישו חופשי לרוץ קדימה ואחורה בוידאו):

לסיכום: AMD הציגה פרטים על מעבדי ה-EPYC החדשים ו-AMD מראה שאין לה כל כוונה לרדת מה"מלחמה" מול אינטל בכל הנוגע לתחרות של מעבדים לשרתים (על מעבדים לדסקטופ – AMD תציג פרטים במהלך ינואר). ב-AMD הפיקו לקחים רבים מה-EPYC הראשון ושינו דברים רבים, אך יחד עם זאת חשוב להם לשמור על תאימות כך שלקוחות לא יצטרכו לזרוק שרתים רק בגלל שהחברה החליטה להחליף תושבת למעבד (דבר שאינטל משנה תדיר, מה שמקשה על שדרוג שרתים מבלי להחליף שרת). ישנם שינויים רבים ש-AMD ביצעה ל-I/O Chip שלהם שלא כתבתי עליהם ושיופיעו בפוסט עתידי.

חומרה ל-VDI: מציאות מול חומר שיווקי

כשלקוחות צריכים או רוצים לרכוש ציוד חדש, בין אם מדובר בסטורג', סוויצ'ים, שרתים, או דיסקים וכו', יש צורך לקחת בספקנות מרובה את תצהירי החברה המוכרת ו/או היצרן. מטבע הדברים, היצרן מנסה "להאיר" את המוצר בצורה הטובה ביותר וסביר להניח שבדרך הוא רוצה גם "לנגח" את המתחרים כדי לזכות בכמה שיותר מכירות. זו טקטיקה מוכרת שכל יצרן משתמש בה והוא שמח להעביר העתקים של גרפים מרשימים (ב-PDF) לידי לקוחות פוטנציאליים.

כאן צריך לקחת בחשבון 2 נקודות מאוד חשובות:

  • במקרים רבים היצרן מטעה את הלקוח בגרפים (ואולי כתוב על כך משהו באותיות הקטנות)
  • במקרים רבים הקונפיגורציה המתוארת בגרף אינה כלל הסיטואציה אצל הלקוח.

בואו ניקח דוגמא מתחום הוירטואליזציה: אינטל רוצה לדחוף את משפחת מעבדי ה-Xeon-SP שלה (תחת שם קוד: Purley) ומוציאה דו"ח איך המעבדים שלה מנצחים בנוק-אאוט את המתחרים, מעבדי ה-EPYC של AMD. כך הם מציגים גרף שבו מעבד ה-Xeon 8160 שלהם מהיר ב-37% מהמעבד 7601 EPYC של AMD.

נשמע מרשים, לא? שליש יותר! רק שבאותיות הקטנות רואים את הבדיקה המוטעה: אינטל הקימה 58 מכונות וירטואליות על ה-Xeon 8160 ועל ה-EPYC 7601 הם הקימו .. 42 מכונות וירטואליות. חשוב לזכור: בניגוד למצב שבו יש לנו שרת ללא וירטואליזציה ואנחנו מריצים אפליקציית Multi Threaded – לאפליקציה זמינים כל משאבי השרת, ואילו במכונה וירטואלית, המשאבים הזמינים לאפליקציה הם רק המשאבים שהגדרנו ל-VM. במילים אחרות: מעבד ה-EPYC במדידה ישב עם 16 ליבות פיזיות בלתי משומשות במבחן (מתוך הנחה שהם הגדירו 2 ליבות וירטואליות פר VM כאשר המכונה שהם משתמשים לבחינה מכילה 2 מעבדי EPYC 7601), כך שאם הם היו מקימים עוד מכונות וירטואליות על אותה מכונה, התוצאה היתה מתהפכת!

וכך בעצם מטעים לקוחות.

מכאן נעבור לתחום די פופולרי שמקבל תאוצה בזמן הזה: תחום ה-VDI. יש 3 מתחרים גדולים (VMWare, Microsoft, Xen – ויש עוד מוצר מסחרי שדווקא די מלהיב מחברה אחרת, אני אכתוב עליו פוסט בזמן הקרוב, לאחר קבלת אישור מהיצרן).

בשביל להקים תשתית VDI, אנחנו צריכים להחליט מה תהיה תצורת ה-VM. סביר להניח שנגדיר 2 ליבות, 4-8 ג'יגהבייט זכרון, ו-50-100 ג'יגהבייט דיסק. המכונה עצמה תהיה Linked Clone למכונת Master VM (אני לא מדבר כרגע על הפתרון RDS של מיקרוסופט, אלא מכונות VM).

מבחינת סטורג', סביר להניח שהחברה תשדרג לאחד מההצעות שיגישו לה מגוון חברות. יש כמובן גם כאן המון "מוקשים" שלא רבים שמים לב אליהם, אבל התייחסתי לכך בעבר ולא ניכנס לכך בפוסט זה.

ועל מה ירוצו כל מכונות ה-VM הללו? כמובן, על שרתים פיזיים. כאן בעצם חברות מתחלקות ל-3:

  • יש חברות שיקימו את ה-VDI על שרתים שקיימים בחברה תוך הסבתם לסביבת VDI חדשה.
  • יש חברות שיבחרו לרכוש שרתים חדשים ולהקים זאת כ-Hyper Converged (או HCI)
  • יש חברות שיקנו שרתים חדשים מבוססי מעבדי אינטל, סטורג', סוויצ'ים ויקימו עליה את תשתית ה-VDI.

חברות יעוץ רבות וגדולות (שכל מנמ"ר מכיר) ייעצו לבחור באחת מ-3 האפשרויות הנזכרות לעיל, וכאן הבעיה: בחירה בכל אחת מהאופציות הנ"ל לתשתית VDI היא טעות (והאמינו לי, בדקתי את המספרים). מדוע? הבה נראה:

  • שימוש בתשתית קיימת: למעבדי Xeon מהראשונים עד V4 (לא כולל) כמות ה-Cache היא קטנה והביצועים הם לא רעים – אם בונים VDI לכמות משתמשים של עשרות בודדות. צריכים כמה אלפי מכונות VM ל-VDI? המעבדים הללו יהיו חלשים מדי. (כמות Cache רצינית נמצאת במעבדים כמו Xeon E5 v4 2998/2999 אבל אינטל די מתחמנת עם המספרים ומכלילה אותם כ-"Smart Cache" מבלי לפרט רמות L1, L2, L3 – והמעבדים הללו סופר יקרים – 4000$ לחתיכה וזה במחיר של אמזון. בארץ – זה הרבה יותר גבוה).
  • שימוש ב-HCI: על פניו הרעיון הוא טוב, אולם בניגוד ל-VM אחרים, VDI מחייב IOPS גבוה, ובשביל להשיג IOPS גבוה, אתה צריך לרכוש המון (תחשבו במושג של ארונות) שרתים, כך שזה לא ממש משתלם, במיוחד במחירים בארץ שגבוהים מאוד בהשוואה לארה"ב לדוגמא.

שרתים חדשים מבוססי אינטל Xeon SP: המחירים של אינטל גבוהים (במיוחד כאן בארץ, ולא חשוב מי היצרן/ספק), ואם לדוגמא אתה רוכש מכונה עם 2 מעבדים בעלי 8 ליבות (כלומר 16 ליבות במכונה), אתה יכול לרכוש מכונה עם 2 מעבדי EPYC בעלי 16 ליבות באותו מחיר ולקבל בעצם 16 ליבות בחינם. במקרים של מעבדים עם יותר ליבות, המחיר של מכונה עם אותו מפרט אך עם מעבדי EPYC יהיה זול בהרבה וזה מגיע למצב של מעבדי הפלטינום של אינטל ששם אתה יכול לחסוך מינימום 6000$ פר מעבד ולקבל במקום 28 ליבות בקצה הכי גבוה של אינטל – 32 ליבות במערכת מבוססת EPYC.

ניקח דוגמא של מכונה "מפלצת" עם דברים מינימליים:

  • זכרון 512 ליבות
  • המעבדים עם כמות הליבות הכי גבוהה שאפשר.
  • ללא דיסקים, ספק כח יחיד, שום אקסטרא מעבר למה שהיצרן מציע.

התוצאה (המחירים הם של Dell ארה"ב אחרי הנחה של 250$, המחיר בארץ יהיה גבוה בהרבה, לא חשוב איזה יצרן):

  • שרת DELL R7425 עם 2 מעבדי EPYC 7601 (כל מעבד עם 32 ליבות) ו-512 ג'יגהבייט זכרון: מחיר של 24,079 דולר.
  • שרת DELL R740 עם 2 מעבדי Xeon 8180 (כל מעבד מכיל 28 ליבות) ו-512 ג'יגהבייט זכרון: המחיר הוא: 37,834 דולר

במילים אחרות: אתה תשלם 13,755 דולר על פחות ליבות (8 פחות), פחות Cache (באינטל תקבל 38.5 מגה למעבד, ב-AMD תקבל 64 מגה למעבד), פחות ערוצי זכרון ישירים (אינטל: 6, מול AMD: 8) ופחות נתיבי PCIe (אינטל: 48, ואצל AMD: 128), ועוד לא דיברנו על כך שמבחינת Performance Per Dollar ומבחינת Performance Per Watt ההצעה של אינטל לא משתלמת בהשוואה להצעה של AMD.

זו ההצעה של הקצה העליון, ברמות היותר נמוכות ההפרש יורד אולם עדיין ההצעות של AMD יהיו יותר זולות מההצעות של אינטל Xeon SP. אפילו מנכ"ל אינטל לשעבר (בריאן קרזניץ) מודה בראיון שהמעבד של AMD הולך לכבוש חלקים רציניים בשוק ואינטל תנסה לעצור את זה ב-20% מהשוק.

מבחינת תצורת VDI, יש 2 דרכים לממש זאת: בתצורת "מפלצות" ואז כמות השרתים קטנה, או בתצורה של שרתים יותר קטנים. אישית הייתי ממליץ לקחת את שיטת ה"מפלצות" מכיוון שכמות השרתים במחיר הגבוה היא קטנה וניתן לדחוס אליה מאות מכונות VDI (תלוי כמובן בכמות הזכרון). כך לדוגמא: אם יש צורך ב-500 מכונות VM ל-VDI, אפשר בקלות להכניס אותם ל-2 מכונות (או 3 בשביל שרידות והתרחבות עתידית). אגב, אם תלכו לפי המחירים של VMWare ומעבדי EPYC, תשלמו פחות פר מכונה (ב-VMWare אין חשיבות לכמות ליבות פר מעבד, במיקרוסופט בהחלט יש!).

בכל מה שקשור ל-GPU, רבים אצים רצים לרכוש את הכרטיסים של nVIDIA כדי להכניס לפתרונות VDI, אולם כרטיס כמו AMD FirePro S7150 X2 שנותן ביצועים לא פחות מ-Tesla בכל הקשור ל-vGPU רק בפחות ממחצית המחיר. אפשר לרכוש אותו ישירות מיצרן השרתים או מיבואן AMD בארץ.

כל מה שהזכרתי הם דברים טכניים, אבל בסופו של דבר יושב מנהל ומחליט אם לכאן או לכאן ויש לו שאלות. ננסה לענות עליהן:

  • האם הפלטפורמה יציבה? בהחלט.
  • האם היצרנים כבר מכרו כאלו פה בארץ לחברות גדולות? בהחלט (בדקתי)
  • האם ציודים קיימים (כרטיסים שונים, דיסקים, GPU וכו') נתמכים? בהחלט.
  • האם בארץ ליצרנים יש שרתים כאלו שאפשר לבדוק במשרדיהם? ל-Dell ו-HPE כן. לנובו – לא. לחברת Cisco יש שרתים עם מעבדי EPYC (שרתי Cisco UCS C4200 ו-Cisco UCS C125 M5 Rack Server Node שניתן להכניס 8 כאלו בשרת 2U) אך לא ידוע לי אם יש להם שרת כזה בארץ לבדיקות/הדגמה. במידה ואתם מעדיפים שרתים מיצרנים אחרים (Asus, ASRock Rack, SuperMicro, TYAN) – לכולם יש משפחות שרתים עם EPYC.
  • האם יש תמיכה במערכות הפעלה? כולן עובדות ללא צורך בטלאים מיוחדים, כולל RHEL, VMware 6.5U3, Windows Server 2012R2/2016, CentOS 7.5.
  • האם מעבדים עתידיים יתאמו לשרתים הנוכחיים? כן. תושבת ה-SP3 של AMD תומכת במעבד הנוכחי ובדור שיצא אחריו לפחות (שיכלול עד 48 ליבות) כך שאם תרצו לשדרג את השרת למעבד עתידי, כל מה שתצטרכו לעשות זה לעדכן BIOS/UEFI ולרכוש את ה-Kit מהיצרן שרתים. AMD בדרך כלל שומרת תאימות ל-5 שנים קדימה מהופעת התושבת לראשונה.

לסיכום: יצרנים עושים הכל כדי לבדל ולשבח את מוצריהם, אך במקרים רבים ההשוואות כלל אינן מצביעות על תשתית שקיימת אצל הלקוח. בתחום ה-VDI אפשר לעשות דברים רבים ואפשר לחסוך לא מעט כספים. כפי שהדגמתי לעיל – לא כל גרף הוא אמיתי ומראה תוצאות אמיתיות ואובייקטיביות וחשוב גם לקחת בחשבון את הדברים שיש לשלם אחר כך (צריכת חשמל של שרתים?) וגם דברים כמו מחיר ליבה פר דולר.

נקודות למחשבה כשרוצים לרכוש סטורג' חדש

יש לא מעט סיבות שחברות מעוניינות לעבור מפתרון סטורג' קיים לפתרון סטורג' אחר. יכול להיות שהאחריות תמה, יכול להיות שהם לא מרוצים מהשרות ו/או מהסטורג' עצמו, יכול להיות שהם רוצים לגדול והמחיר שהם מקבלים עבור גדילה חסר פרופורציות – בקיצור, בלא מעט מקרים הסיבות לרצות להחליף סטורג' לא קשורות לסיום המקום הפנוי בו.

לא מעט חברות בארץ משווקים (או Reseller) של מוצרי סטורג'. חלק מהמוצרים הם סטורג' "אמיתי" וחלק מהמוצרים הם לא יותר מאשר שרת סטנדרטי שהוכנסו לתוכו דיסקים, מערכת הפעלה קניינית הכוללת פתרון סטורג' בתוכנה – והרי לכם סטורג' מבוסס תוכנה. כמעט אף אחד, אגב, לא יאמר לכם שזה SDS (כלומר Software Defined Storage) למרות שרוב הסטורג'ים שמוכרים בקצה התחתון עד בינוני הם SDS לכל דבר ועניין, רק שאתם תשלמו מחיר הרבה יותר גבוה ממחיר שרת רגיל שיש בו דיסקים ואיזו תוכנה. מדוע? וולקאם טו איזראל!

אני רוצה להכיר לכם את Elsa, סטורג' שאני בניתי מחלקים שהשאלתי מ-2 יבואנים יקרים (תרתי משמע). Elsa מזמן כבר "מתה" והציוד הוחזר ליבואנים אולם בעתיד אני מתכוון לבנות את Elsa מחדש. מה יש בשרת Elsa?

  • 22 דיסקים של סמסונג מסוג PM883 בגודל 1 טרהבייט מסוג Mixed Intensive
  • 2 דיסקים של אינטל 900P (לצרכי Cache, ZIL, Logs) בגודל 280 ג'יגהבייט
  • 256 ג'יגהבייט זכרון DDR4 ECC במהירות 2666 מגהרץ
  • מעבד יחיד Xeon V4 עם 4 ליבות
  • מערכת הפעלה: Fedora 28 עם ZFS
  • חיבורי רשת של 25 ג'יגהביט

המערכת הזו עבדה במשך חודשיים תוך כדי שהיא מחוברת ל-15 שרתי ESXi ונתנה הן שרותי iSCSI והן שרותי NFS (נפרדים, ישירות ל-VM). מבחינת IOPS – זה נע בין חצי מיליון ל-מיליון.

מערכת כזו אינה בנויה כפי שניתן לראות ל-Enterprise. אין בה בקרי RAID כפולים והשרידות שלה היא לא משהו (אין שום שרת נוסף זהה לצרכי HA), אבל אני מראה כאן את Elsa כדי ללמוד משהו חשוב, על Tiering שמאוד חשוב בכל סטורג' שקונים.

בעקרון, ה-Tiering הוא בעצם "שכבות" בהם נמצא המידע שלנו. ככל שהמידע נדרש בתכיפות יותר גבוהה, הוא "יושב" ב-Tiering יותר גבוה (כאשר הוא תמיד גם נמצא ב-Tier הכי נמוך – בדיסקים הקשיחים). שכבות ה-Tiering ב-Elsa הם (מהכי מהירים להכי "איטיים", אין ב-Elsa דיסקים מכניים):

  • ה-256 ג'יגהבייט זכרון – זה ה-RAM של המערכת, זה הדבר הכי מהיר שיש
  • 2 הדיסקים 900P של אינטל – יש להם Latency יותר גבוה מ-RAM אבל יותר נמוך מכל דיסק אחר
  • דיסקים SSD

בסטורג' קנייני לעומת זאת (StorWiz של IBM, או VNX של EMC לדוגמא) ה-Tiering מעט שונה:

  • שכבת ה-RAM
  • שכבת NVRAM – זהו זכרון מסוג מיוחד שאינו נמחק ברגע שאין חשמל
  • שכבת ה-SSD
  • שכבת הדיסקים המכניים / SSD שליפים (במדפים)

בשרתי סטורג' שהם SDS אין שכבת NVRAM ובמקרים רבים גם אין בקרי RAID כפולים, כך שה-Tiering הוא כמו זכרון, SSD, ודיסקים. כאן, חשוב לדרוש שיהיו SSD שלא מותקנת עליהם מערכת ההפעלה, ה-Cache אמור לשבת ב-SSD נפרדים ושיהיו Mixed Intensive. ברוב ההצעות מחיר שתקבלו, ה-SSD יהיו Read Intensive ויש הבדל ניכר במחיר.

דבר נוסף שחשוב הוא עניין החיבוריות: כמעט כל מי שמוכר פתרון סטורג', מוכר אותו עם פתרון FC (כלומר Fiber Channel) במהירות 16 ג'יגהביט. זהו פתרון טוב לדיסקים בחיבור SAS ו-SAS2 או SATA למדפים/JBOD או בדיסקים שיושבים בשרת, אבל אם אתם חושבים על NVME – פתרון ה-FC יהווה צוואר בקבוק – חיבור 16 ג'יגהביט מאפשר ברוטו 2 ג'יגהבייט לשניה, ו-NVME מעביר בין 1.5 ל-2.5 ג'יגהבייט לשניה ואני מדבר על דיסק יחיד, ומכיוון שלעולם לא תכניסו SSD NVME יחיד, החיבור יחנק, ולכן אולי כדאי לחשוב על פתרונות Infiniband או Ethernet מהירים במהירות 25 ג'יגהביט ומעלה (ובקשר ל-Latency – ישנם מס' פתרונות עם Latency נמוך, כולל RDMA וחבריו).

אם כבר דיברנו על FC, לא מומלץ לסמוך על 4 חיבורי ה-FC שקיימים ותמיד מומלץ לקנות מתג לחיבור המהיר, במיוחד אם יש לכם רק 3 שרתים ואתם חושבים לגדול בהמשך. יש תחרות, נצלו אותה לשם מו"מ כדי להשיג מחירים טובים.

נקודה נוספת שחשוב לקחת בחשבון היא גיבוי הסטורג' עצמו. כן, יש Veeam שמגבה מכונות וירטואליות (והוא מגבה ל.. סטורג') אך תקלה רצינית בסטורג' (ותקלות תמיד קורות, תשאלו את מרפי) לא תאפשר לכם לא לשחזר מכונות VM או דברים אחרים, ולכן כדאי לגבות את הסטורג' לקלטות גיבוי או למכונת NAS זולה אחרת (במכונות שהן אינן G8/G9/G10 של HPE שהן אינן ביצור/פרודקשן אפשר גם להכניס SATA "ביתיים" גדולים זולים, רק חשוב להוסיף SSD לשם Cache). כאן, אגב, אני רוצה להזהיר בהזדמנות שדיסקים SSD של אינטל ש-HPE משווקת, במקרים רבים הקושחה כזו גרועה, שדיסקים נופלים גם בצוותים!

ודבר אחרון שיכול להיות חשוב: חוץ מ-iSCSI, תחשבו על פרוטוקולים אחרים שאתם צריכים בשרתים שניתן להוציא אותם באופן "טבעי" מהסטורג' ולא להסתמך על שרת VM שיוציא אותם (SMB/CIFS, NFS) מכיוון שסטורג' תמיד יוציא אותם עם ביצועים גבוהים יותר. ואם יש לכם צורך בכך, הכניסו את זה בתנאי הרכישה של הסטורג'.

ומה לגבי כל ההתלהבות לגבי HCI עם vSAN/Nutanix/Simplivity במקום סטורג' יעודי? הם טובים, אבל הבעיה האמיתית שלא תמיד שמים לב אליה היא עניין גדילת כמות הסטורג': במקרים כמו vSAN לדוגמא תצטרכו להוסיף 3 דיסקים (2 מכניים או SSD Read פלוס SSD מהיר) פר שרת שמשתתף ב-HCI, ומהירות IOPS גבוהה מקבלים רק כשכמות השרתים המשתתפים ב-HCI היא גדולה (ארון פלוס). נוסיף לכך שבניגוד לדיסקים ביתיים, דיסקים ל-Enterprise יקרים והמחירים בקושי יורדים (וחברה כמו HPE לוקחת עשרות אחוזים יותר בגלל … מדבקה ושינוי כמה ביטים בקושחה) – זה יכול להוות בעיה בטווח הארוך.

לסיכום: יש סטורג' אמיתי ויש סטורג' שהוא SDS. אני לא אומר שסטורג' SDS הוא רע (הוא לא) אבל חשוב לשים לב להבדלים. חשוב לשים לב לשורות הקטנות ולמפרט הטכני שבלא מעט מקרים כולל דברים שאולי לא יתאימו לכם, ולכן אני ממליץ לקחת יעוץ חיצוני (שאינו משווק סטורג'). אפשר לוותר על סטורג' אם מכניסים HCI אך יש לכך עלות שלא תמיד נלקחת בחשבון בזמן המו"מ לקניות.

על גריטת שרתים ישנים ומה ניתן לעשות

הערה: כשאני מדבר פה על שרתים, אני מדבר גם על תחנות עבודה עם מעבדי Xeon – למרות שהם אינם מוזכרים בפוסט עצמו.

כשאני מקבל פניות מחברות (לא מסוחרים שמוכרים יד שניה) שרוצות לגרוט/למכור את השרתים היותר ישנים שלהם, אני מקבל פניות שאני יכול להגדיר אותם ל-2 סוגים:

  • מחירים בשמיים – כשחברה רוצה מחירים מאוד גבוהים פר שרת (מעל 1000-1500 שקל נניח) על השרתים שלהם ומחירים בנפרד על ציודים. אלו בד"כ יצטרכו ללמוד על בשרם שאף סוחר/גורט לא יקנה מהם.
  • מחירים מתחת לרצפה – חברות שמקבלות הצעות לקבל "שווה ערך" על שרתים, למרות שבפועל הם מקבלים הרבה פחות ממה שהם שווים (בד"כ השווה ערך מגיע בצורת זיכוי על שעות טכנאי, הנחה ברכישת שרתים או שרותים. סוחרים יד שניה בד"כ ישלמו כסף אם הם לא מוכרים לאותו לקוח ציוד או שרותים).

כאחד שדווקא מכיר לעומק את תחום הברזלים, אני ממליץ לקחת יעוץ הואיל ועל סוגי שרתים שונים כדאי להתמקח ואילו על אחרים (כמו שרתי Blade מלאים) אני לא ממליץ להתמקח על המחיר ולהיפטר מהם (קיבלתי בעבר כמה הצעות לקחת בחינם. חשבון החשמל שלי מסר לי "ד'ש" אז ויתרתי), אבל אני רוצה בפוסט זה לתת כמה "נקודות אצבע" לדברים שאולי כדאי לחשוב עליהם טרום החלטה על מכירה/גריטה (טוב, למעט הצבא וחברות רפואיות שרוצות שמכבש יעבור על הציוד למרות שאין שום הגיון בכך. מי שכתב את הנהלים הללו מבין במחשבים כמו החתולים שלי!).

נתחיל בשרתים הפחות ותיקים, ואני מדבר על שרתים כמו:

  • HP G9 לסוגיו
  • DELL X30 (ה-X מוחלף ב-400, 600, 700 וכו'. האות שבשם לא ממש משנה)

הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא אלו מעבדים יש לכם (אפשר להסתכל ב-BIOS/UEFI). אם יש לכם Xeon V3 אז אתם יכולים לפנות ליצרן ולרכוש Kit שדרוג למעבדים, אפשר להכניס מעבדי Xeon V4 לשרת (יש צורך לעדכן את ה-BIOS/UEFI לפני כן, אם לא שדרגתם לאחרונה). הביצועים לא יהיו כמו שרת דור קדימה (G10, X50), אבל אתם תקבלו ביצועים שגבוהים בין 30-60% (ההפרש בביצועים הוא בגלל הזכרון, בשרתים כמו G10,X50 הזכרון הוא DDR4 במהירות יותר גבוהה ממה שיש לכם עם ה-DDR3).

הבעיה בעניין השדרוג קשורה לדרך שאתם רוצים לשדרג. אם אתם לדוגמא חושבים לפנות ליצרן, המחיר שיגבה מכם לא ממש זול. אם לדוגמא יש לכם שרתי X30 של DELL (שוב, ה-X מוחלף במספר 430,630,730 וכו'), תצטרכו לשלם בסביבות ה-800-6000 דולר (תלוי במעבד) כפי שאתם יכולים לראות כאן. אם לעומת זאת אתם קונים מסוחר יד שניה שמביא טכנאי שעושה לכם זאת, המחיר זול יותר. כך אתם מאריכים את חיי השרתים הללו בעוד כמה שנים.

מצד שני, חברות המוכרות שרתים חדשים מעוניינים כיום להיפטר מהמלאי עם מעבדי Xeon V4, אז יכול להיות מצב שרכישת שרת חדש תהיה זולה יותר (מה גם שהמדינה מכירה בשרתים החדשים כמלאי שיש לו פחת ל-3 שנים, כך שאתם מרוויחים בסופו של דבר יותר על רכישת שרת חדש).

שרתים ישנים יותר כמו:

  • HP G7 לסוגיו
  • IBM M3 לסוגיו
  • DELL X20 (שוב, תחליפו את ה-X ב-620,720,420 וכו', לא חשוב האות)

אלו שרתים שניתן ניתן לשדרג מעבדים אבל רק לאותה משפחה (כלומר Xeon V1, לרשימה הזו וגם אז, רק ה-E5-2XXX או E5-4XXX אם יש לכם שרתים עם 4 תושבות למעבדים), כך שאתם יכולים לדוגמא לעבור ממעבדים עם 4 ליבות, למעבדים עם 12 ליבות. השדרוג יוצא יותר זול מהדוגמאות לעיל, אבל הביצועים, למען האמת, לא יהיו כאלו גבוהים כי הם לא כוללים טכנולוגיות יותר מתקדמות שקיימות ב-Xeon V4 והזכרון מאוד איטי בהשוואה לשרתים הכוללים זכרון DDR4.

במקרים רבים, סביר להניח שהחברה כבר מיצתה את החשיבה מה לעשות עם השרתים לפני שהם מעיפים אותם, והם הגיעו למסקנות שאין להם צורך בהם. כאן דווקא אני יכול לתת המלצה שאולי יכולה לעזור לגבי שרת או 2 (כל עוד הם 2U):

שרת NAS מהיר.

נדמיין לנו סיטואציה: יש לנו מחלקת פיתוח ויש לנו 2 שרתי ESXI שמיועדים לדברים שאינם פרודקשן. עם אותו שרת ישן אנחנו יכולים לספק שרותי NAS ל-2 שרתי ה-ESXI במהירות 10 ג'יגה.

כיצד? די פשוט:

בשרת הישן אנחנו נתקין בקר RAID די מודרני (LSI/AVAGO) ונחליף את כל הדיסקים לדיסקים SATA או NL-SAS (אנחנו לא רוצים להשקיע יותר מדי כסף, נכון? זה לא פרודקשן) ואנחנו נוסיף דיסק SSD (יחיד או זוג, תלוי בכם) שישמש כ-Cache מהיר. את ה-Back Plane של השרת אנחנו ננתק מבקר ה-RAID הפנימי ונחבר לבקר ה-RAID החדש.
כרטיס נוסף שנצטרך הוא כרטיס רשת QSFP (יש גם +SFP) של 10 ג'יגהביט עם 2 פורטים (אפשר להתקין 2 כרטיסים כאלו עם כניסה יחידה בכל אחד מהם, מכיוון שבשרת יש לנו רק PCIe 2.0) ובשרתים נתקין גם כרטיס רשת כזה.
מה עם סוויצ'? לא צריך. אנחנו מחברים כבל DAC בין ה-NAS לבין כל שרת ESXI.

מבחינת מערכת הפעלה, זה כבר תלוי בכם: אתם יכולים להתקין לכם Windows עם Storage Spaces, לינוקס רגיל ולהגדיר דברים ידנית, FreeNAS ויש עוד מספר פתרונות. אחרי ההתקנה של הפתרון אנחנו יכולים לבחור מה אנחנו רוצים לייצא החוצה (לא לשכוח להגדיר את ה-SSD כ-Cache במערכת שהקמנו) – בין אם זה NFS או iSCSI או CIFS ו"לשדך" את זה למערכת ה-ESXi (ה-CIFS הוא למקרים אם אתם משתמשים ב-Hyper-V לדוגמא).

והרי לנו שרת NAS שיכול לתת לנו פתרון שעוקף פתרונות NAS הרבה יותר טובים מפתרונות NAS זולים סגורים.

חשוב לזכור: הפתרון הזה לא בא להחליף את הסטורג' היוקרתי שלכם, אין פה שרידות בפתרון, אבל מכיוון שמדובר פה בדברים שאינם פרודקשן, אפשר לחיות (לפי שיקולכם כמובן) במצב של אי-שרידות. אפשר כמובן ליצור שרידות עם תוכנות יקרות או אם מגדירים דברים ב-Linux (כולל סינכרון מתמשך עם שרת ישן אחר).

לסיכום (פרסום עצמי): חושבים למכור/לגרוט/להפוך את זה לעציצים? צרו קשר. אפשר לקחת שעה-שעתיים של יעוץ (לא צריך יותר מכך) בהם ניתן יהיה להציע לכם כמה פתרונות (יש הרבה יותר פתרונות ממה שכתוב בפוסט זה, וזאת בהתאם לתשתית שלכם). המטרה שלי בסופו של דבר שתרוויחו.

אנשי שיווק מול אנשי מקצוע

סיפור מהתקופה האחרונה: גוף גדול ומכובד הזמין את הח"מ דרך חברה צד ג' לייעוץ בנושא הטמעת טכנולוגיות מסויימות. אותו גוף כבר הכיר את המוצרים ורצה לדעת אם ניתן יהיה לקבל את השירותים כדי להטמיע את הטכנולוגיות. מכיוון שמדובר בהטמעה טכנולוגית חדשה, יהיה צורך גם בפתרון וירטואליזציה ואותו גוף בחר את הטכנולוגיה, עכשיו נשארה רק הבירוקרטיה.

ואז שאלתי: איזה פתרון וירטואליזציה אתם הולכים להריץ? הם נקבו בשם מוצר. תשובתי: זה לא ירוץ.

זה כמובן שינה את מצב השיחה למטר שאלות: "מה פתאום שזה לא ירוץ?" "היו פה אנשי השיווק ואנשי מקצוע של אותו מוצר והתחייבו שזה ירוץ".

תשובתי: אם אדוני מעוניין, אשמח לחבר אותו ל-LAB אצלי, שם המוצר שבחרתם רץ, ואשמח להראות לאדוני שהמוצר שבחרו אינו עושה את אותם דברים עם הברזלים שיש לכם.

איך הגענו למצב הזה בעצם? התשובה לכך פשוטה וקשורה קודם כל – לשיווק.

אנשי שיווק, אנשי PreSale ואינגרטורים שמוכרים מוצרים שונים – מטרתם בראש ובראשונה היא למכור מוצרים ואת ה"מסביב" – PoC, בנק שעות/פרויקט הטמעה, תמיכה מסביב לשעון וכו'. לשם כך אותן חברות מקיימים כנסים, שולחנות עגולים ועוד. הדברים הללו כמובן, לחלוטין לגטימיים.

עוד דוגמא: חברה מסויימת פנתה אליי בקשר למוצר שהם משתמשים וכבדרך אגב אותו אדם שפנה אליי סיפר לי שגם להם יש שרתים כמו שרכשתי (X3550 M3 של IBM) והם בדיוק הולכים  לרכוש הרחבת זכרון ל-256 ג'יגהבייט. הסברתי לבחור משהו פשוט: אתה תרחיב זכרון, ותראה נחיתה של 40% בביצועים. הוא לא האמין, הנציג שמוכר לו את הזכרון לא סיפר לו כלום על כך, אז שלחתי לו מסמך של לנובו שמראה שבשרתים עם מעבדים המבוססים על פלטפורמה של Westmere או Sandy Bridge, ברגע שממלאים את הזכרון, מהירות הזכרון יורדת מ-1333 מגהרץ ל-800 מגהרץ. אז יהיה יותר RAM, אבל הגישה תהיה יותר איטית. עדיף להוסיף שרתים – וזה ההבדל בין מישהו מקצועי לאיש שיווק.

ועוד דוגמא (אחרונה): לפני שבוע הוזמנתי ליעוץ אצל חברה המתכננת לשווק שרות מסוים לקהל הרחב. הם הזמינו מס' יועצים וכולם הגיעו עם תוכניות איך להקים את השרות ותמורת כך וכך עשרות אלפי שקלים – הם יקימו בזמן קצר את הפתרון!
עבדכם הנאמן הגיע, שמע את מה שהוצע והמסקנות שאמרתי הן:

  1. הפתרון שלהם מתאים אולי לשנת 2000, לא לשנת 2018.
  2. אין שום גדילה אופקית בפתרונות שהציעו
  3. אין שום שרידות רצינית בפתרונות שהציעו
  4. אין שום עדכוני אבטחה בפתרונות שהציעו.
  5. ההשקעה הכספית הראשונית גבוהה.
  6. הפתרון שהצעתי לאותה חברה הוא פתרון מבוסס קונטיינרים בענן. לאותה חברה יש ספק ענן מועדף ובכל הקשור לתמחור – יש לפנות לאיש השיווק של אותו ספק ענן.

מדוע בעצם הוצע ללקוח פתרון ישן עם הבעיות שתיארתי ולא הסבירו ללקוח על פתרונות קונטיינרים לדוגמא? כי אותם אלו שיעצו, מכירים פתרון אחד אך אינם מכירים פתרונות אלטרנטיביים (או שלא יודעים לממש פתרונות אחרים).

וכאן בעצם טמונה הבעיה עבור הלקוח המתעניין בפתרון: הוא לא יקבל את התמונה המלאה מפריסייל או מאלו שעושים Resell עבור פתרון (או מאלו שמכירים פתרון ישן ולא רלוונטי). האם יש פתרון חלופי שהוא זול יותר ונותן את אותה פונקציונאליות? מהן האלטרנטיבות?

במוצרים גדולים או פלטפורמות, בדרך כלל יהיה מצויד איש השיווק במסמכים שיווקיים מיצרן התוכנה שמראה באופן די שלישי את המוצרים המתחרים, רק שבדרך כלל אלו דברים מוטים (זכור לי שיצרן DB מסויים הדגים איך המוצר שלהם "טס" במהירות 40% יותר מהר מהמתחרים, רק שבאותיות הסופר-קטנות כתוב שאת המוצר של המתחרים הם הריצו עם עשירית מכמות הזכרון שהם הקדישו למוצר שלהם, עם דיסקים איטיים).

לכן ההמלצה שלי היא פחות להקשיב לאנשי שיווק ויותר להקשיב לאנשים מקצועיים שמכירים לעומק כמה שיותר מוצרים/פתרונות מאותו התחום וכך יש סיכוי הרבה יותר גבוה שתקבלו תשובה אובייקטיבית מה המוצר שמתאים לחברתכם לאחר שהוא ישמע את המנהלים והאנשים הטכניים לגבי דרישות/בעיות/אתגרים ומה הם מתכננים.