קטגוריה: חומרה

ברמת המאקרו: vSAN מול Nutanix

אם יש סוג מסוים של ויכוחים בלתי נגמרים שמזכירים מאוד מלחמות של הפצות לינוקס בזמנים קדומים (שנות ה-2000) – אלו הם הויכוחים של Nutanix מול vSAN, מי יותר טוב ומה יותר "שווה" לרכוש. בפוסט זה אתייחס לדברים ברמת המאקרו מבלי להעדיף פתרון זה או אחר. אין תשובה של "vSAN תמיד הכי עדיף" או "Nutanix תמיד הכי עדיף".

נתחיל מבחינת תכונות תמוהות: גם ב-vSAN וגם ב-Nutanix יש החלטות שאני לא יודע כמה אלכוהול שתה אותו מנהל לפני שהחליט להורות למפתחים שלו לכתוב/להשתמש בדברים מסויימים. אם ניקח לדוגמא ב-Nutanix את השימוש ב-Zookeeper כדי לשמור הגדרות בין Nodes שונים – האם הבחור התחלק על השכל? מה רע ב-etcd לאותו שימוש? וב-vSAN – קבוצות דיסקים מסוג All Flash כשהכתיבה נזרקת לדיסק יחיד כ-Write Buffer וגם הוא מוגבל ל-800 ג'יגה?? הרי לא מסובך ליצור מעין RAID-1 בין 2 SSD מסוג Mixed וכך אפשר למנוע נפילה של Disk Group רק בגלל נפילת SSD.

הרעיון של Nutanix לתמוך הן ב-Hypervisor של אחרים והן משלהם (AHV, עדיין בפיתוח וחסרים בו פונקציות רבות שכן קיימות ב-KVM, כמו שיתוף קבצים בין מכונות VM, דבר די חדש, מצגת על כך כאן) הוא רעיון לא רע, הרשיון שלהם הוא גם רשיון די "קל לעיכול" מבחינת תמחור ושימוש, והעניין שאין צורך ברשיון נוסף כדי להשתמש בדיסקים המקומיים כפתרון אחסון לפתרון וירטואליזציה, קונטיינרים ומכונות VM – הוא בהחלט יתרון ענק על פני vSAN. מצד שני – הדרך שבה vSAN מנצל דיסקים מהקצה הגבוה (NVME) והדרך שהוא כותב את המידע (חוץ מההערה שציינתי לעיל וההחלטה הבעייתית לגזול 25% מקום בשביל Slack מבלי לאפשר לשנות את הגודל, וההחלטה המאוד דבילית לגבי הגבלת שרותי יצוא ה-iSCSI) מאפשר להשיג כמות IOPS הרבה יותר גבוהה – אם מוכנים להשקיע בדיסקים עם כמות שרתים גדולה שתורמת לשרותי ה-vSAN. אפשר גם להגיע ל-7 ו-8 ספרות IOPS, רק צריך תשתית לכך.

אני יכול לכתוב עוד 10 עמודים של החלטות תמוהות, אבל זה לא העניין. בכל פתרון יש כאלו וזו בדיוק הפואנטה – לפניך נמצא מוצר X או מוצר Y, כל אחד מממש בדרכו פתרונות שאתה צריך, ואתה צריך להחליט איזה מוצר לרכוש.

ובשביל להחליט, צריך לראות קודם כל מה ההשקעה שיש לך בפתרון הקיים אצלך בארגון. אם אתה כבר מה שנקרא "מושקע כבד" על מוצרי VMware, אתה משתמש בכל השרותים של ה-vCenter, משתמש ב-VRA/VRO, כתבת סקריפטים שונים למערכת, אתה משתמש ב-NSX וכו' – אז הפתרון של Nutanix לא ממש יתן לך הרבה. הוא כן יתן לך כאב ראש כי תצטרך בעצם לנהל 2 מערכות שונות, ואם אתה הולך להריץ את הפתרון של Nutanix על VMWare, ואתה עדיין רוצה תמיכה מ-VMware, תצטרך לשלם בעצם כפול (אל תסמוך על הצהרות Nutanix שהם יעזרו לך במקרה ותהיה תקלה בתשתית של VMware) ואם תרצה לעבור לוירטואליזציה טבעית של Nutanix (ה-AHV) – תצטרך לקחת בחשבון שהיא חלקית ומאוד תלויה בגירסת מכונת ה-VM (לדוגמא: גירסה 15 עם כל ה-Secure Virtualization לא תרוץ על AHV).

מצד שני – אם כל מה שיש לך זה כמה עשרות מכונות וירטואליות, אתה משתמש ב-vSwitch וההשקעה שלך היא לא כזו גדולה בפתרון של VMware, אז הפתרון של Nutanix בהחלט יכול להיות פתרון טוב עבורך.

מצד שלישי – אם אתה חושב לנטוש את VMWare ולהקים את הכל מאפס עם Nutanix, הפתרון יכול אולי להתאים לך, אבל תצטרך לבדוק אם כל ה-ECO System המוצע לך ע"י Nutanix מספק את הצרכים שלך.

אלו שכבר "מושקעים כבד" יצטרכו בהחלט לשבת עם VMware (עדיף עם המנהלים בהרצליה פיתוח) בכדי להוריד מחירי רשיונות ל-vSAN. ככל שאתה לקוח יותר גדול, הסיכוי להורדה משמעותית במחיר – יותר גבוה, ובכך ברוב מוחלט של המקרים, לא יהיה צורך לעבור לפתרון אחר. בנוסף, לפי מה שהבנתי מאנשים ב-VMWare, ישנם סוגים שונים של רשיונות שיכולים להוריד משמעותית את המחיר.

לסיכום: המוצרים של Nutanix הם מוצרים די טובים, והם יכולים להשתלב יפה מאוד בתשתית הקיימת אצלך בארגון. יחד עם זאת, הוספה של המוצרים הנ"ל מחייבת לימוד נוסף וניהול נוסף של מערכות חדשות, התמודדות עם תקלות שיכולות להיות במוצרים של Nutanix או במוצרים של VMware ובהצלחה במציאה מי גורם למה. החלפה מוחלטת של מוצר אחד בשני אפשרית – אולם ישנן מגבלות שונות ובהתאם לצרכים בארגון – צריך לראות מה נתמך ומה לא, אלו מוצרים מצד ג' יוכלו לרוץ ולתת שרות ואלו לא. אם הסיבה היחידה שבגינה אתה רוצה לעבור ממוצר אחד למוצר אחר היא עלות רשיונות, אז תתחיל במו"מ מול VMware או שתיקח מישהו שמבין במו"מ בכדי להוריד במחיר. אתה לא תצליח להוריד לאפס, אבל בהחלט יכול להיות שהמחיר שתגיעו הוא מחיר שיהיה קל יותר לכם "לבלוע".

פתרון VDI לעסקים קטנים

למי שזוכר (ולמי שלא) – בשנה שעברה פרסמתי מספר מאמרים על VDI, ובחלק מהמאמרים התייחסתי לכך ששום פתרון מהחברות הגדולות (Microsoft, VMWare, Citrix, ,Nutanix) אינו מתאים לעסקים קטנים שיש להם בין כמות חד ספרתית של מכונות דסקטופ לבין כמות דו ספרתית בינונית (30-50, נניח) של מכונות דסקטופ. עלות פתרון VDI כולל תוכנות, רשיונות, ברזלים – היא מעל ומעבר לתקציב של אותם עסקים קטנים.

לכן, בסיוע חברת CRG שהשאילה לי ציוד (תודה, תומר!) ישבתי בחודשים האחרונים ובדקתי מספר פתרונות עם אפשרויות שונות והגדרות שונות על מנת להשיג מצב שמשתמש יוכל להשתמש במכונה וירטואלית עם אופיס, דפדפן ועוד כמה תוכנות שאינן דורשות משאבים גרפיים רציניים. במילים אחרות – חיפשתי פתרון VDI במובן המילולי – לקחת מכונת דסקטופ פיזית, לבצע לה P2V ולזה המשתמש יתחבר, רק בלי כל הפונקציות שהתוכנות הגדולות נותנות, ולכן אני כותב לטובת כל מיני מטרילים למיניהם: פתרון זה לא בא להתחרות בפתרונות הגדולים והמוכרים, אלא בא לתת משהו בסיסי עם כמה תוספות נחמדות.

מתוך כל מה שהתנסיתי – כתבתי מסמך ב-Google Docs שאותו אני משבץ בפוסט זה (אפשר לגשת אליו ישירות דרך הקישור הזה ולהשאיר גם הערות) עם כל הנקודות. המסמך הזה מיועד לחברות שרוצות לתת ללקוחותיהם שרות כזה בכך שימירו P2V, יקימו פתרון וירטואליזציה (דיברתי במסמך על מספר סוגי פתרונות וירטואליזציה) ויתנו תמיכה ושרותי תחזוקה.

אז איך VSAN בביצועים ובמחיר? (מאמר מעודכן 2/2020)

עריכה: יש עדכונים לפוסט – בסוף.

התבקשתי לאחרונה ע"י חברה גדולה להציע להם פתרון VDI ל-500 משתמשים. הפתרון אמור לכלול את כל מילות הבאז האחרונות: שיהיה Scale Out, שיהיה Hyper Converged, שלא יצטרכו סטורג' חיצוני, ובקיצור – שיכלול את הכל, אבל שלא יתפוס כמה ארונות.

אז הצעתי להם פתרון שכל הגודל שלו הוא 2U, של חברת Supermicro, דגם: A+ Server 2124BT-HNTR עם מפרט ארוך ומותאם לדרישות (את זה אני כבר לא יכול לפרט פה בבלוג). הפתרון הזה כולל הכל, עם פוטנציאל התקף לב מבחינת מחיר החומרה הדרושה ורשיונות. הייתי בטוח ב-99% שהלקוח זורק את ההצעה הזו לפח והולך עם איזה פתרון של Dell/HPE/Lenovo אבל במקום זה קיבלתי בקשה לשיחת סקייפ מאותה חברה. הם התרשמו מההצעה אך הם רצו לדעת קצת יותר לגבי החלק של ה-vSAN.

אז בסוף שבוע האחרון, בסיוע חברת Wiwynn (זו אחת מהחברות הגדולות שמייצרות ברזלים עבור ספקי ענן ציבורי הגדולים) וחיבורים מרחוק, התחלתי לבדוק את הנושא. VMWare לא ממש אוהבת את הרעיון לפרסם מספרים מבחינת Benchmarks (זה ב-EULA שלהם) אז אני אכתוב בכלליות וב..יצירתיות…

לטובת אלו שלא ממש מקימים/מתחזקים/משתמשים ב-vSAN, אתחיל בהסבר קצר לגבי מה-זה-vSAN: זהו הפתרון אחסון Scale Out של חברת VMWare. הפתרון מובנה בתוך ESXi אך לשם הפעלתו יש צורך ברשיונות נוספים פר כמות המעבדים בשרת.

הפתרון עובד בשיטה של Disk Groups: קבוצות דיסקים המכילות שני סוגי דיסקים: דיסק Flash מהיר (עדיף NVME) שנקרא "Cache" ודיסקים מכניים או SATA SSD שנקראים "Capacity". כל קבוצה כזו חייבת דיסק אחד Cache ו-2 או יותר דיסקים (עד 7) ל-Capacity. כל שרת יכול להכיל עד 4 Disk Groups. לאחר הגדרות הדברים הללו, יש להגדיר את ה-Policies השונים ל-vSAN וכמו כן להגדיר בכל שרת אלו חיבורים פיזיים ישמשו את ה-vSAN. לאחר כל הגדרות הסלט הללו, יהיה לנו Cluster אחד שלתוכו נשלב את כל השרתים המשתתפים ומקבלים את שרותי ה-vSAN.

מכאן, נצלול קצת יותר לעומק בעניין ה-Disk Groups:

באופן עקרוני, ישנם שני סוגים של Disk Groups, האחד נקרא All Flash והשני נקרא Hybrid, כאשר כפי שניתן להבין, ה-Hybrid מדבר על שילוב של דיסק SSD מהיר (NVME) ועוד דיסקים מכניים, והסוג השני (All Flash) מדבר על כך שכל הדיסקים בקבוצה הם SSD. ההבדל הטכני בין הסוגים הוא העבודה של ה-SSD שמשמש כ-Cache. במצב Hybrid אותו SSD מהיר מבצע בעצם 2 עבודות: הוא גם משמש כ-Read Cache של התוכן שנקרא לאחרונה משאר הדיסקים המכניים וגם כ-Write Buffer שמאחסן זמנית תוכן שיעבור ברקע אל הדיסקים המכניים. במצב All Flash לעומת זאת, ה-SSD המהיר משמש רק כ-Write Buffer ואילו כל הקריאה מתבצעת משאר הדיסקים SSD באותה קבוצה.

אחד הדברים השונים ב-vSAN בהשוואה לרכישת אחסון רגיל (Scale Up) הוא שבאחסון רגיל מבקשים מאיש המכירות כמות טרהבייט שנרצה (ברוטו/נטו) וכיום יותר ויותר מבקשים שאותו אחסון יעמוד בכמות IOPS מסויימת גם בעומסים.

ב-vSAN לעומת זאת, החישובים הם שונים לחלוטין. עצם העובדה שהכנסנו נניח דיסקים בכמות כוללת, נניח, של 100 טרהבייט, לא אומר שישארו לנו נניח לאחר RAID-5 תוכנה כ-80 טרהבייט באיזה Datastore לשימושנו החופשי.

הנה דוגמא ל-vSAN על 4 שרתים שיבנה כ-RAID-5 (תוכנה) עם הפרמטרים הבאים:

  • כמות שרתים המשתתפת ב-vSAN (שרתים שמכילים דיסקים): 4
  • כמות Disks Group פר שרת: 3
  • כמות דיסקים המשמשים כ-Capacity פר קבוצת דיסקים: 5
  • כמות מקום פנוי לצרכי Slack Space (זהו מקום לאחסון Snapshots, Rebalancing ועוד): 30%
  • כמות מקום לצרכי Checksums (אם אתם רוצים לבצע דחיסה ו-Dedup – תצטרכו את זה): 5%
  • "יעילות מקום פנוי" (כלומר: Dedup) תהיה: 1.7
  • סוג וגודל הדיסקים שנשתמש: SSD בגודל 1.92 טרהבייט.
  • סה"כ כמות דיסקים SSD שנשתמש: 72, כאשר מתוכם 12 דיסקים יהיו NVME SSD (עדיף Mixed Intense/Mixed Use).

כל זה יתן לנו את הדברים הבאים:

  • אחסון "ברוטו" – 117 טרהבייט
  • אחסון "לשימוש" (לפני שנחתכים ממנו חלקים שונים): 100 טרהבייט, כך שזה מתחלק ל-:
    • אחסון Workload (כאן מתאחסן בעצם ה-Datastore שלכם): 91 טרהבייט
    • אחסון לצרכי Checksum דחיסה, dedup וכו' – 5.3 טרהבייט
    • אחסון לצרכי Replica או Parity – כ-30 טרהבייט
    • אחסון לצרכי File System – כ-1.17 טרהבייט
    • אחסון לצרכי HA ומצב Maintenance (כך כשהשרת במצב Maintenance הוא יוכל להמשיך לתת שרותי אחסון): 35 טרהבייט.

(אל תנסו לחשב סעיף+סעיף, יש פה הכללה צנועה של Dedup ביחס של 1:1.7)

הערה: למי שמעוניין, כאן יש את המחשבון שבו השתמשתי. ל-VMWare יש גם משהו, אבל הרבה יותר מורכב.

מכאן נעבור לביצועים: הביצועים עצמם תלויים בכמה דברים:

  • סוג הדיסקים שנשתמש בהם ל-Capacity. דיסק SSD SATA רגיל הוא מהיר בקריאה, אבל איטי בכתיבה רנדומלית או רציפה, במיוחד כשמדובר בהעתקה של מעט מספר ג'יגהבייטים. כמו כן, ב-SATA יש רק ערוץ אחד, הווה אומר שהדיסק יכול לקרוא או לכתוב בכל פעם, אך לא את שתיהם. בדיסק SSD NVME לעומת זאת אין את המגבלה הזו וגם מהירות הכתיבה בדיסק NVME אפילו Read Intense היא לא כזו רעה (בין כמה מאות ל-1-1.5 ג'יגהבייט בממוצע, תלוי בכמות הנתונים). ה-Disk Group שיתן את הביצועים הכי גבוהים הוא קבוצה שכולה תורכב מ-NVME SSD כ-Mixed Use/Mixed Intense.
  • רשת – אם כל הדיסקים הם SATA, אז תקשורת במהירות 10 ג'יגהבייט היא צורך בסיסי, אולם אם הכל NVME, תצטרכו רשת לפחות במהירות של 40 ג'יגהביט. חשוב לזכור: דיסקים SATA SSD יכולים להוות צוואר בקבוק.
  • זכרון – כל שרת יצטרך להיות עם לפחות 128 ג'יגהבייט זכרון וכמות ליבות נדיבה פר מעבד.
  • כמות השרתים עם דיסקים המשתתפים ב-vSAN – כמה שיותר, הביצועים עולים, אם כי לא בצורה ליניארית.

ולשאלה שאני נשאל לא מעט עליה – מי יותר מהיר, vSAN או הפתרון של Nutanix? התשובה: vSAN. הפתרון של Nutanix מבוסס על פתרון לינוקס שלא ממש יודע לנצל טוב דיסקים NVME, לפחות ממה שבדקתי.

כמו לכל דבר, יש יתרונות ויש חסרונות, גם ל-vSAN וחשוב לקחת אותם בחשבון:

  • שרות ה-iSCSI ש-vSAN נותן לא מאפשר חיבור שרתי ESXi אחרים דרך ה-iSCSI Initiator.
  • אין ל-vSAN תמיכה ב-DPM, Storage Profiles, Sparse Disks, RDM וכו'.
  • כל השרתים שיקבלו שרותים מ-vSAN צריכים להיות תחת אותו Cluster. צעד הזוי מצידם, אבל זה מה שיש.
  • המחיר די גבוה: יש ארבעה סוגי רשיונות ל-vSAN. הרשיון הכי פופולרי (Advanced) עולה בסביבות ה-4000$ (זה "על הנייר", תפעילו כישורי מו"מ!) והוא הכי מומלץ מבחינת פונקציונאליות ושרידות.
  • יש לרכוש רשיונות פר מעבדים בשרת, כלומר אם יש 10 שרתים כשבכל שרת 2 מעבדים, יש לרכוש 20 רשיונות, גם אם 4 שרתים מתוכם משתתפים במתן שרותי vSAN וכל השאר מקבלים שרותים. במילים אחרות: כל מה שמתחבר ל-vSAN, צריך רשיון פר מעבד.
  • עדיין חסרה תמיכה במסגרת Disk groups ביותר מדיסק Cache יחיד, כמו כן יש בעיות עדיין בתמיכה ל-Optane PMEM ב-vSAN עצמו.
  • כפתרון אחסון ל-VDI, המחיר מטורף (כמדומני 50$ פר VM).
  • אם אתם רוכשים דיסקים רק מיצרן השרתים – המחיר לכל הפתרון יהיה מאוד גבוה, במיוחד בדיסקים NVME (לדוגמא: דיסק 1.92 טרהבייט NVME Read Intense יעלה לכם בסביבות ה-$2500, ואילו NVME Mixed Use באותו גודל יכול להגיע למחיר של $4000). לכן, אם רוצים, אפשר ללכת על פתרון כרטיס הרחבה של HPE ל-4 כרטיסי M.2 ולרכוש 4 דיסקים NVME Mixed Use מצד ג' שנותן ביצועים טובים (הואיל ומדובר בפתרון Cache, השרידות אינה חשובה, ה-DATA נשמר ב-Capacity).

לסיכום: vSAN זה פתרון Scale Out טוב כשרוצים להשתמש רק בשרותי וירטואליציה של VMWare. מבדיקות שערכתי, המערכת יכולה בהחלט להנפיק ביצועים גבוהים, אולם יהיה צורך בהשקעה כספית רצינית בדיסקים ובכמות השרתים שיריצו את ה-vSAN. מבחינת תמחור – מדובר במחיר גבוה "על הנייר" אולם אם מחפשים מערכת שגם תיתן ביצועים גבוהים וגם ניתן יהיה להגדיל אותה במרוצת הזמן ולקבל יותר ביצועים – כדאי לבחון אותה ולהתייחס גם לחסרונות שלה.

עדכון: תודה לגלעד בראון שציין בפניי כי ישנה חבילה שנקראת "Horizon 7 Enterprise" שכוללת את כל הרשיונות והפונקציונאליות הנחוצה ללא צורך ברשיונות vSAN נוספים והרישוי הוא לפי כמות המשתמשים (כלומר חבילות).

עדכון 2: עוד נקודה שגלעד ציין –  ה-Cluster vSAN יכול להיות או Hybrid או All Flash. לא ניתן לערבב.

הבעיות של מחשבי Thinkpad ו-Thunderbolt

ישנן חברות רבות שרוכשות ומשתמשות במחשבי Thinkpad ניידים עבור העובדים כמעט בכל הדרגות, ויש סיבה די טובה לכך: מחשבי ה-Thinkpad בדגמים היותר "רציניים" (T, X ואחרים, לא L, E) המחשבים רצים בצורה יציבה עם ביצועים קבועים לכל אורך הדרך.

יחד עם זאת, לפחות בשנה האחרונה, יש יותר ויותר תלונות של משתמשים על תקלות במחשבים הניידים הכוללים חיבורי Thunderbolt כ-USB-C, החל מבעיות של אי-טעינת המחשב, HDMI דרך Docking לא פעיל, ה-Thunderbolt לא מופיע ב-Device Manager ועוד שורה של תלונות.

הדבר הראשון שצריך להבין לגבי כל חיבורי ה-USB-C שיש באותם מחשבים, זה שהחיבורים, למרות שהם נראים מבחוץ זהים, הם שונים. יש חיבורי USB-C שהם בעצם Thunderbolt והם מסומנים באמצעות סימלון "ברק" ליד החיבור וחיבורים אלו מקושרים ישירות לשבבי Thunderbolt מסוג Alpine Ridge ו-Titan Ridge של אינטל, ואילו חיבורים אחרים הם חיבורי USB-C שמחוברים ישירות אל ה-Chipset שקשור למעבד במחשב ואין לו שום קשר ל-Thunderbolt. חיבורי USB-C רגילים יכולים לכלול החל מדברים מאוד בסיסיים כמו USB 2.0, הובלת חשמל (עד 100W), וחיבוריות ציוד מגוון מאוד. לעומת זאת, ה-Thunderbolt לוקח את מה שנתמך בסטנדרט USB-C רגיל ומוסיף לו שורת מצבים של Alternative Modes דרך ממשק PCIe תוך שימוש בשבבים שונים (ויקרים)שנמצאים בתוך המחבר (בדרך כלל הדבר יצוין עם סימלון ברק על המחבר).

לכן, בשלב הראשון יש צורך לבדוק מאיזו כניסה יש בעיה. לדוגמא – במחשבים כמו T480s ישנם שני חיבורים שנראים זהים, האחד עבור ה-Dock והאחד לחשמל. רק החיבור ל-Dock הוא חיבור Thunderbolt והשני הוא חיבור USB-C שמגיע מה-Chipset. (את החשמל, אגב, ניתן לחבר לכל אחד מהחיבורים, זה לא משנה, שניהם תומכים ב-Power Delivery).

לנובו טוענת שהבעיות שהוזכרו נבעו מקושחה (SPI-ROM) גרועה שהופצה ב-2018 עד אמצע 2019 וכי עדכוני קושחה שיצאו החל מאוגוסט 2019 (יצאו מאז לפחות 2 עדכונים קטנים נוספים) תיקנו את הבעיות הנ"ל, ולכן אם אחת מהבעיות שצוינו בקישור עדיין מופיעה לך, אתה צריך לפתוח קריאת שרות להחליף לוח אם ולהתקין את העדכונים האחרונים (כולל קושחה ודרייברים) ל-Thunderbolt. החלפה של לוח לא מתקנת את הבאג אבל כן כוללת בקר Thunderbolt שצריך את העדכון.

יחד עם זאת, ישנן עדיין בעיות שלא קשורות ל-Thunderbolt או ל-Dock וכן קשורות למערכת ההפעלה שאתה משתמש (במיוחד ב-Windows 10) הקשורות ל-Sleep. נניח שאתה לוקח את המחשב הנייד שלך לסבב ישיבות בחברה ואתה חוזר למשרדך, מחבר ל-Dock, לוחץ להפעלה לצאת ממצב שינה והופס – המחשב מתחיל תהליך Cold Boot, ותקווה שהמסמך שעבדת עליו – נשמר בהצלחה לפני שהמחשב החליט לעשות את השטות הזו. אישית, דיווחתי בעבר ללנובו על הבאג הזה פעמיים וקיבלתי תשובות שטותיות (כמו להסיר את התקנת האודיו של Realtek. ה"התקן" בסך הכל עושה Mixing, הוא לא מפעיל שבב נוסף כי אין שום שבב של Realtek במחשב הנ"ל). הבאג, אגב, אינו מתרחש עם מערכות הפעלה אחרות (אני עובד ברוב הזמן עם Fedora 31 על ה-Thinkpad שלי) כך שמדובר במשהו ספציפי ל-Windows שלנובו צריכים לתקן.

לסיכום: חלק מהבעיות אכן קשורות ל-Thunderbolt אך חלק מהבעיות קשורות ל-OS ודרייברים גרועים והגדרות שגויות של לנובו ללא קשר ל-Thunderbolt ב-Windows ובעיות כאלו קיימות גם במחשבים ניידים מתוצרת חברות אחרות (Dell, HP, ASUS, MSI ואחרים). הדור הבא של מחשבים ניידים מתוצרת כל החברות יכללו בחלקם את המעבדים החדשים של אינטל, הדור העשירי, שכוללים Thunderbolt בתוך המעבד, כך שיהיו דגמים רבים שכל חיבורי ה-USB-C שלהם יהיו חיבורי Thunderbolt עם תמיכה מלאה ובתקווה לכמות באגים אפסית.

השוואה: PKS מול OpenShift

יצא לי לשוחח עם לא מעט חברות שרוצות להשתמש בקונטיינרים. רבים כבר התחילו ממזמן להשתמש ב-Docker (הערה: לא הגיע הזמן להכיר ולהשתמש ב-cri-o?) והם החלו להשתמש ב-Docker-compose להרמת מספר קונטיינרים במכה אחת. חלקם מתחילים להשתמש בשרותים המנוהלים לקונטיינרים בעננים הציבוריים וחלקם רוצים פתרון On Prem ומטבע הדברים הם מתחילים לקרוא על Kubernetes וכשהם מתחילים להבין כמה הוא מורכב לתפעול (ומגירסה לגירסה זה נהיה יותר ויותר מורכב) – הם מבקשים המלצות על פתרון קל יותר להקים ולנהל אשכול Kubernetes (ובקיצור בשמו החביב: K8S).

רוב מוחלט של החברות הבינוניות והגדולות משתמשות ב-VMWare (מי שמשתמש ב-Hyper-V וירצה פתרון קל להתקנה וניהול ל-K8S – בהצלחה עם זה) ומטבע הדברים הם מעדיפים משהו מחברה גדולה וידועה כמו VMWare, ששמחה מאוד למכור להם את PKS. המוצר עצמו נמכר בשתי תמחורים שונים – פר POD (כאשר POD הוא מעין "קבוצה" כאשר כל POD מכיל קונטיינר אחד או יותר, ברוב המקרים יריצו קונטיינר עם אפליקציה ועוד קונטיינרים שמכילים אפליקציות נסמכות תחת POD אחד ואז יש גם תקשורת בין הקונטיינרים בקבוצה) או פר ליבות. זה מתחיל ב-50 PODS או ליבות. (המלצה: לא לרכוש פר POD. בכל ליבה אפשר להריץ עשרות PODs).

המתחרה העיקרי והיותר גדול ומיועד ל-Enterprise להרצת Kubernetes היא מערכת Openshift. גם היא תומכת באופן טבעי ומלא ב-VMWare (כן, כולל תמיכה ב-NSX-T), רק שבניגוד ל-PKS, היא לא מיועדת רק להקמה וניהול של Kubernetes במובן הסיסטמטי, אלא היא יותר מיועד לכל השרשרת – מרמת ההנהלה, אנשי אבטחת מידע, ומפתחים. ב-PKS אם אני רוצה להקים אפליקציה, אני צריך להשתמש ב-Cloud Foundry (או דרך ה-cli ב-kubectl), צריך במקרים רבים לכתוב קבצי YAML (ימח שמו וזכרו עם כל הקטע של רווחים!) שמצריכים ידע מספק ב-K8S. עם Openshift – יש לך Template (שתמיד אפשר לכתוב נוספים) והמתכנת עושה הכל דרך ה-Web UI. יש קטלוג מובנה שמאפשר להתחבר לאינטרנט ולהוריד אוטומטית templates נוספים והקמה של אפליקציות נוספות בכמה קליקים, יש אבטחת מידע הרבה יותר רצינית מ-PKS (בגלל זה רוב הקונטיינרים הזמינים לציבור לא ירוצו על Openshift אלא אם משנים הגדרת אבטחה שבחברה עלולים לפטר אותך אם תשנה אותה), יש גרפים וניטור מובנה, קל מאוד לשייך בין אפליקציה לשרות (נניח אפליקציית JAVA לקונטיינר אחר שמריץ MySQL – משתמשים ב-BIND בתפריט ותוך שניות ספורות המערכת תבנה את הכל) ויש עוד תוספות רבות שכלל לא קיימות ב-PKS. בקיצור, מי שיקים מערכת Openshift (קראו בהמשך על כך למי שמעוניין להתנסות אישית במחיר יקר של 0 שקלים) ויקים מערכת PKS, יראה את ההבדלים מהר מאוד. אגב, אחת האפשרויות שכיום אין ב-PKS ומאוד חשובה כשרוצים להוסיף ולהוריד מכונות וירטואליות המריצות קונטיינרים – כלל לא קיימת ב-PKS, אך קיימת בגירסת Openshift האחרונה.

וכאן אני מגיע להמלצה לא פופולרית שאני ממליץ: אל תרכשו PKS.

לא, זה לא קשור למחיר. מי שישווה בין Openshift ל-PKS יראה כי המחיר של Openshift ל-On Premise יותר יקר מ-PKS (בחלק מהמקרים, תלוי בחישובי ליבות, כמויות וכו')

הבעיה קשורה יותר ל-VMWare ולזמן הנוכחי. VMWare מציעה את PKS (גרסאות Essential, Enterprise) אבל אותה חברה גם מציעה את Tanzu Kubernetes Grid. היא מדברת על ניהול אשכולות של Kubernetes עם Tanzu Mission Control – אל תחפשו לרכוש או להוריד, זה מוצר של חברת Heptio (ש-VMWare רכשה) שעושים בו שינויים והוא כרגע בבטא ללקוחות VMware ולא זמין להורדה. יש גם את עניין ה-Health אשכול ה-K8S שלך והחלק הזה ממוצר וקוד מחברות ש-VMWare רכשה: Wavefront ו-CloudHealth.

בקיצור, VMWare מכינה איזה משהו גדול שמשולב מקוד ממקורות שונים שאמור לתת לך מענה מבחינת הקמת וניהול אשכולות K8S שונים הן מקומית והן בענן, אבל עד שזה יהיה מוכן ויציב – יקח זמן. כ-Enterprise, היציבות מאוד חשובה והדבר האחרון שאתם רוצים לעשות זה לעבור למשהו אחר השנה או שנה הבאה ולך תדע כמה זה תואם אחורה והאם המיגרציה תעבוד חלק…

אם כל מה שאתה מחפש זה דרך קלה ונוחה להקים אשכול K8S ואתה רוצה גם תמיכה מסחרית, אבל אתה לא רוצה את Openshift ואת כל הערך הנוסף שהוא נותן לכל הצוותים, אז פשוט תרכוש או תוריד את Rancher (כאן נמצאת גירסת הקוד הפתוח), החברה כבר קיימת מספר שנים, המוצר יציב ונותן את מה שהוא מבטיח, והמחיר יותר זול מ-PKS.

לאלו שכן רוצים לנסות את Openshift על הדסקטופ שלהם (לא על ESXI או פתרון וירטואליזציה מרכזי, כל עוד יש לך 32 ג'יגהבייט זכרון, הגירסה המצומצמת שניתנת להורדה תופסת 16 ג'יגהבייט זכרון, לגמרי), מוזמנים לגלוש לקישור הבא. תצטרכו להירשם ל-רד-האט כדי להוריד "קוד סודי" ולהדביק אותו בזמן ההתקנה. האפליקציה נקראת Code Ready Containers והיא יכולה לרוץ על לינוקס, מק ו-Windows. המערכת משתמשת בוירטואליזציה במחשב המקומי כך שב-Windows היא תפעיל את אופציית Hyper-V. טיפ קטן: אם אתם מחוברים ל-Active Directory, תתחברו למכונה שלכם עם שם משתמש מקומי. באג ידוע.

לסיכום: VMWare, כמו בשוק הוירטואליזציה, רוצה מטבע הדברים "לקחת שליטה" על השוק ולפיכך היא מפזרת כספים על ימין ועל שמאל לרכוש חברות שונות שמציעות מוצרים עם חלקים שיכול לעזור לכלי העתידי שלה כדי להקים ולנהל אשכולות K8S באופן מקומי ובענן. המוצר שהם מוכרים כרגע (PKS), כפי שאני רואה זאת, הוא לא יותר מאשר לתפוס אחוזי שוק והמוצר ה"אמיתי" הגדול שיצא – יצא בעתיד, שנה הבאה אולי, ולכן אני לא יכול להמליץ על PKS כפתרון קבוע לחברות שרוצות להקים ולנהל אשכולות K8S, ולפיכך אני ממליץ להסתכל על פתרונות אלטרנטיביים, שתיהם נותנים תמיכה ושרות מסחריים, וכדאי לבדוק מה מהם מתאים לכם.

אחסון: Scale Up מול Scale out (מאמר עדכון)

יצא לי לאחרונה לשבת אצל מספר לקוחות שהזמינו שרות יעוץ לגבי אחסון ולשמוע את הדרישות, ובלא מעט מקרים, הצרכים של אותם לקוחות הצריך פתרון הפוך ממה שהם חשבו. יש כאלו שחשבו על פתרון Scale Out בשעה שהם צריכים פתרון Scale up – וההיפך.

ברוב המקרים, המצב אצל הלקוח הוא פשוט: המערכות שלהן רצות על פתרון וירטואליזציה מסוים (ברוב המקרים: vSphere) ויש להם כבר סטורג'. בחלק מהמקרים הם צריכים להרחיב אותו כי אין מקום ובחלק מהמקרים המחיר השנתי שצריך לשלם על שרות ואחריות כבר לא שווה והם מחפשים פתרון אחר. רבים חושבים שאפשר לשלוף ישר תשובה "לך על X", לאמר שלום, להוציא להם חשבונית על יעוץ ולגמור עניין. המציאות, כמובן, שונה.

נתחיל בפתרון הפופולרי שיותר ויותר רוצים: פתרון Scale Out ובמקרה של VMWare מדובר כמובן ב-vSAN (עם Nutanix, Simplivity, Hyperflex הדברים מעט שונים). הדבר הראשון שצריך לקחת בחשבון זה עלות שדרוג רשיון ל-vSAN. בכל שרת שיש בו שני מעבדים, צריך לשלם כמדומני $5000 וזה רק על הרשיון, כלומר אם יש נניח 10 שרתים, אנחנו מדברים על $50K לפני שבכלל דיברנו על חומרה. אחרי שדיברנו על רשיונות, נדבר על דיסקים וסוג האחסון: Hybrid או All Flash, רובם כשהם מקבלים הצעות ל-All Flash ב-vSAN נרתעים מהמחיר אז נעבור ל-Hybrid. הדיסקים מקובצים כ-Disk Group. מבחינה טכנית, כל Disk Group יכול להכיל עד 7 דיסקים מכניים ודיסק SSD, המכניים הם ה-Capacity וה-SSD נקרא Cache. חישוב הדיסקים צריך להיות לפי רמת ה-RAID שאתם בוחרים, לפי כמות ה-Fault Domains, ה-Erasure Coding ועוד. לא מומלץ לנסות לחשב לפי Dedup מכיוון שיחס ה-Dedup הוא משתנה נעלם שמשתנה בהתאם לתוכן המאוחסן, כמות פעמים שאותם בלוקים מאוחסנים ועוד, למעוניינים – ניתן לקרוא יותר פרטים על כך כאן וכאן. נקודה חשובה לציון: VMWare גם נוטים להמליץ על דברים שייקרו את המערכת, כמו בקר RAID לכל קבוצת דיסקים (כי זה עוזר ב-Rebuild), תלוי במצב הקונפיגורציה שלכם, לא חייבים להקשיב ולרכוש. מה שכן, ותלוי בתקציב, מומלץ לרכוש SSD Mixed Intense ל-Cache (היחס קריאה כתיבה לדיסקים SSD שהם Read Intense הוא 80/20 או 75/25, ו-VMWare מבקשת 70/30 – לשיקולכם).

מכאן נעזוב את פתרונות ה-HCI ונעבור לאחסון כללי.

אין שום בעיה לאחסן 2-3 פטהבייט באחסון Scale Up. הנה לדוגמא JBOD של Western Digital שיכול לקבל עד 102 דיסקים מכניים של 12 טרהבייט ולתת כמות אחסון ברוטו של 1.2 פטהבייט. אפשר לשרשר קופסא כזו לעוד שלושה קופסאות נוספות כך שתיאורתית ניתן לאחסן ברוטו 3.6 פטהבייט. את הקופסאות האלו ניתן לחבר לשרת שמריץ את תוכנת האחסון (למען האמת, ניתן לחבר את זה כמעט לכל סטורג' חדש כיום, רק שיצרן הסטורג' לא יתמוך בכך מבחינת תמיכה ואחריות, אם כי יכול להיות שגם הוא מוכר משהו דומה) ואם רוצים – אפשר לחבר שתי קופסאות סטורג' ("ראשים") בתצורת High Availability ולקבל פתרון אחסון מעולה…

.. עד שמגיעים לבעיה המרכזית באחסוני Scale Up כאלו: אם בקר ה-SAS באחת מקופסאות ה-JBOD יתקלקל, פתרון האחסון יושבת (וכמובן השרתים המקושרים לו) ואנחנו מדברים על השבתה של מינימום 4 שעות במקרה הטוב, יום עסקים במקרה הפחות טוב, וכמה ימים במקרה הרע (מה לעשות, לא לכל יבואן יש כמה כאלו שהוא שומר בסטוק למקרה חרום, וכבר ראיתי מקרה כזה).

לכן חשוב להבין, מבחינת Scale Up, תיאורתית אפשר לאחסן בו המון, אך ככל שמכניסים יותר ויותר חלקים לפתרון (עוד בקרי RAID, עוד קופסאות JBOD וכו') הסיכוי להשבתה הוא יותר גדול, הזמן לבצע Rebuild לדיסק עם מספר דו ספרתי של טרהבייט – גודל בצורה משמעותית, ולכן מעשית – זה לא מומלץ

ב-Scale Out לעומת זאת, אפשר לשלב מספר קופסאות כמו הנ"ל בכך שנצוות קופסא מול שרת, מינימום שלושה שרתים (הכמות עולה במספר אי זוגי – 3,5,7 וכו' וכו') ואז גם אם יתקלקל JBOD, יתקלקל שרת אחסון Scale Out או שניהם ביחד – המערכת תמשיך לתת שרות. החסרון כמובן קשור לעלויות – צריך יותר שרתים יעודיים, צריך Backbone של 40 ג'יגהביט לפחות, סביר להניח שנצטרך שרת עם דיסקים SSD לצרכי Cache וכו', ולכן פתרונות כאלו מתאימים לפרויקטים גדולים כמו HPC, או Big Data ועוד, וכאן שימוש בפתרונות Scale Up לא יתן פתרון אחסון מהיר ויעיל. אותו דבר לגבי כמות אחסון – אם כל מה שאתה צריך לאחסן זה כמה עשרות או מאות בודדים (100-200) של טרהבייט, לך על Scale Up.

לסיכום: יהיה האתגר אשר יהיה, לא מומלץ "לרוץ" ולרכוש פתרון שהחברים ממול רכשו, גם אם הם מריצים את אותה תשתית בערך. האם פתרון Scale Up מתאים? אולי Scale Out?  על מנת לעלות כך, צריך לקחת בחשבון הרבה פרמטרים, שאלות ובעיות שרק בחישוב הכולל שלהם אפשר להחליט אם ללכת לכאן או לכאן, ומכאן אפשר להמשיך לשלב של בחירת מערכת, SDS, עלויות מול תקציב ועוד.

על דיסקים SSD – אחריות, ביצועים, יד שניה ועוד

לקראת השנה האזרחית החדשה החלטתי לכתוב פוסט חדש המבוסס על דוח"ות שכתבתי עבור לקוחות שונים והחלטתי לקחת חלקים מהם (ברשות) ולאחד אותם לפוסט אחד. כל מה שאני כותב בפוסט זה מבוסס הן על תיעוד של היצרניות והן על בדיקות Stress testing שביצעתי עבור לקוחות. שמתי לב שרבים מאנשי ה-IT (וחלק קטן מאנשי השיווק) מביאים/מציגים פרטים ישנים או רלוונטיים ולכן בפוסט זה אתייחס לסוגים שונים של דיסקים. הן ללקוחות קצה ביתיים/סמי-מקצועיים והן ל-Enterprise. הטכנולוגיה והמושגים רלוונטיים בערך לשנתיים האחרונות.

אתחיל בנושא אחריות ו"טחינת דיסקים", מושג שמתאים לדיסקים מכניים ולא ל-SSD ואסביר מדוע.

אחריות על דיסקים נמדדת ב-2 מושגים שונים, תלוי בשוק. בשוק הביתי/סמי-פרו, היא נמדדת ב-TBW – שזה Terabyte Written, כאשר מדובר על הכמות הכוללת של מידע הנכתב על הדיסק מרגע יציאתו מפס היצור. פירמוט, חלוקה לפרטישנים, כתיבה מחדש, פירמוט מחדש, חלוקה מחדש – אינה "מאפסת" את כמות הנתונים הנכתבים על הדיסק וניתן לראות את כמות הקריאה וכתיבה על דיסק באמצעות כלים שיודעים לקרוא את ה-S.M.A.R.T בדיסק (לא חשוב אם מדובר ב-SATA, SAS, NVME). היצרן מציין כמות מסויימת ולאחריה נדלק "דגל" של WEAR out ב-S.M.A.R.T ומאותו רגע – פגה האחריות. היצרן גם מציין כמות שנות אחריות למקרה ולא מגיעים לכמות הכתיבה/שכתוב המותרת, בדרך כלל זה 3 או 5 שנים (רק בחלק קטן של הדיסקים יש אחריות ל-10 שנים, כמו לסמסונג 850 PRO)

בדיסקים ל-Enterprise המדידה היא שונה והולכת לפי DWPD, כלומר Drive Write Per Day, ובמילים פשוטות: כמה פעמים אתה יכול לכתוב על הדיסק מאפס כל יום ולמלא אותו (אף פעם לא מומלץ למלא SSD עד הסוף, תמיד מומלץ להשאיר 5-10% מחוץ לפרטישן שכותבים עליו, וזאת כדי לאפשר לבקר להזיז נתונים שנכתבים על תאים בעייתיים ובכך לתת לדיסק להמשיך לפעול כמצופה) וגם כאן יש כמות שנים לאחריות (3-5). על הנייר, במידה ותעבור את כמות ה-DWPD, דגל ה-Wear Out ב-S.M.A.R.T ידלק והאחריות תפוג.

כל מה שהזכרתי כאן – הוא "על הנייר", אבל המציאות שונה לחלוטין.

בניגוד לדיסקים מכניים, דיסקים SSD (שוב, אין זה משנה איזה חיבור, ולמעט דיסקים Optane מהקצה הגבוה – שהם אינם מבוססי NAND Flash) צריכים טמפרטורה מסויימת כדי לכתוב. בדרך כלל SSD במצב אידיאלי שלא מבצע עבודה יהיה בטמפרטורות הנעות בין 30-40 מעלות וכשמתחילים לכתוב נתונים, החום עולה, וככל שכותבים עוד ועוד נתונים (עשרות עד מאות ג'יגהבייט) החום עולה ברציפות וכשהוא מגיע בערך ל-78 מעלות ומעלה, מהירות הכתיבה יורדת משמעותית (אגב, זה קורה גם ב-Mixed Intense SSD אם כי בצורה פחות דרסטית) לעשרות מגהבייט עד קצת מעל 100 מגהבייט לשניה כשכותבים מעל 30-50 ג'יגהבייט באופן רצוף. בכתיבה אקראית/מזדמנת קצרה (עד 5-10 ג'יגהבייט, תלוי ב-SSD), ה-SSD יפעיל אלגוריתמים שונים שכל מטרתם היא לחסוך בכתיבה, כך שגם בעבודות כבדות מאוד, ב-99.99% מהמקרים לא תגיעו לכמות הכתיבה המותרת ביום (כמות הקריאה ביום אינה מוגבלת מבחינת אחריות בשום SSD), ולכן – אין זה משנה אם המערכת שלכם כותבת ביום 2 ג'יגהבייט או 300 ג'יגהבייט ביום על SSD – זה לא "טוחן" אותו (ולא תשמעו ממנו קולות כמו בדיסקים מכניים ישנים).

הדברים שכן יאיטו SSD הם:

  1. ניצול 100% מהדיסק כך שלא נשאר למערכת מקום להעברת מידע שמאוחסן בתאים דפוקים (ראו המלצה לעיל בנוגע ל-Provision).
  2. דיסקים SSD ביתיים זולים (Corsair MX300, MX500, סאנדיסק ביתיים ישנים)
  3. דיסקים SSD לא DRAM או SLC Cache שמשמש כחוצץ ל-NAND.

נקודה חשובה לגבי אחריות דיסקים (SSD או מכניים): היצרן מעניק אחריות לדיסק למשך מספר שנים המצוין (או לפי כמות כתיבות או לפני DWPD). בחברות שקונות את הדיסק מיצרן השרתים – התהליך קל ופשוט – נותנים אחד, מקבלים אחד. במקרים של קניה מאמזון – אפשר לפנות ישירות ליצרן, תצטרכו להציג חשבונית על מנת להתחיל תהליך החלפה. אצל חלק מהמוכרים בארץ של דיסקים דגמים ישנים לציוד ישן – האחריות היא מול המשווק בלבד (אולטרייד לדוגמא). בכל המקרים של החלפה מול היצרן, האחריות שתהיה על הדיסק המוחלף אינה אחריות מלאה ל-3-5 שנים אלא רק ליתרה של האחריות. לדוגמא: אם יש לנו מערכת בת 4 שנים (שקנינו אותה יחד עם הדיסקים שיש להם אחריות ל-5 שנים) ואנחנו מחליפים דיסק תקול, היצרן יתן אחריות למשך שנה בלבד (או 90 יום אם האחריות נגמרת עוד חודש נניח), ולכן במקרים כאלו אולי כדאי לשקול לקנות דיסקים חדשים.

נעבור מכאן לדיסקים SSD יד שניה: ישנם מדי פעם באתרי מכירה שונים (איביי, אמזון וכו') דיסקים משומשים של Enterprise במחיר זול ומפתה. אלו דיסקים שלא ממש יתאימו לחברות מכיוון שהיצרן לא יתן לכם כרוכשים אחריות כלשהי. מה שכן, הם יכולים להתאים למקומות ואנשים שלא אכפת להם לרכוש בזול תוך נטילת סיכון שלא תהיה אחריות. מבחינת ביצועים – לא אמורה להיות בעיה איתם. חשוב, אם אפשר, לבקש מהמוכר לראות תמונת סטטוס של ה-S.M.A.R.T לפני רכישה (בלינוקס אפשר לבדוק זאת עם smartctl, ב-Windows יש S.M.A.R.T. Monitoring Tools) ולבדוק מה הגבולות כתיבה שהיצרן ציין לגבי אותו SSD.

נקודה נוספת שחשובה הן בדיסקים NVME חדשים או יד שניה: אם אתם מחברים מספר דיסקים כ-RAID כלשהו (לא RAID-5!) ואתם מצפים לראות ב-OS מהירות כתיבה/קריאה כפול מה שכתוב על המדבקה/במפרט – תתכוננו להפתעות. Windows Server 2019 במערכת עם 12 דיסקים ב-RAID-6 לדוגמא נתנה ביצועים של … 10 ג'יגהבייט לשניה בקריאה, גם אחרי כיוונון כל הגדרה אפשרית, ובלינוקס עם ZFS יש תוצאות הרבה יותר טובות אך שאינן מגיעות למהירות המדבקה (אז אל תסמכו על JMeter).

דיסקים שכדאי לצפות לקראתם בשנה הבאה (לפי השמועות וההדלפות) – לכל אלו שצריכים דיסקים SSD NVME לעבודות כבדות (Cache, SQL) ואחרים:

  • סמסונג ZET דור שני וביצועים מאוד מרשימים בקריאה, ו-Latency שמאוד קרוב ל-DRAM
  • Optane דור שני – דיסקים יותר גדולים, פתרון יותר טוב לקירור, ביצועים בערך כמו הדור הנוכחי.
  • דיסקים SSD ל-Enterprise מבוססי QLC (כל היצרנים) זולים. עדיף לוותר, ביצועי כתיבה מחרידים!
  • שרתים עם דיסקים SSD בחיבור U.3 או מסוג Ruler. תהיו קונסרבטיביים ואל תרכשו – החברות (סמסונג, אינטל ועוד כמה) עדיין במריבות לגבי הסטנדרט. רוצים NVME? רק עם חיבור U.2 או כרטיסי PCIe.

על תחנות עבודה ומחשבי דסקטופ לעריכת תכנים

בישראל, המצב הקיים כיום בכל הקשור לעריכת תכני מדיה (תמונות, וידאו, אודיו) הוא שיש תחרות עזה ומגוונת. עצמאים וחברות שמציע את השרותים הללו לכל סגמנט אפשרי, החל מהכנת לוגו ועד לעריכה של קליפים, סרטים וכו'. הכל תלוי כמובן בדרישות ובתקציב ולמי פונים.

כיום, חלק לא קטן מאותם אנשים עובדים על מחשבים ניידים (מקבוק/מקבוק-פרו) של אפל. בפוסט הזה לא אתייחס לסגמנט הזה (אין הרבה מה לאמר בנידון. מי שרוצה את הביצועים הכי טובים שמחשב מקבוק-פרו יכול להציע – שירכוש את גירסת ה-16 אינטש שאפל שחררה לא מזמן) ולכן אתייחס בפוסט זה לאלו שמבצעים את העבודה על PC (מחשבי מותג או מחשבים לבנים מהרכבה)

לא מעט עצמאים וכמעט כל החברות – מחפשים בדרך כלל תחנות עבודה או מחשבים – שיהיו של מותג, זה יכול להיות HPE, Dell, Lenovo או מותגים בינלאומיים אחרים (במקרים מסויימים נמכרות לחברות חבילות שלמות הכוללות חומרה נלווית ואחד התנאים לרכישה – הוא רכישה של מחשבי מותג מסויימים, לא אכנס לכך בפוסט זה). בשביל חברות, רכישת מחשבי מותג היא דבר רצוי הואיל ויש תמיכה מהיצרן בתוכנה ובחומרה, ואם יש תקלת חומרה, טכנאי יגיע למשרדי החברה ויטפל בתקלה.

הבעיה שאני רואה בדרך כלל, קשורה יותר לאי התאמה של תוכנה עיקרית שתרוץ – והמחשב שיבחרו להריץ אותה.

אתן דוגמא: נניח ויש בחברה גרפיקאית שצריכה לעבוד על תוכן סטטי (תמונות, תרשימים, אילוסטרציות וכו') והחברה מעוניינת לרכוש לה תחנת עבודה טובה. אם החברה מבקשת הצעה מהמפיץ ובמפרט המוצע מופיעה שורה לגבי המעבד שמתחילה ב-Xeon – כדאי לפסול את ההצעה. מדוע? מכיוון שתוכנות כמו פוטושופ צריכות מהירות שעון כמה שיותר גבוהה, ולכן במקרה של הגרפיקאית שעורכת תכנים סטטיים, כדאי לרכוש מכונת דסקטופ (מותג או לא, לשיקולה של החברה) עם מעבד i9-9900KS של אינטל, עם 32 ג'יגהבייט זכרון ועם SSD מהיר עבור מערכת הפעלה, אפליקציות ואולי SSD נוסף לאחסון מדיה (אם אין בחברה פתרון אחסון לדוגמא).

כשזה מגיע לתכנים יותר דינמיים (אפקטים, עריכת וידאו/אודיו) בתוכנות שונות, עצמאים עם איתנות פיננסית טובה וחברות – בחרו לרכוש תחנות עבודה ממותגות עם כרטיסים יוקרתיים של nVidia ומעבדי Xeon וזכרון ECC. הבחירה הזו היתה עד לפני חודשים ספורים בחירה טובה והגיונית, אולם משהכריזה AMD על מעבדי הדור השלישי שלה לדסקטופ ול-HEDT/תחנות עבודה, הדברים השתנו. אם לדוגמא ניקח את המבחנים של חברת Puget (מבחנים שמוכרים לכל אנשי מקצוע כמבחנים אמינים בתוצאות) ונשווה את מעבדי הדסקטופ הנוכחיים של אינטל למעבדי ה-12 וה-16 ליבות של AMD, אז AMD מנצחת ב-After Effects, וב-Premiere Pro. בפרמייר, אגב, מעבד ה-3950X מייצא במהירות יותר גבוהה של 15-30% בהשוואה למעבד הדסקטופ בקצה העליון של אינטל (i9-9900K). המעבדים הנ"ל מ-AMD מיועדים לשוק ה-Desktop.

אבל מה קורה אם אנחנו רוצים להשוות מול מעבדי Xeon לתחנות עבודה ולא מול מעבדי דסקטופ? כאן AMD מציעה לשוק מעבדי Threadripper עם 24 ליבות (3960X) ו-32 ליבות (3970X). המעבדים עצמם עולים בערך כמחצית מהמחיר של אינטל מבקשת. אם נסתכל שוב במבחנים של Puget בתחום הוידאו (פרמייר, Davinci Resolve) נוכל לראות בגרפים כי ה-3970X ו-3960X נמצאים במקום הראשון והשני – בהתאמה. משהו אחד שחשוב לשים לב לגביו: אין השוואה בקישור בין מעבדי Threadripper למעבדי Xeon. אם אתם רוצים לראות השוואה מול מעבדי Xeon בקצה העליון ולא רק בעריכת וידאו, אתם מוזמנים לצפות בקליפ הזה. השוואות רשמיות יותר למעבדי Xeon יצאו בסביבות ינואר-פברואר, כש-AMD תכריז על Chipset חדש (TRX80) שמיועד לתחנות עבודה ושורה של יצרני תחנות עבודה יציגו תחנות עם מעבדי Threadripper.

ויש עוד שוק אחד למעבדים – ה-HEDT (כלומר High End Desktop). המעבדים של אינטל לסגמנט הזה הם בעצם מעבדי Xeon רק ללא תמיכת זכרון ECC, ללא תמיכה של שליטה מרחוק, ואפשר לבצע להם Overclocking. אינטל הוציאה לאחרונה את סידרת i9-109XX עם Chipset מסוג X299 (שמייצג את משפחת המעבדים Skylake-X). המקרה היחיד שבו אני ממליץ להסתכל על מערכת כזו – זה כשיש לחברה/עצמאים מערכת כזו והם רוצים לשדרג את המעבד לגירסה החדשה שאינטל הוציאה. בשאר המקרים זה לא ממש שווה את הכסף כשמשווים ביצועים מול Ryzen דסקטופ או Threadripper.

מה עם תחנות עבודות חזקות המכילות מעבדים כפולים? כאן, לצערי, התשובה תהיה: אם מדובר לעבודה של עריכת וידאו, אפקטים, אודיו וכו' – מדובר בבזבוז כספים. אף תוכנה שקיימת כיום (כולל AVID, אגב) פשוט לא יודעת לנצל כמות גדולה של ליבות (מעל 32), וגם Windows עצמו די גרוע בניהול יותר מ-32 ליבות, אז חבל לרכוש מכונה כזו. אלו מכונות שיכולות להתאים לצרכי Deep Learning, AI וכו' כשמערכת ההפעלה היא הפצת לינוקס, לא Windows.

אני רוצה לסכם את הפוסט בנקודות שחשובות לבדוק לפני רכישה:

  • מה האפליקציה (או האפליקציות) העיקרי(ות) שתרוץ/ירוצו על המחשב? כל עוד מדובר בדברים סטטיים (שאינם וידאו,אפקטים, אודיו) כדאי אולי לחשוב לרכוש מכונת דסקטופ עם המפרט שציינתי.
  • טיוב מפרט: מעבדי Xeon לא תמיד נותנים מענה במקרים בהן המכונות צריכות לייצור ברציפות הכנסות (תחנות עריכה באולפן שידור לדוגמא) וקניית מעבדים כפולים מרובי ליבות (מעל 16 פר מעבד) פשוט לא שווה את ההשקעה הכספית, ולכן כדאי לבקש מהמפיצים מפרט עם מעבד אחר. אותו דבר לגבי GPU – לא חייבים Quadro לעיבוד גרפי ואם צריכים הרבה זכרון, Titan RTX יהיה הרבה יותר זול ויעשה בדיוק את אותה עבודה במחיר יותר נמוך.
  • מחיר ומפרט: ההצעה שתוגש לכם בד"כ היא "נקודת פתיחה", תתייעצו עם מישהו מקצועי לגבי המפרט, אם ניתן לשנות ואם ניתן להוזיל, האם המחיר כולל תמיכה אצלכם במשרדים, תמיכה ביום העסקים הבא או תוך 4 שעות (SLA) וכו'.
  • אנימציה ורינדור על מחשבים (חוות רינדור): עדיף לבחור בפלטפורמות פתוחות כך שבבוא הזמן אפשר לשדרג ולקבל ביצועים יותר גבוהים בהחלפה למעבדים מהדור הבא. בחלק גדול מתחנות העבודה הממותגות ניתן לשדרג רק למעבדים מהדור הנוכחי.
  • מחשבי מותג או לא – זה לשיקולו של הלקוח, אולם לדעתי אצל עצמאים שאין להם תקציב גדול, לפעמים עדיף לקנות מחשב בהרכבה ולבחור מפרט יותר גבוה על חשבון תמיכה יקרה.

אחסון: שכבה חמה, שכבה קרה, דברים שחשוב לדעת

כל מי שקונה או קנה אכסון בוודאי שמע על המושגים "שכבה קרה" ו-"שכבה חמה". למי שאינו מכיר את המושגים: "שכבה קרה" מציינת אחסון על דיסקים מכניים איטיים או רגילים (SATA לדוגמא) ואילו ה"שכבה חמה" מציינת אחסון על דיסקים SSD.

בעבר, פתרונות אחסון של חברות כמו NetApp ו-EMC כללו בתוכן מספר שכבות:

  • שכבה מאוד מהירה – שהיתה מורכבת ממקלות זכרון בלתי נדיף (NVRAM)
  • בחלק קטן מהמקרים, שכבה מהירה נוספת – RAM מגובה סוללה
  • שכבת דיסקים SSD ("שכבה חמה")
  • שכבת דיסקים מכניים (SAS או SATA) ("שכבה קרה"

עם התפתחויות הטכנולוגיות השונות, כמעט כל היצרנים ירדו משימוש ב-NVRAM (זה יקר מאוד ליצרן הפתרון אחסון, מה שכמובן מייקר את הפתרון ללקוח הסופי ומה שמקשה בתחרות מול יצרנים אחרים), וכיום בד"כ פתרונות אחסון משולבים (דיסקים מכניים ו-SSD) כוללים שכבה חמה קטנה שמורכבת מדיסקים SSD ושאר הדיסקים הם מכניים (כיום רוב היצרנים פשוט מכניסים דיסקים SATA, חלקם עדיין מוכר דיסקים SAS), כך שבסופו של דבר, כלקוח, כל היצרנים יציעו בפניך שתי אפשרויות (עם כל מיני תוספים כמובן): מערכת אחסון "היברידית" (מכנית, SSD) או AFA (כלומר All Flash Array) שמורכבת מדיסקים SSD. משהו חדש שנכנס לשוק (ולא ראיתי עדיין אותו בארץ) הוא "היבריד SSD" (שם שאני נותן עבור פוסט זה) כאשר רוב הדיסקים הם SSD Read Intence ומספר קטן של SSD הוא NVME Mixed Intense. לחברת לנובו יש מערכת שה-SSD Mixed Intense מוחלף בדיסקים Optane של אינטל, כדי לקבל מהירויות כתיבה גבוהות (אבל אותו סטורג' ספציפי יקר מאוד – הוא מתחיל ב-7 ספרות בדולרים).

כעת נתמקד במה שנקרא בחלק מהמקרים "שכבת ה-Cache". בעבר (ועדיין בחלק מהמקרים כיום) פתרון האחסון היה כולל מספר מצומצם של דיסקים SSD די קטנים (200-400 ג'יגהבייט), מטרתם היתה אחת: לקבל את כל המידע שאמור להיכתב לתוך פתרון האחסון, לאשר ל-client שהמידע נכתב (מה שנקרא sync) וברקע להעביר את המידע לדיסקים המכניים שמטבע הדברים הם איטיים בהרבה מאותם SSD. ה-SSD שהיו אז היו דיסקים קטנים ויקרים להחריד, הואיל ותאי ה-Flash שלהם הכילו מקסימום מספר אחד בכל תא (מה שנקרא Single Level Cell, או SLC), כיום רוב מוחלט של הדיסקים מכיל Flash עם תאים שיכולים להכיל שני מספרים בכל תא (MLC) או שלושה מספרים בכל תא (TLC). הכלל הפשוט הוא שככל שמאחסנים יותר מספרים בתא, הכתיבה את התא (ובעצם אל שבבי ה-Flash ב-SSD) יותר איטיים, ולכן – כאשר חושבים לרכוש פתרון אחסון ומקבלים מפרט, חשוב מאוד לשאול מה סוג התאים ב-SSD: האם הם MLC (ונגזרותיו, בכולן מופיעות האותיות MLC) או TLC או QLC (שזה הכי איטי ולמעט ארכיבאות אני לא ממליץ אותו לשום פתרון אחסון). לא תמיד אפשר לדעת זאת הואיל וכל יצרן פתרון אחסון נותן שמות אחרים ל-SSD מהשמות שהיצרן SSD נותן למוצריו, ולכן צריך "לדוג" קצת. אפשרות אחרת לדעת – היא לבדוק האם ה-SSD הוא Read Intense או Mixed Intense (ה-Mixed Intense מתאים לעבודות שכמות הקריאה והכתיבה די שווה, ולכן הוא אידיאלי לשמש כ-Cache בפתרון אחסון). הטובים ביותר הם MLC או Mixed Intense.

זוכרים את הדיסקים הקטנים מהפיסקה הקודמת? איתם קשה לבנות Cache אלא אם רוצים לשרוף כספים כאילו אין מחר. כיום לעומת זאת, דיסקים שהם Mixed Intense שהם מעולים לצרכי Cache – יכולים לתת ביצועים מעולים לא רק בכתיבת ה-DATA מבחוץ אל תוך פתרון האחסון, אלא גם לשמש כ-"שכבה חמה". חישבו על כך: 4 דיסקים SSD בתצורת Mixed Intense בגודל 4 טרהבייט פר דיסק יתנו לנו 16 טרהבייט נטו של "שכבה חמה" (הדיסקים הללו מוגדרים בחיבור כ-RAID-0 הואיל וכל הנתונים שנמצאים שם – זמניים, ה-DATA כולו מאוחסן בשאר הדיסקים שאינם מוגדרים כ-Cache), ועם כמות כזו של Cache (שבעצם משמש כ"שכבה חמה") רוב הקריאות נתונים לדוגמא יקראו מאותם רביעיית SSD, ומכיוון שאלו דיסקים בחיבור NVME, אנחנו יכולים לקבל מהירות קריאה של 12-14 ג'יגהבייט לשניה (תיאורתית, צוואר הבקבוק שלכם במקרים כאלו יהיו הסיבים או כל סוג חיבור אחר, לא הדיסקים).

לכן, כיום, אם מישהו רוצה לפתרון האחסון שלו "שכבה חמה", והוא רוכש אחסון היברידי (מכניים ו-SSD), הוא צריך לוודא כי ישנם מספר SSD שהם Mixed Intense ואם אפשר – בחיבור NVME. אל תרכשו דיסקים SSD גדולים לצרכים כאלו (8-10 טרהבייט ומעלה) מכיוון שהם מאוד יקרים. עדיף לרכוש 4 של 4 מאשר 2 של 8 טרהבייט ושכל אותם SSD בפתרון ההיברדי מוגדרים כ-Cache (זה מה שיוגדר כברירת מחדל במערכת פתרון האחסון). במערכות AFA אין צורך בכך הואיל וגם SSD בחיבור SATA יתן מהירויות קריאה מהירות מאוד ובכך פתרון זה מייתר את הצורך ב"שכבה חמה". אגב, AFA שכולו מלא ב-SSD עם NVME יהיה תמיד "חנוק" מבחינת רוחב פס החוצה אלא אם יש Backbone של 100 ג'יגהביט ומעלה.

לסיכום: כיום אפשר לבנות "שכבה חמה" שהיא בעצם Cache ממספר קטן של דיסקים SSD (כל עוד הם Mixed Intense) ובכך לקבל ביצועים גבוהים של קריאה וכתיבה, ובמשך הזמן גם לקבל ביצועי קריאה גבוהים מבלי שפתרון האחסון יצטרך לשלוף אותם מהדיסקים שבפועל מאחסנים את הנתונים (בשכבה חמה מאוחסן העתק, לא מקור).

על רכישת שרתים – והחזרתם

הבוקר קרה לי שוב מקרה פשוט שבו אני ממליץ ללקוח מפרט טכני מפורט על שרת יקר, הוא מזמין, השרת מגיע, הלקוח מפעיל ו.. זה לא עובד. הסיבה שזה לא עובד? הלקוח התעלם מכל ההמלצות והמפרט שנתתי ובמקום זה הקשיב לאיש השיווק ורכש את המערכת הלא נכונה. כמו שזה נראה כרגע – הם יגיעו לבית משפט כי הספק לא מוכן לקבל בחזרה את המערכת שהוא מכר.

ולצערי – זה לא המקרה הראשון שזה קורה. קרה לי עוד מקרה כזה בו לא הייתי מעורב אך כן סייעתי ללקוח דרך חברה צד ג' כדי שהפרודקשן שלו לא ידפק.

אני רוצה להתחיל דווקא עם הקטע של החוק. למיטב ידיעתי (ואם יש למישהו מידע אחר, אשמח שיכתוב זאת בתגובות) – כל ציוד שמוגדר כ"Custom", כלומר הוגדר ונבנה במיוחד עבור לקוח – לא זכאי להחזר תוך 14 יום, זה יכול להיות שרת, זו יכולה להיות מיטה, ארון מטבח ועוד ועוד.

בכל מה שקשור ליעוץ רכישת ברזלים, אני מתעקש על תשלום מראש. לא מדובר בתשלום גדול, אבל עניין התשלום בא לכסות שתי דברים חשובים:

  • בניית אמון ביני ללקוח מבחינת קבלת שרות ותשלום בזמן
  • אספקט פסיכולוגי: כשמישהו משלם על יעוץ, בדרך כלל הוא גם יקשיב לך יותר מאשר לכל מיני דעות והצעות אחרות. משהו שלמדתי בהתחלה כשהקמתי את העסק: כשלא משלמים, בדרך כלל נוטים להתעלם ולהקשיב לאחרים.

שרתים זה דבר מורכב. יש משווקים רבים שבטוחים שהם מכירים מפרטים בצורה מעולה, אבל יש הרבה דברים שהם לא מכירים. אני יכול לציין דוגמא על חברת תקשורת שרכשה לפני שבועיים שרתים עם דרישה למעבדים "הטופ שבטופ" של אינטל. מה הם קיבלו? מעבדי Xeon SP דור קודם, כי בשיווק לא ידעו על הדור החדש. דוגמא אחרת: חברה מסויימת הזמינה שרת עם Optane DC (זה ה-SSD שנראה דומה למקל זכרון). מה הם קיבלו? מקל זכרון ECC.

וכאן בדיוק מתחילה הבעיה: אם אתה לקוח חשוב ליצרן ולמפיץ, יבואו לקראתך, יחליפו מה שצריך (ברוב המקרים לא תקבלו החזר כספי על כל המכונה). אם אתה לקוח קטן? אז מבחינתם – לך תתבע אותם.

לכן, גם אם סגרתם מפרט, תנו למישהו חיצוני להעיף מבט. גם אנשי IT מקצועיים לא תמיד מודעים לטכנולוגיות האחרונות שיצאו, לטריקים שיווקיים "לדחוף" משהו אחד שכביכול נותן ביצועים גבוהים בזמן שבפועל מוכרים ללקוח חלק שנותן ביצועים בינוניים ומטה, ולפעמים דווקא אותו מישהו חיצוני יכול להציל לכם את הרכישה ולטייב אותה.