קטגוריה: יעוץ עננים

להתקדם בתחום

עבדכם הנאמן תמיד מחפש פרויקטים גדולים להשתלב אליהם בכל הקשור ליעוץ, אינטגרציה, הקמה, PoC וכו'. בכל פרויקט גדול יש תמיד את החלק של הדיונים בישיבות – איזו טכנולוגיה להכניס, מחירים, אימון העובדים ועוד ועוד, ומטבע הדברים תמיד בהפסקות בין ישיבות יש סמול טוק, ולא מעט פעמים אני מקבל מהאנשים המקצועיים המשתתפים שאלות לגבי התקדמות. ההוא שאחראי על צוות סיסטם, ההוא שמבצע נטוורקינג, ההוא שנמצא בצוות סטורג' – כל השואלים מחפשים לדעת איך "לשדרג" את עצמם, איזה תחום או תחומים כדאי ללמוד, מה התחומים ה"חמים" בשוק וכו'. אחרי הכל – אף אחד לא רוצה להישאר "לא רלוונטי" ולמצוא את עצמו יום אחד מחוץ למעגל העבודה.

כל השואלים יודעים ורואים במקום עבודתם ושומעים גם מחברים – על השינויים המתרחשים. על שימוש בעננים ציבוריים במסגרת העבודה, על קונטיינרים, על Devops, CI/CD, Kubernetes, ויש גם עשרות תתי נושאים. כל מי שקורא את הפוסט הזה בוודאי שמע על המושגים אבל רבים אינם יודעים בעצם מה ללמוד, מה חשוב ומה לא ובקיצור – איך להיות רלוונטי בעולם ה-IT של היום.

בעבר, החיים היו הרבה יותר פשוטים. אם היית רוצה "להתמקצע" בתחום של מיקרוסופט, אז היית לוקח איזה קורס MCSE (או איך שזה נקרא כיום, סורי, אני לא עוקב אחר שינויי השמות), לומד כלים משלימים של מיקרוסופט כמו SCCM, אקסצ'יינג', אולי PowerShell, ועם זה היית הולך לחפש עבודה. אחרים הלכו לתחומים כמו לינוקס ושלל השרותים שנמצאים בלינוקס, יש כאלו שהיו הולכים ללמוד CCNA בשביל תקשורת מחשבים, ויש כאלו שלמדו קורס כלשהו על סטורג', אחרים למדו VCP בשביל וירטואליזציה. בחברות גדולות היו מחפשים יותר דברים ספציפיים כמו אחד מהנושאים שציינתי לעיל (לדוגמא – איש וירטואליזציה), ובמקומות יותר קטנים היו מצפים שתכיר את כל הנושאים שציינתי על מנת להתקבל למקום העבודה.

אבל היום הכל משתנה. היום גם החברות הגדולות מעוניינות באנשים שיש להם ידע ונסיון במספר תחומים, גם אם העבודה היא בעקרון להתעסק בתחום מסוים. אם קובי מעולה לדוגמא בתחום סטורג' (וזה התחום שהם מחפשים אליו עובד) ורוני מכיר לא רק סטורג' אלא גם מכיר לינוקס בצורה כזו מעולה שהוא יכול להסביר תוך כדי שינה מה זה Magic SysRq key בלינוקס – אז רוני יקבל את העבודה, גם אם לרוני יש שליש מהזמן נסיון בסטורג' בהשוואה לקובי. הסיבה? לרוני יש יותר ידע שסביר להניח שיצטרכו בחברה להתגבר על אתגרים עתידיים.

אז מה אתה יכול לעשות כדי לשפר את סיכוייך למצוא עבודה טובה בעתיד?

יש כמה דברים.

אם אתה רוצה להישאר בתחום ה-IT הקלאסי (לפני כניסת הענן) אז מה שמומלץ לך זה ללמוד את התחומים "השכנים": אתה איש סיסטם מיקרוסופט? תכיר יותר את תחום הסטורג' הרגיל, תכיר יותר נטוורק לעומק (אתה יכול להשתמש בכלי כמו GNS3 לבצע סימולציות), והכי חשוב – להכיר את מערכת ההפעלה ה"מתחרה" לינוקס במובן הטרמינל (לא במובן הגרפי. ברוב המקרים אתה לא תעבוד מול תצוגה גרפית במכונות לינוקס) – מה זה לינוקס, איך הוא בנוי, פקודות לינוקס בסיסיות, כתיבת סקריפטים בסיסיים ב-BASH, הגדרות ציודים שונים, ניתובים, ניהול חבילות תוכנה, ועוד. אם אתה רוצה, יש אתר בשם Linux Academy שמלמד את הדברים (יש מנוי חודשים שעולה 50$ לחודש, שבוע ראשון בחינם). אם אתה יותר טיפוס של ספרים – יש לא מעט ספרים שמלמדים על לינוקס ויש כמובן גם קורסים בבתי הספר המקצועיים השונים שמלמדים לינוקס. לגבי סטורג' ונטוורקינג – אני ממליץ ללמוד לבד.

במקומות גדולים החל לצוץ לו תפקיד חדש לאחרונה (לא באופן רשמי, לפחות ממה שאני יודע) והוא "Cloud Admin" – מה שאתה עושה מקומית, עכשיו בענן, רק שבענן לא יחכה לך איזה סטורג' של Netapp/EMC, אין לך סוויצ'ים, אין לך פיירוול (את זה אפשר להוסיף, כ-Appliance) והכל בעצם נעשה בתוכנה, בין אם דרך ממשק ווב, אבל יותר דרך ממשק CLI וכאן כבר צריך ללמוד איך להגדיר דברים, החל ממכונות VM, נטוורקינג, דיסקים קשיחים וירטואליים ועוד ועוד. בלינק שפירסמתי לעיל יש גם קורסים לכל ספקי הענן הגדולים, כך שאפשר ללמוד שם גם איך להשתמש בענן ואיך לנהל משאבים. העננים הפופולריים ביותר הם של אמזון (AWS) ו-Azure של מיקרוסופט. קצת פחות פופולרי (והרבה יותר טכני) הוא הענן של גוגל, לכן מומלץ ללמוד לפחות את הענן שבו החברה משתמשת ואולי את הענן השני הפופולרי.

ויש את "איש ה-Devops" (זה לא תפקיד, Devops אלו מתודות עבודה, אבל בגלל כל מיני מחלקות כ"א, קוראים לאחד שמתעסק בזה – "איש Devops").

טכנית, איש ה-Devops מתעסק עם המון טכנולוגיות שונות, ודברים משתנים במהירות, כך שיש צורך ללמוד כל הזמן דברים חדשים. זה לא משהו שתלמד עכשיו בקורס ונתראה עוד 3 שנים באיזה עדכון.

איש ה-Devops טוב צריך לדעת כמה דברים חשובים:

  • הוא צריך להכיר טוב לינוקס, ברמה של כתיבת סקריפטים, הגדרות לינוקס, ניהול חבילות
  • הוא צריך להכיר את עולם הקונטיינרים – החל משימוש ב-Docker כדי לבנות Images, והוא צריך להכיר Kubernetes (או OpenShift או Caas) כדי לבצע אורקסטרציה בין הקונטיינרים השונים שירוצו, שרותים, רשתות, Scaling ועוד.
  • הוא צריך להכיר כלי CI/CD על מנת לאפשר ביצוע Build אוטומטי דרך כלים כמו Jenkins או Teamcity לדוגמא.
  • הוא צריך להכיר כלי ניהול קוד טוב. כל כלי שיודע לעבוד עם GIT זה טוב, בין אם מדובר ב-Bit Bucket או GitLab או כלי אחר, וכדאי להכיר את הדברים לא רק ברמת ממשק הווב אלא גם להכיר את GIT עצמו.
  • "קוד כתשתית" – אחד הדברים ש"רצים חזק" כיום הם כלים שכותבים איתם "קוד" לניהול תשתית כמו הענן הפנימי שלכם בענן הציבורי, כלי כמו Terraform או Ansible או SALT הם כלים מעולים לכך.
  • שפות – BASH מאוד יעזור לכתיבת סקריפטים פשוטים, מומלץ להכיר גם Python.
  • שרותים – כל ספק ענן ציבורי מספק מאות שרותים שונים. תצטרכו עם הכלים הנ"ל להגדיר ולהשתמש בשרותים הנ"ל ואצל כל ספק ענן זה שונה. כן. Not Fun.
  • ניטור באופן שונה – מכיוון שיש הרבה שרותים שספק הענן מציע ולך אין גישה לתשתית השרותים, תצטרך להשתמש בכלים שונים לניטור, סביר להניח דרך כלי הניטור של ספק הענן.

כמו שאתם רואים – ערימה לא קטנה של דברים. אגב, כמעט את כולם ניתן ללמוד ב-Linux Academy בלינק שנתתי לעיל.

חשוב להבין – אף אחד לא מצפה שתכירו את כל מה שציינתי לעיל בעל פה ו"על השפיץ", אלא להבין את עקרון הדברים ואיך דברים עובדים ואולי שתוכל לתת דוגמא קטנה. אם לדוגמא אתה מכיר כלי כמו Bit Bucket ואין לך מושג ירוק ב-GitLab, או אם אתה לא מכיר מהזה Federation ב-Kubernetes אף אחד לא יפסול אותך בגלל זה.

לסיכום: לא לכל אחד מתאים להיות Devops, וזה בהחלט מובן. יחד עם זאת, חשוב לעדכן את הידע כדי להישאר רלוונטיים בשוק העבודה כשכירים. תמיד מומלץ לנסות ללמוד דברים חדשים ולהתנסות, וכיום לדוגמא רוב ספקי הענן יתנו לך איזו חבילה חינמית לכמה חודשים ואם אתם לומדים דרך ה-Linux Academy אז הם נותנים לכם 6 שרתים וירטואליים להתנסות (זמנית, השרתים נכבים אחרי שעה, אבל זה מספיק בשביל לבדוק פקודות או הגדרות מסויימות).

בהצלחה.

קונטיינרים וגדילה, צרכים מול מציאות

עבדכם הנאמן ממשיך בביקורים בחברות גדולות במשק הישראלי בנסיון להסביר יותר לגבי קונטיינרים, מערכות אורקסטרציה לקונטיינרים (מה שמבוסס Kubernetes), תמיכה ב-CI/CD וכו', אך אחד הדברים שקשה להעביר להנהלות השונות, הוא עניין ה-Scaling הרוחבי, שהוא אחד ההבדלים המהותיים בין עבודה עם מכונות VM ו-Scale קבוע, לבין קונטיינרים עם Scale דינמי.

אני אתן דוגמא מהמציאות לכשל של עבודה "קלאסית" – של מכונות VM שאמורות לקבל מענה: זוכרים שהיו בחירות מקומיות? אז משרד הפנים הוציא מכרז להצגת תוצאות אמת, חברה מסויימת זכתה והקימה. בזמן אמת, כאשר מאות אלפי אזרחים ניסו להיכנס במקביל לאתר – האתר קרס. כמו תמיד בארץ, הוחלפו האשמות הדדיות, היו טענות על פריצות לאתר (לא היתה פריצה) אך בסופו של יום – האתר, לעניות דעתי, זכה בתוצאה "נכשל" – הוא לא סיפק את הסחורה בזמן אמת. מדוע? כי הוא לא תוכנן לעמוד בעומסים, לא בוצעה (כנראה) סימולציה של כניסת מאות אלפי גולשים סימולטנית וכו'.

אפשר לראות את התוצאות הללו גם אצל חברות אחרות, כאשר יש תנועה מאוד גדולה עקב מבצעים ("בלאק פריידיי" וכו') – אתם תמצאו לא מעט אתרים שמציגים הודעות שגיאה, לא מגיבים, קשה לסיים רכישה וכו'.

אם היינו לוקחים אתר מסחרי ו"ממירים" אותו לעבודה כקונטיינרים על ענן ציבורי כלשהו, רוב התקלות היו נמנעות, כי מערכת כמו Kubernetes/OpenShift יודעות לבצע Scaling אוטומטית אם פשוט מגדירים זאת, בין אם מדובר בגדילה או בהקטנה, בהתאם לעומסים. אתם עובדים עם אמזון וצריכים עכשיו להרים 500 קונטיינרים וכבר הגדרתם את הכל באותו ענן? תוך דקות ספורות הכל יהיה למעלה ואם תצטרכו יותר קונטיינרים עקב עומסים, יקח למערכת שניות ספורות להוסיף קונטיינרים, וזה אחד ההבדלים הגדולים בין קונטיינרים ל-VM (או EC2 Instance): ל-VM לוקח מספר דקות כדי להיווצר ולהיות מוגדר לעבודה יחד עם השאר. גרוע מכך: אם המערכת רצה On Premise, אז בעצם צריך לנחש כמה מכונות להקים ומערכות וירטואליה אינן טובות בהוספה אוטומטית של מכונות VM (וכמובן – בענן ציבורי יש הרבה יותר משאבים ממה שיש On Premise או בכל ספק Hosting מקומי).

קונטיינרים הם דברים חד פעמיים, שנהרסים בתום עבודה (או כשהם קורסים עקב שגיאה/באג), וכשמתחילים להשתמש בכלי CI/CD עם קונטיינרים, כמות הקונטיינרים שתרוץ במקביל מתחילה לטפס במהירות. אם לדוגמא נשתמש בכלי כמו Jenkins עם תמיכה בקונטיינרים ונגדיר את Jenkins לעקוב אחרי כל מיני Repositories של קוד שמפתחים כותבים, ברגע שמבצעים Commit, מערכת Jenkins תקים קונטיינר ותבנה בתוכו את הקוד. נניח שיש לנו מספר Repositories ומספר עבודות ב-Jenkins שזה מה שהן עושות, נראה שהמערכת מהר מאוד תקים מספר קונטיינרים, ואם נגדיר את המערכת להריץ טסטים על קונטיינרים שנבנו מ-Build אחרון, נקבל מספר כפול ותוך זמן קצר כולם יכולים לראות שמשאבים מנוצלים במהירות, הן מבחינת Compute וכמובן מבחינת אחסון (תסתכלו על הגרפים של ה-VM שמריצים את ה-Kubernetes/OpenShift). היתרון הגדול כמובן בקונטיינרים, זה שהכל נבנה מאפס, ואין יותר "אצלי זה עובד אז אם לך לא עובד, זו בעיה שלך".

אין שום בעיה להריץ מערכות כמו OpenShift או Kubernetes על מכונות וירטואליות ולהשתמש בסטורג' המרכזי – לצרכים הפנימיים, כאשר מדובר בכמה עשרות קונטיינרים שרצים סימולטנית. אפשר תמיד להגדיל את המכונות הוירטואליות מבחינת CPU, זכרון ודיסקים וירטואליים.

אבל הבעיה מתחילה שצריכים להריץ קונטיינרים ומערכת כמו OpenShift/Kubernetes – כדי לשרת את הקהל בחוץ. כמות הגולשים היא דינמית, והמערכת צריכה להיות בנויה בצורה שונה בהשוואה לעבודה מול מערכות VM או EC2 Instances. דוגמא פשוטה: אם אנחנו רוצים לכתוב תכנים החוצה מהקונטיינר (שוב, קונטיינר הוא דבר חד פעמי וכשהוא נהרס, המערכת מוחקת הכל אלא אם הקונטיינר נבנה עם הגדרות של כתיבה חיצונית בדרכים מסויימות), זה שלאותו VM יהיה גם 10 טרהבייט דיסק קשיח וירטואלי לא יעזור במאומה כי שיטת אחסון הנתונים היא שונה, יהיה צורך במקרים רבים וכשיש כמות גדולה של כתיבה ודרישה לשרידות רצינית – להשתמש ב-Object Storage שמבוצע ב-Scale Out שאינו בנוי על VM שמאוחסן על איזה Datastore ב-vSphere, וכאן כבר יש צורך או בסטורג' Scale Out קנייני שיודע לתמוך ב-Object Storage או להקים מערכת שתרוץ כ-VM על הברזלים וגם הקונטיינרים ירוצו על הברזלים עצמם ללא וירטואליזציה (למעט קונטיינרים מסויימים שאיננו סומכים עליהם ונוכל להריץ אותם עם וירטואליזציה קטנה כמו עם Kata Containers) ומעל זה יכול להיות שנצטרך להריץ איזה Load Balancer כלשהו (אם כי מערכות Kubernetes/OpenShift נותנות פתרון Load Balancing אבל לא בטוח שחברות ירצו להשתמש בו לצרכים של אתרים חשופים). פתרונות כאלו לא יתנו לנו גמישות מקסימלית כמו שרות הרצת קונטיינרים שספקי הענן מציעים (בגלל שלהם יש הרבה יותר משאבים).

אם יש משהו שלא קל לשכנע חברות גדולות לעשות, זה לרכוש סטורג' חדש (שתומך טבעית ב-Object Storage) או לרכוש תוכנה כמו Ceph שתתן זאת ושתותקן על הברזלים, ולהתחיל להריץ קונטיינרים על ברזלים כדי לקבל מקסימום ביצועים וגולשים. לכך, יש 4 פתרונות:

  • ענן פרטי עם OpenStack: הפתרון הזה יכול לתת לנו את הכל ביחד. אנחנו יכולים להשתמש בסטורג' קנייני כלשהו ולחבר אותו ל-OpenStack כדי לקבל שרותים כמו Object Storage, Block Storage וכו' או שאנחנו יכולים להקים VM בכל שרת ולהריץ עליו Ceph.
  • עבודה במצב Hybrid: יש לנו מקומית מערכת OpenShift או Kubernetes פנימית שעליה אנחנו מבצעים פיתוח וכו', ואת האתרים הציבוריים אנחנו נשתמש בשרותי הקונטיינרים שספק הענן שבחרנו מציע. אם לדוגמא החברה משתמשת ב-Azure, אז הם יכולים להשתמש בשרות AKS. באמזון יש את אותו שרות (בערך) שנקרא EKS (או Fargate ששם אמזון מנהלת את ה-Kubernetes ואתה מריץ את הקונטיינרים) ובענן של גוגל יש את GKE. ה-Hybrid מומלץ לחברות שהרגולטור אוסר עליהן להוציא הכל החוצה.
  • עבודה "באותו ענן" – במקומות בהן בחרו לעבוד לדוגמא עם Azure, ניתן לרכוש מיצרן השרתים המועדף עליכם את Azure Stack – זהו פתרון שרץ על הברזלים אצלכם מקומית עם חיבור ל-Azure, כך שאפשר להשתמש באותם שרותים, מקומית או בענן בחוץ. עם עננים אחרים, אתם משתמשים בשרותי ה-Kubernetes של ספק הענן כך שהשינויים להריץ דברים מקומית או בענן הם די מינוריים וניתן להפריד את ההגדרות לקבצים שונים. בהמשך השנה, גם אמזון וגם גוגל יציעו לכם ברזלים ותוכנה להריץ את השרותים שאתם מריצים בענן – מקומית ובענן, כמו ה-Azure Stack.
  • שימוש ב-OpenShift – מערכת OpenShift קיימת לשימוש מקומי בשרתים שלכם או ב-OpenShift בענן שקיים אצל כל ספקיות הענן.

לסיכום: רוב החברות שמריצות קונטיינרים מקומית, עושות זאת על מכונות וירטואליות. אין שום בעיה עם זה, אולם אם רוצים לגדול לכמות רצינית של קונטיינרים, כדאי לחשוב על פתרון אחר, "מחוץ לקופסא" שיתן מענה דינמי לכמות גולשים שמגיעה ולצרכים של החברה. אל תנסו לחשוב על Scale Up, תחשבו על Scale Out.

אם יש לכם שאלות, אתם מוזמנים לפנות אליי.

על קונטיינרים ו-Windows Server 2019

מיקרוסופט שחררה לפני זמן מה את Windows Server 2019 ואחד החידושים הגדולים שלו קשור לקונטיינרים. בעבר היית יכול להריץ עם Windows Server 2016 קונטיינרים, אולם המשאבים שכל קונטיינר היה תופס היו נכבדים (אין פלא, זה היה בעצם VM "מינימלי"), והיו מספר בעיות תאימות בהשוואה לקונטיינרים ללינוקס. כעת מיקרוסופט מכריזה שקונטיינרים ב-Windows Server 2019 הם הרבה יותר קרובים למה שניתן כיום להריץ על לינוקס, ואכן, כיום קונטיינר אינו VM אלא תהליך (Process) נפרד וכל הקונטיינרים רצים תחת אותו Kernel באותה מכונה.

ב-Windows Server 2019 ניתן להריץ קונטיינרים בדיוק כמו בלינוקס, כשאנחנו מדברים על קונטיינרים בודדים שאנחנו משתמשים ב-Docker, ואם אנחנו מעוניינים להריץ מספר קונטיינרים שמקושרים ביניהם – נשתמש ב-Docker Swarm.

הבעיה: כל העולם ואחותו (כולל הכלב והחתול העצבני) נטש בהמוניו את Docker Swarm לטובת מערכת הרבה הרבה יותר פופולרית – Kubernetes. מערכת Kubernetes נותנת הרבה יותר ממה ש-Docker Swarm נותן, היא תומכת באין ספור תוספים ופרוטוקולים, והיא גם יודעת לדבר עם סוגים שונים של Storage לאחסן דברים. בקיצור – אם תשאל כל חברה שמריצה קונטיינרים על לינוקס, התשובה תהיה פשוטה: תשתמש ב-Kubernetes.

אז .. איך Windows Server 2019 עם Kubernetes? התשובה: זה עובד. להכניס לפרודקשן? שלא תעיזו!. מיקרוסופט עדיין עובדים על זה.

ניסיתי בימים האחרונים את Windows Server 2019 עם Kubernetes (גירסה 1.13) והלן הערותיי:

  • תצטרכו לעבוד Multi OS, הווה אומר – ה-Master Node צריך לרוץ על מכונת לינוקס. אם אתם רוצים להשתמש בטריקים כמו HAProxy כדי לחשוף שרות (או NGINX) – תצטרכו גם Node מבוסס לינוקס, בנוסף למכונות Windows שישומשו כ-Nodes כדי להריץ אפליקציות מבוססות Windows.
  • בלינוקס Kubernetes משתמש ב-iptables כדי לנהל את התעבורה הפנימית. ב-Windows זה VFP כך שעדיין יש שימוש ב-Hyper-V. זה לא הולך לרדת.
  • מבחינת משאבים – Windows זה לא לינוקס, וכל קונטיינר מצריך פי 3 משאבים (במינימום!) בהשוואה לקונטיינר שרץ על לינוקס – גם בשביל קונטיינר שיציג Hello World, כך שאם אתם רוצים להריץ הרבה קונטיינרים מבוססי Windows – תצטרכו להקצות לא מעט משאבים לכך מבחינת מחשוב.
  • אין תאימות. בניתם דברים על Windows 10 או על Windows 2016 מבחינת קונטיינרים? תצטרכו לבנות אותם מחדש על Windows Server 2019.
  • וכן .. הכל עדיין דרך CLI (דרך PowerShell).

לכן, אם אתם חושבים להריץ קונטיינרים ואין למפתחים בחברה עדיין ידע רציני, הדבר הראשון שאני ממליץ למפתחים בחברה לעשות – זה לעבוד על לינוקס ולהכיר את הדברים, ובמקביל גם לנסות על Windows. כשזה מגיע ל-Kubernetes, הדגש צריך להיות עדיין על לינוקס. כשרוצים להריץ קונטיינר Windows, אפשר להשתמש ב-Node Selector כמו בדוגמא כאן בקובץ ה-YAML על מנת ש-Kubernetes יפעיל את הקונטיינר על מכונת Windows ולא על מכונת לינוקס.

האם ניתן לקחת אפליקציות שונות ולהמיר אותן לקונטיינרים? לא, זה לא לינוקס. כיום רוב מה שנתמך כקונטיינר ב-Windows הם אפליקציות Net.

עצה שלדעתי כדאי לחשוב עליה: אם לוקחים כבר קוד Net. – אז עדיף להמיר אותו לעבוד עם Net Core, וכך ניתן להריץ את הקוד ישירות על מכונת לינוקס כאפליקציה Native.

לסיכום: כן, ניתן להריץ Kubernetes על Windows, אך עדיין תצטרכו לפחות מכונת לינוקס אחת שתהיה ה-Master (ואם זה פרודקשן, זוג מכונות לינוקס שיעבדו כ-HA). מיקרוסופט עדיין עובדת על זה. תהליך ההתקנה עדיין מורכב (אם כי בגירסה האחרונה יותר קל להוסיף מכונות Windows לאשכול Kubernetes, וחשוב לשנות את קובץ ה-YAML לביצוע Deploy כדי שקונטיינר Windows ירוץ על מכונת Windows. ברגע שיש לכם אשכול כזה רץ, אפשר להגדיר את כלי ה-CI/CD שלכם להשתמש גם ב-Nodes מבוססי Windows ואפשר כמובן להשתמש ב-Draft, Helm לעשות את החיים קצת יותר קלים. לחברות שחושבות לעבור ל-OpenShift – בקרוב תצא גירסה שתומכת גם במכונות Windows. כמובן שאפשר לחסוך את כל הכאב ראש – עם תעברו ל-Net Core.

למעוניינים – להלן וידאו הדגמה משבוע שעבר איך Kubernetes רץ על Windows. (הוידאו ארוך: שעה וחצי!)

קונטיינרים ומכונות וירטואליות – השילוב הנחוץ

בפוסט הקודם שכתבתי על קונטיינרים ומכונות VM, דיברתי על עניין אבטחת מידע, וכיצד כלי כמו CRI-O יכול להחליף את Docker ובאותו זמן גם מאפשר לנו להריץ קונטיינרים שאיננו בוטחים בהם (Untrusted) בתוך QEMU – מכונה וירטואלית קטנה שמעלה לינוקס קטן ובתוך אותו VM "מולבש" הקונטיינר שלנו, וכך אנחנו נהנים מ-2 העולמות: לא צריכים לבנות את הקונטיינרים מחדש, ומצד שני האבטחה הרבה יותר רצינית.

הפעם נדבר על דבר הפוך וחדש.

סיפור קטן: לפני מס' חודשים ישבתי בישיבה אצל חברה פיננסית גדולה מאוד שכולם מכירים. מטרת הישיבה – שיחה על מעבר עתידי לתצורת עבודה של Devops, שימוש ב-CI/CD, קונטיינרים, מתודות וכו'. בדרך כלל בישיבה כזו אני מבקש לדעת מה הכלים שהם משתמשים כרגע, כמו שרתי אפליקציות, קומפיילרים, מערכות הפעלה וכלים אחרים, ולפי זה ניתן להעריך בהערכה גסה מה יהיה קל להעביר לקונטיינרים ול-Micro Services. במקרה של אותה חברה, מבלי לפרט דברים, היו כמה דברים שלהעביר אותם לקונטיינרים יהיה סיפור סופר-מורכב, ובחלק מהמקרים כנראה שלא אפשרי מכל מיני סיבות שלא אכנס אליהם כדי לא לחשוף פרטים. אלו הדברים שבדרך כלל אני רושם לעצמי בצד לבדוק מה ניתן לעשות עבור הלקוח.

אצל חברות רבות (במיוחד אצל הגדולות) יש אלפי מכונות וירטואליות שמריצים דברים שונים, שלא קל להעביר או שאין תקציב/כח אדם להעביר לקונטיינרים, או שלא ממש אפשרי: מה עושים שהאפליקציה רצה כמכונת Windows וירטואלית עם 1001 תלויות לדוגמא? מה אם מדובר ב-VM שאין לאף אחד קוד להעביר לקונטיינר? אלו אינן בעיות תיאורתיות, אלו בעיות אמיתיות שמקשות מאוד על מעבר לקונטיינרים. אחרי הכל, אף חברה גדולה לא הולכת לזרוק את תשתית הוירטואליזציה ועוברת לקונטיינרים.

כאן נכנס לתמונה כלי חדש של רד-האט שנקרא Kubevirt.

Kubevirt בעקרון עושה משהו הפוך ממה ש-CRI-O עם Kata containers עושה: עם CRI-O אנחנו מריצים קונטיינרים בתוך VM מינימלי, ואילו Kubevirt מריץ מכונה וירטואלית בתוך POD, וכן, אני מדבר על המכונה הוירטואלית המלאה – עם OS ואפליקציות משלה, שמתורגמת ישירות מ-VMWare או מ-OVA.

במילים אחרות – אנחנו נריץ VM כ-קונטיינר! (וכן, נקבל את האבטחה המלאה של ה-VM).

כך ניתן בעצם עם Kubevirt לקחת את אותן מכונות וירטואליות שלא ניתן להמיר לקונטיינרים ולהריץ אותן ישירות בתוך Kubernetes או OpenShift ובדרך להנות מדברים כמו Scaling ועוד תופינים שמערכת Kubernetes/OpenShift נותנת, מבלי שנהיה תקועים עם דברים שאי אפשר להמיר לקונטיינרים. כך לדוגמא אצל אותה חברה פיננסית גדולה, כל מה שאצטרך בעצם לעשות, זה להמיר את ה-VM (ליתר דיוק את הדיסק) ל-Persistent Volume ובקובץ ה-YAML להשתמש ב-PVC על מנת "לחבר" את ה"דיסק") לאותו VM.

יש גם מגבלות נכון לגירסה הנוכחית כמו:

  • אפשר להשתמש רק בדיסק קשיח יחיד
  • יש רק כרטיס רשת אחד, וגם איתו אי אפשר לשחק הרבה הואיל והמערכת מבצעת Proxy בין ה-VM לתקשורת של ה-POD.

רד-האט, מפתחת Kubevirt, פרסמה לאחרונה פוסט בנושא.

לפניכם וידאו (קצת ארוך) על הטכנולוגיה, מה קורה "מבפנים" והדגמה של הדברים.

למעוניינים, באתר Kubevirt יש מספר דוגמאות איך ניתן להשתמש בכלי הן עם Minikube, הן בתוך Cluster של Kubernetes, הן בתוך AWS, והן בתוך GCP.

לסיכום: Kubevirt נותן סוף סוף את האפשרות לחברות לקחת מכונות וירטואליות ולהעביר אותן לעבוד יחד עם Kubernetes או OpenShift. אינני מדבר על ההעברה של כל תשתית הוירטואליזציה ל-Kubernetes (אני לא מוצא יתרון בהעברת מכונת SAP), אלא לדברים שאנחנו צריכים כחלק מעבודות מתודת Devops, CI/CD וכו'. במקרים שקשה או לא ניתן להעביר מכונות וירטואליות לפורמט קונטיינרים, הרבה יותר קל להעביר מכונה וירטואלית מפורמט VMware לפורמט KVM ולהריץ את אותה מכונה וירטואלית כמו שהיא – כקונטיינר.

הערה: הכלי נמצא במצב Preview והוא עדיין בפיתוח.

 

קונטיינרים, אבטחת מידע, ושימוש בוירטואליזציה

אני רוצה לחזור לימים שמיקרוסופט שחררו את Windows 95. הנה מערכת הפעלה חדשה, טענה מיקרוסופט, שיכולה להריץ ריבוי משימות מבלי שאפליקציה אחת תגרום לקריסת שאר האפליקציות שרצות! כולנו כמובן יודעים את האמת הפשוטה שאפליקציות בהחלט גרמו למערכת ההפעלה לקרוס כמו כלום, אפליקציות "בלעו" זכרון וניהול הזכרון היה די כושל, בוודאי כשמשווים זאת למערכות היותר מתקדמות שמיקרוסופט הוציאו שנים לאחר מכן כמו ה-NT 4.0 וה-2000 וכו'. הסיבה המרכזית לכך היתה כמובן כל הסביבה "מתחת" – DOS, שלא היתה ממש בנויה טוב לדברים כאלו, וה-Protected Mode שאינטל הוסיפה החל במעבדי i386 לא ממש עזר הרבה (אם כי לא באשמת אינטל).

שנת 2018, חברות רבות עוברות להשתמש בקונטיינרים אבל ישנה אי נוחות מבחינת אבטחת מידע לגבי קונטיינרים. למי שלא מכיר – הסיבה שקונטיינרים רצים מהר היא בגלל שהקונטיינר אינו מכיל Kernel או דרייברים שמתממשקים ל-Kernel. קונטיינרים מקבלים שרותים מ-Kernel יחיד שרץ על אותה מכונה (פיזית או וירטואלית) וכך כל מה שיש בקונטיינרים הם ספריות ואפליקציה שצריכה לרוץ (ולצערי רבים עדיין בונים קונטיינרים שמכילים מספר אפלקציות/שרותים במקום להריץ רק אפליקציה אחת. זה "מתנקם" אחר כך באנשי Devops שעוברים להשתמש ב-Kubernetes).

מדוע אי נוחות מבחינת אבטחת מידע? כי הקונטיינר הוא לא יותר מאשר Process, שלא-כל-כך קשה "לצאת" ממנו אל ה-Host ומשם לחולל נזקים. רד-האט עם מערכת ה-OpenShift שלה לא מאפשרת (בברירת מחדל) לדוגמא לקונטיינרים לרוץ כ-root או להריץ בתוכה אפליקציות כ-root, וכל המערכת רצה עם SELinux מופעל (כ-Enforcing), כך שאם אתה מבטל SELinux, אין OpenShift. בפתרונות אחרים מבוססים Kubernetes חוסמים תקשורת בין ה-Pods, אבל זה לא תמיד יכול לסייע – במיוחד אם המערכת חשופה החוצה ומריצים מאות pods שמכילים Apache או NGINX לדוגמא.

לשם כך נצטרך קודם להיפטר מ-Docker.

לפני שזורקים עליי מטר עגבניות רקובות, אסביר: Docker עובד מעולה עם הפורמט שלו, אבל מבחינת אבטחה – הוא לא משהו. בנוסף, Docker כבר נהיה מנופח מבחינת משאבים ואין לו שום יתרון מבחינת אבטחת מידע על פתרונות אחרים, למיטב ידיעתי.

במקום Docker, תכירו את CRI-O. (מבטאים "קריאו")

CRI-O זו מערכת חלופית ל-Docker שיודעת לבצע מה ש-Docker מבצע (ולכן היא תואמת ל-Docker), רק שהיא צורכת פחות משאבים, ואחד הדברים המעולים שיש בה הוא שניתן בעצם להגדיר קונטיינרים שאנחנו בוטחים בהם (Trusted) וקונטיינרים שאיננו בוטחים בהם (Untrusted) ולהריץ את 2 הסוגים במקביל, כאשר קונטיינרים שאיננו בוטחים בהם, ירוצו דרך מערכת QEMU כמכונה וירטואלית (sandbox) עם kernel קטן וכל השרותים הנחוצים להרצת קונטיינר. במילים אחרות – בשינוי קובץ YAML נוכל בקלות להקים את הקונטיינרים בצורה מופרדת או בצורה רגילה.

CRI-O מתחבר ל-Kubernetes בצורה חלקה ואינו מצריך הטמעת טלאים, וכמו כן CRI-O משתמש בשיטה של אינטל (שנקראה בעבר Clear Containers וכיום Kata Containers) כדי להריץ קונטיינרים בצורה מבודדת, אך שעדיין מאפשרת להשתלב בתוך אותם Namespaces לדוגמא.

להלן הדגמת וידאו קטנה איך עם CRI-O בשילוב Kubernetes מאפשר להריץ קונטיינרים שאנחנו מגדירים כ-Trusted ואיך משלבים קונטיינרים שאנחנו מגדירים כ-Untrusted ורצים בתוך סשן VM (לחצו מצד ימין למטה על האייקון עם החצים כדי לצפות בכל הטרמינל, הנגן לא יודע לבצע Scale לוורדפרס):

כפי שאנחנו יכולים לראות, השילוב רץ יפה מאוד.

לאלו המעוניינים לנסות את הדברים הללו, חשוב לשים לב לנקודות הבאות:

  • כרגע, לא ניתן להריץ את הדברים בענן ציבורי בתוך Instance רגיל אלא אך ורק בתוך Bare Metal Instances. כמו כן לא ניתן להשתמש ב-CRI-O בתוך שרותים כמו ECS.
  • אם אתם רוצים להריץ זאת בתשתית מקומית שלכם, ואתם מריצים Kubernetes על מכונות VM, יש להגדיר את אותן מכונות VM עם Nested Virtualization על מנת להריץ קונטיינרים Untrusted.
  • אם אתם רוצים לנסות את הדברים על מכונת הדסקטופ שלכם עם Minikube, יש להפעיל את minikube עם ההוראות כאן.
  • אם אתם משתמשים במערכת OpenShift (גירסה 3.11 ומעלה), ניתן להוסיף תמיכת CRI-O בנוסף לתמיכת Docker למערכת. ההוראות – כאן.
  • אם אתם משתמשים ב-CAAS של SuSE, בגירסה 3 ומעלה ניתן לבחור בין Docker ל-CRI-O. עוד פרטים ניתן לקרוא כאן.

לסיכום: CRI-O מאפשר לנו להריץ בצורה קלה ומאובטחת קונטיינרים שלא אנחנו בנינו ושהורדנו ממקורות אחרים ובמקביל הוא מאפשר לנו להריץ קונטיינרים שאנו בוטחים בהם (ושאנחנו בנינו) כפי שהרצנו עד היום, רק מבלי להשתמש ב-Docker עצמו ובמשאבים הגדולים שהוא צורך.

סטטוס וירטואליזציה מבוססת קוד פתוח – סוף 2018

אנחנו נמצאים נכון לשעת כתיבת פוסט זה ימים ספורים לסיום שנת 2018 ותחילת שנת 2019 וחשבתי שזה יהיה זמן נכון לפרסם פוסט סטטוס לגבי פתרונות וירטואליזציה מבוססי קוד פתוח.

מי שהולך לכנסים והרצאות של חברות שונות ושל ספקי ענן שונים, שומע בוודאי איך חברה X או חברה Y עברו לענן, הם מרוצים עד השמיים והכל ורוד ומאושר. המציאות, לפחות משיחה עם חברים פרילאנסרים שמבצעים אינטגרציות או מעברים לפלטפורמות שונות – קצת שונה. כן, ישנן חברות שמעבירות חלק מהמכונות VM שלהן לענן, חלקן מעיפות מכונות VM ומשתמשות בשרתי ענן שונים (כ-PaaS), אבל לא יצא לי להכיר שום חברה עם כמה אלפי מכונות VM בארץ שבסופו של דבר השביתה את ה-DC שלה והעבירה הכל מהכל לענן. ככלל, הויכוחים על העלויות השונות בטווח הזמן הקצר והארוך (בתוספת כמה מילות Buzz) גורמים ללא מעט חברות להאט מעבר לענן, לבצע Hybrid מדוד מאוד, והיו כמובן לא מעט מקרים שפשוט "חזרו הביתה" (אם כי זה לא סופי. מי שחושב שאין בתחום ה-IT מקרים שמקבלים החלטה X ואחר כך מבטלים ואחר כך שוב חוזרים – מוזמן להתעורר).

אני מודה שעד לאחרונה כל עניין הוירטואליזציה בקוד פתוח לא ממש תפס אחוז גדול בתחום ההטמעות ב-Enterprise. כמעט כולם הולכים ל-VMware, חברות שכמעט כל התשתית שלהם מבוססת מיקרוסופט משתמשים ב-Hyper-V ואלו שרוצים Hyper Converged הולכים על Nutanix או Simplivity. אחרי הכל – למוצרים האלו יש תמיכה, יש בארץ אינטגרטורים, לא צריך לקנות מחו"ל רשיונות, יצרני החומרה מאשרים שהמוצרים עובדים עם הברזלים. בקיצור, סבבה אגוזים.

אבל בימים אחרונים קיבלתי 2 שיחות טלפון מ-2 חברות גדולות שהמנהלים הבכירים שלהם קוראים בלוג זה. אחד מהם בתפקיד בכיר בחברה בטחונית מאוד גדולה וידועה. הבקשה שלהם היתה זהה – הם מעוניינים לצמצם את ההוצאות על הרשיונות ומוכנים לשקול גם מעבר לפתרונות קוד פתוח או פתרון מסחרי מבוסס קוד פתוח. מטבע הדברים אני לא יכול לתת לאף אחד מענה טלפוני מבלי לפגוש את הלקוח, לראות מה התשתית, מה הם רוצים לבצע, לאן הם רוצים להגיע, מה הידע המקצועי שיש בחברה ועוד ועוד, ולכן בפוסט זה אתמקד יותר בפתרונות ה"חמים"/פופולריים בשוק ולמי הם מתאימים.

אחד הפתרונות שיורד לאט לאט מגדולתו הוא Xen Server. הסיבה לכך היא שהפתרונות המתחרים שאציג היום נותנים את מה ש-Xen נותן בחינם ואם רוצים לקנות מיצרן הפתרון תמיכה בתשלום, המחיר של המתחרים יותר זול, ולכן ההמלצה שלי למי שכן משתמש במערכת של Xen וחושב בהמשך לשדרג – זה לבדוק את הפתרונות המתחרים המבוססים בקוד פתוח.

בפוסט זה אציג, כמו בפוסטים קודמים – 3 מערכות (Proxmox, oVirt/RHV, OpenStack) ולמי הם מתאימים ומה השוני שלהם.

נתחיל במערכת שמתאימה יותר לחברה קטנה או ל-LAB מקומי: Proxmox.

תוכנת Proxmox מתאימה ליישומי וירטואליזציה הן על מערכות ישנות (כן, אותו שרת G7 של HP שיושב שם בצד) והן על מערכות חדשות. המערכת עצמה היא יחסית קלה ללימוד, ומי שעבד על ESXi עם vCenter בצורה לא מקצועית (כלומר לא עבר קורסים והכשרות של VMware) יוכל להקים תוך דקות ספורות מכונות וירטואליות על דיסקים מקומיים, לחבר NFS או iSCSI וגם להשתמש ב-HA ולבצע Live Migration (כל עוד יש אחסון משותף, זו לפחות הדרך המומלצת). בקיצור -אם אתם צריכים להקים מערכת וירטואליזציה על מספר קטן של שרתים, ללא הקמה של רשתות וירטואליות מורכבות או דברים הרבה יותר מורכבים (DVSwitch?) – אז Proxmox יכול להתאים למשימה.

המערכת הבאה יותר מתאימה לחברות שמריצות מערכות וירטואליזציה מורכבות עם רשתות וירטואליות שונות (המערכת משתמשת ב-Open Virtual Network ו-Open vSwitch, וכן רשתות SDN), סטורג'ים בפרוטוקולים שונים, חיבור ל-OpenStack, ודברים נוספים. המערכת היא oVirt. טכנית, oVirt נבנתה מגירסה 4 להריץ מערכות גדולות וכשאני מציין גדולות, אני מדבר על אלפי ועשרות אלפי מכונות וירטואליות. בשעה שפתרונות כמו ProxMox מתרכזים ב-Bridge Networking, מערכת oVirt תומכת במספר פתרונות רשתות וירטואליות, והיא בין המערכות היחידות שתומכות גם בפלטפורמות שאינן X86-64 כמו מערכות Power ו-S390 של IBM. מבחינת HA, היא בין המערכות המובילות בדיקות ברמת חומרה (דרך ILO/IMM/IDRAC) מה קורה לברזל והיא יודעת להעביר את ה-VM אם יש תקלה ולטפל בשרתים פיזיים בעייתיים – החל מהקמה של חדשים, שדרוג קיימים ועוד. מערכת oVirt מבוססת על מערכת KVM האחרונה (כן, אותה חברה שמפתחת את oVirt היא אותה חברה שמפתחת את KVM – זו רד-האט) כך שיש תמיכה בציודים וירטואליים חדשים, מערכות UEFI וירטואליות מודרניות ועוד), התממשקות ל-VCenter, המרה יעילה של מכונות וירטואליות ל-oVirt, תמיכה ב-AD/LDAP ועוד שורה ארוכה של פונקציות. בהשוואה ל-Proxmox, מערכת oVirt היא מפלצת ולכן היא פחות מתאימה לרוץ על שרתים עם מכונות וירטואליות שמאוחסנות על דיסקים מקומיים. oVirt, אגב, מגיעה מוכנה לשימוש הן כשרת שיתחבר לסטורג' והן כ-Hyper Converged.

oVirt מתאימה להטמעות גדולות הן כ-PoC והן כפרודקשן כל עוד יש בחברה ידע פנימי (או יועץ חיצוני) שיכול לתת תמיכה. מנהלים שמנוסים עם VMWare או Hyper-V ואינם מנוסים מספיק או בעלי ידע רציני בלינוקס יתקשו בניהול מערכת כזו ללא השקעה בלימוד הדברים, והסיבה לכך פשוטה: oVirt אינה מנסה להיות העתק של VMware והדגש של oVirt הוא יותר על פונקציונאליות מאשר חזותיות (אם כי חל שיפור ניכר בחלק הזה בגירסה 4.2 ובגירסה 4.3 שתצא במהלך 2019). חברות שמעוניינות במוצר ארוז ובתמיכה רשמית עם רשיונות – ניתן לרכוש את מוצר ה-RHV עם תמיכה.

ומכאן – למפלצת הגדולה: OpenStack.

אם oVirt היא מערכת גדולה, OpenStack היא גודזילה לכל דבר ועניין. ההבדל הגדול בין oVirt ל-OpenStack הוא ש-OpenStack מנסה לתת לך הכל מהכל. וירטואליזציה? יש. קונטיינרים? יש את Zun שמאפשר להריץ קונטיינרים כ-שרות. DB כ-שרות? יש. אחסון תואם S3? יש. אחסון Images ודברים אחרים? יש. צריך Load Balancer? תכיר את Octavia, ויש עוד עשרות חלקים. עם oVirt לעומת זאת – המיקוד הוא לכיוון מתן שרותי וירטואליזציה והשרותים מסביב, לא יותר מכך.

המטרה של OpenStack היא לתת לחברה להקים ענן פרטי, רק שבניגוד לדרכים ישנות יותר שבהם היינו מקימים מערכות VM מבוססות לינוקס ריקות ועליהן היינו מקימים כל מיני שרותים – כאן המערכת מוקמת על הברזלים עם השרותים שאתה צריך ואז אפשר להשתמש בשרותים כדי להקים מה שרוצים – מכונות וירטואליות, קונטיינרים, שרותים וכו'. חשוב לזכור: מערכת OpenStack היא מערכת מאוד מורכבת, ומחייבת שיהיה בחברה ידע פנימי רציני בלינוקס, SQL, פייתון, BASH וכו' (בלא מעט מקרים כדי לאבחן תקלה או כדי לטפל בתקלה,  העבודה נעשית מול Shell ולאו דווקא מול ה-GUI) ומאוד מומלץ יועץ חיצוני צמוד ל-OpenStack.

שילוב מערכת OpenStack בחברות הוא מעט מורכב מהסיבה הפשוטה שזו אחת המערכות שלא מומלץ להוריד את הגירסה החופשית ולהתקין אותה, מכיוון שתוך חצי שנה משחרור הגירסה האחרונה יוצאת גירסה חדשה ולאחר כשנה כמעט ואין עדכונים ותיקונים לגירסה הקודמת, ולכן אם רוצים OpenStack עם תמיכה רשמית מלאה, מומלץ לרכוש זאת מיצרן הפצת לינוקס כמו SuSE, המחיר שלהם יותר זול מהגירסה של רד-האט ויש תמיכה לפחות ל-5 שנים למוצר בגירסה שרכשתם.

ומה העתיד?

פתרונות הוירטואליזציה ממשיכים להתקדם, גם הפתרונות המסחריים הסגורים אך גם הפתרונות מבוססי הקוד הפתוח. ב-VMWare הכריזו בכנס האחרון על ESXI ל-ARM, פלטפורמה שנכנסת יותר ויותר לספקי הענן הציבורי ו"זוחלת" לכיוון ה-Enterprise (תסתכלו על Ampere). פתרון הוירטואליזציה KVM ו-QEMU (שבהם כל מערכת בנייה כמו Yocto משתמשות) יש תמיכה בעשרות מעבדי ARM כבר 6 שנים ומעלה, מערכת OpenStack תומכת ב-ARM, ו-oVirt תתמוך כנראה בגירסה הבאה (אם לא תהיה גירסה כזו, אני כנראה בשנה הבאה ארכוש שרת ARM ואבצע BUILD לכך. מהנדסי רד-האט ישראל – תתכוננו להצקות ממני 🙂 ). עוד ארכיטקטורה שהולכת להיתמך היא מעבדים זולים מבוססי MIPS החדשים.

מבחינת תקשורת – רשתות 100, 200 ו-400 ג'יגה יהפכו לאט לאט לנורמה והמתגים עצמם יהיו מבוססים שבב מרכזי קנייני ושבב ARM שמריץ לינוקס, ומי שינהל את המתג – זו מערכת הוירטואליזציה (דרך הלינוקס שרץ על המתג).

מבחינת אחסון: ישנו תהליך יחסית די חדש שיכנס לאט דרך יצרני ה-SSD והוא "העפה" של מערכת הבקר מה-SSD כך שמערכת הוירטואליזציה תחליט איך לנהל את ה-SSD, איך לבצע Garbage Collection לפי העומסים במכונה, לפי המכונות הוירטואליות שירוצו ועוד. אינטל גם תוציא את ה-Optane DC Persistent Memory – מקלות אחסון שיושבים היכן שמקלות הזכרון יושבים, מכילים הרבה יותר אחסון ממקלות זכרון ECC רגילים ועם ביצועים קרובים לביצועי זכרון. תמיכה לכך ב-OpenStack תהיה קיימת בקרוב (להלן השקפים), רק שמחכים למעבדים ושרתים מבוססי Cannon Lake SP.
עוד תחום אחסון שיקבל Boost רציני בוירטואליזציה הוא NVMEoF שיתן Latency מאוד נמוך.

לסיכום: פתרונות וירטואליזציה מבוססים קוד פתוח לא הולכים להיעלם, הם מתפתחים יותר ויותר ויודעים גם לתת "Fight" לפתרונות הסגורים. יש פתרונות גם להטמעה קטנה, גם להטמעות גדולות וגם להקמת ענן עם עשרות שרותים בתוך החברה, רק שכאן אף אחד לא עומד לך עם טיימר של 30-60 יום ל-Trial ותוציא צ'ק שמן או שאין מערכת. כל הפתרונות שתיארתי הם פתרונות טובים ויציבים לא רק לטסטים אלא גם לפרודקשן.

אם יש לכם שאלות לגבי המוצרים, אתם מוזמנים ליצור קשר.

מעבר לענן – תכנונים, עדיפויות ומציאות

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על תקציבים, סוף שנה, שינויים שההנהלה מבקשת (להוריד את המחיר וכו'), אלטרנטיבות וכו'. הפעם אני אכתוב על החלק היותר "התחלתי" – כשחברה רוצה להקים ו/או להעביר חלק מהתשתית שלה לענן ציבורי.

כפי שציינתי בעבר, אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין סטארטאפים לבין חברות ותיקות, הוא שסטאראטאפים ברוב הזמן כלל לא משתמשים בשרתים מקומיים או סטורג' מקומי עבור השרתים. הסטארטאפים מקימים את הכל בענן והם מתחברים אליו דרך VPN, חיבור Direct כלשהו וכו'. בחברות ותיקות לעומת זאת, בדרך כלל יש תשתית וירטואליזציה מקומית, סטורג' מקומי, מתגים, שרתים פיזיים וכו'.

בדרך כלל שהנהלת החברה בוחרת ספק ענן, והיא מעוניינת להעביר תשתית מכונות VM ותוכן לענן (בין כמעבר או בין כחלק מתשתית Hybrid מול ספק ענן), אותה חברה תחליט לגבי לו"ז, מה יעבור וכו', אך בלא מעט מקרים שראיתי – אותו לו"ז לא כל כך יתאים אם מצפים שמה שירוץ על הענן ירוץ לפחות באותה מהירות כמו שהוא רץ מקומית אם לא יותר.

ניקח לדוגמא תשתית פשוטה: יש לנו 2 מכונות, אחת מריצה MySQL והשניה מריצה שרת Web NGINX ושרת שלישי שמריץ אפליקציות על Tomcat. התשתית הזו נגישה החוצה לציבור שמבצע אותנטיקציה עם שם משתמש/סיסמא והתשתית יושבת מאחורי Firewall (ואולי מערכות הגנה נוספות).

אם נסתכל על התשתית הזו בתצורה המקומית, סביר להניח שהמכונה שמריצה את ה-NGINX תהיה חשופה (מבחינת כתובת IP) לאינטרנט עם פורט 80 או 443 פתוח החוצה ב-Firewall עם כתובת IP אמיתית או שתהיה כתובת חיצונית ב-Firewall שתמופה אל כתובת IP פנימית. יהיו כאלו שיטמיעו את מכונת ה-NGINX ב-DMZ עם 2 רגליים – אחת ב-DMZ ואחת ב-LAN, כך שה-NGINX יוכל לדבר עם ה-Tomcat ברשת הפנימית (מכונת ה-Tomcat ומכונת ה-MySQL לא יהיו זמינות מבחוץ כלל).

ניקח את התשתית הזו לענן כמו AWS לדוגמא, ונניח שאנחנו רוצים להקים את המכונות הללו מחדש ולאחר מכן להעביר הגדרות ומידע לאותן מכונות בענן. יש כמה דברים שצריך לעשות, אני אתרכז בדברים בסיסיים (יש כמובן דרכים אחרות לעשות את העבודה, כולל העברה של המכונות הוירטואליות כמו שהן לענן):

  • אנחנו נצטרך להקים VPC שיכלול:
    • חלוקה ל-Subnets ששם ישבו מכונות בהתאם לקטגוריות שאנחנו בונים: Prod, testing, stage, devel וכו'. רובם לא יקבלו כלל כתובות IP אמיתיות.
    • Internet Gateway שיתן ל-Subnet שנבחר גישת אינטרנט החוצה
    • Elastic IP – שיהיה מחובר ספציפית למכונת ה-NGINX
    • NAT Gateway – שיאפשר למכונות הפנימיות לגשת לאינטרנט מבפנים החוצה (אך לא ההיפך)
    • Network ACL – שישמש כ-Stateless Firewall על מנת להחליט מי יכול לצאת ודרך איזה פורטים
    • Security Groups (שהולכים עם Network ACL) – שם נגדיר ספציפית מאלו כתובות ואלו פורטים יוכלו להיכנס לשרת(ים).
    • ויש עוד כמה צעדים, וחברות רבות גם יוסיפו כאן אולי Appliance Firewall מסחרי בנוסף למה שאמזון נותנת ועוד ועוד…

את כל ההגדרות הללו אנחנו נבצע בפעם הראשונה (לא מומלץ להשתמש ב-VPC הראשוני שאמזון מקימה עבורנו, ותמיד מומלץ להקים חדש, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שאנחנו משתמשים בענן ברצינות.

לאחר מכן אנחנו נקים מכונות ב-EC2. נצטרך לבחור Template של מכונה מהקטלוג, בחירת ה-VPC, וכמובן – גודל Storage מקומי למכונה. כאן הדברים שונים מהסטורג' שנמצא אצל חברות – ב-AWS תוכל לבחור בין General Purpose SSD לבין Provisioned IOPS SSD שהוא הרבה יותר מהיר והאפשרות השלישית היא דיסקים מגנטיים (מבלי אפשרות לבחור IOPS). ההבדל (חוץ מביצועים) בין ה-General ל-Provisioned מתבטא לא רק בביצועים אלא גם במחיר (ב-Provisioned הוא הרבה יותר גבוה) וראיתי מספר מקרים שבחרו ב-Provisioned והתפלאו מדוע המחיר טס בכמה מאות דולרים פר מכונה. לאחר הגדרות הסטורג' נצטרך לבחור תגים (Tags) אם נרצה, את ה-Security Groups (אם לא הגדרנו קודם), מפתח PEM להתחברות ולבסוף נאשר את הכל ו-AWS יקים לנו את המכונה. לאחר מספר דקות נוכל להתחבר אליה אם הגדרנו שהיא תקבל כתובת IP אמיתית דינמית או ללא כתובת IP דינמית דרך מכונת Bastian או דרך חיבור Direct שיש לנו אל ה-VPC. משם נגדיר פנימית את המכונה, נקים עוד כמה מכונות וכו' וכו'.

בקיצור – העברת תשתית ממקומית לענן היא לא בדיוק מספר קליקים בעכבר (אני לא מדבר על שימוש בפתרונות כמו VMWare on AWS), ויש כל מיני Gotcha בדרך, ויכול להיות שגם הביצועים לא יהיו כה-מרשימים אם דברים לא הוגדרו נכון (אמזון לא דוחפים מכונות VM לשרתי ברזל כמו סרדינים, כמו כל מיני ספקי Hosting), כך שלפחות בפעמים הראשונות – מיגרציה תיקח יותר זמן ולכן חשוב לקחת זאת בחשבון (כמובן שאם מישהו חיצוני מקצועי עושה זאת יקח פחות זמן אך עדיין יהיו דברים שלא היו צפויים מראש שהחברה תרצה וגם זה לוקח זמן). בהמשך, סביר להניח, יוכנסו כלים שונים כדי לבצע אוטומציה של הדברים, בדיקת מהירויות, ניטור דרך הענן ועוד.

אחד הדברים שיותר ויותר חברות מעוניינות בו, הוא פתרון ה-Hybrid, וכאן הדברים קצת מסתבכים..

כפי שציינתי לעיל, יש פתרון כמו VMWare on AWS שמאפשר לך "להרחיב" את המערכת המקומית שלכם לענן אך ממשיך להשתמש במושגים ובטכנולוגיות של VMWare. אם ניקח לדוגמא את 3 המכונות מהדוגמא הקודמת, נוכל בקלות לבצע עבורם Migrate לתשתית ה-VMWare on AWS בענן וכל מה שנצטרך לשנות לפני המעבר זה החיבור ל-vSwitch/DVSwitch, לבחור לאן לאחסן את המכונות ועוד מספר פרמטרים – והמערכת תבצע את השאר בצורה עצמאית.

חברות רבות לעומת זאת מחפשות משהו יותר "מעונן" – הן מחפשות דברים כמו שרצים בענן, אך שירוצו מקומית עם אפשרות שימוש ב-Hybrid להעברת עומסים, מבלי להיות תלוים בפתרון של VMware (או שהם כלל לא משתמשים ב-VMware). מיקרוסופט לדוגמא מציעה את Azure Stack – מדובר בערימה של שרתים שמריצים תוכנות, סקריפטים ודברים נוספים על המכונות הללו והתשתית הזו יושבת ב-DC המקומי של הלקוח והוא מקבל גירסה מזערית של Azure מקומית עם אפשרות להתרחב ל-Azure הגלובאלי ובכך לעבוד או מקומית בלבד תוך שימוש בכלים הרגילים על Azure (מתאים לגופים בטחוניים לדוגמא) או שימוש כ-Hybrid כמקומי והעברה פנימה והחוצה לענן הציבורי. גם אמזון הכריזה על פתרון דומה שנקרא AWS Outposts וגוגל גם בונים פתרון כזה (אם כי עדיין לא ראיתי שום הכרזה קונקרטית על משהו מצד גוגל).

לפתרונות שהזכרתי לעיל יש יתרון גדול שיש לך תאימות מלאה, החל מ-API, סקריפטים וכלים שמשתמשים בענן הציבורי שבחרתם – בענן "מקומי" של אותו ספק ענן. החסרון הוא כמובן שזו "חתונה קתולית" שקשה מאוד לצאת ממנה.

אלו שרוצים משהו פחות מחייב ויותר מדבר על פתרון Hybrid שמתייחס לקונטיינרים ומכונות VM יכול להשתמש כמובן ב-Open Stack והוידאו הבא מסביר בהרחבה איך ניתן לחבר OpenStack מקומי לעננים הציבוריים השונים.

לסיכום: בין אם מתחילים להעביר תשתית ממקומית לענן ובין אם חושבים לעבור מתשתית מקומית בלבד/ענן בלבד ל-Hybrid – מומלץ להתאזר בסבלנות ולחקור את הפתרונות. תחום ה-Hybrid מקבל המון "באזז" לאחרונה וחלק מהפתרונות לא שווים אפילו PoC, אז לפני שקופצים למים – קראו על הנושא, קחו יעוץ ותראו מה הפתרונ/ות ששווים עבורכם.

על עננים ציבוריים ותקציבים

בשנים האחרונות חברות רבות עברו להשתמש בשרותי ענן ציבוריים, החל בשרותים של מיקרוסופט שהחליפו שרתי Exchange מקומיים (אופיס 365), העברת מכונות VM לענן, שימוש היברידי בתשתית מקומית ובעננים ציבוריים וכלה בשימוש בשרתים כפלטפורמות ושירותים (PAAS/SAAS). גם הבנקים, אחד הסקטורים הכי שמרניים שהשתמש בשרותי ענן יותר לצרכים שיווקיים – קיבל אישור מהרגולטור להשתמש ביותר שרותי ומשאבי ענן ציבורי.

כל חברה שעוברת להשתמש בעננים ציבוריים, סביר להניח שעשתה "סקר שוק" בין שלושת הגדולים (אמזון, גוגל, מיקרוסופט) ובחנה מה החברה נותנת מול מה שהחברה צריכה ורוב החברות גם קיבלו קרדיטים של כמה אלפי/עשרות אלפי דולרים שיספיקו לשנה הראשונה (בחלק מהמקרים לשנתיים), כך שבדרך כלל בצוותי IT ובפיתוח די "משתוללים" בהתחלה מבחינת השימוש בשרותי הענן הנבחר ואין ממש ריסון תקציבי. אחרי הכל, זה לא יוצא מהכיס של החברה, אז זה בסדר.

יש לעומת זאת לא מעט חברות שאינן זכאיות לקרדיטים באלפי/עשרות אלפי דולרים ויש כמובן את המצב שהקרדיטים נגמרו ויש צורך לשלם. במצבים כאלו, ספק הענן מוציא חשבונית חודשית שנגבית מיידית מכרטיס האשראי של החברה (מתגעגעים ל-ש+60?) והחשבונית עוברת למנמ"ר/מנהל צוות ה-IT. אצל לא מעט חברות, כמעט כל חשבונית כזו גורמת לכינוס ישיבה של צוות IT (ושאר גורמים) עם שלל ביקורות ופקודות: מדוע הרמתם שרות X שעולה הרבה? מדוע הורם שרות בלי לקבל אישור, וכמובן הוראות להעיף דברים החוצה ולחסוך. לגטימי לחלוטין.

בדרך כלל, לקראת סוף שנה, יש את הדיונים התקציביים, ובהתאם למצב החברה (הכנסות, רווחים, הפסדים, לחצים של בעלי מניות וכו') מתקיימים דיונים לגבי תקציב לכל מחלקה ובלא מעט מקרים מחלקת ה-"IT" חוטפת על הראש כי היא בין המחלקות היחידות שמוציאה כספים אך לא מכניסה כספים ישירות ולכן אם החברה בדיוק במצב קיצוצים (מכל מיני סיבות) – ההנהלה מחליטה על קיצוץ תקציב ה-IT בכך וכך אחוזים, ודחיית/ביטול פרויקטים (אם לא מוצאים להם הצדקה לביצוע בשנה הקרובה).

כאן קיים איזה ניתוק בחלק מהחברות בין ההנהלה הבכירה לצוותי IT/פיתוח, והניתוק נובע מהרגל לשימוש ב-On Prem. אסביר:

נניח ואני חברה בשם X ויש לי חדר שרתים נחמד עם 5 ארונות, ו-100 שרתים פיזיים, תקשורת, סטורג', מיזוג וכו'. השרתים מריצים כ-1500 מכונות VM. נניח ועכשיו יש צורך להוסיף עוד 500 מכונות VM ויש לי משאבים פנויים בשרתים ובסטורג', אז תוספת העלות לחברה תהיה יחסית זניחה (אני לא מדבר כרגע על רשיונות פר OS כמו ב-Windows): עלות החשמל תהיה קצת יותר גבוהה. אם אצטרך לרכוש ברזלים כדי להקים את אותן מכונות VM, אז העלות שלהם תהיה עלות חד פעמית ואני יכול להשתמש בציוד הזה במשך 3-5 שנים בלי בעיה, אך בשורה התחתונה – ההוצאות הכספיות לגבי תוספת אותן מכונות VM הן צפויות.

בעננים ציבוריים לעומת זאת, חוץ מהתקשורת מבחוץ פנימה ותקשורת פנימית ברוב התשתית הוירטואלית שלך – הכל עולה כסף, החל מהביט הראשון שיוצא ממכונה וירטואלית או מאחסון S3 לדוגמא, כך שבניגוד ל-On prem שלא היית צריך לשלם עוד כסף על כל VM כל חודש – פה אתה חייב לשלם והתשלום מיידי.

ההבדל בין On Prem לשימוש בענן בלא מעט מקרים גורם לכך שחברות, לאחר ישיבות תקציביות שנתיות – מתחילות להתעניין באחת מ-3 האפשרויות הבאות:

  • "לחזור הביתה" – לתשתיות On prem
  • להתחיל לשוחח עם נציגי ענן מתחרה על שרותים זהים כמו שמשתמשים עכשיו אך במחיר יותר נמוך
  • קיצוץ מאסיבי בשימוש שרותי הענן, ואם משתמשים ב-Hybrid (כלומר On Prem ועננים) – לקצץ את השימוש בענן לצרכים הכרחיים בלבד.

החלטתי לשאול חברים מקצועיים בפורום Operation Israel בפייסבוק את דעתם. מי שמעוניין לקרוא, להלן הלינק (לצערי לא ניתן לעשות Embed לפוסט ספציפי מקבוצה אל וורדפרס)

מי שהסתכל בלינק יכל לראות שישנן תשובות שונות. אני אפרסם כאן את התשובות שלי:

  • בנוגע למעבר ל-On Prem ("חזרה הביתה") – אם מדובר על מכונות VM, אז זה אפשרי כמובן, אם כי סביר להניח שתקבלו אולי ירידה כלשהי בביצועים הואיל וספקי הענן בד"כ משתמשים במעבדים מהדור האחרון או זה שלפניו, בהשוואה ל-2-3 דורות אחורה שחברות משתמשות. בנוסף, תלוי בסיטואציה, יכול להיות שתצטרכו לרכוש ציוד נוסף כדי לארח את המכונות שמוחזרות מהענן.
    לעומת זאת – אם אתם משתמשים בשרותים שספקית הענן מציעה (RDS, S3, ELB ועוד שרותים רבים) – חלק מהם ניתן להקים מקומית בקלות (אם כי לא באותה שרידות – לדוגמא במקרה של S3) וחלקם מצריך משאבים ניכרים בכדי להקים משהו זהה רק ב-Scale קטן בהרבה (כמו Aurora), כך שבכל מקרה מדובר על הקצאת משאבים ניכרים שהולכים וגודלים ככל שהעברתם/הקמתם תשתיות וירטואליות בענן או שאתם משתמשים בשרותים המוצעים ע"י ספק הענן.
  • מעבר לענן מתחרה: "על הנייר" זה נשמע קל – מביאים את נציגי המתחרים, מבקשים מחיר נמוך וקרדיטים ואפשר לסגור חוזה. הבעיה בדרך כלל היא במימוש: אם אתם בנק ואתם משלמים מאות אלפי דולרים ומעלה פר חודש לספק הענן הנוכחי, אז ספק הענן המתחרה יקח על עצמו את כל ההקמה והעברת המכונות והנתונים אליו. אם אתם יותר קטנים – הספק המתחרה ישמח לתת לכם שרותי יעוץ (תרגום: אתם עושים את העבודה השחורה, הספק רק מייעץ תיאורתית ושולח לכם לינקים לתיעוד).
    משהו שחשוב לזכור: אין הבדלים רציניים במחירים בין ספקי הענן. הוא יכול נניח לתת לכם מחיר יותר זול על הקמת VM, אבל הוא יקח יותר על ה"דיסק" הוירטואלי, על רשתות תקשורת וירטואליות או על דברים אחרים, כך שלדעתי הסיבות היחידות לעזוב ספק ענן זה שרות גרוע, בעיות Downtime או שאין שרותים שאתם צריכים.
  • קיצוץ בשימוש שירותי הענן: אני יכול להבין בהחלט את אלו שרוצים את האופציה הזו, אבל חשוב לזכור (וזה רלוונטי אצל רוב ספקי הענן!) – אפשר להוציא לדוגמא 1000$ לחודש על פרויקט שרץ על הענן ואפשר במקרים רבים לעשות את זה אצל אותו ספק ענן ב-500$. הכל תלוי בידע של אותו אדם לגבי השרותים המוצעים על ידי אותו ספק ענן.
    סתם דוגמא מציאותית: התשתית שמציגה את הבלוג הזה (ובלוגים אחרים שלי ועוד כמה אפליקציות וניסויים שאני מריץ) לפני כשנה עלתה בסביבות ה-85$ לחודש. כיום אני משלם בחודש 26$. איך? צריך לדעת לבחור את השרותים, לראות מה השרותים החדשים שמוצעים, היכן ספק הענן הוריד מחירים, איך ניתן לבזר את הדברים, היכן כדאי לשלם מראש על משאבים מסויימים לתקופה ארוכה ולחסוך הרבה כסף, היכן ניתן להשתמש במשאבים זמניים כדי להריץ דברים שלא לוקחים זמן רב וזולים בהרבה ועוד ועוד. יש מספר חברות (כולל הח"מ) שמציעים שרות כזה, כך שלפני שמניפים את הגרזן – כדאי להתייעץ.

לסיכום: בלא מעט חברות שיש להם תשתיות בענן ציבורי מגיעים לפעמים סיטואציות שההנהלה דורשת חיתוך רציני בתקציב התשלומים לספק הענן. לא צריך להיכנס לפאניקה, תמיד אפשר למצוא פתרונות איך לקבל ביצועים נאותים תוך ביצוע שינויים שחוסכים מחיר ללא צורך ירידה לשימוש במשאבים בלתי מספקים (תמיד אזכור את אותו עסק שפנה אליי אחרי שקיבל חשבונית היסטרית על שרת SQL שהריץ באמזון ושבקושי נותן שרותים למישהו, אבל האינטגרטור הקודם החליט שזה רעיון מעולה להגדיר שה-SQL ירוץ על m5.4xlarge [כלומר 16 ליבות, 64 ג'יגהבייט זכרון!]).

תודה למשתתפי פורום Operation Israel על תשובותיהם.

כמה מילים על המרה מערכת לניהול גרסאות קוד

בשנה האחרונה ביצעתי מספר פרויקטים הקשורים להמרת מערכת לניהול גרסאות קוד, ממערכות שונות למערכות מבוססות GIT (כמו GitLab, או Bit Bucket ואחרים), ורציתי לשתף עם הקוראים כמה תובנות בנושא.

אם יש סוג מסויים של עסקים בהם אין עבודה כזו, אלו הם הסטארטאפים. אני לא מכיר ולא שמעתי אפילו על סטארטאפ אחד שלא משתמש בפתרון מבוסס GIT (בין בשימוש שרת GIT, שימוש בשרותי GIT של ספקי הענן וכו'). בדרך כלל עניין ההמרה מתרחש אצל חברות ותיקות, ושם אצל אותן חברות ותיקות יש כל מיני פתרונות לניהול קוד, בין אם מדובר ב-TFS (או VSS), ב-Subversion או Mercurial, וכן .. יש גם חברות שמשתמשות ב-CVS. כמעט בכל חברה, מעבר למערכת ניהול קוד אחרת זה תהליך לא קל (בירוקרטית וניהולית, טכנית ניתן להמיר את הדברים ביום או יומיים, תלוי בכל מיני פרמטרים).

ככל שעובר הזמן, עניין המעבר ל-GIT נהיה פחות "אופציה" ויותר "צורך". חברות שחושבות לעבור להשתמש במערכות מבוססות קונטיינרים (בין אם זה Kubernetes, OpenShift, CaaS, Rancher, Mesos ועוד) יצטרכו להבין עוד בהתחלה שמבחינה טכנית ניתן איכשהו לעבור עם מערכת ניהול קוד הנוכחית שיש להן, אבל אם מכניסים מערכת קונטיינרים ל-Enterprise, הצורך לעבור ל-GIT יהיה יותר דחוף.

בדרך כלל כשלקוחות יוצרים עימי קשר לפרויקט כזה, רשימת הדרישות, פחות או יותר, היא זהה:

  • המרת קוד ממערכת קיימת למערכת GIT חדשה (מקומית, מכונה בענן, שרות GIT של ספק הענן) כולל היסטוריה ורוויזיות.
  • התאמת הכלים המקומיים שלהם לעבוד מול מערכת ה-GIT.
  • ביצוע "פרישה" (Retire) של מערכת הקוד הנוכחית.
  • תמיכה שוטפת.

וכאן נמצאים בדיוק הנקודות שעבדכם הנאמן צריך לחזור עליהן לכל לקוח, וכאן המקום להעלות אותן:

  • אם אתם חברה גדולה ומסודרת, ואני אוריד את מערכת הקוד הנוכחית ואמחק אותה, והמחלקה המשפטית שלכם תשמע את זה, הם ירדפו אחריי עם נבוטים. קוד ישן ומערכות ישנות צריכות להיות זמינות במקרה שהחברה נתבעת על העתקת קוד או הפרת פטנטים. ישנה חשיבות קריטית לזמנים (תאריכים, כולל שעה מדוייקת) של הכנסת קוד והדברים האלו יוצגו בבית משפט/דיונים מול התובעת כדי להראות סתירות בתביעה. לכן, מה שעושים לגבי מערכות ניהול קוד קיימות (לאחר מעבר לעבודה עם GIT) – הוא שמירת גיבוי, כיבוי המכונה אך לא למחוק אותן.
  • העברת היסטוריה מלאה של קוד קיים ממערכות ניהול קוד אחרות ל-GIT: זה אפשרי בחלק מהמקרים (לדוגמא: mercurial או TFS) אך בעייתי במקרים כמו CVS או Subversion, ולכן בדרך כלל ההמלצה היא להעביר קוד נוכחי ולשמור קוד/Branches ישנים במערכת הקודמת. מיקרוסופט בעבר הבטיחו ללקוחות כי הם יעבירו בקלות קוד מ-SVN ל-GIT כולל היסטוריה מלאה, ורק אחרי שהם התחילו את הפרויקט, הם ראו כמה זה לא ממש ריאלי (במיוחד אם יש קוד ענק של מספר שנים) ומאז הם ירדו מכך.
  • האם להשתמש בשרותי Code Repository של ספק הענן שאיתו אתם עובדים או להרים VM עם אפליקציית שרת GIT (כמו GitLab, BitBucket, GitHub Enterprise)? זה תלוי בכם. אם חתמתם עם ספק הענן על חבילת תמיכה רצינית, אז אולי כדאי להשתמש בשרות (שימו לב, שתצטרכו לשלם תשלום חודשי על כך. באמזון AWS ה-5 משתמשים ראשונים הם בחינם). לעומת זאת, אפשר להקים Instance ולהקים מערכת GIT כמו אלו שציינתי במחירים נוחים:
    • מערכת GitLab היא חינמית כל עוד אינכם צריכים תמיכה מסחרית מהחברה.
    • מערכת BitBucket היא חינמית ל-5 משתמשים ראשונים, 2$ לאחר מכן (מינימום 10 משתמשים) ואתם מקבלים גם אינטגרציה עם Jira.
      שימו לב: ב-2 המקרים אתם מקבלים גם תמיכת Pipelines כדי לבצע אוטומציה לקימפולים, קונטיינרים וכו'.
  • עבודה עם מערכת ניהול קוד נוכחית יחד עם GIT: אם יש לכם מערכת ניהול קוד ישן מבוססת Subversion, ניתן להקים מערכת (היא בתשלום אם יש יותר מ-10 משתמשים) המאפשרת לעבוד מול ה-Subversion והמערכת המסחרית תמיר מיידית את הקוד למערכת ה-GIT שלכם ולהיפך, כך שניתן להמיר את המפתחים לעבודה ב-GIT ואת האוטומציה (Jenkins, Team City וכו') בהדרגה ולא במכה אחת.
  • תמיכה והדרכה – חשוב לסגור את העניין במסגרת חוזה הפרויקט. קל מאוד לעשות שטויות מצד אחד ובמקרים רבים גם לא מנצלים את היתרון של מערכות מבוססות GIT מצד שני – וחבל.

לסיכום: אם לא עברתם בחברה ל-GIT, סביר להניח שתעברו בהמשך לעבוד מול GIT ולכן כדאי להכיר מה זה GIT. אתם יכולים להקים מערכת נחמדה שאני מריץ ב-LAB שנקראת GOGS שהיא מערכת מיניאטורית עם ממשק וובי לניהול GIT (דרישות החומרה שלה מאוד קטנות, היא רצה על כל מערכת הפעלה באופן טבעי וגם כקונטיינר, אבל היא לא מיועדת לארח פרויקטי קוד גדולים, היא יותר לדברים קטנים או סתם להתנסות מה זה Git עם ממשק וובי נחמד). אם אתם מעוניינים בפרויקט המרה, קחו בחשבון את הנקודות שציינתי לעיל.

סקירה מקדימה: מעבד AMD EPYC ROME

בשבוע שעבר אינטל החלה לחשוף מספר נתונים על מעבדי על Cascade Lake AP שלהם. כשאני מדבר על "מספר נתונים", אני מדבר על פירורים ורמזים – הרבה מאוד מידע חסר. אינטל חשפה את המידע יום אחד לפני ש-AMD חשפו את מעבדי ה-EPYC החדשים תחת הקוד "ROME" (רומא, כל הקודים של מעבדי EPYC קשורים למקומות/ערים באיטליה).

ב-AMD, בניגוד לאינטל, החליטו שחוץ ממצגות, יציגו גם את המעבד וגם מספר הדגמות שלו. אני פחות אתרכז בהדגמות (אם כי אקשר לוידאו קצר בהם AMD מדגימים מבחן אחד שכמובן מבליט את היכולות של EPYC החדש).

נתחיל בקצת היסטוריה: ל-AMD היו מספר מעבדים לשרתים במשפחת Opteron. היתרון שלהם היה מחיר זול, אך החסרון שלהם היה בביצועים בהשוואה למעבדים של אינטל. בדרך כלל, מי שלא כל כך מעניין אותו הביצועים אך מעניין אותו כמות הליבות אלו חברות ה-Hosting שרכשו כמויות של שרתים כאלו (זה היה בתקופה לפני העננים הציבוריים). מאז ל-AMD לא היו פתרונות טובים ואינטל כבשה את השוק לחלוטין.

ב-2017, אחרי שההנהלה הוחלפה וד"ר ליסה סו נכנסה לתפקיד המנכ"לית, הציגה AMD את ארכיקטורת ZEN, ואת מעבדי ה-EPYC, ו-AMD הציגו את המעבד הראשון בעולם עם 32 ליבות, 64 נימים ותמיכה של עד 2 טרהבייט זכרון פר מעבד. מבחינת ביצועים, אם נשווה את ה-EPYC למעבדי ה-Xeon SP, מעבדי ה-EPYC של AMD מובילים ב-2 קטגוריות עיקריות:

  • וירטואליזציה, כולל VDI
  • קונטיינרים

ב-2 המקרים, מעבדי ה-EPYC נותנים יתרונות ברורים על פני מעבדי Xeon SP, הן במצב וירטואליזציה "קלאסי" (סטורג' חיצוני, מכונות VM רצות על ברזלים) והן בפתרונות Hyper Converged (סטורג', רשת, Compute – הכל רץ על הברזלים המקומיים). ב-VDI היתרון של EPYC הוא שניתן להכניס הרבה יותר סשנים/מכונות וירטואליות פר ברזל מבלי לשלם את המחירים הגבוהים של מעבדי Xeon SP. כשזה מגיע לעומת זאת לאפליקציות ופלטפורמות שרצים על הברזל כמו Deep Learning, AI, רינדור תלת מימד ועוד מספר דברים (או מכונת VM שמשתמשת ברוב הליבות) – היתרון למעבדי Xeon SP ברור (אם כי רק בדגמים של Gold ו-Titanium). הביצועים היו יותר נמוכים עקב הארכיקטורה של המעבד שנתנה ביצועי Latency יותר גבוהים, תלוי על איזה ליבות או פיסת סיליקון נופלים, דבר שלא משנה ממש בוירטואליזציה/קונטיינרים וניתן להגדרה בקלות עם CPU Affinity.

בשבוע שעבר, AMD הציגו את המעבד החדש אחרי שהופקו הלקחים מהמעבד היותר ישן. כך הוא נראה:

בתמונה משמאל נוכל לראות את המעבד בגירסה הראשונה: 4 מעבדים שמכילים את כל מה שצריך (I/O, PCIe, ניהול זכרון וכו') בתוך כל אחד מהם. בתמונה למעלה נוכל לראות תצורה שונה לחלוטין: כל מלבן קטנטן שרואים בתמונה (AMD קוראים להם Chiplets) הם פיסות סיליקון שמכילות כל אחת מהן 8 ליבות (וסך הכל 64 ליבות במעבד בקצה הגבוה) אך ללא הדברים האחרים כמו ניהול זכרון, I/O, PCIe ועוד. מי שדואג לכל הדברים הוא המלבן האמצעי הגדול – זהו ה-I/O מודול שכולל את כל מה שצריך בשרת, הוא מנהל את הזכרון מה-Chiplets ואליהם, תעבורה, חיבור למעבדים וציוד אחר ועוד. בשיטה הזו, מהירויות תעבורת הנתונים וה-Latency הם צפויים וקבועים. כך בעצם AMD מסירה מה-Chiplets כל דבר שאינו קשור ישירות לליבות והביצועים יותר גבוהים בהשוואה למעבדי EPYC מדור קודם: פי 2 בהשוואה לדור קודם בעבודות רגילות, ופי 4 כשמדובר על Floating Point. ב-AMD החליטו גם להיות הראשונים (במעבדי X86-64) לצאת עם מעבדים עם תמיכת PCIe 4.0 כך שרוחב הפס לכל כרטיס PCIe הוא כפול ושבב ה-I/O יוכל לתקשר איתם במהירות כפולה בהשוואה לכל מעבד של אינטל.

מבחינת תאימות, AMD מאוד אוהבת סולידיות (כמו הלקוחות שלהם) ולכן מעבדי ה-EPYC החדשים יכולים להיות מוכנסים לשרתים הנוכחיים, לעדכן BIOS/UEFI ולקבל גם את הביצועים הגבוהים וגם כמות ליבות גבוהה (עד 64 ליבות פר מעבד) באותו שרת, ו-AMD מבטיחים שגם משפחת ה-EPYC הבאה (שם קוד: "Milan" שתצא ב-2020) תהיה תואמת לאותה תושבת, כך שניתן יהיה לשדרג כל שרת קדימה.

בזמן הצגת המעבד, ב-AMD החליטו קצת להתעמר באינטל עם הדגמת C-RAY, זו תוכנה לחישובי תלת מימד שמשתמשת רק במעבד (לא ב-GPU), והם השוו מכונה עם 2 מעבדי Xeon SP 8180M (זה המעבד הכי גבוה שיש לאינטל להציע ללקוחות, עם 28 ליבות פר מעבד) מול מכונה עם מעבד יחיד של EPYC החדש, וזה נראה כך:

ה-Sales Pitch של AMD לחברות שמריצות פתרונות וירטואליזציה הוא כזה: מחירי המעבדים שלנו זולים ב-60% מהמעבדים של אינטל בקצה הגבוה. אתה יכול לחסוך חשמל, ניהול מכונות וחסכון ברשיונות וירטואליזציה (הם מדברים על VMWare, לא על הפתרונות של מיקרוסופט) בכך שתעבור לכמות קטנה של שרתים מבוססי EPYC החדשים. הוידאו כולו המציג את המעבדים החדשים, את 2 כרטיסי ה-GPU החדשים ל-Data Center, עננים וחסכון ב-Datacenter אפשר לראות בוידאו הבא (הקישור לוידאו מתחיל בחלק של החסכון, תרגישו חופשי לרוץ קדימה ואחורה בוידאו):

לסיכום: AMD הציגה פרטים על מעבדי ה-EPYC החדשים ו-AMD מראה שאין לה כל כוונה לרדת מה"מלחמה" מול אינטל בכל הנוגע לתחרות של מעבדים לשרתים (על מעבדים לדסקטופ – AMD תציג פרטים במהלך ינואר). ב-AMD הפיקו לקחים רבים מה-EPYC הראשון ושינו דברים רבים, אך יחד עם זאת חשוב להם לשמור על תאימות כך שלקוחות לא יצטרכו לזרוק שרתים רק בגלל שהחברה החליטה להחליף תושבת למעבד (דבר שאינטל משנה תדיר, מה שמקשה על שדרוג שרתים מבלי להחליף שרת). ישנם שינויים רבים ש-AMD ביצעה ל-I/O Chip שלהם שלא כתבתי עליהם ושיופיעו בפוסט עתידי.