קטגוריה: יעוץ וירטואליזציה

נקודות למחשבה כשרוצים לרכוש סטורג' חדש

יש לא מעט סיבות שחברות מעוניינות לעבור מפתרון סטורג' קיים לפתרון סטורג' אחר. יכול להיות שהאחריות תמה, יכול להיות שהם לא מרוצים מהשרות ו/או מהסטורג' עצמו, יכול להיות שהם רוצים לגדול והמחיר שהם מקבלים עבור גדילה חסר פרופורציות – בקיצור, בלא מעט מקרים הסיבות לרצות להחליף סטורג' לא קשורות לסיום המקום הפנוי בו.

לא מעט חברות בארץ משווקים (או Reseller) של מוצרי סטורג'. חלק מהמוצרים הם סטורג' "אמיתי" וחלק מהמוצרים הם לא יותר מאשר שרת סטנדרטי שהוכנסו לתוכו דיסקים, מערכת הפעלה קניינית הכוללת פתרון סטורג' בתוכנה – והרי לכם סטורג' מבוסס תוכנה. כמעט אף אחד, אגב, לא יאמר לכם שזה SDS (כלומר Software Defined Storage) למרות שרוב הסטורג'ים שמוכרים בקצה התחתון עד בינוני הם SDS לכל דבר ועניין, רק שאתם תשלמו מחיר הרבה יותר גבוה ממחיר שרת רגיל שיש בו דיסקים ואיזו תוכנה. מדוע? וולקאם טו איזראל!

אני רוצה להכיר לכם את Elsa, סטורג' שאני בניתי מחלקים שהשאלתי מ-2 יבואנים יקרים (תרתי משמע). Elsa מזמן כבר "מתה" והציוד הוחזר ליבואנים אולם בעתיד אני מתכוון לבנות את Elsa מחדש. מה יש בשרת Elsa?

  • 22 דיסקים של סמסונג מסוג PM883 בגודל 1 טרהבייט מסוג Mixed Intensive
  • 2 דיסקים של אינטל 900P (לצרכי Cache, ZIL, Logs) בגודל 280 ג'יגהבייט
  • 256 ג'יגהבייט זכרון DDR4 ECC במהירות 2666 מגהרץ
  • מעבד יחיד Xeon V4 עם 4 ליבות
  • מערכת הפעלה: Fedora 28 עם ZFS
  • חיבורי רשת של 25 ג'יגהביט

המערכת הזו עבדה במשך חודשיים תוך כדי שהיא מחוברת ל-15 שרתי ESXi ונתנה הן שרותי iSCSI והן שרותי NFS (נפרדים, ישירות ל-VM). מבחינת IOPS – זה נע בין חצי מיליון ל-מיליון.

מערכת כזו אינה בנויה כפי שניתן לראות ל-Enterprise. אין בה בקרי RAID כפולים והשרידות שלה היא לא משהו (אין שום שרת נוסף זהה לצרכי HA), אבל אני מראה כאן את Elsa כדי ללמוד משהו חשוב, על Tiering שמאוד חשוב בכל סטורג' שקונים.

בעקרון, ה-Tiering הוא בעצם "שכבות" בהם נמצא המידע שלנו. ככל שהמידע נדרש בתכיפות יותר גבוהה, הוא "יושב" ב-Tiering יותר גבוה (כאשר הוא תמיד גם נמצא ב-Tier הכי נמוך – בדיסקים הקשיחים). שכבות ה-Tiering ב-Elsa הם (מהכי מהירים להכי "איטיים", אין ב-Elsa דיסקים מכניים):

  • ה-256 ג'יגהבייט זכרון – זה ה-RAM של המערכת, זה הדבר הכי מהיר שיש
  • 2 הדיסקים 900P של אינטל – יש להם Latency יותר גבוה מ-RAM אבל יותר נמוך מכל דיסק אחר
  • דיסקים SSD

בסטורג' קנייני לעומת זאת (StorWiz של IBM, או VNX של EMC לדוגמא) ה-Tiering מעט שונה:

  • שכבת ה-RAM
  • שכבת NVRAM – זהו זכרון מסוג מיוחד שאינו נמחק ברגע שאין חשמל
  • שכבת ה-SSD
  • שכבת הדיסקים המכניים / SSD שליפים (במדפים)

בשרתי סטורג' שהם SDS אין שכבת NVRAM ובמקרים רבים גם אין בקרי RAID כפולים, כך שה-Tiering הוא כמו זכרון, SSD, ודיסקים. כאן, חשוב לדרוש שיהיו SSD שלא מותקנת עליהם מערכת ההפעלה, ה-Cache אמור לשבת ב-SSD נפרדים ושיהיו Mixed Intensive. ברוב ההצעות מחיר שתקבלו, ה-SSD יהיו Read Intensive ויש הבדל ניכר במחיר.

דבר נוסף שחשוב הוא עניין החיבוריות: כמעט כל מי שמוכר פתרון סטורג', מוכר אותו עם פתרון FC (כלומר Fiber Channel) במהירות 16 ג'יגהביט. זהו פתרון טוב לדיסקים בחיבור SAS ו-SAS2 או SATA למדפים/JBOD או בדיסקים שיושבים בשרת, אבל אם אתם חושבים על NVME – פתרון ה-FC יהווה צוואר בקבוק – חיבור 16 ג'יגהביט מאפשר ברוטו 2 ג'יגהבייט לשניה, ו-NVME מעביר בין 1.5 ל-2.5 ג'יגהבייט לשניה ואני מדבר על דיסק יחיד, ומכיוון שלעולם לא תכניסו SSD NVME יחיד, החיבור יחנק, ולכן אולי כדאי לחשוב על פתרונות Infiniband או Ethernet מהירים במהירות 25 ג'יגהביט ומעלה (ובקשר ל-Latency – ישנם מס' פתרונות עם Latency נמוך, כולל RDMA וחבריו).

אם כבר דיברנו על FC, לא מומלץ לסמוך על 4 חיבורי ה-FC שקיימים ותמיד מומלץ לקנות מתג לחיבור המהיר, במיוחד אם יש לכם רק 3 שרתים ואתם חושבים לגדול בהמשך. יש תחרות, נצלו אותה לשם מו"מ כדי להשיג מחירים טובים.

נקודה נוספת שחשוב לקחת בחשבון היא גיבוי הסטורג' עצמו. כן, יש Veeam שמגבה מכונות וירטואליות (והוא מגבה ל.. סטורג') אך תקלה רצינית בסטורג' (ותקלות תמיד קורות, תשאלו את מרפי) לא תאפשר לכם לא לשחזר מכונות VM או דברים אחרים, ולכן כדאי לגבות את הסטורג' לקלטות גיבוי או למכונת NAS זולה אחרת (במכונות שהן אינן G8/G9/G10 של HPE שהן אינן ביצור/פרודקשן אפשר גם להכניס SATA "ביתיים" גדולים זולים, רק חשוב להוסיף SSD לשם Cache). כאן, אגב, אני רוצה להזהיר בהזדמנות שדיסקים SSD של אינטל ש-HPE משווקת, במקרים רבים הקושחה כזו גרועה, שדיסקים נופלים גם בצוותים!

ודבר אחרון שיכול להיות חשוב: חוץ מ-iSCSI, תחשבו על פרוטוקולים אחרים שאתם צריכים בשרתים שניתן להוציא אותם באופן "טבעי" מהסטורג' ולא להסתמך על שרת VM שיוציא אותם (SMB/CIFS, NFS) מכיוון שסטורג' תמיד יוציא אותם עם ביצועים גבוהים יותר. ואם יש לכם צורך בכך, הכניסו את זה בתנאי הרכישה של הסטורג'.

ומה לגבי כל ההתלהבות לגבי HCI עם vSAN/Nutanix/Simplivity במקום סטורג' יעודי? הם טובים, אבל הבעיה האמיתית שלא תמיד שמים לב אליה היא עניין גדילת כמות הסטורג': במקרים כמו vSAN לדוגמא תצטרכו להוסיף 3 דיסקים (2 מכניים או SSD Read פלוס SSD מהיר) פר שרת שמשתתף ב-HCI, ומהירות IOPS גבוהה מקבלים רק כשכמות השרתים המשתתפים ב-HCI היא גדולה (ארון פלוס). נוסיף לכך שבניגוד לדיסקים ביתיים, דיסקים ל-Enterprise יקרים והמחירים בקושי יורדים (וחברה כמו HPE לוקחת עשרות אחוזים יותר בגלל … מדבקה ושינוי כמה ביטים בקושחה) – זה יכול להוות בעיה בטווח הארוך.

לסיכום: יש סטורג' אמיתי ויש סטורג' שהוא SDS. אני לא אומר שסטורג' SDS הוא רע (הוא לא) אבל חשוב לשים לב להבדלים. חשוב לשים לב לשורות הקטנות ולמפרט הטכני שבלא מעט מקרים כולל דברים שאולי לא יתאימו לכם, ולכן אני ממליץ לקחת יעוץ חיצוני (שאינו משווק סטורג'). אפשר לוותר על סטורג' אם מכניסים HCI אך יש לכך עלות שלא תמיד נלקחת בחשבון בזמן המו"מ לקניות.

האם לעבור ל-vSAN/Nutanix/HCI?

תחום ה-Scale Out היה עד לפני מס' שנים תחום די "ישנוני". כאחד שמכיר את התחום, בדרך כלל הייתי מקבל שאלות לגביו רק מגופים גדולים – אוניברסיטאות, צה"ל, מכוני מחקר גדולים וכל מי שמבחינתם צ'ק של 6-7 ספרות (בדולרים) הוא לא כזה ביג דיל. כשאלו קונים מכונות, זה נעשה בכמות דו ספרתית כמינימום (כל פעם), כולל ערימת מתגים, דיסקים וכו'. מבחינתם כל עניין ה-Scale Up יותר מתאים "לאחרים", לא בשבילם.

ואז הגיעה חברת VMware עם vSAN ואחריה Nutanix שהחלה "לגנוב" ל-VMWare לקוחות, וגם Simplivity ואפילו רד-האט עם פתרון ה-RHV בגירסאות האחרונות. בקיצור – ב-4 שנים האחרונות חברות החלו יותר ויותר להציע פתרונות עם העדפה ל-Scale Out מאשר Scale Up. פה בישראל Nutanix כובשת יותר ויותר לקוחות מכיוון שהמערכת שלה גמישה כדי להריץ את הוירטואליזציה הנוכחית שלך או את פתרון הוירטואליזציה שלהם (KVM).

צומת אחת שכמעט כל חברה בישראל שמשתמשת בוירטואליזציה תגיע אליה – היא חוזה השרות לסטורג' של החברה. החוזה מסתיים והארכת החוזה היא דבר יקר, מאוד, מה גם שכל שדרוג סטורג' הוא סיפור מאוד יקר (עם שולי רווח ענקיים ליצרן הסטורג' כמובן) ואז בדרך כלל מגיעה ההוראה מההנהלה להסתכל על אלטרנטיבות, אולי יש משהו שלא יחייב חתימה על צ'ק שמן מאוד לחידוש חוזה תמיכה לסטורג' (כן, אף אחד לא אוהב לחתום על צ'ק שמן מאוד כשב-99% מהזמן לא תנצל את מה שאתה משלם עליו).

פתאום פתרון ה-Scale Out לוירטואליזציה יש היצרניות תוכנה השונות נשמע מעניין, במיוחד כשעקומת הלימוד אינה כה גבוהה ואפשר פשוט להעביר את המכונות הוירטואליות לפתרון החדש ולהמשיך לעבוד ובדרך לאט לאט "לרדת" מהסטורג' היקר.

אז .. לעבור? יש מקרים שהתשובה שלי היא "בוודאי, למה אתה מחכה?" ויש מקרים שהתשובה שלי היא "ממש לא מומלץ". בכל מקרה כזה צריך יעוץ חיצוני כי צריך לבדוק כל מיני פרמטרים שקשורים לעומסי עבודה אצל אותה חברה, מה התקציבים, מה הברזלים, מה התוכניות העתידיות ועוד דברים נוספים. זה לא משהו שאפשר ב-10 דקות שיחה לגמור עניין ולתת המלצה לכאן או לכאן.

יחד עם זאת, הנה כמה כללי אצבע וכמה דברים שכדאי לחשוב עליהם.

נתחיל ב-Scale Up ונתייחס לבחירה הפופולרית בארץ לוירטואליזציה – של VMWare. נניח שיש לי כאן 10 שרתים שמריצים ESXi, ועל 2 מכונות רץ VCSA ומכונה שלישית משמשת כ-Witness ("עד") על מנת ש-VCSA ירוץ תמיד (בבקשה, תיפטרו כבר מה-vCenter שרץ על Windows). מה עושים כל שאר השרתים? מריצים מכונות וירטואליות. הם שרתים "טיפשים" וחוץ מהשרותים ש-ESXi שמריץ, המכונה כמעט ולא מריצה שום דבר אחר אלא את המכונות הוירטואליות שלכם. כל מה שקשור לדיסקים לדוגמא "נזרק" לביצוע ע"י הסטורג' עצמו (אם הוא תומך ב-VAAI וכו'), ועבודת ה-Network בקושי לוקחת משאבים, והיא מנוהלת ע"י ה-vCenter/VCSA (כשמדובר ב-DVSwitch) או ה-ESXi (כשמדובר ב-vSwitch רגיל). כל עניין ה-Compute רץ על המעבדים והזכרון.

ב-Scale Out לעומת זאת, הכל הפוך. בפתרון של VMWare יש לנו מודול נוסף של vSAN שיוצר לנו Datastore מבוסס על הדיסקים המקומיים (בקבוצות של SSD+זוג מכניים) וגם על הדיסקים של השרתים השכנים, כלומר בשרתים מוקצה זכרון ו-CPU לניהול האחסון, שרידות וכו' וכו'. במקרים של Nutanix/Simplivity – יש ערימה שלמה של שרותים נוספים שרצים פר שרת. נקודה חשובה נוספת: בשביל לקבל IOPS גבוה, חייבים לרכוש מספר גדול של שרתים, אין דרך להתחמק מכך.

העניין החשוב שצריך לקחת בחשבון הוא לא הקניה של ה-3-5 מכונות בשביל Nutanix/Simplivity, או הרשיונות והדיסקים שצריכים לקנות עבור ה-vSAN, אלא הגדילה העתידית.

תחשבו על זה: בסיטואציית Scale Up אם אין לכם מקום בסטורג', אתם יכולים להזמין עוד מדף דיסקים ועוד כמה דברים שהחברה תאמר לכם שאתם צריכים. אתם קונים, הטכנאי שלהם מביא ומרכיב, ויש לנו יותר מקום, נגמר העניין.

בסיטואציית Scale Out לעומת זאת, כמעט הכל הוא פי כמה וכמה, כלומר אם אנחנו רוצים אחסון נוסף, אז עם vSAN אנחנו צריכים זוג מכניים+SSD מהיר כפול כמות המכונות שיש לנו (לפחות לפי ה-Groups שהגדרנו). צריכים עוד זכרון? אפשר כמובן להרחיב בצורה יחידנית וכנ"ל לגבי מעבדים, אבל ההמלצה היא לא לעשות כך אלא להוסיף עוד שרתים פיזיים עם כמות מסויימת של דיסקים זכרון ומעבדים, כך שכל פעם כשאנחנו צריכים משאבים נוספים, אנחנו מזמינים שרתים נוספים. טכנית אין שום בעיה להגדיל אחסון מ-2 טרה ל-20 טרהבייט באחד מהשרתים, רק שאותה מכונה שהגדלנו תהיה בקושי מסונכרנת עם האחרים כי היא תצטרך לעבוד הרבה יותר קשה מהשרתים האחרים.

עוד נקודה שחשוב לזכור היא לגבי הדיסקים – אתם עובדים עם דיסקים מקומיים ולפחות במקרה של Nutanix הדיסקים מחוברים לבקר, מה שאומר שככל שהדיסקים יותר גדולים ויש נפילה של אחד הדיסקים המכניים, תהליך ה-Rebuild יקח ימים ועד אז אותו שרת יהיה מבחינת ביצועים Degraded (זה המחיר של עבודה עם בקר דיסקים שאינו "טיפש").

אז הנה מס' נקודות (רשימה חלקית) שצריכים לחשוב עליהן לפני שמחליטים לכאן או לכאן:

  • כמה סטורג' אנחנו באמת משתמשים?
  • האם את מס' ה-VM שיש לנו אנחנו יכולים לשים בכמות השרתים שנקנה לצרכי Scale Out?
  • מה לגבי מכונות VM שאינן פרודקשן? האם כדאי לחשוב על פתרון וירטואליזציה חינמית כדי להריץ אותם שם על המכונות הקיימות?
  • האם החברה מתכננת פרויקטים נוספים שיצריכו רכישת שרתים נוספים עם פתרון Scale Out?
  • האם החברה חושבת על פתרון סטורג' מבוסס קוד פתוח שישרת מכונות שאינן פרודקשן או פרויקטים פנימיים אחרים?

כפי שציינתי לעיל, פתרון Scale Out צריך מחשבה רצינית ויועץ שיוכל להסתכל בצורה אובייקטית. זה לא חוכמה להסתכל רק על מה שרץ היום ולרוץ לפתרון אחר, צריך לחשוב על העתיד, על אפשרויות חלוקה, ניצול משאבים קיימים ועוד.

וירטואליזציה ודיסקים מקומיים. כדאי?

במסגרת סידרת הקליפים שהכנתי על oVirt/RHV (ניתן לצפות בהם כאן) הזכרתי פה ושם את עניין השימוש בדיסקים מקומיים ומדוע זה לא תמיד רעיון טוב, ללא קשר לפתרון הוירטואליזציה שמשתמשים, ולכן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה ולהרחיב מעט על הנושא.

כשזה מגיע לוירטואליזציה, ישנן תצורות שונות שמצריכות הגדרות שונות. כך לדוגמא, אם לקוח צריך רק שרת פיזי אחד להריץ וירטואליזציה, פתרון NAS לדוגמא לא יסייע לו הרבה, הואיל ומהירות הדיסקים המקומיים תהיה יותר גבוהה מאשר שימוש ב-NAS וחיבור ג'יגהביט לדוגמא, ולכן שימוש בדיסקים מקומיים שם יכול לסייע.

אולם כשאנחנו מדברים על מעל כמות של שרת אחד שיריץ וירטואליזציה, שימוש בדיסקים מקומיים דווקא פוגע בדברים אחרים, כמו שרידות (HA). אחרי הכל, לא חשוב איזו וירטואליזציה יש לך, אם שרת אחד מתוך 2 שרתים כבוי עקב תקלה, לא תוכל להפעיל את מכונות ה-VM בשרת אחר.

ל-NAS יש יתרון אחד שדווקא לא קיים במרבית פתרונות הוירטואליזציה והוא קשור לאופטימיזציה. הדרייברים שנמצאים בתוכנת הוירטואליזציה הם דרייברים בסיסיים. הם מאפשרים עבודה רציפה עם הדיסקים ותו לא. כך לדוגמא אינך יכול להכניס לשרת וירטואליזציה 1-2 דיסקים SSD ולהגדיר אותם כ-Cache (ה-Read Cache במקרה של vSphere לדוגמא, מיועד להאצת עבודה חוזרת של מכונות VM, לא לשמש כ-Cache ל-Datastore). לעומת זאת, אם נרים NAS על שרת ישן (זה יכול להיות גם PC עם דיסקים במקרים שאין תקציב) ונכניס לו 1-2 דיסקים SSD, נוכל בעזרת התוכנה ב-NAS להגדיר אותם כ-Cache. בנוסף, אם אנחנו רוצים מהירות גישה רצינית אל/מאת ה-NAS ולא להיות "חנוקים" במהירות של 1 ג'יגהביט – אפשר לרכוש בזול כרטיסי רשת QSFP (או +SFP) שנותנים חיבור במהירות 10 ג'יגהביט עם פורטים כפולים וכבלי DAC ולחבר אותם בין ה-NAS ל-2 שרתים שמריצים מכונות וירטואליות. כך הדברים ירוצו הרבה יותר מהר ואין צורך לרכוש סוויצ' 10 ג'יגהביט יקר לשם כך (אגב, התוספת מחיר על כך מגיעה בד"כ בסביבות ה-300$).

מצד שני, יש בהחלט מקום בשימוש בדיסקים מקומיים כאשר אנחנו משתמשים בתצורת Hyper Converge. בקונפיגורציה כזו, המערכת צריכה לפחות SSD אחד על מספר קטן של דיסקים מכניים והיא משתמשת ב-SSD לשם כתיבה/קריאה מואצת וכמובן כ-Cache (רק שחשוב לשים לב איזה SSD Intense אתם רוכשים, אם רכשתם את הלא נכון, הביצועים יהיו מופחתים) אך גם כאן חשוב לשים לב לא רק לסוג ה-Intense אלא גם לסוג החיבור של ה-SSD. חיבור SATA לדוגמא "נחנק" במהירות 560 מגהבייט ואילו SSD בחיבור U.2/NVME יתן ביצועים ורוחב פס עד פי 4-5 בהשוואה ל-SATA.

לסיכום: הויכוח אם להשתמש בדיסקים מקומיים או בסטורג' מהיר הוא ויכוח עתיק יומין וכניסת טכנולוגיית NVME-OF די "מחסלת" את הטיעון להשתמש בדיסקים מקומיים (אבל זה מצריך השקעה כספית רצינית, לפחות עד שנה הבאה שיצאו פתרונות קוד פתוח מסחריים ובחינם ל-NVME-OF) מצד אחד, אבל פתרונות דיסקים מקומיים הם יותר זולים למימוש מצד שני, ולכן חשוב לשים לב מה הסיטואציה ומה המטרה שרוצים להגיע אליה.

וירטואליזציה כקוד פתוח – כפתרון טוב

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על פתרונות אלטרנטיביים ל-vSphere של VMWare. הפעם אני רוצה לדבר על פתרונות קוד פתוח כפתרונות טובים לוירטואליזציה ומדוע RHV/oVirt הוא פתרון שעולה על רוב פתרונות הקוד הפתוח.

פתרונות וירטואליזציה בקוד פתוח מתחלקים בעצם ל-2: אלו שמעוניינים לנהל מספר קטן של שרתים פיזיים וצרכי הוירטואליזציה שלהם בסיסיים, ואלו שמעוניינים בפתרון וירטואליזציה מלא כולל הדברים המתקדמים, משהו כתחליף ל-Hyper-V (עם הניהול המרכזי) או תחליף ל-ESXI+vCenter.

כשמדובר בצרכים בסיסיים לוירטואליזציה ומדובר בכמות קטנה של שרתים (נניח 2-5), ומדובר, לשם השוואה, בדברים ש-ESXi עצמאי (ללא vCenter) יכול לתת – אז הפתרונות שהצעתי בפוסט הקודם יכולים לתת זאת ללא בעיה. יותר מכך, כל הפתרונות (למעט שימוש ב-KVM וב-libvirt עם סקריפטים) שהצעתי גם יכולים לתת לכם ניהול מרוכז של השרתים שלכם בממשק Web.

לעומת זאת, כשאנחנו מעוניינים בדברים יותר מתקדמים כמו:

  • שימוש ב-vSwitch (בגירסת הקוד הפתוח – Open vSwitch) כ-SDN
  • הקמה אוטומטית של מכונות VM
  • שימוש ב-Grafana לתצוגת מצבי מכונות, דיסקים, מעבדים וכו'
  • High Availability מלא
  • אופטימיזציה לשימוש ב-NVME SSD תוך הגדלת I/O Threads
  • תמיכה מובנית ב-DR
  • יצוא/יבוא OVA/OVF
  • תמיכה במעבדי Power של IBM
  • תמיכה בכל פרוטוקולי הסטורג' (NFS, iSCSI, Fiber) + דיסקים מקומיים ו-GlusterFS
  • תמיכה במעבדים חדשים (EPYC, Xeon SP – ברוב הפתרונות המוצעים זה לא יעבוד טוב, במיוחד כשמדובר ב-HA).
  • ניהול מרוכז של כמות שרתים גדולה (עד 400 מכונות פיזיות)
  • פרופילים (סוגי מכונות, גדלים ועוד) כולל High Performance VMs.
  • תמיכה מורחבת ל-Over Commit
  • יבוא/יצוא של Images מ-OpenStack Glance (לא חייבים OpenStack מותקן בחברה).
  • פורטל למשתמשים (לאלו שצריכים לגשת למספר מכונות VM, ולנהל את אותן מכונות VM)
  • תמיכה במספר סוגי LDAP (כולל AD)
  • התממשקות ל-vCenter ויבוא מכונות VM
  • אפשרות לעבוד במצב הרגיל או במצב HCI.
  • תמיכה מלאה ב-GPU וב-VDI.
  • ועוד הרבה פונקציות אחרות.

אז הפתרון הוא או oVirt (גירסת קוד פתוח) או RHV (גירסה מסחרית עם תמיכה). שאר הפתרונות בקוד פתוח מחווירים לעומת RHV/oVirt מבחינת יכולות, תמיכה, פונקציונאליות ועוד.

האם פתרון כמו RHV/oVirt יכול להיות תחליף מלא ל-vSphere? התשובה היא: עדיין לא. העניין קשור יותר ל-Kernel ולדברים מתקדמים אחרים שלא קיימים ב-RHEL-7/CentOS-7 (שעליהם oVirt/RHV רץ):

  • Fault Tolerance עדיין לא זמין בגירסה הנוכחית (4.2)
  • VAAI/VVol – יש תמיכה ב-Kernel 4.X כך שנצטרך להמתין ל-RHEL-8/CentOS-8.
  • תוספים כמו vRealize ואחרים (שהם בתשלום) – יש להם חלופות. חלקם בחינם, חלקם בתשלום.

בכל הקשור לפתרונות וירטואליזציה, הגענו לזמנים טובים, למען האמת. רק לפני 3 שנים אם חברה גדולה היתה שואלת אותי לגבי פתרונות אחרים ל-VMWare או Hyper-V, הייתי ממליץ להם לנהל מו"מ בינם לבין מיקרוסופט ו-VMWare כי הפתרונות לא היו מספיק לדעתי טובים לשום Enterprise. פתרונות כמו Proxmox או פתרונות מבוססי Xen היו קיימים, אך לדעתי הם אינם נותנים מענה מספק ל-Enterprise (אם כי הם היו בהחלט יכולים לתת מענה לעסקים קטנים). בשנים האחרונות, החברה שהשקיעה הכי הרבה בפיתוח פתרון וירטואליזציה טוב היתה דווקא רד-האט. המצב בשוק פשוט התהפך: מיקרוסופט ו-VMWare היו עסוקים בפתרונות וירטואליזציה ואילו רד-האט היו עסוקים בפיתוח פתרונות מבוססי קונטיינרים (OpenShift) וב-3 השנים האחרונות רד-האט משקיעה הרבה יותר בפיתוח פתרון וירטואליזציה וגם בשיפור OpenShift, בשעה שמיקרוסופט ו-VMWare בשנתיים האחרונות יותר מתעסקים בפתרונות קונטיינרים.

לסיכום: שום פתרון (פתוח או סגור) אינו Drop In Replacement. לכל פתרון יש יתרונות וחסרונות וכדאי לשקול את הדברים. בכל מקרה תהיה תקופת מעבר ויהיה צורך לפתור לא מעט בעיות. פתרונות בקוד פתוח לא מחייבים תשלום Up front (למעט במוצר מסחרי כמו RHV, אם כי יש Trial חינמי), אבל כן מחייבים יעוץ, אינטגרציה והדרכה – שזה כן עולה כסף.

חושבים לעבור לפתרון וירטואליזציה אחר?

עדכון על Hyper-V מופיע לקראת סוף המאמר.

אנחנו נמצאים ב-2018 וחברות רבות עוברות לענן ומתחילות לקצץ בתקציב רשיונות הוירטואליזציה שלהן, מנויי תמיכה וכו'.

רואים את השורה למעלה? זה מה שלא מעט מנהלים חושבים שקורה. במציאות – התמונה מעט שונה. אכן, הרבה חברות החלו לעבור לענן (ואלו שאסור להן בגלל רגולציה, מעבירות דברים שיווקיים כמו מיני אתרים – לענן). יחד עם זאת, לא מעט מאותן חברות שוקלות מחדש את המעבר לענן לאחר שנוצלו הקרדיטים שספק הענן נתן, וחלק מהם גם עושים "אחורה פנה". קשה מאוד לתת מספרים, אבל משיחות עם חברים ואנשים אחרים, אני יכול להעריך הערכה גסה שעל כל 10 חברות שעברו לענן, בין 3-5 לחברות או שירדו מזה לגמרי או שישאירו רק דברים הכרחיים. בקיצור – לזרוק את תשתית הוירטואליזציה המקומית? לא כל כך מהר…

כיום אפשר לאמר שכל חברה בארץ עברה לוירטואליזציה, וברוב המקרים כבר נדיר למצוא שרת פיזי שמריץ אפליקציות (ללא שום וירטואליזציה/קונטיינרים), אבל כמו בכל דבר – דברים משתנים. גרסאות תוכנה מסיימות את חייהן, חברות לא מעוניינות שוב ושוב כל שנה לשלם אלפי דולרים פר שרת על רשיונות וירטואליזציה ומכיוון שרוב מוחץ של החברות כיום כבר משתמש בקוד פתוח, יש סקרנות לשמוע לגבי אלטרנטיבות. אף חברה כמובן לא מחפשת לעבור מפתרון וירטואליזציה שיש לה לאחר מהיום למחר, אבל אנשים סקרנים לשמוע לגבי ההיצע שיש ואם יהיה צורך – הם יזמינו יעוץ ואולי PoC ויכול להיות שזה גם יגיע להטמעה, ולכן פוסט זה נכתב כדי לתאר (בקצרה) את האלטרנטיבות.

הדבר הראשון שחייבים לזכור, הוא שלכל לקוח, עסק, חברה – יש דרישות שונות לחלוטין. להלן מס' דוגמאות:

  • לקוח רוצה להריץ מס' חד ספרתי של מכונות וירטואליות, אבל מצד שני הוא רוצה HA (כלומר High Availability) כך שאם נפל שרת אחד – השרת השני עושה pick up והמכונות ממשיכות לעבוד
  • לקוח אחר רוצה לתת שרותי Hosting ללקוחות שלו, יש לו אלפי מכונות וירטואליות אבל אין לו תקציב לרכוש מ-VMWare (אגב, רק לידיעה: VMWare דורשת 50$ פר מכונה וירטואלית מחברות Hosting, גם אם מריצים רק את ESXi החופשי).
  • לקוח אחר מעוניין בפתרון קוד פתוח ולא משהו קנייני להריץ כמה עשרות מכונות וירטואליות עבור העסק שלו.
  • לקוח אחר רוצה את הכל: תתחיל ב-FT, תכלול DR, תכלול HA, סוויצ'ים וירטואליים מורכבים, תמיכה ב-RDMA, NFS, iSCSI, templates ועוד ערימת דברים – אבל לא מוכן לשלם את המחיר ש-VMWare רוצים פר שרת פיזי.
  • לקוח אחר "להוט" מאוד על HCI – הוא רוצה המלצה אם ללכת על vSAN, Nutanix, Simplivity (אחד מהם).
  • ולקוח אחר מעוניין פה ועכשיו בהצעה על OpenStack כפתרון וירטואליזציה חלופי/משלים למה שיש לו כיום.

הבה נכיר את הפתרונות:

VMware
ה"מלכה" הבלתי מעורערת לפתרונות וירטואליזציה. בין אם יש לך בתשתית שרת אחד או 5000 שרתים פיזיים –  המערכת תומכת בצורה מעולה. יש אלפי פונקציות ואפשרויות להתרחב לכל דבר הקשור לוירטואליזציה.
הבעיה העיקרית: המחיר. גירסת ה-ESXi שמותקנת על השרת קיימת כגירסה חינמית, אך כמות הפונקציונאליות מוגבלת ולשם ההרחבה יש לרכוש את vCenter שקיימת במספר גרסאות, ואם יש לך עד 3 שרתים – תוכל לרכוש את רשיון ה-Essentials של vCenter ולנהל במרוכז את השרתים במחיר של 500$, אבל גם אז הפונקציונאליות די מוגבלת. רוצה יותר? תתחיל לשלם פר מעבד אלפי דולרים וגם לרשיון היותר מתקדם של vCenter תצטרך לשלשל עוד כמה אלפי דולרים, ועוד לא דיברנו על תמיכה שנתית – שגם היא עולה כמה אלפי דולרים. בקיצור – הסיבה שרבים מחפשים אלטרנטיבות היא לאו דווקא בגלל מגבלות טכניות, אלא בגלל מגבלות תקציביות.

OpenStack
דמיינו לכם את הדבר הבא: אתם נכנסים לסופרמרקט הקרוב ורוכשים לכם 3-4 קרטונים של חלב, אתם משלמים ויוצאים. מה יש לכם בשקית? 3-4 קרטונים של חלב וזהו. עם OpenStack, אתם מקבלים לא רק את הקרטונים של החלב, אלא גם את המחלבה, הרפת והפרות!

טכנית, OpenStack עושה המון דברים (תסתכלו כאן כדי לראות כמה פרויקטים יש בתוך OpenStack), וירטואליזציה זה רק אחד מהדברים, ואם אתה רוצה אחסון – אז יש לך 3 חלקים (Object, File, Block כל אחד מהם שונה). נכון, אפשר להתקין רק חלקים מסויימים (או להתקין הכל ולהשאיר לכל מה שצריכים ברירות מחדל), אך עקומת הלימוד בהשוואה לשימוש ב-Hyper-V או VMWare – מאוד גבוהה. יהיו כמובן חברות שיש להם את הצוותים שיכולים להתעסק בכך (ויש במה להתעסק, כיום OpenStack מורכב מיותר מ-1800 חבילות!), אבל אז מגיעות 2 נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת:

  1. גירסת OpenStack משתחררת כל חצי שנה עד שנה בערך. מכיוון שבחברות נהוג לעדכן כל 3 שנים, השדרוג לגירסה האחרונה יהיה קשה עד בלתי אפשרי כי בדרך כבר עברו כמה גרסאות (ואף אחד לא מבטיח תאימות).
  2. חברות מסחריות ירצו את ה-OpenStack המסחרי שהגירסה שמשוחררת ונתמכת ל-5 שנים, יצטרכו להתכונן למחיר ממש לא זול. גירסת רד-האט לדוגמא עולה כ-10,000$ לשרת עם 2 מעבדים (הממ, פתאום המחיר של VMWare לא נראה כזה יקר). חברות כמו SuSE וקנוניקל מוכרות במחירים יותר זולים, ואכן – אם חברה מחליטה ללכת לרכוש OpenStack אני ממליץ לה לרכוש זאת מ-SuSE (התמיכה של קנוניקל לא משהו, בלשון המעטה). במילים אחרות – אם אתה מחפש OpenStack שיחזיק כמה שנים טובות ובחינם – לא ממש תמצא זאת. זה לא CentOS.

Xen
טכנית, Xen הוא פתרון וירטואליזציה טוב כשמדובר על כמות שרתים פיזית קטנה. הוא נותן ביצועים טובים, יש ממשק Windows (למעוניינים, אפשר לעשות כמובן הכל בלינוקס ישירות). הבעיה המרכזית עם Xen הוא שהפרויקט עצמו בקושי "חי". Xen יוצא בגרסאות יותר חדשות (4.10.1 זו הגירסה האחרונה), אבל כשזה מגיע לחברות, הן רוצות תמיכה. Citrix מוכרת את Xen ונותנת שרות, אבל זול – הוא לא (3,000 דולר פר מכונה עם 2 מעבדים). הסיבה שאני לא ממליץ על Xen של Citrix היא שהחברה פיטרה מחצית מהעובדים שעבדו על Xen ונתנו לו שרות ולא נראה ש-Citrix תמשיך לקדם ולפתח את מוצר ה-Xen שלה. חברה אחרת שמוכרת את Xen תחת שם אחר היא חברת Oracle (היא לא מזכירה את השם "Xen" בשום מקום בתיעוד השיווקי) והמוצר נקרא Oracle VM Server.

Proxmox
תוכנת Proxmox היא אחת מהוותיקות בשוק שהלכה וגדלה עם השנים, הוסיפה תמיכה למכונות וירטואליות (מבוססות KVM, כמו רוב הפתרונות מבוססי קוד פתוח שמוזכרים כאן), תמיכה לקונטיינרים (לא Docker אלא LXC), תמיכה ל-ZFS, NFS, iSCSI, GlusterFS ועוד. זו תוכנה שמומלצת לאלו שרוצים לנטוש את Xen, לעסקים קטנים שיש להם שרות מאינטגרטור בארץ (השרות המקורי ניתן רק ב-tickets ואין אפשרות SLA, רק NBD מיצרנית התוכנה עצמה). התוכנה גם יכולה להתאים לעסקים קטנים והקהל שהכי "אוהב" את התוכנה אלו חברות ה-Hosting ששם דברים כמו Live Migration, HA וכו' אינם כה חשובים.

KVM/Libvirt/אוטומציה
פתרון שיכול להתאים לחברות שיש בהם מפתחי לינוקס (והמון זמן פנוי) הוא שימוש ב-KVM שמגיע עם כל הפצת לינוקס ושימוש בספריית Libvirt לבנות מערכת וירטואליזציה. הספריה מאפשרת את כל הדברים הבסיסיים ואת כל השאר ניתן לבצע עם אוטומציה בכלים כמו Ansible/Puppet/Chef וכו'. היתרון הגדול בשיטה זו הוא שהכל נמצא בתוך החברה ואם יש תקלה, היא מטופלת פנימית.

oVirt
תוכנת oVirt שנכתבת ע"י רד-האט היא אחת התוכנות שמכוונת ישירות להתחרות ב-vSphere. (שימו לב: גירסת הקוד החופשי נקראת oVirt, הגירסה המסחרית [שמבוססת על אותו קוד] נקראת RHV). ב-oVirt יש בעצם כמעט את כל מה שאתם מקבלים ב-ESXi עם vCenter, היא יכולה לעבוד גם בתצורות של מאות ואלפי שרתים פיזיים מצד אחד, אבל היא גם יודעת להתרחב לאזורים "קרובים" לוירטואליזציה (כמו הרצת Images מ-OpenStack ובגירסה הקרובה כנראה תהיה גם תמיכה לקונטיינרים). היא יודעת להתממשק לפרטוקולי הסטורג' הידועים (NFS, iSCSI וגם GlusterFS ו-Ceph [דרך Cinder]) וגם להתחבר ישירות אל שרתי ה-ESXi או אל ה-vCenter שלכם כדי להמיר מכונות ל-oVirt/RHV. בנוסף, oVirt/RHV היא התוכנה היחידה מתוכנות הקוד הפתוח שיכולה לעבוד גם במצב קלאסי (התקנה של התוכנה במכונה אחת, בשאר מתקינים גירסת Node) או במצב Hyper Converge. בנוסף, זו התוכנה היחידה שיש לה גם Client לאנדרואיד כדי לבדוק מה קורה ולטפל בתקלה מרחוק ללא צורך במחשב.

לחברות המעוניינות ב-RHV (כלומר בגירסה המסחרית), המחיר די זול (יחסית): 1000$ לשנה למכונה עם 2 מעבדים ותמיכה בשעות העסקים או 1500$ לתמיכה של רד-האט 24/7.

פתרונות HCI
מוצרים כמו Nutanix/Simplivity/VSAN/RHV מציעים בעצם שרתים עצמאיים שלא זקוקים ל-Storage חיצוני והם נותנים הכל בפתרון אחד. אלו יכולים להיות פתרונות מעולים, אולם חשוב לזכור שבמרבית המקרים תצטרכו להחליף שרתים (אם יש לכם שרתים ישנים) ובמקרה של vSAN אם תרצו תוצאות ממש גבוהות, תצטרכו דיסקים SSD NVME מסוג Mixed Intense (מה שאומר שתצטרכו לרכוש Backplane נוסף לשרת ל-4 כוננים, שרתים נמכרו בשנים האחרונות ללא Backplane ל-NVME וזה "אקסטרה") כחלק מכל קבוצת דיסקים. בפתרון של VMWare ניתן לעבוד "גם וגם" כך ששרתים ישנים שעובדים מול סטורג' יוכלו להמשיך לעבוד כרגיל. החסרון העיקרי של VMware vSAN הוא המחיר: תוספת של 5000$ פר שרת עם 2 מעבדים – וזה לפני המחיר של הציודים ובנוסף למחירי הרשיון האחרים ש-VMWare מבקשת.

פתרונות ל-VDI
גם מיקרוסופט, גם VMWare, גם Citrix וגם חברות אחרות מציעות פתרון VDI. את הפתרונות הללו אני מגדיר כלא יותר מ"בסדר". אלו פתרונות טובים לעובדי משרד, שמריצים דפדפן, אופיס, ואולי עוד כמה אפליקציות משרדיות, אבל כשזה מגיע לוידאו ותלת מימד – הפתרונות האלו כיום אינם משהו לרוץ לספר לחבר'ה. הסיבה לכך שמי שקובע את הדברים הם יצרניות ה-GPU והפתרונות שהם מציעים מתאימים לדברים שתיארתי לעיל ותו לא. מי שלדוגמא ישתמש ב-RemoteFX יגלה שמבחינת תמיכת OpenGL התמיכה היא חלקית ועל עריכת וידאו או דברים כאלו כבדים – תשכחו מזה. לאמזון יש פתרון שהוא יותר מתקדם ממה שהחברות שציינתי נותנות אבל גם הפתרון שלהם הוא לא בדיוק העלית שבעלית.

מבחינת קוד פתוח, ישנם כמה פרויקטים שמפותחים (והם ישולבו בעתיד במוצרים כמו ProxMox, oVirt ואולי Xen). אחד מהם לדוגמא הוא פרויקט VirGL שמרנדר על GPU בשרת ומעביר דרך הרשת את הפלט למסך. כרגע הוא תומך רק בלינוקס אולם מישהו אחר כרגע עובד על תמיכת Windows. עוד פרויקט (דווקא מחברת אינטל) הוא פרויקט GVT שמשתמש ב-GPU של המכונה כדי לרנדר עבור מכונות וירטואליות. בפרויקט עדיין חסר פלט רינדור לתצוגה רחוקה אבל אני מאמין שאינטל שומרת את החלק הזה ל-GPU שהם עובדים עליו כרגע.

מה עם Hyper-V?
מבחינה טכנית, Hyper-V נותן פתרון טוב לוירטואליזציה ששווה פחות או יותר לפתרון של VMWare (יש פונקציות שיש בפתרון אחד שאין בשני וההיפך). גם מיקרוסופט מציעה גירסה "חינמית" שמגיעה עם גירסת Windows Server (כ-Role) והפתרון הזה יכול להתאים למי שרוצה פונקציות ניהול (די מוגבלות) פר שרת, כך שכל שרת מנוהל בנפרד. ברגע שרוצים לנהל את הכל בצורה מסודרת, יש צורך ב-System Center ויש גם תשלום עבור Operating System Environment (או OSE) ורשיון ה-Windows Server צריך להיות רשיון Data Center. בגירסת Windows Server 2016 מיקרוסופט די החמירה את דרישות הרשיון ואם במקרה של VMWare למערכת לא ממש משנה כמה ליבות יש לך במעבד, במיקרוסופט רוצים תשלום פר ליבה ולא פר מעבד. חברת TAG Provision כתבה פוסט המשווה את המחירים בין המתחרים העיקריים וניתן לראות כל הנתונים כאן וכפי שניתן לראות, עם המחירים הללו, אין שום סיבה לעבור ל-Hyper-V, אלא אם מחפשים את הפתרון המינימלי ה"חינמי" ללא ניהול מרוכז. בנוסף, אם אתה מחפש פתרון HCI, ה-Hyper-V אינו מתאים לכך.

לסיכום: ישנן לא מעט אופציות של וירטואליזציה בקוד פתוח (ובקוד סגור). לא כל פתרון מתאים לכל אחד, ולא כל פתרון מתאים למסגרות שונות שקיימות בחברות. מעבד לפתרון וירטואליזציה זה או אחר צריך להתבצע לאט, קודם כל כפתרון נוסף שעליו רצים מספר מכונות ורק לאחר שהדברים נותנים תוצאות צפויות, ניתן להעביר עוד ועוד מכונות מהסביבה הישנה לחדשה, וכמו תמיד – אני ממליץ לקחת יעוץ, לבצע PoC ולא כל כך מהר "לבלוע" הבטחות של אנשי שיווק.

אנשי שיווק מול אנשי מקצוע

סיפור מהתקופה האחרונה: גוף גדול ומכובד הזמין את הח"מ דרך חברה צד ג' לייעוץ בנושא הטמעת טכנולוגיות מסויימות. אותו גוף כבר הכיר את המוצרים ורצה לדעת אם ניתן יהיה לקבל את השירותים כדי להטמיע את הטכנולוגיות. מכיוון שמדובר בהטמעה טכנולוגית חדשה, יהיה צורך גם בפתרון וירטואליזציה ואותו גוף בחר את הטכנולוגיה, עכשיו נשארה רק הבירוקרטיה.

ואז שאלתי: איזה פתרון וירטואליזציה אתם הולכים להריץ? הם נקבו בשם מוצר. תשובתי: זה לא ירוץ.

זה כמובן שינה את מצב השיחה למטר שאלות: "מה פתאום שזה לא ירוץ?" "היו פה אנשי השיווק ואנשי מקצוע של אותו מוצר והתחייבו שזה ירוץ".

תשובתי: אם אדוני מעוניין, אשמח לחבר אותו ל-LAB אצלי, שם המוצר שבחרתם רץ, ואשמח להראות לאדוני שהמוצר שבחרו אינו עושה את אותם דברים עם הברזלים שיש לכם.

איך הגענו למצב הזה בעצם? התשובה לכך פשוטה וקשורה קודם כל – לשיווק.

אנשי שיווק, אנשי PreSale ואינגרטורים שמוכרים מוצרים שונים – מטרתם בראש ובראשונה היא למכור מוצרים ואת ה"מסביב" – PoC, בנק שעות/פרויקט הטמעה, תמיכה מסביב לשעון וכו'. לשם כך אותן חברות מקיימים כנסים, שולחנות עגולים ועוד. הדברים הללו כמובן, לחלוטין לגטימיים.

עוד דוגמא: חברה מסויימת פנתה אליי בקשר למוצר שהם משתמשים וכבדרך אגב אותו אדם שפנה אליי סיפר לי שגם להם יש שרתים כמו שרכשתי (X3550 M3 של IBM) והם בדיוק הולכים  לרכוש הרחבת זכרון ל-256 ג'יגהבייט. הסברתי לבחור משהו פשוט: אתה תרחיב זכרון, ותראה נחיתה של 40% בביצועים. הוא לא האמין, הנציג שמוכר לו את הזכרון לא סיפר לו כלום על כך, אז שלחתי לו מסמך של לנובו שמראה שבשרתים עם מעבדים המבוססים על פלטפורמה של Westmere או Sandy Bridge, ברגע שממלאים את הזכרון, מהירות הזכרון יורדת מ-1333 מגהרץ ל-800 מגהרץ. אז יהיה יותר RAM, אבל הגישה תהיה יותר איטית. עדיף להוסיף שרתים – וזה ההבדל בין מישהו מקצועי לאיש שיווק.

ועוד דוגמא (אחרונה): לפני שבוע הוזמנתי ליעוץ אצל חברה המתכננת לשווק שרות מסוים לקהל הרחב. הם הזמינו מס' יועצים וכולם הגיעו עם תוכניות איך להקים את השרות ותמורת כך וכך עשרות אלפי שקלים – הם יקימו בזמן קצר את הפתרון!
עבדכם הנאמן הגיע, שמע את מה שהוצע והמסקנות שאמרתי הן:

  1. הפתרון שלהם מתאים אולי לשנת 2000, לא לשנת 2018.
  2. אין שום גדילה אופקית בפתרונות שהציעו
  3. אין שום שרידות רצינית בפתרונות שהציעו
  4. אין שום עדכוני אבטחה בפתרונות שהציעו.
  5. ההשקעה הכספית הראשונית גבוהה.
  6. הפתרון שהצעתי לאותה חברה הוא פתרון מבוסס קונטיינרים בענן. לאותה חברה יש ספק ענן מועדף ובכל הקשור לתמחור – יש לפנות לאיש השיווק של אותו ספק ענן.

מדוע בעצם הוצע ללקוח פתרון ישן עם הבעיות שתיארתי ולא הסבירו ללקוח על פתרונות קונטיינרים לדוגמא? כי אותם אלו שיעצו, מכירים פתרון אחד אך אינם מכירים פתרונות אלטרנטיביים (או שלא יודעים לממש פתרונות אחרים).

וכאן בעצם טמונה הבעיה עבור הלקוח המתעניין בפתרון: הוא לא יקבל את התמונה המלאה מפריסייל או מאלו שעושים Resell עבור פתרון (או מאלו שמכירים פתרון ישן ולא רלוונטי). האם יש פתרון חלופי שהוא זול יותר ונותן את אותה פונקציונאליות? מהן האלטרנטיבות?

במוצרים גדולים או פלטפורמות, בדרך כלל יהיה מצויד איש השיווק במסמכים שיווקיים מיצרן התוכנה שמראה באופן די שלישי את המוצרים המתחרים, רק שבדרך כלל אלו דברים מוטים (זכור לי שיצרן DB מסויים הדגים איך המוצר שלהם "טס" במהירות 40% יותר מהר מהמתחרים, רק שבאותיות הסופר-קטנות כתוב שאת המוצר של המתחרים הם הריצו עם עשירית מכמות הזכרון שהם הקדישו למוצר שלהם, עם דיסקים איטיים).

לכן ההמלצה שלי היא פחות להקשיב לאנשי שיווק ויותר להקשיב לאנשים מקצועיים שמכירים לעומק כמה שיותר מוצרים/פתרונות מאותו התחום וכך יש סיכוי הרבה יותר גבוה שתקבלו תשובה אובייקטיבית מה המוצר שמתאים לחברתכם לאחר שהוא ישמע את המנהלים והאנשים הטכניים לגבי דרישות/בעיות/אתגרים ומה הם מתכננים.

מעבר ל-CI/CD בחברות גדולות

אחד ההבדלים הגדולים בין חברות שהן קטנות עד בינוניות (נניח מס' דו ספרתי של מפתחים) לבין חברות טכנולוגיה גדולות (מאות עד אלפי מפתחים) היא צורת העבודה והתקדמות לטכנולוגיות חדשות.

מנסיון אחר שלי עם חברה בינונית באותו נושא, דברים התקדמו בצורה מאוד יפה. בפגישה הראשונה הסברתי את נושא ה-CI/CD, בפגישה השניה דיברנו על טכנולוגיות שאתקין להם ועל מה שיש להם כרגע ואיך להעביר את הדברים, פגישה הבאה היתה תכנון ההתקנה ובמשך כמה ימים לאחר מכן ההתקנה בוצעה, לאחר מכן בוצעה המרה והטמעה של מס' טכנולוגיות שהם משתמשים ולאחר מכן היתה הדגמה של איך הדברים יעבדו. בפגישות הבאות היתה הדרכה כיצד לעבוד עם הכלים החדשים, כיצד הדברים רצים "מאחורי הקלעים" ומה ניתן לקבל מהכלים ולבסוף הדרכות כיצד כל מפתח יכול וצריך לעבוד מעתה. סה"כ זמן הפרויקט: חודשיים (2-3 פעמים בשבוע). טיפ לחבריי הפרילאנסרים – מומלץ לחשוב על מחיר שעה במקום מחיר פרויקט. זה היה הרבה יותר ממה שקבענו.

בחברות גדולות אין שום אפשרות לעשות דבר כזה. יותר מדי צוותים, יותר מדי פוליטיקות, יותר מדי אינטריגות או במקרים מסויימים כמו בחברה ממשלתית מסויימת, קיבלתי ביטול פרויקט כי "לא דיברו איתנו על תוספות שכר לזה…" (טוב שלא ראיתם את הפרצוף שלי, לקח לי זמן לצאת מההלם).

במקום זאת, בחברות גדולות, אני מציע לעשות מספר דברים.

  1. לבחור צוות שיעבור ל-CI/CD מתוך כל הצוותים שיש בחברה. כדאי שבצוות יהיו אנשים עם מוטביציה ועם ראש פתוח. בלי זה – המעבר יכשל, מבטיח לכם.
  2. להעדיף כלים מבוססי קוד פתוח או פתרונות מסחריים מבוססי קוד פתוח. כלים קנייניים הם מקור לצרות בעולם ה-CI/CD שמתפתח בקצב מהיר. לעומת זאת, כלים בקוד פתוח צריכים בד"כ הרצה של פקודת YUM או APT כדי לעדכן.
  3. האם בהזדמנות זו מכניסים פתרון קונטיינרים? (אפשר לבצע CI/CD ללא קונטיינרים) – אם כן, כדאי להחליט אם הולכים על פתרון מסחרי של Kubernetes (כמו CAAS של SuSE) או על OpenShift של רד-האט שהוא גם מבוסס Kubernetes אבל נותן הרבה הרבה יותר יכולות. (ישנם כמובן גם פתרונות אחרים אבל הם לא עונים לצרכים של Enterprise).
  4. פיתוח כ-Multi Platform – חשוב במיוחד לבנקים, חברות ביטוח וחברות פיננסיות. זה נחמד וטוב לפתח ל-Windows אבל אפשר בעזרת עבודה די קצרה לעבור ל-Multi Platform. עובדים ב-JAVA? מצוין, אפשר גם עם לינוקס, צריך בסה"כ לשנות מספר סקריפטים (אם כתבתם) כדי לעבוד בלינוקס. עובדים עם Dot Net? תכירו את Dot Net Core שמאפשר לכם עבודה עם Windows ולינוקס. היתרון של עבודה עם לינוקס הוא שמגוון רחב של כלים יהיה זמין לכם (במיוחד אם אתם עובדים עם קונטיינרים).
  5. טסטים טסטים טסטים … יש עדיין מקומות שמעסיקים אנשי QA. ברוב המקומות לעומת זאת, כבר אין חיה כזו מהסיבה הפשוטה שהיום פשוט כותבים טסטים שרצים במערכת כמו Jenkins המבצעים בדיקות Unit testing ועוד מספר סוגי טסטים על מנת לוודא שמה שמפותח – הוא יציב ועובד.

שימוש במערכות חדשות לוקח זמן, ויש להצטייד בסבלנות (וביועץ חיצוני שיסייע, כי יהיו תקלות ושאלות והרבה), אבל במקביל כדאי להתחיל לעניין את הצוותים האחרים מה קורה אצל אותו צוות ולתת להם לגלות את המערכות החדשות, כך לאט לאט השינוי יחלחל פנימה.

ועוד משהו אחד שרבים לא יאהבו שאני כותב זאת: החיה הזו בשם "איש Devops" זו המצאה שגויה של אנשים שלא מבינים מה זה Devops. הבה נסתכל על משהו פשוט בחברה גדולה: החברה מחליפה תוכנת גיבוי, תוכנת Code Repository, אולי כלי אוטומציה ועוד מספר דברים. האם אותה חברה צריכה פתאום שכיר נוסף? לא, כי צוות ה-IT אמור לדעת לתמוך בכלים. אפשר לקרוא למישהו מבחוץ שילמד ויתרגל את הצוות, אבל הצוות יכול בהחלט להמשיך ולתחזק את אותם כלים. אדרבא, הן אנשי ה-IT והן צוותי הפיתוח צריכים להכיר את הכלים (ברמות מסויימות כמובן, ה-IT ברמה של Sysadmin והשאר ברמה של Usage).

לסיכום: פרויקטים של CI/CD עם או בלי קונטיינרים לוקחים זמן להתממש ולהחליף מערכות קיימות. כדאי לשים את כל הדברים על השולחן כי תמיד דברים צצים שמחייבים עבודות נוספות מעבר להגירה על מנת להצליח בפרויקט. כדאי להתחיל עם צוות אחד עם אנשים בעלי ראש פתוח ומשם להמשיך.

כשצריכים סטורג' סופר מהיר (חלק שני)

בפוסט הקודם הסברתי מעט מהו סטורג' סופר מהיר. למעוניינים בגירסה המקוצרת: סטורג' כזה עובד כ-NVMEoF (כלומר NVME over Fiber אם כי הוא כמובן יכול לעבוד גם על Ethernet בלי שום בעיה, אבל תצטרכו תקשורת במהירות של 40/50/100 ג'יגה – תלוי בכמויות שרתים, חיבוריות וכו') והוא בעצם נותן לנו ביצועים של דיסקים SSD NVME מקומיים עם Latency מאוד נמוך (בסביבות ה-20 מיקרו-שניות). מערכי AFA רגילים יכולים תיאורתית לתת NVMEoF אך ה-Latency יהיה בערך פי 10-20 יותר גבוה. בדרך כלל, רוב החברות שרוצות לרכוש AFA לא ממש יצטרכו NVMEoF למעט אותן חברות שמחפשות את ביצועי הדיסקים הכי גבוהים שניתן לקבל, חברות כמו High Frequency Trading, Fast Analysis, מערכי VDI ענקיים (מעל 5000 עם ביצועים מאוד גבוהים), AI/ML כשהביצועים המבוקשים חייבים לכלול Latency סופר נמוך כדי להתמודד עם כמות עצומה של DATA ל-Training, מערכות BIG DATA ענקיות, וכמובן – אלו שרוצים את ה-Top שב-Top (לא תמיד בגלל סיבות טכניות.. יש לא מעט חברות שרכשו פתרון שהוא פי 10 גדול מהצרכים שלהם מהסיבה הפשוטה … שיש תקציב).

על מנת לקבל את אותם ביצועים סופר מהירים, ברוב המקרים ישתמשו ב-XPoint של אינטל או Z-NAND של סמסונג. במקרים אחרים (כמו עם מערכות של E8) יהיה NAND אך ישולב בו Cache אימתני ועוד כמה דברים על מנת לתת את אותו Latency.

וכאן כמובן מגיעה שאלת המיליון דולר: אוקיי, החברה/הבנק/הביטוח/ארגון כלשהו רוצה לבדוק אפשרות רכישה של מערכת כזו. הם מוכנים לבצע את שינויי התשתית שצריך, והם יודעים פחות או יותר, בהערכה גסה את גודל הסטורג' שהם רוצים ל-3-5 שנים הבאות. איזה מוצר ואיזה דגם לרכוש?

אני לא אציין כאן שמות חברות ודגמים מכיוון שכל דגם טוב לתחום מסוים ועל כך תיכף ארחיב, אבל יש 2 דברים שהייתי ממליץ לעשות:

  • לא לקחת ברצינות את ההמלצות של חברות היעוץ הגדולות. הן מעולות בלדעת כמה מערכות נמכרו, מי הוציאה מוצרים חדשים, "פופולריות" של מוצרים ודגמים ואפילו טרנדים – אבל נסיון ב-Hands on – זעום אם קיים בכלל. בסגמנט הנישתי הזה לא רוכשים רק בגלל שהמתחרים או איזה בנק קנה מערכות כאלו, אלא הולכים לפי ביצועים בשטח.
  • ניירות שיווק של היצרניות או יבואנים או ריסלרים או אינטגרטורים – המטרה של הניירות השיווקיים היא "לייפות" את המציאות ולהראות כמה שיותר תוצאות מחמיאות. לא תמיד מספרים לך את כל האמת ולא תמיד שווה להשקיע סכומים נוספים רק כדי להגיע לאותן תוצאות.

בעולם אוטופי, חברה גדולה היתה יכולה לבקש מיצרנים שונים מערכת סטורג' קטנה לשם הרצת בדיקות ובדיקת ביצועים שיבוצעו בתוך החברה. בעולם המציאות, אני יכול לאמר מנסיון אישי שכשאני פניתי ליבואנים רבים וביקשתי להשאיל מערכת לשם בדיקת ביצועים, נעניתי בסירוב, גם כשהצעתי לתת ערבויות על אותן מערכות. המקסימום שקיבלתי היה "תבוא ותנסה פה", ולך תסביר ליבואן שאני רוצה להתקין זמנית את המערכת אצל הלקוח ולנסות עם התשתיות שלו ועם האפליקציות שלו כדי לקבל מספרים אמיתיים.

לכן, כדי לקבל את המספרים הטובים, אנחנו צריכים גוף שהוא מוכר עולמית, יש לו גישה לכל הציודים והוא עורך בדיקות עם הציודים ומפרסם מספרים ללא כל מיני "טובות" והשפעות. יש גוף כזה שנקרא STAC Research שחברים בו יותר מ-300 חברות והוא מפרסם Benchmarks על ציודים שונים בכל התחומים ומי שאינו מכיר את הגוף, מוזמן לקרוא את המאמר הזה באתר The Register. כך לדוגמא נראה גרף טיפוסי בדו"ח:

כמו שאתם יכולים לראות, בדוגמא הזו המערכות של E8 בועטות ב-XPoint ו-Z-SSD. אז מה, ליצור קשר עם המפיץ של E8 ולרכוש? לא, יש צורך לראות את הדוח"ות לגבי אותו תחום שאתם צריכים אליו את הסטורג' המהיר, ולקחת לא רק את התוצאה הראשונה שמשביעה רצון, אלא גם את השניה והשלישית. (אגב, חלק מהדוח"ות הוא בחינם תמורת הרשמה, השאר בתשלום בלבד).

מדוע? ובכן – רכישת סטורג' זה רק חלק אחד מהפתרון. שינויי התשתית כמו מתגים, כרטיסי רשת, כבלים, לימוד המערכת, העברת החומרים, מציאת ויישום פתרונות לפלטפורמות השונות ועוד, וכל זה עולה המון והחישוב הכולל של המערכת צריך להיות לא רק המערכת, אלא גם כל מה שציינתי לעיל. לכן יכול להיות שהמערכת שהשיגה תוצאה ראשונה תהיה במחיר גבוה מדי אם כוללים את כל שאר העלויות, ויכול להיות שהמערכת שהשיגה מקום שני או שלישי תתאים למסגרת התקציב.

יש כמובן עוד חלקים שצריך לבדוק בעת השיחה עם איש הטכני בצוות ה-Pre Sale (תקוו שהוא מכיר מקצועית טוב את הנושא ולא מישהו שלמד אותו אתמול בלילה מגוגל. ישבתי לא מעט פעמים בצד של הלקוח והאיש הטכני בצוות ה-Pre-sale הפגין ידע .. מביך) – תמיכה בפלטפורמות שלכם, תמיכה בגדילת כמות האחסון, תאימות אחורה, פונקציונאליות פופולרית ועוד.

לסיכום: עם כניסת ה-NVMEoF לשוק ועם חדירת הנושא לתודעה של מנמר"ים/CTO, יהיו המון הצעות בשוק. חלקן הצעות שפשוט לא שוות (הייתי מציין שם של מערכת מסויימת אבל אני מעדיף שלא. בואו נאמר שדיסקים SSD ב-1000 שקל נתנו ביצועים יותר טובים…). בפרויקט כזה כדאי לקחת את הזמן ולא לסמוך על מילה של מאן דהוא שהמערכת "מצויינת" אלא לבדוק דרך גורמים בלתי תלויים ולא להאמין כל כך לחומרי השיווק (תסתכלו בכוכביות ובטקסט הקטן למטה). חשוב להוסיף את כל מחיר שדרוג התשתית והעברת התכנים וחשוב גם לקחת בחשבון לוח זמנים ריאלי כדי להטמיע את המערכת.

כמה מילים על Microsoft SQL 2017 ללינוקס

מיקרוסופט שחררה בשנה האחרונה את שרת ה-SQL שלה ללינוקס. כולם כמובן שמעו על כך, ורציתי בפוסט זה להיכנס לפרטים היותר טכניים והאם כדאי לעבור למוצר זה.

אתחיל במידע כללי: מדוע מיקרוסופט בעצם שחררה את שרת ה-SQL שלה ללינוקס? התשובה די פשוטה: להתחרות מול אורקל ולהציע לחברות שמריצות לינוקס בפרודקשן בגלל היציבות – את שרת ה-SQL שלהם. בדרך להציע זאת ללקוחות, מיקרוסופט פתחה לעצמה פתח להציע דברים אחרים ללקוחות עם Linux עם פרויקט Draw bridge וזאת מבלי לשנות שום קבצים באפליקציה שלהם ומבלי לשבור תאימות, כך שהכלים של SQL ב-Windows יוכלו להתחבר לשרת לינוקס ולעשות את אותה עבודה. כלל, מבחינה טכנית, כשאתם מורידים SQL Server של מיקרוסופט ללינוקס, אתם מקבלים את האפליקציה + ספריות וגם קבצים בינאריים של .. Windows 8 (אפשר לקרוא על כך ולשחק עם זה, למעוניינים. פרטים כאן).

נעבור לאספקט הטכני: שרת SQL של מיקרוסופט ללינוקס נראה בדיוק כמו כל אפליקציה אחרת ללינוקס. כשרוצים להתקין לדוגמא על שרת CentOS או RHEL או SLE של SuSE – מורידים קובץ אחד של REPO ומשתמשים ב-YUM להתקין (או zypper במקרה של SuSE) (לצערי מיקרוסופט לא כל כך עקבו אחרי תקן ה-LSB ללינוקס והקבצים ימצאו ב-var/opt/mssql/ בשעה שהסטנדרט מדבר על opt/). הנה וידאו על התקנה של SQL על CentOS 7 כולל שימוש בכלי חדש של מיקרוסופט לעבוד עם ה-SQL (אפשר לעבוד כמובן גם עם הכלים הרגילים):

וכאן יש וידאו כיצד לבצע Auto Tune עם SQL על לינוקס:

כלומר מבחינת עבודה עם SQL Server של מיקרוסופט, אתם יכולים לעבוד עליו בדיוק כאילו התקנתם אותו על שרת Windows. הרשיון הוא אותו רשיון ואין צורך בתשלום נוסף ולאנשי ה-DBA אין שינוי כלשהו שצריך לבצע. לעומת זאת, לאנשים שאוהבים לעבוד ב-CLI, מיקרוסופט מספקת את mssql-cli שמאפשר עבודה ב-cli (כפי שמודגם בוידאו הראשון) ויש גם את פקודת sqlcli שמאפשרת לגבות DB, לשחזר וכו' וכו'. מנסיוני, ה-sqlcli עובד יפה (רק חבל שמיקרוסופט לא הטמיעו שיטה להכנסת סיסמאות מוצפנות דרך ה-cli).

אחד העניינים שכמובן חברות גדולות יתעניינו בו, הוא עניין האשכולות (Clusters). מה עושים כשרוצים להריץ SQL Server כ-Cluster בתשתית? התשובה במקרה הזה די פשוטה: משתמשים בכלי לינוקס כמו CoroSync ו-PaceMaker כדי לבצע זאת (הוראות נמצאות כאן).

אבל אחד היתרונות הגדולים של SQL Server של מיקרוסופט בלינוקס – זה שאפשר להריץ אותו כקונטיינר, ואז כל עניין ה-Cluster מתייתר. כל מה שצריך לעשות זה להריץ את גירסת הקונטיינר של SQL Server של מיקרוסופט תחת Kubernetes או OpenShift ואז תקבלו לא רק ביצועים גבוהים, אלא שרידות הרבה יותר גבוהה ממה שהייתם משיגים מכל פתרון Cluster קלאסי (לינוקס או Windows), החל מרמה פשוטה של הרצת SQL ב-Pod שכשהוא נופל אוטומטית Pod אחר קם ואז ניתן לעבוד שוב, וכלה בפתרון של הרצת 3 PODs כשבכל אחד מהם רץ SQL Server וכאשר אחד מהם נופל, מתקיים תהליך "בחירות" אוטומטי והזוכה נהיה ה-Primary. אפשר לראות הדגמה של כך בלינק הזה.

לסיכום: SQL Server של מיקרוסופט מאפשר לכם לעבור מ-Windows ללינוקס מבלי להיתקל ביותר מדי בעיות ומבלי לשלם על רשיון SQL נוסף. תגבו את כל ה-DB בגירסת SQL ל-Windows, תקימו SQL Server ללינוקס, תשחזרו נתונים על הלינוקס ותתחילו לעבוד (וכן, אפשר לחבר את המכונה ל-AD). אתם יכולים גם להשתמש בכלי אוטומציה שקיימים ללינוקס ולבצע פעולות רבות על ה-SQL ללינוקס בדיוק כמו לכל שרת לינוקס אחר. אין Kernel Modules (מיקרוסופט העיפה את כל ה-syscalls של Windows) כך ששום דבר לא אמור להפריע למערכת לעבוד בצורה נורמלית, יש את כל התמיכה ב-SystemD וכן .. זה רץ גם על אובונטו 🙂

הקשחת שרתים במבט יותר עמוק

כפרילאנסר, אני מציע שרות של הקשחת שרתים שכתבתי עליו בעבר מספר פוסטים וגם פרסמתי לינקים לספרים המפרטים (CIS Benchmark) איך לבצע הקשחות. במהלך החודשים לאחר שפרסמתי את המאמר האחרון על ההקשחה, קיבלתי מיילים מלקוחות פוטנציאליים וחברים לגבי הנושא והייתי רוצה להתייחס לדברים בצורה קצת יותר עמוקה.

הדבר הראשון שצריך להבין לגבי ההקשחות זה שתלויות חיצוניות לא תמיד עוזרות או לא עוזרות הרבה. ה-Firewall שיש בחברה לדוגמא כמעט ולא רלוונטי לנושא. כן, הוא יכול לזהות שכתובת IP מסויימת מנסה להיכנס, דרך פורט מסוים, אבל ה-Firewall לא יודע ולא יכול לדעת אם הפורץ הצליח להיכנס, ואם הצליח, באיזה קבצים הוא נגע. בלינוקס יש דבר שנקרא access time לדוגמא שיכול לאמר איזה משתמש נגע באיזה קובץ ומתי, אבל אם הפורץ כבר יצא והמשתמש הלגטימי (עם אותו username) נכנס ועבר על הקבצים, אז הרבה פעולות פורנזיות לא יעזרו הרבה לדעת מי נכנס ובמה הוא נגע (מה עוד שבימינו פורצים רציניים משתמשים ב-VPN ושלל טריקים נוספים להחביא את זהותם כך שמאוד קשה לדעת מי בדיוק נכנס). ישנם כלים אחרים שעובדים עם חתימות שונות כדי לזהות כניסות דרך שיטות ידועות וזה עוזר, אבל שוב – לא תמיד זה יעזור ותיכף ארחיב על כך.

אם לקוח רוצה הקשחת שרת לינוקס, תהיה טעות מצידו לחשוב שמעבר על CIS Benchmark וכתיבת כמה חוקים ב-iptables יספקו. את זה כל אחד יכול לעשות, אבל ההסתכלות צריכה להיות פנימה והחוצה. איך אני מגן על השרת לא רק מתוקפים חיצוניים, אלא גם ממשתמשים פנימיים שאינם אנשים שאמורים להתעסק בקרביים של השרת.

אחת העבודות היותר מורכבות לפני שמגיעים למימוש CIS Benchmark היא עניין החבילות תוכנה שמותקנות על השרת. התקנת גירסת CentOS 7 לדוגמא בתצורה מינימלית מתקינה בסביבות 300+ חבילות. זה שאני יכול לבטל שרותים זה נחמד, אבל פורץ רציני יכול להפעיל את השרותים מחדש ברגע שהוא נכנס, ולכן העבודה הראשונית היא "כיסוח" של החבילות המותקנות שאין צורך בהן ובמקרים מסויימים קימפול מחדש של חבילות מסויימות ויצירת חבילות חדשות יותר מצומצמות על מנת להקטין כמה שיותר את וקטור התקיפה, ביטול גישת אינטרנט להתקנת חבילות ועוד ועוד. רק לאחר מכן אפשר לעבור לשלב מימוש ה-CIS Benchmark.

עוד נקודה שרבים שוכחים היא פורטים 80 ו/או 443. בד"כ הם פתוחים לעולם, וכאן גם מתרכזת בעיה רצינית: קיימים לא מעט סקריפטים שיתנו מעין shell גם אם ל-user שמריץ את שרת ה-web אין בכלל גישת shell מכיוון שלמודולים שרצים תחת אותו שרת web יש אפשרות לבצע דברים שונים הקשורים ל-shell. דוגמא נפוצה עם PHP היא p0wny@shell ומשם אפשר לבצע נזקים רבים, ולכן צריך לקחת בחשבון מה רץ בשרת ה-web ומה רץ "מאחורה", והכי חשוב – בדיקת ההזנה של המידע המגיע מהאינטרנט אל שרת האפליקציות לדוגמא (זהו החלק שקשור לצוות הפיתוח או מי שמריץ pen-testing).

עוד נקודה חשובה היא היכולת לזהות פורנזית אם מישהו פרץ – במה הוא נוגע. נכון, סביר להניח שחברה רצינית תכניס פתרון IPS/IDS כלשהו, אבל פתרון כזה אינו מסייע אם הפורץ הצליח להיכנס ולפתרון ה-IDS/IPS אין מושג ירוק מה הפורץ עושה בשרת עצמו. אפשר כמובן לגלות עם ה-IPS/IDS אם הוא מעלה/מוריד קבצים לשרת שהוא פרץ, אבל מה אם הפורץ מחליט למחוק קבצים? לשם כך יש צורך בפתרון שהוא בעצם Host IDS (כלומר: HIDS) שיודע לזהות את הדברים ולרשום במה הוא נגע, איזה process הוא הפעיל ועוד ועוד. שילוב פתרון כזה אפשרי אבל מצד שני יכול גם להאיט את ביצועי השרת ולכן אם הלקוח רוצה בפתרון כזה, יש להיערך לכך מבחינת שרתים שנותנים שרות, היכן יאוחסן המידע מהניטור ועוד ועוד.

והדבר הכי חשוב: לא חשוב מי עושה הקשחה לשרת שלכם, לא מדובר בעבודה של "אי בודד" (כלומר האינטגרטור מקבל IMAGE ועושה עבודה משלו, מגיש את ה-IMAGE המעודכן ותיעוד, מקבל כסף ולהתראות), אלא מדובר ב"פינג פונג" בין האינטגרטור למחלקות שונות בחברה. אני יכול להקשיח שרת לעילא ולעילא אבל אם הקוד שרץ על השרת הוא קוד שאינו בודק מה הוא מקבל בצורה רצינית – אז הפורץ יכול להיכנס למערכת די בקלות. אם אין שום Penetration testing, אז שוב – הפורץ יכול להיכנס בקלות. יש גם צורך בלעבוד עם ה-IMAGE כדי לראות האם יש צורך לשנות על מנת לקבל ביצועים יותר גבוהים, כמות clients יותר גבוהה, ועוד ועוד, כך שזהו תהליך שיכול לקחת ימים או שבועות, לא יום או יומיים וזה שונה מחברה לחברה.

לסיכום: בכל הקשור ללינוקס, אפשר להקשיח שרת בצורה מעולה, אבל זה מצריך עבודה ולא איזה סקריפט שישנה דברים פה ושם. אצל כל לקוח הדברים שונים, ויש דגשים שונים בין הצרכים. חשוב לזכור ששרת אינו עובד כדבר עצמאי ולכן יש לדאוג לחלקים נוספים, בין אם השרת רץ כשרת פיזי או VM אצלכם בחברה או רץ כקונטיינר(ים). אם אתם עובדים בענן, אז אחד הדברים בנוסף להקשחות שצריך לדאוג לגביהם – זה Firewall וכלי שנותן גם IPS/IDS כי ספק הענן לא מגן על שום דבר שיש לכם בענן – ומה שהכי חשוב – זה שיתוף פעולה בין מי שמקשיח לבין הצוותים השונים, על זה דברים יפלו או יקומו.