פרילאנס – עמוד 11 – הבלוג של חץ ביז

על CI/CD ועל Jenkins

בשנתיים האחרונות יותר ויותר חברות עוברות לעבוד בשיטה של CI/CD אך במקביל יותר ויותר אנשים לא מבינים על מה המהומה ומה הדרך הזו בעצם נותנת. על CI/CD אפשר לפתוח בלוג שלם. יש ספרים, הרצאות ועוד ועוד. אין בכוונתי כאן להיכנס לעומק הנושא אלא רק לנגוע בדברים בכלליות.

נתחיל בהסתכלות על המצב ה"קלאסי" של פיתוח, אצל חברות שמפתחות תוכנה המשווקת לציבור. בחברת הפיתוח יושבים כמה מפתחים וכל אחד (או קבוצה) אחראים לפיתוח חלק כלשהו. GUI, לוגיקה, ועוד ועוד. כל קבוצה (או יחידים) מפתחים בנפרד ובסוף יום (או כמה פעמים ביום) כל אחד מעלה את הקוד שלו למערכת SCM (ר"ת Source Code Management) ואחת לזמן מה מגיע החלק הקשה – איחוד הקוד של כל האינדיבידואלים או הקבוצות השונות לקוד אחיד למה שיהיה בהמשך גירסה חדשה של התוכנה. באיחוד כזה מתרחשים הרבה קונפליקטים מבחינת קוד – אחד שבר (בטעות) קוד ישן, השני הגדיר דברים בצורה שונה והקוד שלו בעייתי לאיחוד, ויש עוד שלל בעיות באיחוד קוד (שלא לדבר על ההערות שנזרקות…) שנכתב לאורך תקופה ללא איחוד. אלו כמובן בעיות שיש להן פתרון (במיוחד עם GIT..) ולכן עולה השאלה "בשביל מה אנחנו צריכים CI/CD אם אנחנו לא סטארט-אפ?"

ל-CI/CD (ר"ת של Continuous Integration ו-Continuous Deployment בהתאמה) יש (די בצדק) שם שמתאים לפיתוח בדרכים של ASD (ר"ת Agile Software Development) או בשם יותר ידוע – XP (ר"ת Extreme Programming), מה שדי מרתיע חברות פיתוח "קלאסיות" מאימוץ CI/CD, אבל יש יתרונות גדולים ל-CI/CD:

זמן פיתוח קצר בהרבה
שמירת תאימות לאורך זמן
תיקון באגים בזמן קצר בהרבה בהשוואה למצב הקלאסי
ה-Time To Market מתקצר משנים לימים או שבועות.
לקוחות מקבלים יותר פונקציונאליות ושרותים נוספים מבלי להמתין זמן רב עד שהחברה תכתוב את הקוד הכרוך בפונקציונאליות הנוספת.
קל למצוא באגים בקוד ולתקן במהירות.
כל המערכת רצה בצורה הרבה יותר יציבה
זמן ה-Downtime מתקצר לאחוזים בודדים

כך שיש יתרונות רבים למעבר לעבודה במתודולוגיה של CI/CD. גם מצד המפתחים עצמם אין הרבה שינויים שהם צריכים להתרגל. הם צריכים לדחוף את הקוד שלהם בתכיפות יותר גדולה ולהריץ (ולכתוב) יותר טסטים כדי לוודא שהקוד יציב, אבל בשאר הזמן הם ממשיכים לכתוב קוד כבעבר, רק שהקוד שלהם מגיע לפרודקשן הרבה יותר מהר (לאחר בדיקות כמובן).

נכיר בקצרה את Jenkins. מערכת Jenkins נוצרה ב-2005 ע"י מפתח שעבד ב-Sun ו-Sun שחררה את הקוד לקהילה והמוצר עבר שינויים שונים במהלך חייו והיה נקרא Hudson. ב-2011 חברת אורקל (שרכשה את SUN) הצליחה להסתכסך עם קהילת המפתחים בקוד פתוח ולפיכך המפתחים החליטו לקחת את הקוד ולפצל (Fork) את המוצר ולתת לו שם חדש: Jenkins.

ל-Jenkins ישנם יכולות רבות בכל מה שקשור ל-CI/CD. המערכת עצמה מתאימה הן למשימות פשוטות (קימפול קוד והנגשת קבצים בינאריים לשותפים עסקיים לדוגמא) ועד לעבודות מורכבות הקשורות להעברת קבצים בינאריים למערכות אחרות, המתנה לתשובות והעברה לפרודקשן, או להקמת מכונות VM חדשות שיריצו את החבילות הבינאריות החדשות, אך זה לא נעצר כאן – ל-Jenkins יש גם מספיק תוספים שמאפשרים פונקציונאליות כמו בדיקת סגנון קוד, הפצת קבצים בינאריים/חבילות (לדוגמא: artifcats) ועוד פונקציות רבות שמצריכות התקנת Plugin (לגבי מתחרים ל-Jenkins – ראו התייחסות בהמשך).

אחרי שהקמנו מערכת Jenkins, אנחנו מתחילים להשתמש בה והעבודה ב-CI/CD מתחילה עם המפתחים. אחרי שהמפתחים דחפו את השינויים מגיע תור ה-CI Server או במקרה שלנו – Jenkins לעשות את העבודה. ניצור JOB שבו בעצם אנחנו מגדירים ל-Jenkins מה לעשות. מהיכן לקחת את הקוד, מה לקמפל, ומה לעשות עם הקבצים (כמו לדוגמא האם להעביר אותם בדיקת סגנון קוד עם SonarQube לדוגמא) להעלות אותם ל-Artifactory, לשרת אחר וכו'.

מבחינת המפתחים, כשעובדים ב-Continuous Integration כל מפתח כותב את הקוד שלו, מוריד את הקוד של האחרים מה-SCM, משנה את הקוד שלו בהתאם על מנת לאחד אותו עם השאר, מריץ קוד בדיקות (Unite Testing), ולאחר שהקוד עבר בהצלחה בדיקות מקומיות, הוא מבצע Push ל-SCM. את התהליך עושים מספר פעמים ביום בכל פעם שכותבים חלק, לדוגמא – כותבים פונקציה חדשה, משפרים משהו קיים, מתקנים באגים וכו'. משם Jenkins ימשיך את תהליך ה-CI אם נגדיר לו מתי (אם לבדוק את ה-SCM אם מישהו ביצע commit לדוגמא, או לפי שעון).

אחד החלקים החשובים בפילוסופיית ה-CI היא שמירת תאימות. אפשר להרחיב דברים, אבל לא מומלץ לשבור את התאימות אחורה הואיל ושבירת תואמות גם גורמת לנו נזק בהמשך השרשרת כשטסטים אוטומטיים שונים נכשלת. אם צריך לשבור תאימות, עדיף כמובן ליצור Branch ב-SCM ולעבוד עליו.

מכאן אנו עוברים לחלק של ה-CD או ה-Continuous Deployment: קימפול והכנת קבצים בינאריים וחבילות זה טוב – אבל צריך לעשות עם זה משהו…

ב-Jenkins יש לנו "צינורות" (Pipelines) ועם הפונקציונאליות הזו אנחנו נגדיר ל-Jenkins מה אנחנו הולכים לעשות עם הקבצים הבינאריים. אנחנו יכולים לדוגמא להגדיר בצינורות לזרוק את הקבצים הבינאריים בשרת טסטים, להריץ טסטים שונים (Unit tests, Selenium ועשרות סוגים שונים של בדיקות, תלוי בקוד, פלטפורמה וכו'). לאחר שהקבצים עברו בהצלחה בחינה, אנחנו יכולים להורות בצינור לבצע Deploy של החבילות בשרת "מראה" של פרודקשן להתקין את החבילות ולהריץ בדיקות שונות נוספות. לאחר שגם כאן הבחינות עוברות, אפשר להורות בצינור להטמיע את החבילות החדשות בשרתי הפרודקשן באופן אוטומטי או לפי הוראה של המפתחים/מנהלים.

ci-cd-jenkins — כך נראית החלוקה בין CI ל-CD

המעבר ממצב תכנות ועבודה "קלאסית" למצב CI/CD לוקח אמנם זמן ותכנון מראש, אולם מהרגע שעוברים – רואים את התוצאות בזמן קצר מאוד. כיום, כשחברות רבות מעדיפות לדוגמא לתת שרותי SAAS/PAAS ללקוחות, הם (הלקוחות) מבקשים לעיתים תוספות שונות, הן ב-API והן בפונקציונאליות. בעבר תשובה ללקוח כזה היתה משהו כמו "תודה על הפידבק, ניקח זאת בחשבון ואולי נוסף לגירסה שתצא בשנה הבאה", כיום אם החברה מוצאת שהרחבה כזו חשובה – אפשר להוסיף קוד שנותן פונקציונאליות נסיונית (ולהצהיר על כך ללקוחות שמדובר בתוספת שהיא BETA) תוך זמן קצר יותר מבעבר ואז לפי הפידבק שניתן מהלקוחות ואפשר להוסיף/לשנות דברים. כך לדוגמא גוגל, אמזון ומיקרוסופט עובדים בכל מה שקשור לשירותים חדשים בענן.

בסופו של יום, לקוחות דורשים מיצרניות התוכנה והשירותים דברים רבים והם מעוניינים במענה מהיר ואם הם לא מקבלים, הם לא מתביישים להתחיל לבדוק את הפתרונות של המתחרים (תשאלו את Pay pal) ואף לעבור למתחרים, מה שעלול לגרום הפסדים כספיים. עבודה ב-CI/CD יכולה לעזור בקיצוץ הזמנים באופן ניכר.

מה לגבי מתחרים ל-Jenkins? ישנם לא מעט מתחרים ל-Jenkins בשוק (הנה לדוגמא טבלת השוואה קצרה בין ל-Jenkins ו-2 פתרונות אחרים מובילים, החלק של Open Source לא כל כך עדכני לגבי המתחרים), אך הבעיה הראשונה של רובם שהם פתרונות SAAS, כלומר שהמערכת אינה נמצאת אצלך בשרתים אלא אצל חברה אחרת ואתם משלמים לה. זה יכול להיות פתרון טוב אם הקוד כולו מהרגע הראשון הוא קוד פתוח, אולם מצד שני – אני לא מכיר הרבה חברות שיש להן קוד סגור שמעוניינות לבצע Build אצל חברות זרות. יחד עם זאת, כמובן – יש ויש.

מבחינת תאימות פלטפורמות – Jenkins הוא קוד פתוח מ-א' ועד ת' והוא רץ יפה מאוד על Windows (לא צריכים Windows Server), מק וכמובן לינוקס. הוא תומך בכל שפה, ויש לו יותר מ-1200 תוספים שונים שכוללים תמיכה בכל SCM, בכל קומפיילר, אותנטיקציה, אחסון וכו'. יחד עם זאת, כדאי לקחת בחשבון שלא כדאי "לערבב" – אם לדוגמא הקוד שלכם כתוב ב- #C, הקימו את Jenkins על Windows, אך אם אתם כותבים בשפות אחרות שרצות על לינוקס, עדיף להרים את ה-Jenkins על לינוקס הואיל ותחזוקת האבטחה הרבה יותר קלה.

לסיכום: CI/CD אינם "אופנה חולפת". יותר ויותר חברות משתמשות בה – מגוגל, פייסבוק, מיקרוסופט, אמזון, פייפאל ושלל חברות נוספות משתמשות בה. יש בשיטה הזו הרבה מאוד יתרונות לעומת השיטה הקלאסית ועקומת הלימוד ומעבר אינה כה גדולה (המאמץ הכי גדול הוא בכתיבת הסקריפטים בפעם הראשונה כדי לבנות/לבדוק/להפיץ/להטמיע וכו'), אין צורך בהשקעה רצינית בתשתית וניתן תוך זמן קצר (יחסית, תלוי בחברה, נהלים וכו') לעבור לעבוד בדרך זו.

[stextbox id="info" caption="הערת מפרסם"]הח"מ פרילאנסר שמחפש עבודות בתחום לינוקס, Devops, ודברים הקשורים ל-Software Defined Storage, וירטואליזציה וכו'. מי שמעוניין בפרטים – אפשר למצוא אותם כאן.[/stextbox]

כשרוכשים SSD לשרתים

אתחיל בסיפור קצר מהתקופה האחרונה. חבר שעובד בחברה גדולה וידועה, סיפר לי שהם רכשו מספר שרתים שמריצים אפליקציות כבדות. כשהם קנו את השרתים, הם רכשו אותם עם ערימה נכבדה של דיסקים SSD ל-Enerprise ובהתחלה הכל עבד מעולה וכולם היו מרוצים, אולם לאחר מספר חודשים הביצועים החלו לרדת בחדות. הם פנו ליצרן מערכת ההפעלה (מיקרוסופט), פנו לספק פלטפורמת האפליקציה (לא אציין שם) וגם פנו ליצרן השרתים. התוצאה? אחד שמאשים את השני שמאשים את השלישי. מכיוון שאותה חברה אינה נמנית בין לקוחותיי, ביקשתי מאותו חבר שנעשה שיחת סקייפ ביני לבין אחראי ה-IT של אותה חברה. אינני נותן שרותים או תמיכה למערכות מבוססות מיקרוסופט (אם כי אני בהחלט נותן שרותי יעוץ לגבי הברזלים שיריצו את מערכת ההפעלה) אבל החלטתי שאם אפשר לעזור – למה לא. ביקשתי ממנו מספר קבצי לוגים, דגמי דיסקים SSD, כמות זכרון בשרתים וכו'. בסופו של דבר, את הפתרון הם לא אהבו אבל לא היתה ברירה – הם היו צריכים להחליף את כל הדיסקים ולבצע מספר הגדרות לכל דיסק חדש ולמערכת ההפעלה.

אחת הבעיות שיש כיום היא שלרבים אין כל כך מושג מה זה אומר SSD. כולם כמובן יודעים שדיסק קשיח מכני הוא דיסק המורכב ממספר פלטות, ראשים מגנטיים, ובקר בתוך הדיסק עם זכרון מטמון קטן (בין 16 ל-256 מגהבייט, תלוי בדיסק ולאיזה שוק הוא משוייך כמובן). כולם יודעים שכשזה מגיע לשרתים – אתה צריך בקר RAID טוב, חלקם ירכשו בקר עם סוללת גיבוי וזכרון מטמון נוסף – והעיקר כשרוכשים דיסקים מכניים – חשובה מהירות הסיבוב (10,15K RPM), חשוב סוג החיבור (SAS, SATA) ועוד כמה פרמטרים קטנים כמו PMP, Dual Connection וכו'.

אבל כשזה מגיע ל-SSD, לא מעט חושבים שהשינוי הוא מעבר ממכניקה לאחסון על שבבים ותו לא. אני עדיין שומע שאלות לגבי SSD בחיבור SAS לדוגמא (בשעה שחיבור SAS ל-SSD זה דבר שהיה תקופה קצרה ומת), שומע שאלות לגבי בקרי RAID לחיבור SSD PCI ועוד שאלות שמראות על חוסר ידע לגבי נושאי SSD.

מאמר זה יתן מספר מושגים לגבי תכנון ורכישה של דיסקים SSD. בכדי להתחיל אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה באתר של Seagate. המאמר הזה מסביר איך מאוחסנים הנתונים, מה זה "איסוף זבל" (Garbage Collection), מה זה Over Provision (בקיצור: OP) ומה היתרונות. המאמר קצת ישן וחלקו לא עדכני לגבי הטכנולוגיות כיום, אבל הוא מצליח להעביר את המידע בצורה קלה ולפיכך הוא מומלץ לקריאה ע"י כל איש IT/איש סיסטם ללא קשר למערכת ההפעלה.

[stextbox id="info" caption="הבהרה"]במאמר זה אני משתדל לתת כמה שיותר הסברים. יחד עם זאת, חלק מהשרותים שעבדכם הנאמן מוכר הוא יעוץ בחומרה ולכן בפוסט זה לא אפרט שמות, דגמים, מחירים, נציגים בארץ וכו'. מקווה שהדבר יתקבל בהבנה מצד הקוראים.[/stextbox]

תכנון ראשוני

כשאנחנו רוצים לקנות שרת עם דיסקים מכניים, ההחלטה על כמות הדיסקים היא די קלה. אנחנו מחליטים איזו תצורת RAID נשתמש (1,10,5,50 וכו') וכמות המקום הרצויה לפי חישוב ה-RAID. אחרי שאנו יודעים על כמות המקום שאנו רוצים, אנחנו בוחרים בהתאם לתקציב את גודל הדיסקים, מהירות, סוג חיבור, בקר RAID יעודי בחלק מהמקרים וכו'. מכאן אנחנו ממשיכים בבחירת חלקים אחרים (מעבדים, זכרון, תקשורת, גודל שרת מבחינ U וכו')

כשזה מגיע ל-SSD, התהליך הוא שונה לחלוטין.

הדבר הראשון שאנחנו צריכים לדעת זה מה השרת עומד להריץ וגם מהו יחס הכתיבה/קריאה. לא חשוב אם אתה צריך 2 טרה מקום או 50 טרה מקום – זה הנתון הכי חשוב. מדוע? מכיוון שישנם 3 סוגי SSD בכל הקשור לעומס העבודה.

Read Intensive

ב-Read Intensive מדובר על כך שהשרת יותר יקרא מידע מה-SSD מאשר יכתוב ביחס של 70% קריאה, 30% כתיבה. לדוגמא: אם יש לנו שרת SQL מפלצתי שמכונות אחרות מחוברות אליו ורוב הזמן קוראות ממנו מידע ופה ושם גם כותבות מדי פעם רשומות – אנחנו נבחר SSD שהוא Read Intensive (רוב דגמי ה-SSD בשוק שיותר זולים הם Read Intensive)

Mixed Intensive

כשיש לנו שרת שמבצע כתיבה וקריאה (ביחס של 50% קריאה 50% כתיבה) אנחנו נבחר SSD שהוא Mixed Intensive. דיסקים כאלו מתאימים למצבים שבהם אנו לא רק קוראים הרבה, אנחנו גם כותבים הרבה. לדוגמא: אם יש לך מכונת ESXi עם דיסקים SSD מקומיים ואתה בכל יום מוחק כמה VM ויוצר VM חדשים (Full Clone או מ-אפס) אז דיסקים כאלו יתאימו לסיטואציה הזו.

Write Intensive

זהו מצב שאתה מחפש "לקרוע" את השרת הרבה יותר בכתיבה מאשר בקריאה. לדוגמא: יש לנו שרת SQL ובכל יום אנחנו כותבים כמה מאות ג'יגהבייט ומוחקים גם כמה מאות ג'יגהבייט. דיסקים מסוג זה מתאימים לסיטואציה הזו. שימו לב: אלו דיסקים יקרים מאוד.

כמות המקום שאנחנו צריכים

כפי שציינתי לעיל, בדיסקים מכניים כמות הדיסקים שנצטרך לרכוש תלויה לפי חישוב ה-RAID ולפי חישוב הדיסקים. נניח שבדיסקים מכניים אנחנו צריכים RAID 5 ו-10 טרהבייט מקום, אנחנו נרכוש 6 דיסקים שכל אחד מהם הוא 2 טרה או 11 דיסקים של 1 טרה (פחות או יותר, דיסקים SAS מגיעים בגדלים ש"קופצים" ב-300 ג'יגה, אז אנחנו בעצם נרכוש 12 דיסקים של 900 ג'יגה שיתנו לנו ברוטו של 9.9 טרה).

גם כאן, ב-SSD החישוב שונה. כשיצרן מצהיר על גודל דיסק SSD לדוגמא בגודל 1.2 טרהבייט, הדיסק בעצם בגודלו האמיתי הוא 1.4 (בערך) טרהבייט, רק שהיצרן שומר מקום ל-Over Provisioning (אזור בדיסק שבו אנחנו לא נשתמש אך הבקר הפנימי ב-SSD כן ישתמש לצרכיו), אולם יש יצרנים שמציינים את הגודל כ"ברוטו", כלומר דיסק SSD של 500 ג'יגהבייט אולם הכמות כוללת את ה-OP.

כלל האצבע שאני ממליץ הוא "לחתוך" מהדיסק בערך כ-10-20% כך שמתוך 1 טרהבייט, ישארו למערכת 800-900 ג'יגהבייט. כך אנחנו נמשיך לקבל לאורך זמן ביצועים טובים מה-SSD. במבט ראשון זה נראה כמו "מכה" (בכל זאת, אם קנית 10 דיסקים של 1 טרהבייט, אז "זרקת" 2 טרהבייט וזה עוד לפני חישובי RAID!), אבל ה"מכה" הזו משתלמת לאורך זמן.

נקודה חשובה נוספת (שגם לא ממש תהיה קלה לעיכול): לא למקסם את המקום בדיסק, הווה אומר – אם אנחנו מגיעים ל-60-70% ניצול של המקום הפנוי, הגיע הזמן לעשות דיון ברכישת דיסקים נוספים. ככל שתגיעו למספרים גבוהים יותר (80% ומעלה) הביצועים ירדו.

כמות כתיבה יומית

דיסקים SSD אינם כמו דיסקים מכניים שאפשר לכתוב עליהם חופשי כמה שרוצים. הבקר שב-SSD לא רץ כל שניה לכתוב את קובץ ה-10K שכתבתם כרגע. הקובץ ישב בזכרון (DRAM) של ה-SSD ובפעילות הכתיבה הגדולה הבאה הוא יכתב, כך שבקר ה-SSD עושה את הכל כדי לחסוך בפעולות הכתיבה. לעיתים הוא דוחס מידע, ולעיתים הוא עושה פעולות אחרות (תלוי בבקר SSD). לפיכך, אחד הפרמטרים החשובים שאנחנו צריכים לדעת הוא כמה בהערכה גסה אנחנו הולכים לכתוב על הדיסק ביום. האם אנחנו הולכים לזרוק על דיסק 500 ג'יגהבייט כ-300-400 ג'יגהבייט ליום? או שאנחנו אולי נכתוב כמה עשרות ג'יגהבייט מקסימום ליום? המושג נקרא DWPD והוא ר"ת של Disk Write Per Day, והוא מציין במספרים כמה פעמים אתה יכול לכתוב על כל הדיסק ביום. דיסקים SSD פשוטים נותנים לדוגמא משהו כמו 0.3. שימו לב: אם אתם "חונקים" מדי יום את הדיסק בכתיבות, אתם עלולים לגרום לאחריות שלכם להסתיים הרבה יותר מוקדם ולכן חשוב לבדוק את הנושא כשבוחרים דיסקים SSD.

SAS? SATA? NVME?

כמו בדיסקים מכניים, גם דיסקים SSD מגיעים במספר חיבורים אם כי כמו שציינתי, SAS כבת "מת" בדיסקים SSD מהסיבה הפשוטה שהחיבור עצמו איטי מדי בהשוואה למה ש-SSD נותן, לכן נשארנו עם SATA או NVME.

אני מניח שחלק מהקוראים כרגע כבר אומרים לעצמם "בשום מצב לא SATA". אין לו Queue לפקודות SCSI, ויש הרבה דברים של-SAS יש ושלא קיימים בפרוטוקול SATA וזה נכון אבל אם תסכלו בקטלוגים של SSD ל-Enterprise תמצאו שחלק נכבד מהדיסקים הוא בחיבור SATA (במהירות של .. 6 ג'יגהביט). מדוע? מכיוון שאותו "תור" וריבוי ערוצים שנמצא ב-SAS מתאים לדיסקים מכניים שבהם כמות ה-IOPS שאנחנו מקבלים היא מקסימום תלת ספרתית מאוד נמוכה (סביב ה-120-150 IOPS) וריבוי ערוצים מעלה את זה ל-300 IOPS ויותר – אבל עדיין תלת ספרית, אך דיסק SSD בחיבור ה-SATA הפשוט נותן IOPS של 5 ספרות, כלומר מה שלא מקבלים בריבוי ערוצים, מקבלים במהירות.

דיסקים מבוססי NVME הם בעצם כרטיסים שמתחברים בחיבור מיוחד שנקרא U.2 (לשעבר SFF-8639) ל-PCIe בלוח האם, כלומר אלו דיסקים עצמאיים (תיכף נגיע לזה) שאין בינם לבין SSD אחרים מבוססי חיבור NVME – שום דבר. נסו לדמיין שאתם מכניסים 2 כרטיסים גרפיים ללא SLI. אותו דבר.

מה שמביא אותנו ל….

RAID

כשזה מגיע לדיסקים SSD מבוססי SATA, הסיפור פשוט. מחברים ל-RAID שבלוח האם או לכרטיס בקר יעודי (שימו לב להגדרות Cache בבקר, בחלק מהמקרים עם דיסקים SSD SATA שונים יתכן ותצטרכו לבטל את ה-Cache). מגדירים את הדיסקים לפני כן ל-OP שאנחנו קובעים (אני ממליץ לחשוף את הדיסקים כ-JBOD ב-RAID, להעלות לינוקס מ-CD או כרטיס SD ולעשות זאת עם פקודת hdparm ורק אז לבנות בבקר RAID את ה-RAID שאתם רוצים תוך כדי שמוודאים שהבקר "רואה" את הדיסק בניכוי ה-OP שהגדרתם) ומתחילים התקנה של המערכת שאתם רוצים.

הנה טיפ קטן: לא להגדיר דיסקים SSD כ-RAID-5,6,50,60 אלא אם אתם רוצים נחיתה מאסיבית בביצועים. היצרנים ממליצים RAID-0, RAID 1 או מקסימום RAID-10 (לעשירים מביניכם).

כשזה מגיע ל-NVME לעומת זאת תצפה לכם הפתעה. אין RAID. גם אם ממש תרצו, אין RAID בחומרה (למען האמת יהיה בקרוב, חברת AVAGO מוציאה צ'יפ לזה אבל גם אז אל תצפו לביצועים משהו, דיסקים SSD בחיבור NVME יודעים לחנוק DMI בקלילות). מדוע אין? כי אלו SSD שיכולים "לחנוק" את ה-DMI בקלילות. SSD מבוסס NVME מעביר בממוצע כ-2 ג'יגהבייט בשניה (אם תתנו לו סיבה) וה-DMI 3.0 שקיים בשרתים מודרניים יכול מקסימום להעביר 3.93 ג'יגהבייט בשניה, כלומר מספיק 2 דיסקים SSD בחיבור NVME "לחנוק" את השרת.

אז מה עושים עם השרידות? חושבים קצת אחרת. בדיסק SSD בחיבור NVME ל-Enterprise יש שרידות הרבה יותר גבוהה בהשוואה לדיסקים מכניים. "סקטורים" פגומים? הבקר ידע להעביר לבד את הנתונים לאזור תקין. יש Fragment? הבקר ידע להעביר בזמנו החופשי את הנתונים ולסדר אותם (במסגרת ה-Garbage Collection). הפסקת חשמל? יש "סופר קבלים" על ה-SSD ששומרים את המידע על ה-DRAM עד שהחשמל חוזר. בקיצור (ואני אומר את זה מנסיון) – יקח לכם המון המון מאמץ להרוס SSD מבוסס NVME שמיועד ל-Enterprise. בגלל זה האחריות עליהם היא ל-5 ולחלקם 10 שנים.

נקודה חשובה נוספת: הפופולריות של NVME עברה "מתחת לרדאר" של יצרני שרתים. (הח"מ סיים לפני מספר ימים שיחות עם נציגי חברת SuperMicro כדי שיוציאו כרטיס PCIe עם PLX כך שניתן יהיה לחבר 4 דיסקים SSD עם NVME למכונת PC. בשרתים זה יותר מסובך כי ה-Backplane לא "יודע" מה זה חיבור U.2) ולכן רובם מאפשרים גם במכונות החדשים מספר קטן של כונני SSD בחיבור NVME. ב-DELL ו-HP כמדומני המקסימום הוא 4 דיסקים והשאר SAS מכני או SATA מכני או SSD. לכן אם אתם רוצים מכונה שתהיה "מפוצצת" ב-SSD בחיבור NVME, צרו קשר עם חברת SuperMicro לדוגמא.

לכן, אם אתם מתכננים לדוגמא להרים ESXi עם NVMe, תשכחו מ-RAID. (מה לעשות, ESXi לא תומך אפילו ב-RAID תוכנה, לא חשוב כמה תנסו). או שתשתמשו בדיסקים SSD בחיבור SATA או שתבנו Datastores שונים על כל NVMe ומשם תרפלקו לכם עם Veeam או כל תוכנה אחרת VM חשובים.

חסכון

(הנה מילה ששומעים הרבה ב-IT ומצווים לכך … ותמיד אפשר לשמוע על איזה מנהל שהחליט לקנות מפלצת שהניצול שלה יהיה 10% ממה שהיא יכולה לנפק)

הבדל המחירים בין SSD לצרכן לבין SSD ל-Enterprise הוא הבדל שנע בין 50-300%. עם SSD שהוא NVME בחיבור PCIe אתם בקלות מגיעים לאלפי דולרים עד עשרות אלפי דולרים וכמובן שהדיסקים האלו נותנים ביצועים מהממים – IOPS של 6-7 ספרות, אבל מה לעשות שברוב המקרים תגישו הצעת מחיר כזו והמנהל יתהה לגבי בריאותכם הנפשית.

ה"סוד" הגדול וההבדלים לדוגמא ב-SSD בין גירסת הצרכן לגירסת ה-Enterprise נעוץ במספר דברים:

גירסת ה-Enterprise כוללת "סופר קבלים" לשמירת הנתונים שעדיין לא נכתבו – בעת נפילת מתח
בגירסת ה-Enterprise – השבבים שעליהם נשמרים המידע הם בתצורת MLC (למי שלא ידע, SLC כבר מת) או eMLC.
בגירסת ה-Enterprise – הבקר הוא הרבה יותר חכם
בגירסת ה-Enterprise – הם מוצעים גם בחיבור SATA וגם כ-NVME (כאשר יש תהום של ביצועים בין ה-2)
בגירסת ה-Enterprise – האחריות היא בין 5 ל-10 שנים.

יש דברים שלשם החסכון ניתן לדוגמא לוותר עליהם כאשר הסיכון די מזערי:

כדאי ללכת על שבבים שהם 3D NAND (כמו של סמסונג או טושיבה) כל עוד מדובר על MLC. ליצרן זה חוסך שבבים והמחיר יורד. אם מדובר על מכונה שרוב הזמן יקראו ממנה, אפשר גם לבחור SSD שיהיה מבוסס על צ'יפים שהם TLC אך כדאי לזכור – במקרים כאלו הכתיבה תהיה איטית (יחסית).
אם יש UPS – אז נוכל לוותר על ה"סופר קבלים"
אפשר להסתפק גם ב-1-3 שנים של אחריות במקרים מסויימים.
חיבור SATA מספיק

כך בעזרת דברים אלו ש"נרד" מהם – ניתן במקרים מסויימים לרכוש דיסקים כמו ה-850 EVO או 950 PRO של סמסונג (ה-950 EVO הפתיע רבים בשוק מבחינת הביצועים שלא היו פחותים מ-SSD SATA ל-Enterprise שעולים פי כמה ממנו) ויש כמובן יצרנים נוספים עם SSD בהחלט "שווים". אני לא ממליץ לעשות שרתי פרודקשן עיקריים עם SSD כאלו, למעט אם צריכים שרתי טסטים, פיתוח ודברים שאינם כה קריטיים.

העתיד

כשזה מגיע להתפתחות טכנולוגיית ה-SSD, אפשר לאמר שהיא מתפתחת בקצב מהיר. אינטל וחברת מיקרון עובדות על XPoint – טכנולוגיה שתתן ביצועים פי כמה וכמה מהירים מכל SSD שקיים כיום. סמסונג עובדת גם על פתרון שתחשוף אותו בסוף השנה או בתחילת השנה הבאה (עקב NDA אינני יכול לפרט), וגם טושיבה, WD/Sandisk עובדות על טכנולוגיות אחרות לשמירה/קריאת נתונים הרבה יותר מהירות מכל שבב FLASH NAND שקיים כיום. כל החברות במקביל עובדות על טכנולוגיות תלת מימד (3D) עם מספר דו ותלת ספרתי של שכבות על מנת להוציא SSD עם הרבה יותר מקום (סמסונג הוציאה לאחרונה דיסק של 15 טרהבייט במחיר "עגול" של … $10000).

אחת הטכנולוגיות החדשות שבקרוב "תסתער" על השוק (במיוחד שוק הוירטואליזציה, קונטיינרים ועוד) היא טכנולוגיית ה-MVMEoF (כלומר NVME Over Fabrics). כיום, כשאנחנו רוצים לייצא חלק מהדיסקים לשרתים, אנחנו עושים זאת בעזרת טכנולוגיות כמו NFS, SMB או iSCSI אך איננו מקבלים את כל המהירות ש-SSD בחיבור NVME מקבלים. עם NVMEoF המהירות שנגיע לנתונים תימדד בננו שניות, כאילו הדיסק יושב פיזית במכונה (כמובן שלשם כך יהיה צורך בהחלפת תשתיות – 40 ג'יגה Ethernet כמינימום, כרטיסי רשת שמבצעים Offload ל-TCP כמו של מלאנוקס ואחרים) ויש עוד כמה דברים בצינור.

עוד תחום נוסף מעניין הם דיסקים SSD חדשים ש"ישתפו פעולה" עם מערכת ההפעלה ויתנו למערכת ההפעלה בעצם לנהל את הדיסק ובכך להעביר את רוב הלוגיקה של הבקר – למערכת ההפעלה. הפרויקט נקרא Open Channel SSD והמימוש שלו נמצא בקרנל 4.4 בלינוקס (עדיין לא ב-Windows). עדיין אין כוננים כאלו אך כל היצרנים משתתפים בפרויקט.

לסיכום

דיסקים SSD הם ההווה ועתיד. זה כמובן לא אומר שדיסקים מכניים הולכים למות (רחוק מכך, הם מצטיינים בגדלים ובמחירים זולים יותר מ-SSD, כרגע לפחות) אבל מצד שני טכנולוגיית ה-SSD עברה את סף ה"נסיון" והיא יציבה יותר מדיסקים מכניים, שלא לדבר על כך שמבחינת מהירות כתיבה וקריאת נתונים – היא עוקפת כל דיסק מכני גם בחיבור SAS. ה-SSD גרם לטכנולוגיה חדשה כבר למות (SATA Express) וטכנולוגיית ה-NVME מחברת את ה-SSD (דרך U.2 או ככרטיס PCIe או בחיבור M.2 – פוסט על M.2 יופיע בקרוב) ישירות ללוח אם תוך עקיפת צורך בבקר כלשהו או בצורך "מנהל" כלשהו – ה-SSD מבוסס NVME עושה הכל, (רק כדאי לוודא שה-BIOS/UEFI תומך ב-NVME) – והיא נותנת ביצועים שנמדדים בג'יגהבייטים תוך מתן עשרות אלפי IOPS.

נכון, SSD הוא יותר יקר מדיסקים מכניים, אבל מדובר בהשקעה משתלמת לאורך זמן ומבחינת תחזוקה הבקר עושה לבד את הכל ולכן אני ממליץ – אם יש תקציב, לכו על SSD.

עדכון: לאחר פרסום המאמר הופנו אליי שאלות שנענו בפוסט ההמשך כאן.

כמה מילים על Thin Client ל-Citrix

לא מעט חברות גדולות בארץ משתמשות במערכות Citrix. חברות ביטוח, קופות חולים, רשתות שיווק ועוד ועוד. רובן משתמשות במכונת PC כ-Client וחלקם קונים "קופסאות קטנות" (מותגים) כדי לאפשר עבודה למשתמשים מרחוק. אחד הדברים החשובים ב-Thin Client עבור אותן חברות – הוא ניהול מרכזי. בפוסט זה אני אכתוב לגבי הצד החומרתי של הקופסאות ועל מערכת ההפעלה שנמצאת בקושחה שלהן.

ל-2 סוגי הפתרונות הנ"ל יש יתרון בכך שקל יחסית לנהל אותן, הן מבחינת הגדרות מערכת, והן מבחינת נעילה וכו', אולם ישנן כמה נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת:

במקרים של "קופסאות", לא תמיד קיימת האופציה לשדרג קושחה לגירסה חדשה של Client. חלק מהספקים משחררים קושחה עם עדכונים לגרסאות Client חדשות, אולם חלק אחר של הספקים משחררים עדכון רק לדגמים מהשנה, שנה וחצי האחרונות.
במקרים רבים, בפתרונות "קופסא" – אתה צריך לסמוך לחלוטין על ספק הקופסא ועל הקושחה שהוא מספק איתה, ולא תמיד היצרן משחרר במהירות עדכוני אבטחה למערכת ההפעלה שרצה על הקופסא.
מחירי הקופסאות – לא ממש זולים.

פתרוות של PC שמריץ את ה-Client של Citrix הם פתרונות טובים, אולם מכיוון שזה PC – אתה עדיין צריך לתחזק אותם: דיסקים קשיחים, מאווררים וכמובן שאתה צריך להוסיף אותם למחיר שאתה משדרג מערכת הפעלה, אנטי וירוס ושאר תוכנות שהחברה דורשת כמינימום (גם אם זה PC שרק מריץ Client פשוט).

כיום ישנו גם פתרון שהוא יותר זול.

למי שלא מכיר – זהו ה-Raspberry Pi-3 (מודל B). זהו מחשב בגודל קטן מאוד עם כמות זכרון של 1 ג'יגהבייט והוא מריץ מערכת Linux ויש לו גם Client מלא ל-Citrix עם כל הפונקציות פעילות. הוא יכול לשמש בעקרון כ-Thin Client מאוד זול ולהתאים לחברות…

… בערך …

לי אישית בבית היו לי כמה Pi ולוחות אחרים שמריצים דברים שונים (אני מאוד חובב חומרה), אבל פתרון כזה כמו שנראה בתמונה בחיים לא יכנס לחברה. חברות רוצות משהו סגור, עם ניהול מרוכז, משהו יציב שיש לו אבא ואמא..

HDX-READY-Pi

תכירו את Viewsonic SC-T25: זהו המוצר של חברת Viewsonic ובתוכו יש בדיוק את אותו Raspberry Pi-3 Model B, אך כאן מדובר למוצר שמיועד לחברות. יש לו מערכת הפעלה לינוקסאית הכוללת ניהול מרכזי והמכשיר תומך בכל הפונקציות של Citrix. המכשיר ישווק בקרוב במחיר הכרות של 89$ לקופסא (בחו"ל).

מדוע אני ממליץ על הקופסא הזו? מכיוון שהלינוקס שבתוכה ניתן להרחבה ע"י איש/צוות הסיסטם בחברה. קחו לדוגמא מצב פשוט בו משתמש (או משתמשים) לא מצליחים להתחבר. אפשר לנטר את הקופסא מרחוק ולבדוק שיש אליה Ping לדוגמא ובמקרים ויש בעיה, תמיד אפשר לבצע ssh.

דוגמא אחרת שחשובה לאבטחה וקשה לבצע בקופסאות סגורות אחרות: רוב הקופסאות מגיעות עם 4 כניסות USB אבל המשתמש מנצל רק 2 (מקלדת, עכבר) או 3 (כרטיס חכם או מתאם USB->Serial). נשארה כניסה אחת או יותר פתוחה ואנו רוצים לנעול על מנת שהמשתש לא יכניס ציוד לא מורשה. בעזרת סקריפט פשוט (דוגמא: כאן) אפשר לכבות את הכניסות האלו כך שגם אם יוכנס ציוד, המערכת לא "תראה" אותו ולא ניתן יהיה להפעיל אותו, וניתן להוסיף עוד 1001 דברים שירוצו על הקופסא או מחוץ לקופסא כדי להרחיב את השימוש בהתאם לצרכי החברה. (אגב, בקרוב ל-Pi תהיה תמיכת PXE כך שלא יהיה צורך לעדכן שום דבר בקופסא. מכבים, מדליקים, הקופסא מוכנה לשימוש).

נקודה נוספת חשובה: אפשר להרחיב קופסא כזו (ע"י המשתמש, לא היצרן קופסא) לתמוך ב-RDP מלא, אולם כדאי לקחת בחשבון שמיקרוסופט גובה 100$ רשיון על שימוש בקופסא כזו מכיוון שהיא לא מריצה מערכת הפעלה של מיקרוסופט.

לסיכום: שימוש בקופסאות למשתמשים זה טוב ונחמד, אבל במקרים רבים יצרנים לא מספקים עדכוני אבטחה וחלקם גם לא מספיק עדכוני גרסאות. עם קופסא כמו זו שציינתי, השליטה עוברת אליכם. אתם יכולים לקבל עדכונים או להכניס עדכונים ושינויים בעצמכם, קל לנטר את הקופסא וקל לתקן תקלות מרחוק ובנוסף – המחיר די זול. זה לדעתי יכול להיות פתרון מעולה אם אתם רוצים להחליף את ה-PC בקופסא או להחליף קופסאות ישנות.

[stextbox id="info" caption="הבהרה"]לי אין קשר ל-Viewsonic או ליבואן ופוסט זה נכתב מהאספקטים של לינוקס, אבטחה וניהול יותר קל של Citrix Clients.[/stextbox]

כמה מילים על ניטור

אם תיגשו כמעט לכל חברה בארץ או בחו"ל שמתפעלת בשטחה מספר מחשבים/שרתים, תמצאו מערכות ניטור שונות, בין אם מערכות קנייניות ובין אם מערכות מבוססות בקוד פתוח או שילוב של השניים. אחרי הכל – בלי ניטור, הסיכוי שתדע על תקלה הוא קטן.

ניטור זה דבר הכרחי, מעולה ודרוש – אולם כשמטמיעים פתרון ניטור, יש צורך להחליט: מה אנחנו רוצים לעשות עם זה? יש כאלו שרק מחפשים שהמערכת תציג מעין "מפה"/"טבלה" של כל השרתים, אם הכל תקין היא תציג אותם בצבע ירוק, אם לא – בצבע שונה וכנראה גם תשמיע איזה צליל כלשהו כשיש תקלה ואולי גם תשלח אימייל ו/או SMS לאחראי.

פתרון ניטור כזה הוא נחמד ואפשר ליישם אותו במגוון מוצרים, החל מ-Zabbix (פתרון חביב עליי אישית), iCinga, Opsview, ושלל פתרונות אחרים. אגב, שום פתרון אינו "שגר ושכח" שיתן ניטור מלא תוך שעה או שעתיים, כך שמי שמחפש פתרונות "קסם" – יתאכזב.

הניטור שתיארתי לעיל הוא די טוב, אבל חסר בו חלק מאוד משמעותי. ברשותכם, אתן דוגמא קטנה:

נניח שיש בחברה שרת אפליקציות כלשהו (לא חשוב כרגע מהי מערכת ההפעלה שמריצה את השרת אפליקציות). השעה 2 לפנות בוקר, והמערכת מקפיצה התראה שאותו שרת אפליקציות קרס. האחראי שמקבל את ההתראה יתחבר לתשתית החברה, יתחבר לשרת, ישמור את הלוגים הנוכחיים במקום אחר (או יבצע להם דחיסה וישמור במקום אחר) ויפעיל מחדש את שרת האפליקציות. במידה והוא יראה שהשרת פועל כסידרו, הוא ישלח את הקובץ לצוות הסיסטם או לפיתוח להמשך בדיקה ביום ראשון. במקרים אחרים, אם מי שאחראי על מערכת הניטור מכיר את שרת האפליקציה, הוא יבדוק ב-לוגים מה התקלה ויתקן אותה ויפעיל את שרת האפליקציה מחדש כך שהכל יחזור לפעול כשורה.

זה בדיוק הידע שאנו זקוקים כדי להפעיל את שרת האפליקציות לאחר קריסה מהדוגמא לעיל, ואת זה אנחנו צריכים לשלב בפתרון הניטור שלנו, כלומר שאם המערכת מוצאת ששרת האפליקציה קרס – היא תריץ סקריפט שצוות הפיתוח/סיסטם כתב ואותו סקריפט בעצם ישלב את הידע והבדיקות שהצוות סיסטם/פיתוח עושה ואותו סקריפט ינסה לתקן את הבעיה, בין אם זה לדוגמא חוסר מקום בדיסק עקב "פיצוץ" של קבצי לוגים שאף אחד לא העיף/ניקה, הרשאות לא נכונות וכו'. אחרי הכל, אם ניתן לפתור את התקלה באופן אוטומטי – זה עדיף בהרבה מאשר להעיר מישהו באמצע הלילה/שבת/חג כדי שיעשה את אותם דברים.

עד כה דיברתי על 2 סוגי ניטור:

ניטור פאסיבי (המערכת מנטרת ושולחת הודעה אבל לא מבצעת שום פעולת תיקון או מנע)
ניטור אקטיבי – כשהמערכת מזהה תקלה, היא מפעילה סקריפטים שהצוות כתב על מנת ולנסות לתקן את התקלה באופן אוטומטי

יש עוד סוג של ניטור שיכול לעזור לחברות שיוצרות המון קבצי לוגים (החל מחומות אש, IPS/IDS, אפליקציות שונות, בנקאות וכו'). במקרים כאלו, אפליקציות כמו שציינתי לעיל לא יסייעו. מישהו נניח חדר למערכת. דרך איזה פורט הוא נכנס? מה כתובת ה-IP שלו? מה הוא עשה? במה הוא השתמש? אלו פרטים שכל מערכת בטחון תדע. אם יש באג באפליקציה, מה הפלט שמופיע בלוג? איך ננתח את כל הלוגים מעשרות שרתי Web ושרתי אפליקציה?

כאן נכנסות מערכות כמו ELK, Graphite ועוד (שאלו את אנשי ה-Devops שלכם) שגם הן מבצעות ניטור, רק שהניטור שלהן הוא ניטור שיותאם מתאים לאפליקציות ואותן מערכות גם לומדות הרבה דברים מקבצי הלוגים, ובאמצעותן ניתן לבצע חיתוכים שונים כדי לקבל תובנות שונות ולשנות/לשפר דברים.

לסיכום: כשאנחנו נכנסים ומחליטים לגבי ניטור, כדאי לבצע חלוקה ולדעת קודם כל מה אנחנו רוצים לנטר. אם יש לנו כמה מאות VM (לא משנה איזה Hypervisor) ועשרות שרתים, נתבים, מתגים, אין בעיה להרים מערכת Zabbix לדוגמא ותוך מספר ימים לנטר את רוב המערכת (יקח עוד כמה ימים לנטר את החלקים היותר "ממזרים" כמו מתגים, נתבים ובמיוחד – לעשות אופטימיזציה לשרת ניטור עצמו, דבר שלכשעצמו אינו כה קל לביצוע. החלק שלוקח הכי הרבה זמן הם ציודים שמצריכים כתיבת חוקים ידנית וכתיבת סקריפטים לפתרונות אוטומטיים), אבל אם אנחנו רוצים לנטר לוגיקה של שרתי אפליקציות, Web, ניתוח לוגים ממקורות שונים – אז פתרונות כמו ELK ואחרים צריכים להיות מיושמים, כלומר יכול להיות מצב בו תצטרכו 2 מערכות ניטור, כאשר כל אחת עושה דבר אחר (יש כל מיני פתרונות מסחריים שמנסים למכור את עצמם שיכולים לעשות את הכל ביחד, אני לא ממליץ להטמיע פתרונות כאלו, אלו פתרונות שמביאים להמון חיכוכים בין צוותים שונים).

להגן על האתר שלך

בעבר כתבתי פוסט לגבי הגנה על האתרים שלך, הפעם אני רוצה קצת להרחיב בנושא.

מבחינת הגנה שנותן ספק האחסון בישראל, לא חשוב מי הספק, ההגנה לא תספק מבחינת התקפות DDoS וזאת מהסיבה הפשוטה שהתקפה כזו תופסת הרבה יותר משאבי רשת ממה שהוא הקצה לך כלקוח. אם אתה לדוגמא מארח שרת פיזי או שוכר שרת וירטואלי ותסתכל בהסכם, תראה שהספק מתחייב לספק לך רוחב פס של 5 מגהביט (כן, מגהביט ולא מגהבייט). רוצה עוד? תשלם. אצל חלק מהספקים אתה תקבל יותר רוחב פס אבל בכל מקרה – אם התקיפו את האתר שלך ב-DDoS (היום זה זול מבחינה פיננסית להתקיף אתר), אם ההתקפה לא תוריד את האתר שלך – הספק יוריד.

בפוסט הקודם הזכרתי את CloudFlare כספק CDN מומלץ ואני עדיין ממליץ עליו במיוחד לגבי הגנה על האתר שלך.

אם לדוגמא ברגע זה אתה מבין שהאתר שלך אינו נגיש ואתה שומע מהספק שאתה מותקף, אתה יכול לגשת לאתר של CloudFlare, לבחור את הדומיין שלך (אם יש לך מספר דומיינים שמציגים אתרים מאותו שרת – עבור על כל אחד מהדומיינים), ללחוץ על כפתור ה-Firewall ופשוט לבחור "I'm Under Attack", כמו בתמונה הבאה:

מה שיקרה מעתה, זה שכל מי שיגלוש אל האתר שלך, יקבל דף עם עיגולים קופצים ל-5 שניות מהשרתים של CloudFlare (בזמן שאותם עיגולים קופצים נעשית בדיקה שמי שמנסה להתחבר אליך מתחבר מדפדפן אמיתי ולא חלק מסקריפט של התקפת DDoS) ותוך רגעים ספורים ההתקפה על אתריך נכשלת.

אבל אפשר להגן יותר (וכאן זה כבר בתשלום של 20$ לחודש ל-CloudFlare) – אם תעשה את המנוי, בדיוק באותו מקום ב-Firewall תוכל גם להגדיר בעצם מי המדינות שיכולות לגלוש לאתרים שלך. אם לדוגמא רוב הגולשים שלך הם מישראל, ארה"ב ובריטניה, אתה יכול לאפשר רק אותם וכל השאר יהיו חסומות, כך שהסיכוי להתקפת DDoS מתקטן באופן משמעותי מאוד.

אפשרות מעולה שקיימת (בחבילה של ה-20$) היא שימוש ב-WAF (ר"ת Web Application Firewall). עם WAF החיים יותר קלים כשצריכים להגן על אתרים רציניים. חלק לא קטן מהתקפות דרך רשתות Botnet הם התקפות שנראות במקרים מסויימים כמו כמות גולשים גדולה שנכנסת, אבל מדובר בהתקפה. הנה דוגמא:

cf2

מי שלא מכיר לוגים של כניסות לאתרים לא יבין מה הבעיה, מי שמבין רואה שיש כאן נסיונות כניסה עם מחרוזות רנדומליות שנועדו לעקוף חוקים שחוסמים כניסה. במקרים כאלו ה-WAF יכול לסייע ולחסום דבר כזה בשניות (תומכי CloudFlare כותבים עבורך את החוק אם תתן להם קובץ access_log או שאתה יכול לכתוב בעצמך). מעבר לכך, חוקי ה-WAF מתעדכנים מצד CloudFlare נון סטופ, כך שאתה מקבל הגנה גם על דברים שאינך מודע אליהם (לדוגמא אם אתה משתמש בתוכנה כמו WHMCS (זו תוכנה שקשורה ל-Billing ואוטומציה של שרותי Hosting), אז בעבר היו מספר פריצות לתוכנה, ועד שיצרן התוכנה תיקן אותם, ב-CloudFlare הכניסו חוקי הגנה ל-WAF ללקוחותיהם, כך שאם מישהו היה מנסה לפרוץ ל-WHMCS שלך, הוא היה נכשל בשעה שאצל אחרים הפורץ היה "חוגג".

חשוב לזכור: כל עניין האבטחה אינו עניין התקנה של תוסף זה או אחר באתרך. כן, יש תוספים כאלו ואחרים למערכות שונות, אבל ההגנה עצמה גם פוגעת בביצועים של השרת שלך (וירטואלי או פיזי) מכיוון שהשרת צריך להתמודד עם כל נסיון תקיפה – אז הביצועים גם ירדו. הגנה טובה צריכה להעשות בחוכמה ולא במספר קליקים על העכבר.

לסיכום, חשוב לזכור את הנקודות הבאות:

עדיף שההגנות לאתרך לא יבוצעו בשרת הפרטי שלך אלא ברמת ספק ה-CDN, ובמקביל – לא מומלץ לאפשר גלישה ישירה לאתר שלך, אלא גלישה רק דרך ספק ה-CDN.
אל תסמוך על הבטחות ההגנה של ספק התשתית שלך. במקרים מסויימים הוא יפיל את האתר שלך, ובמקרים אחרים אתה עלול ליפול לתומכים שלא ממש יודעים מה הם עושים. יש להם הגנות מכאן עד הודעה חדשה? זה לא רלוונטי לגביך.
הגנה רצינית אינה עניין של להגן על הוורדפרס/ג'ומלה/דרופל שאתרך מריץ, אלא על המון פרמטרים אחרים שחלקם אולי אינך מודע אליהם. מומלץ לשכור מישהו חד פעמית כדי לבצע הערכה ותוכנית מה צריך להגן, מה צריך להסיר ואם אפשר – איך להגיע לביצועים אופטימליים עם הגנה.
הגנות טובות גם מצריכות תחזוקה מתמשכת, ולכן כדאי לסגור עם מי שמטפל בך טכנית שגם יעדכן את השרת שלך אחת לכמה שבועות.
חשוב: אם האתר שלך חשוב מאוד ו/או מייצר לך רווחים, אל תאחסן אותו באחסון משותף (Shared Hosting). לצערי כמות ההגנה שניתן לבצע על אתר שמאוחסן באחסון משותף היא מאוד קטנה (לא ניתן להגן עליו מ-DDoS, לא ניתן להטמיע WAF "מבחוץ", לא ניתן להגן על המכונה ועוד).

מערכות משובצות: ללכת באופן מסודר

במדינות רבות מכירים את מדינת ישראל מבחינת היי-טק כ"מדינת פטיש ומברג". ה"מנטליות" הידועה היא שישראלים בהיי-טק כשהם מקבלים מוצר, הם יפרקו אותו לגורמים וילמדו כיצד לבנות אותו מחדש או משהו יותר טוב.

במקרים רבים כשזה מגיע לפרויקטים בתחומי Embedded אני רואה דברים שקרובים לזה: מישהו בחברה החליט לרכוש לוח X או טאבלט Y או סמארטפון Z – ועל זה יפתחו את המוצר וכשזה לא עובד (וכן – בהרבה פעמים זה לא עובד), מזמינים את עבדכם הנאמן (או מישהו אחר), מראים לו את הלוח/טאבלט/סמארטפון וכמובן שיש בקשה לעשות איזה "הוקוס פוקוס" ולפתור את זה.

מנסיוני בתחום – כדאי לעשות את הדברים בצורה אחרת לגמרי. נכון, לפעמים יש אילוצי זמן, Time to market וכו', אבל אם ניקח את ההשקעה הכספית בהבאת יועץ חיצוני או מתכנת חיצוני (ב-2 המקרים זה לא זול) בשביל שינסה לעשות משהו שקשה עד בלתי אפשרי לעשות – נראה שבסופו של דבר היה עדיף מלכתחילה לשנות את הדרך ולהתחיל .. הפוך

הדבר הראשון שיש למצוא הוא "מה צריך כח?". לדוגמא – אם הקופסא תשמש כנתב, אז רכיבי הרשת צריכים יחס מיוחד ואסור לסמוך על מה שיצרן ה-SoC נותן בצ'יפ. צריכים לטפל בתעבורה של 1 ג'יגהביט לדוגמא? כדאי וצריך לצייד את הלוח בצ'יפ רשת יעודי (עם שאר החלקים). דוגמא אחרת: צריכים ראיה ממוחשבת שתדע למצוא עצמים במהירות פריימים גבוה? אז אתם צריכים GPU חזק שמגיע ברוב המקרים יחד עם CPU חזק (כדאי לשים לב: במקרים כמו של מעבדי אינטל, לדוגמא סידרת Atom X3/X5/X7 – אתם תקבלו מעבד בהחלט חזק בהשוואה למעבדי ARM בינוניים, אבל בכל מה שקשור ל-GPU, כל מעבד ARM בינוני עם Mali 500 ומעלה עוקף אותו). עוד דוגמא היא עניין המצלמות: מצלמות סיניות פשוטות לא יעשו את העבודה, ומצלמות שמוציאות YUV (ושאר פורמטים קרובים) רק יקטינו את כמות הפריימים שתוכלו לעבד עם תוכנות ראיה ממוחשבת.

גוגל כמובן יכול לסייע רבות במציאת סקירות על לוחות שונים, כדאי למצוא עמודים שמשווים בין מוצרים מתחרים כך שיהיה לכם מושג מי נגד מי וכו'.

הדבר השני והחשוב הוא: לבנות את ה-Image בעצמכם ולא לסמוך על מה שמגיע עם המכשיר. במקרים רבים אתם יכולים לקבל ב-Image חלקים סגורים (קושחה, מודולים בינאריים, וכו'). בלינוקס במקרים רבים יש צורך לעיתים לעבור מגירסת ליבה אחת לגירסת ליבה שניה ולא תמיד מגיעים קבצי "דבק" שיודעים להתאים את המודולים הסגורים לעבוד עם גרסאות ליבה אחרות ולכו תבקשו עזרה מיצרן ציוד סיני שלא ממש מבין אנגלית…

עוד נקודה שרבים שוכחים: לא לרכוש לוח אחד אלא לפחות 2 או יותר. ראיתי מספיק פרויקטים שרצו מצוין על לוח אחד וכשהגיע BATCH – הפרויקט רץ באופן איטי או מוזר עליהם למרות שיש בדיוק את אותם רכיבים בלוח Evaluation ובציוד שאמור להיות סופי. קנו מספר ציודים זהים והשוו שהדברים רצים בצורה זהה.

ונקודה חשובה אחרונה: אל תמצאו ODM/OEM לבד ותחתמו איתו על חוזה. אם יש לכם לוח שאתם לייצר בכמות המונית, פנו ליצרן המעבד ובקשו קישור ביניכם ליצרן כזה, אחד שכמובן דובר אנגלית מקצועית. לפני חתימת הסכם יצור, בקשו לראות עבודות קודמות או הפניות מלקוחות אחרים שלהם. אישית נתקלתי בלא מעט יצרנים סיניים שהוציאו לוחות עם ערימות באגים ופשוט לא היה עם מי לשוחח בקשר לקבלת תיקונים/עדכונים.

לסיכום: אל תזרקו את כספכם על ציוד זול שמצאתם דרך eBay או Ali Express. חפשו אתרים עם השוואות ביצועים בתחום של המערכת שאתם תוציאו. דברו עם יצרן עם המעבד, ודאו שיש לכם אנשי קשר שיודעים אנגלית שוטפת ותמיד כדאי להתייעץ עם מישהו לפני שסוגרים יצור של כמה אלפי מוצרים – לוודא שהדברים אכן מתאימים.

[stextbox id="info" caption="גילוי נאות"]כותב שורות אלו נותן שרותי אינטגרציה למערכות משובצות[/stextbox]

כשמחפשים פרילאנסר לפרויקט

אני רוצה להתחיל בתיאור סיטואציה שראיתי לא פעם: חברה מעוניינת להטמיע פתרון טכנולוגי שישפיע על מספר צוותים בחברה. לחברה אין את הידע העמוק בנושא ולכן היא מחפשת פרילאנסר שיבצע את הכל: תכנון, הקמת PoC ולאחר האישור המרה לסביבה החדשה, עוד טסטים ולסיום הדרכת הצוותים במערכת החדשה ואיך הם אמורים להשתמש בזה יום יום.

מכיוון שלחברה אין אדם כזה, היא פונה לחברת ההשמה שאיתה היא עובדת, ומכיוון שרוב חברות ההשמה בארץ עובדות יותר עם שכירים מאשר פרילאנסרים, הם במקרים רבים גם לא מוצאים פרילאנסרים, אז אותה חברת השמה פונה לחברה אחרת אם יש להם פרילאנסר לעשות את העבודה או שהן פונות לאתרים או רשתות חברתיות לחפש.

ואז מתחיל פה "קצר": פרילאנסר, בניגוד לשכיר, רוצה לדעת כמה שיותר פרטים טכניים על הפרויקט הדרוש: איזו פלטפורמה, מה יש כרגע, לאן הם רוצים לעבור, מה הם מחפשים בתוצאה הסופית וכו'. אותה חברה צד ג' שמצאה פרילאנסר, לא יכולה לאמר לפרילאנסר "צור קשר עם רועי בטלפון 123456789 כדי לקבל פרטים טכניים" כי הן חוששות שאותו פרילאנסר פשוט יעקוף אותן והן לא תקבלנה עמלת תיווך, אז הם מעבירים את הפרטים של הפרילאנסר לאותה חברת השמה, אותה חברת השמה מעבירה את הפרטים למחלקת כ"א בחברה הדורשת ומחלקת כ"א מבקשת מהאחראי הטכני ליצור קשר עם הפרילאנסר.

מה לעשות שאנשים טכניים בחברות ברוב הזמן הם אנשים עסקים ולא תמיד יכולים ליצור קשר עם הפרילאנסר באותו הזמן? אם אותו איש טכני ישכח מהמייל עם הפרטים והצורך ליצור שיחה – לא תהיה שום דרך לפרילאנסר ליצור קשר עם אותו איש טכני, והאופציה היחידה של אותו פרילאנסר היא שוב ליצור קשר עם אותה חברה צד ג' שתזכיר ל-HR בחברת ההשמה, שתזכיר לכ"א באותה חברה, שתזכיר לאיש הטכני ליצור קשר, וכל התהליך הזה נופל "בין הכסאות" במקרים רבים. לי אישית ידוע לפחות על 3 חברות שפרוייקטים שהם רוצים לבצע תקועים בדיוק בגלל הדברים הללו.

מטבע הדברים, אף אחד לא רוצה את העבודה של מחלקת כ"א בשביל למצוא פרויקטור/פרילאנסר. כמות קו"ח זבל שמקבלים יכולה לשגע.

אז מה ניתן לעשות? כל עוד מדובר במציאת פרילאנסר, אפשר לבצע כמה דברים:

מומלץ שהאחראי באותה מחלקה יפרסם באתרים המיועדים לפרילאנסרים מודעת "דרושים" עם מפרט כמה שיותר טכני (כן, גם מפרט טכני מורכב). לינקים – בסוף פוסט זה.
מומלץ גם לפרסם ברשתות החברתיות (לינקדין, פייסבוק) בפורומים שונים
לדרוש מהפונים התייחסות ספציפית לפרויקט בטקסט מקדים
אפשר גם לשאול אנשים שונים על פרילאנסרים. לפעמים שיחת טלפון למכר שמכיר הרבה אנשים יכולה לחסוך המון כאב ראש במציאת פרילאנסר.

לאחר קבלת מענה מגורמים פונים, אפשר לסנן את התוכן המתקבל ולהתייחס קודם כל לאלו שהפגינו ידע והיו להם שאלות קונקרטיות בקשר לפרויקט. מומלץ להתעלם מאלו ששלחו רק קו"ח מבלי להתייחס לטקסט שהאחראי כתב או לאלו שהציעו (באתרי פרילאנסרים שונים) מחירים של 1 ש"ח שמחפשים רק להכניס רגל, גם אם אין לפונה ידע טכני בנושא הפרויקט וכמו כן מומלץ להתעלם מטקסטים כוללניים.

לאחר הסינון, האחראי יצור קשר עם הפרילאנסרים ואם נמצא מישהו מתאים, אפשר להפנות אותו לדרג הניהולי שיסגור איתו הסכם, תשלום, מועד תשלום וכו'. בזמן השיחה, מומלץ לבדוק את הדברים הבאים:

מה הנסיון שיש לפרילאנסר בתכל'ס לגבי אותו פרויקט?
ממליצים שאצלם בוצעה העבודה הזו (לא ממליצים כלליים שהפרילאנסר עבד איתם בעבר)
לשאול שאלות טכניות מורכבות, כך שמי שאין לו נסיון אמיתי בתחום – לא יוכל לענות.

היתרון הגדול בדרך הזו שאין צורך לעבור על ערימות מסמכים של קו"ח שלא מתאימים כלל, כמות הפונים בד"כ אינה כה גדולה (ככל שהפרויקט מתקדם ו/או מורכב, כמות הפונים תיקטן) וניתן גם לסגור עם פרילאנסר/פרויקטור על מחיר מוסכם מבלי לשלם תקורות ועמלות נוספות לכל מיני חברות "שדכניות" שבמקרים רבים רק מייקרים את עלות ביצוע הפרויקט. תלוי כמובן בחברה ובנהלים שלה. אם החברה נוהגת להעסיק גם במקרים של פרויקטים דרך חברה חיצונית – מומלץ ליצור קשר בין החברה החיצונית לפרילאנסר ולא לחכות שפקידה בכ"א תעשה זאת (במידה והפרויקט דחוף).

קישורים:

XPLACE – אחד האתרים הגדולים בארץ למצוא פרילאנסרים ולפרסם פרויקטים (אגב, פרסום הפרויקט הוא בחינם) – מאוד פופולרי
Freelancerim – עוד אתר בתחום בארץ
vlancer
Find a freelancer
פורום "הייטק פרילאנסרים" בפייסבוק

ולסיום: כותב שורות אלו ישמח מאוד "לשדך" בין פרילאנסרים ראוים לבין חברות שמחפשות פרילאנס. אם אתם מחפשים אחד, שלחו את בקשתכם (עם פירוט טכני ועם פרטי יצירת קשר) למייל: hetz@hetz.biz ואם אני מכיר מישהו מתאים אז אשמח "לשדך" ביניכם (ללא עמלות כלשהן).

כמה מילים על מחירי פרילאנס בישראל

3367543094_470e356692_b אם יש משהו שצץ אחת לתקופה אצלי – זו ההרגשה שמשתקפת מלקוח פוטנציאלי כאילו הצעת המחיר שאני מגיש לו – באה "לשדוד" אותו. לפעמים זה יכול להגיע בצורת הערה על המחיר שהוא "גבוה" (בהשוואה למתחרים – המחיר שלי יושב די באמצע) או הערות שבשוק העולמי המחיר הרבה הרבה יותר נמוך.

אז תרשו לי לאמר כמה מילים על כך…

קודם כל, אני ישראלי, אני גר בישראל וחי כאן. בישראל החיים אינם זולים כלל וכלל. נכון, יש מדינות שהחיים בהם יותר יקרים ויש מדינות יותר זולות (ומומלץ להציץ בטבלה המצויינת הזו בוויקיפדיה כדי לקבל פרספקטיבה). ההודי, הפקיסטני ואזרחי מדינות מזרח אירופה לדוגמא מציעים מחירים הרבה יותר נמוכים ממה שפרילאנסר יכול להציע (ותיכף ארחיב על כך) כי מחיר המחיה שם נמוך (בעיניים מערביות) אז אם נניח אגבה 50$ לשעה, ההודי יכול להציע מחיר של 7$ ולחיות לא רע מכך. לעומת זאת, אם אני אציע 7$ לדוגמא – לא אוכל לכסות אפילו שכר דירה, שלא לדבר על אוכל ומסים ואף פרילאנסר ישראלי שפוי לא יכול להציע מחיר כזה אם הוא מעוניין לחיות.

בניגוד למה שרבים חושבים (שפרילאנסרים ישראליים יקרנים) – המצב אינו תמיד כך. הכל תלוי מה הלקוח מחפש. אם לדוגמא הלקוח מחפש שמישהו ינהל לו את שרת ה-Windows שלו ולא אכפת לו שאותו אחד שנותן לו את השרות אין לו שנות נסיון רבות – הוא יכול להשיג לעצמו פרילאנסר לשרות שוטף במחיר של 20-35$ לשעה פה בארץ. אותו דבר לגבי ניהול שרת לינוקס (שוב, כל עוד הלקוח אינו דורש נסיון עשיר) – הוא יכול להשיג פרילאנסר כזה במחיר של 30-45$ לערך, ומי שלא מאמין – מוזמן לפתוח פרויקט ב-XPLACE ולראות אלו הצעות זורמות אליו (כל עוד הוא מגדיר שהנסיון לא חשוב כל כך לו).

המחירים הישראליים מתחילים "לטפס" כשאתה צריך שרות של מישהו שהוא מומחה, אחד שיש לו 5+ שנות נסיון במערכת הפעלה X, סטורג', סוויצ'ים, חומת אש והסיבה לכך היא כשאתה לוקח מומחה לטיפול בתקלה, אתה מקבל (בד"כ) מישהו שיטפל לך בתקלה בפחות שעות, עניין קריטי אם אתה צריך את המערכת שלך פעילה כל הזמן או שהעובדים לא יכולים לעבוד או גרוע מכך – שאתה מפסיד כסף כל עוד המערכות שלך לא עובדות. האם תעדיף באותם רגעים מישהו ש"יתגלח על הזקן שלך" או מישהו שיכול בעיניים עצומות לגלות את התקלה ולפתור אותה? אני מאמין שתבחר את האופציה השניה.

כמובן שיהיו אלו שיאמרו שגם בחו"ל יש לא מעט מומחים פרילאנסרים ולפעמים מחירים זולים, אפילו זולים בהרבה, אבל כאחד שהציץ לא מעט באתרים בינלאומיים, אני יכול לאמר כי מומחה אמיתי עם מספר שנים רציני באותו תחום – יגבה לך במקרים רבים כמעט כמו הישראלי או אפילו יותר. הכל תלוי מה העבודה ומה רמת המומחיות הנדרשת ובמיוחד – רמת הדחיפות. קחו דוגמא פשוטה: הפאקטים מהשרת אל הסטורג' ובחזרה עוברים בכזו איטיות שאפשר לחשוב שהם עוצרים לקפה וקרואסון – האם תרצה להכניס למערכת שלך פרילאנס פקיסטני ב-10$ שאינך מכיר ואתה לא רואה עליו שום מידע או שתעדיף מישהו עם רזומה עשיר, בלוג משלו על הנושא ושגובה 80-100$? סביר להניח שתלך על אותו אחד שמראה שהוא מבין משהו ולא תרצה לקחת את הראשון שצץ לך במחיר נמוך ומפתיע.

לפרילאנסרים ישראליים יש עוד יתרון – בכך שניתן להיפגש איתם פיזית, ניתן לשוחח עם הממליצים שלהם, לקרוא מה הם כותבים, להזמין אותם לישיבה עוד לפני שחתמתם ושילמתם להם שקל אחד אפילו. אני יכול לספר לא רק במקרה שלי אלא גם אצל פרילאנסרים חברים שהיו לא מעט מקרים שחברה ביקשה לבצע פתרון X בשעה שהיא היתה צריכה פתרון Y שלא רק חוסך לה לא מעט, אלא גם נותן ביצועים יותר גבוהים. כמובן שפרילאנסרים אחרים מחו"ל יכולים להציע רעיונות ואלטרנטיבות – אבל קודם כל שבמקרים כאלו אתה תשלם על הישיבה, ודבר שני (וזה עניין אולי סובייקטיבי) – הישיבה הפיזית עם פרילאנסר יכולה להיות הזדמנות מצוינת לבדוק האם הוא יודע על מה הוא מדבר (או שהוא סתם מחרטט Buzzwords) ולשמוע דעות שלו על עוד דברים, פגישה זה יכולה גם לשמש כ"מקפצה" לשנות כמה דברים בתשתית לדוגמא..

תחרות בין פרילאנסרים ישראלים לפרילאנסרים מחו"ל תמיד תהיה, הכל תלוי מה אתה מחפש. אם יש לך תקלה קטנה, אם אתה צריך שיכתבו עבורך סקריפט קטן שמבצע XYZ – אתה יכול בקלות למצוא לך מישהו זול בחו"ל וגם ישראלים שמציעים בזול (כל עוד אתה פונה ישירות לפרילאנסר ולא דרך חברה, כי במקרים רבים תצטרך להוסיף איזו תקורה של כמה עשרות אחוזים). אם לעומת זאת אתה צריך אינטגרציה של פתרון, בניה של פתרון או השלישיה הידועה (תכנון, בניה ואינטגרציה) והדבר דורש מומחיות בדברים מסויימים (הכרת התחום, הכרת פתרונות, הכרת התשתית שלך וכו') – תגלה שההבדלים בין הישראלי למקצוען בחו"ל אינם כה גדולים וכפי שציינתי לעיל – יש גם ערך מוסף להשכרת ישראלים (וכשזה מגיע לפרילאנסרים ישראלים ושאתם לא יודעים לגביהם – גוגל הוא חבר טוב שלכם).

לסיכום: כפרילאנסר שמחפש תמיד עבודות (ושגם משמש כ"משדך" בין לקוחות שמחפשים תחומים מסויימים לפרילאנסרים) אני יכול להעיד שרוב הפרילאנסרים שאני מכיר לא מחפשים "לשדוד" את הלקוחות. בל נשכח שגם פה בארצנו הקטנטנה יש תחרות מאוד רצינית ואף אחד מאיתנו לא יכול לקום יום אחד ולהחליט "עד היום גביתי על התחום X שלי 200 ש'ח לשעה, מהיום אני גובה 450 שקל לשעה" – מבלי להיכנס למצב של חוסר פרנסה. לכן התחרות גם המקומית וגם הגלובאלית שומרת על כך שטווח המחירים ברוב המקרים יהיה שפוי ופרופורציונאלי.