וירטואליזציה – הבלוג של חץ ביז

התקלה של Crowdstrike ומשהו שהכנתי

כמו שכבר כולם יודעים, עדכון של Falcon Sensor מבית Crowdstrike הצליח לגרום למכונות Windows שקיבלו את העדכון – לקרוס לחלוטין (BSOD). התיקון שהחברה מציעה – הוא למחוק איזה קובץ ולבצע Reboot

נשמע פשוט, אבל צריך לזכור שרוב הלקוחות של Crowdstrike הם החברות הגדולות, עם אלפי, עשרות אלפי ומאות אלפי מחשבים (אם לא יותר) מה שאומר שצריך לעשות זאת ידנית לכל מחשב

ממש "כיף"

ולכן, החלטתי להכין קובץ ISO לינוקס מקוסטם קלות (מבוסס Debian Bookworm) שיעשה את העבודה, וכל מה שצריך לעשות זה לבצע את ההוראות הבאות:

יש להוריד את קובץ ה-ISO מכאן (זה הגוגל דרייב שלי, אם גוגל מחליט לחסום עקב פופולריות יתר, צרו איתי קשר ואני אארח את הקובץ במקום אחר)
מכיוון שמדובר בקובץ ISO, אפשר להתקין אותו על דיסק און קי (עם RUFUS לדוגמא ב-Windows או Media Writer בלינוקס), או להוסיף אותו לדיסק Ventoy
ה-ISO תומך גם BIOS וגם UEFI, וניסיתי לתמוך גם ב-Secure Boot ולבדוק זאת, אך אין לי אפשרות לבדוק זאת על כל חומרה וכל פיפס של אבטחת Boot, כך שאם המערכת מתחילה לדבר על Secure Boot – תבטלו זמנית את ה-Secure Boot.
ברוב המחשבים אין אפשרות להפעיל דיסק און קי מ-USB מיידית, ולכן יש להיכנס ל-BIOS/UEFI ולבחור את ה-USB כ-Boot Device ראשי
אין תמיכה ב-Bit Locker. במכונות כאלו תצטרכו לעשות את הניקוי ידנית
המערכת בנויה לסביבות וירטואליות ופיזיות שכוללות דיסק יחיד.

לאחר ששיניתם ב-BIOS וביצעתם BOOT – תקבלו מסך גרפי של DEBIAN. כל מה שצריך לעשות – זה ללחוץ Enter. מערכת הלינוקס תתחיל לעלות ובסיום אתם תהיו בתוך הלינוקס ללא הקשת שם משתמש וסיסמא

על מנת להפעיל את הניקוי, יש להריץ את הפקודה sudo cs-fix.sh

מכאן והלאה, המערכת תנסה לעשות את הדברים אוטומטית. היא תנסה לבצע mount של Windows, ובמידה וזה יכשל – היא תנסה לבצע Fix לפרטישן של ה-Windows (אתם תקבלו הסברים על כך אם זה קורה). לאחר ה-Mount, הוא יחפש את הקבצים, יציין אם הוא מוצא אותם, ואם הוא ימצא – הוא מוחק אותם

לאחר שהסקריפט רץ – הוא יוצא החוצה. מכאן, כל מה שיש לעשות זה לכבות את המחשב (לא עם פקודות Poweroff או Shutdown, אלא ממש כיבוי פיזי או ביצוע STOP אם מדובר במכונת VM), לנתק את הדיסק און קי ולבצע Boot. המערכת אמורה לעבוד בצורה נורמלית

כמה הערות:

הסקריפט נכתב לפי ההוראות ש-CrowdStrike פרסמה. אין לי את המערכת, כך שאין לי אפשרות לבדוק זאת מעבר לנסיונות יצירת קבצים מזוייפים, ומחיקה עם הסקריפט.
אני לא יכולה לתת תמיכה לכל דבר, אבל אתם יכולים לשלוח מייל עם צילום מסך אם יש בעיה עם הסקריפט ואני אשמח לנסות לסייע, אם כי, כפי שציינתי – לא יכולה להבטיח
תודה ל-Debian שבנו מערכת Live כזו נחמדה (ניסיתי לבצע את הדברים עם אובונטו, היה מחריד וזה נכשל שוב ושוב).

תהנו 🙂

ברודקום רכשה את VMWare – ההמשך

בתחילת השנה פרסמתי פוסט על כך שחברת Broadcom רכשה את חברת VMWare בסכום של 69 מיליארד דולר, ובאותו פוסט/קליפ חיוותי את דעתי, וחשבתי שסיימתי עם הנושא… עד שקיבלתי טלפון מחברה מנמ"ר שביקש ממני לבדוק יותר לעומק ולחוות דעה יותר מפורטת. החלטתי שאם אני בין כה עושה זאת, אני גם אפרסם זאת כאן.

להלן תקציר:

למי שלא מכיר את חברת ברודקום, החברה רוכשת חברות שונות, ולאחר הרכישה היא מוכרת חלקים שונים של החברה הנרכשת, מקצצת בהשקעות בצורה משמעותית בחברה הנרכשת, כך שבמקרים רבים, החברה הנרכשת אינה יותר מ"שלד" ממה שהיתה בעבר חברה גדולה. דוגמאות לא חסר: CA, symantec ויש עוד כמה. גם רכישת VMWare אינה הרכישה האחרונה, החברה רכשה מאז את ConnectAll.

בחודשים האחרונים התקיימו מספר ישיבות עם הנהלת ברודקום, VMware, שותפים ואחרים, בהם התגלו הדברים הבאים:

החברה מחסלת את תוכנית השותפים המקורית של VMware וברדקום מעתה היא המחליטה מי יהיו השותפים והתנאים החדשים.
החברה משנה לחלוטין את פורטפוליו המוצרים של VMWare ומעתה יהיו שני מוצרי "אב", ורוב המוצרים האחרים של החברה לא יהיו זמינים יותר לרכישה עצמאית, אלא כ"תוספים" לאותם "מוצרי אב" – ארחיב בנושא בהמשך הפוסט
ברודקום החליטה ש-VMWare תצא מכל מה שקשור לוירטואליזציית קצה (VDI), ניהול מערכות קצה, וכל מה שקשור ל-End User Computing והיא מציעה את החטיבה למכירה עד סוף השנה הקלנדרית הנוכחית בסכום של 5 מיליארד דולר.

עתה נתרכז בעניין אותם "מוצרי אב": החברה תציע בעצם שני משפחות חדשות, הראשונה תיקרא VCF (ר"ת VMware Cloud Foundation) וחבילה זו תציע את כל מה שיש ל-VMWare להציע בתחום וירטואליזציה מנוהלת, מקומית או בענן (או בצורה משולבת) , כולל חלקים רבים שהוצעו כפתרנות נפרדים ומעתה יוצעו כ-Add-ons (תוסף) למי שרוכש את VCF. להלן תרשים דוגמא למה יוצע לרוכשים (לחצו להגדלה)

מוצר האב השני הוא VVF (ר"צ VMware vSphere Foundation) – שזו כמובן חבילת ה-vSphere שמיועדת לקצה הגבוה וללקוחות הגדולים. כמו ב-VCF, גם כאן, מוצרים שהיו בעבר עצמאיים וניתנים לרכישה נפרדת, ימכרו מעתה רק כ-Addons. להלן תרשים החבילה (לחצו להגדלה):

כפי שניתן לראות מהתרשימים, ישנם מספר חבילות מוצרים שהחברה כורכת, בין אם הלקוח רוצה או לא. כך לדוגמא, מעתה חבילת ARIA כלולה ב-VVF. יש לך מערכת אחרת לניתוח קבצי LOG לדוגמא? או שתיפטר מהמערכת או שתשלם עבור חלק שלא תשתמש. מצד שני, ישנם חלקים שמעתה זמינים רק אם רוכשים את VCF – כמו VMWare firewall או ATP.

אחרי שברודקום/VMWare פרסמו את הדברים (הם פרסמו מאז מספר "עדכונים" – פוסט זה כולל אותם), ולאחר שהם הבינו כי המתחרים כבר פונים ללקוחות החברה, הם הוציאו "הבהרה" נוספת שישנן עוד 2 "חבילות אב".

החבילה הקטנה הנוספת היא חבילת VMware vSphere Standard (VVS) – להלן התרשים (לחצו להגדלה):

כפי שאתם יכולים לראות, מספר התוספים הזמינים לרכישה – קטן מאוד ולא ניתן לרכוש תוספים אחרים שקיימות בחבילות אב אחרות.

ההצעה האחרונה שיש לברודקום/VMWare להציע נקראת VMware vSphere Essentials Plus Kit (VVEP) והיא די זהה ל-VVS. להלן התרשים (ההגבלה ל-3 שרתים היא במקור – לחצו להגדלה):

אלו הם ההצעות הזמינות ללקוחות, כאשר מעתה הכל זמין כמנוי (Subscription) בלבד. לאלו המעוניינים במידע לגבי ה-Validated solution על VCF, אפשר לראות פרטים כאן.

בקליפ שפרסמתי בפוסט הקודם, ציינתי כי חברות גדולות לא יתרגשו מעליית המחיר הצפויה (והיא בהחלט צפויה – מפוסטים שונים ברשת רואים עליה שנעה בין 100 ל-300 אחוז, אבל תמיד כדאי לשאול את הנציגות שמולה אתם עובדים), אך הבעיה המהותית קשורה לעיקר: שום חברה לא מוכנה "לבלוע" עליית מחיר כה גבוהה כשמדובר בדיוק באותו מוצר שהיה זמין במחיר נמוך משמעותית בעבר (כבר ציינתי כי רוב מוצרי VMWare הפסיקו להיות זמינים לרכישה עצמאית ו/או רשיון Perpetual? הנה פוסט של VMware עצמה על כך לגבי רשיונות, כל המוצרים ושרותי SAAS) ולכן רבים מתחילים להתעניין בפתרונות מתחרים (ספקי הענן כבר מציעים הצעות מפתות, Nutanix גם מציעים)

מה ניתן לעשות? על מה מומלץ להסתכל ולבחון? על כך – בפוסט הבא שיפורסם בסופ"ש זה.

לקצר דרכים – ולסבול מאוחר יותר

כיועצת עצמאית, יוצא לי במקרים רבים לתת יעוץ לגבי תשתיות קיימות בענן או On Prem או במעבר מתשתיות מקומיות לעננים ציבוריים. לשמחתי אני יכולה לאמר ממה שראיתי – זה שחברות רבות נוהגות בתבונה ולא מעבירות בצורה מיידית את כל התשתיות שלהן מ-On Prem לענן אלא בצורה מדורגת, וגם אז – רק מה שצריך.

אבל אחת הבעיות שאני רואה שחוזרת שוב ושוב, וזה קורה כמעט עם כל תשתית, זה כל מיני "קיצורי דרך" שביצעו אנשי IT על מנת להקים פלטפורמה כזו או אחרת. למי שלא מכיר זאת, אתאר סיטואציה שמתרחשת פעמים רבות בתחום הלאפטופים, כשמישהו/י מחליט/ה לרכוש אחד ולהתקין עליו "אובונטו" – כי זה פופולרי:

מאן דהוא רוכש לו לאפטופ חדש ונוצץ ומחליט להתקין עליו אובונטו בגירסה כלשהי. ההתקנה עוברת בשלום (בדרך כלל), המשתמש נכנס עם שם המשתמש שלו ואז הוא מבחין שאין כל חיבור לאינטרנט או ל-WIFI. הוא מחפש כיצד להגדיר את ה-WIFI ואז הוא מוצא כי המערכת כלל לא מכירה בציוד ה-WIFI בלאפטופ. נסו עכשיו להסביר למשתמש החדש כיצד לקמפל קרנל מודול, להגדיר חוק UDEV כדי שהציוד יוכר, או אולי לשדרג את ההפצה לגירסה האחרונה (בהצלחה עם זה – אם אין לו כלל חיבור RJ45 בלאפטופ או שקנוניקל, כמיטב המסורת, שברו תאימות בשדרוגים).

מדוע אני מספרת את הדברים? מכיוון שאני רואה שוב ושוב כיצד אנשי IT מחפשים כל מיני "קיצורי דרך" עם סקריפטים – בשביל להתקין פלטפורמות ותוכנות שונות, מבלי לנסות, לטרוח וללמוד את הדברים. אינני טוענת כי סקריפטים כאלו הן דבר "רע" כלל וכלל. במקרים רבים סקריפטים כאלו מסייעים מאוד בהקמה הראשונית של המערכת, כאשר צריכים להקים Proof of concept או כדי ללמוד איך לנהל ולהשתמש בפלטפורמה, אך מעבר לכך, שימוש "עיוור" בסקריפטים מבלי להבין אותם ומבלי להבין את ההשלכות, יכול לגרום לנזקים משמעותיים מאוד בהמשך הדרך.

אחד הנזקים, לדוגמא, קשור לשדרוג. אם מישהו הקים מערכת Kubernetes והוא ינסה לשדרג אותה – סביר להניח שהוא יתקל במספר שגיאות, שאם הוא לא מבין בתחזוקה והקמת הפלטפורמה, יכולים פשוט להשבית לו את המערכת, וכנ"ל לגבי הרצה של כל מיני קונטיינרים חיצוניים תוך שימוש בקבצי YAML שאיש מהחברה לא עבר עליהם: צריך לזכור שקוברנטיס לא שואל יותר מדי שאלות לפני הטמעה של קבצים כאלו (kubectl apply -f something.yaml).

ולכן, ההמלצה שלי לכל איש IT – כשזה מגיע ללינוקס, כשזה מגיע לקוברנטיס או כל פלטפורמה אחרת – אם צריך להקים מערכת פרודקשן/טסטים/פיתוח, לא מומלץ להשתמש בסקריפטים האוטומטיים או קיצורי דרך אחרים להקים את הדברים (שוב, למעט POC) – אלא להשקיע וללמוד איך עובדת הקמת הפלטפורמה, התלויות והתשתיות הנצרכות. נכון, זה לוקח יותר זמן ואין תמיד חשק ללמוד כל פיפס, אך לימוד הזה זו השקעה שמחזירה את עצמה כשיש תקלה, או מאוחר יותר אם מחפשים מקום עבודה אחר – ובראיון (ובקורות החיים) ניתן לציין שאתם מכירים הכרות די עמוקה את פלטפורמה X או Y. זיכרו: הדבר האחרון שאתם רוצים זה מערכת שהקמתם במהירות, כולם בנו ובונים עליה ולפתע היא קורסת ואין איש שמכיר אותה. כולם יצפו ממך לפתור זאת ובמהירות.

חג שמח.

המעבר ל-DPU

(הערת Off topic: פוסט זה ופוסטים בעתיד יכתבו בלשון נקבה. מדוע? הפרטים נמצאים כאן)

עולם הוירטואליזציה קיים כבר יותר מ-20 שנה, והפתרונות עברו מספר "סבבים" של שינויים מהותיים בפתרונות, להלן פירוט (ברשותכם, אינני מתכוונת להיכנס לפרטים של רמת Hypervisor וכו' שגם הם השתנו, אך הדבר אינו רלוונטי לפוסט זה):

סיבוב ראשון – פתרונות כמו ESX/ESXI ופתרונות וירטואליזציה של מתחרים התמקדו בכך שישנם חלקים פיזיים שונים שמרכיבים את פתרון הוירטואליזציה: יש פתרון אחסון יעודי, יש מתגים ונתבים, יש חומת אש יעודית ועוד מספר "ברזלים" שנותנים שרותים משלימים – ויש את כל שרותי ה-Compute שמתקבלים מהשרתים. כל דבר – בנפרד.
סיבוב שני – קונסולידציה – פתרונות כמו vSAN של VMware ופתרונות מתחרים – מעבירים את השרותים המשלימים ל-Compute – אל תוך ה-Nodes עצמם. אחסון? הכנס דיסקים ונקים. רשת? יש NSX ופתרונות אחרים שייתרו פתרונות "ברזלים" יעודיים לטובת פתרון וירטואלי, כך שבסופו של יום, מערכת כזו תהיה בנויה משרתים עם דיסקים, כרטיסי רשת ומספר מתגים פשוטים ותו לא. הכל מוקם, מוגדר ומתוחזק בתוך פתרון הוירטואליזציה.

הסיבוב הנוסף הוא בעצם "חצי סיבוב". השינוי העיקרי הפעם הוא שאנחנו מוציאים החוצה מעבודת המעבד כל מה שקשור לאבטחה, תעבורת רשת, אחסון, הצפנה וכו' – ואנחנו מעבירים את הכל לדבר שנקרא SmartNIC (או כפי ש-NVIDIA ו-AMD ואחרים רוצים שתקראו לזה: DPU. אינטל רוצים שתקראו לזה: IPU).

להלן תרשים שיפשט את הדברים:

(קרדיט: The Next Platform)

כפי שאנו רואים, ה-DPU (מצד שמאל למטה בתרשים לעיל) הוא זה שיריץ את שרותי ה-ESXI וכל שרותי ה-Management (לשם כך ה-DPU מכיל מעבד ARM עם מספר ליבות וזכרון) והשרת עצמו יריץ מערכת מינימלית שמכילה Hypervisor או כל מערכת הפעלה יעודית "על הברזל" – והמערכת תתממשק אל ה-DPU, כך שה-DPU בעצם ינהל את השרת והשרותים.

מדוע בעצם עושים זאת? הסיבה לכך די פשוטה: אין זה משנה איזה מעבד X86-64 קיים לך בשרת, בין אם מדובר ב-Xeon של אינטל או ב-EPYC של AMD, המעבדים הללו טובים בדברים מסויימים כמו Compute, אך פחות טובים בכל מה שקשור לתקשורת, הצפנות, תעבורת רשת גבוהה, אחסון ברמה ובביצועים של SAN וכו', ודברים אלו יכולים להתבצע ביעילות עם שבבים יעודיים (ASIC או FPGA, תלוי ביצרן, בפתרון וכו') ולשם גם VMWare וגם היצרניות האחרות (חוץ מ-AMD, אינטל ו-NVIDIA, גם חברות אחרות מתכוונות להציע DPU משלהן, כמו Marvell, ברודקום וכו') רוצות להיכנס, ובמילים אחרות – מה שהיה פרויקט Project Monterey בעבר, עכשיו זה חלק אינטגרלי מ-vSphere 8 שיוצא.

מאיפה בעצם הגיע הרעיון לכך? התשובה די פשוטה: ספקי ענן ציבורי, ובמיוחד AWS. רוב השרתים ב-AWS (הסתכלו לדוגמא על AWS Nitro) כוללים בעצם מערכת שמכילה KVM לינוקסי מינימלי שמריץ רק מכונות וירטואליות, וכל שאר השרותים מתקבלים דרך כרטיסי PCIe Express בעלי שבבים יעודיים (דוגמת Pensando של AMD) שנותנים שרותים יעודיים כמו אחסון, תקשורת, הצפנה ושרותים נוספים לפי הצורך, כך שבעצם המעבדים בשרת לא מריצים כמעט מאומה – זולת ה-Compute של הלקוחות וה-Hypervisor המינימלי. בשיטה זו רמת האבטחה היא הרבה יותר גבוהה, וגם אם מאן דהוא יצליח לפרוץ לשרת, אין שרות אחסון שרץ מקומית בשרת שניתן להתחבר אליו ולגנוב ממנו מידע (כל התחברות בין VM לאחסון דרך הכרטיס היעודי מבוססת הצפנה עם מפתח יעודי פר VM ויש עוד מספר אלמנטים לאבטחה).

יש גם נקודת לינוקס בכל העניין: מכיוון ש-DPU מכיל במקרים רבים מעבדי ARM עם אחסון וזכרון עצמאיים נפרדים מהשרת, אפשר לתכנת אותם, ו-Linux Foundation, יחד עם יצרני חומרה נוספים הקימו פרויקט שנקרא Open Programmable Infrastracture Project (ובקיצור – OPI) כדי לעודד חברות תוכנה לכתוב אפליקציות ודברים נוספים עבור אותם DPU.

כך בעצם מנסה VMWare ויצרני הפתרונות – לשכנע את הלקוחות ש-DPU הוא הוא הפתרון שמצד אחד יתן אבטחה ברמה יותר גבוהה ושרותים נוספים כמו אחסון ורשת במהירויות גבוהות עם נצילות הרבה יותר נמוכה של המעבדים בשרת (מה שיפנה מקום להרצת עוד מספר מכונות וירטואליות על אותו שרת), וזהו פתרון די טוב…

… שלא מתאים לכולם.

למען האמת – אפילו לא לרוב אלו שיש להם מספר קטן עד בינוני של שרתי ESXI.

אני חושבת שיש צורך לספר משהו אחד פשוט לגבי אותם IPU/DPU שהולכים להיות מוצעים: כל הפתרונות הללו נבנו בראש ובראשונה עבור ספקי ענן ציבורי (אז'ור, AWS, GCP, אני בספק אם אורקל משתמשת בכך), ואותן יצרניות החלו להוסיף ולשנות את הפתרונות כך שיוכלו לעבוד עם Project Monterey, כך שבסופו של יום – מדובר על פתרון שהוא מאוד חדש, ואינני בטוחה אם אפשר לקרוא לו "יציב", ובכל מקרה – מחירי כרטיסים כאלו – גבוהים מאוד, ויש צורך גם במתגים עם תמיכה במהירויות גבוהות (25 או 50 ג'יגהביט כמינימום!) – כך שגם אלו שרוצים פתרונות DPU כאלו, לא בטוח שזה יתאים להם.

לסיכום: DPU הוא פתרון מעולה, כאשר יש לארגון עשרות רבות, מאות או אלפי שרתי ESXi. לשאר הארגונים, מעבדי X86-64 כמו Xeon או EPYC – יתנו עבודה כלל לא רעה, ובמיוחד במעבדים העתידיים של שתי החברות ששואפות להכניס רכיבי האצה שונים לתוך מעבדיהן – ואת התוצאות לכך נוכל לראות בחודשים הקרובים.

רעיון קטנטן ליצרני פתרונות אחסון

במדינתנו הנחמדה, לא חסרות חברות המפתחות פתרונות אחסון כמעט לכל דבר – מגיבוי ועד Cloud Native, עם תמיכה בכל הפרוטוקולים הידועים, ועם ביצועים מאוד מרשימים. אם אינכם מכירים את שמות החברות, הנה מדגם קטן: Lightbits, Kaminario, Infinidat ויש עוד כמה וכמה, רובן חברות ישראליות או חברות בינלאומיות עם מו"פ בארץ.

אחד הדברים היותר מעניינים שיצא לי לראות בשנים האחרונות – זה המרחק הענק בין מה שחברות אלו מייצרות ומה שמוצריהם נותנים מבחינת שרידות, מהירות העברת נתונים וכו' – לבין מה שחברות רבות בארץ רוכשות לעצמן כשהן מחפשות סטורג'. כיום, ב-2022, יש עדיין לא מעט חברות שרוכשות אחסון המבוסס על דיסקים מכניים עם SSD שמשמש כ-Cache, ואלו היותר מתקדמים – רוכשים דיסקים SSD שמהירות הכתיבה שלהם איטית (Read Intensive) ועם עוד SSD או 2 הכוללים Flash מסוג SLC או MLC לצורך כתיבה מהירה. את אותם פתרונות אחסון מחברים לשרתים המריצים vSphere עם חיבורים של 10 ג'יגהביט חיבור נחושת או +SFP (עם DAC או סיב), או שעדיין משתמשים בחיבורים הישנים בסיבים במהירות עד 16 ג'יגהביט.

כשמסתכלים על סוגי הסטורג' שנמכרים ברוב המקרים בארץ ומשווים אותם למה שאותן חברות שציינתי את שמן בתחילת הפוסט מייצרים – קשה שלא לחייך או לחטוף תסכול: פתרונות האחסון המודרניים שמיוצרים ומפותחים כאן, תומכים בסטנדרטים כמו NVMEoF שמאפשרים להעביר נתונים במהירות מסחררת עם שרידות סופר גבוהה, בשעה שהסטורג'ים האחרים שנמכרים ברוב המקרים – עובדים כמו מה שאני קורא "מיצובישי" – זה עושה את העבודה, אבל אל תצפו לביצועים מדהימים.

מכיוון שיצא לי להכיר את שתי ה"עולמות" של פתרונות האחסון, ניסיתי לשוחח עם אנשי IT בחברות וארגונים שונים שחושבים לשדרג את התשתית שלהם – מדוע הם לא מסתכלים על הפתרונות שמפותחים פה בארץ. אחרי הכל, כל החברות יודעות להציע פתרונות שיכולים לבצע Scaling לאורך ולרוחב, לתת ביצועים שיכולים לגדול מתי שצריך וכו'.

התשובות שבד"כ קיבלתי היו שונות: "הפתרונות שהחברות הנ'ל מציעות מאוד יקרות", "אין לנו צורך בביצועים כאלו", "זה גדול מדי עבורנו", ושלל תשובות נוספות שדוחים את אותם פתרונות בגלל סיבות שונות..

אחת הבעיות שיש לדעתי – קשורה לכך שלארגונים אין היכרות מספקת עם אותם פתרונות מתקדמים. הם יכולים כמובן להיכנס לאתרים השונים ולהתרשם מהמספרים, אך התרשמות כזו בד"כ לא ממש תגרום לאותם ארגונים לחשוב ברצינות על רכישה של אותן פתרונות. צריך, לעניות דעתי, פתרון אחר, יותר קרוב, יותר מוחשי…

כאן בעצם מגיע הרעיון הפשוט שלי לאותן יצרניות פתרונות אחסון: קשה לשכנע עם מספרים, קבצי Powerpoint ו-PDF. אם כך.. מה לגבי פתרון ברזל זמני?

כשאני מדבר על "ברזל זמני", אני חושב שכל יצרן אחסון יכול בעצם לבנות שרת 2U פשוט, עם מעבד EPYC (בשביל כל ה-PCIe Lanes ל-SSD ולציוד הנוסף) וכמות קטנה יחסית של אחסון נטו (נאמר: 4 טרהבייט) עם הציוד המינימלי שצריך כדי לתת ביצועים די טובים (לא צריך להשקיע יותר מדי כמו הוספה של סוויצ', אפשר להשתמש בחיבורי JBOF חיצוניים לדוגמא). שרת כזה ניתן להשאלה לארגון מתעניין ל-30 יום כדי שיחברו ו"ישחקו" איתו – יאחסנו נתונים, יבדקו ביצועים, ויראו איך פתרון כזה יכול להשתלב בחברה.

מנסיוני, חברות שמקבלות הזדמנות "לשחק" עם פתרון קטן כזה למשך זמן מה (נניח 30 או 60 יום), לא ימהרו לפסול פתרון אחסון מתקדם, ויהיו דווקא די פתוחים למחשבה על רכישה של פתרון כזה או אחר, עם יותר אחסון, ועם פרמטרים אחרים שחשובים לאותו ארגון, ובכך שני הצדדים ירוויחו.

(הערה לצוותי המכירות שחושבים לפנות אליי כדי לקבל הפניות: רוב מוחלט של השיחות עם נציגי IT התרחשו בשנים קודמות, כך שאין לי "לידים" והרעיון לא בא כדי ליצור עבורי רווחים או הכנסות)

לסיכום: עוד לא ראיתי חברות יצרניות פתרונות אחסון שמוכנות להכין מערכות DEMO כאלו שניתן לאחר אצל לקוח פוטנציאלי – ולדעתי פתרונות כאלו יכולים ליצור הכנסות חדשות. מצד שני – ארגונים שמחפשים פתרונות אחסון חדשים כדי להחליף פתרון אחסון קיים – יהיו שמחים, לדעתי, לנסות פתרונות חדשים ומהירים, ויוכלו אולי לראשונה – לחשוב על אינטגרציה ואופטימיזציה של התשתית שלהם עם פתרונות מתקדמים כאלו.

מוגש כחומר למחשבה.

השוואת Proxmox למתחרים

יוצא לי מדי פעם לקבל טלפונים מקוראי הבלוג ואחרים – שמבקשים לדעת האם פתרון Proxmox יכול להיות פתרון טוב ותחליף לפתרונות יקרים יותר (vSphere) או אם הוא יכול לעמוד בתחרות מול Xen Server, או Hyper-V ואחרים, ולפיכך החלטתי לכתוב את הפוסט הזה כדי להסביר את הדברים בצורה יותר קלה ומובנת.

קצת מידע על Proxmox – מדובר מערכת ותיקה שהחלה את חייה עוד לפני שלמעבדי X86 היו יכולות וירטואליות בחומרה כמו שיש להם כיום, ולפיכך המערכת תמכה בפתרון וירטואליזציה כמו OpenVZ – הרצת מערכת לינוקס (ומערכות אחרות, אך לא Windows) בקונטיינר (אם כי פורמט הקונטיינר שונה מפורמט כמו של Docker וכו'). מאוחר יותר, כש-KVM בלינוקס צבר עם QEMU פופולריות, הוא הוטמע בפתרונות רבים (כל ספקי הענן הציבורי משתמשים ב-KVM הלינוקסי, מיקרוסופט ב-Azure משתמשת ב-KVM ב-Instances המאפשרים Nested Virtualization) וגם ב-Proxmox וכיום כשמקימים מכונה וירטואלית ב-Proxmox, היא תרוץ עם KVM.

כשזה מגיע לוירטואליזציה, Proxmox עומד בכבוד מול המתחרים ויש לו כמעט את כל מה שיש בפתרונות Hypervisor מתחרים. אין בעיה להצמיד ב-VM חומרה מסוגים וחיבורים שונים, המערכת תקבל בשמחה כל דיסק עם כל File system כ-Storage, כולל ext3, ext4,btrfs, zfs,ceph, glusterfs, והמערכת גם כוללת תמיכה שיתופית באחסון: יש לך דיסקים במכונה אחת אך לא במכונה אחרת? אין בעיה! בהגדרת ה-Storage, בחר ב-All Nodes (ראו תמונה לעיל, לחצו להגדלה) והמערכת תייצר עבורך NBD מבלי שתצטרך להרים NFS או CIFS עם כל ההגדרות. גם כשזה מגיע לשרידות, יש ל-Proxmox מה להציע (כל עוד יש לך 3 מכונות פיזיות) – הגדר את המכונות הוירטואליות שאתה מעוניין שישרדו, והמערכת תבצע להן מיגרציית Live אם אחד השרתים יורד בצורה מסודרת, או שהיא תריץ את ה-VM מחדש במכונה אחרת (כל עוד האחסון מבוסס על NFS או CIFS. קצת בעייתי לבצע שרידות שכל הדיסקים יושבים על שרת אחד שבדיוק מכבים אותו)…

אפשר להמשיך עוד ועוד – אך אקצר ואומר: Proxmox זה בהחלט פתרון שיכול להתאים לחברות Hosting בהם אין לספק מושג מה הלקוח יבצע ל-VM (ולכן ניתן להגביל דברים רבים, כולל רוחב פס, לדוגמא) או למקומות בהם רוצים לבצע מעבר P2V בתקציב מאוד נמוך וכמות המכונות תהיה קטנה.

מה קורה אם ניקח את Proxmox ונשווה אותו לפתרונות יותר גדולים כמו oVirt/RHV או vSphere של VMware? התשובה פשוטה: אין ל-Proxmox סיכוי להתחרות, הואיל ו-Proxmox לא כולל חלקים רבים. קחו לדוגמא עניין כמו איזון עומסים של מכונות VM בשרתים (ב-VMWare זה נקרא DRS, ב-oVirt/RHV זה נקרא Scheduling Policies) – זה לא קיים ב-Proxmox. עוד דוגמא קשורה לניצול כל הדיסקים הקיימים בשרתים ליצירת מערך אחסון גדול ושורד. נכון, יש GlusterFS שנתמך ב-Proxmox, אולם ל-Proxmox אין מושג ירוק מה קורה עם ה-GlusteFS – אתה יכול לבצע Mount וזהו. ב-VMware לעומת זאת, פתרון vSAN ליצירת אחסון מדיסקים – נלקח הרבה יותר ברצינות (ב-oVirt/RHV היה פתרון Hyperconverged מבוסס GlusterFS אולם הוא היה פתרון חצי אפוי והוחלט בשקט לבעוט אותו החוצה). אם נבחן לדוגמא את עניין הרשתות ושימוש ברשתות וירטואליות, הממשק ב-Proxmox מאוד אנמי (אין לך אפשר להגדיר דברים כמו VLAN, Slaves ודברים רבים דרך הממשק, אין לך אפילו אפשרות לראות אם החיבור נפל או לא, ואם אתה מתעקש להגדיר, אתה צריך לעבוד בדרכים הישנות, כמו לפני ש-NetworkManager או Netplan היו קיימים) ואילו ב-vSphere או RHV הדברים נלקחים בצורה הרבה יותר רצינית (הנה דוגמא ב-oVirt), ועוד לא דיברנו על ההתעקשות של מפתחי Proxmox לא לשלב את libvirt – ה-API הגדול והמשמעותי ביותר לכל ענייני וירטואליזציה בלינוקס ובמערכות הפעלה אחרות.

לסיכום: Proxmox הוא פתרון מעולה, למצבים מסוימים – אם רוצים להעביר משרד קטן P2V לשימוש ב-Thin clients כשהכל רץ על שרת אחד או שניים, לסטארט אפ קטן שאין לו תקציבים כרגע להשקיע בתשתית והוא לא רוצה/לא יכול להתחיל לעבוד בענן ציבורי ועוד, אך מעבר לכך – ארגונים גדולים, חברות גדולות, מוסדות ועוד – מומלץ שימשיכו להשתמש בפתרונות של VMware (או Nutanix) ומומלץ גם להכיר מה הולך לקרות ב"גל" הבא – ועל כך אפרסם פוסט נפרד.

פוסט תגובה ל-"לא להינעל" (המאמר של ליאור קיסוס)

קראתי את מאמרו של ידידי היקר ליאור קיסוס באתר PC, וחשבתי להגיב לגבי הדברים.

ראשית, אני רוצה לציין: אינני מייצג שום גוף ממשלתי, אינני מייצג את פרויקט נימבוס, אינני עובד ממשלתי וכל מה שאני כותב כאן מציין את דעתי האישית, בהסתמך על מה שראיתי בעבר במשרדים שונים ובגופים אחרים מבחינת התקדמות ומעבר לענן.

ליאור מציין שכדאי יהיה להקים תשתית ענן פרטית שעליה ירוצו דברים כמו קוברנטיס, יבוצע הפיתוח עליה ויחסכו עלויות שונות ויקרות כתוצאה משימוש בעננים ציבוריים. אני לא בטוח שאפתיע את ליאור, אבל כמעט כל משרד ממשלתי ורוב הארגונים שאני מכיר – הקימו כבר תשתית כזו, או שהתחילו לעבוד בענן הציבורי, הרבה לפני שהחל מכרז נימבוס. אני בהחלט מסכים עם ליאור ששימוש ופיתוח בתשתית מקומית יכול לעזור ולחסוך לא מעט כספים, אבל אני לא בטוח שמישהו כיום יקשיב לכך.

אבל עניין ההגירה בין העננים יתקל בבעיה מהותית שליאור לא הזכיר: שרותי SAAS, אלו שרותים שלדעתי הם לא פחות מ-סמים לאדם מכור: הנה API ודוגמאות, תתחבר מכאן, תכניס מידע כאן, ותוכל לקרוא אותו בכל זמן מכל מקום שתרצה. אתה לא צריך לדאוג לתחזוקת התשתית שמריצה את ה-SAAS ואם זה נופל, זה לא בעיה שלך, זה בעיה של ה-Vendor.

את הריצה המטורפת לשימוש ב-SAAS אני רואה מכל עבר, ואני חוזר ומציין תחת כל עץ רענן כי ברוב מוחלט של המקרים, שרותי ה-SAAS הם מיותרים לחלוטין אם לא מדובר בפרודקשן שחייב להיות זמין 24/7. אדרבא, ככל שמשתמשים בכמה שיותר שרותי SAAS, האפשרות למעבר לספק ענן מתחרה הופך להיות יותר ויותר קשה, במיוחד כשרוב מוחלט של ספקי הענן הציבורי כיום כלל לא מציעים שום Migration Path נורמלי מענן אחד לשני, ואף אחד כמובן לא מוכן לממן את השינויים בסקריפטים ובמקומות אחרים שצריכים לשנות כדי לעבור ענן.

יש נקודה מסויימת שאינני מסכים עם ליאור, והיא קשורה למחיר: מחירי הענן לא עולים ועולים, ואני אומר זאת באחריות: אני משתמש בשרותי ענן של אמזון כבר 6 שנים לצרכיי האישיים, וכיועץ אני מתעדכן תדיר במחירים של הספקים השונים מבחינת מחירי תשתיות ושרותים. כמעט בכל מצב, תמיד אפשר למצוא דרכים לחסוך כספים בענן, אם מוכנים קצת, טיפה, להתאמץ: במקום להשתמש ב-RDS, תפסיקו להתעצל ותקימו בעצמכם תשתית SQL (לדוגמא). במקום להשתמש ב-CDN הסופר יקר של ספק הענן, תשתמש ב-CDN של מתחרים שאינם נופלים בביצועים ובאיכות ממה שספק הענן שלכם מציע, יש "שכבות" שונות לאחסון Object Storage כמעט אצל כל ספק ענן וניתן בעזרת סקריפט פשוט להעביר קבצים (אם לא רוצים לשלם על Tiering חכם), וזה – על קצה המזלג, כך שבעזרת תכנון נכון וניטור מתמשך, לא צריך להגיע למצב של "שריפת" תקציבים אצל ספק הענן הציבורי.

נתעכב עתה על עניין שחוזר על עצמו שוב ושוב בשיחות עם כל מיני גורמים: On Prem מול ענן, מי עולה יותר? והאם זה נכון שענן תמיד יותר יקר בהשוואה לתשתית On Prem? אם תשאלו את HPE, את DELL, לנובו, סיסקו, פוג'יטסו ושאר יצרני/משווקי שרתים – הם יהנהנו בחיוב וישמחו גם להציג לכם גרפים איך הפתרונות המקומיים שלהם זולים יותר בראיה נוכחית ועתידית. האמת היא, שבמקרים רבים זה לא נכון, ועם קצת מאמץ, אפשר לבנות מערכת בענן (תלוי איזה ספק ענן) במחיר שיכול לנצח פתרון On Prem בחישוב לשנה, שלוש וחמש שנים, כך שיכול להיות שהצבת המטוטלת באמצע הדרך – לא תמיד יהיה הפתרון הכי זול. בל נשכח, שגם על פתרון "אמצע הדרך" מישהו צריך לשלם.

לסיכום: יכול להיות שפתרון On Prem כ"מקדים ענן" הוא פתרון שיתאים לארגונים שונים, אך יחד עם זאת, כמעט כל גוף או ארגון שאני מכיר, כבר החל ללמוד ולהשתמש בתשתיות של ספקי ענן שונים (לא רק גוגל ו-AWS) ורבים מהם מעדיפים להשתמש בשרותי ה-SAAS של אותו ספק, בין אם להפעיל קונטיינרים או להריץ דברים אחרים, וברוב המקרים – לנסות לשכנע אותם עכשיו "לחזור ל-On Prem" יתקל בהתנגדות. אני לא חושב ש-On Prem הוא פתרון רע (ומי שיסתכל בערוץ היוטיוב העסקי שלי יוכל לראות הדגמות רבות על תשתית On Prem), אך אני כן חושב שבעזרת תכנון נכון, אפשר גם להרכיב פתרון טוב וזול – אצל ספקי ענן.

קצת פרטים לגבי DCPMM של אינטל

יש לא מעט חברות שרכשו ורוכשים שרתים, שנתקלים באחת הבעיות הידועות בשוק – מחירי זכרון גבוהים מאוד. במקרים רבים, עקב עלויות גבוהות של זכרון, בוחרים מעבדים איטיים או זולים יותר, הואיל וזכרון הוא משאב מאוד חשוב בשרת, וכמות קטנה ממנו גורמת לביצועים להיות לא אופטימליים.

בשנים האחרונות אינטל הוציאה את מקלות ה-DCPMM (ר"ת DC Persistent Memory Module). אלו מקלות אחסון שאינם משתמשים ב-NAND כמו אחסון SSD אחר, אלא 3D Xpoint, שיטה חדשה שמאפשרת כתיבה וקריאה במהירות מאוד גבוהה ושרידות (מבחינת DWPD לדוגמא) גבוהה בהרבה, בהשוואה לפתרונות Flash אחרים שקיימים בשוק. אינטל הוציאה גם פתרונות אחסון קונבנציונאליים מבוססי 3D Xpoint (תחת השם Optane, למרות שתחת השם הזה הם הכניסו עוד סוגים שונים של אחסון, למה לא לבלבל את הלקוח הפוטנציאלי!) אך ה-DCPMM היה שונה בכך שהוא הרבה יותר מהיר והוא משובץ בתושבות הזכרון בשרת, וכתוצאה מכך, שימוש ב-DCPMM יחד עם זכרון RDIMM יכול לתת פתרון די טוב לזכרון בכמות גבוהה, במחיר יותר נמוך בהשוואה לכמות זהה של זכרון אם כולו היה מבוסס DRAM RDIMM.

בוידאו הבא אסביר קצת לגבי דברים כמו:

מה זה בעצם נותן
האם ניתן לאחסן מידע באופן פרמננטי
האם ישנן תוכנות ופלטפורמות שכבר כיום משתמשות ב-DCPMM כדי לתת ביצועים יותר גבוהים

להלן הקליפ.

נקודות חשובות נוספות לגבי הנושא:

כאן יש מסמך חשוב מאוד מחברת לנובו המשווה את ביצועי המערכת אם משתמשים רק בזכרון, או שילוב של יותר זכרון ומעט DCPMM, וההיפך, וכמו כן הוא נותן דוגמאות לגבי יחסים RDIMM עם DCPMM מצוותים. מומלץ לקרוא.
הפתרון אינו קיים למערכות שאינן מבוססות אינטל (כמו AMD) הואיל ומדובר בפתרון סגור וקנייני של אינטל.
לא מומלץ להשתמש במצבי אחסון Block Storage כשמשתפים מקלות DCPMM משני מעבדים שונים (או יותר, במקרה ומשתמשים במעבדי ה-Cooper Lake) אלא אם יש לכם מעבדים מסידרה L או מעבדי GOLD, אחרת נוצר צוואר בקבוק שקשה לשחרר.
ולחבריי הגיקים שצופים בערוץ היוטיוב של ServeTheHome – אכן ראיתי את הקליפ של פטריק אתמול, וזה הזכיר לי שעל הנושא לא הוצאתי כמעט כלום, אז בגלל זה החלטתי לבצע "השלמות" 🙂

ההבדלים בין מעבדי אינטל שונים עבור שרתים (וידאו קליפ)

חברת אינטל מוציאה מעבדים רבים עבור שרתים ולעיתים ישנם לא מעט חברות ועסקים שרוכשים שרתים, אבל לא בוחרים נכונה את המעבדים הנכונים (גם כשלא מדובר בעניין של תקציב).

בקליפ הבא אסביר כיצד להבין את האותיות בשם המעבד, את ההבדלים השונים ומה כדאי לבחור בהתאם לפעילות שאתם רוצים להריץ על השרת.

פרילאנסרים, מצלמה ושיחות וידאו

שנה וקצת אחרי שזה התחיל, חלקנו עדיין נמצאים במצב של "עבודה מרחוק". אין כנסים והרצאות באולמות אירועים, ואם אתה עצמאי וזקוקים לשרותך, יש מצב שאת הפגישה הראשונה או השניה תעשו דרך זום או סקייפ ולא בפגישה פיזית.

אחת הבעיות המהותיות בפגישות וירטואליות, היא שאין ממש את אותן פגישות לא-רשמיות, במטבח של החברה ("שיחות קולר") או שיחות אחרות לפני או אחרי ישיבה וירטואלית. פגישות אלו, בלא מעט מקרים, יכולות דווקא ליצור Lead לאותו עצמאי – לעבודות פוטנציאליות חדשות.

אז איך אפשר בעצם לנצל את הסיטואציה של פגישות וירטואליות רשמיות מצד אחד, ומצד שני להגדיל את הסיכויים לשיחות ופגישות עם אחרים שמשתתפים באותה ישיבה? (נניח פגישה ובה נוכחים מספר נציגי חברות שונות, לאו דווקא מתחרות אחת בשניה)

לפניכם תמונה. זוהי תמונה שלי באפליקציית זום. למי שלא מכיר – נעים מאוד 🙂

אם תסתכלו בתמונה מצד שמאל למטה, תוכלו לראות את הלוגו של העסק שלי. הסיבה שאני שם את הלוגו היא סיבה פשוטה: מעוניין לשוחח בקשר לשרותים שהעסק מציע ואתה לא זוכר מי אני או פרטי שיחה? אין בעיה, חיפוש פשוט בגוגל של המילים "חץ ביז" יובילו אותך לבלוג הזה. כך, עם לוגו פשוט, אני מעלה את הסיכויים לשיחות פוטנציאליות ואולי לעבודות נוספות בעתיד.

עצמאים אחרים יכולים לקחת את הרעיון הזה ולהוסיף כמה דברים שיכולים לסייע בהיכרות, כמו שורה עם השם המלא שלך, התפקיד שאתה ממלא בעת הישיבה, ואולי גם להוסיף כתובת אימייל. חשוב לזכור: במקרים רבים בשיחות זום, המשתתפים לא יכירו מי אתה, ודווקא לוגו ו/או שורות כפי שציינתי לעיל – יכולים לסייע לאחרים ליצור עמך קשר.

אז איך עושים זאת? מכיוון שמצלמת Webcam לא ממש מאפשרת הוספה של לוגו ושורות טקסט (וגם לא אפליקציות כמו זום או סקייפ וכו') – אנחנו נקים בעצם מצלמה וירטואלית, שאותה נשדר דרך הסקייפ או הזום או אפליקציית וידאו אחרות. אנחנו נשתמש בתוכנת OBS Studio החינמית. להלן ההוראות:

הורידו והתקינו את אפליקציית OBS Studio מהקישור הבא (שימו לב: גירסת לינוקס אינה תומכת במצלמה הוירטואלית, נכון לגירסה 26.1, כך שזה יעבוד רק על Windows או מק).
הפעילו את התוכנה והתרכזו בצד שמאל, בקוביה שכתוב עליה Sources
לחצו על מקש ה- + בחרו Video Capture Device, תנו לזה שם, לחצו OK, ובחרו את המצלמה שלכם (חשוב שהיא לא תהיה בשימוש באפליקציות שיחות אחרות באותו זמן)
באותו חלון של בחירה, יהיו אופציות שונות להגדרת המצלמה. אם אתם לא מבינים בתחום או לא מכירים – אל תשנו. לחצו OK
אם הבחירה שלכם עבדה, אתם תראו את עצמכם בתוך חלון מוקף במסגרת אדומה. המסגרת מציינת אובייקט אקטיבי ב-OBS.
אם אנחנו רוצים להוסיף לוגו, נלחץ שוב על ה- + ונבחר Image. חשוב: ה-Image אמור להיות בפורמט PNG אם רוצים רקע שקוף ללוגו (כמו אצלי בתמונה לעיל). תנו שם, לחצו על Browse ובחרו את הקובץ PNG עם הלוגו. לחצו OK לאישור. שוב אנחנו נראה ריבוע אדום מסביב לתמונה – השתמשו בריבועונים הקטנים מסביב לריבוע האדום הגדול כדי להקטין את התמונה ולמקם אותה היכן שתרצו.
אם נרצה להוסיף טקסט (כמו שם, לדוגמא), נלך שוב לקוביית ה-Sources, נלחץ על + ונבחר Text +GDI – שוב, תנו לזה שם ולחצו OK. כעת יפתח חלון ובתוכו תהיה קוביה שחורה עם הכיתוב משמאל "Text" – הכניסו כאן את הפרטים שאתם רוצים (אפשר במספר שורות). שימו לב שהחלון שנפתח – נגלל, ויש אופציות שניתן לשחק איתן כמו פונט, צבע, ישור לימין, שמאל וכו'. הכניסו את הטקסט שאתם רוצים (אם אתם רוצים להכניס טקסט במספר גדלים, תצטרכו ליצור מספר אובייקטים של טקסט). אחרי שלחצתם OK, שנו את גודל ומיקום הטקסט על החלון.
אפשר להוסיף אלפי דוגמאות נוספות וליצור דברים מדהימים (למי שלא ממש מרוצה מהאפקטים הוירטואליים של זום, ב-OBS יש תמיכה מלאה ב-Chroma Key, להלן קישור להוראות).

מרוצים ממה שאתם רואים? מעולה.

מצד ימין יש מספר כפתורים מוארכים (כמו Start Streaming וכו'). לחצו על הכפתור שנקרא "Start Virtual Camera")

זהו, אתם יכולים לבצע מינימליזציה של חלון ה-OBS (ב-Windows אפשר ללחוץ על אייקון ב-OBS בשורת האייקונים מימין/שמאל).

פתחו את אפליקציית הזום או סקייפ, לחצו על גלגל השיניים מצד ימין למעלה, לחצו על Video, ובחרו OBS Virtual Camera. אתם אמורים לראות מה שרואים ב-OBS. תוכלו לבחור אופציות אחרות כמו Mirror, תאורה וכו'.

ברכותיי, התצוגה המשופרת של עצמכם פעילה, תהנו מהחשיפה 🙂

מספר נקודות טכניות:

משתמשי מק – לא בטוח שהמצלמה הוירטואלית תעבוד (במיוחד עם Big Sur). כפי הנראה שתצטרכו להעיף חתימות, כפי שמוסבר כאן.
למי שרוצה – אפשר לבצע Up scaling של הוידאו. המצלמה הוירטואלית תשדר לפי הרזולוציה שמוגדרת ב-OBS. לשינוי – יש ללחוץ על Settings, על Video ולהגדר את ה-Output לרזולוציה שרוצים. שימו לב – סביר להניח שזה יאמץ את המחשב שלך במעט.