קטגוריה: אבטחת מידע

עננים ציבוריים מקומיים מול עננים ציבוריים אמיתיים

בזמן האחרון כשאני עובר על כל מיני מסמכים מגופים גדולים, אני רואה תופעה שחוזרת שוב ושוב ושבגינה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. התופעה? התייחסות לעננים ציבוריים כשווה בין מה ש-AWS/אז'ור/גוגל מציעים – לבין מה שספקים בארץ מציעים, ולצערי השוואה זאת יכולה להזיק לכיס ולתקציבים בגופים השונים.

למי שלא מודע לכך, מצב ה"עננים הציבוריים" המקומיים בארץ די תקוע בעשור האחרון. כל הספקים הגדולים בארץ המציעים שרותי Colo, Hosting, מציעים גם שרותי "ענן". כשמפשיטים את השרותים, רואים שבעצם מדובר במשהו פשוט: רוכשים מספר שרתים (כל חברה עם כמות שונה), מתקינים על זה VMWare, רוכשים סטורג', סוויצ'ים, מחברים את הכל ויאללה – אנחנו ספק ענן ציבורי!

נדמיין עתה מצב תיאורתי שבו החלטתי להתחרות בכולם. אני משיג VC נחמדים ומשכנע אותם להשקיע בעסק שלי סכום נחמד של 8 ספרות (בדולרים). אני רוכש כמה עשרות ארונות, מפזר אותם בין ספקי האינטרנט השונים בארץ, "מפוצץ" את כולם בשרתים חדשים ואני מקים בדרך SDN ו-Software defined storage מפלצתי. על כל התשתית הזו אני מקים מערכת שתתן ללקוחות דרך ממשק WEB ודרך API את השרותים הבאים:

וירטואליזציה, קונטיינרים (עצמאית, ללא צורך בהקמת מכונות וירטואליות), Serverless, הקמת "ברזלים" יעודיים ללקוח, שרותי Object Storage ו-Block Storage, שרותי NFS/CIFS יעודיים לרשת שלך בלבד, שרות רשת פרטית משלך (כמו VPC), שרותי Load Balancer, שרותי DNS, שרותי identity, שרותי Imaging למכונות VM שלך, שרותי אורקסטרציה, שרותי Messaging, שרותי התראות, שמירת משאבים וחלוקתם על ידי הלקוח, אורקסטרציית קונטיינרים, ביג דאטה, שירותי גיבוי, שחזור ו-DR, תאימות ל-EC2 (כפרוקסי), מטריקות, ניטור מלא של הכל, שרותי Event (כמו Cloud trail), שרותי Governance ושרות יחודי של Benchmarks, וכמובן – שרותי Billing ו-Chargeback – וכל זה זמין ביום הראשון. תירשם, תכניס פרטי כרטיס אשראי וצא לדרך.

אתם מוזמנים לחפש ספק, כל ספק בארץ, שיכול להציע לכם את השרותים הללו באופן מיידי. הם ישמחו להציע לכם את זה – כפרויקט, שמישהו ירים, תשלמו על הקמה והגדרות וכו' וכו'. פה אני מדבר על משהו שיהיה זמין דרך ה-WEB ודרך API. אני משער שהחברים ב-8200 צוחקים כי הם מבינים על איזו מערכת אני מתבסס (Openstack).

ספקי ענן מקומיים, בניגוד לספקי ענן ציבוריים גדולים – יכולים להציע כמות מוגבלת מאוד של שרותים, ובנוסף – לא יהיה לכם מושג מה תקבלו מבחינת ביצועים (לא מאמינים? קחו את החוזה מול הספק שלכם, חפשו את המילים CPU Pinning או התחייבות לגבי ביצועי Compute, סטורג' וכו'. אני מאמין שלא תמצאו את זה מוזכר במסמכים). טכנית, אם ניקח לדוגמא שרת עם 16 ליבות, אין שום מגבלה שיכולה למנוע הרצה של מכונה וירטואלית עם 32 ליבות. אתה כלקוח יכול לבדוק אם זה מה שאתה מקבל אם תריץ אפליקציית Benchmark כלשהי שוב ושוב במשך כמה ימים ותוציא את הפלט לקובץ ואז תוכל להשוות .. ולהתעצבן.

אצל ספקי ענן ציבוריים אין את המשחקים הללו. סע"צ קובע מה יהיו משאבים של VCPU (כלומר CPU וירטואלי) ואותם תקבל כל הזמן, בדיוק את אותם משאבים שירוצו באותה מהירות. אותו דבר לגבי סטורג' – אתה בוחר סוג עם התחייבות למסגרת IOPS (כלומר שנעה בין X ל-Y אך לא מעבר לכך) או ל-IOPS קבוע (דיסקים מגנטיים לדוגמא). בארץ, כלקוח, לא תמצא התחייבות כזו.

אך הנקודה הכי חשובה שכדאי לקחת בחשבון לגבי שלושת הסעצ"ים (ספקי ענן ציבוריים) הגדולים – היא שכשאתה מעביר VM אחד לאחד מ-On Prem לסע"צ, הם מרוויחים הכי הרבה. כשאתה מגדיר על התשתית המקומית שלך VM עם 8 ליבות, זה לא ממש משנה אם תגדיר עוד כמה כאלו, כי מערכת הוירטואליזציה תדע למי להפנות משאבים. אצל הסע"צ אתה מקבל 8 ליבות וירטואליות ואתה משלם מחיר גבוה על כך.

לסיכום, אני ממליץ לחשוב על 2 דברים חשובים:

  • ההבדל בין ספק ענן מקומי כשמדובר בחברה שבפועל מציעה רק שרותי וירטואליזציה ועוד כמה שרותים – לבין ספק ענן ציבורי אמיתי כמו השלישיה הידועה.
  • אם רוצים להעביר תשתית On Prem לסע"צ – לא לנסות להעביר את הדברים אחד לאחד, אלא להשתמש בשרותים ובמשאבים השונים שהסע"צ מציע. כך תוכלו לחסוך כספים רבים.

כמה מילים על חברות תוכנה ומשחקים באש

כל מי שמכיר כיום את שוק התוכנה בארץ, יודע שיש המון חברות תוכנה שונות בגדלים שונים שמוכרות את המוצר שלהן או כמוצר מדף, כ-Appliance, כ-שרות SAAS ועוד. בלא מעט מקרים השיטה המקובלת ל-Delivery של תוכנה – היא Image להרצה על פתרון וירטואליזציה או כ-Image שנמכר בכל מיני "שווקים" של ספקי ענן ציבורי, וכמובן יש את אלו שמוכרים "ברזל" כשהכל מוכן, רק צריך לחבר, להגדיר IP, שם משתמש ולהתחיל לעבוד עם הפתרון.

ה"משחק באש" שאני מדבר עליו, אם מסתכלים על הפתרונות המוצעים כ-Image או כברזל, היא לאו דווקא התוכנה שאותה חברה כתבה, אלא הפלטפורמה או הספריות שהתוכנה משתמשת (ושאותם החברה לא כתבה). מה תעשה אותה חברת יצרנית התוכנה אם מתגלה באג קריטי בפלטפורמה או באחת מהספריות ואין עדיין תיקון לאותו באג? אפשר לפנות לאתר המארח את ה-REPO של אותה תוכנה/פלטפורמה (נניח Github) ולפתוח issue, וכאן נמצאת הבעיה הכי גדולה: אין אפשרות לדעת אם יתייחסו, אם יתקנו ומתי מישהו יתקן את הבאג. יכול להיות שבאג מאוד קריטי יתוקן במהירה, אבל באגים אחרים – יקח זמן עד שיתקנו זאת, והלקוחות של המוצר הסופי לא ממש אוהבים זאת.

אני רוצה לתת דוגמא מעולם ה-appliance שאני בונה ללקוחות לפעמים. לקוח פוטנציאלי פונה אליי, מציין שהם מפתחים תוכנה XYZ והם מעוניינים שאפתח להם פתרון "סגור" – כלומר קופסא (או Image, או שניהם) שיריצו את התוכנה, שהפתרון שלי יכלול הפצת לינוקס מינימלית כולל כל מה שהם צריכים, סקריפטים לעדכון (אוטומטי או ידני), ותמיכה מלאה בכל הפונקציונאליות של הקופסא (מספר חיבורי רשת, SNMP וכו').

בדרך כלל ההסכם שלי מול חברות כאלו הוא פשוט:

  • כשמדובר בבאג הקשור לאבטחת מידע – ברגע שהוא מתוקן בהפצת הלינוקס עליה מבוססת הקופסא/Image, התיקון יוכנס כעדכון דחוף זמין להורדה ול-REPO הפנימי עליו מבוססת ההפצה.
  • כשמדובר בבאגים הקשורים לפלטפורמה/ספריה – יחתם הסכם תמיכה מול יצרן ההפצה עבור צרכים אלו, הבאג ידווח ליצרן ההפצה וכשמגיע תיקון, הוא יוכנס כמו עדכון האבטחה. במקרה ויצרן ההפצה לא תומך בספריה/פלטפורמה, אני אמצא (עוד לפני שחרור הקופסא/Image) עצמאי או חברה שתקבל תשלום תמורת תיקוני באגים – בהתאם למי שפיתח את אותה ספריה/פלטפורמה.

יצא לי בלא מעט מקרים לראות "מבפנים" חברות תוכנה שבונות פתרון, אבל במקום לבחור בתוכנת הקוד פתוח בגירסה המסחרית (ולהכניס זאת בחישוב המחיר הסופי לפתרון) – הם בוחרים בגירסת הקוד הפתוח, גם כשאין עם מי לדבר לגבי תיקון באגים וגם לא נעשה נסיון לסגור עיסקה כמו שציינתי לעיל – שמישהו מקצועי יתקן את הבאגים, ואני מנסה להבין משהו אחד פשוט אצל אותן חברות: אתם מוכרים במחיר מכובד פתרון. אם מתגלה באג ואין לו תיקון ולא סגרתם חוזה עם מישהו שיתקן, איך תתקנו זאת ומה תעשו עם הלקוחות שלכם? תאמרו להם שימתינו עד שמישהו יואיל בטובו לתקן את הבאג? זה כל כך ישראלי, ומעצבן…

לכן, אני חוזר וממליץ שוב ושוב – דאגו לכך שיהיה חוזה מול חברה או יצרן הפצה, שיהיה כיסוי לכך שבאגים יתוקנו עוד לפני שאתם מוציאים את המוצר לשוק, או שתשלבו את המוצר המסחרי בפתרון שלכם. כשחברות רוכשות קופסא או Image, הרכישה נעשית עבור פרודקשן, וקל מאוד "לשרוף" את השם של החברה, שלא לדבר על תביעות נזיקין.

יש לכם שרתים/סטורג' של HPE עם SAS SSD? מומלץ לקרוא

חברת HPE הוציאו לאחרונה עדכון דחוף לקושחות עבור מספר דיסקים SSD בחיבור SAS שנמצאים על מגוון הציוד ש-HPE מוכרת: שרתים (Proliant, Apollo), ועבור פתרוות אחסון: (JBOD D3xxx, D6xxx, D8xxx, MSA, StoreVirtual 4335,StoreVirtual 3200). דגמי הדיסקים וכל ההערות ולינקים לאפליקציות תיקון מופיעים במסמך ש-HPE פרסמה.

אני אפרסם בפוסט זה שתי גרסאות הסבר לגבי הבעיה, גירסה ראשונה היא פשוטה ומיועדת יותר להנהלה, הגירסה השניה מיועדת יותר לאנשים שמתחזקים ESXI ושרתי לינוקס (לא מכונות VM).

להלן הגירסה הראשונה: בכל דיסק SSD יש מעין "מחשב" שכולל בקר, זכרון, אחסון Flash (בנפרד משבבי ה-NAND Flash ברוב הדיסקים SSD היקרים). הבקר עצמו די משוכלל והוא זה שקובע לאן כל ביט ירשם – באיזה תא, באיזה בלוק, באיזה שבב, ובקר זה גם אחראי על פעולות אחרות לתחזוקה אוטומטית של דיסק ה-SSD והוא יודע לפתור (שוב, בדיסקים היקרים – כמו בדיסקים הנ"ל) את רוב הבעיות הקשורות לתא דפוק, הזזת נתונים ועוד.

עקב באג בקושחת הבקר על דיסק ה-SSD, לאחר 32,768 שעות (כלומר 3 שנים, 270 יום, ו-8 שעות) כל הנתונים על דיסק ה-SSD יעלמו. זה לא "אם", לא "אולי", זה ודאי. מישהו כתב קוד די דבילי וזו התוצאה. התיקון עצמו משכתב קושחה חדשה לכונן ה-SSD ועל מנת שהקוד יפעל, יש צורך ב-Reboot למערכת (HPE כותבים שאין צורך לעשות Reboot, מהיכרות קודמת עם בקרי ה-Smart של HPE, אני ממליץ דווקא כן לעשות Reboot). התיקון הזה ימנע את ה-Time Bomb לכונני ה-SSD הנ"ל.

עכשיו הגירסה היותר "גיקית" לאנשים שצריכים לטפל בדברים. הדברים שאני כותב רלוונטיים למערכות VMWare ESXi ולהפצות לינוקס השונות (כרגע, רשמית, בלינוקס ההפצות הנתמכות הן RedHat, CentOS, SuSE, אם אתם עם אובונטו או דביאן, תצטרכו קצת להכיר את rpm2cpio).

מבחינה טכנית, לאחר הזמן הנ"ל (3 שנים, 270 יום, 8 שעות), מה שיקרה הוא שהמפות שהבקר משתמש בהם כדי לדעת היכן כל דבר מאוחסן, אלו תאים (Cells) דפוקים, אופטימיזציה וכו' – ימחקו. ה-DATA עדיין נשאר על שבבי ה-Flash, אבל בלי המפות אי אפשר לעשות כלום, אין כאן לצערי תהליך Rebuild שאפשר לעשות (טכנית, זה אפשרי, אם מלחימים JTAG ל-SSD ו"מדברים" ישירות עם הבקר SSD, אבל אז צריך להכיר את הבקר, פקודות, אסמבלר של ARM וכו' – והידע הזה לא קיים ציבורית).

מבחינת תהליך העדכון – לצערי, כמיטב המסורת של HPE, מי שכותב את הסקריפטים לעדכון הקושחה, כנראה שלא ידע כמה דברים על לינוקס, כמו:

  • בלינוקס קיים זמן רב שרות מובנה של עדכון קושחה מבלי שתצטרך לבדוק/לנחש איזה חומרה יש לך בתוך השרת. כל מה שצריך זה להתקין את חבילת fwupd מהפצת הלינוקס שלך, להריץ (כ-root) פקודה fwupdmgr get-updates ואת הפקודה fwupdmgr update והמערכת תוריד אוטומטית את הקושחות הרלוונטיות לשרת/מחשב שלך. כשתבצע Reboot הוא יפעיל אפליקציה דרך ה-UEFI שמעדכנת את הקושחות שצריך, וכשזה מסתיים, המערכת תבצע אוטומטית reboot ובכך העניין טופל. הבעיה? ב-HPE בקושי שולחים עדכוני קושחה לשרות הזה.
  • HPE מוציאים שני עדכונים שונים שמיועדים ל-SSD שונים. HPE כבר הוציאו אפליקציה בלינוקס מאוד ותיקה שיכולה לתשאל את בקר ה-SMART (היא נקראת: hpacucli) אלו דיסקים יש ובכך להשוות דגמים ולהתקין את הקושחה, אבל לא, הצורה שהם כתבו את סקריפט העדכונים תגרום לאנשי לינוקס ותיקים לרענן את קטלוג הקללות שלהם.

כך שקודם כל יש צורך לדעת אם יש לך דיסקים SSD שנכללים בעדכון קושחה הזו, ולכך יש 3 שיטות כדי לגלות זאת:

  • הראשונה – לתשאל את הבקר, וזה במקרה אם אתה מריץ לינוקס פיזית על השרת, פקודה כמו hpacucli ctrl slot=0 pd all show תציג לך את הדיסקים, דגם, מספר סידורי וכו', כאן grep ו-awk יכולים לעזור לך לעשות סדר ולמצוא את הנתונים.
  • השניה – לבצע reboot לשרת ולהיכנס לתפריט ה-SMART. שם מופיעים לך דגמי הדיסקים.
  • השלישית, קצת פחות מומלצת – ללכת לשרת, להוציא דיסק SSD החוצה ולהשוות את הדגם.

אם יש לך דיסקים שנכללים בעדכון, תצטרך לבחור להוריד את הסקריפט הרלוונטי, לעקוב אחרי ההוראות ולשלוח את העדכונים שיעברו דרך ה-SMART ישירות לבקר ה-SSD ויעדכנו אותו. האפשרות האחרת שיש זה להוריד SPP, להוריד את החבילות, לשים באיזו מכונת Windows או לזרוק הכל לדיסק און קי (לשים את החבילות תחת תיקיית packages/ ) ולהשתמש ב-SUM. זה כמובן אומר שתצטרך להשבית את המכונה עד שתעדכן את הקושחות באותם דיסקים.

חשוב לזכור: תהליך עדכון קושחת בקר SSD מבצע Reboot לאותו דיסק SSD (לא לשרת), ולכן יכולים "לקפוץ" לכם התראות על בעייתיות באותו דיסק SSD, עד שהמערכת "מבינה" שהדיסק תקין, קחו זאת בחשבון לפני שאתם נזעקים ממערכת ההתראות שלכם, ובגלל זה אני ממליץ במקרים שמדובר בשרת שמריץ ESXi לעשות את העדכונים לאחר שהעפתם ממנו (עם live migrate) את כל מכונות ה-VM ולאחר ה-Reboot לתת ל-DRS להזיז מכונות VM לשרת המעודכן (אם אין DRS, תזיזו ידנית).

לסיכום: עדכון זה הינו עדכון חשוב מאוד, ואם יש לכם שרתים שמפוזרים ב-DC שונים או אצל לקוחות שונים ואתם מאחסנים Datastores מקומית, העדכון עוד יותר חשוב. הדבר האחרון שאתם רוצים זה לשמוע יום אחד מלקוח שכל ה-DATA נעלם והגיבוי האחרון שיש לו יותר ישן ממגילת העצמאות.

קצת לפני שמכריזים על זוכה במכרז

במהלך החודשים האחרונים קיבלתי מספר פניות "להעיף מבט" על מכרזים ועל הצעות שאו-טו-טו מוכרזות כ"זוכה במכרז". בדרך כלל הפניות הגיעו מכל מיני גורמים בחברה שהוציאה את המכרז ומשהו "לא הריח נכון" בתשובות שהתקבלו מצד מתמודד זה או אחר.

כל חברה עובדת בשיטה שלה ועם הבקשות שלה. במשרדים ממשלתיים בד"כ יתקיים מכרז שיפורסם באתרים כמו JobIS, משרד האוצר, וכמובן מכרזים מצד משרדי ממשלה שונים שיוצאים בצורה עצמאית. בשוק המסחרי לעומת זאת, בדרך כלל מישהו מטעם ה-IT שלוקח את העניין על עצמו ישאל אנשים מי מציע שרותים כאלו ואחרים, הוא יצור קשר עם המציע הפוטנציאלי, יבקש הצעת מחיר, יכול להיות שיקיימו ישיבות עם מציעים שונים ולבסוף יבחרו במציע.

במקרים שקיבלתי פניה לבדוק הצעה של מציע, הסיבה לכך היתה קשורה למחיר: האם המחיר שחברת XYZ מבקשת בשביל להקים את הפרויקט הוא מחיר שנראה "נכון"? האם הוא מופרז?

אני בהחלט יכול להבין את הפונים ואני עושה את הכל כדי לכתוב מסמך עם תשובות לגבי האם מחיר מופרז (הרבה יותר קל להקים מערכת Mainframe מלענות על דברים כאלו. אתה צריך לבדוק את עצמך שוב ושוב ושוב, כי אם תכתוב דברים בלתי מבוססים – המציע פשוט יוכל לתבוע אותך על אובדן פרנסה) – אבל ברוב המקרים הבעיה צצה לפני שלב בדיקת האם המחיר גבוה/נמוך מדי – הבעיות בדרך כלל נמצאות באספקט הטכני.

על מחיר תמיד ניתן להתווכח. אם מציע XYZ מבין ממוציא המכרז כי יש סיכויים טובים שהוא הולך לזכות ומה שמפריע זה המחיר – יש סיכוי טוב שהוא גם יוריד את המחיר (אני לא בטוח כמה רמיזות כאלו חוקיות במכרזים ממשלתיים. בשוק המסחרי משתמשים בטריק הזה נון סטופ), אבל זה שמוציא המכרז הצליח להשיג מחיר "שווה" – לא אומר שההצעה שווה אם האספקט הטכני שלה גרוע. ישנן סיטואציות רבות שהמציע יכול להציע מחיר מפתה מאוד, ואם מסתכלים רק על אספקט המחיר אפשר להכריז על אותו מציע כזוכה, אבל ההצעה המפתה היא בעצם "מלכודת" שלא תאפשר לאותו משרד/גוף לנייע את המידע שמכניסים למערכת – למערכת אחרת לדוגמא. גם המציע יכול בהמשך הדרך להקפיץ מחירים אחרי מספר שנים ולמשרד/גוף לא תהיה ברירה אלא לשלם או להתחיל מחדש את כל התהליך.

לפיכך, חשבתי לפרסם מספר נקודות טכניות שכדאי לבדוק לפני שניגשים לאספקט הכספי. אם חלק מהנקודות קיים בהצעת המציע, אולי כדאי יהיה לוותר כליל על הצעתו. הנה הנקודות:

  • לא לרכוש את השרות כ-SAAS (שימו לב: אני לא מדבר על מחיר). כשספק ענן ציבורי מציע שרות כ-SAAS, אתם יודעים שאותו ספק יהיה קיים ב-3-5 השנים הקרובות ולכן שרותי ענן שונים בתצורת SAAS אין בעיה לשכור אותם, אולם כשחברה בונה לך פתרון ומנגישה לך אותו כ-SAAS, אותה משרד/חברה מכניסה את עצמה למצב של "בת ערובה" אם בהמשך אין הסכמה על מחירים, או אם המשרד/גוף לא מרוצים מהביצועים, לדוגמא.
    אני רוצה לסייג: אם אתם צריכים לרכוש Firewall או כל אפליקציה שכוללת OS לינוקסאי דרך ה-Market של ספק הענן זה בסדר, אבל אם זה משהו שמפותח עבורכם – בקשו שיתקינו את הדברים על התשתית הוירטואלית שלכם, מקומית או בחשבון ענן שלכם.
  • על מה זה רץ? ברוב המקרים כיום הפיתוח של פתרון עבורכם יבוצע תוך שימוש בפלטרפורמה כזו או אחרת. חשוב מאוד לבדוק איזו פלטפורמה ואיזו גירסה, האם יש בה שימוש כיום, האם יש קליפים או עדויות לגבי אותה פלטפורמה? מתי עדכנו אותה לאחרונה? הדבר האחרון שאתם רוצים זה שספק מציע ישתמש במשהו ישן שכבר כמעט מת – בשביל לבנות עבורכם את מה שהנכם מבקשים.
  • חישובי ענן ציבורי. אם השרות שאתם רוצים צריך לרוץ על ספק ענן ציבורי, עדיף שהחברה/גוף המבקש הצעות יבקש הקמה על התשתית בחשבון הענן שלו ועדיף לבדוק היטב מה יש בסעיפי התמיכה. כך לדוגמא, רבים כשעוברים לענן מחפשים לקחת את שרותי התמיכה היקרים ביותר (24/7 פלטינום או כל שם אחר) מבלי להבין שבמקרה ויש תקלה והיא קיימת לא רק בחשבון החברה אלא גם אצל אחרים – לא תקבלו שרות יותר מהיר ותצטרכו לחכות לפתרון התקלה כמו כולם.
  • אם כבר מדברים על חישובי ענן ציבורי: שרותים. ספקי ענן ציבורי מציעים שרותים שונים שהם אבולוציוניים, כלומר – בהתחלה הוצעה שרות בשם X, לאחר זמן מה הוצע שרות Y שהוא בעצם "אבולוציה" של שרות X וכו'. במקרים רבים יש גם הפרשי מחיר ניכרים בין השרותים וגם הבדלי ביצועים רציניים, אך הבעיה היא שמציעים גדולים לא ממש טורחים (לא ממש באשמתם כש-AWS מציעים כמעט כל יום שרותים חדשים) להכיר את השרותים השונים ולכן כדאי לראות מה יש בהצעה ולהחליף בשרותים מודרניים יותר או במקרים מסוימים אם יש את הידע – להקים את הדברים עצמאית בתשתית הענן.
  • גישה לקוד מקור ותיעודו: כיום כשמפתחים לענן ציבורי ומשתמשים בפלטפורמות/ספריות שונות, ברוב המקרים הקוד עצמו פתוח וזמין וכדאי להחיל זאת גם לדברים שמפותחים עבור משרדים/גופים/חברות – המציע הולך לפתח עבורך משהו? דרוש את קוד המקור ותיעוד API ודברים שונים ששונו.
  • אבטחה: תמיד חשוב לזכור – ענן ציבורי נותן אפס אבטחה. אפשר לשכור שרותים שונים ולבצע הגדרות שונות כדי לקבל אבטחה ברמה טובה, אבל זה לא מגיע כברירת מחדל ולא בחינם. כדאי שגוף חיצוני (לא מטעם המציע) יבדוק את המערכת, ואם יש תקציב – לבצע Code Auditing.

לסיכום: כסף זה דבר בהחלט חשוב ויכול להיות שיקול רציני בהכרעה האם הצעה כזו או אחרת תתקבל ותיהפך להזמנת עבודה, אבל האספקט הטכני, לעניות דעתי, חשוב יותר כי זהו החלק שידאג שהמערכת שתוקם עבורך תהיה מערכת רצינית שתעבוד לאורך זמן בצורה טובה.

המעבר ממונוליטי ל-Microservices

כל מי שנמצא ברמה ניהולית של IT (מנמ"ר/CTO/CIO וכו') בוודאי מכיר את הדבר הבא: חברה מעוניינת לפתח מוצר גדול, "הדבר הבא" בתחום שלהם. מתקיימות מספר ישיבות עם גורמים שונים בחברה ותוך כדי כותבים מפרט ארוך מה הולך להיות בתוך המוצר, במה הולכים לתמוך בתוך המוצר וכו' וכו'.

לאחר שיש מפרט, צוות המפתחים הפנימי או חברה חיצונית שמושכרת לעבוד על הפרויקט – מתחילים לכתוב את הקוד. ברוב המקרים הקוד יהיה מודולרי, סביר להניח שישתמשו בספריות שונות, מתודות של Code reusability ועוד, אך ככל שה-Code base של הפרויקט גודל ונהיה יותר ויותר מורכב – קשה יותר ויותר לשנות דברים, ומכיוון שהמפרט הטכני הראשוני כמעט תמיד יעבור רוויזיות באמצע העבודה, הקוד יצטרך להשתנות שוב ושוב, מאות ואלפי שורות קוד ימחקו ויכתבו מחדש, וככל שהפרויקט מתארך ונהיה יותר מורכב – הזמן שלוקח לשנות את הדברים נהיה יותר ויותר ארוך, שלא לדבר על זמן שמתארך לתיקון באגים.

בסופו של דבר, לאחר קימפולים והכנת חבילות – יש מוצר שהוא די גדול (מבחינת גודל חבילות, מקום בזכרון ומשאבי מעבד) שאפשר להתקין על מכונות VM. מבחינה טכנית, אין בעיה להתקין את המוצר היכן שצריך, אבל כשצריכים Scaling למוצר, יווצר בזבוז משאבים רציני שתיכף אסביר לגביו.

בקיצור, ברוב המקרים, כתיבת אפליקציה גדולה במתודה המונוליטית צורכת משאבים רבים לאורך כל הדרך, גורמת לפספוסי Deadlines ולחריגה בתקציבים.

וכאן נכנסת שיטה די חדשה (יחסית) לשוק שמציעה להפוך את הדברים.

פרויקט גדול מורכב מחלקים רבים שצריך לכתוב. בשיטה המונוליטית כל החלקים משתלבים אחד עם השני (Linking) כך שאי אפשר לשלב קוד בחופשיות של מפתחים שונים. צריך לבדוק כל חלק שמבצעים לו Commit שהוא לא שובר חלקים אחרים במוצר. בשיטת ה-Microservices (אני אקרא לזה מ"ש במשך פוסט זה) עושים דברים בשיטה הפוכה: כל חלק שצריך לכתוב, יכתב באופן עצמאי לחלוטין, הוא יכול להיות כתוב בשפה אחרות או עם פלטפורמה/Framework שונה מחלקים אחרים – כל עוד לאותו חלק יהיה ממשק RESTful API שאליו נוכל לשלוח פרמטרים (דרך YAML, JSON וכו') ונוכל לקבל נתונים בחזרה מאותו חלק בפורמט שנרצה.

וכך, בשיטה זו הצוותים השונים עובדים בצורה עצמאית לחלוטין והדבר היחיד שהם צריכים לשמור, זה פורמט API שמוסכם בין כל הצוותים ומתועד. זו בדיוק ההזדמנות גם להשתמש בטכנולוגיות חדשות, או לקחת מפתחים מבחוץ שיודעים לבנות לדוגמא UI בכלים מודרניים, אפשר להשתמש בכלי CI/CD לבדוק ולקמפל כל חלק באופן עצמאי, לכתוב טסטים ולבצע Stress testing לכל חלק.

לאחר שהחלקים השונים נכתבו (או במהלכם) – אנחנו נשתמש במערכת אורקסטרציה לקונטיינרים (כמו Kubernetes/OpenShift) בכדי להריץ כל חלק בקונטיינר/POD והתקשורת בין החלקים תהיה דרך HTTP/HTTPS ודרך פרוטוקולים אלו נשתמש ב-API כך שכל חלק יוכל לדבר עם חלקים אחרים.

במתודה המונוליטית, כשאנחנו צריכים לבצע Scaling, אנחנו בעצם נשכפל מכונות VM ונגדיר את ה-Load Balancer שידע להפנות פניות למכונות ה-VM השונות. הבעיה המהותית בשיטה הזו, היא שאנחנו משתמשים במשאבים רבים כשברוב המקרים רק חלק מסויים או חלקים מסויימים צריכים את ה-Scaling ושאר החלקים רק תופסים זכרון מבלי לעשות כמעט כלום. במתודת ה-מ"ש לעומת זאת, אנחנו יכולים לבצע Scaling דינמי לאותו חלק שמשאביו נגמרים וה-Scaling עצמו יבוצע תוך שניות בודדות (בניגוד להקמת VM נוסף), כך שברוב המקרים, כמות המשאבים שנצטרך לבצע Scaling – תהיה נמוכה בהרבה בהשוואה למתודות הרצה של אפליקציות מונוליטיות (הוספת עוד ועוד מכונות VM).

בכל הקשור לשדרוגי חלקים, HA, אחסון ושליפת נתונים, תקשורת ואבטחה – עבודה עם Kubernetes/Openshift תהיה הרבה יותר טובה ויעילה בהשוואה לשיטות העבודה הקלאסיות. שדרוגים לדוגמא מבוצעים בפקודה אחת מבלי להפסיק את כל החלקים השונים, ובמקרה הצורך, אותו דבר מתבצע בשנמוכים. את ה-HA מקבלים כברירת מחדל עם Kubernetes/Openshift, ובכל הקשור לאחסון – אותן מערכות יודעות "לדבר" עם כל אחסון מקומי או שקיים בענן ציבורי. מה עם אבטחה? כיום עם istio אפשר לעשות דברים רבים שבמערכות קלאסיות מצריכות תוכנות מסחריות (יקרות) מצד ג', ויש כמובן כלים נוספים, רובם בקוד פתוח זמינות לציבור.

אנסה לסכם את הפוסט כך: כיום, אם יש צורך בפיתוח אפליקציות גדולות ומורכבות, עדיף לעבוד במתודות ה-Microservices (ואגב, לחובבי ה-Mainframe – כן, אפשר לעשות זאת בקרוב גם על Mainframe של IBM עם Z/OS) שנותנות יתרונות רבים מאוד על פני המתודה המונוליטית. נכון, Kubernetes הוא לא בדיוק דבר קליל ללימוד אך מצד שני, המאמץ שווה, מה גם שאם אתם הולכים להשתמש בעננים ציבוריים, החיים הרבה יותר קלים עם שרותי הקונטיינרים הטבעיים שאותם ספקי ענן ציבורי מציעים.

להלן מצגת (קצת ישנה) על הנושא (ותודה ליבגני זיסליס על הלינק):

כשצריך הגנות על מכונות וירטואליות

מדי פעם יוצא לי לשוחח עם אנשים שאחראים על סביבות שמצריכים סיווג בטחוני גבוה ואותם אנשים מחפשים תמיד את השלב הבא בהגנה על התשתית של החברה שלהם. אחד הדברים שהם הכי חוששים מהם זה "פריצה פנימית": איך ניתן למישהו שמנהל תשתיות וירטואליזציה לנהל את כל המערכת אך לא לאפשר לו "להציץ" דרך כלים שונים – בתוך אותן מכונות VM שרצות, גם כאשר אותו איש תשתיות יש לו root למכונה הפיזית. (שימו לב: אני לא מדבר על ביצוע ssh לתוך מכונת VM, אלא להריץ סקריפט/כלי ברמת ה-Hypervisor כדי "לחקור" מכונת VM)

הבעיה אמיתית יותר בסביבות חיצוניות: נניח ויש לנו VM שאנחנו רוצים להריץ אותו בענן ציבורי או אצל כל ספק מקומי על תשתית ה-Hypervisor שלו. גם אם נאבטח וננעל את ה-VM עצמו מבפנים, תמיד יהיה חשש שמישהו בעל הרשאות root יוכל להריץ כלים כדי לאבחן את ה-VM מבחינת דברים שהוא מריץ (סריקת זכרון וכו'). אפשר כמובן לשכור שרת פיזי ולהריץ את ה-VM עליו, אך זה סיפור יותר יקר וגם שם יש בעיות אבטחה אחרות.

אינטל בזמנו פיתחה את ה-SGX, שזו מערכת שמאפשרת לנו ליצור איזור מאובטח שעליו ירוץ קוד בצורה מוצפנת כך שגם מנהל Hypervisor עם תוכנות זדוניות לא יוכל לסרוק את אותו זכרון ולמצוא מה רץ. ה-SGX עצמו כבר נפרץ (אינטל הוציאה תיקון), אבל בכל מקרה הפתרון עצמו היה בעייתי עוד מלכתחילה: האפליקציה המוצפנת היתה צריכה להיות מאוד קטנה (עד 64 מגהבייט זכרון), והביצועים (במיוחד ה-Floating Point) היו, איך נאמר בעדינות … לא משהו להתגאות בו. ב-VMWare לא רצו לנגוע בזה גם עם מקל ארוך.

ואז הגיעה חברת AMD ובשנת 2017 היא פירסמה על תוספות חדשות שיהיו זמינים במעבדים שלה לשרתים (EPYC) ובמעבדים לצרכים מקצועיים (Ryzen Pro): התוספות הן SEV ו-SME (והתוספת החדשה: SEV-ES – להצפין גם רגיסטרים במעבד שמשומשים ע"י אותו VM מוצפן). ה-SEV איפשר להצפין את מכונת ה-VM עם מפתח יחודי שמגיע מתוך מעבד ARM שנמצא במעבד EPYC (כן, מעבד בתוך מעבד) ו-SME שמצפין את הזכרון של ה-VM.

היתרונות של SEV ו-SME הם בכך ש:

  1. אין צורך לעשות שינויים מהותיים ב-VM (רק להחליף Kernel לאחד שתומך ב-SME/SEV)
  2. ההצפנה היא ברמת חומרה, כך שה"קנס" ברמת ביצועים הוא מאוד מינימלי
  3. המפתחות הם יחודיים ולכל VM יש מפתח משלו שמונפק ע"י המעבד. ניתן להנפיק עד 105 מפתחות (כל VM מקבל מפתח אחד, כך שאפשר להריץ עד 105 מכונות VM מוצפנות בשרת עם מעבד EPYC יחיד או 210 בשרת עם שני מעבדי EPYC).

החסרונות:

  1. אי אפשר להצפין מכונות Windows, לפחות עד שמיקרוסופט לא תוסיף את תמיכת ההצפנה ל-OS עצמו.
  2. VMware בשלב זה אינה תומכת בפונקציות אלו מ-AMD או אינטל (תיכף ארחיב על הפתרון של אינטל) – זה יתווסף בגירסה 6.8 או 7.0 ולכן אם אתם צריכים זאת עכשיו, תצטרכו לעבור ל-KVM או על אחת הפלטפורמות שמבוססות על KVM (בכל מקרה יש צורך לבצע את ההחלפת Kernel).

באינטל ראו את הפתרון של AMD והחליטו שגם הם יוציאו משהו דומה: תכירו את TME (כלומר Total Memory Encryption) ואת MKTME (כלומר: Multi Key Total Memory Encryption). אפשר לקרוא על הפתרון הזה בקצרה כאן, אך אני יאמר מראש: אל תבנו על הפתרון הזה, הוא לא זמין באף מעבד נוכחי.

מכיוון שגם אינטל וגם AMD הולכים באותו כיוון (רק של-AMD יש פתרון שאפשר להשתמש בו כיום), אפשר לאמר על הפתרון את הדברים הבאים:

  • כן, הפתרון רץ אך על מנת להשתמש בו, יש צורך בידע טוב בלינוקס. אם צריכים את הפתרון ל"מחר בבוקר" – תצטרכו לבצע שינויים הן ברמת ה-HyperVisor והן ברמת ה-VM.
  • הפתרון אינו מבטיח הגנות נגד דברים אחרים כמו Side Memory Attack, DDoS.
  • הפתרון הוא יחסית צעיר (ב-AMD פיתחו אותו בכלל עבור הגנת הקונסולות של סוני ומיקרוסופט ואז החליטו שזה רעיון מעולה להעביר אותו למעבדים לשרתים) ולפיכך מתגלים בו באגים (ו-AMD משחררת קושחות לתיקון).
  • כיום הפתרון של AMD נמצא בשימוש בשרתים החדשים (דור 10) של HPE שמבוססים על מעבדי EPYC (כלומר DL325 ו-DL385) בשילוב ה-Root of Trust של HPE והחברה (HPE) טוענת שזה הפתרון הכי מאובטח שיש להם להציע לשוק.
  • זה לא לפרודקשן אם ה-VM שלכם צריך לרוץ בחוץ או ה-Hypervisor שלכם מחובר לאינטרנט (יש לא מעט כאלו).

עוד השוואות בין הפתרונות ניתן לראות במצגת הבאה ובמצגת הזו (החור שמוזכר שם, אגב, בשלבי תיקון).

לסיכום: השיטה ש-AMD מציגה על מנת להגן על מכונות VM נגד האזנה למכונות VM היא שיטה טובה מאוד (ובגלל זה אינטל גם מעתיקים אותה), אך זהו פתרון חדש, וככזה הוא יכול להתאים למאמצים מוקדמים (Early Adopters) עם ידע בלינוקס. אני מאמין שבעוד שנה, הפתרון יתבגר יותר ובמקביל נראה הצעות מספקי ענן ציבורי לשכור Instances שיתמכו ב-SEV/SME, כך שה-Instances שלכם יהיו מוצפנים מספיק טוב בכדי לא לאפשר (באופן עקרוני) לגורמים זרים שיש להם גישה לברזל – לחטט בזכרון של ה-VM שלכם.

הדרך לפרוץ לתשתית הפנימית שלכם

כל מי שקורא חדשות טכנולוגיות, שמע בוודאי על מקרים של נסיונות פריצה לחברות גדולות ולנסיון גניבת מידע, תוכניות, קוד ועוד מהתשתית הפנימית של חברות שונות. בואינג, איירבאס, נאסא, ועוד חברות וארגונים ציבוריים, פרטיים וממשלתיים נחשפו שוב שוב לתקיפת המערכות שלהן, למרות שאותן מערכות כלל אינן מחוברות לאינטרנט.

כפרילאנסר, אני במקרים רבים צריך לבקר בחברות לצרכי ישיבות בנושאים שונים. באותם מקרים, אין כמובן גישה ל-LAN של החברה בתוך חדר ישיבות ואם אתה רוצה חיבור לאינטרנט, יש WIFI מיוחד ל"אורחים". אתה מתחבר לאותה נקודת WIFI, מקבל מסך EULA, מסכים לתנאים ואז יש לך גישה לאינטרנט ללא גישה לאינטרה-נט של החברה. (לא תמיד. מדהים לגלות כמה אנשי IT משתמשים באותו DNS פנימי גם ל-WIFI שהוא GUEST, ואז כשמראים להם מה ניתן לגלות בעזרת פקודת dig פשוטה – הם המומים).

הבעיה מתחילה בכך שכמישהו חיצוני מקצועי מגיע לחברה עם המחשב הנייד שלו והוא צריך להתחבר ל-LAN כדי לבצע פעולות מהמחשב הנייד שלו. אני יכול לאמר לכם שכמות הפעמים שהייתי צריך בעבר לעשות זאת וקיבלתי "לא" – היתה קטנה מאוד. בדרך כלל התנו לי את זה בכך שאני לא אהיה מחובר במקביל לאינטרנט דרך הטלפון הסלולרי לדוגמא (hotspot).

וכאן מתחיל הפספוס הגדול.

הסינים, הרוסים, האיראנים ושלל מדינות נוספות (גם ידידותיות או "ידידותיות") רוצים לקבל נתונים על התשתית הפנימית של חברות בטחוניות, צבא, משרדים בטחוניים, מוסדות פיננסיים ועוד. כל מה שהם יכולים להשיג – מבורך. מכיוון שברוב המקרים אין להם גישה לתשתית הפנימית, הם משתמשים בטריק פשוט שאותן חברות שציינתי בתחילת הפוסט – סבלו מהן. הטריק פשוט מאוד: לפרוץ למחשבים של קבלן המשנה/עצמאי ולשתול שם מספר תוכנות שירוצו ברקע, וכשיהיה חיבור מהמחשב הנייד דרך LAN או WIFI לתשתית כלשהי, התוכנות האלו יתחילו לרוץ, לסרוק את הרשת ולחפש כל דרך לקבל מידע. המידע שהם יצליחו לקבל דרך אותם כלים ישמר מקומית במחשב הנייד וברגע שאותו מחשב נייד יחובר לאינטרנט, אותן תוכנות ישדרו את הנתונים בחזרה לגוף הפורץ וימחקו את הנתונים מהדיסק הקשיח המקומי. כך הסינים הצליחו לגנוב המון תוכניות ומידע והרוסים הצליחו לדוגמא לפרוץ לתחנות כח בארה"ב.

חברות רבות מנסות לחסום את ההתחברות הזה דרך כתיבת נוהלים, והפצתן. השיטה הזו לא עובדת. תארו לכם שיש מצב שיש תקלה קריטית ומגיע מישהו מקצועי שצריך להתחבר ב-SSH או RDP לשרת. בעיתות כאלו, אף אחד לא יתייחס לנוהל ואותו מישהו מקצועי יתחבר עם המחשב הנייד שלו. ראיתי זאת לא פעם ולא פעמיים.

אז מה ניתן לעשות? להלן כמה רעיונות:

  • Whitelist לכל כתובות ה-Mac Address של המכונות בחברה. כן, זה תהליך ארוך ומייגע (אם כי יש כלים ושיטות לאסוף כתובות MAC ולהזין אותם למתגים/נתבים) ולאפשר התחברות אך ורק ל-MAC "מולבן".
  • שימוש ב-Disk On Key. אם האיש המקצועי רוצה להעתיק קבצים לדוגמא, ובדיקת הקבצים לאחר ההעתקה לפני הטמעתם.
  • שימוש בתוכנת Guacamole עם 2FA: אם מקבלים עזרה מבחוץ, זה כלי שבהחלט יכול לעזור. בשיטה זו התקשורת מוצפנת ואינה עוברת באופן "טבעי" (כך שאם יש פריצה לדוגמא ב-RDP, זה לא ממש משנה, כי הכלי בתוך Guacamole אינו חלק מ-Windows), ואם השרת שצריך לתקן הוא Windows, עדיף להשתמש ב-VNC ולחבר אותו ל-Guacamole, כך שתוכלו לראות מה בדיוק נעשה. שימו לב: עניין ה-2FA מאוד חשוב.
  • השתדלו להימנע מלהשתמש בכלי שליטה מרחוק מקומיים (Any desk, Team viewer) – בחברות רבות כלים אלו מותקנים ואינם מעודכנים כלל וכלל, מה שיכול לאפשר פריצה מרחוק "בשקט".
  • אם מישהו צריך להתחבר ב-SSH, תנו לו רק לאחר שתריצו את screen או tmux, כך תוכלו לדעת מה הוא עושה.
  • אל תשתמשו בתוכנות מאתרים ישראליים. במקרים רבים התוכנות שם ישנות ויש להן פריצות. במיוחד לא תוכנות כמו ammyy admin!
  • הנהלת-IT/מנמ"ר/CTO – דאגו להורות כי כל חיבור מחשב חיצוני יחובר רק לאחר שמחלקת אבטחת מידע מאשרת, רק אם אין ברירה ובזמן החיבור שיהיה ניטור LAN מאותה כתובת IP.

לסיכום: לרוב האנשים אין ידע עמוק ב-OS Internals שמותקן במחשב הנייד שלהם, וכשגוף עוין גדול רוצה לפרוץ, הוא ימצא את הדרך לפרוץ (ושום אנטי וירוס לא ממש יעזור, ברוב הזמן כלי ההגנה לא ממש יודעים לזהות כלים כאלו), ולכן מחובתכם לנעול את המערכות שלכם ולא לאפשר חיבור ציוד חיצוני אם התשתית היא רגישה/מסווגת/סודית, במקרים של אין ברירה, אני ממליץ לשקול את הנקודות שציינתי לעיל.

הפתרון למעבר מ-VM לקונטיינר: Kubevirt

(הערה: לפני כשנתיים כתבתי את הפוסט הזה על Kubevirt. מאז דברים רבים השתנו ופוסט זה הוא פוסט עדכון לכלי).

כל מי שהתחיל ומשתמש בקונטיינרים, Kubernetes וכו' – מבין בוודאי שקונטיינרים אינם מכונות וירטואליות. בניגוד ל-VM, קונטיינר מקבל שרותי OS ממערכת ההפעלה המותקנת על ה-VM (או על הברזל) שמריץ את הקונטיינר, ולפיכך קונטיינרים ברוב המקרים הם דברים די קטנים בהשוואה למערכת הפעלה מלאה שמותקנת ב-VM, גם כשהיא מותקנת כ-Minimal.

בניגוד לסטארטאפים שברוב הזמן מתחילים להקים את רוב התשתית שלהם בקונטיינרים, בחברות בינוניות וגדולות, המצב שונה לחלוטין – אצלן הכל רץ או בתוך מכונות VM או על ברזלים. המרת VM לקונטיינר יכולה להיות דבר קטן ופשוט ולפעמים זו יכולה להיות עבודה מייגעת וארוכה, במיוחד אם ב-VM רצים מספר אפליקציות וצריך להפריד כל אפליקציה לקונטיינר (לא מומלץ להריץ מספר אפליקציות בקונטיינר) ולדאוג שהן "ידברו" אחת עם השניה.

ישנם גם מקרים שאי אפשר להמיר מכונת VM לקונטיינרים חדשים. מקרים כמו:

  • האפליקציה רצה ומבוססת על Windows
  • האפליקציה רצה על גירסת לינוקס מאוד ישנה
  • האפליקציה רצה על מערכת הפעלה שאינה מבוססת לינוקס
  • ה-VM נבנה ע"י מומחה חיצוני ולאף אחד אין מושג ירוק איך הדברים מוגדרים ב-VM (לדוגמא: Cobol ישן)

במקרים כאלו, קשה מאוד או בלתי אפשרי להמיר ידנית את המכונות הללו לקונטיינרים, וכך פרויקטים לקונטיינריזציה מתעכבים או שממשיכים להריץ את מכונת ה-VM בתוך פתרון וירטואליזציה (vSphere לדוגמא) – אבל אז מפסידים את כל היתרונות של Kubernetes או Openshift.

וכאן נכנסת לתמונה אפליקציית Kubevirt.

אפליקציית Kubevirt מרחיבה בעצם את Kubernetes/OpenShift ומוסיפה למערכת תמיכה בקונטיינרים מסוג נוסף: קונטיינר שמריץ VM. כך בעצם אפשר לקחת VM מהדוגמאות לעיל ו"להכניס" אותו לתוך קונטיינר, כך שנוכל להריץ אותו כמו שאנחנו מפעילים קונטיינרים נוספים, ובכך נוכל להשתמש באפליקציה שרצה ב-VM, נוכל לשכפל את הקונטיינר לפי פרמטרים שנרצה, נוכל לשדרג את הקונטיינר ועוד ועוד.

מאחורי הקלעים, מה ש-Kubevirt עושה, הוא להשתמש ב-KVM (הוירטואליזציה המצויה בכל לינוקס) ובספריית Libvirt וספריות נוספות בכדי ליצור POD ובתוך ה-POD להריץ VM. את אותו VM אנחנו נגדיר בעזרת קבצי YAML, כמו שמגדירים כל דבר ב-Kubernetes, וכך נוכל להגדיר כמות זכרון, היכן הדיסק הוירטואלי יושב, האם ה-VM יהיה בעצם Immutable (כלומר שכל שינוי ל-VM ימחק ברגע שה-VM "כובה"), ועוד פונקציות נוספות. הגישה ל-VM תוכל להתבצע בכלים הרגילים (SSH, RDP) או VNC וחיבור סריאלי וירטואלי (במקרה שמדובר בלינוקס או כל מערכת תואמת UNIX אחרת).

מכיוון שב-Kubernetes אפשר להשתמש בכל מיני "דרייברים" (Storage Classes, Volumes), נצטרך להמיר בשלב ראשון את הדיסקים הוירטואליים של ה-VM מהפורמט הנוכחי (VMDK ב-vSphere) לפורמט ש-KVM ו-libvirt יכולים להבין ולהשתמש. סוג הדיסק שאנחנו נצטרך יהיה RAW וכלי ההמרה (שצריך לרוץ תחת לינוקס) הוא virt-v2v (זה קצת יותר מורכב ממה שהקישור מראה). מהרגע שביצענו זאת, אנחנו "מנתקים" בעצם את ה-VM מהוירטואליזציה הנוכחית (נניח vSphere), אבל ה-VM עדיין נשאר ב-vSphere. ברגע שיש לנו את הקובץ בפורמט RAW, נוכל להשתמש בכלי כמו CDI כדי לבצע Import של ה-Image לתוך Volume שנגדיר. אחרי שהצלחנו (שוב, לא דבר כל כך קל, אלא אם אתם משתמשים ב-Openshift דרך ה-WEB UI), אנחנו נגדיר POD עם ה-VM ושם אנחנו נבחר דברים כמו כמות זכרון, מערכת הפעלה, וכו'. בזמן ההגדרות נוכל להוסיף דיסקים וירטואליים חדשים ל-VM ועוד. לאחר שהתהליך מסתיים ונפעיל את ה-VM, תופיע כתובת IP שדרכה נוכל להתחבר אל ה-VM.

לפני שרצים לקחת את הרעיון ולממש אותו, חשוב לזכור את הדברים הבאים:

  • Kubevirt עובד על כל גירסת Kubernetes מ-1.10 ומעלה, ו-OpenShift 3.11 ומעלה.
  • בשביל לקבל ביצועים טובים עם ה-VM, יש צורך בתמיכת Nested Virtualization (אם ה-Kubernetes שלכם רץ כמכונה וירטואלית).
  • עננים ציבוריים: אם אתם רוצים להריץ Kubevirt על ענן ציבורי, תצטרכו לבחור Instances שכוללים תמיכת Nested Virtualization. גם לאז'ור וגם לגוגל יש מכונות כאלו, ב-AWS אין ולפיכך ב-AWS מכונות VM כאלו ירוצו יותר לאט מאחר ומדובר באמולציית X86-64 בתוכנה.
  • דיסקים וירטואליים: מכיוון שאין Thin Provisioning בשיטה כזו, הווליומים יהיו גדולים (כמה שהגדרתם ב-VM בהתחלה תחת vSphere), לכן אם הגדרתם את ה-VM עם דיסק של 100 ג'יגה אבל השתמשתם רק ב-15 ג'יגה, הקטינו את הדיסק (הוראות נמצאות כאן אם מדובר ב-vSphere).
    נקודה נוספת חשובה לגבי דיסקים וירטואליים: אפשר לצרף אותם ישירות ל-Image של הקונטיינר אך הדבר אינו מומלץ (אלא אם אתם רוצים להפיץ את ה-Image החוצה).
  • קישוריות ל-VM ותקשורת: במקור כברירת מחדל יש ל-VM חיבור רשת יחיד. יחד עם זאת ניתן להשתמש ב-Multus או Genie כדי להוסיף דברים רבים הקשורים לרשת: VLAN, Bridges, אפילו PXE Boot – תשתוללו חופשי.
  • ניתן לשכפל את ה-VM לפי כל פרמטר שתרצו כדי לעמוד בעומסים. לשם כך תצטרכו להגדיר בקובץ YAML את ה-AccessModes לפי הצרכים שלכם.
  • KVM – מכיוון שה-VM שלכם ירוץ תחת KVM, כדאי להכיר את KVM. תרימו מכונת לינוקס, תפעילו Nested Virtualization ותריצו את Virt Manager (נקרא גם VMM). יש המון פונקציות והגדרות וכדאי להכיר אותם לפני כן, אחרת תקבלו הפתעות (במיוחד אם מכונת ה-VM שלכם משתמשת ב-UEFI. יש תמיכה ל-UEFI אבל תצטרכו להגדיר כמה דברים לשם כך).

רוצים לשחק עם זה פה ועכשיו מבלי להקים Kubernetes שלם? בשמחה! כנסו ללינק הזה ואתם מוזמנים לאחר מכן להיכנס ללינק הזה כדי להכיר את לשדרג מכונות VM בתוך קונטיינרים.

אם אתם רוצים עוד הסברים על Kubevirt כולל הדגמה של לינוקס ו-Windows Server 2012, אתם מוזמנים לצפות בקליפ (הארוך – שעה) הבא.

לסיכום: אם אתם רוצים לעבור לקונטיינרים והדבר היחיד שמפריע זה מכונה אחת (או מספר מכונות) שבעייתי להמיר אותן ידנית לקבצי Docker Images ושירוצו כקונטיינרים טבעיים, Kubevirt יכול לסייע בכך. חברות כמו SAP, nVidia, Cloudflare כבר משתמשות ב-Kubevirt. חשוב לציין: Kubevirt עדיין לא מוגדר כגירסה סופית (מצד שני, גם Kubernetes לא מוגדר כך). אם אתם משתמשים ב-OpenShift מגירסה 3.10 ומעלה (גם בגירסת OKD – גירסת הקוד הפתוח) – קל מאוד לשלב את Kubevirt והחל מגירסה 4.2 – ה-Kubevirt יהיה חלק אינטגרלי (בגירסה הנ"ל תוכלו להתחבר ישירות ל-vCenter ולהמיר את ה-VM בכמה קליקים).
מיקרוסופט וגוגל כבר מזמן הבינו שאם רוצים למשוך את הלקוחות אליהם כדי שישתמשו בשרותי ה-Kubernetes שלהם, צריך לעזור ללקוחות בכך שיציעו המרה של מכונות VM להרצה בתוך קונטיינרים, וזה יהיה כנראה ה"גל" הבא.

על בניית אתרים ואחסונם – דברים שחשוב לדעת

אם היו אוספים מספר אנשי לינוקס מקצועיים ומבקשים מהם לדרג אלו מכונות לינוקס חיצוניות הם היו צריכים לתחזק ומצב המכונות היה גרוע מבחינת תחזוקה, הגדרות ואבטחה – מכונות שמוקמות על ידי בוני אתרים היו ממוקמות אי שם למעלה. זו לא הגזמה, כאחד שהיה לו עסק לאחסון אתרים ומכונות VM אני יכול להבטיח לכם שבערך 95% מחברות בניית אתרים מבינות בלינוקס כמו החתולים שלי. אל תאמינו לי, תשאלו אנשי לינוקס אחרים.

ישנם בארץ חברות רבות שמציעות שרותי בניית אתרים בכל גודל שתרצו, החל מבניית אתר תדמית למוסך של עמוס ועד לאתרי CMS/CRM עמוסי תוכן, וידאו ומולטימדיה אחרים. יש כאלו שטובים בזה וכמו תמיד יש גם חאפרים. אתם יכולים לשאול אנשי מקצוע מה לחפש כשמחפשים חברה לבניית אתרים והם ישמחו לפרט לכם (תאימות דפדפנים, אבטחת SSL, עומס נמוך וכו' וכו')

אבל יש משהו אחד שחשוב מאוד לעשות אותו, כאשר האתר המדובר הוא עצמאי (והוא לא אתר שנבנה בפלטפורמה כמו Square Space, Wix וכו') – והדבר הוא: להפריד בין מה שיריץ את האתר לבין האתר, ובמילים אחרות: לא לקחת את השרות המוצע של לארח את האתר שלך אצל בוני האתר אלא להשכיר שרת, לתת למישהו מקצועי להקים ולהגדיר, "לשפוך" את האתר הבנוי בשרת החדש ושאיש המקצוע יסיים את ההגדרות ואז לחשוף אותו לעולם.

אני מכיר לא מעט מקרים שחוברות בונות אתרים מציעים כל מיני הצעות להעביר את האתר הנוכחי או לארח את האתר החדש על התשתית שלהם (הקטע הכי מצחיק: הם מדגישים שזה יושב בישראל וזה "חשוב ל-SEO". שטויות במיץ עגבניות. הבלוג הזה יושב בוירג'יניה בארה"ב, יש לו אפס SEO ויחד עם זאת יש המון מילות מפתח מהבלוג הזה שיושבים במקומות גבוהים בגוגל). הסיבה שהם עושים זאת כמובן קשורה לרווח – אפשר לגבות לך על תעבורה, אפשר לגבות לך על עדכונים ועל 1001 דברים נוספים.

לכן, אם מקימים לך אתר, כדאי לחשוב/לבצע את הדברים הבאים:

  • אם אין לך שרת וירטואלי, תשכור אחד, לא צריך בישראל ולא צריך לשלם הרבה. אמזון Lightsail מציעים מכונות החל במחיר של 3.5$ (אני ממליץ לקחת את החבילה של ה-20$ אם זה לא אתר נשכח שנכנסים אליו 2 גולשים בשבוע), ואם אתם לא מעוניינים בהצעות של אמזון, יש גם את Digital Ocean (המחירים די זהים)
  • קחו איש לינוקס מקצועי שיבצע את הדברים הבאים:
    • יקים את המכונה, יעדכן ויגדיר אותה בהתאם לצרכים
    • שיקבל את האתר ב-ZIP מבוני האתר (חברות רבות שבונים אתרים מבקשים גישת FTP. לא לפתוח את זה, שילמדו לעבוד עם GIT!), כולל DB DUMP אם צריך.
    • שיגדיר את כל הדברים הנחוצים כולל הרשאות קבצים, גישה לשרת, מפתחות, SSL וכו'
    • אם האתר הוא מסחרי, אנליטיקות וכו' – בקשו מאיש הלינוקס להריץ בדיקת עומסים. אם השרת לא מצליח לעמוד בעומס נורמלי שאתם צריכים, פנו לחברה שבנתה אותו, בדרך כלל מדובר בקוד SQL גרוע, או במקרים רבים – חוסר אופטימיזציה של קוד, אי שימוש ב-Cache וכו'.
    • במידה ומדובר באתר גדול עם אלפי גולשים, דאגו ליידע מראש הן את איש הלינוקס והן את בוני האתרים. יתכן שיתווספו דרישות לבניית האתר מאיש הלינוקס.
    • בכל ויכוח מקצועי לגבי מכונת הלינוקס – דעתו של איש הלינוקס קובעת, לא הדעה של חברת בוני האתרים (אין לי מספיק שערות בראש מכמות הויכוחים שעברתי בנושא הזה, שחברת בוני האתרים מילאה את ראשו של הלקוח בשטויות!)
  • במסגרת ההסכמים שלכם עם איש הלינוקס וחברת בניית האתרים, דאגו ש:
    • בתמחור לאיש הלינוקס תהיה חובת עדכון השרת אחת לחודש במשך שנה
    • חברת בוני האתרים יחויבו לעדכן את הקוד שלהם לגבי באגים וגרסאות תיקון של השפה בה הם מפתחים (NodeJS, PHP, Python וכו') – למשך שנה
  • כשאתם רוכשים את החבילה, בקשו מאיש הלינוקס גיבוי אוטומטי של השרת בהתאם לצורך (אחת ליום, אחת לשבוע וכו') כך שיאפשר שיחזור נתונים מיידי במקרה של תקלה/פריצה.
  • אם יש לכם את הכסף – העבירו את הקוד של חברת בניית האתר למישהו שיודע לבצע Code Auditing לקוד.
  • והכי חשוב: לא לתת גישת sudo/root לחברת בוני האתרים בשרת, בשום מקרה!

לסיכום: הפרדה בין התשתית לבין בניית האתר היא חשובה מאוד. ישנם לא מעט מקרים שחברות האתרים משתמשים בכל מיני פאנלים בשרת כדי לעשות לעצמם את החיים קלים באירוח האתרים ומכיוון שאבטחת הפאנלים היא די גרועה, יכול להיווצר מצב שאתר אחד שיפרץ יוביל לפריצה של כל האתרים, לביצוע Defacement, מחיקת האתר, השתלטת רוגלות ותוכנות זדוניות אחרות שיותקנו אצל מחשבי הגולשים. עשו טובה ותחסכו לכם כאבי ראש, תפרידו, קחו מישהו מקצועי ותחסכו המון בעיות.

כשצריך תשתית של עננים ציבוריים – מקומית

חברות רבות התחילו להשתמש בענן ציבורי ולהעביר אליו תשתיות שלהם לאחר המרה. חלק מהחברות רק מתחילות להשתמש בעננים ציבוריים וחלקן עדיין חושבות על כך, אולם יש חלק מהחברות שהיו רוצות להשתמש בעננים ציבוריים אולם הרגולטור או סיבות אחרות מונעות זאת, אך יחד עם זאת הן היו שמחות להשתמש בתשתית כזו – אם היתה תשתית שהם היו יכולים להכניס ל-Data Center שלהם או אם היה Region ישראלי מקומי (בחלק מהמקרים).

לפני כחודשיים כתבתי פוסט על Azure Stack (ועל "אחיו" – Azure Stack HCI), הפתרון של מיקרוסופט לחברות שדורשות ענן ציבורי בתשתית שנמצאת מקומית או ב-DC של אותן חברות. מאז אותו פוסט גם אמזון עדכנה את הפרטים לגבי המוצר המתחרה שלה: Outpost. לפי ה-FAQ העדכני והפוסט הזה שפורסם לפני מספר ימים מתאר אלו שרותים יהיו זמינים ב-Outpost. גם כאן, כמו עם Azure Stack, אתה לא יכול להשתמש בשרתים או סטורג' משלך, והשרות בעצם כולל השכרה/רכישה של ברזלים יחודיים של ספק הענן, וכמו בכל ההצעות – אתה חייב חיבור אינטרנט לאותה תשתית מכיוון שמי שמנהל את אותה תשתית ענן ציבורי שנמצאת מקומית ב-DC שלך – זה ספק הענן הציבורי בלבד.

לפני כחודש פרסמתי פוסט על פרויקט "נימבוס" – הפרויקט שבו שואפת ממשלת ישראל להוציא מכרז לספקי ענן ציבורי (כל חברה יכולה להתחרות, אבל היא צריכה לעמוד בכמה תנאים שרוב מוחלט של ספקי הענן המקומי לא יכולים לעמוד בהם בין כה) – כדי להקים Region מקומי, על כל המשתמע מכך. מאז קיבלתי עוד מספר פרטים על כך ולמרות שלא חתמתי סודיות לאף אחד בנושא, אני אמתין שמשרד האוצר יפרסם יותר פרטים. מה שכן אפשר לפרסם – זה שה-Region יהיה זמין גם לציבור הישראלי והוא יהיה זמין אצל אותו ספק ענן ציבורי זוכה בדיוק כמו Regions אחרים, ולא מדובר בעצם בפרויקט כמו Govcloud של אמזון לממשל הפדרלי בארה"ב, כלומר חברות ישראליות שמוגבלות ע"י הרגולטור לאחסן את הנתונים רק בישראל, יוכלו להשתמש בשרות זה ולחסוך רכישה של מכונות יעודיות מספקי ענן ציבורי.

גם גוגל החלה להציע פתרון משלה לאלו שרוצים תשתית ענן ציבורי אך מקומית ב-DC שלהם, אם כי הוא שונה מהמתחרים. אם אצל המתחרים השלב הראשון הוא רכישת/השכרת ברזלים, בגוגל פשוט ממליצים לך להשתמש בתשתית המקומית שלך או בתשתית הענן הציבורי שלהם או של אחרים ושם המוצר הוא Anthos. עם Anthos הלקוח מקבל את פלטפורמת הקונטיינרים של (Google Cloud (GKE לשימוש מקומי. זה לא בדיוק נשמע משהו מלהיב – אחרי הכל, לרוב החברות יש מאות ואלפי מכונות VM שהם לא רוצים/לא יכולים להמיר לקונטיינרים ולכן גוגל כוללים בחבילה גם את Anthos Migrate שמאפשר לך להעביר מכונות VM (בשלב זה מכונות מבוססות לינוקס בלבד) מ-VM ישירות לקונטיינר, כאשר המערכת של גוגל מנתחת את ה-VM, מקימה קונטיינרים, מזרימה אליהם את המידע ותוך רגעים ספורים אתה יכול להשתמש בקונטיינרים במקום במכונות ה-VM, גם כשהמכונות VM עדיין לא הועברו בשלמותם לפתרון של גוגל.

לגבי שאר ספקי הענן הציבורי:

  • ל-IBM יש Cloud Private שנותן לך בעצם Kubernetes עם שרותים נוספים של IBM שירוצו מקומית.
  • ל-Alibaba, Huawei, Baidu יש גם פתרונות מקומיים אבל אני בספק אם הלקוח הישראלי החשדן יסכים לשכור מהם שרותים שישבו מקומית.
  • Oracle מציעים את Oracle Cloud at customer – שכוללים את "רוב" השרותים שהם מציעים בענן (אחרי שנברתי בערימת מסמכים רוויי Buzzwords – קשה להבין מה הם בדיוק נותנים, מה עוד שהתיעוד שלהם לגבי ספקי ענן מתחרים לוקה בחסר ולכן לא מומלץ לסמוך על התיעוד שלהם).
  • VMware – נכון, VMWare היא אינה ספק ענן ציבורי, אבל עם מוצר כמו Tanzu אתה יכול להרים תשתית קונטיינרים/Kubernetes מקומית (PKS) ובעננים ציבוריים גדולים.

לסיכום: אם אתה צריך תשתית ענן מקומית ב-DC שלך אך ללא שום חיבור אינטרנט (גם לא לציוד המקומי של ספק הענן הציבורי) אז כל הפתרונות הללו לא יעזרו לך כי כולם מנוהלים ע"י ספק הענן הציבורי. אם אתה צריך תשתית ענן מקומית ב-DC אבל יכול לספק לתשתית הענן הציבורי חיבור אינטרנט (מהיר וסינכרוני, זו הדרישה אצל כולם) – אז יש לכם מספר הצעות. אם לעומת זאת אתם חושבים שתצטרכו זאת אולי בעתיד (עוד שנתיים שלוש), יכול להיות שפרויקט נימבוס הממשלתי להקמת Region ע"י אחד מספקי הענן הציבורי בארץ – אולי יוכל לעזור לכם ואולי לא (אם לדוגמא נניח מיקרוסופט זכתה אבל אתם מעדיפים את הפתרונות של אמזון, אז פתרון כזה לא יעזור לכם).